מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נב עמוד בעריכה


כיצד מעברין וכו'. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השלישי שבספר שנכלל בו ענין קדורי ההרים ורבועיהם ומדידתם ועיבורי הערים ורבועיהם ובא זה הפרק לבאר ענין זה בארוכה ועל זה הצד נחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים: הראשון לבאר דין הערים שאחד מקרנותיה בולט על חבריו כיצד דנין אותו כאחד עם העיר למדוד הימנו ולומר שמכלל העיר הוא ומתעבר עמה ומהו מתעבר עמה וכיצד מרבעין אותה אם היא עגולה ואם נותנין לה קרפף למדוד ממנו אם לאו: והשני על איזה צד מודדין את התחום ומקדירים את ההרים ומבליעים את הגאיות: והשלישי אינו מענין הפרק אלא שנתגלגל בה מעט מעירובי חצרות ושתופי מבואות כעיר של יחיד ונעשית של רבים או של רבים ונעשית של יחיד על איזה צד מערבין בה: והרביעי בקצת דינין שבעניני עירובי תחומין כגון על אי זה צד בני עיר אחת נותנין עירובן באחרת. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה אמנם תבא לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר. כיצד מעברין את הערים וכו' כלומר איזה בית דנין לה כעובר לאשה שהוא נחשב מכלל גופה להיות אף בית זה נחשב מכלל העיר למדוד ממנה ולחוץ. ולשון מעברין ר"ל שמעמידין אותה בחזקת מעוברת מלשון אני ה' פתיתי את הנביא שפירושו העמדתיו בחזקת מפותה. ואמר שאם צד העיר שרוצה למדוד ממנו אין בו קיר חומה ולא קו הבתים שוה אלא שבית נכנס ובית יוצא ונמצא בית אחד יוצא מקו שאר הבתים לצד חוץ מודדין כל אותו רוח מאותו בית כל זמן שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר ורואין חוט יוצא מאותו בית הבולט כנגד כל הצד ומודדים ממנו ואפי' היו שם הרבה כל שהראשון קרוב למדינה בשבעים אמה ושירים ושני לראשון כשיעור זה וכן שלישי לשני וכן כמה מודדין מן האחרון והרי הכל כמדינה אחת. וכן אף בעיר מוקפת חומה אם היה חוצה לה בית או בורגן בתוך שבעים אמה ושירים וכן פגים נכנס ופגים יוצא ופי' פגים בית שאינו שלם אלא כעין קרן בית שבולט חוץ מן החומה או משאר הבתים. ויש מפרשים פגים כמין שובך כמו שאמרו במפריחי יונים מאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ואעפ"י שיתבאר למטה שהשובך אינו מתעבר עם העיר פירושו בשאין בו דירה.

היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים. ר"ל מחיצות שהם מרכסי הארץ עצמה ואינן מחיצות עשויות בידי אדם כמו שאמרו גדוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין. ויש מפרשין מחיצות בית שנפלו מלשון גידודין הנזכר במסכתא זו. ופרשו בגמרא שלש מחיצות ואין עליהן תקרה ואם כן הוא הדין בכל בית שנהרס ונשארו בו בענין זה הואיל ומכל מקום ראויים לדירה אף אלו מעברין אותה וכמו שאמרו בפרק פסין (כא.) (דחוי) [דאחוי] ליה הנהו מתנאתא דמבלען בשבעים אמה ושירים. ופרשו שם גדולי הרבנים מתנאתא חריבות ונשארו שם מחיצות קיימות מן הבתים. וכן הגשר שיש בו בית דירה הרי הם מכלל העיר כגון שהוא מכסה מלמעלה ויש לו דפנות ותקרה אלא שהכסוי נעשה דרך כיפה והמים עוברים תחתיו או אעפ"י שאינו מכסה כלו אלא שיש באחד מראשיו בית דירה למוכס. וכן הנפשות שיש בהן בית דירה ונפש הוא כיפת בנין שעושין על הקבר ונר דולק לשם ולפעמי' שומר בית הקברות דר שם. כל אלו מוציאין (מלת) [מדת] כל אותו צד כנגדן ורואין כאלו חוט מתוח משני ראשי הצד בקו ישר כנגד הבליטה. וזהו ענין וממצעין את המדה כנגדן ובלבד שיהא בהן ארבע אמות על ארבע אמות. וכן הוזכרו עוד בברייתא בגמרא [נה:] הקבר עצמו ר"ל הכוך שאין בו מת עדיין אם יש בו ארבע על ארבע ויש בו בית דירה כגון שהיה שומר בית הקברות דר שם לפעמים. וכן בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן כגון שיש בו חצר שבתוכו בית דירה או בית ע"ז שיש בה בית דירה לכמרים וכן אוריאות והן חצרות ששורין בהן את הפשתן בחפירות כבוסות שבהם. ויש מפרשי' ארוות סוסים. כל אלו וכיוצא בהן כשיש בהן בית דירה הרי הם מכלל העיר שאם אין בהם בית דירה אעפ"י שהם בתים גמורים אינן מכלל העיר.

ועושין אותה כמין טבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות. פי' מלתא באפיה נפשה היא לומר שהתחומין עושין אותם שוים לדונם כטבלא מרובעת שכל צלעותיה שוות ולא שתפרש שאם העיר ארכה וקצרה שנדונה כמרבעת אלא פירושה בעגולה כלומר שאם העיר עגולה דנין אותה כטבלא מרובעת ליתן אלפים לצדדין כבאמצע. וכבר ידעת שהמרובע מתרבה בו התחום בקרנות כפי האלכסון ומשתכר לילך כנגדו יותר מאלפים שאחר שנתרבעה נתחיל למדוד את התחומי' ממקום שנשלם הרבוע והרי כשיוצא מקוטר הקו האמצעי שמצפון לדרום והולך כלפי מזרח הולך חוץ לעיר עד נקודת תשלום הרבוע שבקרן מזרחי ומשם ואילך אלפים כגון זה# וכן בכל הרוחות אבל אם אינה עגול' אלא ארוכה וקצר' אין מרבעין אותה לדון רחבה [בארכה] אלא משך התחום לארכה כמשך הארך ולרחבה כמשך הרחב והוא שאמרו בגמרא [נה.] ארכה כמות שהיא עגולה עושין לה זוית:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברי' שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו עם דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

לענין מומי הבכור יתבאר במקומו שהבכור שאין ביציו נכרים מושיבין אותו על עכוזו ר"ל מושבו ובודקין אותו כמו שיתבאר שם במקומו:


דף נג עמוד אעריכה


לעולם יהא אדם מכיר חסרונו ואל ישא פנים לעצמו וכל שכן בערך אל הקודמים במעלה ובזמן. כבר אמרו לבן של ראשוני' כפתחו של אולם ושל אחרונים כשל היכל ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ולעולם ידקדק בלשונו ויקפיד עליו לדקדקו היטב שבזה יתקיים למודו ויעשה סימניות בשמועות שהוא לומד כדי שיהא זוכרם יפה:

יראה מסוגיא זו שעיקר הלמוד הוא ללמוד מרב אחד כמו שאמ' בני יהודה דגמר מחד רבא נתקיים תלמודן. וכן יראה ממסכת חולין שאמ' רב יוסף מכולי עלמא גמירנא אנא מרב יהודה גמירנא ובראשון של ע"ז [יט.] יראה ההפך כמו שאמרו שם כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומכל מקום כבר אמרו שם הני מלי בסברא אבל בגמרא מרב אחד עדיף:

לעולם יהא החכם משתדל להשפיע חכמתו לזולתו שבזה למודו מתקיים ומצליח והוא שאמרו בני יהודה דגלו מסכתא נתקיים תלמודם בידם ר"ל שלמדו לזולתם. והוא שאמרו לחייו כערוגת הבשם אם משים עצמו כערוגה שהכל דשין בה או שהכל מתבשמין הימנה תלמודו מתקיים בידו. ויש מפרשי' דגלו מסכתא כשהיו דורשי' ברבים מודיעין מקודם באי זה ענין ובאי זו מסכתא הם דורשים כדי שירגישו השומעים ויעיינו בדבר עד שידעו להשיב ומתוך כך הענין יוצא לאמתו והרב מודה בדרך זה שנוח לו להיות תלמידיו משיבין לו כדי שיבא הענין לידי בירור. והוא שדרשו דוד דגלי מסכתא כתי' ביה יראיך יראוני וישמחו שהרי היה גורם להם שלא יתביישו. שאול דלא גלי מסכתא כתי' ביה בכל אשר יפנה ירשיע שהיה מעמידם בחזקת רשעים ועמי הארץ:


דף נד עמוד אעריכה


לעולם יהא אדם מוציא גרסתו בפה ושלא יגרוס בלחש. דרך הערה אמרו ערוכה בכל ושמורה (זה) [אם] ערוכה במאתים וארבעי' ושמנה איברים שמורה היא בלב ואם לאו אינה שמורה בלב:

ואל יתרשל בלימודו שמא לא יפנה. דרך הערה אמרו חטוף ואכול חטוף ושתי דהדין עלמא כהלולא דמי כלומר כחופת חתן שהולכת מהר וכן לא יניח דברי תורה אף לצורך סעודתו אלא אם כן לפי הצרך ההכרחי. דרך הערה דרשו חיתך ישבו בה. אם משים עצמו כחיה זו שמסרחת אכילתה תלמודו מתקיים:


דף נד עמוד בעריכה


ולעולם לא יתיאש מן הלמוד אף לקושי המתלמד ולא ישנה לו עד שידע אפי' אלף פעמים. אמרו עליו על ר' עקיבא שהיה לו תלמיד שלא היה יודע משנתו עד שהיה שונה אותה ארבע מאות פעמי' ופעם אחת שנה לו ולא למד ואמ' לו האידנא מאי שנא אמ' מההאי שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה הוה קאמינא השתא קאי מר ואסחתיה לדעתאי אמר ליה הב דעתך (נאי דר) [ואיהדר] ואתני הדר ותנא ליה ארבע מאה זמני אחריני. ומכל מקום אף לפחות שבכלם צריך הוא לשנות ארבעה פעמים. דרשו רבותי' כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו פרקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא לימינו שהרי ההולך לימין רבו הרי זה בור אלא אם כן היו שנים שיהא גדול הולך לימינו והאחר לשמאלו נכנסו בניו ושנה להם פרקן. נסתלקו בניו נכנסו זקנים ושנה להם פרקן. נכנס כל העם ושנה להם משה פרקן. נסתלק משה ושנה להם אהרן. נסתלק אהרן שנו להם בניו. נסתלקו בניו שנו להם זקנים נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה:


דף נה עמוד אעריכה


כבר ביארנו במשנה שהעיר שהיתה ארוכה וקצרה אין מרבעין אותה שיהו צלעותיה שוות אלא מודדין אלפים לכל צדדיה במשך הצדדים אבל מרבעין את העגולה לעשות לה זויות. היתה העיר מרובעת אבל לא היתה מרובעת כרבועו של עולם ר"ל צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם אלא עומדת היא מרובעת לאלכסון העולם כגון צורה זו# אין מרבעין אותה לרבוע העולם עד שיהא הולך מחדוד שבצד צפון לצד מזרח עד שיהא שוה לחדוד שבצד מזרח בתורת הלוך העיר וישלים אחר כן אלפים שכל שהיא מרובעת אין מרבעין עוד אותה אלא דנין אותה כרבועה של עכשו אבל העגולה כשמרבעין אותה מרבעין אותה לרבוע העולם כמו שאמרו למטה הבא לרבעה מרבעה לרבועו של עולם נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם ועל פי אותו הרבוע מודדין לו אלפים אמה שמאחר שאין לו רבוע ואתה הוא שבאת לרבעו אין ראוי לרבעה אלא לרבועו של עולם:

היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחד כגון זו# רואין אותה כאלו היא שוה ודנין את הקצר כנגד הרחב ומודדין משם אלפים אמה:

היה בית אחד יוצא ממנה כמין פגים או שני בתים כמין שני פגימין רואין אותן כאלו חוט מתוח עליה ומודד ממנה ולהלן אלפים אמה. ובית א' יוצא ממנה הוא כגון זה# בקרן מזרחי דרומי או באמצע או באי זה מקום אחר שבצד ושני בתים כגון זו בשני הקרנות או במקומות אחרים שבצד ואפי' היו בשתי רוחות מרבעין בשניהם כמדת היוצא ואפי' בכל ארבע הרוחות כל זמן שהן בתוך שבעים אמה ושירים:

היתה עשויה כמין גאם שאין לה אלא שתי צלעות ומיושבת סביב הצלעות כגון זו ונשאר בתוכה פנוי מצויירין לה חוט אחד כעין דוגמת העיר עד שתהא רבועה כזה ומודדין אלפים משם כאלו היה הכל בנוי. ויש מפרשים שמרבעין אותה באלכסון וכן מרבעין אותה מבחוץ כגון זו#:

