מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד בעריכה


זה הפרק אמנם יחל בביאור עניני החלק השלישי ורובו יסוב על ארבעה ענינים. הראשון בעניני הצדדין המפקיעים ממנו את תחומו מצד שביתתו שאין לו אלא ארבע אמות ואותן ארבע אמות היאך מודדין אותן והצדדים שאינן מפקיעים את תחומו אעפ"י שהיה ראוי לומר כן אלא שקנו שביתה במקומן אעפ"י שלא נתכונו לכך. והשני על איזה צד אדם יכול לקנות שביתה באיזה מקום באמירתו אעפ"י שאינו שובת ממש לשם ושלא עירב לשם ועל איזה צד אין אמירתו מועלת לו בכך. והשלישי בענין מדידת אלפים אמה. והרביעי בענין העירוב על איזה צד הוא בפת על איזה צד הוא ברגליו. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול אלא שרובם בענינים הצריכים בביאור אלו הענינים הנזכרים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון ובפרט במי שהופקע תחומו מכל וכל והוא שאמר מי שהוציאוהו עכו"ם ר"ל שהוציאוהו חוץ לתחום באונס בעל כרחו או רוח רעה שנטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום וכשהיה חוץ לתחום הניחוהו העכו"ם או נשתפה אין לו אלא ארבע אמות הואיל ויצא חוץ לתחום שביתתו אעפ"י שבאונס יצא הפסיד כל רוחותיו ואין לו אלא ארבעת אמות לבד שהרי תחום ששבת בתוכו כבר יצא ממנו ותחום זה שהוא בתוכו הרי לא קנה בו שביתה. החזירוהו כלומר באונס גם כן וכן ברוח רעה שחזר מתוך טירוף דעתו גם כן. ובאותה שבת שאם בשבת אחרת הרי הוא כהוציאוהו ונתנוהו בדיר או בסהר הואיל ולא שבת באויר אותם המחיצות מבעוד יום. וכן מצאתיה בתוספות אבל זה שהחזירוהו באותה שבת עצמה הרי הוא כאלו לא יצא וחזר לדין תחומין כבני העיר להיות כל העיר לו כארבע אמות ולילך (שתים) [אלפים] בכל צד שירצה מעיבורה ולהלן הואיל והיציאה והחזרה שתיהן באונס אבל כל שאחת מהן שלא באונס כגון הוציאוהו וחזר או יצא והחזירוהו יתבאר בגמרא שאין לו אלא ארבע אמות וכן הלכה. וכתבו גדולי המחברי' שכל שיצא לדעת אעפ"י שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר או סהר אין לו אלא ארבע אמות אף באותו רשות. וגדולי הדור סוברים שאם יצאו לרשות היחיד הרי אותו רשות להם כארבע אמות כדין הוציאוהו עכו"ם על הדרך שיתבאר בסמוך. וראיה להם ממה שהקשו בגמרא הוציאוהו אין לו אלא ארבע אמות יצא לדעת מיבעיא ואם כדבריהם היה יכול לתרץ יצא לדעת אין לו אלא ארבע אמות אף בנתנוהו ברשות היחיד מה שאין כן בהוציאוהו. אלא ודאי הכל שוה וכל רשות היחיד להם כארבע אמות וכן עיקר.

הוציאוהו לאנסו הוליכוהו לעיר אחרת ר"ל המוקפת מחיצות או שנתנוהו בדיר וסהר שהם מוקפים אלא שהקיפם שלא לשם דירה רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומ' מהלך את כלה שמאחר שהם מוקפים הרי הוא כארבע אמות ור' יהושע ור' עקיבא חולקים לומר שאין לו אף בתוכן אלא ארבע אמות שמאחר שלא שבת באויר המחיצות מבעוד יום אין המחיצות מועילות לו. ופסקו גדולי הפוסקים והמחברים כרבן גמליאל בכלם וממה שאמרו בגמרא אמ' רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר והוא הדין לעיר ואעפ"י שלא שבת באויר הדיר והסהר או העיר הואיל ואין לו אלא ארבע אמות הקלו עליו להיות לו כל העיר כארבע אמות אעפ"י שלא שבת באויר מחיצותיה אבל במי שיש לו אלפים אמה לא הקלו להיות לו העיר שלא שבת בה כארבע אמות כמו שאמרו בהיה מודד ובא. על הדרך שיתבאר. שאם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר. ושמואל אמ' הלכה כרבן גמליאל בספינה אבל לא בדיר וסהר. ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואף בתוספות פסקוה כן. ומכל מקום גאוני הראשונים פוסקים כשמואל ממה שאמרו בגמרא שהכריע ר' יהושע כדבריו וכמו שאמרו חנניה אומ' כל אותו היום ישבו ודנו בדבר הלכה ואמש הכריע אחי אבא ביניהם כרבן גמליאל בספינה וכר' עקיבא בדיר וסהר. וגדולי הפוסקי' מבטלים ראיותיהם שהרי אמרו אין למדין הלכה מפי תלמיד. ואם מצד ההכרעה כבר אמרו בפרק כירה שלא אמרו כדברי המכריע אלא במתניתי' אבל לא בברייתא ועוד שר' יהושע בעצמו חולק בדבר ואין בעל דבר מכריע. וכן במה שאמרו [לקמן מג:] בנחמיה משכתיה שמעתא ויצא והקשו אי בדמלו גברי פשיטא דהא אמ' ר' יהודה הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. אלמא פשוט היה להם שכן עד שהיו למדין ממנה שאם היה אותו הדיר או הסהר תוך ארבע אמות לתחומו היה יכול לחזור מתורת הבלעת תחומין כמו שיתבאר וכן [לקמן מז:] בדכרי דאתו למברכתא ושרא רבא למזבן מינייהו דכלא מברכאתא כארבע אמות דמיין.

מעשה שבאו מבלרדסין והוא שם מקום והיו עומדין בערב שבת בנמל מקום שהספינה גוששת בתוך התחום לעיר והיה בדעתם ליכנס לעיר ונמצא שקנו שביתה ביבשה ובא רוח גדולה ורחק את הספינה והפליגה בים עד חוץ לתחום או על ידי חובל ארמאי. ומכל מקום בספינה גוששת ולמטה מעשרה שאלו למעלה אין תחומין למעלה מעשרה כמו שיתבאר. אלא למטה מעשרה היתה ורבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הלכו את כלה ור' יהושע ור' עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמם שמן הדין אף לדבריהם אין דמיון מספינה לדיר וסהר שהספינה מתנדנדת בכל שעה ומוציאתם מארבע אמות ואין ראוי לומר בה דין ארבע אמות שמעולם לא שבת בהם ועוד שהרי שבתו באויר מחיצותיהם מבעוד יום כמו שיתבאר וכבר כתבנו שלדברי הכל הלכה כרבן גמליאל בספינה.

ונתגלגל אחר כן להודיע שקנין שביתה הוא בין השמשות שמשחשיכה אינו קנין אחר שהיה בין השמשות במקום הראוי לקנות בו שביתה ואמר פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה שהיו באים דרך ים ולא הגיעו ליכנס לנמל שבתוך תחום העיר עד שחשיכה שאלו נכנסו לנמל מבעוד יום. היו רשאין לירד מן הספינה ליכנס לעיר אחר שהם בתוך תחומה אבל לא נכנסו לנמל עד שחשיכה ושאלו מה אנו לירד שהרי אם קנינו שביתה בין השמשות הרי אנו באותה שעה חוץ לתחום ואעפ"י שהספינה מכל מקום אין אנו חייבים לעכבה ותלך כמה שתוכל מכל מקום כשנגיע לנמל הרי אנו כיוצאים חוץ לתחום ולא נוכל לירד משם ואין לנו אלא ארבע אמות או כל הספינה לדעת רבן גמליאל ואם אין קנין שביתה עד שחשיכה לגמרי הרי בשעת הקנין היינו תוך התחום ואמ' להם מותר לירד שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ר"ל בתוך תחום העיר. וכן הלכה שקנין שביתה בין השמשות למי שהוא בין השמשות במקום הראוי לשביתה. וכמו שאמרו תחלת היום קונה עירוב והוא סוף בין השמשות כמו שהתבאר ואף זו פירושה שמהלכת ברקק ר"ל במקום שאין בה עשרה שאם בעמק הים לא קנו בו שביתה שאין תחומין למעלה מעשרה וכל שאינו בין השמשות במקום הראוי לשבות בו שביתה כשמגיע למקום הראוי לשביתה קונה שם שביתה אפי' בשבת ויורד בלא פקפוק ויש לו אלפים אמה ממקום שירד בו או ממקום שיגיע בו לפחות מעשרה. ואם אותה שעה הם בתוך תחום העיר נראה לי שהם כבני העיר אלא שגדולי הדור אין אומרין כן אלא אם כן היה בין השמשות בתוך התחום אבל כל שלא יקנה שביתה עד שחשכה מונה אלפים אמה לבד משהגיע למקום הראוי לשביתה ואם כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר.

ומכל מקום לעיקר מה שכתבנו שכל שלא היה במקום הראוי לשביתה בין השמשות קונה שביתה כשיגיע למקום הראוי אף בשבת. יש שואלין בה אם כן גשמים שירדו ביום טוב למה אמרו עליהם שהם כרגלי כל אדם אף לדעת האומ' חפצי הפקר קונין שביתה ומפני שמאחר שלא היו בין השמשות במקום שביתה ולא קנו שביתה שוב אין קונין שביתה למדוד להם משם ויקנו שביתה כשהגיעו לארץ אינו דומה שהאדם לדעת עצמו שובת ומתכוין לקנות שביתה כשמגיע למקום הראוי לה מה שאין כן במים. וכן יש שואלין והרי בישן בדרך הואיל ואין ראוי לקנות שביתה בין השמשות לדעת חכמי' שאומרי' שאין קנין שביתה לבא בדרך אלא בניעור אין לו עוד קנין שביתה אף לכשיעור ואין לו אלא ארבע אמות וכן שיש פוסקי' כחכמי' כמו שיתבאר. ומכל מקום תירצו בתוספות שהישן הואיל ובמקום הראוי לשביתה הוא אלא שהוא אינו ראוי שוב אינו קונה אבל כל שאינו בין השמשות במקום הראוי אין ספק שכשיגיע למקום הראוי קונה ואם כן משנתנו בשהיו בין השמשות ברקק שהוא מקום הראוי לשביתה ובעמדה בין השמשות כמו שנבאר או שמן הסתם דנין אותה כעומדת. ואעפ"י שאמרו בפרק הזורק שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. שמא זו בספינה קטנה. ויש שפרשו במהלכת ברקק שהיא מהלכת במים שהם עכורים מאד והוא כארעא סמיכתא מצד עירוב טיט שבהם וכן כתבוה גדולי המפרשי'. וראשון עיקר. ואלמלא ששיעור רבן גמליאל שבתוך תחום היו לא היו יכולין לירד אלא תלך הספינה עד שתוכל והם מטלטלין בכלה וכששיער שבתוך התחום היו יכולין לירד ולידון כבני העיר ואעפ"י שחבריו לא נתנו לבם לכך בין השמשות עד שאדרבה נתכונו לקנות שביתה באותו מקום ונודע להם שאותו מקום תוך התחום היה מותרין לירד וליכנס לעיר ולמדוד חוצה לה אלפים אמה לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו אבל לר' מאיר מותרין ליכנס אבל לא למדוד חוצה לה ומחלקתם נזכר בפרק זה במי שישב בדרך ועמד וכיון לקנות שביתה לשם ובבקר ידע שהוא באלפים אמה לעיר שר' מאיר אומר לא יכנס הואיל ולא היה מכוין לשביתה בתוך העיר אלא ילך אלפים ממקומו וינוח במקום שכלו אם בשער העיר אם בחצי העיר ור' יהודה אומר יכנס ודינו כבני העיר שכל שאילו היה יודע שבתוך התחום הוא היה נכנס דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר והולכין אחר הכונה והלכה כר' יהודה. אלא שכתבו בה גדולי המפרשי' דוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי במקומי אבל אמ' כן הרי עוקר שביתת העיר וקנה במקומו וכמו שאמרו באומר שביתתי תחת האילן שלא אמ' כלום ואין לו לזוז ממקומו ואין אומרין אלו היה יודע שלא קנה שביתה תחת האילן לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו אלא כיון שעקרה בפי' הולכין אחר דבריו אלא שאין ראיה זו מכרעת כל כך. ויש מפרשים בזו שאף לר' מאיר היא שנויה שאף אלו היו מפקפקין בדבר וגומרין בדעתם שאלו הם בתוך התחום שיקנו שביתה בעיר ונמל זה פירשוהו בתלמוד המערב שהוא יתר מבית סאתים שאם אינו כן הרי הוא כדיר וסהר שהנמל שלהם מוקף היה או שהוא מוקף הרים ולשון הירושלמי ואפי' משחשיכה לאו רבן גמליאל היא דאמ' נתנוהו בדיר וסהר שמהלך את כלה תפתר ביתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פי' שלא היו מחיצות גבוהות עשרה. ומכל מקום לתלמוד שלנו שלא שאלוה נראה שמצד האחרים הוצרך לכך אפי' לירידה לנמל שלדעתו אף משחשיכה הרי הוא כדיר וסהר לירד בתוכו ולטלטל בתוכו. וכתבו גדולי המפרשי' דוקא שלא נפרץ לים ביתר מעשר שאם כן אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות וכן הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות או שמא בתלמוד שלנו לא דברו בנמל המוקף אלא בחוף הים. אלא שאין קרוי נמל אלא כשהוא מוקף. ולגדולי הדור ראיתי שאף לעצמו הסתכל וזה שלא שאלוה בתלמוד שלנו מפני שרבן גמליאל היה מסתכל כדי לראות אם הוא בתוך תחום העיר עד שלא חשיכה כדי לקנות שביתה בעיר ואלו לא נכנס לתוך אלפים אמה של עיר לא היה להם אלפים אמה אלא מן המקום שפגעו ראשון לרקק ר"ל למטה מעשרה ואפי' לא היה משם לעיר אלא אלפים או פחות מכן וכמו שאמרו היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר אבל כל שנכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה הרי העיר תחום שלהם והרי הן כאנשי העיר להיותה להם כארבע אמות ולמדוד ממנה אלפים לכל רוח וכדעת ר' יהודה. ואני תמה אם היו בין השמשות במקום שאינו ראוי לשביתה וכשהגיעו משחשכה למקום הראוי לשביתה הם בתוך תחום העיר למה לא ידונו כבני העיר ואין זה דומה למודד ובא ועוד שהרי העמדנוה ברקק ובין השמשות קנו שביתה. ואפשר לפרש שהסתכל אם הם בתוך התחום כדי לידון כבני העיר ואלו לא היו בתוך התחום אף הוא לא היה מתיר לירד אלא להשתמש בכל הספינה. ומכל מקום למדנו מתלמוד המערב שכל יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה אינו מהלך בו אלא בארבע אמות אם נתנוהו שם או נכנסה שם הספינה והוא ששבת ביבשה או ברקק בין השמשות כמו שכתבנו ועוד יתבארו לפנינו דינים אחרים בענין תשמישם של יורדי הים באניות בע"ה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שכתבנו בהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה שאין לו אלא ארבע אמות אם הוצרך לנקביו הואיל והדבר מזולזל לפנות במקומו מותר לו לצאת ולהרחיק כדי שיעור הראוי עד שיוכל לשוב למקומו ולא יגיעהו זלזול (ריח) [דיו] בכך. ויש אומרי' אף בכדי שלא יראה כגון אחורי גדר או כמלא עיניו וכן אם אין מקומו צנוע עד כדי שימצא לו מקום צנוע שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה באיסורי [דברי] סופרי' כמו שביארנו בברכות אלא שבזו כתבו הגאונים דוקא תוך (כדי) [שני] אלפים ממקומו וכשיפנה יכול לשוב תוך אלו ארבע אמות שלו. ויש אומרי' דוקא לשוב עד שיכלה הריח ויעמוד לשם בארבע אמותיו. וראשון עיקר שמאחר שהולך ברשות חוזר וביאר אחר כן שאם הוא פקח ומבין דבר מתוך דבר כשהורשה לו לצאת מאותן ארבע אמות הוא נכנס (מצד) [לצד] העיר ואם אירע לו שכשהגיע למקום צנוע או למקום הראוי לפנות יהא בתוך אלפים אמה לעיר הרי הוא כאילו החזירוהו הואיל וברשות נכנס והרי הוא כאלו לא יצא מכל מקום דוקא בשיצא שלא לדעת אבל אם יצא לדעת אעפ"י שהורשה לצאת משם לנקביו אינו יכול ליכנס עוד שהרי אף החזירוהו אין מועיל לו כמו שביארנו וכן כתבוה מפרשי ההלכות והדברים נראין:

פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן והרי הן כאלו לא יצאו ואפי' הוציאום הבעלים לדעת והחזירום לדעת שהם עצמם הפסידו מקומם כפירות אינו כן אלא הרי הן כרגלי הבעלים ר"ל בתחום שהיה לבעליהן כשחשכה ואם נתנם לאחר מוליכן כשיעור זה שלא אמרו עליהן שהן כרגלי הבעלים אלא לקנות שביתה מבין השמשות לא לחסר בפשיעתם שהפירות אנוסים הם והרי זה אצלם כהוציאוהו (באדם) [באונס] הא מכל מקום אם לא חזרו אלא שהם עדיין חוץ לתחום אין להם אלא ארבע אמות כדין בעלים בהוציאוהו ואעפ"י שלתנא קמא חוץ למקומן בשוגג מיהא יאכלו ולר' נחמיה במזיד אף במקומן לא יאכלו אין הלכה כן ואין בזה חלוק בין שוגג למזיד אלא בין במקומן בין שלא במקומן שאם חזרו למקומן מותרות אף למוציא ומקומן עדיין אלפים לכל רוח ואם חוץ למקומן אסורות אף לכל אדם אלא בארבע אמות ובתוך ארבע מותרות למי שהוא בתחומן או שעירב לאותו צד ולמוציא מיהא אסורות אף בתוך ארבע. וכן כתבוה קצת חכמי הדור ונראה מטעם קנס:

ולענין ביאור מיהא שמא תאמר לדעת תנא קמא שאמר בחוץ למקומן במזיד לא יאכלו שפירושו לדבריו אף בד"א אף בחוץ למקומן [לא] יותרו לאחרים שלא יצאו בשבילם והם בתוך תחומן טעם הדבר מפני שנעשה איסורם על ידי ישראל הא אם הוציאם עכו"ם חוץ למקומן מותרין לכל שלא באו בשבילם והם בתחומם ובתוך ארבע אמות:

ולענין פסק מיהא אף בהוציאם ישראל כן ואפי' הוציאום הבעלים כמו שביארנו. ולענין פסק מיהא כלך לדרך זו שלא במקומן ובמזיד היאך הותרו והרי מבשל בשבת במזיד לא יאכל טעם הדבר מפני שנעשה בהם איסור תורה והילכך זו לא נאמרה אלא ביום טוב הא בשבת כל שהעבירם ארבע אמות ברשות הרבים נאסרו. ויש חולקי' בזו כמו שכתבנו במסכת שבת:

ולענין הסוגיא מאחר שאין חלוק בין שוגג למזיד אין לחלוק בין שהוציאום בעלים להוציאום אחר אעפ"י שהוצאת אחר מזיד שלו אצל בעל הפירות כשוגג שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:


דף מב עמוד אעריכה


מי שהיה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך מעיבורה של עיר ולהלן אלפים פסיעות בינוניות שסתם פסיעה בינונית אמה:

מי ששבת בבקעה מערב שבת וקנה שם שביתה ויש לו אלפים אמה להלוך אבל לא לטלטול אלא ארבע אמות שהרי הבקעה (והקיפו) [כרמלית ואם הקיפו] עכו"ם את הבקעה במחיצה עשרה בשבת והוא לשם דירה אלא שהקיפוה ביתר מאלפים אמה הרי זה מהלך אלפים אמה בתוך הבקעה כשיעור תחומו שמאתמול ומטלטל בהן כדרכו על פני כלן שמחיצה הנעשית בשבת מחיצה ואף לדברי האומר במזיד לזרוק בשוגג לטלטל אבל במזיד לטלטל לא מזיד של עכו"ם כשוגג של ישראל הוא ואף מסוף אלפים שאין לו בהן הלוך מטלטל הוא במה שנשאר מן הבקעה על ידי זריקה שהרי הכל רשות היחיד ואף לדברי האומר בפרק ראשון שנים וניתוספו עליהם שבת גורמת אבל זו שמחיצותיה גמורות לשם דירה מטלטל כדרכו הא אם לא הוקפה לדירה הואיל ויתר מבית סאתים היא אף טלטולה אסור אלא בארבע אמות כשהיה אבל כשהוקפה לדירה הותר בטלטול ובהלוך לאלפים [ואסור] בהלוך לחוץ מאלפים הואיל ולא היה לו שם (היתר) [שביתה] בין השמשות. ואעפ"י שפסקנו כרבן גמליאל לנתנוהו בדיר וסהר או בעיר לדונה כארבע אמות. אף רבן גמליאל מודה בזו שלא אמרה אלא בהוציאוהו (וכן) שאעפ"י שלא שבת באויר מחיצות אבל זה ששבת לרצונו (וכן) [כיון] שבשעת קניית שביתה לא שבת באויר מחיצות כלל אין לו אלא תחומו. והוא שאמרו עליה בתלמוד המערב אף לרבן גמליאל קל הוא מי שקנה שביתה ממי שלא קנה שביתה. ויש מפרשי' הטעם מפני שזה שהוציאוהו נעקרה שביתתו לגמרי ולפיכך אתה נותן את הדיר או את הסהר או את העיר כארבע אמות אבל כששביתתו הראשונה קיימת אין לו אלא תחומו שכך זכה בה מתחלה מאחר שהתרנו את הנשאר בטלטול זריקה נמצא שאין האלפים כנפרץ למקום האסור עד שנאסור טלטול האלפים אמה אעפ"י שאין הפסק גדר בין האלפים ליתר שלהן שהרי התרנו בנשאר טלטול זריקה:


דף מב עמוד בעריכה


מי שהיה מודד ממקום שביתתו אלפים אמה מסוף עיבורה של עיר או שהניח עירובו ובא למדוד משם אלפים אמה וכלתה מדתו בחצי חצר או בחצי העיר אין לו אלא אותו חצי חצר או חצי העיר ואין דנין את כלה אצלו כארבע אמות הואיל ולא שבת בעיר ומכל מקום מטלטל הוא בחצי הנשאר על ידי זריקה ולא סוף דבר במושך משם אצלו שאין כאן גזרה שמא ימשך אחר חפצו אלא אף בזריקה מחצי שזכה בו לחצי הנשאר ואין גוזרין שמא ימשך אחר חפצו וכן לא סוף דבר בשכלתה מדתו על שפת תקרה של הבית שאין לגזור אטו חציה האחר שהרי יש כאן היתר ששפת תקרה חובטת ר"ל יורדת וסותמת אלא אף בשכלתה למקום שאין בו היתר אם היתה העיר באמצע מדתו אינה נמדדת אלא בארבע אמות ומשלימין לו בחוצה לה שהרי בכלל שביתתו היתה:

בקעה זו שהתרנו להלוכו וטלטולו עד אלפים ומשם ואילך אסרנו לו את ההלוך (ואסרנו) [והתרנו] לו את הטלטול על ידי זריקה וכן חצי העיר וחצי החצר אם הוציאוהו עכו"ם לחלק הנשאר אין לו אלא ארבע אמות ואין זה כנתנוהו בדיר או בסהר שהקפם חוץ לתחומו לגמרי ונידון כלו כארבע אמות אבל זה שמקצתו תחומו ומתחלת שביתתו נאסר לו מקצתו אין מה שנאסר מתחומו חוזר וניתר. ומכל מקום בבקעה דוקא שהקיפוה והוא בשביתתו אבל אם יצא מתחומו שאין לו אלא ארבע אמות אעפ"י שבהיקף זה היקפו מתחומו הותר לו הכל שעכשו כבר כעוקר תחומו לגמרי כשנעשה היקף זה והרי הוא כנתנוהו מתחילה בדיר וסהר שמותר לו לילך הכל ולא עוד אלא שאם היה מובלע בתוך הלוכו בתוך תחומו חוזר לתחומו ונאסר בדיר או בסהר במה שהוא יתר על תחומו כמו שיתבאר למטה [מג:] במעשה של נחמיה דמשכיה שמעתא ואילו היתה שם המחיצה מתחלה היה אסור כל שכן בזו של בקעה שהיקף זה יתר על תחומו ותחומו כלה בתוך ההיקף שאין לומר בו הבלעת תחומין וכן כתבו דבר זה מקצת חכמי דורנו ולמטה יתבאר:

כבר ביארנו במשנה שבספינה דברי הכל הלכה כרבן גמליאל שמהלך את כלה ונזכרו שני טעמים בסוגיא זו אחת שהרי שבת באויר מחיצות והאחרת שהרי ספינה מתנדנדת ולא קנה בה ארבע אמות לעולם הואיל ואינו עומד באוירן של ארבע אמותיו וצרך שתיהן שאם מצד הראשונה הייתי אומ' שאם נפחתו דפני ספינה לפחות מעשרה או שקפץ מספינה לספינה שלא שבת באויר מחיצות יאסר ואם מצד השניה הייתי אומר שבעמדה מיהא יאסר לכך נאמרו שתיהן. ואם נפחתו דפניה ועמדה יש אומרי' שאין לו אלא ארבע אמות. ויש פוסקי' שאף בזו אין לחוש שלא נתנו דבריהם לשיעורין בדבר הרחוק. ונמצא לשטתנו שאנו פוסקי' שני הטעמים ולהקל. ויש פוסקי' כטעם אויר מחיצות לבד. ולענין מה שאמרו בקופץ מספינה לספינה יש מפרשי' אפי' לדעת ואעפ"י שאסור לשנות מקום שביתתו לדעת אפי' הכי כל שנתנוהו בדיר או בסהר אפי' ביוצא לדעת מהלך את כלה אלא שגדולי המחברי' והמפרשי' חולקי' בה כמו שכתבנו למעלה ולדבריהם נפרש בקופץ שהקפיצוהו באונס או שעשה להציל עצמו שאין לך אונס גדול מזה:


דף מג עמוד אעריכה


נסתפקו בסוגיא זו בתחומין אם יש תחומין למעלה מעשרה אם לאו ולא נתבררה שאלתם ומתוך כך נחלקו בה מקצת מפרשי'. ומתוך שאחד מעקרי הוראה שבתשמישי הים תלויה בענין זה אני רואה לסדר בתחלה ביאור הסוגיא ולבאר אחר כן מה שיראה לפסוק מתוכה והוא ששאל רב חנניה יש תחומין למעלה מעשרה או לא ר"ל כגון שיצא אלפים אמה חוץ לעיר והיה בנקודת סוף התחום עמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה שכל שהוא מעשרה ולמעלה ואינו רחב ארבעה מקום פטור הוא והלך על אותו עמוד ויצא חוץ לתחום שאם יש דין תחומין למעלה מעשרה הרי יצא חוץ לתחום לדעת ואינו חוזר ואם חזר אין לו אלא ארבע אמות ואם אין דין תחומין למעלה מעשרה יכול לחזור ולא הפסיד תחומו. הא (כל) עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה הואיל וראוי להלוך ארעא סמיכתא היא ואסור לצאת דרך בה חוץ לתחום אעפ"י שלענין טלטול היא רשות היחיד ואין השאלה אלא בעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ואי נמי דאזיל בקופצא ר"ל בקפיצת מעלה מעשרה. ויש מפרשי' על ידי תחבולה. ויש גורסי' דאזיל בספינה ור"ל בפלג הים שהמים גבוהים עשרה.

ודבר זה שפרשנוהו בששבת למטה מעשרה והלך כל תחומו ששאלתו אם תהיה יציאתו חוץ לתחום דרך למעלה מעשרה קרויה יציאה לדעת לאסרה אף בחזר אם לאו פירושה לדעת הרבה מפרשי' בשלא הגיע אחר כן למטה מעשרה שכל ששבת למטה מעשרה ויצא אפי' כל אלפים אמה למעלה מעשרה הכל נכנס לו לחשבון ולכשיגיע חוץ לתחום למקום שהוא למטה מעשרה [לא אמרינן] להיות לו משם אלפים אמה לכל רוח שכל שקנה שביתה בין השמשות ביבשה או למטה מעשרה משם מודדין לו על הדרך שכתבנו ומביאים ראיה ממה שאמרו למטה [מו:] גשמים שירדו ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם והקשו לקנו שביתה באוקיינוס כלומר ולא יזיזם ממקומם שהרי יצאו מתחומן. ומאחר שלא אמר תפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה שהרי יצאו מאוקיינוס והלכו להם בעבים על הדרך שאמר כן למי שהעמידה בעבים שנתקשרו מערב יום טוב ובדאית ליה סימנא בגווייהו ואמרו לו תפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה דאי יש תחומין לקנו שביתה בעבים. ואף בזו היה לו לומ' כן אלא [שמע מינה] שהוא מקשה אף לדעת האומר אין תחומין למעלה מעשרה (אלא שמע מינה) שכל שקנה שביתה למטה מעשרה אעפ"י שיצא למעלה מעשרה לכשיגיע למטה מעשרה לא יזיזם ממקומם. והוא שהקשה לקנו שביתה באוקיינוס שהאידים העולים משם מקרקעיתה או מסמוך לה הם יוצאים ולא יזיזם וכו' כמו שיתבאר ואם כן שאלת רבי חנניה אם בקנה שביתה למטה מעשרה היא ועל הדרך שפרשנוה פירושה שאחר שהגיע לסוף תחומו יצא ממנו דרך מעלה מעשרה ולא הגיע למטה מעשרה ושאלוהו אם נקרא יוצא אם לאו. וכן השאלה מתפשטת בשבת למעלה מעשרה אם יש קנין שביתה להיות לו אלפים אמה לבד לכל רוח או אינה שביתה ושילך למעלה מעשרה כמה שירצה ולא ימדוד עד שיגיע למטה מעשרה. ומכל מקום יש חולקי' בדעת זה ומפרשי' למטה ולקנו שביתה באוקיינוס ולא יהא להם אלא אלפים אמה. ואינו נראה כן ובאו ללמדה תחלה ממה שאמרו במשנתנו שהפליגה ספינתם ור' יהושע ור' עקיבא לא זזו ממקומם והיה סובר בפי' משנתנו שהספינה אינה גוששת וסתמה למעלה מעשרה ולדעת רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אין ללמוד הימנה כלום שאפי' למטה מעשרה היו הולכין את כלה כמו שאמרוה בנתנוהו בדיר וסהר אבל ר' יהושע ור' עקיבא שאוסרין בנתינת דיר וסהר אלא בארבע אמות והיה ראוי לומר כן מן הדין בספינה אם לא שאין תחומין למעלה מעשרה אבל מאחר שאין תחומין למעלה מעשרה היה מותר מן הדין וזהו רצו להחמיר על עצמן. וגרסת הספרים אי אמרת בשלמא אין תחומין היינו רצו כלומר שמן הדין היו מותרים אלא אי אמרת יש תחומין מאי רצו והלא מן הדין הוא ותירץ לה בשמהלכת ברקק שלדברי הכל יש תחומין ואין היתרה מן הדין מצד תחומין אלא מצד שביארנו למעלה אם ששבת באויר מחיצות אם שהספינה אין לה דין ארבע אמות. וגירסא שלנו כדאמ' רבה במהלכת ברקק. ויש גורסי' אי אמרת בשלמא יש תחומין משום הכי רצו שהיה להם להקל בה והחמירו בעצמם לפסוק יש תחומין אלא אם אין תחומין ואף הם מודים כן אמאי רצו ותירץ גזרה משום מהלכת ברקק. וכן יש בה פירושי' אחרים כמו שתמצא בפירושי הגאונים והרבנים אלא שאיני בא עכשו אלא להציע את הביאור בקצור.

ואחר כך באו ללמדה ממה שאמרו במשנתנו גם כן פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה וכו' ואי אין תחומין כי לא היו בתוך התחום מאי הוי הרי הספינה למעלה מעשרה ואין לה דין תחומין והעמידוה במהלכת ברקק על הדרך שביארנו. וגדול' הדור שאלו ואף במהלכת בפלגים למעלה מעשרה היאך מדקדק ממנה לומר יש תחומין והרי ספינה מתנדנדת בכל שעה וכל שהוא מתנדנד אינו קונה שביתה אף לדעת האומר יש תחומין וכמו שאמרו במים לקנו שביתה בעבים. ותירץ מיא דעיבא מינד ניידי אלא שאפשר שעמדה בין השמשות או שמא כך הוא מקשה אי אמרת בשלמא יש תחומין משכחת לה בעומדת בין השמשות אלא אי אמרת אין תחומין אף בעומדת כי לא היו בתוך התחום מאי הוי וכו'.

ובאו ללמדה משב שמעתא הנזכרות (בראש הפרק) [בר"פ] אלו טרפות דאיתמר בצפרא לקמיה דרב חסדא בסורא ובאותו היום בעצמו נאמרו לרבה בפום בדיתא ויש שם יתר מן התחום אף על ידי עירוב ואם כן על כרחך בשהלך המגיד למעלה מעשרה והמשילו [לאליהו] על דמיון תנועת העופפות. ולמדנו מכל מקום שכל למעלה מעשרה מהלך כמו שירצה. ותירץ לו דרך צחות דלמא יוסף שידא. פרשו בו גדולי הרבנים שאינו משמר שבת. ובאו עוד ללמדה ממה שאמרו הריני נזיר יום שבן דוד בא מותר בשבתות וכו' ואי אין תחומין אף הוא יכול לבא למעלה מעשרה ואם מפני שלא בא אליהו שהוא צריך לבא תחלה אף בחול יהא מותר שהרי על כל פנים צריך לבא יום אחד קודם לו ואחר שלא בא אליהו אתמול אף בן דוד לא יבא היום אלא שמאחר שאתה אוסרו אתה חושש שמא בא אליהו אתמול לבית דין הגדול ולא נודע עד שבא בן דוד ואם כן אי אין תחומין אף בשבת ליתסר ותירצה משום דאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. ואם תאמר והלא אף בבן דוד כן ונתירהו מיהא בערב שבת אלא שתירץ לו שבן דוד אינו מתעכב מפני ערב שבת שהכל נעשין עבדים לישראל באותו היום ואין חששא לטורח שלהם והקשה ובחד בשבא מיהא לשתרי שהרי לא בא אליהו בשבת דיש תחומין וכו' ואף הוא אינו בא היום ואם כן למדת שאין תחומין. וסוף הדברים אמר ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין אי אין תחומין ולחומרא ואנו מפרשי' ולחומרא לענין נזיר והילכך לא ישתה במוצאי שבת שמא אין תחומין וכבר בא אליהו מאתמול ובשבת והיה אוסרו בשבת מחשש יש תחומין אלמלא שאין אליהו בא בערבי שבתות וכו'. ולענין הנזירות מיהא חזר ושאל אם זה אמ' הריני נזיר ביום שבן דוד בא הואיל ולאלתר חל עליו נזירות היאך שבת מפקיעו אחר כן. ופירשה שבשבת או יום טוב אמרה לומר שאינו אסור עד למחר ולמחר מתחיל באיסורו לעולם או עד שיבא ויש מפרשי' שלשים יום וכן כתבוה בתוספות והם מפרשי' סתם הדברים הריני נזיר ימים הראוים לביאת משיח אבל גדולי המחברי' כתבוה כדברינו:

ולענין פסק ההלכה הואיל ונשאר הדבר בספק יראה לגדולי המפרשי' להחמיר בה וכמו שאמרו בכאן מספקא ליה ולחומרא. והם מפרשי' אותו אף לענין תחומין ולא לענין נזיר לבד ונמצא לדעת זה שמשנתנו מתפרשת אף למעלה מעשרה. ומביאים ראיות לדבריהם שפשוטה של משנה בעמוקה עשרה משמע ואוקימתא דרקק שנוייא דחיקא היא שהרי אין ספינה מהלכת יפה בפחות מעשרה. ומכל מקום זו אינה ראיה שאפשר בספינה קטנה. ועוד הביאו ראיה ממה שאמרו למטה [מז:] חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו. ואף בזו חכמי הדורות משיבין בה שאף לדעת האומר אין תחומין היא שהמים אף ביתר מעשרה קונין הם שביתה במקומן וכמו שאמרו לקנו שביתה באוקיינוס שבודאי לדעת הכל שאלוה. וטעם הדבר ממה שאמרו מים על מים היינו הנחתן ולא אמרו אין תחומי' אלא בספינה המהלכת והרי אמרו שכלי צף על פני המים אין זה הנחתו. ונמצא לדעת הפוסקי' יש תחומין למעלה מעשרה שאם הוא בין השמשות בספינה בתוך הים קנה שם שביתה אף למעלה מעשרה ובלבד בעומדת וכשמהלך אחר כן חוץ לתחום אף למעלה מעשרה נמצא יוצא חוץ לתחום ואעפ"י שמכל מקום אין הלוכו נאסר לו שהרי אינו מהלך ברגליו מכל מקום הרי הוא כהוציאוהו עכו"ם ונאסר שלא לזוז מארבעת אמותיו ואפי' חזר שהרי מכל מקום לדעת הוא ואין צריך לומר אם קנה שביתה בין השמשות למטה מעשרה [ונכנס] בספינה והלך שכשיגיע חוץ לתחום ועמדה הספינה שאסור לו לצאת.

ומכל מקום עיקר הדברי' לפסוק שאין תחומין למעלה מעשרה שהרי ספק סופרים הוא ואף בתחום שלש פרסאות מיהא הכל מדברי סופרי' ואף ביבשה (כל) שאין לו אלא ארבע אמות מדברי סופרים הוא. ולשטתנו כל שהיה בין השמשות בספינה למעלה מעשרה לא קנה שביתה והולך בכל מה שהספינה הולכת וכשמגיע לפחות מעשרה הרי הוא תחלת תחומו ויורד לשם. ונמצא המגיעים לנמל בשבת אם היו בין השמשות בספינה יורדים לנמל ובתוך העיר בלא פקפוק אבל אם קנה שביתה ביבשה או למטה מעשרה אעפ"י שיצא לו מיד למעלה מעשרה כשיגיע חוץ לתחום למטה מעשרה אינו זז מארבע אמותיו כמו שכתבנו. ובקצת מקומות מערימין בזו שהעכו"ם מוציאין אותם מן הספינה בהכרח ודנין את הנמל כדיר וסהר להלך בכלו כרבן גמליאל בנמל המוקף וקצת שבוש נמצא לענין זה לקצת בני אדם שנכנסין בין השמשות לספינה ומקדשין שם וכשחשכה יורדים וחוזרים לבתיהם ולמחר בשבת או בלילה נכנסין בספינה והולכין והם סוברים ששביתת העיר בטלה מהם וחלה עליהם שביתת הספינה והרי היא למעלה מעשרה ואינה שביתה וכשמגיעין בו ביום לנמל יהו יכולין לירד וליכנס לעיר ואין זה כלום שכל שאינו בין השמשות במקום הראוי לשביתה כשיורד ממנה וחוזר לביתו חלה עליו שביתת העיר וכשיצא חוץ לתחום כשיגיע לנמל אסור לו לירד אלא אם כן הנמל מוקף וכשיעור בית סאתים שיטלטל בכלו אבל לעיר לא ואם הם הולכים למהלך גדול אין צריכים שאעפ"י שקנו שביתת העיר ילכו כל היום למעלה מעשרה ובלבד שכשיגיעו לנמל לא יצאו ממנו או אם הנמל יתר מבית סאתים לא יצאו מן הספינה.