היתה כמן קשת שהיא עגולה בראשה וזרועותיה מתפשטים כרגלי הקשת ומיושבת סביב הקשת הן מצד פנים כגון זו הן מאחוריה כגון זו וכל שבין זרועות הקש' נשאר פנוי רואין חוט היוצא כמן יתד לדון כל אותו חלל כמלא לילך מראש הזרוע לראש הזרוע דרך החלל וכן מגבנונית הקשת ליתד דרך החץ. וכן מרבעין אותה מבחוץ כנגד העגול כגון זה וכתבו גדולי המפרשי' שהקשת והגאם אין חוששין להם לרבוע עולם לפי שיש להם זויות ומוציאין את העיר כנגד הזויות ומכל מקום יש בהכשר הקשת והגאם תנאים שאתה צריך בהם לידיעת ביאור קצתה של סוגיא זו. והוא שאמרו בסוגיא זו אמ' רב הונא עיר העשויה כמין קשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה מודדין לה מן היתד ר"ל שרואין את הקשת כאלו היתד שלה מלא בתים מראש זה לראש זה ודנין שני ראשיה כעיר אחת שהרי תחום אנשי ראש אחד מובלע בתוך תחום ראש השני. ומעתה כל שרצה אחד מבני הראש האחד לילך חוץ לעיר מצד הראש השני הולך עד הראש השני דרך היתד כהלוכו בתוך העיר ומונה לו משני ואילך אלפים אמה ואינו צריך לילך דרך בתים בעגול הקשת. ואם לאו כלומ' שיש ארבעת אלפים אמה בין הראש האחד לראש השני מודדין לה מן הקשת ר"ל לכל אחד מפתח ביתו ר"ל שאם היה הולך מפתח ביתו שבצד הימני של קשת לבית של צלע השמאלי שכנגדו דרך חלל הקשת מודדין לו מפתח ביתו וחלל הקשת עולה לו מן המדה ולא מן הקשת דוקא ר"ל מפתח ביתו לכל אחד מהם אלא עד מקום המיצר בו עד פחות מארבעת אלפים אמה ר"ל שכל שנתמעטה הרחבת גבנונית הקשת ונתקצרה עד שאין בין שני הצדדין ארבעת אלפים הולך כנגדו ומונה מסוף העיר והוא שאמרו מן הקשת ולא אמרו מפתח ביתו שלא בא למעט אלא אותן שמפתח ביתם עד ראש הקשת שכנגדם דרך החלל יתר מארבעת אלפים. וכן ראיתיה לקצת גדולי הדור. וכתבו גדולי המפרשי' שהדין כן בעצמו לעשויה כמן גאם שאם יש בין זוית העליון לזוית התחתון אלכסון ארבעת אלפים אמה אין נותנין לה יתד אלא מונים לה מפנימיות הגאם שהוא יוצא משם והחלל עולה לו מן המדה שכל אחת מן הצלעות נידונת כעיר בפני עצמה. ונראה לי שהדין כן בעשויה כמין [כ"י] ועוד חדשו בה גדולי המפרשי' לומר שעיר זו העשויה כמן קשת או כמן גאם אעפ"י שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפים ומודדין לה מן הקשת ומן הגאם דוקא מבפני' מפני שהן נראות מבפנים כשתי עיירות אבל מבחוץ (מכל מקום מרבעין אותו שבחוץ) מכל מקום נראית כעיר אחת.

ושמא תאמר לעקר השמועה מה ענין לדונה כשתי עיירות אף בשיש בין שני ראשיה ארבעת אלפי' ומה בין זו לשני בתים או שני פגימין היוצאים מן העיר בשני קרנות העיר בתוך שבעי' אמה ושירים שמוציאין את המדה כנגדן אעפ"י שיש ביניהן כל ארך העיר אף ביתר מארבעת אלפים שהרי לא נתנה בזו שום מדה וכן אעפ"י שהפגימין יוצאין בשני הקרנות בבליטה שחוץ לעיר עד שהעיר כקשת עם הפגימין וכן פגים אחד יוצא שמודדין ראש העיר האחד כנגדו וכן שאמרו שכל שיש בין שני עיירות בורגנין שזה לזה בתוך שבעי' אמה ושירים עושין שתי העיירות כעיר אחת ואפי' היה ביניהן כמה שהרי בפרק פסין אמרו דאזלו מבי כנשתא לבי כנשתא תלתי פרסי בשבתא והבורגנין פעמים כמן גאם פעמים כמן קשת תדע שכך הקשו גדולי המפרשי' עד שלמדו מזו שלדעת רב הונא לא אמרו אף באלו לרבע כנגדן אלא בשאין ביניהן אלא ארבעת אלפים ומה שאמרו שאף בשלש פרסאות מודדין את העיר דרך בתים היוצאים ממנה כל שזה בתוך שבעים אמה ושירים לזו דוקא שיוצאין כנגד אמצעה של עיר שנראית לעולם כאלו העיר נמשכת לשם ואינה נראית כשתי עיירות אבל כשיוצאין מראשה האחד דוקא עד פחות מארבעת אלפים. וכן הלשון מוכיח לדעתם במה שאמרו היה בית אחד יוצא ממנה כמן פגים ואינה דומה לפגימה אלא בזמן שנוטה מן האמצע. ואף גדולי הדור כתבוה כן בשם גאוני ראשונים ואעפ"י שאף ביוצאין מראשה אם בא לצאת דרך הבתים שהם זה לזה תוך שבעים אמה ושירים ודאי יוצא מכל מקום אין מרבעין אותה להיות רואים באותם הבתים קו יוצא להכניס אף המקום הפנוי בכלל העיר בכל שיש ארבעת אלפי' ביניהם אלא שהדברים זרים לדעתי והיאך נשמט בעל התלמוד להזכיר היתר הלוך שלש פרסאות מטעם בורגנין שלא להזכיר דוקא כשיוצאין מאמצע העיר שהרי סתם הדברים אין הבורגנין יוצאין מאמצע העיר ולא בקו ישר אלא כל אחד עושה אותם בשלו זה מכאן וזה מכאן. אלא שהם נוטים לתרצה בענין אחר ולומר שאין פגמין היוצאין מן העיר דומין לעיר העשויה כקשת הואיל ויישובה של עיר כן אינה עשויה להתמלאת באמצעה אלא כל שהיא מתוספת בדיורין מתוספת בסביבות הקשת ובסביבות שני ראשיו אבל עיר שכל בתיה רצופים אעפ"י שפגמיה יוצאים עשויה היא להתמלאת באמצע. וראיה להם בסוגיית שלשה כפרים המשלשים שאמרו בה כמה יהא בין חיצון לחיצון. כמה יהא כמה דבעי אמ' ליה ואפי' ארבעת אלפים אמ' ליה אין והא אמ' רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה וכו' ואם לאו מודדין מן הקשת. אמ' ליה התם ליכא למימר מליוה הכא איכא למימר מליוה וכן כתבוה קצת רבני צרפת והדברים נכונים.

ובסוף סוגיא זו רצה לחקור אם שום ריחוק שמגבנינות הקשת ליתר דרך החץ מפקיע שלא להתיר הלוך שבין שני ראשי הזרוע ביתר מאלפים. ועל זו שאלו וכמה יהא בין יתר לקשת כלומר כשאין בין שני ראשיה ארבעת אלפי' שאנו מודדין מן היתר כמה יהא בין נקודת היתר לכשכנגדה מגבנונית הקשת כנגד החץ. ופרשה רבה בר רב הונא בשם רב הונא אלפים אבל ביתר מאלפים לא שמאחר שכשהוא הולך מן הקשת ליתר זקוק לצאת תחום שלם קודם שיגיע ליתר עד שאלו היה מקום גבנינות הקשת והיתר עיירות מוחלקות לשתים לא היה יכול לילך מראש הקשת אף עכשו רואין אותה כן לענין שאין מודדן לו בהלך שבין שני הראשים מן היתר אעפ"י שאין בין שני הראשים ארבעת אלפים שיש כאן הבלעת תחומין אעפ"י שמכל מקום יכול להלך מן הקשת ליתר אעפ"י שיש בו יתר מאלפים הואיל ואין בין שני ראשיה ארבעת אלפים ודוקא כשיש בין שני הראשים יתר מאלפים הא באלפים לבד לדברי הכל מודדין לו מן היתר פירשה מעצמו אף ביתר מאלפים שהרי יכול לילך ממקום גבנינות הקשת לראש היתר דרך בתים סביב הקשת בהלוך בינוני ר"ל שלא בטורח יתר ברוב העגול מה שאין כן בין ראשי הזרועות שאם ילך מראש זרוע זה לראש זרוע זה דרך בתים יש בו עקום גדול וטורח יתר אבל מן הקשת ליתר ברוב העגול אין בו טורח יתר והילכך אף ביתר מאלפים אינו מפקיע הלוך שבין שני הראשים וכל שאין ביניהן ארבעת אלפים הולך כל החלל כהלוכו בעיר ואעפ"י שאין שם חומה שאלו יש שם חומה הרי היא מחברת את הכל והלכה כן שהרי אביי שבחה ונתן בה טעם לשבח. וכן שהלכה כדברי המיקל בעירוב הא כל שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפי' אף לרבה בר רב הונא אעפ"י שיכול הוא לילך בפנימיות העיר בעגול מבית לבית עד שיוצא לראש השני אין דנין את היתר כאחד עמו למוד לו ממנו מפני שהם לענין דרך היתר כשני עיירות לגמרי ואפי' לא היה בין יתר לקשת יתר מאלפים אחר שיש מפתח ביתו עד ראש השני ארבעת אלפים ונמצא שהכל תלוי בשיעור שבין שני הראשים ואין שיעור שבין גבנונית הקשת ליתר דרך החץ מעלה או מוריד כלל אלא שמכל מקום כל שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אינו הולך מן הקשת ליתר אלא וכל מה שהולך בו עולה לו למדת תחומו כמו שיתבאר בסוף הפרק בשמועת גדר וחמתן:

זהו ענין הסוגיא וכבר למדת פסק הענין מתוך דברינו. ומכל מקום גדולי הדור כתבו לי בתשובת שאלה שכל שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים אפי' יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים מודדין לה מן היתר הואיל ואיכא חדא לטיבותא והוא שלדעתם דעת רב הונא דתרתי לטיבותא בעינן והילכך כל שיש בין קשת ליתר יתר מתחום שלם שאינה בדמיון עיר אחת אלא כצורת שתי עיירות כגון זו שעשויה כקשת אעפ"י שאין בין שני ראשיה ארבעת אלפי' רואין אותה כשתי עיירות אעפ"י שהתחומין מובלעים זה בזה הואיל ואילו היה עיירות מוחלקות לא היה יכול להלך מן הקשת אל היתר ודוקא בשיש בין שני ראשיה יתר מאלפים שאם אין ביניהם אלא אלפים לבד לדברי הכל מודדין לה מן היתר שהרי יכול להלך מראש לראש דרך ישר כמו שכתבנו אבל כל שיש בין שני הראשים ארבעת אלפים אסור אף בשאין [בין] קשת ליתר יתר מאלפים וכן אם אין בין הקשת ליתר יותר מתחום שלם שהיה יכול להלך מן הקשת ליתר אפי' היו עיירות מוחלקות אף הוא יכול לילך בין שני הראשים דרך ישר ובלבד שלא יהא בין שני ראשיה ארבעת אלפים שהתחומין מובלעים הא יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אעפ"י שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים [או יש בין קשת ליתר יתר מאלפים] אעפ"י שאין בין שני ראשיה ארבעת אלפים אין מודדין לה מן היתר אלא מן הקשת. ורבה בר רב הונא סובר שכל שאין בין שני ראשיה ארבעת אלפים אעפ"י שהתחומין מובלעים אפי' יש בין קשת ליתר יתר מאלפים או כל שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים אעפ"י שיש בין שני ראשיה ארבעת אלפים מודדין מן היתר הואיל ויש כאן מכל מקום חדא לטיבותא. וכן לדעת זה כל הולך מן הקשת ליתר ואינו עולה לו במדה אפי' בשהיו ראשיה ביתר מארבעת אלפים הואיל ואין בין קשת ליתר יתר מאלפים. ושמועת גדר וחמתן קשה לפי' זה אלא שהם חדשו בה דברים. ולדברי הכל מכל מקום אם בא לסבב את הקשת ולהלך דרך בתים לראש זה ולראש זה רשאי ומשם ילך אל עבר פניו אלפים אמה ככל שאר התחומין דעלמא:

חומת העיר שנפרצה עד שנעשית העיר בפרצתה כשתים כגון זו שיעורה בקמ"א ושליש ר"ל שכל שאין בין שתי הפרצות אלא קמ"א ושליש שהן שבעים אמה ושירים ר"ל ד' טפחי' לכל אחת הרי הן כאחת ואם יש ביניהן יותר הרי הן כשתים והיוצא מזו לזו לילך דרך חוצה לה הרי מדת העיר והקרפף שלה ר"ל אותן שבעים אמה ושירים הסמוכים לה עולות לו במדה. לפי דרכך למדת ששתי עיירות הסמוכות זו לזו נותנין קרפף ר"ל שיעור קרפף והוא שבעי' אמה ושירים לכל אחת מהן להיות כעיר להיות שתי העיירות מתחברות לידון כאחת על ידי אותן הקרפיפות אעפ"י שאין שם שום בנין אבל אין נותנין קרפף לעיר אחת ר"ל שכל שבא למדוד את התחום אין אומרי' להניח שיעור קרפף זה לעיר לידון כעיר למדוד ממנו ולהלן הואיל ואין שם שום בנין שלא אמרו ליתן שיעור קרפף בלא בנין אלא בין עיר לעיר שנותנין קרפף לזו וקרפף לזו. ויש חולקי' לומר שאף לעיר אחת אנו נותנין קרפף ולמטה יתבאר בע"ה:

ולענין ביאור מיהא הקשו משמועה זו לרב אחא היאך לא חשב בעיר העשויה כקשת פירצה שבין שני הזרועות לפירצה בפחות עד אלפי' ובחומה שנפרצה חשבה לפירצה ביתר מקמ"א ושליש. ותירץ מפני שזו של חומה שנפרצה היא פירצה משתי רוחות שכל אחת עומדת בעצמה אבל עיר העשויה כקשת אין הפירצה עושה את העיר חלוקה לגמרי ועדיין היא נראית כעיר אחת:


דף נה עמוד בעריכה


כבר ביארנו במשנה שגדודיות גבוהות עשרה טפחי' נמדדות עמה וביארנו על גדודיות שהן שלש מחיצות שאין עליהן תקרה היו בהן שתי מחיצות ויש עליהן תקרה זו היא שנשאלה כאן ולא הובררה ומתוך שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב פסקו בה רבים שנמדדת עמה ולא יצאה שלא למדוד אלא שתי מחיצות ואין עליהם תקרה אע"פ שיש שם דירה. ואין זו ראיה שהרי בכאן לא אמרה אחד בהדיא כן. וגדולי המפרשי' פוסקי' בה להחמיר ואף גדולי הדור נסכמים בה ומפני שהברייתא סתם נאמרה כל נפש שנפרצה משתי רוחותיה ולא הפריש בין יש שם תקרה לאין שם תקרה. ומה שתירץ לא דליכא תקרה. כבר אמר בהרבה מקומות שנוייא בעלמא היא ולא סמכינן עליה:

נפש הקבר כבר ביארנו במשנה שהוא נמדד עמה ופרשנו הטעם מפני שיש בו בית דירה ואם כן אתה צריך לפרשה בשיש שם ארבע אמות על ארבע אמות ושלא נפרצה משתי רוחות הא אם נפרצה משתי רוחות ואין שם תקרה אינה נמדדת עמה ואפי' היה שם תקרה לדעת גדולי [המפרשים] על הדרך שביארנו:

הגשר והקבר ובית הכנסת ובית עבודה זרה והוא ריאות שיש בהן בית דירה. כבר ביארנו במשנה שנמדדין עמה. וכן הדין באוצרות שבשדות העשויות ליין ולשמן שיש בהם בית דירה. וכן הבורגנין שבתוך השדה והם בתים העשויים לשומרי העיר. וכן בית שבים שהוא בתוך שבעים אמה ושירים לעיר והוא בשפת הים ועשוי להכניס בתוכה כלים שבספינה. ומכל מקום כל אלו שהזכרנו שאין בהם בית דירה אין נמדדין עמה וכן בור ושיח ומערה וגדר ושובך ובית שבספינה הרי אלו אין מתעברין עמה שהבית שבספינה אין לו מקום קבוע שהרי הספינה מטלטלת היא:

מערה זו שכתבנו שאין נמדדת דוקא בשאין בה בנין אבל יש בה בנין נמדדת עמה ושמא תאמר ואם יש בה בנין מה ענין למערה ואף בלא מערה מודדין מן הבנין פרשוה בגמרא להשלים כלו שאם אין הבנין ראוי לדירה כגון שאין בו ארבע על ארבע המערה מועלת להשלים:

בתלמוד המערב אמרו בית שנפרץ מרוח אחת נמדד עמה משתי רוחות אין נמדד עמה רב אבין בשם [רב יהודה] כשנטלה קורתו אבל אם לא נטלה קורתו אין נמדד עמה:

יושבין צריפין והם דירות של הוצין ושל ערבה אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. ר"ל שאפי' היו שם כמה בתים זה בתוך שבעים אמה ושירים של זה או אפי' הרבה במקום אחד אין אותן הדירות נקראות קבע עד שיחשבו כעיר לדון את כלה כארבע אמות למדוד מפתח העיר אלא כל אחד מפתח ביתו. ואעפ"י שמצינו באהלי מדבר ויחנו על הירדן מבית הישימות ועד אבל השטים והיה מקובל אצלם על מקום זה שהוא שלש פרסאות בארך וברחב ונאמר עליו כשהיו נפנין לפניהם ולא לצדדיהם ר"ל מחמת שמא יסע הענן לאותו צד אלא לאחוריהם שלא היו חוששין על [הענן] שיסוב לאחור. ולמדנו מכל מקום שהיה נידון כעיר לילך את כולה כשהיו חוזרין לאחוריהם ויוצאין ממנה ליפנות מכל מקום אהלי מדבר הואיל ואין נסיעתם וטלטולם תלוי ברצונם אלא על פי הנבואה הרי הן כאהל קבוע אעפ"י שהיו של צריפין הא שאר בתים של צריפין אינן חשובין קבע לידון את כלם כעיר ואם היו שם שלש חצרות של שני שני בתים קבועים בין של אבן בין של עץ הרי היא חשובה עיר וקובעת את כלן לידון את כלה כעיר למדוד מישיבתה וכן מרבעין אותה ונותנין לה דין שאר עיירות לכל דבר:


דף נו עמוד אעריכה


כבר ביארנו שהבא לרבע אינו מרבע אלא לרבועו של עולם אעפ"י שאפשר שלכונת הלוכו יהא מרויח יותר אם נרבעה לאלכסונו של עולם וכיצד הוא מרבעה לרבועו של עולם נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם וכיוון הרוחות הוא נעשה על פי הכוכבי' והוא שאמרו עגלה בצפון ועקרב בדרום ופירושו על קוטב צפוני ועל קוטב דרומי. ואנו קורין עגלה מלשון וירא את העגלות. ויש מפרשי' על המזלות הצפוניים והמזלות הדרומים וקורין עגלה יפפיה ומפרשי' אותה על מזל שור ואם אינו בקי באלו מרבע על פי התקופה ר"ל על פי מה שרואה בסבוב מהלך השמש והוא שסבוב החמה לעולם הוא ממזרח לדרום ומדרום למערב ובתקופת ניסן חמה יוצאה בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב ובתקופת תמוז שהוא היום הארוך עד תכלית מה שאפשר לו יוצאה בקרן מזרחית צפונית ומהלכת מזרח ודרום ומערב ושוקעת בקרן מערבי צפוני ומחרתו היום מתקצר מעט ואינה יוצאה מן הקרן אלא (נמשלת) [נמשכת מן] הקרן לצד המזרח מעט וכן כששוקעת אינה שוקעת בקרן לגמרי אלא לפנים מן הקרן מעט וכן בכל יום (על) [עד] שחוזרת לצאת בתקופת תשרי בחצי המזרח ולשקוע בחצי המערב ומתוך כך בשתי תקופות אלו היום והלילה שוים ומשם ואילך נמשכת מאמצע המזרח ביציאתה לצד דרום מעט וכן בשקיעתה מאמצע המערב לצד דרום עד שבתקופת טבת שהוא היום הקצר עד תכלית מה שאפשר לו יוצאת בקרן מזרחי דרומי ושוקעת בקרן מערבי דרומי ונמצא לעולם הולך בדרום וסובב בצפון והלוך היום נקרא הלוך והלוך הלילה נקרא סבוב על שאין הלוכו נראה לנו והוא שאמר הולך אל דרום וסובב אל צפון ומערב ומזרח פעמי' בהלוך פעמים בסבוב שאמרו סובב הולך אלו מזרח ומערב שפעמים מהלכתן פעמים מסבבתן. אעפ"י שדברים אלו אינם נאמרים בדיוק לגמרי וכמו שאמרו לעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית לשקוע בקרן מערבית צפונית ולא מקרן מזרחית דרומית לשקוע בקרן מזרחית דרומית שאלו כן היה בתכלית ההיקף של תמוז י"ח שעות ליום ושש בלילה וכן ההפך להפך ואין הדבר כן מכל מקום כך הדבר בקירוב ר"ל בנטייה לקרנות עד שיבא הענין לט"ו שעות ומחצה היום ושמנה ומחצה הלילה וכן בהפכה בהפך:

תקופת ניסן אינה לעולם אלא באחד מארבעה רבעי היום או בתחלת הלילה או בתחלת היום או בחצי הלילה או בחצי היום שהמאורות נתלו בתחלת ליל רביעי ונמצא שהשנה המקובלת לבריות עולם היתה תקופת ניסן תחלת ליל רביעי ושנת החמה שס"ה יום ורביע וכשתוציאם שבועות שבועות ישאר בידך יום ורביע שהם ל' שעות נמצא תקופת ניסן לשנה הבאה בחצי ליל שמחרתו יום חמישי ולשנה שלישית תחלת יום ששי ולרביעית חצי יום שבת וכן על סדר זה לעולם ובין תקופה מארבעת התקופות צ"א יום וז' שעות ומחצה שהוא רביען של שס"ה יום ורביע וכשתחשב זמן שבין תקופה לתקופה נדחית שניה מן הראשונה ז' שעות ומחצה שהרי הצ"א יום תוציאם לשבועות וישארו ז' שעות ומחצה ונמצא שכל שתקופת ניסן בתחלת שעה ראשונה של לילה של תמוז בנקדת שבעה ומחצה של לילה ואם של ניסן בסוף שש שעות כשתדחה את של תמוז שבע ומחצה הרי זמנה באחת ומחצה לתחלת היום וכן לעולם או באחת ומחצה או בשבע ומחצה פעמי' ביום פעמי' בלילה ושל תשרי או בשלש או בתשע שאם של תמוז באחת ומחצה לתחלת היום כשתדחה את של תשרי שבע ומחצה נמצאת זמנה לסוף ט' שעות ואם של תמוז בשבע ומחצה ביום כשתדחה את של תשרי שבע ומחצה שהם ט"ו נמצאת זמנה לסוף שלש שעות ואם כן של תשרי לעולם או בסוף ג' או בסוף תשע פעמים ביום פעמים בלילה ואם של תשרי בסוף שלש של יום נמצאת של טבת בסוף עשר ומחצה של יום ואם של תשרי בסוף תשע של יום נמצאת של טבת בסוף ארבעה ומחצה של לילה ונמצא לעולם של טבת או בארבעה ומחצה או בעשר ומחצה בין ביום בין בלילה וזהו הסימן המסור להם בסוד העבור א"ז ג"י וא"ט ד' ולא חששו להזכיר בהם חצי שעה אלא שבקצת אותיות אתה מוסיף חצי שעה. ופי' א"ז ג"י אם תקופת ניסן בתחלת שעה ראשונה תהא של תמוז בשבע ומחצה ושל תשרי בג' ושל טבת בעשר ומחצה ופי' וא"ט ד' שאם של ניסן בסוף שש של יום תהא של תמוז באחת ומחצה של לילה ושל תשרי בסוף תשע של לילה ושל טבת בד' ומחצה של יום.

ואחר שידעת שהשעות מתנהגות על פי שבעה כוכבי לכת אתה יודע שאין תקופה נדחית מחברתה מזמן ממשלת כוכב לכוכב אחר אלא מתחלתו לאמצעו וזהו חצי שעה המשל בזה הרי ששעה ראשונה של לילה כוכב משמש שהרי כצנ"ש חל"ם ראשי לילות ושעה ראשונה של יום חמה משמשת שהרי חל"ם כצנ"ש ראשי ימים וכבר ידעת שסדור הלוכן כל"ש צמח"ן ונמצא שאם נפלה תקופה של ניסן בתחלת היום שחמה משמשת של תמוז באה גם כן בחמה שהרי לסוף ז' שעות שבעה כוכבי לכת וחזר כוכב חמה לשמש בשמינית והתקופה נופלת בחצי שעה המתנהגת בחמה וכן בכולם. וזהו מה שאמרו כאן אין תקופה נמשכת מחברתה אלא חצי שעה:


דף נו עמוד בעריכה


עיר עגולה שכתבנו שמרבעין אותה צריך שתדע שאחר שרבעה צריך לעשותה כמן טבלא מרובעת ר"ל שיהא חוזר ומרבע את התחומין שאם לא כן הרי נשארו לו פגימות בכל הקרנות כשיעור הרבוע וזה שאמר וחוזר ומרבע את התחומין הוא פי' מה שאמר עושה אותה כמין טבלא מרובעת כלומר שאם לא ירבע את התחומין לא נמצאת העיר ברבועיה. כלה כטבלא מרובעת שהרי יש לה פגימה בכל קרן וקרן כשיעור רבוע שבצדו ונמצאו רבועיה כבליטות לה. וכשהוא מודד לרבע את התחומין לא ימדוד אלפים מאמצע קרן העיר באלכסון ר"ל מן הנקודה שבאמצע הקרן שממנה התחומין מתפצלין זה למזרח וזה לדרום וכן בשאר הרוחות שאם כן לא יהא רבועו של תשלום הפגם אלא אלף ותכ"ח אלכסונו מתרבה אלפים ותתנ"ו חומשין שהן תקע"ב אמות פחות ד' חומשין וכשתתנם על אלף ותכ"ח הרי אלפים ואחר שהוצרכת לרבעה הרי הוצרכת לעשות כל רבועי התחומין כתבניתו של קרן ונמצא שלא רבית ברבוע אלא אלף ותכ"ח ויתר משהו לתשלום הארבע חומשין כך פרשוה גדולי הרבנים. וגדולי הדור מקשים עליהם לענין פי' שלא היה לו לומר שמפסיד את הזוויות שהרי יש לו אלפים בזויות ובתחומין הוא שמפסיד ואם תאמר שקצורו בא לו מחמת (מניות) [מדידת] הזוית היה לו לומ' שמפסיד מחמת הזווית אלא שאפי' הוסיף ברבועיו אלפים ברבוע לכל צד כשרבע את העיר לא יאמר אף כשארבע את התחומין אין לי אלא אלפים לכל צד ואפי' בקרנות שהרי מפסיד בטבלאות של זויות שאין שם רבוע אלא אלף ותכ"ח ויתר משהו אלא מודד אלכסונות אלפים וארבע מאות שהוא רבוע אלפים. ונמצא לענין שכתבנו שבעיר שהוא אלפים על אלפים אתה משתכר תחלה ברבוע העיר לידון כגוף העיר ת' אמה בכל קרן והם ת"ת אמה לכאן באלכסון שמקרן מזרחי צפוני לקרן מערבי דרומי וברבוע התחומין שהוספת ארבע טבלאות של אלפים אתה משתכר ת"ת אמות באלכסונות טבלא זו וכשהוצאת קו באלכסון (עקרן) [מקרן] מזרחי דרומי של טבלא שהוספת בקרן זה לקרן מערבי צפוני של עצמה נמצאת ממשיך התחום בקו זה ח' מאות אמה לאותה טבלא וכן בקו אחד שתוציא בדרך זה מקרן מזרחי צפוני לקרן מערבי דרומי ונמצא שבעיר כזו ר"ל שהיא עגולה על צד שאחר הרבוע נעשית אלפים על אלפים שמשתכרת בין העיר והתחומין אלף ומאתים לכל קרן ארבע אמות של רבוע העיר לאותו קרן וח' אמות לאלכסון הטבלא שבאותו קרן בקרן מזרחי דרומי וכן הענין בקרן שכנגד אלכסונו במערב דרומי ונמצא בכל קרן ריוח אלף ומאתים בין אלכסון רבוע העיר ואלכסון הטבלא וכן בכל קרן ואלו מדדת מאמצע הקרן לא היה מגיעך מן הריוח בטבלא זו ריוח כל האלכסון אלא מקצתו. ועל דרך זה אתה מונה בעיר גדולה יתר מאלפים על אלפים שאתה משתכר ברבוע של עצמה לפי מה שהיא אבל בטבלאות של קרנות אי אתה מוסיף בהם ריוח לגודל העיר אלא הוצרך לאמר בה ומשכחת לה במתא דתרי אלפי' וכו' אלא לשכר רבוע של עצמה שהיא לפי מה שהיא העיר וזו היא צורתה# הרי אתה רואה בצורה זו שיש לה ארבע פגימות בארבע קרנות וכל פגימה מהן אלו אתה רוצה להשלימה בחוט יוצא כמין גאם מקרן רצועה עליונה לקרן רצועת הימין אתה צריך בה לטבלת אלפים על אלפים כשיעור הרבוע ואלו היית מודד בתשלומיהן אלפים אמה מאמצע קרן של רבוע העיר לא היה רבועה אלא אלף ותכ"ח והיית צריך לקצר אף רצועת התחומין לשיעור זה כדי שתהא מרובעת לשטת גדולי הרבנים. ולשטה אחרת שכתבנו שהיא עיקר אלו היית מודד מאמצע קרן העיר היית צריך לחסר פאה מטבלאות של קרנות לעשותה צורה זו# שאני מצייר לך עכשיו ואתה יודע שאתה צריך ליתן פאה לכל שובתי שבת ואם כן אתה צריך לעשות הטבלאות שבקרנות כל אחת מהן בפאה כגון זו#

תחום ערי לויה ר"ל תחום שבכל עיר ועיר של ארבעים ושמונה עיר לקלוט את הרוצח על הדרך שכבר ביארנו במקומו אלפים רוחב על פני היקף כל העיר וכשאתה מוציא מהם אלף רוחב על פני היקף כל העיר למגרש ר"ל להיותו פנוי שלא ליטע ושלא לזרוע אלא להניחו לנויי העיר נמצא חציים למגרש וחציין לשדות וכרמים ועל אותו חצי של מגרש נאמר במקרא מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. ומה שנאמר כאן נמצא מגרש רביע כבר שאלו עליה בגמרא פלגא הוי. ותירצנה בשלשה פנים אחד על רביע של עיר ושל תחומין ושל קרנות ואחד על של תחומין ושל קרנות ואחד על הקרנות לבד מצד שנתבלבלו המפרשי' בתרף השמועה אני מפרשה על אחד מן הדרכים שהוזכרו בה כדי להקל על התלמידים והוא שתירצוה מתחלה שלא נאמ' מגרש רביע אלא בעיר שהיא אלפים על אלפים על מדת העיר השנויה בשמועה ושנמצאו תחומי העיר ארבע טבלאות של אלפים על אלפים וכן תחומי הקרנות ונמצאת כל טבלא מהם בתשברתה ארבע טבלאות של אלף על אלף שהרי כשתחלקנה בקו יוצא מצפונה לדרומה יהו שתי טבלאות של אלף רוחב באורך אלפים וכשתחלק כל אחד מאלו ממזרחה למערבה נמצאו ארבע של אלף ונמצא בין ארבעתם שש עשרה רצועות של אלף אמה רחב באלף אמה אורך וכן בארבע טבלאות של קרנות ונמצאות שלשים ושתים רצועות של אלף על אלף בהיקף העיר וכשאתה חולק הטבלאות בחציין להיות החצי הסמוך לעיר מגרש והחצי שחוצה לו לנטיעת שדות וכרמים אתה מוצא מארבע טבלאות של עיר למגרש ארבע רצועות של אלף רוחב באלפים אורך ונמצאו שמנה רצועות למגרש של אלף על אלף אבל מטבלאות הקרנות אין מתכונות למגרשי העיר אלא רביעית הטבלא שהיא רצוע' של אלף על אלף כגון הצורה הזאת# ונמצא למגרש שנים עשר רצועות של אלף על אלף משלשי' ושנים אלף והקש' וא"כ מה הועלת בפי' וי"ב מל"ב יותר משליש והוא אמר שהמגרש רביע ופירש שלא אמר שהוא רביע אלא בהצטרפו' גוף העיר שהיא אלפים על אלפים שנמצאת היא ארבע רצועות של אלף על אלף ונמצאו שלשים ושש רצועות ואמר שהמגרש הוא רביע הכל ר"ל של גוף העיר ושל טבלאות הקרנות. וחזר והקשה והרי עדיין לא שבנו מטעותנו שהרי י"ב מל"ו אינו אלא שליש דוקא. ותירץ כמה מרובע יתר וכו' כלומר שבעיר עגולה עסקינן הואיל והעיר עגולה אעפ"י שלענין תחומי שבת אתה מרבע היא ותחומיה וכן לענין מדידתה למתנת הלויים מכל מקום לענין מגרש אתה מניחה בעגולה ואמר שהמגרש רביע הכל אלו היה הכל מתרבע היו [ל"ו] אלף והיה המגרש י"ב אלף וכשתחזיר המגרשים לעולם ותחסר מהם הפיאות אתה מחסר מהם רבע כיתרון מרובע על העגול ונמצא המגרש ט' אלפי' בעגול [מל"ו] אלפים של תחום שבת וחזר אביי לפרשה בדרך זה בעצמו אלא שאינו חושב עמהם טבלאות של גוף העיר ופרשה בעיר שאין גופה אלף על אלף שנמצאו טבלאות של תחומיה ארבע רצועות של אלפים על אלף ונמצא בין כלם שמנה רצועות של אלף על אלף והקרנות י"ט טבלאות של אלף על אלף שהרי הקרנות אין משתנים לגודל העיר למיעוטה והרי הן כ"ד טבלאות של אלף על אלף וכשתסבב את המגרש ברבוע על הדרך שביארנו תחלה אתה נותן מגרש מתחומי העיר מכל הטבלאות חציין הסמוך לעיר והם ארבע רצועות של אלף על אלף ומתחומי הקרנות רביעיתן שהן ארבע רצועות גם כן של אלף על אלף ונמצאו שמנה רצועות של אלף על אלף למגרש. והוא שהקשה אם כן תלתא הוי ופרשה שהוא חוזר ומעגל רבועה על הדרך שהתבאר וחזרו השמנה לששה שהם רביע כ"ד. נמצא לפי' ראשון רביע של עיר ושל תחומין ושל קרנות ולאביי רביע של תחומין ושל קרנות. ומה שפי' רבינא אחר כן מאי רביע רביע דתחומין פירשו גאוני ספרד שלא חלק על אביי כלל אלא בירר את דבריו שאין בכלל רביע שלו גוף העיר כמו שפרשנו ולא דבר אלא על רביע של תחומין ר"ל של תחומין ושל קרנות שהכל בכלל תחומין הוא. ומכל מקום יש מפרשי' לרבינא שטה אחרת והוא שהחזירה לענין ראשון בעיר של אלפים על אלפים ואין גוף העיר בכלל וכשאמר שהמגרש רביע פירושו של תחומין והגירסא מאי רביע ותירץ דתחומין ופירושו מאי רביע כלומר באי זה מגרש אנו אומרין שהוא רביע ר"ל רביע כל ההיקף הן של תחומין הן של קרנות בגמרא דתחומין כלומר במגרש הבא מצד תחומין שהרי מגרש התחומין שמנה רצועות של אלף על אלף ושמנה מל"ב הוא רביע. ונמצא הענין שמגרש התחומין רביע של תחומין ושל קרנות. ומכל מקום יש גורסי' מאי רביע רביע דתחומין. ומפרשי' אותה בעיר שהיא אלף על אלף ובלא עגול שהמגרש רצועות של אלף על אלף והוא רביע תחומין שהתחומין מן הסתם הם ארבע רצועות של אלפים על אלפים שהם ששה עשר של אלף על אלף ונמצא מגרש עיר של אלף על אלף רביע מה שהוא תחום גמור מן הסתם שסתם עיר הוא של אלפים על אלפים ונמצאו תחומי הד' טבלאות של אלפים על אלפים. ולדעת רבינא מכל מקום לא היה מגרש אצל הקרנות אלא סביב העיר הואיל ולגבי מגרש לא נזכר בפסוק פאות ואעפ"י שלענין נתינתם ללוים כתיב פאות מכל מקום היו זורעין ונוטעים כנגד הקרנות ודי למגרש בארבע סביבות העיר.

ורב אשי פירשה במגרש הקרנות כלומר מגרש היה רביע של קרנות עצמם שהרי מגרש הקרן אינו אלא אלף על אלף וכלו ד' רצועות של אלף על אלף ולדעת ר' אשי לא היה מגרש כלל אלא בקרנות והוא שהקשו לו והא סביב כתיב שאעפ"י שרבינא מיעט של קרנות הרי מכל מקום יכול הוא לפרש סביב על רוחות העיר אבל אתה שאתה ממעט מגרש מסביבות העיר היאך אתה מפרש סביב ופי' סביב [דקרנות] מפני שהיה בכל קרן וקרן מארבע הרוחות כסביב האמור בעולה בארבעת הקרנות. ולרב אשי אתה יכול לפרשה בכל עיר שבעולם בין גדולה בין קטנה בין עגולה בין מרובעת. וכן אתה יכול לגרוס בו מאי רביע דקרנות או אם תרצה מאי רביע רביע דקרנות שהרי פירושו שמגרש הקרנות. הקרנות ומה שהקשו לרב אשי והא איכא מורשא דקרנאתא. לא על דברי רב אשי הקשו אלא תלמיד היה ושואלו ספקותיו והוא חוזר למה שאמר רב אדא למעלה שהמגרש נמדד בעגול ולא היה סבור מקשה זה שנהא אנו עסוקים בעיר עגולה אלא שהוא סבור שנפרשה בעיר מרובעת ואע"פ שהעיר מרבעת יהא המגרש נמדד בעגול ואחר שכן נמצאו קרנות העיר אוכלים תוך רביע הקרן המונח למגרש ואין כאן אלף מגרש והודיעו שבעיר עגולה הענין מתבאר. ואעפ"י שדרך כלל אנו אומרי' בעגולה שמרבעין אותה פירושו שרואי' אותה כמרובעת בין להלוך שבת להוסיף בתחומין בין לנתינת הלויים להוסיף בתחומין אבל לרבעה דוקא. ויש מפרשי' אותה על מה שחשב עם האמות גוף העיר שהוא אלפים על אלפים והא איכא מורשא דקרנאתא שהן ארבע מאות אמה לכל צד והיאך אי אתה מונה אלא ארבעת אלפים לבד וכן ראיתיה לגאוני ספרד ואין זה כלום שהרי מכל מקום אנו מונים בה ד' רצועות של אלף ואחר כך חזר ושאלו על שמועה ראשונה האמורה לענין תחומי שבת שהעיר שהיא אלפים על אלפים משתכר ברבוע תחומיה ת"ת אמה והלא אין המרובע יתר על העגול אלא רביע [מלבר] שהוא שליש מלגאו ושלישו של אלפים אינו אלא שש מאות וששים ושבע פחות שליש אמה. ותירץ הני מילי ברבועא אבל בהלוכא בעינן טפי כלומר כל שיש כאן עגול שהוא ארבע אמות ברחבו מצד לצד שהיקפו שתים עשרה אמה כמו שידוע בכלל כל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחי' כשאתה מרבעו מלבר ומוסיף עליו קרנות אתה צריך בהיקפו לחוט שש עשרה נמצא שבדרך היקף המרובע יתר על העגול רביע מלבר שהוא שליש מלגו אבל כשאינך בא מדרך היקף סבובי אלא בחוט בקו ישר כל שאם אתה נותן את החוט מצפון לדרום של מרובע זה או שמערבו למזרחו אתה נותן ד' אמות כשאתה נותנו באלכסון אתה צריך בו לחוט גדול מחברו יותר מרביע וכל שיש ברחבו ארבע אמות יש מקרן לקרן באלכסונו חמש אמות ושלשה חומשי אמה. שהאלכסון מוסיף שני חומשין לכל אמה לחשבון כל אמתא ברבועא אמתא ותרין חומשי באלכסונא:


דף נז עמוד אעריכה


המשנה השניה והכונה לבאר על אי זה צד נותנין לעיר קרפף למדוד הימנו ולהלן אלפים אמה והוא שאמר נותנין קרפף לעיר וכו'. פי' כבר ביארנו שכל שיש חוץ לעיר בתים או שאר בנינים בין מיושבים בין חרבים כל שהם סמוך לה בתוך שבעים אמה ושירים מונין מהם ובלבד שיהיו ראויים לדירה ואפי' היו הרבה רחוקים זה מזה כל שהם זה בתוך שבעים אמה ושירים לזה מונין מן האחרון אעפ"י שהיה רחוק מן העיר כמה פרסאות אבל כשאין שם שום בנין חוץ לעיר אלא קרקע פנוי חלקו במשנה זו אם נותנין לעיר מן הקרקע הפנוי שבעים אמה ושירים להיות לעיר כקרפף ולמדוד מהם ולהלן או אם מודדין מקיר העיר דוקא. והוא שאמרו נותנים קרפף לעיר כלומר כשבא למדוד התחומין מודד מסוף שבעי' אמה ושירים ולהלן דברי ר' מאיר וחכמי' אומרי' אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות ר"ל שתי עיירות הסמוכות זו לזו שאם אין בין שתיהן אלא שבעי' אמה ושירים בלבד הרי הן כעיר אחת להיות בני האחת מודדין מסוף האחרת שמאחר שתשמישן רחוק באמצען רואין אותו ריוח כאלו הוא מלא בתים. ונחלקו בגמרא רב הונא [וחייא] בר רב לדעת רבנן שמודים בנתינת קרפף לשתי עיירות אם נותנין להם שני קרפפים אם לאו [שלדעת ר"ה] אעפ"י שלעיר אחת אין נותנין כלום לשתי עיירות הסמוכות מיהא נותנין קרפף לכל אחת וכל שאין מזו לזו אלא קמ"א ושליש שהן שבעי' אמה ושירים לזו וכן לזו מודדין בני הראשונה מסוף האחרונה. ומה שאמר במשנה זו וחכמי' אומרי' אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות. שמשמען של דברים קרפף אחד לשתי עיירות. פירושו תורת קרפף ולעולם קרפף לזו וקרפף לזו. ואם כן סוף משנה זו שאמרו בה שאם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו שבעים אמה ושירים שאותו קרפף עושה את שתי העיירות כאחת אף לדעת חכמים היא. וחייא בר רב סובר שלא הודו חכמי' בתורת קרפף אלא קרפף אחד לשתי עיירות. וסוף המשנה ר"ל אם יש לזו וכו' ולזו וכו' ר' מאיר היא. אלא שאני תמה לדעת חייא בר רב מה הוצרכו חכמי' ללמד ששתי עיירות סמוכות בשבעים אמה ושירים נעשה האויר שבינתין קרפף והרי כל בית דירה שאין בינה ובין העיר אלא שבעים אמה ושירים מצטרף לעיר ומודדין מן הבית ולהלן ומי גרע עיר הסמוכה משאר בתי דירה. ושמא לא נאמרה לדעתו אלא בבית מתוך שהיא טפלה לעיר. או שמא סובר שאין נותני' קרפף שלם ר"ל שבעים אמה ושירים גמורות אלא לעיירות אבל לא לבית דירה אלא בית דירה צריך שתהא דוקא בתוך שבעים אמה ושירים כדין גדודיות על הדרך שיתבאר למטה.

ומה שאמר אחר כן וכן שלשה כפרי' המשלשי' אם יש בין שנים החיצוניים קמ"א ושליש עושה אמצעי את שלשתן להיות אחד (למדת) [לדעת] חכמים היא ופשוטה מוכחת כחייא בר רב ושנפרש משלשי' שיהו מסודרים בשליש עד שלא יהא מזה לזה אלא כשיעור שמחברו לחבר זה בצד זה כגון זו # וכל שאין בין שנים החיצוניים אלא קמ"א ושליש אויר מלבד בנין הכפר האמצעי הרי אין בין אמצעי לאחד משל קצוות אלא שבעים אמה ושירים והוא קרפף אחד לשתי עיירות. ולדעת רב הונא שסובר נתינת שני קרפיפי' אף לדעת חכמי' שאין כאן צורך לאמצעי מפרש ענין הכפרים להשמיענו בהם קולא אחרת אף לדעת חכמי' ושליש זה לדעתו הוא שאין עומדין זה בצד זה אלא משולשים כמין סגול שהשלישי עומד כנגד אמצע האויר שבין השנים אעפ"י שיש הרבה ממנו להם יתר ממה שאין לשנים מזה לזה כגון זו # ומפרש משנתנו כל שאלו אתה מכניס אמצעי ביניהם אין בין זה לזה אלא קמ"א ושליש עושה קרפף את שתיהן להיות אחד. ופי' הדברי' שאעפ"י שהיה בין הראשונים יותר מקמ"א ושליש כל שאלו הכנסת האמצעי ביניהם אין בין אחד מן הראשוני' לאמצעי אלא קמ"א ושליש רואין אותו כאלו הוא ביניהם ונעשו שנים הראשוני' כאחד אעפ"י שאין זה השלישי בתוך קמ"א לאחד מהם הואיל והוא בתוך האלפים אמה שלהם עד שכל אחד מהשנים יכולין לילך בו בשבת הרי אותו כפר שלישי העומד בצד ריוח שבין השנים עושה את שלשתן אחד הואיל ויש בגופו ארך ורחב בכדי שכשראיתו מונח בין השתים לא נשאר אויר בינו וביניהם יתר מקמ"א ושליש וזה שביארנו דוקא בשהשלישי להם בתוך אלפים פרשו בגמרא שאעפ"י שבעיר העשויה כקשת אמרוה אף ביתר מאלפים בין קשת ליתר הואיל ואין בין שני ראשיה ארבעת אלפים התם איכא בתים ר"ל בקשת והדר בו יכול לבא ליתר דרך בתי הקשת אבל בזו אין בתים בין חיצון לאמצעי.

וכן שאלו בגמרא כמה יהא בין חיצון לחיצון. והעלו שאפי' היה ביניהם ארבעת אלפים אמה כל שהכפר האמצעי גדול כל כך שכשהכנסתו בינתים ממלא את הריוח עד שלא נשאר בין אחד מהקצוות לבינו אלא קמ"א ושליש עושה אותם אחד ואעפ"י שבעיר בקשת אמרו שאם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אין מודדין לה מן היתר אלא מן הקשת התם ליכא למימר עליוה שהבא לבנות אינו בונה ומוסיף באמצע הקשת כנגד היתר אלא בונה ומוסיף ברגלי הקשת אבל כפרים אלו עתידים לבנות ביניהם וריוח שביניהם עשוי למלאת. וגדולי המפרשי' נוטים בשמועה זו להחמיר ולומר שזה שאמרנו שכל שאם הכנסת את השלישי בין השנים וכו' אין אומרין כל שאלו הכנסתו וכו' ואין בין אחד מהם לאמצעי אלא בין החיצוניים ממש כלומר שכל שאלו הכנסתו ממלא הוא ריוח שבנתים עד שלא נשאר ביניהם ר"ל בין שנים הראשונים אלא קמ"א ושליש רואין כאלו שם הוא ואעפ"י שאלו היה שם ממש היינו מתירים קמ"א ושליש מכאן וקמ"א ושליש מכאן עכשו שאינו שם ממש דיינו שנקל ונאמר רואין את האמצע כאלו הוא ביניהם וימעט את הריוח אבל שנקל עוד ונתן לו קרפף באמצע מעכשו לא ואף גדולי הדור נסכמים בה. וראיה לדבריהם מה שהוא אומר שנים החיצוניי' והרי השלישי כשראיתו מונח בין השנים אינו נקרא חיצון אלא שלדעת ראשון זה שהוא קוראו חיצון על שם הדרך שהוא מונח בו שכל שהם בדרך הזה אתה יכול לקרוא את כלם חיצוניים:

זהו ביאור המשנה וצריך אתה לידע אם הלכה כר' מאיר אם כרבנן ואם תמצא לומר שהלכה כחכמים אם כדעת רב הונא ואם כדעת חייא בר רב. ותדע שרוב פוסקי' פסקו כר' מאיר ונותנין קרפף לעיר אחת חדא ממה שאמרו הלכה כדברי המיקל בעירוב. ועוד ממה שאמרו בגמרא מנא הני מילי דאמ' קרא מקיר העיר וחוצה תן חוצה ואחר כך מדוד. וזו ודאי לדעת ר' מאיר היא שהרי לא הזכירה אלא עיר אחת וכדכתי' מקיר העיר. ומכל זו אינה ראיה שאף לדעת חכמי' אפשר לפרשה כלומר מנא הני מילי ר"ל ליתן קרפף אם לאחת לר' מאיר או לשתים לרבנן. ואעפ"י שבתורה הזכירתו בעיר אחת לדעת חכמי' מפרשי' אותו בשתים כלומר פעמים מקיר העיר לעיר אחת. וזהו שאמרו בירושלמי רב הונא בשם רב ר' מאיר ורבנין מקרא אחד הם דורשין אלא שהם מביאין עוד ראיה ממה שאמרו בנדרים הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה ואסור ליכנס לעיבורה דכתי' ויהי בהיות יהושע ביריחו. מאי ביריחו אילימא יריחו ממש והא כתי' ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא לאו בעיבורה אלמא שאף לעיר אחת נותנין עיבור ואעפ"י שאפשר לפרשה בבורגנין הראויים לדירה מכל מקום סתם נאמרה ואף מקום הפנוי במשמע ועוד דעיבורה דומיא דתחומה ואם לא כן נמצאת מיקל בנדרים דאורייתא ומחמיר בתחום שבת דרבנן שהרי לדעתך מותר ליכנס בעיבורה של מקום פנוי ומכל מקום גדולי המפרשי' נוטים לפסוק כחכמים אם מטעם יחיד ורבים אם מטעם שנחלקו רב הונא וחייא בר רב על דבריהם ולדעת זה בשתי עיירות מיהא שמודים חכמים מתורת קרפף ראוי לפסוק כרב הונא ליתן קרפף לזו וקרפף לזו בין שתיהם ולא חוצה להם לדעת רבנן חדא שרב הונא גדול וזקן היה אצל חייא בר רב וחייא בר רב כתלמיד אצלו כמו שנזכר בערכין ועוד שפשוטה של משנה מוכחת כדבריו שהדברים נראין בסוף המשנה ר"ל אם יש לזו וכו' שהוא תשלום דברי חכמים וכן כפרים המשולשים כלה רבנן היא ולא נצטרך להעמיד סופא כר' מאיר וסופא דסופא לרבנן ואעפ"י שהקשינו לו מכפרים המשלשים כבר תירצה ולאו שנוייא דחיקא היא שהרי כבר פרשה ר' חנינא כן וכן ממה שאמרו בסוגיא זו ששאלו על ארדשיר וקטיספון שהן סמוכות זו לזו ובני זו מודדן מסוף האחרת ותמהו ממה שהיו רואין שנהר היה ביניהן מפסיק ביתר מקמ"א ושליש והוא הדין בלא נהר אלא שמעשה שהיה כך היה ולא שיהא נהר נחשב ביתר ממה שאינו אלמא שאלו לא היה מפסיק אלא כשיעור שני קרפפות לא היה תמה על כן. ואעפ"י שאמרו בתשובת השאלה אחוי ליה אטמאתא דשורא דמבלען בדגלת בתוך שבעי' אמה ושירים ור"ל מקומות הראויים לדירה ונראה דוקא משום דמבלען בשבעים אמה ושירים הא טפי לא אינו כן אלא שמעשה שהיה כך היה. וגדולי הדור פירשו שהרבה היו שם ומובלעות כל אחת לחברתה בתוך שבעים אמה ושירים אעפ"י שהאחרונה רחוקה מן העיר יותר מקמ"א ושליש וכן בא ללמד דדוקא שהם בתוך שבעים אמה ושירים מפני שאותם אטמאתא הם כעין גדודיות וכל שהוא כיוצא בזה צריך באמת להיותם בתוך שבעים אמה ושירים שאין נותנין קרפף שלם ר"ל שבעים [אמה] ושירים גמורות אלא לעיירות או לבית דירה גמורה לדעת קצת אבל לא לגדודיות שאין בהן בית דירה אעפ"י שראויים לדירה אלא צריך שיהו בתוך שבעים אמה ושירים ולמי שפוסק כר' מאיר בשתי עיירות נותנין להם קרפפין ביניהם וקרפף לכל אחת חוצה לה מן הצד השני.