ומכל מקום גדולי הדור משיבין לדעת הפוסק' אין תחומין מה הועיל בעל הגמרא כשהעמיד ברייתא דנזיר בספיקא והרי אף כשתהא פשוטה לו דאין תחומין. לגבי נזיר אסור. לגבי תחומין מותר. ומפרשי' דנפקא מינה בין ספק לודאי שאם פסקנו ודאי אין תחומין אף כשקנה שביתה ביבשה מותר לו ליכנס ולילך (למטה) [למעלה] מעשרה כמו שיוכל אלא שאם יגיע לנמל לא ירד או לא יוצא ממנו על הדרך שכתבנו אבל אם פסקנוה בספק אסור לו לצאת מתחום ביתו ונמצא אף לדבריהם שאין כאן אלא איסור ולכתחלה ומודים הם שאם נכנסו ילכו ובלבד שכשיגיעו לנמל לא ירדו וכל שנפסוק אין תחומין מותר אף לכתחלה. הא מכל מקום כל ששבת בספינה למעלה מעשרה כשמגיע ליבשה יורד ויש לו ממקום שפגע בו ראשון למטה מעשרה אלפים אמה ששם הוא קונה שביתה אף באמצע שבת ואם הוא באותה שעה בתוך תחום העיר הרי הוא כבני העיר לדעתי אלא שגדולי הדור דנין אותה כמודד ובא שאפי' כלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר ואינו כקונה שביתה בעיר אלא אם כן נכנס לתחום העיר קודם שחשכה וכל שקנה שביתה ויצא משם בספינה חוץ לתחום מותר לטלטל ולהלך בכל הספינה ואפי' לא שבת באויר מחיצותיה שאין לה דין ארבע אמות. ויש פוסקי' טעם אויר מחיצות ואומרי' שאם נכנס בה בשבת הואיל ולא שבת באויר מחיצות משיצא חוץ לתחום אינו מטלטל אף בתוך הספינה אלא בארבע אמות. ומטעם זה אפשר שנהגו לירד בתוכה ערב שבת שיתקיים בהם שבת באויר מחיצות וכן כתבנוה בראשון של שבת. ולמדת שצריך הוא בעצמו להיות שם ולא יועיל בה לשלח שם פת ביד שליח. ויש אומרי' שכל כניסה בשבת אסור בה לכתחלה עד שיכנס בה עם השמש וכן כתבוה בתוספות. ואף זה טעם אחד אצלם ליכנס בה מבעוד יום כדי שיכנס עם השמש. ואינו כלום שאם כן כשחזר לו לביתו הרי הוא אחר כן תחלת ביאה ואף לעקר הענין אין הדברים נראין:

ומי שנכנס בספינה בשבת והלכה חוץ לתחום וחזרה לאחוריה אם קנה שביתה למטה מעשרה והגיעה בהליכתה עד מקום שאין בו עשרה גם כן וחוץ לתחום אין החזרה מועלת לו לזוז מארבע אמותיו שהרי יוצא לדעת הוא ובתוספות מצאתי שזה כהוציאוהו עכו"ם והחזירוהו. ואין נראה לי כן אלא אם היה בא מקודם השבת. ושמא תאמר מכל מקום לכתחלה מיהא היאך מביא עצמו לצאת חוץ לתחום יראה שהקלו בה מתוך שאין בה הלוך ברגליו בדרך [הערמה] שאינו אלא כנכנס לשם על מנת לשבות והעכו"ם מוליכה ומנהיגה שישראל ודאי אסור להנהיגה אלא אם כן מפני סכנה:

יראה מכל מה שכתבנו שמה שאסרו בראשון של שבת שלא ליכנס בספינה תוך שלשה ימים קודם השבת יהא סותר ענין סוגייא זו לגמרי. ומכל מקום כבר הטלנו פשרה ביניהם במקומה בכדי היכולת ואתה צריך בכאן לעיין מה שכתבנו שם עד שתגלגל את הפשרה בסוגיא זו:

כל הדברים שהתרנו בספינה אין בה חלוק בין ים לשאר נהרות והכל תלוי בעומק עשרה וכן כל מה שהתרנו בספינה כתבו בתוספות שהותרו בקרונות ובלבד כשנמשכות על ידי עכו"ם אבל הנמשכות על ידי בהמות קשורות בהם אסור אפי' נכנסו בהן קודם השבת ואפי' שלשה ימים קודם השבת ואפי' מתחלת יום ראשון שזה כרכיבה גמורה ויש כאן גזרת חתוך זמורה להדריך את הבהמה ולהנהיגה:

כל שאסרנו לירד מן הספינה או מארבע אמותיו כל שנצרך לנקביו ואין המקום צנוע לו יורד ומרחיק עד כדי שלא יתבייש ומכל מקום אין אומרין בה אי פקח הוא ילך לצד תחומו על הדרך שאמרנו למעלה בהוציאוהו עכו"ם שהרי זה מיהא יוצא לדעת הוא:

ממה שכתבנו למדת שמותר לילך בתוך הספינה כלה ולטלטל ולהעביר בתוכה בכלה ואפי' היתה יתרה על בית סאתים שהספינה היקפה חשוב היקף של דירה ואין הלכה כדברי האומר מחיצות להבריח מים הן עשויות ומכל מקום דוקא במחיצות גבוהות עשרה הא אם אין דפנותיה גבוהות עשרה הרי היא ככרמלית ואין מטלטלין אלא בארבע אמות וכן אין שביתתה נקראת שבת באויר מחיצות. ודבר זה יתבאר בפרק גגות. וכן יתבאר שם [צ:] שאם הפכה לזפתה אין מטלטלין לא על גבה ולא בתוכה אלא בארבע אמות אבל אם הפכה לאכול או לישן תחתיה מפני החמה או מפני הגשמים מטלטלין בכלה אפי' יתרה מבית סאתים הואיל ומחיצותיה גבוהות עשרה:

לא היה מקום לספינה לירד בו ועשו העכו"ם כבש לעצמם לירד בו אעפ"י שעשאום בפני ישראל ושהם מכירים אותם הואיל וכבש לאחד כבש למאה מותר לישראל לירד בו ודבר זה יתבאר במסכת שבת פרק כל כתבי:

בתוספתא אמרו בתים שבספינה צריכים לערב. ואף גדולי הדור כתבו שספינות אלו הגדולות שמחלקי' אותן לדיורין זה שובת בחלקו וזה שובת בחלקו הואיל ויש שם שני ישראלים וכל אחד אוכל במקומו המיוחד לו הרי אלו אוסרים זה על זה ואפי' עירבו אין עירובן עירוב הואי' ונכרים שם שהרי זה כדר עם הנכרי שבחצר שאין עירוב ולא בטול רשות במקום עכו"ם. ואעפ"י שבפונדק אמרו אפשר לחלק כמו שיתבאר. פונדק יש בו חדרים ועליות קבועים במחיצות גמורות כשאר בתים המוחלקים אבל מחיצות שבתוך הספינה אינם קבועות אלא שעושה אותם כל אחד לעצמו לשעה לאכל שם בצניעות ומחיצה העשויה לצניעות אינה מחיצה כמו שביארנו בפרק שני. ואין תקנתם להוציא מחבורה לחבורה אלא שיקדימו וישכרו כל הספינה (לבעל) [מבעל] הספינה או מאשתו או מאחד מאנשי ביתו אפי' בפחות מפרוטה. ואם כבר השכיר בה חדרים ועליות לעכו"ם אי אפשר לשכור ממנו אלא מדעת השוכרים אלא אם כן היה רשות ביד בעל הספינה לפי מנהגם לסלקם ולהחליף מזה לזה שכל שהוא כן שוכרים ממנו אעפ"י שהשכיר כמו שיתבאר בפונדק בפרק הדר. ואם יש רשות לבעל הספינה להעמיד כליו במקום שהשכיר שוכרן ממנו שהרי הוא כשכירו ולקיטו. ואם דיורין אלו לא נתחלקו במחיצה עד התקרה או בפחות משלשה סמוך לה אעפ"י שגבוהות עשרה אין כאן חלוק דיורין כמו שיתבאר כיוצא בה בפרק הדר בחמש חבורות ששבתו בטרקלין ואם עשו מחיצה למקום לינה ולא למקום אכילה אינן אוסרי' זה על זה שמקום פתא גורם כמו שיתבאר:

יש מקצת דברים צריכין לבאר בענין הספינה מענין טלטול מן הים ליבשה ומן היבשה לים מספינה לים ומן הים לספינה ומספינה לספינה ומענין תשמיש גדולים וקטנים מן הספינה לים או לרוק מן הספינה לים. וכבר ביארנו קצתם במסכת שבת פרק הזורק וכן יתבארו קצתם בפרק הדר בע"ה:


דף מג עמוד בעריכה


הוזכר בסוגייא זו ששפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה צופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים וזה ממה שכתבוהו חכמי החשבון שאפשר לדעת שיעור מרחק איזה מקום שיהיה אחר שהוא מושג בעין באחד מכלי הנחשת העשויים בזה ובידיעת קצת השיעורים יודעו קצתם מצד התיחס והעריך שיעור לשיעור כמו שהתבאר בספריהם בתכונה ובתשבורת. ועל דרכים אלו גם כן מה שאמרו כאן הרוצה לידע כמה עמקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עמקו של גיא. וכן הרוצה לידע כמה גבהו של דקל ימדוד צלו וצל קומתו וידע כמה גבהו של דקל. וכן הרוצה שלא תשרה חיה אצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ויראה להיכן צלו נוטה משפע ועולה משפע ויורד. ודברים אלו אעפ"י שלענין פסק אין לנו בהם מתוך שהם דברים סתומים ראיתי לכתוב לשון ראשונם של גאונים בהם והוא שכתב דבר זה ר"ל הרוצה לידע כמה עמקו של גיא וכו'. על שפופרת שהיתה לו לרבן גמליאל היא אמורה ועל כיוצא בה שהיה מעמידה בשפוע לראות כל אמות שהוא רוצה ומעקרה לתחום שבת היתה עשויה ועיקר הדבר שאם מעמיד אדם את השפופרת כנגד עיניו כשהיא נכונה צופה ומביט בה כל מה שיש כח בעיניו לראות בלא קצב ומדה ואם משפע אותה כלפי מטה ושם עיניו בקצה העליון לצפות ולהביט בה כלפי מטה אם מרבה לה שפוע צופה מדה קטנה כגון עשר או עשרים ושלשים אמה וכל שממעט את השפוע ומקרבה לשווי מוספת מדה שמראה העין יוצא ממנה כשהוא משפע באלכסון וכאלו חוט מתוח לפי (שהגובה) [הגובה] שהציבה וכאלו ראש תור יוצא משפוע שמשפע אותה כי האלכסון בזמן ששני הצלעים שוים יוסיף שני חומשי סלע לחשבון אמתא ברבועא ואם הציב את השפופרת משפעת בשפוע אלכסון של מרובע אין צופה ממנו אלא כמדת אותו האלכסון אמתא ותרין חומשי ואם הסלע התחתון ארוך והעומד קצר ומציב את השפופרת כשיעור שפוע האלכסון שבין שני הצלעים שהאחד ארוך והאחד קצר צופה ממנו מדת אותו אלכסון ובזמן ששומר את כוון השפוע הזה ועושה כלי שמכוין בכונו מן הברזל או הנחשת או העץ כל זמן שמגביהו מוספת מדת מה שצופה והרי אנו מבררין דרך זו לתחום שבת בזמן שרוצה להגביה את השפופרת כמדת קומת איש ארבע אמות ולצפות ממנה אלפים אמה כיצד הוא עושה לפי שד' אמות אחד מחמש מאות באלפים עושה בארץ או על הנייר כיד אחד גבהו אצבע ועושה לו צלע כמו כן מתחתיו שרחבו ת"ק אצבעות ומוציא ראש תור מקצה הצלע שהוא ת"ק אצבעות ושומר אותו השפוע של אותו התור בכלי מוחזק כדי שלא ישתנה וכבר נודע לו שכל אצבע גובה ראש תור שלו ת"ק אצבעות לפיכך בזמן שמציב עם אותו ראש התור שפופרת על גובה אצבע צופה ממנה ת"ק אצבעות ובזמן שמגביהו אצבע שניה יש לו לאותו אצבע עוד ת"ק אמות אחרות נמצא ראש תור שעל גובה שתי אצבעות ארכו אלף אמה ושל גובה שלש אצבעות [ארכו] את"ק אמה ושל גובה ארבעה אצבעות ארכו אלפים אמה וכשמביט בשפופרת צופה כמדה הזאת ואם יגביה את הצלע אמה ויוציא ראש תור באותו השפוע הראשון שכבר שמרו הרי יש לאמת הגובה ת"ק אמה אורך באלכסון ואם יגביה ארבע אמות ומשם ימתח את החוט יש להם אלפים אמה לפיכך בזמן ששומר אותו השפוע שהזכרנו למעלה ומשים את השפופרת למעלה מארבע אמות נכונות ומביט בה צופה אלפים אמה מן הארץ שפניה שוים בלא עקום לא (חצר) [חסר] ולא יתר שאלו מתח משם חוט ראש תור בשפוע ההוא ולא הגיע בארץ אלא בסוף אלפים אמה לא חסר ולא יתר. ויש בזו דרך אחרת עושה טבלא עגולה כמן אסטרולא"ב החלוק לש"ס מעלות כגלגל וחולק אותה טבלא אלפים מעלות כנגד אלפים אמה שרוצה לצפותן נמצא כל רביע ממנו ת"ק אמה ומציב בו את השפופרת במסמר כדרך שמציבין את המטולטלת הנקראת בערבי עצאר"ה ובזמן שמשפעה מעלה אחת צופה אלפים אמה בצמצום ובדרכים אלו וכיוצא בהן היתה שפופרת של רבן גמליאל. וכן יכול לצפות יתר מאלפים או חסר מכן לפי הגובה והשפוע:

ולענין עמקו של גיא אינו כדרך זה ששנו בה ר"ל מביא שפופרת ומביט בה ביבשה ויודע עמקו של גיא אלא בזמן שהגיא משתפע ויורד שפוע נכון ובזמן שאדם עומד על שפתו ומסב פניו ומטה אותם ומצדדן ומעמידן כנגד שפועו כאלו הוא נכון על גבה ומביט בשפופרת כמו מדת ארכו למטה עד קרקעיתו מחשב בשפופרת כן אבל ידיעת רחבו דרך קרובה היא שמשפע את השפופרת משפה זו של גיא עד השפה האחרת ומחזיר את פניו ליבשה כשאותו השפוע של שפופרת שמור כמו שהיה ורואה את המקום שצופה אותו ומהלך אדם אחד ומשים בו סימן וחוזר ומודד אותו מקום שביבשה כמה הוא והוא שיעור רחבו של גיא או של נהר לא חסר ולא יתר וידע כי אלפים אמה כשמביט אותן בראש תור אינן מן הכן אלפים אמה שלמות אלא חסרות פחות משליש אמה וצריך להוסיף עליהן כשליש אמה כדי להשלימן:

ולענין גבהו של דקל וצל קומת המודד והיאך עושה מודד בעת אחת צל הדקל וצל קומת עצמו אחר כן מודד קומת עצמו ורואה כמה הוא הצל מקומתו וחושב בערכו וקומת הדקל לפי צלו ואפי' העמיד עץ שמדתו ידועה אצלו ומודד את צלו וידע כמה זה מזה כשימדוד באותו העת את צל הדקל ידע כמה זה מזה ויתברר לו כמה גבהו בלא תוספת וגרעון ובלבד שיהא הצל נופל על מקום משנה:

ולענין הרוצה שלא תשרה חיה בצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ביום ורואה להיכן צלו נוטה ומשפע ועול' משפע ויורד לפי (שער) [שעד] ארבעה שעות אין חיה מבקשת צל אף בימות החמה. וכשהוא נועץ קנה בארבע שעות ביום שגבהו שיעור מה שהוא חפץ להיות גבהו של קבר ורואה עד היכן צלו של קנה מגיע משפע מאותו מקום הגובה ועד מקום שהגיע הצל אליו מצד זה וכן מצד אחר וכשהוא עושה כן אין לקברו צל מעת חום השמש שהוא ארבע שעות. זהו נוסח דברי ראשונם של גאונים ועדיין צריכים אנו למודעי וגדולי הרבנים כתבו בהם בפירושיהם דברים פשוטים יותר:

מי שהוציאוהו חוץ לתחום או יצא לו בשוגג או מצד רוח רעה מותר לעשות לו מחיצה של בני אדם עכו"ם או ישראלים שערבו שיקיפוהו לכל רוחותיו או משלש שהרביעית כמו פתח לצד התחום שכל שלש מחיצות בית הוא בכל מקום חוץ ממבוי שחלוק לחצרות או חצרות שחלוקות לדיורין ואותו גבול המוקף הוא אצלו כאלו נתן בדיר או בסהר לילך ולטלטל בכלו ואם צד אחד שבהיקף נכנס לתוך התחום נמצא כשהלך עד קצה ההיקף מצד זה שהוא בתוך התחום ויכול ליכנס אפי' לא מלו גברי ר"ל שאין שם אנשים כל כך שיהא היקף המחיצה נכנס מצד אחד לתוך התחום אם נכנסת תוך ארבע אמות לנקודת התחום מותר גם כן שארבע אמות יש לו לאדם חוץ מן האלפים ואותן ארבע אמות יש מי שאומר שרואין אותן כאלו הוא באמצען ולדעת זה צריך שיהא תוך שתי אמות לנקודת התחום ומכל מקום אנו פוסקי' שארבע אמות יש לו לכל רוח שירצה ולדעת זה כל שהוא תוך ארבע לנקודת התחום נכנס ובלבד שלא ברר לו ארבע אמות לצד אחר ואעפ"י שלא אמרו מחיצה הנעשית בשבת במזיד שתהא מחיצה אלא לזרוק ולחיוב אבל לא להלך ולטלטל ולקולא דוקא במחיצה גמורה או של כלים או אפי' של בהמה ואפי' עשה אותן עראי אבל של בני אדם אפי' מחיצת עראי אינה אלא עראי שבעראי ואפי' במזיד התירוה ואפי' לכתחלה ובלבד לצורך ואפי' צורך רשות ולא סוף דבר להלוך לבד אלא אף לענין הבאה ברשות הרבים כן וכמו שאמרו הנהו זיקי דהוי שדי ברסתקא דמחוזא ר"ל ברשות הרבים ובהדי דאתא רבה מפרקא אעייליניהו שנטלן אחד ונכנס בין גדודי הבאים מן הדרשה שהיו מקיפים אותו משלש רוחותיו אמרו לוי אעילא ליה תיבנה זעירי אספסתא. ומכל מקום צריך שתהא המחיצה נעשית שלא לדעת המקיפים שאם נעשית לדעתם אוושא מילתא היא ואסור אבל דעת אותו שנעשה בשבילו לא מעלה ולא מוריד שהרי תבנא דלוי ואספסתא דזעירי נראה לכאורה שלדעתם היה וכן זיקי דרבא אלא שגדולי המחברים כתבו שלא יעמיד אותם אותו שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו ומכל מקום לדעת אסור ואינה מחיצה והוא שאמרו בזיקי דרבא לשבתא אחריתי (כמו) [בעי] עיילינהו ואסר להו משום דהוה ליה כלדעת. והוא הענין לדעתי שצריך שתהא המחיצה מקפת בכל השיעור שאם יקיפו וילך אותו היקף ועדיין הם בחוץ לתחום ויחזרו ויקיפו וכן תמיד ירגישו בדבר והרי זה כלדעת:


דף מד עמוד אעריכה


ממה שכתבנו למדת שמחיצת בני אדם מחיצה היא וכשרה לגמרי ועושין אותה בשבת אף במזיד אבל מחיצת כלים ובהמה אין עושין אותה בשבת ואם עשאה במזיד אינה מחיצה. ומכל מקום אם אינה מחיצה העשויה להיתר טלטול אלא לנוי או מפני החמה שלא תפול על המת או על האוכלין מותר לכתחלה ובלבד שלא יעשה לה גג. מעתה זה שאמרו לענין סוכה נפל דפנה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין. פירושה באדם לדעת ובבהמה וכלים וסדין בדופן שלישית שהיא מחיצה המתרת. ומה שאמרו עושה אדם את חברו דופן כדי שיאכל וישתה בסוכה. פירשוה בשלא לדעת ואף במחיצה המתרת אבל מה שאמרו שיזקוף המטה וכן שיפרוס עליה סדין פירושה בדופן רביעית שאין ההכשר תלוי בה אלא שנעשית מפני השמש שלא יפול על המת או על האוכלין. ומחיצת כלים זו שאסרנוה וחברותיה שאסרנוה בשנעשית במזיד פרשוה גדולי הדור בישראל שעשאה בזדון שבת ובזדון מלאכה ר"ל בידיעה שהוא שבת ובידיעה שמלאכה זו אסורה בו אבל כל שבשגגה הן בזדון שבת ושגגת מלאכה הן בזדון מלאכה ושגגת שבת מחיצה היא ואין זה מזיד אעפ"י שמתכוין עשאה. ומכל מקום גדולי המחברים כתבו מחיצה שנעשית בשבת הרי זו מחיצה ואם נעשית בשגגה מותר לטלטל בה באותה שבת אם נעשית שלא לדעת המטלטל אבל אם נתכון אדם לזאת המחיצה שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אעפ"י שעשאה העושה בשגגה וכן אם נעשית במזיד אעפ"י שלא נתכון זה לטלטל בה הרי זה אסור לטלטל בה והם דברים מתמיהים:

מחיצה זו מותר להלך בתוך כלה אפי' ביתר מאלפים כדין האמור בדיר וסהר והוא הדין במחיצה גמורה שעשאוה עכו"ם ואע"פ שבשבת בבקעה אמרו למעלה דוקא באלפים אין הטעם אלא מפני ששבת מדעתו כמו שכתבנוה. ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה דוקא באלפים:

מחיצה זו שאסרנוה לדעת כבר ביארנו הטעם משום דאוושא מילתא ומתוך כך כתבו קצת הגאונים ואף גדולי המפרשי' נסכמים בה שבזמן הזה אין לנו רשות להשתמש בה שאין אנו בני הצנע והסתר ויבאו להודיע שאין עכשו מי שיבטלו אחרים את עצמן לכבודו וישאלו על זה את זה עד שירגישו בדבר. ומכל מקום יש מפרשי' שלא לדעת זה כדי שיעשה הענין בשוגג ולדעת זה נראה דעת גדולי המחברים שמצריכים שלא יעמידם אותו הרוצה להשתמש בה:

מחיצה זו ראיתי לגדולי הרבנים שהיא מתרת אף בהבאה מרשות היחיד לרשות הרבים וכן נראה דעת רוב מפרשי' ומכל מקום לקצת חכמי לוניל ראיתי שמחיצה דינה כקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה שהוא רשות אחת עם החצר והגגות ולא הותרה אלא בהבאה מבית לחצר ומעשים שהוזכרו בזיקי דרבה וזיקי דלוי ואספסתא דזעירי ממחיצה זו לחצר הם שהם רשות אחת לכלים ששבתו בתוכם אבל לא לכלים ששבתו בבית. ומכאן ערערו וגמגמו על חכמי בדרש שהוציאו עטרה מבית אחד לבית הכנסת דרך מחיצת בני אדם:

אין עושין אהל עראי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת. ואהל עראי הוא כל מחיצה הבאה להתיר או פריסה למעלה ברחב טפח מותר בדבר שאינו קבוע. וכבר ביארנו ענין זה עם ענין פקק החלון במסכת שבת פרק כלים:


דף מד עמוד בעריכה


המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון והוא שאמר מי שיצא חוץ לתחום ברשות ר"ל ברשות בית דין כגון לעדות החדש שהיה מותר לחלל עליו את השבת או חכמה הבאה לילד וכשהגיע חוץ לתחום אמרו לו כבר נעשה מעשה ואינך צריך לילך אין אומרין בזה לא יזוז ממקומו אלא יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שנאמר לו. והוא שאמרו במסכת ראש השנה [כג:] בראשונה לא היו זזים ממקומם התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת הרי הן כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח.

ואם היה בתוך התחום ר"ל שלא יצא עדיין חוץ לתחום הרי הוא כאנשי העיר כאלו לא יצא. ושאלו בגמרא מאי קאמ' וכי צריכים אנו ללמוד שאם לא יצא חוץ לתחום שהוא כבני העיר. ופרשה רבה מפני שמא היית סבור לומר הואיל ועקר ברשות עד שאלו יצא קנה לו שביתה מחדש בחוץ לתחום למקום שינוח לשם אף בלא יצא עדיין נעקרה מכל מקום שביתתו הראשונה ואף בתוך התחום יקנה לו שביתה במקומו קמ"ל ורב שימי בר חייא פרשה בדרך אחרת שאף אם יצא חוץ לתחום אלא שלא השלים עדיין אלפים אמה חוץ לתחום והרי במקום שנאמ' לו קנה שביתה להיות לו אלפים אמה מאותו מקום אם ביררן לו לצד עירו הואיל וכשהשלים אלפים אמה ממקום שנאמ' לו אינו רחוק אלפים מן העיר הרי זה כאלו לא יצא הואיל ותחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו הראשון. והוא שאמרו הבלעת תחומין מלתא היא אעפ"י שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ר"ל שהבלעת תחומין לא היו לו ערב שבת מבעוד יום אלא שבשבת באו לו וכן הלכה. אבל תחום שיש לו בו היתר חוץ מתחומו הראשון אם הוא נבלע בתוך תחומו אעפ"י שפקעה הסבה שעליה הותר לו תחום זה מותר לו ולא עוד אלא אף אם ארבע אמות שאחר אלפים נבלעות בתוך התחום הדין כן לדעתנו שאנו פוסקין כר' יהודה שארבע אמות שנתנו לו חכמי' בוררן לכל רוח שירצה. והבלעת תחומין של ארבע אמות אין בה חלוק בין יצא לדבר מצוה או יצא באונס או בשגגה. וכן כתבוה גדולי המפרשי' בראיות ואף כשיצא לדעת [בדבר] הרשות שאין לו אלא ארבע אמות אם הוא בתוך ארבע לנקודת התחום נכנס (ויוצא) [ויצא] חוץ לתחום (אבל במקום) שאמרו לו נעשה מעשה שיש לו אלפים אמה [אבל] אם בררן לצד העיר ואין שם הבלעת תחומין ומתירא לשם ונכנס דינו כהחזירוהו באונס או ברשות וחוזר לדין תחומין שלא אמרה תורה שלח לתקלה.

וכל היוצאים להציל חוזרין למקומם. שאלו בגמרא ואפי' טובא נמי והא אמרת רישא דוקא אלפים אמה אלא אם כן בהבלעת תחומין ומתרץ בה שהיתר אחר בא ללמדנו והוא שחוזרין למקומם בכלי זינן ואין צריכי' להניחם חוץ לעיר וכמו שאמרו בראשונה היו מניחין כלי זינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהם אויבי' ונכנסו ליטול כלי זינן ונכנסו אחריהם דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין בכלי זינן למקומן. אבל מכל מקום אם יצא ברשות אין לו אלא אלפים אמה אלא אם כן בהבלעת תחומין או אף בלא הבלעת תחומין אם יש שם סכנה כגון יוצאין להציל במקום שיש בחזרתן חשש אויבים. והוא שאמרו כאן בזמן (שיוצאין) [שנצחו] אומות העולם וכו' אבל יוצאין להציל במקום שאין חשש אויבים וכן שאר יוצאים לדבר הרשות אין להם אלא אלפים אמה ממקום שנאמר להם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי ששבת במערה שבתוכה ארבעת אלפים וגגה הוא פחות מארבעת אלפים כגון שיש לה שתי ארובות בשני ראשיה או שני פתחים בכותלים משופעים אחת לצפון ואחת לדרום וממעטות בשיעור הגג הרי זה מהלך את כלה מתוכה שכלה אצלו כארבע אמות וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח שירצה וכשיהלך אלפים אמה חוזר לתוכה ויוצא לו דרך הפתח האחר והולך אלפים אמה גם כן וגגה דינו כחוצה לה ונמצא שאלו היה גגה ארבעת אלפים ויצא לו בגגה דרך ארובה אחת לא היה יכול להלך על הגג אלא אלפים אמה אבל עכשו שאין בגג ארבעת אלפים כשיצא דרך ארובה ויצא לו דרך גגה אלפים אמה נמצא שהוא בתוך אלפים לפתח האחר ונמצא בתוך תחומו של פתח שני ומעתה הולך את כל הגג ונכנס בפתח שני וזהו מצד הבלעת תחומין שהרי יש לו בהן צד היתר והוא אם חזר לו ויצא דרך הפתח האחר ונמצא שאף הן תחום שלו והרי אף במקום שלא באו לו מאתמול התרנוה כמו שכתבנו כל שכן בכאן ששבת (בעיר) [באויר] מחיצות מבעוד יום ושני תחומין אלו באו לו ממקום שביתה אחת שהרי שבת במערה ולה שני פתחים ושתי ארובות ואילו רצה לצאת בפתח זה ולילך אלפים אמה מאותו צד ולחזור ולילך על הגג אלפים אמה הרשות בידו וכן בצד האחר. ומעתה אלו רצה לצאת בפתח שבצפון ולהלך על גבי המערה ולחזור בתוכה (על) [עד] דרך פתח שבדרום עושה הואיל ואלפים שבצפון ושבדרום נבלעות אלו באלו הא אם היה בגג ארבעת אלפים וחוזר ונכנס דרך אותו פתח ואם רצה אחר כן לצאת דרך הפתח האחר יוצא והולך אלפים מאותו צד גם כן:

ולגאוני ספרד פי' אחר בשמועה זו שיצא לך ממנה שאם תוך המערה ארבעת אלפים אמה וגגה [אינה] אלא ארבעת אלפים אמה פחות חמשים כשמתחיל להלך מעל גגה וחוץ למערכה מהלך אלפי' וחמשי' אמה שאותם חמשים אמה היתרות מובלעות הן בקרקעיתה של מערה ודנין אותו כאלו יצא מקרקעה:

גדולי המפרשים כתבו שמערה זו פירושה שאין בה דיורין וכששבת בתוכה הוא שמהלך את כלה אבל אם נתן עירובו לשם אינו מונה אלפים אלא ממקום עירובו ואף בששבת אין גגה נמדד בתוכה אבל אם היו בה דיורין הרי היא כבית ואף בלא שבת מודדין למעלה כלמטה שהמחיצות התחתונות בוקעות למעלה ואעפ"י שלטלטול על גבה נדון כרשות הרבים לענין מדידה אינו כן ואין ללמוד מדידה מטלטול שהרי אף רשות הרבים שבעיר אסור בטלטול ולמדידה דנין את הכל כארבע אמות:


דף מה עמוד אעריכה


עכו"ם שצרו על עיירות של ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיין ואין מחללין עליהם את השבת. במה דברים אמורים שבאו על עסקי ממון אבל אם באו על עסקי נפשות יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו [אלא] על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיין בשבת ומחללין עליהם את השבת:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמ' מי שישב בדרך ועמד ר"ל שהיה מהלך בערב שבת והיה עיף ועמד לו שם ומתוך עמידתו קדש עליו היום לשם וקנה לו שביתה אחר שעמד שאילו היה מהלך לא היה קונה שביתה אלא שעמד והוא סבור שאינו בתחום העיר והרי הוא סמוך באלפים אמה לעיר ואלו היה יודע שכן היה מתכוין לקנות שביתה בתחום העיר והיה דינו כבני העיר שכל שאינו שובת בעיר הואיל והוא שובת בתוך תחומה אין כונתו לשביתת מקומו אלא לשביתת העיר כבני העיר לגמרי. ואמר לדעת ר' מאיר שמאחר שלא היה דעתו בין השמשות להיותו מבני העיר למדוד לו אלפים אמה לכל רוחות העיר מלבד העיר הרי אלפים אמה נמדדות לו ממקומו ואם כלו בחצי העיר או בפתח שלה אין לו בעיר אלא כפי מדידתו. ר' יהודה אומ' יכנס ששביתתו בטעות היתה וכל שאילו היה יודע שהוא בתחום העיר היה מתכוין לקנות שביתה עם בני העיר אף בשאינו יודע אנו דנין אותו כאלו ידע וכיון.

ומעשה בר' טרפון שהיה מהלך וחשכה לו ולן חוץ לעיר בלא מתכוין. ר"ל שהיה סבור שאינו בתחום העיר. ופירשו בברייתא בגמרא שבשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו ר' הרי העיר לפניך הכנס נכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כלו. ואמרו לו משם ראיה שמא דעתו היה כלומר שמתכוין היה שאם הוא בתוך התחום שתהא שביתתו כשביתת העיר או שמא בית המדרש היה מובלע בתוך תחומו ר"ל תוך אלפים של מקום שביתתו הא אלו לא היה מובלע וכן שלא היה הוא סבור להיותו בתוך התחום לא יכנס. ומכל מקום הלכה כר' יהודה. אלא שכתבו גדולי המפרשי' דוקא בשלא אמ' בשפתיו תהא שביתתי בכאן הא אם אמ' כן הרי עקר בפיו שביתת העיר וקנה כאן שביתה. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק זה [מט:] האומר שביתתי תחת האילן לא אמ' כלום ואין אומרין הואיל ואלו היה יודע שלא קנה שביתה תחת האילן לא היה עוקר שביתתו ממקום רגליו ונמדוד לו ממקום רגליו אלא הואיל ועקר שביתתו ממקום רגליו לא קנה שם עוד שביתה ולא יזוז ממקומו אלא משנתנו בששבת לשם ולא אמ' כלום. ומכל מקום מפרשי ההלכות כתבוה אף בשאמ' שביתתי במקומי. ויש מפרשי' במשנתנו דברים זרים שאין לסמוך עליהם והוא שמפרשי' לדעת ר' יהודה שמכיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר אעפ"י שעכשו לא הזכיר כלום הרי הוא כמו שרצה לילך לעיר שמערבין בה באמצע הדרך שמותר לילך עד אותה העיר אם היתה בתוך ארבעת אלפים אמה שנמצא כשיערב ברגליו. וכן מפרשי' על ר' טרפון שנכנס בלא מתכון שני תחומי שבת כאילו עירב ברגליו. ודברים זרים הם שאין שביתה זו נקנית לעולם בלא מתכוין והדברים מחוורי' כמו שכתבנו תחלה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין המשניות שלפניה והוא שאמר מי שישן בדרך ונמצא בשעה הראויה לקנות שביתה שהוא ישן ואלו היה בעיר דבר ברור הוא שקונה שביתה עם שאר בני העיר שדעת כל בני העיר לכך עד שיסלקו דעתם מעירם לערב להם חוץ לעיר ברגל או בפת אבל זה שהיה בא בדרך וישן לו בשעה הראויה לקנין שביתה ולא ניעור עד שחשכה והוא חוץ לתחום העיר יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר' יוחנן בן נורי מפני שהוא סובר שהישן אינו משמר עצמו והרי הוא כנכסי הפקר והוא סובר בחפצי הפקר שקונים שביתה במקומם שלא להיותם אצל המוצא כרגליו עד שאם עירב המוצא למזרח יהא רשאי להוליכם למקום שעירב אלא קנו שביתה לעצמם למדוד להם אלפים אמה לכל רוח ואין המוצא זוכה בהם להוליכם ברגליו ואף זה קנה לו שביתה ויש למדוד לו אלפים אמה [וחכמים סוברים] שאין קונין שביתה בישן שמאחר שהיה לו לתת אל לבו שמא תחשך ושנתו עליו היה לו לומר שביתתי במקומי. ואעפ"י שבניעור אין צריך אמירה כמו שהתבאר בפרק שלישי. בישן מיהא [צריך] ואחר שלא אמר כן הרי הוא כיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ארבע אמות ובזו הלכה כר' יוחנן בן נורי ואעפ"י שבנכסי הפקר הלכה שאין קונין שביתה והרי הם כרגלי המוצאם. באדם מיהא שאין בו תורת הפקר כל כך קונה שביתה אף בישן מפני שעשה ישן כניעור. ואחר שכן אם ישן בתוך התחום הרי הוא כבני העיר ומכל מקום אעפ"י שהלכה כר' יוחנן בן נורי בא לבאר לדעת חכמי' בארבע אמות אלו אם נותנין אותן לו לכל רוח והם שמנה על שמנה כשהוא באמצען או דוקא ארבע על ארבע ונמצא שתים לכל צד כשרואין אותו שהוא באמצען (או שנתן לו ארבע על ארבע ונמצא שתים לכל צד כשרואין אותו שהוא באמצען) או שנתן לו ארבע [על ארבע] לאיזה רוח שיברור. ואף לענין פסק אתה צריך לזו מצד הרבה מקומות שנאמר בהם שאין לו אלא ארבע ופירש ר' אליעזר הוא באמצען ר"ל שתים בכל רוח ור' יהודה אומר ארבע לכל רוח שירצה ואם ביררן לצד אחד אם באמירה אם במעשה אינו יכול לחזור וכן אם בירר שתים לכאן ושתים לכאן. ופירשו בגמרא שדעת תנא קמא להיותן ארבע לכל צד שהן שמנה על שמנה ובזו גדולי הראשונים פסקוה כחכמים שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב אבל גדולי המפרשי' פוסקי' כר' יהודה להיותם ארבע ודוקא לרוח אחת. וגדולי הדור נסכמים לדעת ראשון ממה שאמרו בפרק שלישי [לה.] נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב ואמ' רבא לא שאנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות אבל תוך ארבעה נותן עירובו יש לו ארבע אמות. ומסתמא ארבע אמות לכל צד קאמ' אלא שאפשר שכל שנתגלגל אף הוא מן הסתם בורר לאותו צד ואף הם בעצמם כתבוה כן. וכבר ביארנו שגדולי המחברים כתבו שם נתגלגל לחוץ לשתי אמות נראה שהם פוסקי' במשנה זו כר' אליעזר והוא תמה. ומכל מקום לדעת הפוסקים שמנה על שמנה כתבו בגמרא דוקא להלך ר"ל שמפסע והולך תמיד מתחלת השמנה לסופן אבל לטלטל דוקא בארבע ותו לא יפרשו בה גדולי המפרשים שלא נאסר אלא לטלטל בבת אחת ר"ל שאסור לעקור מתחלת שמנה ולהניח בסוף שמנה אבל מכל מקום הואיל ושמנה אמות אלו מקומו הם מותר לטלטל בכלן כל זמן שלא יטלטל בבת אחת ביתר מארבע ורוב גאונים מסכימי' ששיעור זה הוא חוץ ממקום רגליו וכן כתבו שהוא הדין שד' אמות שאמרו עליהם שזוכות לו לאדם שהן ארבע לכל רוח.

היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה. כלומר שהיו שנים ישנים לדעת חכמי' שאין להם אלא ארבע אמות. ולענין פסק הוא הדין בכל שנים שאין להם אלא ארבע כגון הוציאום עכו"ם או רוח רעה והיו עומדים זה רחוק מזה שש אמות ונמצא כשתשער לזה ארבע אמות לצד חברו ולחברו ארבע אמות לצדו ששתי אמות האמצעיות משתפות לשניהם ומובלעות לכל אחד בתוך תחום ארבע אמות של חברו ומתוך כך מביאין ואוכלין שניהם בתוך אותם שתי אמות האמצעיות ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך חברו ר"ל שלא יוציא פתו או חפציו לשתי אמות של חברו שדין חפציו כדין רגליו ואין כאן היתר מצד הבלעת תחומין שלא נאמר אלא לענין אלפים בתוך אלפים של העיר שהיה לו צד היתר בכלן על הדרך שהתבאר. היו שלשה ואמצעי מובלע בין השנים שתי אמותיו מובלעות בתחומו של זה לדרום ושתי אמותיו בתוך תחומו של חברו לצפון. כגון שיש בין האמצעי לבין כל אחד מהם שש אמות הוא מותר עם כל אחד להשתמש בתוך שתי אמות האמצעיות וכן שניהם עמו באותן השתים גם כן. ואין גוזרין שמא זה האמצעי יביא כליו של זה שבצפון לתחומו של זה שבדרום אחר שהוא יכול לטלטל משתי אמות אלו לשתי אמות אלו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה:

אמ' ר' שמעון למה הדבר דומה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שכל אחת רשות לעצמה אחר שפתוחה לרשות הרבים אעפ"י שיכולים ליכנס מזו לזו אחר שאין דריסת רגלים מזו לזו שהרי כל אחת פתוחה לרשות הרבים ואחר שכן אינן אוסרות זו על זו שאלו היה זו לפנים מזו ואין אחת פתוחה לרשות הרבים אלא החיצונה נמצאת דריסת רגל פנימית על חיצונות ואוסרת עליהן עד שיעשו שלשתן עירוב אחד כמו שיתבאר אבל אלו שהם זו אצל זו ופתוחות לרשות הרבים ומזו לזו אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית אעפ"י שלא עירבו החיצונות זו עם זו היא מותרת עמהן להוציא חפציה ממנה לאותה שבצדה הדרומי ולאותה שבצדה הצפוני והן מותרות עמה להוציא כל אחת מהן חפציה לאמצעית אבל החיצונות אסורות זו עם זו אפי' דרך אמצעית עד שיעשו שלשתן עירוב אחד ואין גוזרי' בטלטול אמצעית להן שמא יתחלפו להוציא כלי החיצונות מזו לזו ופרשו בגמרא שלא הביאה ר' שמעון כאן אלא מפני שחכמים חלוקים עליהם בזו של חצרות ואוסרין אף מפנימית להן ומגזרה שהזכרנו ואמ' להם ר' שמעון מה ענין שאתם חלוקים בחצרות ומודים בתחומין בכיוצא בה. והשיבו הכא [אוושי] דיורין כלומר ששלשתם לשם ביחד ויודעי' שאין להם לזוז משם ומזכיר כל אחד לחברו אבל החצרות אין עומדין שם בקביעות והואיל ועירבו שתיהן עמו נאסרו מטעם גזרה שהזכרנו. ומכל מקום בתחומין הלכה כרבנן ובחצרות הלכה כר' שמעון והכל בדין אחד אלא שיש בענין זה של תחומין קצת תנאים יתבארו בגמרא בע"ה.

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:


דף מה עמוד בעריכה


מאחר שביארנו שנכסי הפקר אינן קונים שביתה והרי הן כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב אף גשמים שירדו בערב יום טוב אעפ"י ששבתו בין השמשות אין להם שביתה ליתן להם אלפים אמה לכל רוח לבד אלא הרי הם כרגלי כל אדם להוליכם למקום שעירב וכל שכן אם ירדו ביום טוב עצמו שהרי לא היתה להם שביתה בין השמשות כלל שאם משביתת אוקיינוס שהוא ים הגדול שכל העולם שותה ממנו מצד שהוא מקיף כל העולם מי אוקיינוס נדות הן ואין שביתה לדבר שאינו עומד שהרי אף באדם המהלך אינו קונה שביתה וכן הדין בעבים. וכמו שאמרו מיא בעיבא מינד ניידי וטעם נולד אין בהם שהמים בעבים אין אומרי' בהם מבלע בליעי (וכן) [ואין] דין מוקצה בדבר הראוי במקומו שבא לכאן בהיתר ואין הפרש בהיתר זה בין נתקשרו העבים מערב יום טוב ויש לו סימן בהם ובין נתקשרו ביום טוב עצמו ובכלן הרי הן כרגלי כל אדם להוליכן לכל מקום שירצה. ומכל מקום זה שאמרנו בירדו מערב יום טוב שהן כרגלי כל אדם דוקא בגשמים שירדו רחוק מן העיר אבל גשמים שירדו סמוך לעיר דעת אנשי אותה העיר עליהן והרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וסמיכות זה יראה כל שהיא להם במקום קרוב יותר משאר המקומות שדולין בהם עד שמתוך קורבתן נותנין דעתם עליהן (ונעין) [וענין] כרגלי אנשי אותה העיר הוא שאין אדם של עיר אחרת הבא בכאן על ידי עירוב יכול להוליכן לעירו אלא אלפים אמה מתחום זו העיר אבל אנשי העיר יכולין להוליכן כל אחד למקומו שעירב. וגדולי הרבנים פירשוה שאף אדם שבזו העיר אין יכול להוליכה למקום שעירב ואין להם במים אלו אלא אלפים אמה לכל רוח שדעת אנשי העיר פירושו על סתם העיר כל שלא עירבו. ומקשים עליהם שהרי בסוגייא זו אמרו יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה אלמא שענין כרגלי אנשי אותה העיר וענין אלפים אמה לכל רוח אינן בדין אחד אלא (אפ') [ענין] אלפים אמה לכל רוח הוא להיותה באלפים אמה ושלא להיות אחד מבני העיר שעירב מוליכן למקום שעירב ובענין אנשי העיר הוא להיות כל אחד מבני העיר מוליכם למקום שעירב. ומכל מקום הם מתרצים שלא אמרוה מצד הענין אלא מצד הלשון שכשהוא שונה אלפים אמה לכל רוח מורה שלא קנו שביתה מצד אנשי העיר היה לו לומר כרגלי אנשי אותה העיר ואעפ"י שהוא ענין אחד וכן יש צדדים אחרים בתירוצה שיוצא מהם דין אחר וכבר כתבנום באחרון של יום טוב:

בור של יחיד ר"ל מים המכונסין הרי הוא כרגלי היחיד ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ואין אדם של עיר אחרת יכול להוליכן אלא אלפים אמה לכל רוח. ויש מפרשי' אף באחד מן העיר שעירב על הדרך שביארנו בסמוך בביאור כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל העשויים לעוברי דרכים והוא הנקרא בור של שבטים כרגלי הממלא. ונהרות המושכים ומעיינות הנובעים אעפ"י שהן של יחיד הרי הן כרגלי כל אדם. וכבר ביארנו ענינים אלו באחרון של יום טוב:


דף מו עמוד אעריכה


יחיד ורבים ברוב מקומות הלכה כרבים ואפי' בדרבנן ומכל מקום במקום שפסקו בו במוחלט בדברי המיקל כגון בעירוב ובאבל אף ביחיד במקום רבים כן:

כל הנשים מטמאות (טהורות) [טהרות] משעת ראייתן ולמפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה וארבע נשים הן שדיין שעתן ואינן מטמאות למפרע כלל ואחת מהן זקנה והיא שנסתלקו דמיה סמוך לזקנותה שלש עונות ר"ל תשעי' יום שסתם עונת נשים לפריסת נדות שלשים יום וכל שלא ראתה סמוך לזקנותה שלש עונות נסתלקו דמיה ואפי' חזרה וראתה דיה שעתה אבל ילדה אעפ"י שעמדה כמה עונות בלא ראיה אין אומרין בה דיה שעתה שאין הלכה כר' אליעזר שאמר בכל אשה ואעפ"י שרבי' הקדוש עשה כר' אליעזר וטהר את הטהרות שלמפרע אף בילדה כבר אמרו שנזכר שלא כדין עשה אלא שלא החזיר את הוראתו הואיל ולא נפסקה בהדיא כרבנן אעפ"י שהיה מחלוקת יחיד ורבים וכן שהיו שני בצורת והוא שאמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ודבר זה יתבאר במסכת נדה:

שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים ושמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד ואיזו היא קרובה ואיזו היא רחוקה קרובה כל שהיא בתוך שלשים רחוקה כל שהיא לאחר שלשים ודבר זה יתבאר במסכת מועד קטן:


דף מו עמוד בעריכה


מה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב פירושו בין בעירובי חצרות בין בעירובי תחומין ואעפ"י שבמקצת דברים מצינו חלוק בין עירובי חצרות לעירובי תחומין כגון עירב לחברו שלא מדעתו שבעירובי תחומין אין עירוב לחברו אלא מדעת שהרי שמא חוב הוא לו שמפסידו אלפים אמה לצד השני ואין חבין לאדם אעפ"י שיש שם זכות מצד אחר אלא בפניו אבל עירובי חצרות מערבין לו אף שלא מדעתו שהרי אין כאן חובה בשום פנים אלא זכות וזכין לאדם שלא בפניו. מכל מקום בזו אין חלוק ביניהם וכן לא סוף דבר שהלכה כדברי המיקל בעירוב (בשיני) [בשיורי] עירוב כגון נתמעט האוכל מכשיעור בעירובי חצרות שאינו צריך להוסיף הואיל ותחלת העירוב היה בו כשיעור שהרי לא אמרו עירוב בחצרות אלא שלא לשכח את התינוקות אחר שנשתתפו במבוי כמו שיתבאר אלא אף בענינים שהם תחלת העירוב כגון זה שישן לו בדרך. ויש פוסקין שבשירי עירוב צריך להוסיף כמו שיתבאר בפרק חלון:

לעולם הלכה כר' עקיבא מחברו וכן כר' יוסי מחברו ולא סוף דבר נראין דבריהם עד שמכל מקום אין מורין בהם לשואל. וכן לא סוף דבר מטין ר"ל (שנורה לשואל) [שנוטה לפסוק] כדבריהם אלא שלא [נחזיר] את העושה כדרך בני מחלקתם אלא הלכה גמורה עד שהעושה כדברי המתנגד מחזירין אותו. ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואין צריך לומר שר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ואין צריך לומר שר' שמעון ור' יוסי הלכה כר' יוסי ור' מאיר ור' שמעון לא הוברר בסתם מחלקתם הלכה כמי. ויש כללים אחרים בענינים אלו כגון יחיד ורבים הלכה כרבים. והלכה כסתם משנה. ומחלוקת דברייתא וסתם מתניתי' שהלכה כסתם. ומחלוקת דמתניתי' וסתם דברייתא אין הלכה כסתם. ומחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. וסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם בחדא מסכתא. ותלתא בבי כחדא מסכתא הוא כמו שביארנו בראשון של ע"ז וכן לא נאמר סתם משנה אלא בשאין מחלוקת באותה משנה כלל כמו שביארנו בראשון של יום טוב ובפרק החולץ. וכן כל באמת הלכה היא. וכן הלכה כר' מאיר בגזרותיו וכן אמרו סתם מתני' ר' מאיר סתם ברייתא ר' יהודה סתם ספרי ר' נחמיה סתם ספרא ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא. ודברים אלו הרבה יוצאים מן הכלל בכמה מקומות והיכא דאיתמר איתמר. ואין לסמוך על הכללים אלא בסתם ר"ל שלא נפסקה כדברי בעל מחלקתם. וכן שאין הדבר תלוי במחלוקת אחד שמצד אותו המחלוקת יהא ראוי לפסוק כדברי האחר. וגדולי המפרשי' כתבו בפרק כיצד משתתפין שלא נאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא במחלוקת תנאים אבל במחלוקת אמוראים חוזר לכללו והוא ברב ושמואל כרב וברב ור' יוחנן כר' יוחנן וברבים במקום יחיד וכן נדון אחר שטת הסוגיא הא בדבר שאין בו אחד מכל אלו הפנים ויש בו מחלוקת שני אמוראים שלא נפסקה הלכה כאחד מהם הולכין בו אחר המיקל שהרי בכל שהוא מדרבנן כן:

עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין את כלה אלא צריך שישיירו בה עד שיכירו הכל שאף מה שמטלטלין בה מתורת עירוב הוא. ומכל מקום שיור זה אינו צריך שיהא גדול כעיר חדשה שביהודה ששיערו בה חמשי' דיורין ולא אפי' (של) [שלש] חצרות של שני (שני) בתים אלא אפי' בית אחד בחצר הוי שיור. ועיקר ענין זה יתבאר בפרק כיצד מעברין כהלכתה בע"ה:


דף מז עמוד אעריכה


המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת. נכרי אוסר שמא יחזור אבל ישראל אינו אוסר על בני חצרו שלא לטלטל מביתם לחצר שאין דרכו לבא בשבת ואפי' לא הלך בעיר אחרת אלא שהניח את ביתו והלך בעיר עצמה לשבות אצל בתו אינו אוסר שאין ישראל עשוי לשנות מה שגמר בלבו. ועיקר דבר זה יתבאר בפרק כיצד משתתפין כהלכתו בע"ה:

אחד עני ואחד עשיר מערבין בין ברגל בין בפת ואין אומרי' שלא הותר עירוב ברגליו אלא לעני שאין לו פת מצויה אלא אף עשיר מערב ברגליו שלא אמרו לעשיר עירוב בפת אלא להקל עליו לשלחו על ידי עבדו אבל מכל מקום עיקר עירוב ברגליו הוא ועיקר דבר זה יתבאר למטה במשנה ששית בע"ה:

היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתמתין שלשה חדשים לידע אם היא מעוברת אם לאו שמא מעוברת היא ואינה ראויה לייבום ואין חליצה נתקנה אלא בראויה לייבום ומכל מקום אם ייבם או חלץ הואיל ונתברר שאינה מעוברת אינה צריכה כלום וכן שאר כל הנשים שנתגרשו או שנתארמלו לא יתארסו ולא ינשאו עד שתמתין שלשה חדשים ר"ל תשעים יום הן שנישאו לזה בתולות או בעולות ואפי' לא נתגרשו או נתאלמנו מן הנשואין אלא מן האירוסין כלן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מיום המיתה והגירושין ר"ל כתיבת הגט וחוץ מיום שרוצה להתארס או לינשא בו ואפי' היתה קטנה או זקנה או עקרה או חולה או אילונית או שאינה ראויה לילד מחמת מום או (מחמת) [ששתת] משקה [סם] ואפי' היה בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורין ואפי' בתולה מן האירוסין או אפי' הפילה אחר מיתת בעלה או שהיתה רדופה לילך בבית אביה כלומר תדירה ומחמדת לילך בבית אביה בעיר אחרת וידוע לה שלא היתה עם בעלה כל שלשה חדשים בכלן גזרו שלא לינשא תוך שלשה חדשים. ועיקר דבר זה יתבאר בסדר נשים בע"ה:

הולכין ליארוד של עכו"ם ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל ודוקא במקום שאין שם מכס לע"ז על הדרך שביארנו בראשון של ע"ז. וכן אעפ"י שגזרו טומאה על ארץ העמים וכהן מוזהר שלא לילך בה אם היה צריך לדון ולערער בה ולא היה לו דרך אחרת מותר לו ליטמא בה וכן בבית הפרס וכן לכל דבר מצוה כגון ללמוד תורה ולישא אשה ואפי' אם היה לו מי שיכול ללמוד וכבר ביארנו עקרי דברים אלו בראשון של עבודה זרה:


דף מז עמוד בעריכה


חפצי העכו"ם קונין שביתה במקומם ואין לאדם בהן אלא אלפים אמה לכל רוח ולא מן הדין שהרי הואיל ובעלים שלהם אינן בני שביתה היה לנו לדונם לענין שביתה כנכסי הפקר שאין לחלק בין חפצים שאין להם בעלים לשיש להם בעלים אלא שאינן בני שביתה עד שנגרר את כליהם אחריהם אלא שגזרו עליהם גזרה בעלים עכו"ם אטו בעלים ישראל. מעתה השואל כלי ביום טוב מן העכו"ם והוא בן עירו או שהשאילו הוא לו מערב יום טוב וקנה שביתה ברשות העכו"ם יש להם אלפים אמה לכל רוח באותה העיר ואין האדם שעירב יכול להוליכם כרגליו ועכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום אף זה שלא באו בשבילו לא יזיזם ממקומם שהרי קנו שביתה במקומם ונמצא שהם עכשו חוץ לתחומם אלא יאכלם בארבע אמות וכל העיר כארבע אמות לענין זה. וכן בכל היקף שהפירות כאנוסים הם כמו שיתבאר.

מעשה היה באילים שבאו מחוץ לתחום בעיר אחת והתיר רבא לבני מחוזא שבאו לשם על ידי עירוב ליקח מהם ממכיריהם שאינם צריכים עמהם לסכום מקח כדרך שאמרו בחנוני הרגיל אצלו אפי' עכו"ם כמו שביארנו במקומו. והתיר ליקח מהם ולהביאם למחוזא. וכשהקשו עליו ממה שכתבנו שחפצי העכו"ם קונין שביתה חזר בו ולא התירם אלא לבני אותה העיר שבאו לשם אחר שלא באו בשבילם אלא בשביל העכו"ם והתירם להם להיות נאכלין בכל העיר שכל העיר נדונת כארבע אמות:

כלים שבאוצרות ששבתו בתוך התחום והם פירות שאדם עושה אותם אוצר יש להם אלפים אמה לכל רוח ופירשוה בתוספות בנכסי הפקר. וששבתו בתוך התחום פירושו בתוך תחום העיר ויש להם אלפים אמה מן העיר. וגדולי הרבנים פרשוה כן בשל הפקר אלא שמפרשים יש להם אלפים אמה ממקומם. וגדולי המפרשים פרשוה בחוץ לתחום וביש להם בעלים וזה שאמר ששבתו בתוך התחום פירושו בתוך תחום הבעלים. ולמדנו שאעפ"י שאינן עמו במקום אחד ממש הרי הן כרגליו ושאינן עמו בתחומו לא יזיזם ממקומם וכמו שאמרו באחרון של יום טוב מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר אצלו לא יביאו לו מפירותיו שאין קונין שביתה כלל אלא שגדולי הרבנים פרשו שם שקונים שביתה במקומם ויש להם אלפים אמה ממקומם:

שואל כלי מן העכו"ם ביום טוב שפירשנו שיש לו מיהא אלפים אמה לא סוף דבר בשהדבר ידוע ששבת הכלי עם העכו"ם בתחום העיר אלא אף מן הסתם הואיל ומכל מקום הוא מוחזק בו שהיה הכלי עמו מבעוד יום אעפ"י שלא ראהו בין השמשות אבל אם לא היה מוחזק בו בכך כתבו גדולי המפרשי' שהוא כתרומה ספק טמאה ספק טהורה ואף זה הכלי שמא עכשיו הביאו מחוץ לתחום אלא שאף הם חוככים לחזור ולומר שאף ספק זה מותר אלא אם כן ידע שלא היה כליו בתוך התחום מפני שאומרין כאן נמצא וכאן היה וכמו שאמרו בטמאות כל הטמאות כשעת מציאתן. ומה שאמרו בעכו"ם שהביא חלילים בשבת לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב ושמואל אמ' חוששין שמא חוץ לחומה לנו אלמא שספקא לחומרא. הוא מפני שהעכו"ם מוחזק לנו שעכשיו הביאם אלא שאנו מספקים עליו אם נתלה (שמחוץ לתחום) [שמתוך התחום] הביאם אחר שבהשכמה באו או שמא בחצות הלילה (חוץ) [הביאם מחוץ] לתחום ולא יכול ליכנס עד הבקר והלכה כשמואל כמו שביארנו:

עכו"ם שהביא פירות מחוץ לתחום שהתרנו בתוך ארבע אמות או בתוך העיר פירושו לישראל אחר אבל לאותו שבאו בשבילו אסורים עד לערב בכדי שיעשו הא לאחר מותרין מיד וכתבו גדולי המפרשי' בכאן שאף בשבת כן. ומה שאמרו בפרק כל כתבי [קכב.] מלא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. וכן בנר וכבש. דוקא לאותו שנתמלאו בשבילו אבל לאחר מותר לא עדיף מוציא מים מרשות היחיד לרשות הרבים מן המביאם מחוץ לתחום שהעבירם כמה אמות ואף נר וכבש אעפ"י שאין דומין למלוי מים והבאה מחוץ לתחום שמים ופירות אין בהם איסור מוקצה ויש להם היתר במקומם אבל נר וכבש אין להם היתר קודם עשייתם אעפ"י כן מותרין שאין בהנאתן אסור מוקצה והנאה דממילא היא. ויש אוסרין בשבת לכל ואף במלא מים ובהביא מחוץ לתחום ולא הותר לדעתם לישראל אחר אלא ביום טוב שלא נעשה בהם חיוב חטאת אבל בשבת שנעשה בה חיוב חטאת לא. ואין נראה כן שאין חיוב חטאת הנעשה על ידי עכו"ם בשביל ישראל חמור מחיוב חטאת שנעשה במזיד על ידי ישראל ר"ל מבשל בשבת שאחר ישראל יאכל לדעת ר' מאיר ואעפ"י שאין מורין כן מכל מקום הלכה היא אלא שלהוראה מורין כר' יהודה לאסור ביומו אף לאחרים ואף בשוגג כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

חרם שבין שני תחומי שבת ר"ל חריץ מלא מים והוא נקרא חרם על שם ששוטחין בו מצודות וחרמים והוא בין שני תחומי שבת אין צריך מחיצה של ברזל להפסיקו להתיר חציו לבני תחום זה וחציו לבני תחום זה אלא אף מחיצה של קנים מפסקת אעפ"י שאין מחיצה של קנים מונעת מלהתערב אלו באלו קל הוא שהקלו חכמים במים שהרי מחיצה תלויה ר"ל מחיצה עשרה הגבוהה מן הקרקע שלשה שאינה מתרת בחורבה אעפ"י שאין בחורבה בעלי חיים מצויים לעבור תחתיה ואעפ"י כן מתרת במים מפני שאין בעלי חיים נראין תחתיה במים והשוו מדותיהם להקל בכל מחיצה של מים וחרם זה פירושו (בשכונסים) [במכונסים] שאם בנובעים הרי הן כרגלי כל אדם והיו רשאים לדלות זה מצד תחומו וזה מצד תחומו אלא מכונסים היו וקנו שביתה ולא במקומם אלא בתחום העיר מפני שדעת אנשי העיר עליהם והרי הן כרגלי אותה העיר ונמצא שחצי החריץ שבצד זה שביתת עיר שבצדו עליו וכן חצי האחר שביתת העיר שבצדו עליו ולפיכך צריך שיזהרו אלו מלדלות בחצי האחר:


דף מח עמוד אעריכה


ארבע אמות שאמרו אינם מצומצמות אלא מרווחות מעט שנ' שבו איש תחתיו וכמה תחתיו גופו שלש אמות ונתנו לו עוד אמה לפשוט ידים ורגלים ומתוך כך צריך שלא יהיו מצומצמות כל כך. ואמה זו אין משערין אותה באמה של קדש שהיא בת ששה טפחים שאם כן עוג מלך הבשן וכיוצא בו אין ארבע אמות מספיקות לו אלא לכל אחד משערין לו באמה שלו על הדרך שאמרו הכל לפי מה [שהוא] אדם מלא קמצו למנחות. מלא חפניו קטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים ואם יש שם ננס באיבריו שגופו בינוני הולכין אחר גופו ונותנין לו אמה בינונית בת ששה טפחים הא אם הוא ננס אף בגופו נותנין לו לפי אמתו על הצד הראוי לו:

כבר ביארנו במשנה בשלש חצרות זו אצל זו ופתוחות לרשות הרבים ומזו לזו שעירבו השתים עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו שהאמצעית מותרת עמהן והן עמה אבל החיצונות אסורות זו עם זו וכלים ששבתו בזו אסור להכניסן בזו אפי' דרך אמצעית עד שיעשו שלשתן עירוב אחד וכן ביארנו שיש בדין זה קצת תנאים וצריך להעירך בזה מעט בביאור הסוגיא והוא ששאלו אמאי. כלומר מפני מה נאסרו החיצונות להשתמש זו עם זו כיון שעירבו חיצונות בהדי אמצעיות הוו לה חדא וזו היא גירסת גדולי הרבנים והיא הנכונה. אלא שיש גורסי' כיון דעירבה אמצעית בהדי חיצונה הויא לה חדא וכי הדר עירבה בהדי אידך שליחותא קא עבדא ואינה נכונה אלא כמו שכתבנוה תחלה ופירושה שהחצרות יש בשלשתן בתים וצריכים הבתים לערב יחד מפני שהבתים מיוחדים לכל אחד ואחד והחצר משותפת לכלם וכשעירבו מניחין אותו באחד מן הבתים וכשהחצר פתוחה לחצר אחרת ורוצין לעשות רשות אחת נוטלי' העירוב שגבו מן הבתים ונותנין אותו באחד מבתי החצרות ואם כן כשעירבו שתיהן עם האמצעית ור"ל שנתנוהו באמצעית הכל רשות אחת ואף החיצונות יותרו זו בזו. ופירשה רב יהודה שלא נתנו החיצונות את עירובן באמצעית אלא האמצעית היא שנתנה את עירובה בזו בייחוד ואת עירובה בזו בייחוד שנמצאו דיורי אמצעית בחיצונות ולפיכך הותרה עם שתיהן ושתיהן עמה אבל אין דיורי חיצונות באמצעית עד שנתירם מזו לזו באמצעות האמצעית. ורב ששת אמ' אפי' תימא שנתנו שתים באמצעית יש צדדין ליאסר וכגון שלא נתנוהו שתיהן בבית אחד אלא זו בבית אחד וזו בבית אחר אעפ"י ששני הבתים בחצר אמצעית והילכך אמצעית מכל מקום הרי עירבה עם שניהם אבל חיצונות זו עם זו הואיל ונחלק העירוב אינו עירוב להתירם. ואף לבית הלל שהתירו בחלוקת עירוב דוקא בנתנוהו בשני כלים אבל בשני בתים אף הם מודים שאינו עירוב ואף בחלוקת כלים דוקא בשנתמלא האחד ונשאר ממנו ונתנוהו בכלי אחר אבל אם היה האחד מחזיק את הכל ונתנוה בשני כלים אף בבית אחד אינו עירוב וכן הלכה:


דף מח עמוד בעריכה


וחזרו והקשו ולרב יהודה אף כשנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו כי עירבה לה בחדא הויין להו חדא כי הדרא ועירבה בהדי אידך שליחותא קא עבדא כלומר אף שליחות חיצונה מעורבת עמה ונמצא עירוב אמצעית וחיצונה עם החיצונה שבקצה השני ואין גורסין חדא מיהא תשתרי אלא כלן יהו מותרות שאין זה אלא כעירבה אחת עם חברתה או בחמשה שגבו את עירובן והוליכו עירובן למקום אחד שעירוב אחד לכלן. ותירץ לו דמדלא עירב חיצונות אהדדי גלוי אדעתיהו דלא ניחא ליה לאיערובי בהו ולא אמרו בחמשה שגבו עירובן אחד מוליך על ידי כלן אלא בחמשה שהם בני חצר אחת אבל בשלש חצרות שעירבה אמצעית עם החיצונות לא שכל שעירבה חיצונה עם אמצעית ולא עירבה עם החיצונה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה ודעת כל אחת מן החיצונות להשתמש עם האמצעית לבד הואיל ולא נמלכו שתיהן כאחת ליתן עירובן באמצעית. ואף לרב ששת חזרו והקשו הואיל ומודה שהחיצונות אסורות זו על זו אף הם יחזרו לאסור את האמצעית כדין חמשה ששרויים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב שאוסר על כלם כמו שיתבאר. ותירץ לו אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר כלומר אם אמרו לעשות הרבה חצרות כחצר אחת על ידי עירוב להקל ולהתירם זה עם זה הואיל ופתוחות ביניהם אעפ"י שכל אחת פתוחה לרשות הרבים. יאמרו כן להחמיר לעשותן כבני חצר אחת ממש להיות מי שלא עירב אוסר על האחרים שעירבו אחר שאין עיקר דריסתה עליהם שהרי פתוחה היא לרשות הרבים:

ולענין פסק מכל מקום הלכה כר' שמעון. ולענין מחלקתם של רב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת. ואם כן כל שנתנו חיצונות עירובן באמצעית בבית אחד וכלי אחד אעפ"י שלא עירבו חיצונות זו עם זו כלן מותרות זו בזו:

נתנוהו בשני בתים שבאמצעית מותרת עם שניהם ושניהם עמה והחיצונות אסורות זו בזו. וכן נתנוהו בבית אחד ושני כלים אם הכלי האחד מחזיק את הכל אבל אם היה הכלי מלא ונתן את המותר בכלי אחר דינו כבית אחד בכלי אחד:

נתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו וחיצונות לא עירבו זו עם זו אמצעית מותרת עמהן והן עמה וחיצונות אסורות זו עם זו שאף רב ששת סובר כרב יהודה אלא שמוסיף על דבריו. ויש פוסקי' כרב יהודה ואין דבריהם נראין. ולא עוד אלא שנראה לי שרב יהודה ורב ששת לא נחלקו כלל ומר אמ' חדא ומר אמ' חדא ולא פליגי וכן עיקר:

ולענין מחלקתם של ר' שמעון וחכמים יש בסוגיא זו בלבול נסחאות עד שממקצת גרסאות יצא לך פי' אחר בדברי ר' שמעון שהלכה כמותו כנגד מה שפסקנו והרי צריך להעירך בזה והוא שגדולי הרבנים גורסי' זו דברי ר' שמעון אבל חכמי' אומרי' רשות אחת משתמש לשתי רשויות וכו' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אף זו דברי ר' שמעון אבל חכמי' אומרי' שלשתן אסורות. ופי' הדברי' לשטתן אמצעית משמשת לשתי החיצונות עד שבני החיצונות יכולין להכניס כליהם לאמצעית ולהחזירן אבל אמצעית אסורה להשתמש בכלים ששבתו בתוכה לחצונות שאין שתי רשויות טפלים לרשות אחת להתיר טלטול ממנה לשתיהן או שמא טעם הדברים שתשמיש חיצונות באמצעית הואיל ואסורות זו בזו אינו גורם להשתמש החיצונות מזו לזו אבל תשמיש אמצעית בחיצונות גורם להשתמש בכלים ששבתו בחיצונות מזו לזו ואמר ליה שמואל אף זו דברי ר' שמעון כלומר שאף ר' שמעון אינו מתיר אלא חיצונות באמצעית אבל אמצעית בחיצונות לא. ולדברי חכמי' שלשתן אסורות והביאוה מברייתא שאמרה לשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים עם האמצעית זו מביאה מתוך ביתה ר"ל אמצעית ואוכלת וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת זו מחזרת מותרת לתוך ביתה וזו מחזרת מותרת לתוך ביתה וחכמי' אומרי' שלשתן אסורות. אלמא אף ר' שמעון לא התיר אלא מחיצונות לפנימית. ואזדא שמואל לטעמיה דאמ' חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. כלומר אבל הם מותרות עמה ואם כן מה שאמרו במשנתנו היא מותרת עמהן פירושו בכלים ששבתו בתוכן והביאם לתוכה שמותר להם להחזירן ונמצא לדעתם שאף לר' שמעון שהלכה כמותו אמצעית בחיצונות מיהא אסורה וכנגד מה שפסקנו. ומכל מקום גירסת הגאונים רשות אחת משתמשת עמהן להוציא כלים ששבתו בתוכה אבל הן אין משתמשות עמה ככלים ששבתו בתוכן. וכן אין גורסין אף זו אלא זו דברי ר' שמעון ופי' הדברי' לדעת רב זו דברי ר' שמעון כלומר להתיר החיצונות באמצעית ואמצעית בחיצונות אבל חכמי' אומרי' רשות אחת וכו' כלומר מהאמצעית מותרת עם שתיהן שמאחר שהחיצונות אסורות זו בזו אין חוששין שמא יוציא בעל אמצעית מאחת מן החיצונות לחברתה דרך חצרו אבל חיצונות באמצעית אסורות שמאחר ששתיהן משתמשות באמצעית יבאו להשתמש מזו לזו. ושמואל פירש משנתנו בדרך אחר כלומר זו דברי ר' שמעון כלומר זה שהכשרנו חיצונות באמצעית ואמצעית בחיצונות אבל לחכמי' שלשתן אסורות ונמצא שאין מחלוקת בין רב ושמואל בדברי ר' שמעון כלל שכלם שוים שר' שמעון התיר בין חיצונות לאמצעית בין אמצעית לחיצונות וברייתא שהביאו לסיוע מדברי חכמים הביאוה שאמ' בה בהדיא וחכמי' אומרי' שלשתן אסורות. ומה שאמרו בה מביאה מתוך ביתה ר"ל לאמצעית וזו מביאה וכו' שהוא נאמר כל תשמיש חיצונות באמצעית וכו' מפני שזו הוצרך ללמד בה יותר. ומכל מקום כל שכן אמצעית בחיצונות. ואזדא שמואל לטעמיה שהוא סובר שחכמי' אלו. ר' יהודה וכמו שאמרו למעלה מאן פליג עליה דר' שמעון ר' יהודה והרי הוא אמ' דרך כלל כל ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו והוא שאמר חצר שבין שני מבואות עירבה עם שתיהן אסורה עם שתיהן והוא הדין שהן אסורות עמה כחכמים. ומכל מקום הלכה כר' שמעון ואמצעית מותרת עם חיצונות וחיצונות מותרות עם אמצעית על הדרך שכתבנו. ויש גורסין חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שתיהן מותרת עם שניהם מפני שהם גורסי' כשטת הרבנים וידוע להם שהלכה כר' שמעון ומתוך כך כלל ואמר מותרת עם שניהם ר"ל אף אמצעית בחיצונות וכל שכן חיצונות באמצעית:

נמצא לענין פסק חצר שבין שתי מבואות עירבה עם שתיהן היא מותרת עמהן והם עמה אלא שהמבואות אסורים זה על זה ר"ל להשתמש מזה לזה דרך חצר ואם לא עירבה עם אחד מהם (והם) [ורק] עירבו כל אחד לעצמם הרי זו אוסרת על שניהם שנמנית היא עם כל אחד מהמבואות לאסור עליהן כדין היה ביניהם אחד ששכח ולא עירב. ומכל מקום אם היתה חצר זו רגילה לצאת ולבא עם האחד ולא עם האחר זו שרגילה בו נאסר על ידה שהיא כדין גוף (המביא) [המבוי] והרי היא כשכח אחד מהם ולא עירב אבל זו שאינה רגילה בו אינו נאסר על ידה [הואיל] ואינה רגילה בו כלל ואם עירבה עם אחד מהם אפי' עם אותו שאינה רגילה אינה אוסרת על האחר אעפ"י שהיתה רגילה בו שכבר סלקה עצמה ממנו בעירובה עם האחר ואין צריך לומר אם עירבה עם הרגיל שאינה אוסרת האחר שהרי אף בלא עירבה כלל אינה אוסרת אלא על הרגיל עירב אחד מן המבואות לעצמו אפי' אותו שחצר זה רגילה בו והיא לא עירבה וכן האחר שאינה רגילה בו עירב לעצמו דוחין אותה היום אצל אותו שאינה רגילה בו שתהא היום משמשת תשמישה התדיר במבוי זה שאינה רגילה בו כדי שלא ליאסר על הרגיל וכגון זה כופין על מדת סדום:


דף מט עמוד אעריכה


המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו ר"ל שיהו כלם מתערבים אף בדעותיהם ומתרצים זה לזה. ומקפיד על עירובו יש מפרשי' בו שאינו רוצה שיאכל אחר את הפת שנותן הוא אלא הוא לבדו והרי הוא כחולק את עירובו שאף החולק מראה שרוצה הוא שיהא פתו מיוחד לבדו. וגדולי המפרשי' פוסקי' במקפיד שעירובו עירוב כר' (יוסי) [חנינא] מפני שהחולק עשה מעשה אבל המקפיד לא נשאר לו אלא צייקנותו וצרות עינו שהרי מכל מקום מתערב הוא עם האחרים אלא שאמרה כן שאם יקבלו יקבלו ואם לאו יקבל הוא את דעתם וכן כתבוה רוב פוסקי'. ולמדת מכל מקום שאם הוא מתעקש בהקפדתו אינו עירוב. ויש מפרשי' מקפיד על עירובו שמראה עצמו כמוכרח בו ועליו אמרו שבדיעבד מיהא עירובו עירוב:

בית שמניחין בו את העירוב כגון שהיו ארבעה או חמשה שגבו עירובן ונתנוהו בבית של חמישי או של ששי אותו בעל הבית שהניחו את הפת בתוכו אינו צריך ליתן פת ולא סוף דבר בשיש לו פת בסלו באותו בית עצמו שלא נקראהו חולק עירובו אלא אף אם אין לו פת כלל הואיל ועירוב משום דירה כמו שיתבאר בסמוך הרי ענין העירוב הוא שיראה שכלם דרים בבית זה והרי בעל אותו הבית אינו צריך להיכר זה ואלו היה צריך ליתן לו פת לא היה פת שבסלו מועילו שהרי חולק עירובו היה למדת שהחולק עירובו ר"ל שנתן כל אחד או מקצתם חלקו או חלקם בכלי מיוחד אעפ"י שהוא בבית אחד אינו עירוב ואעפ"י שאמרו חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים הרי זה עירוב פי' כשלא היה בתורת חלוקה אלא שנתמלא הכלי הראשון ונשאר ממנו והניחו את הנשאר בכלי אחר וכל שלא היה דרך חלוקה מותר:

נחלקו בסוגיא זו בעירוב מתורת מה הוא קונה אם משום קנין אם משום דירה וביאור הסוגיא הוא ששמואל אמ' משום קנין כלומר שהעירוב קונה לכלם עד שכל החצר והבתים קנוי לכלם ואעפ"י שאם כן היה לנו לומר שיקנה במעה שאעפ"י שאין מטבע נעשה חליפין הרי אף פירות כן ואעפ"י כן בעירובי' מיהא קונה לא אמרו אין קונין במעה אלא לפי שאינה מציה בערבי שבתות ואם תאמר בדיעבד מיהא יהא קנין מעה מועיל גזרה גזרו בו שמא יאמרו מעה עיקר וכשלא תזדמן להם לא יערבו בפת ונמצא עירוב משתכח. ורבה אמ' שהעירוב אינו אלא משום דירה כלומר שהדבר מוכיח שכלם דרים בבית אחד ושהם בני חבורה אחת. ושאלו בה מאי בינייהו וגורסין בה גדולי הרבנים איכא בינייהו כלי ושאין בו שוה פרוטה כלומר פת שאין בו שוה פרוטה. וקטן כלומר שאם עירבו בכלי שנתנו כלם כליהם במקום אחד אם משום קנין הועילו שהרי קונין בכלי ואעפ"י שאין בו שוה פרוטה ואי משום דירה אינו מועיל שאין דירה אלא במקום שהכינו בו את הפת ושאין בו שוה פרוטה כלומר פת שיש בו שיעור עירוב שהוא מזון שתי סעודות ואין בו שוה פרוטה שאם משום קנין אינו כלום שאין קונין בפחות משוה פרוטה אלא אם כן הוא כלי ואם משום דירה הועיל שהרי מכל מקום דירה במקום סעודה היא וקטן כגון שיש לקטן בית באותה חצר ונתנו עירובן בתוכה שאם משום קנין הרי קטן אינו בר הקנאה ואי משום דירה הרי מכל מקום דירתם במקום אחד. וגדולי הרבני' פירשו בקטן שאם משום קנין אין יכולין לעשות הקטן שליח לגבות עירובם ולערב עליהם שאינו בר הקנאה ואי משום דירה רשאין שאין הקטן עושה כלום אלא שהפת עושה אותם דירה אחת. ואין הדברים נראין שהרי רב הונא אמ' בפי' קטן גובה את העירוב ואם נחלקו בה היה לו לבעל התלמוד להזכיר את המחלוקת על דבריו. ועוד אמרו במסכת גיטין קטן זוכה לאחרים בעירוב דרבנן אלא שהעיקר כמו שכתבנו. ויש גורסין בסוגיא זו איכא בינייהו כלי שאין בו שוה פרוטה וקטן. ואינו נראה שהכלי אין לנו בו אם שוה פרוטה אם לאו וכמו שאמרו בענין מודה מקצת יצאו כלים למה שהן וכן אמרו בתוספתא קונין בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. וכתבו בה גדולי המפרשי' בכאן שמטלטלין אחרים כגון בגדים והדומים להם צריכים שוה פרוטה:

ולענין פסק הלכה משום דירה והוא שאמרו בפרק הדר מה מערב בפחות משוה פרוטה אף שוכר וכו':


דף מט עמוד בעריכה


חמשה שגבו את עירובן כשהם מוליכין אותו לבית שבו רוצים להניחו אחד מוליך על ידי כלם. (אין) [ואין] צריכין להוליך על ידי חמשתן שמכל מקום שליחות כלם הוא עושה ונעשית על ידו דירת כלם באותו בית כמו שיתבאר. ואעפ"י שאינו מודיע להם להיכן הוא מניחו והוא שהיה מקשה בכאן נימא הוא ניהו דקני ותו לא שאין דעת המקנה להקנות למי שאינו יודע עד שתירץ לו שהוא מקנה לזה ולשלוחיו:

המשנה החמישית והיא בענין ביאור שאר החלקי' ר"ל השני והשלישי והרביעי והוא שאמר. מי שבא בדרך בערב שבת והיה ירא שמא תחשך והוא עייף והיה מכאן ועד ביתו יתר מאלפים אמה הרבה ואם קונה לו שביתה במקומו לא יהא יכול ליכנס לביתו והיה מכיר אילן או גדר של אבנים בסוף אלפים של מקומו או בתוכם ואמ' שביתתי תחתיו (והלך) [ואלך] אחר שאנוח מכאן לאילן ומאילן לביתי שהוא סוף אלפים לאילן או בתוכם לא אמ' כלום אעפ"י שהאילן בתוך אלפים אמה ממקומו ואעפ"י שהיה יכול להגיע תחתיו קודם חשיכה. ונחלקו רב ושמואל בגמרא שלדעת רב לא אמ' כלום דאפי' תחת האילן אינו יכול לילך אעפ"י שהוא בתוך אלפים ממקומו שהרי במקומו לא קנה שביתה שהרי עקר דעתו משם ואף לתחת האילן לא קנה שביתה שלא סיים את מקומו וכל שאומר שביתתי בשדה פלוני או בבקעה פלונית או ברחוק אלף אמה לא קנה שם שביתה. ופרשוה בגמרא באילן שיש תחתיו שיעור שני מקומות או יותר כגון שמנה אמות ומהן ולמעלה שנמצא כשאמר תחת האילן שאין כאן מקום מסוים שלא סיים אם ארבע אמות דרומיות אם צפוניות ולא אמרו למעלה שיש לו שמנה אמות עד שכשיעמוד באמצען יהו לו ארבע לכל רוח אלא במי שלא קנה שביתה כלל שאין לו אלא ארבע אמות כלל אבל אם לא היה תחתיו אלא שבע אמות הרי על כל פנים מקצת מקומו מסויים והרי הוא כאומר שביתתי בעקרו שקנה שביתה לשם כמו שיתבאר בסמוך אלא שכיון שלא סיים אם בצפונן אם בדרומן (נמשה) [נעשה] באותן שבע אמות חמר גמל ר"ל שאם בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום וכן בהפך הא כשיש תחתיו שמנה אף לתחתיו של אילן אינו יכול לילך לדעת רב ומטעם שביארנו. ולדעת שמואל לא אמ' כלום לענין ביתו ר"ל שאעפ"י שאין מתחתיו של אילן עד ביתו אלא אלפים אינו יכול לילך לביתו הואיל ולא סיים מקום שביתתו אבל לתחת האילן יכול הוא לילך וכשיגיע לשם נעשה חמר גמל שכשרוצה לילך לדרום לביתו אתה מודד לו מן הצפון וכשירצה לשוב לאחוריו מודדין לו מן הדרום ואם ביתו תוך אלפים מאילן אף לביתו [יכול לילך] הואיל וכל שטח תחתית האילן תוך אלפים וארבע אמות למקום שחשכה לו וכן לביתו. וקצת פירושי ספרד חולקין לומר שאף בזו לא יזוז ממקומו שתחת האילן הואיל ולא (פייס) [סיים] ארבע אמותיו לשם ואין נראה כן:

ולענין פסק הלכה כשמואל וכן כתבוה גדולי הפוסקי' וגדולי מגיהים ואעפ"י שבמקצת הלכות נמצא להם שפסקו כרב חזרו בהם לפסוק כשמואל. והביאוה ממה שאמרו תניא כותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כגון שהוא סבור שמערבין לשתי רוחות או שאמ' לעבדיו צאו וערבו לי אחד עירב עליו לצפון ואחד לדרום מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון כגון שלא היה צריך לילך אלא שלשת אלפים אמה ועירב לו זה לסוף אלף אמה לדרום וזה לסוף אלף אמה לצפון ורשאי להלך אלף לכל צד ואם מצעו עליו את התחום ר"ל שעירבו לו כל אחד לסוף אלפים לא יזוז ממקומו וכשהקשינו ממנה לרב שהרי מכל מקום הועיל (תהו) שביתה אחת מהם לחומרא ולא אמרו שהפסיד את הכל אעפ"י שזה שעירבו לו לא סיים להם מקום. לא מצא בה תירוץ אלא שאמר תנא הוא ופליג והרי זו ודאי הלכה היא שהרי אמרוה כן בשנים ששאלו חלוק. ואעפ"י שאמרו גם כן תניא כותיה דרב מי שבא בדרך והיה מתירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמ' כלום אבל אם אמר במקום פלוני שביתתו במקום פלוני ומהלך לשם ומשם מהלך את כלו וחוצה לו אלפים אמה וכו' ודוקא בשסיים ארבע אמות שקבע אבל אם לא סיים לא יזוז ממקומו וכו' כבר פירשה שמואל בשיש ממקום רגליו עד עקרו אלפים וארבע אמות שהכל כלה בעקר האילן ועדיין נופו נוטה לחוץ ואף שמואל לא אמרה אלא בשכל תחתית האילן תוך אלפים וארבע אמות שכשיכלו אלפים של תחום וארבע של שביתה יהא כל האילן בתוך התחום. ומכל מקום גדולי המפרשי' פוסקי' כרב מדתניא כותיה ואעפ"י שתירצה שמואל דחייה בעלמא היא והרי סתמא אתמרה. ועוד רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ולדעתם זו של טעה ועירב לשני רוחות אינה הלכה אלא לא קנה עירוב כאחד מהם והרי הוא כשביתתו הראשונה שכל שאינו בזה אחר זה שיתקיימו שניהם ר"ל שאי אפשר לאחרונה שתתקיים עם הראשונה אף כשבא לתפשם בבת אחת אינו כלל ואינו מתקיים אפי' אחת מהם וזהו פי' בבת אחת אינו. ומכל מקום מה שנ' כיוצא בה באחרון של יום טוב בשנים ששאלו חלוק הלכה היא ושאני התם שעיקר עירוב בבעלים הוא וכבר סיימו הם את שביתתם ומתוך כך החלוק נגרר אחריהם והוי עירוב אף אצל החלוק וכן כתבוה מקצת גדולי הדור ועיקר הדברים לפסוק בה כשמואל שהרי הלכה כדברי המיקל בעירוב ומכל מקום לדעת כלם דוקא באילן שנופו גבוה שלשה מן הארץ אבל אם אין נופו גבוה שלשה אם תקע נופו בקרקע שלא יטלטלנו הרוח הרי הוא כתל ונקע וקרפף לטלטל תחתיו כשהוא בבית סאתים לבד כמו שיתבאר ואחר שכן הרי הוא כמקום מסויים ואם אמ' שביתתי תחתיו מהלך עד שיגיע לו חוצה לו אלפים אמה וכן כתבוה גדולי הדור.

אמ' שביתתי בעיקרו שהרי העיקר דבר מסיים הואיל והוא בתוך התחום למקומו שהיה יכול לילך לשם קודם חשיכה אף על ידי הדחק ישן לו במקומו כמה שירצה והולך לו עד עקרו ומשם לביתו או אלפים אמה לכל רוח. ופירש הדברים כשאין בעיקרו שמנה שאלו היה בעיקרו שמנה הרי חזר לדין מקום שאינו מסויים עד שיסיים בצפונו או בדרומו שיהא הכל בתוך תחומו לדעת שמואל כמו שכתבנו למעלה. ולמדת מכל מקום שיש מהלך משחשכה ארבעת אלפים אמה בלא עירוב.

ואמר אחר כן אם אינו מכיר ר"ל שאינו יודע לשם אילן או גדר או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שיועיל לו כן ואמר מכל מקום שביתתי במקומי זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה משם לכל רוח. ואין אומרין שזו שביתה בטעות היא ויכנס שהרי אלו היה יודע שיש שם אילן או גדר או שיועיל היה קונה לו שביתה לשם על הדרך שאמרו בלן בתוך התחום בלא ידיעה שאין מדמין סמוך לעיר לרחוק מן העיר ואין לו אלא אלפים אמה ובזו הוא הדין אף בלא אמ' ונמשך לבאר דין מדידת אלפים אמה אלו ואמר עגולות ולא מרובעות דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מפני שהוא סובר שאין לו אלא אלפים אמה ואם אתה נותנם לו מרובעות הרי מהלכם באלכסון ואין למדין מאלפים של ערי מקלט שנאמר בהן פאות שנ' וזה יהיה לכם פאת נגב אלא נותנין אותן עגלות ודורשין לזה אתה נותן פאות ולא לשובתי שבת ולא עגלות דוקא עד שאם ילך במקום המתקצר כגון בקצה העגול לא יהיו שם אלפים אלא שאינו הולך בשום צד אלא אלפים אפי' כשהולך באלכסון וחכמי' אומרי' מרובעות כטבלא מרובעת שיהא נשכר את הזויות. ופרשו מקצת חכמי צרפת שאף כשהולך ביושר יש לו שיעור האלכסון שהם אלפים ושמונה מאות אמות ואעפ"י שלא הזכירו בשום מקום אלפים ושמנה מאות אמות אלא אלפים. לא הזכירו אלא את העיקר שהאלכסון יוצא ממנו ומכל מקום אף כשהולך ביושר יש לו כמדת האלכסון וראיה לדבריהם במעביר ארבע אמות ברשות הרבים שאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן וזהו חמש אמות ושלשה חומשין. ומכל מקום גדולי המחברים וגדולי הרבנים סוברים שאינו נשכר הזויות אלא כשהולך באלכסון אעפ"י שבמעביר ארבע אמות ברשות הרבים פסקוה אף במעבירן ביושר. ומכל מקום גדולי המפרשי' סוברים אף בארבע אמות של מעביר שכל שמעבירן ביושר חייב בארבע לבד ולא נאמר אלכסון אלא למעביר באלכסון. ואעפ"י שסתם אמרו אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן פירושו יש צדדין שאינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן והוא שמעבירן לאלכסון של עצמו ר"ל שלא כנגד פניו כגון שהטה את הדרך אחר שיצא מן העיר. ומקצת רבני צרפת פרשוה אף במעבירן כנגד פניו כל שמעבירן לאלכסון העולם ואין העברה ביושר אלא ממזרח למערב או מצפון לדרום וכן הדברים נראין. ולדעתם מה שאמרו בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה שאינו רשות היחיד עד שיהו שם ארבעה עם אלכסונן שהוא חמשה טפחים ושלשה חומשין דוקא כשעומד אלכסונו לרבועו של עולם אבל אם עומד רבועו לרבועו של עולם דיו בארבע אמות לבד אלא שהתימה מגדולי המחברים שבמעביר אמרו עד שיעביר חמש אמות ושלשה חומשין ובעמוד ותל לא הזכירו אלא רחב ארבעה. ואף גדולי הרבנים פרשו במה ששאלו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה צריך הן ואלכסונן או לא כלומר שיהא רחב ארבעה ברבוע עד שיהא בו אלכסון המרובע שהעגול אין לו אלכסון. ואין הדברים נראין.

ונמשך אחר כן לבאר עיקר העירוב במה הוא ואמר זהו שאמרו עני מערב ברגליו כלומר כגון זה שהיה בא בדרך ואין עמו פת התירוהו לערב ברגליו לומר שביתתי במקומי לילך אלפים לכל רוח ופירשו אחר כן ר' מאיר אומר אין לנו אלא עני כלומר שבכל מקום אמרוה כן ר"ל שאין עירוב ברגלים אלא לעני ור' יהודה אומר שלא אמרוה אלא בכאן הא בשאר מקומות אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגלים ולא אמרו פת אלא להקל על העשיר שיוכל לעשות על ידי שלוחו ולא יהא הוא בעצמו צריך לטרוח לילך לשם. ונחלקו בגמרא בפי' מחלקתם רב נחמן ורב חסדא שרב נחמן אמ' מחלוקת במקומו כלומר שעושה במקומו ואומר יזכה לי מקומי וסובר ר' מאיר שעיקר עירוב בפת ולא התירו ברגל אף בעומד לשם ממש ואומר יזכה לי מקומי אלא לעני כגון זה. שבא בדרך וחשכה לו ולר' יהודה אף לעשיר ונקרא עני לא מצד חסרון פת אלא מצד שעיקר יציאתו לא היה לקנין שביתה ולא השתדל בפת אלא שהיה בא בדרך וכל שכונתו לכונת קנין שביתה הוא קורא עשיר שמסתמא כבר השתדל בפת ובדבר הצריך לעירוב וכן פרשוה בתוספות ונסעדים בה שהרי [ר'] יהודה שאמר אחד עני ואחד עשיר הביא ראיה מעני כפר שיחין וכפר חנניה שהיו מחשיכין על התחום לערב לבא למחר לגרוגרות וצמוקים שהיו מחלקים אנשי בית ממל בשני בצורות והיו הם להם בתוך ארבעת אלפי' אמות כמו שהתבאר בגמרא. הרי עניים היו וקורא להם עשירים הואיל ויוצאין מבתיהם לקנות שביתה. וגדולי הדור נסכמים לפרש כן אלא שמוסיפים לומר שכל בא בדרך אפי' פת בידו נקרא עני שלא חלקו חכמים בדבריהם. ויש מפרשי' עני כל שאין לו פת ואין בידו לקנות או בא בדרך שאין לו פת ואין לו ממי יקנה לשם ואמ' ר' מאיר שאף כשהוא במקום שרוצה בו לקנות שביתה לא אמרו אלא בעני כגון בא בדרך שקונה שביתה לשם בין אמ' בין לא אמ' אלא שתפש לשון אמ' מפני שדרך בני אדם בכך או שמא להודיע שהוא כונתו לכך לא שיהא עוקר שביתתו מכאן שאם היה עוקרה אעפ"י שלא כיון לשבות במקום אחר הפסיד אבל יוצא מביתו לערב לעולם לא קנה שביתה אף כשהוא לשם אלא בפת וזהו שאמרו אינו מוסב על היה מכיר אילן שהרי אינו במקומו ואין עירוב רגל נאמר אלא כשהוא לשם ואעפ"י שמכל מקום הקלו בו מכל מקום אין לשון עירוב ברגל נופל בו אלא אאינו מכיר כלומר זהו שהתירו לו לקנות שביתה במקומו אבל שביתתי במקום פלוני ובמקום המסויים אף לר' יהודה אינו מערב ברגליו אלא זה שבא אבל לא היוצא מביתו ולא אמרו פת אלא להקל ר' יהודה היא. ורב חסדא פירשה מחלוקת במקום פלוני אבל במקומו אחד עני ואחד עשיר שכל במקומו אינו צריך פת ולא אמרו פת אלא להקל דברי הכל וזהו שאמרו חוזר על מה שאמר היה מכיר וכו' ואם תאמר לר' יהודה מאי קולא והרי אף מביתו לדעת זה יכול לומר שביתתי במקום פלוני ואפי' עשיר ואפשר שהקולא לשאינו מכיר מכל מקום הלכה כר' יהודה וכפירושו של רב נחמן ולא התירו שביתתי במקום פלוני לעומד בביתו אלא לבא בדרך ומה שאמרו בגמרא רבא הוה אתי מארטוניא לפום בדיתא ואמר שביתתי בבי צייתנא והוא מקום המסויים שבין שני תחומין ומיחו בו אלמא שאף בבא לדרך אסור לא בדרך היה אלא בביתו ופירושו הוה רגיל דאתי על ידי עירוב בכל שבת לשם ואותו ערב שבת היה יושב בביתו ולא עירב לשם אלא שאמר שביתתי במקום פלוני ומיחו בו כדעת רב נחמן ולעולם אין שביתתי במקום פלוני כלום אלא לבא בדרך אבל כל שיוצא לשם קונה שביתה ברגליו ואפי' עשיר ולא עוד אלא שהוא עיקר עירוב ולא אמרו פת אלא להקל לשלחו ביד (בינו) עבדו או שלוחו שאין עירוב רגל נעשה על ידי שליח לעולם לא בעני ולא בעשיר ובא בדרך אומר שביתתי במקום פלוני ובלבד בארבעה תנאים והם שיהא אותו מקום בתוך תחום מקום רגליו ושיסיים את המקום ושיהא מכיר את המקום שסיים ושיהא יכול להגיע שם קודם חשיכה אף על ידי הדחק כגון במרוצה גדולה ואפי' לא היה הוא יכול לרוץ. וכן מצאתיה לגדולי המפרשי'. ולדעת גדולי הדור ואפי' היה בידו פת ויש מצריכין אף בזו עמידה ר"ל שלא יאמר כן בעודו מהלך וכן נראה:

והתבאר בגמרא שאפי' אינו מכיר אם היו שנים ואחד שבהם מכיר הרי זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר וסומך עליו והוא שאמרו רבה ורב יוסף הוו אזלי באורחא אמ' ליה רבה לרב יוסף תהא שביתתנו תותי ההוא דקלא דסביל אחוה. כלומר שדקל אחר נשען עליו ואמרי לה תותי ההוא דיקלא דפריק מריה. כלומר שטוען הרבה ומציל את אדניו מן העוני או מן המס. ואמ' ליה לא ידענא ליה. אמ' ליה סמוך עלאי. וכן התבאר בגמרא שהמערב בפת אם נתן עירוב במקום שאין עשוי לדירה אין לו אלא אלפים אמה ממקום עירובו אבל המערב ברגל בין עשיר ובמקומו בין עני אף בשביתתו במקום פלוני ובמקום מסויים אפי' אינו עשוי לדירה כקרפף שלא הוקף לדירה וכגון תל גבוה עשרה ונקע עמוק עשרה ושהן מארבע אמות עד בית סאתים מהלך את כלן וחוצה להם אלפים אמה ואין צריך לומר בארבע אמות מצומצמות שהרי מטלטל אדם ארבע אמות בכל מקום. ולקצת גדולי הדור ראיתי שדוקא תל ונקע נקרא מקום מסויים אבל קמה אעפ"י ששבולת מקיפתה אינה מקום מסויים. וצריך שתדע שכל מקום שביתה כשם שאינו יתר מארבע אמות כך אינו פחות מארבעה טפחים שכל פחות מארבעה אינו מקום כלל. וכן צריך שתדע שאין קנין שביתה לא לעשיר ולא לעני במקום פלוני אלא בעומד בין השמשות שכל שהוא נע ונד אינו קונה שביתה כלל. וכן צריך שתדע שכל המערב אי אפשר לו לערב חוץ לתחום כלל אפי' בסוף התחום שאם כן נאסר לו לשוב לעיר כמו שאמרו כלתה מדתו בחצי העיר או בחצי חצר אין לו אלא חצי העיר או חצי חצר שכל שדעתו ליכנס לעיר אין יכול לערב אלא אם כן עירובו מובלע בתוך התחום. ומה שאמרו בגמרא יוצא חוץ לתחום ואומר תהא שביתתי במקומי לאו דוקא חוץ לתחום אלא קרוב לסוף התחום או פירושו חוץ לעיבורה של עיר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברי' שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:


דף נ עמוד אעריכה


כבר ביארנו במשנה מה שחלקו רב ושמואל במה שאמרו במשנה לא אמ' כלום שלדעת רב לא אמ' כלום אף לילך תחת האילן (תדע) [ודע] שטעם דבריו של רב אמרו בו בגמרא שתי לשונות. הראשון דלא סיים אתריה והוא שפרשנוהו במשנה. והשני כל שבזה אחר זה אינו אף בבת אחת אינו. ושאלו בהם מאי בינייהו. והשיבו איכא בינייהו דאמ' ליקנו לי ארבע מגו תמני כגון שהיו תחת האילן שמנה אמות ואמ' שביתתי בארבע אמות מאותה השמנה שבתחתיתו של אילן לטעם דלא סיים אתריה אף זה לא סיים אתריה שהרי לא סיים אי זה ארבעה מאותם השמנה אבל לטעם שני הרי זה אינו מכוין לקנותם בבת אחת (כמקדש שתי אחיות שאם אינו) [שאינו] אומר אלא שתהא שביתתי בארבעה מאותם השמנה והרי זה כמקדש אחת משתי אחיות שאעפ"י שאין מסורין לביאה קידושיו קדושין ואף בזו קנה שביתה מעתה לדעת הפוסקי' כרב. תדע שגדולי המפרשי' פסקו כטעם ראשון וממה שאמרו בברייתא במה דברים אמורים בשסיים ארבע אמות שקבע. וגדולי הדור אעפ"י שפוסקים כשמואל ועל הדרך שביארנו תובעים מן הפוסקים מיהא כרב (מפסוק) [שנפסוק] כלשון השני אם מצד לישנא בתרא אם מצד הלכה כדברי המיקל בעירוב (וכן לדעת הפוסקי' כרב) אלא שנראה לי שפסקוה כלשון ראשון מפני שבמשנה והברייתא מוכיחות שמטעם סיום נאמרת שהרי במשנתנו אמר שביתתי בעיקרו ובברייתא אמרו במה דברים אמורים בשסיים מקום שקבע וכו':

כל שאינו בזה אחר זה [אפילו] בבת אחת אינו כמו שפרשנו. מעתה קדש שתי נשים כאחת הרי הן מקודשות שהרי יכול לקדשם זו אחר זו אבל אם קדש שתי אחיות כאחת אינן מקודשות כלל שהרי אם קדש את האחת אין יכול לקדש עוד האחרת כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

המרבה במעשרות כגון שהיו לו מאה סאין של תבואה והפריש ממנו עשרים סאין מעשר פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים מפני שטבל מעורב בהן שאין המעשר כתרומה שניטלת בעין יפה או בינונית שהתרומה לא נכתב בה שיעור אבל המעשר ידוע הוא לאחד מעשרה ושמא תאמר ואף פירותיו היאך מתוקנים והלא אלו הפריש עשרה וחזר להפריש עשרה אין עשרה האחרונים כלום שאין שם מעשר חל על חולין מתוקנים וכל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו והילכך אין שם מעשר על העשרים שהפריש כלל. טעם הדבר בזו מפני שאפשר למעשר לחול בכל גרגיר כגון שיאמר חצי כל גרגיר שבעשרים סאין יהא מעשר ואעפ"י שמעשר בהמה אינו לחצאין שאם אמ' חצי טלה זה מעשר לא אמ' כלום ואינו בזה אחר זה שאם קרא לעשירי עשירי [ולאחד עשר עשירי] אינו כלום ואעפ"י כן יצאו שנים וקראם עשירי הן שהם תשיעי ועשירי [הן שהם עשירי] ואחד עשר שניהם מקודשים. מעשר בהמה שאני שישנו בטעות בכל הסמוך לעשירי הן מלפניו הן מלאחריו וכמו שאמרו קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים אלא שאין דין כלם שוה שיש מהם שהוא מעשר גמור ויש מהם שאינו קרב אלא נאכל במומו ויש מהם שהוא קרב שלמים וטעון נסכים וסמיכה ותנופת חזה ושוק כשלמים כמו שיתבאר במקומו:

כבר ידעת בשלמי תודה שנשחטות על ארבעים חלות שחטה על שמונים אם אמ' יקדשו ארבעים מתוך שמונים הרי ארבעים שבהם קדושים מתוך שמנים ומושך מהם ארבעים ומניפם והשאר נאכלות שמכל מקום לא נפסלו בכניסתן לעזרה ואם אמר לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמנים לא קדשו כלל ויביא לחם אחר. שחטה סתם על שמנים לדעת חזקיה לא כיון אלא לאחרות שאם יאבדו או יטמאו חציין יפטר בחציין והרי זה כאומר יקדשו ארבעים מתוך שמנים וקדשו הארבעים ולר' יוחנן לקרבן גדול הוא מתכוין והרי אי אפשר ומתוך כך לא קדשו כלל. ויראה שהלכה כחזקי' מפני שהוא רבו של ר' יוחנן וכן מצאתיה לגדולי המפרשי'. אבל גדולי המחברי' פסקו כר' יוחנן. ומכל מקום לחמי תודה אינן קדושים בטעות שאם אמר חלות לבנות שבביתי יהו לתודה [ונמצאו] שחורות אין בדבריו כלום וכן אם הכניס ארבעים חלות שנתקדשו לתודה אחרת ושחט עליהם והארבעים שהוקדשו לה היו חוץ לחומת בית פאגי או שלא קרמו פניהם בתנור לא קדשו אלו שהכניס בשחיטת התודה שאין הקדש טעות הקדש וכן אינן לחצאין שאם אמ' אני שוחט על מנת להביא שמנים חצאי חלות אינו כלום וכן אינן בזה אחר זה שאם הפריש ארבעים חלות לתודתו אינו יכול להתפיס לה ארבעים אחרות כל זמן שהן בעין וכל שלא קדש הלחם התודה נאכלת והלחם פסול ואם אמ' הרי עלי תודה יביא תודה אחרת ולחמה עמה שהרי לא יצא ידי נדרו:


דף נא עמוד אעריכה


תבות השוות בענין אעפ"י שאין דומות מצד הלשון למדים גזרה שוה מהם זה מזה וזהו שאמרו ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה וכבר ביארנוה בראשון של יומא ובשאר מקומות מזה החבור ואעפ"י כן כל שיש ללמדה מתיבה השוה זו לזו בלשון ובענין למדין הימנה. ולמדת לפי דרכך במה שאמרו אין למדין גזרה שוה אלא אם כן למדה מרבו שלא היו מקובלים (מפרט) [מפורש] הגזרה שוה אלא שבאותה תיבה היה ענין גזרה שוה ואחר כך היתה הבחירה בידם באיזו תיבה הדומה לו למדין לה לגזרה שוה. וכבר ביארנו דבר זה במקומות מן החבור:


דף נא עמוד בעריכה


הנותן עירוב בפת יש לו באותו מקום שנתן עירובו ארבע אמות כאלו הוא בביתו או עירב ברגליו מארבע אמות ולהלן הוא מונה אלפים אמה לכל רוח כמו שהתבאר. ומה שנתגלגל כאן ממי שיצא לילך מעיר שמערבין לה וכו' יתבאר במשנה הששית והיא שאנו מבארים עכשיו:


דף נב עמוד אעריכה


המשנה הששית והיא מענין המשנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. ר"ל שיצא מערב שבת לילך לעיר אחרת הסמוכה לעירו בכדי שיכול לילך בה על ידי עירוב כגון שסמוכה לה ארבעת אלפים אמה ויש לו שם בית ואנו סבורים עכשו לפרש שהיה יוצא לילך עד אלפים אמה לקנות לשם שביתה כדי שילך לאותה העיר למחר וכשהחזיק בדרך קודם שהגיע לאותו מקום שהיה רוצה להניח עירובו בו מצאו חברו ואמ' לו שיחזור עמו לעיר שיצא ממנה כדי לאכול עמו הלילה וכשראה שחברו מפציר לו שיחזור עמו אמ' תהא שביתתי באותו מקום שבסוף אלפים אמה כדי שאהא יכול למחר לילך בעיר שביתי לשם ואף אותו שהחזירו או אותם שהחזירוהו אם היו רבים אמרו כן שהוא מסרב בהם גם כן שיאכלו עמו למחר. הוא מותר לילך למחר לאותה העיר וקנה שביתה בסוף אותם האלפים. וכל בני עירו ר"ל אותם שהחזירוהו אסורים. ושאלו בגמרא מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו שאף הוא הואיל ודעתו היה כשיצא מביתו לערב בסוף אלפים עשיר היה והיה לו לערב בפת ופרשוה שלא היה הולך בדעת שיערב בסוף אלפים עד שתאמ' שעשיר היה אלא דעתו היה לילך וללון לאותה העיר הסמוכה לעירו בתוך ארבעת אלפים כגון [שיש לו] שני בתים אחד בעיר שיצא ממנה ואחד בעיר שהולך לה. וזהו שאמ' בגמרא וביניהן שני תחומי שבת לאו דוקא שאם כן אינו יכול ליכנס למחר שהרי זה כמודד וכלתה מדתו שאין לו אלא עד סוף מדתו אלא פירושו שביניהן קרוב משני תחומי שבת או יתר מתחום אחר כמה שיהיה והיה זה יוצא מביתו שבעיר זו ערב שבת ורוצה לילך ולשבות בביתו שבעיר האחרת עד שהחזיק בדרך קצת והחזירוהו חבריו על הדרך שביארנו שהיו מסרבין בו לאכול עמהם או שאמרו לו עת חמה היא עת גשמים היא עד שנשמע להם לחזור קודם שיגיע למקום שבתוך אלפים לעיר שהיה הולך לשם ואמר שביתתי באותו מקום והיה מקום המסויים לו ושאר התנאים שהוזכרו בו ואף הם אמרו כמוהו לכבודו וללותו למחר הוא מותר לילך למחר וקנה לו שביתת מקום פלוני אעפ"י שאינו לשם ואעפ"י שלא שלח לשם עירוב פת שהרי לא יצא מביתו על דעת קנין שביתה בסוף אלפים אלא על דעת לשבות שביתה גמורה בעיר האחרת והואיל ויש לו בית לשם הרי זה כבא בדרך לשוב לביתו וחשכה לו והרי הוא כעני האומר שביתתי במקום פלוני שמועיל על הצדדין שביארנו שאין להאשימו על שלא שלח לערב בפת שהרי כשיצא מביתו לא היה דעתו לערב אלא לילך לביתו וכבר היה יכול להגיע שם מבעוד יום וראוי לומר שיקנה שביתה אף שלא במקומו על הדרכים שהזכרנו והמחזירים אסורי' אעפ"י שאמרו לקנות שביתה עמו באותו מקום המסויים להם שהרי בתחומם הן ואין מגמתם לשביתת אותה העיר ואין להם קנין שביתה אלא שישלחו שם לערב בפת או יקנו במקומם והרי הם כבני עירם לגמרי ואין דנין אותן כחמר גמל שהרי לא עשו כלום שתפקע בו שביתת העיר. ויש מפרשי' שאפי' אין לו בית לאותה העיר הואיל ומגמת פניו ללכת שם דינו כן אלא שאין דרך ללון בשבת במקום שאין לו בית שם. ומכל מקום יש מפרשי' אותה דוקא שיש לו בית לשם שמאחר שנמלך לחזור לאחוריו לא הקלו בו לקנות שביתה שלא במקומו אלא אם כן יש לו בית לשם ועקר דעתו מכאן דנין אותו כדין אותה העיר לענין זה שיהא דינו כדין עני כיון שהחזיק בדרך אעפ"י שחזר. ושמא תאמר והרי אמרו איהו דנפיק הוה ליה עני אינהו דלא נפקי הוו להו עשירים שהדברים מוכיחים שאף האחרים אין הדבר תלוי אלא ביצאו ולא יצאו והרי לדברינו אף [ביצאו] הואיל ואין להם בית לשם לא הקלו. הם מפרשי' שעל מה שאמר ויש לו שני בתים הוא סומך כלומר הוא שיש לו שני בתים ר"ל שיש לו בית לשם אעפ"י שהחזירו חברו הוי עני וחבריו אעפ"י שיצאו כיון שאין להם בית לשם כל שחזרו לביתם עשירים נינהו. ועיקר הדברי' כדעת ראשון ומה שאמרו שיש לו בית בעיר זו שיוצא ממנה הוא בא ללמדנו שאעפ"י שיש לו בית בכאן והוא חוזר בה לא יצא מחזקת בא בדרך לדונו כעני אחר שיש לו בית גם כן בעיר שהיה הולך בה או אף בשלא היה לו בית לדעת ראשון.

ור' מאיר אומר כל שיכול לערב ר"ל בפת ולא עירב הרי זה חמר גמל. ומעתה אף הוא אסור שהרי יכול היה לערב בפת על ידי שליח אחר שהחזירוהו ולא עוד אלא שנתחדש לו שאינו יכול לצאת מעירו כלום שהרי עקר דעתו מן העיר ובמקום אחר לא קנה שביתה והרי הדבר ספק אצלו שמא דנין אותו כעני ונמצא ששביתתו שביתה באותו מקום המסויים ושמא עשיר היה ואין שביתתו אלא בעירו ונמצא שאין לו אלא אותם אלפים שמעירו לאותו מקום המסויים והפסיד כל הצדדין האחרים. ויש שאין מפרשי' אותה מתורת ספק. ושאלו בה והרי מודה ר' מאיר בעני שמערב ברגליו וזה כיון שהחזיק בדרך ושלא לקנות שביתה בדרך הרי זה עני ואם תאמר שהוא מספק אם נקרא מחזיק בדרך אחר שחזר אם לאו הרי הוא אומר כל שהוא יכול לערב אלמא אף מי שאמר בביתו כן נעשה חמר גמל וכמו שפירשו גדולי הרבנים. ואם שהוא מספק שמא התקנה משמשת אף לעשיר בביתו להקל עליו לומר שביתתי במקום פלוני שמא לא נאמרה אלא בעני והילכך כל שיכול לערב ולא עירב ואמ' שביתתי במקום פלוני נעשה חמר גמל והלא אף לר' יהודה שסובר שעיקר עירוב ברגל כל במקום פלוני לא הותרה לעשיר כלל ולפיכך פרשו גדולי הדור שלא אמרה ר' מאיר אלא על זה שהוחזר וזה שאמר כל שיכול וכו' פירושו כל שזה יכול וכו' כלומר כיון שחזר ויכול לערב בפת אעפ"י שהחזיק בדרך כבר שמא לא קנה שביתה ומתוך הספק נעשה חמר גמל ומכל מקום הלכה כר' יהודה שאין כאן ספק שאלו היה שם ספק אף הוא היה מודה שהוא חמר גמל וכמו שאמרו בגמרא ספק עירוב כגון נתגלגל חוץ לתחום או נשרף ספק מבעוד יום ספק משחשיכה הרי זה חמר גמל אבל זו אין כאן ספק והלכה כדבריו כמו שביארנו. וכמו שאמרו בברייתא מי שיש לו שני בתים וביניהן שתי תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה יתר על כן אמ' ר' יוסי בר' יהודה אפי' מצאו חברו ואמ' לו לין פה עת צנה היא עת חמה היא למחר משכים והולך. ונחלקו רבה ורב יוסף בגמרא מה בא ר' יוסי בר' יהודה להוסיף על דברי אביו ומה ביניהם שבדעת רבה לומר כולי עלמא לא פליגי כלומר שצריך הוא לומר שביתתי במקום פלוני ולא נחלקו אלא באמר ולא החזיק בדרך עדיין שלר' יהודה צריך אמירה והחזקה ולדעת בנו באמירה אעפ"י שלא החזיק שמאח' שאמר לצאת ודעתו בכך אלא שעכבו חברו הרי זה כאלו החזיק. וגדולי הדור פרשו הטעם שכמו שלא חלקו בין החזיק בדרך מעט להחזיק הרבה ואעפ"י שלא הרחיק ונקל להיות פת מצויה לו הקלו בו כך לשלא החזיק כלל הואיל ואמ' כן בפיו ובלבו ולרב יוסף להחזיק [כולי] עלמא לא פליגי שודאי צריך הוא להחזיק ולא נחלקו אלא באמירה שלר' יהודה צריך לומר שביתתי במקום פלוני ותרתי בעינן ולדעת בנו אין צריך אמירה כלל שסתם הדברים כל שהחזיק בדרך דעתו הוא לקנות שביתה במקום שיוכל לילך למחר למקום המכוון לו והוא נאמן על עצמו ופסקו כר' יוסי בר' יהודה וכביאורו של ר' יוסף. וכמו שאמרו עליו בגמרא אעפ"י שהוחזר מוחזק כלומר אעפ"י שמוחזר לגמרי שלא אמ' שביתתי במקום פלוני כלל שאם אמר אין זה מוחזר לגמרי הואיל ולבו על דרכו והוא נאמן על מחשבתו. וכן אמרו בגמרא רב יהודא בר אשתיתא אייתי כלכלה דפירי לרב נתן כי הוה אזיל שבקיה ואדנחית דרגא אמ' ליה בית הכא ולמחר זיל וקום [אלמא] מכיון שהחזיק לילך דיו ואפי' לא יצא חוץ לעיר. וגדולי המפרשי' מתמיהים היאך אפשר לומר שלא יהא צריך לומר שם תהא שביתתי והרבה סתמות מוכיחות שצריך דתנן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס ולא נחלק ר' יהודה אלא בסמוך הא רחוק מאלפים שאינו יכול ליכנס אלא על ידי קניית שביתה באמצע לא ואין אומרין הואיל ואילו לא ידע קנה השתא נמי לקני הואיל ואין צריך אמירה. וכן ראה אילן שאמר שביתתי בעיקרו אלמא צריך אמירה. וכן שאינו מכיר צריך שימסור שביתתו למכיר. ומכל מקום אין באלו ראיה שכל אלו אין יודעין מקום שביתה וכל שאינו מכיר אף באומר אינו כלום כל שכן בשאינו אומר וכן כשאמר תחת האילן [גרע] משלא אמ' כלום שכל שאמר גלה בדעתו שעל אמירתו הוא סומך ואין אמירתו כלום אבל זה שהחזיק ולבו לילך ומוחזר בעל כרחו סומך הוא על מחשבתו והרי הוא כאמירה. ויש מפרשי' לומר שיהא חברו אומר לו שיחזור ולא חזר מעצמו ואעפ"י שלענין פסק ראוי לומר כן לענין פירוש אינו נראה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:


דף נב עמוד בעריכה


המשנה השביעית והיא מענין משנה שלפניה והוא שאמר מי שיצא מחוץ לתחום ר"ל שלא ברשות אפי' אמה אחת לא יכנס ואין לו אלא ארבע אמות ואעפ"י שארבע אמות אלו נבלעות בתוך התחום. שאין תנא זה סובר הבלעת תחומין מילתא היא. ר' אליעזר אומר שתים יכנס שהוא סובר הבלעת תחומין מלתא היא וסובר בארבע אמות הוא באמצעם והילכך עד שתים אמות עדיין לא יצא מתחומו אבל כשעומד בשלישית יצא מתחומו. ומה שאמרו בברייתא לדעתו אפי' אמה אחת אל יכנס פירשוה במודד כגון מי שחשך לו וקנה שביתה במקומו ומדד אלפים ליכנס בעיר שאפי' כלו באחת חוץ לעיר לא יכנס ואפי' כלו במערה כמו שיתבאר. ופסקו גדולי הפוסקים כתנא קמא שלא אמרו הבלעת תחומין אלא לדבר מצוה או בשהוציאוהו עכו"ם ורוח רעה אבל גדולי המפרשי' פסקוה אף שלא לדבר מצוה ואעפ"י שלמעלה נדחית והעמידוה לדבר מצוה דחיה בעלמא היא. וכן נראה מעתה לשטתנו שיש לו ארבע אמות לכל רוח והם שמנה על שמנה כל שהוא בתוך ארבע אמות יכנס ולדעת הפוסקים כר' יהודא בארבע אמות שהם לו לכל רוח שיברור אם ביררם לפניו אפי' יצא אמה אחת לא יכנס שהרי ארבע אמות לחוץ.

החשיך לו חוץ לתחום שהיה מהלך בדרך ואינו מתכוין לקנות שביתה אלא שסבור ליכנס לעיר וחשכה לו בקרוב לתחום וכן אפי' היה מתכוין לקנות שביתה שאין קנין שביתה למהלך אלא לעומד ואמר אפי' אמה אחת אל יכנס וכן במקומו לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות. ויש מפרשי' אותה בקונה שביתה ואל יכנס פירושו מפני שכשימדוד ממקום רגליו אלפים אמה נמצא שתכלה מדתו חוץ לעיר.

ר' שמעון אומר אפי' חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות ר"ל מודדי התחומין לעיירות שעושין סימן גדול לסוף התחום אין ממצין ר"ל אין מצמצמין להציב הסימן בסוף האלפים אלא כונסין אותם בתוך אלפים מפני הטועים ר"ל מפני טועי המדה והם המשוחות וטעותם עולה לפעמי' עד ט"ו אמות שאין מודדין אלא בחבל של חמשי' ונמצא ארבעי' חבלים לאלפים אמה וכל חבל וחבל מתמעט שיעור שתי אחיזות אחת בכל אחד משני ראשיו ושיעור האחיזה הוא טפח וחצי אצבע של גודל ונמצאו שמנים טפחים וארבעים אצבעות שהם עשרה טפחים והרי בין הכל תשעים טפחים שהם ט"ו אמה ונמצא שהרבה תחומין יש מן התחום המצויין ולחוץ ט"ו אמה שהם מתחום זה. ויש מפרשי' שחכמי' תקנו להם כך מחשש המזלזלים בשבת וכיון שזה אנוס הוא מקילין בו במי שהחשיך אבל ביוצא לא אפי' בשוגג או באונס שלא חלקו בו חכמי'. ואף בזו פסקו גדולי הפוסקי' כת"ק. וגדולי המפרשי' כר' שמעון וכן נראה. ולשטתנו בדין ארבע אמות כל שהחשיך לו באמת תשע עשרה שחוץ לתחום יכנס ומכל מקום אם נודע בבירור שנתמצית המדה לא יכנס אלא אם כן הוא ברביעית אבל חוץ לארבע אמות לא. ומכל מקום יתבאר בגמרא דוקא בששני רגליו עומדים חוץ לארבע אמות אבל אם רגלו אחת בתוך ארבע יכנס ואפי' רובו לחוץ שנ' אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן כלומר ששני רגליך חוץ לתחום הוא שצריך לימנע מלשוב הא כל שרגלו אחת בתוך התחום לא וכן הלכה. וזה שפסקנו דברי ר' שמעון דוקא במחשיך יש אומרי' אף ביוצא. ובתלמוד המערב אמרוה כן והוא ששנו שם הוו בעיין מימר מה דמר ר' אליעזר ביוצא אבל במחשיך לא (ושכח) [אשכח] תני היא הדא היא הדא וכן הוו בעיין מימר מה דמר ר' שמעון במחשיך אבל ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא וכן פסקוה גדולי המפרשים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

ונשלם הפרק תהלה לאל