ושלשה כפרים המשלשים שעושין שלשתם כעיר אחת הואיל וכחצובא הן עומדין ואנו רואין אותם כעיר אחת הרי הן כעיר עגולה ורואין אותה כאלו היא מרובעת ומשתכרין בזויותיה וכן כתבוה גדולי המפרשי' ואף הם כתבו בדיני הקרפף שלא אמרו למדוד קרפף אלא מקיר העיר כגון עיר מרבעת אבל עיר עגולה שהוצרכנו לרבעה אין אומרין למדוד קרפף מתוספת הרבוע. ומקצת רבני צרפת כתבו שלא סוף דבר ליתן קרפיפות בין שתי עיירות או בין עיר לכפר אלא אפי' בין עיר לבית. ומביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של סוכה [ג:] בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות שאין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות והיאך אתה מפרשו אם שבין שתי העיירות יתר משבעים אמה ושירים לחייא בר רב או יתר מקמ"א ושליש לרב הונא וצריך בית לעשות אחת. מה לו לומר בין שתי עיירות יאמר שאינו בית לעשותו עיבור לעיר ומתוך כך פירשו שם אין נותנין לו דין עיבור שבין שתי עיירות שאלו היה לו ארבע על ארבע נעשה חבור לעיר לדונם כאלו הם שתי עיירות ליתן להן קרפף לדעת חכמים אם קרפף אחד לחייא בר רב ואם קרפף לזו ולזו לרב הונא. אלמא שאף בין בית לעיר נותנין קרפף. ויש חולקי' בה שלא ליתן קרפף אלא לעיר לר' מאיר או לעיירות לרבנן וגורסין שם במסכת סוכה אין עושין אותו חיבור לעיר וכן יראה לדעת זה שאין נותנין קרפף לעיר שמדדו לה מן הנפש או מן הבורגן ודומיהן ליתן קרפף ממנו ולהלן אלא דוקא מקיר העיר. ואם תאמר לדעת ר' מאיר מה שיש בה נפש ובורגן לעיר שאין לה אלא קרקע פנוי מכל מקום בבורגנין אם היה הרבה זה תוך לזה בתוך שבעים ושירים מודדין מן האחרון ואף בזו אין נותנין מבורגן לבורגן קרפף שלם ר"ל שבעים אמה ושירים אלא אינן חבור זה לזה אלא אם כן מובלעות בתוך שבעים ושירים שהן כאלו הן אחת:

ויש מי שאומ' בדיני שמועה זו שלא ליתן קרפף לעיר שהוקפה ולבסוף ישבה אלא לעיר שישבה ולבסוף הוקפה שכל שהוקפה ואחר כך ישבה אין מודדין לה אף מחומתה אלא מיישובה והיאך מודדין לה קרפף והוא שאמרו בפרק פסין עיר חדשה מודדין לה מישיבתה ישנה מחומתה ואי זו היא וכו' חדשה שהוקפה ולבסוף ישבה ישנה שישבה ולבסוף הוקפה. וגדולי הדור משיבין עליה שהרי יריחו סתמה הוקפה ולבסוף ישבה היתה כסתם כל העיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון והרי היה לה עיבור עד שממנה למדנו לעיבור העיר שהיא כעיר לענין גדר ולא חלקו בה בין הוקפה תחלה לישבה תחלה ומתוך כך פירשו שלא אמרו בחדשה למדוד מיישובה אלא בשחומתה רחוקה מיישוב הבתים הרבה יותר מכדי עיבורה של עיר ואלו ישנה אפי' היתה חומתה רחוקה מישובה יותר מכדי עיבור רואין אותה כאלו היא מלאה בתים ומודדי' מחומתה או שמא בחדשה אין מודדין היא וקרפיפה אלא מישיבתה וכן עיקר. וזהו מה שנראה לנו בפסק משנה זו וסוגיא שלה ומה שבא עליה בגמרא כבר ביארנוהו:


דף נז עמוד בעריכה


המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בענין מדידת התחומין וקדורי ההרים והבלעת הגאיות והוא שאמר אין מודדין אלא בחבל של חמשי' אמה לא פחות ולא יתר. מפני שהמדידה צריכה להיות בשני אנשים אחד אוחז בה מכאן ואחד אוחז בה מכאן ואם היה החבל פחות מחמשים אמה מתוך שהחבל קצר הידים מצויות למתחו במדידה ביותר מדאי והמדה מתארכת ומרבה את התחום ואם הוא יתר מחמשים כבדו של חבל מכפילו באמצעיתו ואין הידים שולטות למתחו כראוי ומדת התחום לוקה מצד הקצור ונמצא מחמיר בתחומין יותר מדאי ומתוך כך שיערו מדה בינונית לזו חבל של חמשים. וזהו שאמרו בגמרא לא פחות מפני שמרבה ולא יתר מפני שממעיט. ובתלמוד המערב אמרו לא פחות מפני שנמתח ונשכר ולא יתר מפני שנקמץ ומפסיד.

ולא ימדוד אלא כנגד לבו. כלומר שאף חכמים חששו אחר שצריכים שני אנשים להתעסק במדידה שמא יתן זה את החבל כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ונמצא מחמיר במדתו ומתוך כך נתנו מדה וקבעו מקום אחד להיות המדה שוה בכלם והסכימו להיות המדה שומה כנגד הלב מפני שהעין מצויה לכוין בה יותר ביושר משיתנוהו כנגד הראש וכנגד הרגלים וכן שהמדידה באה להם בנקל בכך ואין חוששין למה שאין כל בני אדם שוים בקומה שמן הסתם בבני אדם בינוניים הם מודדי'.

היה מודד והגיע לגיא ר"ל בקעה או לגדר כגון חומת אבנים שנפלה ונעשית גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו והרי כשירד מגיא משפע עבר זה לשפת עבר שכנגדו מרבה בהלוכו וכן כשעולה לגדר ולשוב דרך ככר שכנגדו ולפיכך מבליעו. ופרשוה בגמרא בשהחבל מפסיק לו בכך כגון שאינו רחב חמשים אמה משפתו אל שפתו אעפ"י שיש במדרונו הלוך גדול ביתר מאלף אמה מבליעו ר"ל שכל הלוך המדרון נבלע ואינו עולה למדת התחום אלא עומד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאליו. וכן קרקע שבין שפולי מדרון זה לשיפולי מדרון זה אינו נמדד שהרי אף הוא אינו אלא פחות מן האויר שבין שפה לשפה וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בשפוע הגדר. ויש בזה תנאים אם היה במדרון או בשפוע הגדר יתר מאלפים אמה היאך דנין בו כמו שיתבאר בגמרא.

וממה שאמר וחוזר למדתו דקדקו בגמרא קולא אחרת שאם היה מודד כנגד העיר כלפי מזרח והגיעו לגיא והוא רחב מחמשים אמה ואינו יכול להבליעו שהרי אין החבל מפסיק לו אבל אם הולך לאחד מראשי הגיא לימין או לשמאל נמצא הגיא מתקצר ויכול להבליעו אעפ"י שאותו מקום המקוצר הוא שלא כנגד העיר הולך ומבליעו שם וכשיצא לאותו הצד שאחורי הגיא אם היה רחב הגיא וקצורו הולך לו עד שיהא לשפת הגיא שבמקום שהניח ואינו מנכה אלא חמשים אמה אויר שבין שפה לשפה במקום שהניח אלא שאין נראה כן שאם כן הרי הוא צריך מדידה אחרת אבל אם לא היה קצור הגיא שבמקום שהבליע הולך בשפוע עם רחב הגיא אלא שאחר שיצא לאותו הצד שאחורי הגיא צריך לילך ביושר כנגד פניו קודם שיגיע לשפת הגיא כגון זו# הרי זה מודד כל מה שצריך לילך לו ביושר ויעלה לו במדה ונמצא שהוא מודד עד שיהא כנגד שפת הגיא שברחב ומנכה ממדדו כשיעור מה שהלך ביושר וחוזר לו לשפת המקום שהניח ומשלים מדתו כנגד העיר כדי שלא תתעקם עליו הדרך וכן בהגיע להר או לגדר ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ר"ל שאם היה המקום הקצר רחוק מכנגד העיר אלפים אמה אינו מבליעו כלל שלא יאמרו הרואים מדת תחום העיר באה לכאן ואם אינו יכול להבליעו כגון שאין באותו הגיא או ההר מקום קצר בתוך התחום לימין העיר או לשמאלה או שהיה שם מקום קצר לימינה או לשמאלה אלא שאין יכול ליכנס בה מצד קוצים וברקנים או סבה אחרת.


דף נח עמוד אעריכה


אמ' ר' דוסתאי בזו שמעתי שמקדרי' בהרים ר"ל שאין מבליעין את המדרון לגמרי ולא מודדין לגמרי אלא מקדר ועולה מקדר ויורד. וכיצד הוא קדור זה מודדין בחבל של ארבע אמות והתחתון נותן את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ומודד בו כל מדרון ההר. וכן הדין בגיא או בגדר ונמצאת המדה מתמעטת בכל ארבע אמות וארבע אמות חצי קומת המודד והוא כל מה שמלבו עד רגליו ומרבה בתחומו. ולשון קדור הוא ענין נקב כלומר שרואין אותן כנקובים ממקום המישור שאחריו עד מקום רגליו של זה להיות החבל יוצא ביושר דרך הנקב. ולי נראה לשון שיעור מענין קודר אדם קב או קבים כמו שביארתי בפרק שני. ומה שאמר בזה שמעתי וכו' פירושו שאעפ"י שאין מקדרין במדידה לעגלה ערופה או לערי מקלט כמו שיתבאר בגמרא בזו מיהא שמעתי שמקדרין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא אלא שיש בקצת עניני ההבלעה והקדור תנאים יתבארו בסוגיא זו. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו אלו הן:

חבל זה שמודדין בו דוקא של פשתן אבל (של) לא של גמי ולא של נצרים ר"ל של ערבה קלופה. והוא שאמרו שלשה חבלים הן שאין מחליפין את האמור של זו בזו של מגג לפרה שהיו כופתין אותה בחבל מגג ר"ל גמי ונתנוה על גב מערכתה מפני שאינה מקבלת טומאה או מפני שהוא רך ואין מטיל בה מום. של נצרים לסוטה שאמרו עליו מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה שמפני שבגדיה קרועים מכוין שיקשור בגדיה עליה למעלה מדדיה שלא יפלו על מתניה וישארו דדיה מגולים. ופרשוה בתלמוד המערב למה חבל המצרי כדי להזכירה מעשה מצרים. ושל פשתן למדידת תחומין. וכן פסקוה גדולי הפוסקי' והמחברים. ומכל מקום נראה לי שבשלשלת ברזל מודדין ומצד זה שאמרו אין לך יפה למדידה יתר משלשלאות של ברזל. כלומר שאי אפשר למתחן יתר מדאי אבל מה אעשה שהרי כתי' חבל המדה כלומר ואי אפשר לפסלה אחר שהתורה הכשירתה וקראתה מדה הא מכל מקום אף שלשלת של ברזל כשרה היא למדידה. ויש חולקין בה:

כבר ביארנו במשנה שכל שהגיע לגיא או לגדר מבליעו ופרשנו בהבלעה זו שמאחר שאין הגיא רחב חמשים אמה שהחבל מספיק במדידה משפתו לשפתו אעפ"י שיש במדרונו הלוך יותר מאלף אין מדת המדרון עולה למדת התחום. וכן ביארנו שאם היה הגיא רחב כנגד העיר יותר מחמשים אם יש בצדו לימין או לשמאל מקום קצר הולך לשם ומבליעו וחוזר והולך משפתו ואילך עד מקום שכלה בו רחב הגיא כנגד העיר ומשלים מדתו שמא תאמר הואיל וסוף סוף אין שפועו של הר ומדרונו של גיא עולה לו מן החשבון למה הולך במקום אחר וטורח בחנם ימדוד לכאן ויבליענו כלו לכאן אחר שיודע שיש לימין או לשמאל מקום קצר עד חמשים. אין זה כלום שהרי אי אפשר למדוד אלא בחבל של חמשי' אמה ואם תאמר להבליעו בלא מדידה על סמך מה שנודע לו מצד ימין או מצד שמאל אפשר מגזרת הרואים שלא יאמרו שכל גיא מבליעין בתחום ולא ירגישו שלא הבליעו את זה אלא מצד שאפשר למדדו בחבל זה באי זה מקום שבו. וגדולי המפרשי' שאלו עוד מפני מה הוא צריך לחזור למדתו למדוד כנגד העיר ימדוד ממקום שיכול להבליעו ופרשו בה מפני שהוא צריך למדוד לכל רוח ורוח של עיר שתי מדידות אחת לכל זוית וזוית שיצא לו התחום מכוון שאין נותנין תחומין לעיר אלא כנגד העיר אם ארוכה אם קצרה ואין פוחתין משמנה מדידות לתחומי העיר מלבד מדידת מלוי הקרנות:

הוזכר בשמועה זו שאם היה הגיא מעוקם מקדר ועולה מקדר ויורד. ופרשו גדולי הרבנים בענין כגון שהוא מודד למזרח והגיע לגיא והוא רחב לשם עד שאינו יכול להבליעו שם וכן אין באותו צד לא לימין ולא לשמאל מקום קצר באותו הגיא שילך לשם ויבליענו שם ויחזור למדתו אלא שהגיא מתעקם לרוח דרום או לרוח צפון ומתקצר לשם ובא ללמד שאין דנין אותו כאלו נתקצר באותו רוח בעצמו והרי הוא כאלו אין שם מקום להבליעו וצריך לקדרו וטעם הדבר שכל שאין קצורו באותו רוח בעצמו שמא יאמר הרואה שבמקומו הבליעוהו ויבא להבליע כל שהוא רחב בלא שום קצור ואעפ"י שרואהו טורח למדוד ברוח שני הרי כשרואהו מודד ברוח שני סבור הוא שבעסקי אותו רוח הוא עוסק. ויש מפרשי' בגיא מעוקם ענינים אחרים וזה עיקר:

הגיע לכותל אין אומרין יקוב את הכותל כדי לידע כיוונו של כותל אלא אומדו והולך ומשער מדתו כפי אומד דעתו. ופי' הדברים בכותל גבוה שאין מטריחין אותו להביא סולם לטרוח ולעלות ולהבליעו תחת החבל שאם לא היה גבוה כל כך עד שתשמישו נוח קצת מבליעו תחת החבל. ולענין השמועה שאנו גורסין בה והא אנן תנן מבליעו וחוזר למדתו כלומר בהגיע לגיא או לגדר ואין יכול להבליעו כנגד העיר שמודדו במקום הקצר ומבליע את המדרון ואף זו כיון שאין הכותל יוצא מתחום העיר ילך לצד הכותל וימדדנו בחבל ויחזור למדתו או תטריחנו בהבאת סולם כדי לעמוד עליה בטוח לכוין מדידתו יפה. ותירץ התם ניחא תשמישתיה שהמדרון משפע ויכול לילך ולקדר ומתוך כך אם רצה בהבלעה הטריחוהו לילך למקום שאפשר להבליעו אבל זה אין הבלעתה או קדורה נוחה כלל מתוך יושר גבהותה ולפיכך הקלו עליה לשערה באומד ויטרח בעלייה וירידה במה שיוכל כדי לעבור. ואינו צריך להתעכב עליה לצרך מדידה וכל שכן שאין מטריחין אותו בהבאת סולם או לילך לצד הכותל. ויש גורסי' התם בדניחא תשמישתיה כלומר כשאנו מדמין כותל זה להגיע לגדר לילך לשם להבליעו לחזור למדתו דוקא בשסוף הכותל נוח תשמישו קצת עד שיכול לעמוד על גביו להיות צופה משם להיכן הוא חוזר למדתו אבל כל שהכותל אין תשמישו נוח אף בסוף הכותל כגון שהוא גבוה לשם גם כן או שיש שם קוצים וברקנים לא הטריחוהו לעלות ולראות להיכן הוא חוזר שמאחר שאף בסוף הוא צריך לקצת אומד אף מעתה ישער את הכל באומד.

ויש גורסי' בה והתניא מודדו מדידה יפה ופירושה בשפוע גיא או הר שמודדין אותו לגמרי על הדרך שיתבאר ואף בכותל נאמר כן ותהא כל מדת הגובה עולה למדת התחום. ופרשו לא נאמר למוד מדידה יפה בקרקע חלקה אלא במדרון ששפועו רחב הרבה שתשמישו נוח ויתבאר למטה כגון מתלקט עשרה טפחים מתוך יתר מחמש אמות על הדרך שיתבאר אבל כל שאין תשמישו נוח כגון שמתלקט עשרה מתוך ארבע אינו נמדד אלא מבליעו או מקדרו ודוקא בהר או גיא שאעפ"י שאין תשמישם נוח מכל מקום תשמישן מצוי אבל כותל שאין תשמישו [נוח] ולא מצוי בהלוך אומדו ודיו. ויש לפרש בגירסא זו שלא על הכותל הוא מקשה אלא על הגיע לגיא או להר שאמרנו במשנתנו מבליעו וחוזר למדתי ובברייתא אמרו מודדו מדידה יתרה ותירצה על הדרך שביארנו.

וכתבו גדולי הרבנים שלא נאמר אומדו אלא בכותל שיש לו מיהא אי זה דמיון בשפוע גיא או הר אבל כותל הזקוף לגמרי ככותל שלנו אפי' אומד אינו צריך. עוברו והולך לו ואינו נכנס לו במדה כלל וראיה להם מה שאמרו בגמרא לא שאנו אלא שאין חוט המשקולת יורד כנגדו ר"ל אותו של בנאים שהעופרת בראשו להורידו אצל קו הבנין לידע אם הוא ישר אם לאו ופרשו בה למטה שכשמניח חוט המשקולת אצל שפתו מתרחק יותר מארבע אמות מכנגד השפה מחמת השפוע אבל אם לא היה מתרחק יותר הרי הוא נקרא יורד כנגדו ומודד קרקעיתו מדידה יפה ואין המדרון נכנס במדת התחום כלל ואינו צריך לקדר. ויש מפרשים בה עד כמה יורד כנגדו שיהא נקרא זקוף כל שנכנס ארבע אמות בזקיפה שכל שזקוף בשיעור זה אינו ראוי להלוך ואעפ"י ששאר כותלי הגיא משתפעין והולכין עד קרקעית הגיא הרי הוא כאלו כל הגיא זקוף אבל פחות מארבע אמות מטפס ויורד בו. למדנו שכל שהוא זקוף קרקעו נמדד ואין השפוע נכנס בכלל התחום ומכאן אמרו שאם הכותל זקוף לגמרי אינו נכנס בכלל המדה וקרקע אין בו כדי למדדו מדידה יפה על דרך קרקעית הגיא. ומכל מקום מה שאמרו בשאין חוט המשקולת יורד שמקדר לא כל הדרכים שוים בה אלא יש שאומדו ודיו ויש שמודד אף שפועו ומדרונו מדידה יפה בקרקע חלקה כמו שיתבאר. אלא ששמועת המשקולת לא באה אלא ללמד סוף השמועה שבחוט המשקולת יורד ומודד את הקרקע והשפוע והמדרון אין נכנסים בחשבון כלל. ולמדנו שיש מדידה בהבלעה ויש בקדור ויש באומד ויש במדידה יפה בקרקעה והשפוע והמדרון אינו נכנס בחשבון כלל. ויש שאף השפוע והמדרון נמדדין מדידה יפה בקרקע חלקה. ויש שאין צורך בה לכלום ואינו עולה במדה כלל. וכדי לבאר עיקר הדברי' אני רואה להשלים ביאור הסוגיא ולסדר אחר כן הדברים אי זו בדין הבלעה ואי זו בדין קדור וכן בכלם.


דף נח עמוד בעריכה


והוא ששאלו וכמה עומקו של גיא כלומר כשאינו רחב חמשים שאמרו מבליעו כמה מהלך עומקו של גיא דרך קרקעו בין המדרונות והקרקע. אמ' רב יוסף אלפים אבל ביתר מאלפים אינו מבליעו ואיכא דאמרי אמ' רב יוסף אפי' יתר מאלפים וכן הלכה. ולא נתפרש בה שיעור כמה יתר אבל גדולי המחברים כתבו בה כל שאין בה ארבעת אלפים אמה. ושמא למדוה מעיר העשויה כקשת ומן השיעור הנזכר בין שני ראשיה כמו שהתבאר והקשו לו כמאן לא כרבנן ולא כאחרים והוא שחכמים אמרו עמוק מאה ורחב חמשים מבליעו ואם לאו אין מבליעו אלא מקדרו כלומר אם הוא עמוק ממאה. ואחרים אמרו עמוק אלפים ורחב חמשים מבליעו ואם לאו אין מבליעו אלא מקדרו הא יותר מאלפים לדברי הכל אין מבליעו והיאך הוא אומר אפי' יתר מאלפים ותירץ לעולם כאחרים והא דאחרים בשאין חוט המשקולת יורד כנגדו הוא שההלוך נוח בה וכל שהיו יותר מאלפים צריך לקדר אבל בחוט (אין) המשקולת יורד אינו ראוי להלוך ואף ביתר מאלפים מבליעו או מודד קרקעיתה מדידה יפה ואין השפוע והמדרון נכנסים במדה כלל והלכה כאחרים. ובשאין חוט יורד כנגדו כל עד אלפים מבליעו ובחוט יורד כנגדו עד ארבעת אלפים. וכן במה שאמרו למעלה הגיע להר מבליעו אמרו לא שאנו אלא בהר המתלקט עשרה טפחי' גובה או עמק בכדי הלוך ארבע אמות אבל הר המתלקט עשרה מתוך חמש אין זה קרוי מדרון ומודד את הכל מדידה יפה שהרי חמש אמות הם ל' טפחי' וכל שהמדרון שלשה חלקים יתר על הגובה תשמיש גמור הוא שהרי כבש המזבח כך היא מדתו שלשים אמה מדרונו לגובה תשע אמות של מזבח בלא הקרנות והיו עולין שם עם איברי העולה והאימורין:

רב הונא בר נתן מתני לה לקולא לא שאנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש אבל עשרה מתוך ארבע אומדו והולך לו. וכתבו גדולי המפרשי' שדברי רב הונא בר נתן אמורים בין על ראש השמועה ר"ל מבליעו בין על סופה ר"ל בשאי אפשר להבליעו שמקדר ופירושו לא שאנו אלא במתלקט עשרה מתוך חמש שתשמישו נוח ויש לנו לצמצם את המדה אם בהבלעה אם בקדור אבל עשרה מתוך ארבע הרי הוא ככותל משופע שאין חוט המשקולת יורד כנגדו שאומדו והולך. והלכה כרב הונא בר נתן שהרי הלכה כדברי המיקל בעירוב. ומכל מקום מודה הוא שאם מתלקט עשרה מתוך יתר מחמש שאין זה קרוי מדרון ומודד את כלו מדידה יפה כקרקע גמור:

למדנו שכל שהגיע לגיא או להר אם מתלקט עשרה מתוך יתר על חמש הרי הוא כקרקע חלק ומודד את הכל מדידה גמורה ואם מתלקט עשרה מתוך חמש מבליעו אם אינו רחב יתר מחמשים הולך לאיזה מקום שבאותו רוח ומבליעו לשם וחוזר למדתו ואם אינו יכול להבליעו באותו רוח כלל מקדרו:

עשרה מתוך ארבע אינו מקדר אלא אומדו והולך והבלעה זו אינה אלא בשאין בעמקו יתר מאלפים אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו מודד קרקעיתו. ואין השפוע והמדרון נכנסין במדה כלל:

היה כותל זקוף אינו צריך כלום ואינו נכנס במדה כלל:

היה הגיא רחב כל כך כנגד כל העיר עד ששפתו החיצונה מתפשטת חוץ לתחום זו אינה צריכה לפנים שאומד בגיא עד מקום (ששה) [ששם] נשלמה מדת התחום ומציין בתוך הגיא כדי שלא יצא משם ולהלן שהרי אף כשאין אתה מכניס שפועו ומדרונו בכלל המדה ושתהא דן אויר העומק כקרקע חלק הרי חוץ לתחום ונמצאת למד מדברינו דין הבליעה והקדור ואומד ומדידה יפה בלא שפוע ומדרון ומדידה יפה אף בשפוע ומדרון ודין מה שאינו צריך כלום ושאינו נכנס בכלל מדת התחום כלל:

קדור זה שכתבנו אינו אלא לענין תחומין אבל לענין עגלה ערופה כשמודדין אי זו קרובה מכלן וכן בערי מקלט למדידת תחומיהן שקולטי' בערים עצמן אין מקדרין בהן אלא מודדין כל המדרון ואעפ"י שמרבה במדה ומרחיק את הערים אין מקצרין בשל תורה ולא מודדין כמה שהוא:

המשנה הרביעית והכונה בה כענין משנה שלפניה והוא שאמר אין מודדין אלא מן המומחה וכו' פרשו מקצת גאונים מלשון ומחה אל כתף ים כנרת לשון הגעה והשגה. כלומר אעפ"י שביארנו שאם היה מודד והגיע להר או לגיא מבליע או מקדר או מודד או מעביר על אחד מן הדרכים שביארנו מכל מקום לכתחלה אין לו למדוד אלא ממקום שיוכל להגיע לתחומו. בלא עכוב גדר והר עד שלא יצטרך להניח מדידתו. ורוב מפרשי' פרשוהו מענין מומחה ממש כלומר שאין מוסרין מדידת התחום אלא למי שהוא מומחה ובקי באומנות מדידה ובהלכותיה וכן כתבוה גדולי המחברי' ואף בתלמוד המערב כמו שאמרו שם הא הדיוט שרבה אין שומעין לו.

ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד למקום שרבה שומעין כלומר שאם זה המודד מדד בשני מקומות והרי קרן מזרחי דרומי וקרן מזרחי צפוני שהרי המדידה המכוונת למדות בכל רוח שתי פעמי' כל אחת סמוך בקרן שלה ונמצאו מדידותיו סותרות זו את זו עד שנראה לכל שהאחת גדולה מחברתה כחמשים אמה או כמאה או כמה שהוא תולין לקולא ולמקום שרבה שומעין. ושאלו בגמ' ולמקום שמיעט לא כלומר והלא יש בכלל מאתים מנה וכל שכן ששומעין לילך למקום שמיעט. או שמא כך הוא מקשה ולמקום שמיעט להוציא את המדה בו כנגד המרובה לא והרי מכיון שאתה מחזיקו במעוטת יש לך להוסיף בה. ותירץ אף למקום שרבה כלומר שבאותו צד שמיעט שומעין לו כנגד מקום שרבה ומוסיפין עליה כמדה האחרת ותולין את הענין שלא מתח החבל יפה ואמרו בתוספתא שצריך למתחה בכל כחו. ויש מפרשי' להחמיר כלומר למקום שרבה אין למקו' שמיעט לא אלא שתוסיף בו את המדה כנגד המרובה ואמאי והרי שמא כדין מדד אלא שנזדמן לו גיא או גדר או הר על צד שהוצרך למעט מדתו בכך. ותירץ אף למקום שרבה ומכל מקום מקום שמיעט אין מוסיפין עליו וראשון עיקר. וגדולי המחברים כתבו בזה היו לנו תחומי שבת מוחזקים ובא מומחה ומדד וריבה או מיעט שומעין לו בתחום שרבה. ואין לשון הגמרא נופל יפה לפי זה שאם כן מאי אף למקום שרבה ועוד היאך הקשו על סוף המשנה היינו רישא והלא אין דומין זה לזה כלל.

רבה לאחד ומיעט לאחד וכו'. שאלו בגמרא היינו רישא. ותירצו בה רבה אחד ומיעט אחד שמדדו שנים זה אחר זה ונמצאת מדה אחת מהן גדולה מחברתה שומעין לזה שרבה. ופרשו בגמרא ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה כך גורסין בה גדולי הרבנים כלומר שאפי' טעה טעות גדולה שאין לתלותה בטעות מדידת החבל כל שלא רבה ביתר מאלכסון העיר לו שומעין שמא הראשון טעה ולא רבע את העיר אלא מדדה כמו שהיא עגולה והשני הוא בקי יותר ממנו ורבעה ונשתכר בזויות ותולין בזה כל אלכסון הקרן עד שיתברר לנו שטעה אבל אם רבה ביתר מכן אין לנו במה לתלות ואין שומעין לו. וכן נראה שגורסין גדולי המחברי' והוא שכתבו שומעין למרובה ובלבד שלא ירבה יותר ממדת אלכסונה של עיר כיצד בעת שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסונו של עיר מדד האלפים ומיעט מדתו עד שנמצא צלע התחום בינו ובין העיר פחות מאלפים וזה האחרון מדד אלפים מצלע המדינה ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביתר מזה לפיכך אם רבה זה יתר על הראשון אפי' בתק"פ אמה בקירוב שומעין לו. והתמה על דבריהם שלא היה להם לומר אלא תקע"ב שאם הראשון מדד אלפים לבד בקרנות ומשך המדה באלכסון לא יצא תחום הצלע אלא לאלף ותכ"ח ויתר משהו שזהו שיעור מרבע שאלכסונו אלפים כמו שביארנו למעלה ושמא הואיל ויתר משבעים הם אעפ"י שלא הגיעו לגבורות שמונים לא דקדקו בדבריהם כל כך והוא מה שאמרו הם עצמם בקירוב. וכן תירצו בדבריהם גדולי הדור. ומקצת רבני צרפת גורסין בזו ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסונה ופירשו שאפי' הרחיק האחד על חברו ביתר מאלכסון העיר עדיין יש לתלות בשיעור גוף העיר שמא כשמדד הראשון היתה העיר קטנה ונתרבית בדיורין ובא זה והרחיק על פי מדת תוספת העיר ועוד שיעור מדת האלכסון.

אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. כלומר שאנו ראינו שפלוני מומחה מדד והגיע לכאן שלא אמרו בעירובי תחומין להוסיף אסור משלש פרסאות שהן שנים עשר מילין עד אלפים אמה שהוא מיל אחד להחמיר בהם בספקותיהם אלא להקל בספקותיהם. ובמסכת כתובות [כח.] התבאר שהגדול נאמן בו על מה שראה בקטנו כלומר שנאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי קטן שעד כאן היו מוליכין אותנו בשבת וסומכין על עדותו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:


דף נט עמוד אעריכה


המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלשי והוא שאמר עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כלה ביחד בעירוב פת לשתוף מבואותיו שמאחר שהיה לו היתר מתחילה לטלטל בכלה אחר שהיתה של יחיד וכגון שהיא מוקפת חומה ושדלתותיה נעולות בלילה שנמצאת אצל אותו היחיד כחצר אחד שכל יושביה עומדים תחתיו כבני רשותו דיינו כשנעשית של רבים שתצטרך לשתוף מבואותיה עירוב אחד לטלטל בכלה בעירוב אחד ולא שיהו מבואותיה צריכים תקון לחי או קורה כלל שהרי היא כחצר אחת של אדם אחד ולא עוד אלא אפי' בלא שום שיור הואיל ואין שם רשות הרבים גמורה שאלו היה שם רשות הרבים צריכה תקון אחר כמו שיתבאר וכן החצרות צריכות עירוב כל אחת לעצמה אחר שנעשית של רבים שאין סומכין על שתוף במקום עירוב שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות כמו שיתבאר אבל לענין שתוף מערבין את כלה ביחד אבל של רבים ונעשית של יחיד שלקחה מהם אלא שרבים דרים שם מחמת ששוכרין רשויות ממנו הואיל ומתחלתה נאסרה בטלטול כלה ביחד אעפ"י שאין שם רשות הרבים שהרי עיר של רבים אין מערבין את כלה בלא שום שיור שמא תשתכח תורת רשות הרבים אחר שכלם מטלטלין בכל העיר ולא נאסר אחד מהם בשום מקום מן העיר ואין מערבין את כלה אלא אם כן בשיור אף עכשו אין מערבין את כלה אלא בשיור שמא יבאו לטעות לומר כן בעיר שהיתה של רבים ועדיין היא של רבים שזו ודאי צריכה שיור שכל שמערבין את כלה ביחד עד שאין שום מקום שבעיר נאסר לאחד מהם אין היכר להם שמתורת עירוב הוכשרו בטלטולה ויש כאן חשש שכחת איסור שבת בטלטוליו ר"ל שיבאו לטלטל שם בלא שום עירוב אבל כשעירבו ושיירו בה מקום שלא כללוהו באותו עירוב עד שנאסרו מיהא באותו מקום הן שיערבו בני מקום המשוייר לעצמם הן שלא עירבו כלל הרי יש כאן היכר שאם לא עירבו בני מקום המשוייר הרי נאסרו בני העיר באותו מקום (לעצמם) ובני אותו מקום בכלה ואם עירבו בני אותו מקום לעצמם אעפ"י שמותרין בני העיר בעיר ובני אותו מקום בכל אותו מקום מכל מקום נאסרו אלו [עם אלו] ויש כאן היכר שלא הותר מה שהותר אלא מתורת העירוב:

ושיור זה נחלקו בו שר' יהודה הצריך בו הרבה דיורין כעיר חדשה שביהודה והוא תוספת שנתוסף בעיר אחת גדולה שביהודה ונקרא אותו תוספת עיר חדשה והיו בו עד חמשים דיורין וממנה שערו לכל שיורי עיירות ומה שאמר אלא אם כן היה חוצה לה פירושו שאפי' היה אותו שיור חוצה לה מכשיר ובלבד שיהא בתוך עיבורה עד שתהא כעיר אחת ואין צריך לומר בתוכה ממש או אם עירבוה מבוי מבוי בפני עצמו שאין לך שיור גדול מזה שהרי כל אחד מן המבואות נעשו שיור לחברו. ולר' שמעון דיו בשיור שלש חצרות שכל אחת מהן שני בעלי בתים ואין הלכה כאחד מהם אלא אף בבית אחד בחצר אחת הוי שיור ובלבד שיהא שם בית דירה ואעפ"י שבגמרא אמרו בבית התבן אחד שהיה שיור בפום בדיתא פירושו בשהיה שם בית דירה. וכן פרשו גדולי הרבנים כמו שאמרו בית וחצר סלקא דעתך כלומר חצר בלא בית אלמא כל שאין שם בית דירה אינו נעשה שיור ויש לפקפק בזו.

ובגמרא שאלו היכי דמי של יחיד ונעשית של רבים והיו סבורים לפרש כגון דיסקרתא דריש גלותא שהיתה תחלה שלו וכן עכשו היא שלו אלא שקוראה נעשית של רבים משנמלך ריש גלותא לקבוע פרקו לשם לדין ולהורות מצד שרגלי רבים מצוים שם מחמת השלטנות ועל זו הוא אומר שמערבין את כלה. ומפרש (הטו גם) [הטעם] מפני שזה שנעשית של רבים אין בו חשש שכחה שיבאו לטלטל בלא שום עירוב ואף בשל רבים שהרי מזכירים זה את זה. והקשה ואם כן אף כל ישראל בכל מקומות מצויים זה עם זה בכל שבת ושבת ואם כן אף של רבים לגמרי נאמר כן. ופרשו בה כגון דיסקרתא דנתן זעאר. ופרשו בה קצת מפרשי' שזה בנה עיר לעצמו לאוצרותיו וארוואתיו וחדריו והושיב בהם עבדיו ואוכלי שלחנו ולבסוף נדלדל ומכרם לרבים ונמצאת של רבים והואיל ובחזקת היתר היתה לטלטל בכלה מערבין עכשו את כלה בלא שיור והענין בשלא נשתקע שם הבעלים ממנה שאין כאן לטעות בשאר עיירות שהכל דנין אותה כחצר אחת שרבים דרין בתוכה שדיים בעירוב [אחד] ואין כאן חשש שכחת רשות הרבים. ויש חולקין במכרה כלה ומפרשי' שאותו היחיד בנה עיר לעצמו ונתישבו בה רבים ומעלים לו מסים וארנניות מחמת הבתים שנמצאת העיר קנין ליחיד ואין לבני העיר קנין גמור בדרכים וסרטיות אלא לדריסת רגליהם לבד ואותו היחיד רשאי לבנות בהן כשלו וכגון זו אין חייבין ברשות הרבים שלה ואפי' נתנם במתנה גמורה שלא (במס) [שלמו מס] הואיל ושייר לעצמו הדרכים ואפי' היה שם רחב שש עשרה אמה ואפי' מצויים שם ששים רבא. וכמו שאמרו בפרק שני יהושע אוהב ישראל היה ונתקן להם דרכים וסרטיאות כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. אלמא כל שהיא רשות היחיד אעפ"י שיש לרבים קנין בהם לדריסת רגליהם ושיש להם שם דרך סלולה אין חייבין בה משום רשות הרבים וכענין זה מצינו חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאי' בזו רשות היחיד לשבת וכל שכן אם כל הדרכים שלו והוא משאילן או משכירן ונמצאו עכשו עיירות של מלכים שאין בהן חיוב רשות הרבים גמורה. והדברים מתקבלים ונראין כאוהבים אלא שעיקר הדברים אף במכרה כלה שאין (לה) [לו] רשות מיוחדת על האחרים בדרכים וסרטייאות הואיל ועדיין שמו עליה שהרי בסוגיא זו אמרו ר' זירא עירבה לכולא מתא דבי חייא בלא שום שיור מפני שהיה סובר כשהיו קורין לה דבי חייא שהיתה שלו [ונעשית] עכשו של רבים ואעפ"י שהיה רואה עכשיו שלא היה לו שום רשות בה. וכן כתבוה גדולי הדור. ועוד ראיה לדבר שאם כן היאך שואל עליה עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה מה דינה והלא לפי זה אין בה רשות הרבים אלא שעיקר הדברים במכרה כלה על הדרך שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שלא נשלמו בה תנאים הצריכים בה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת פסק ענין זה והנמשך ממנו כך הוא:

כבר ביארנו שמשנתנו לא נאמרה אלא בשאין בעיר זו רשות הרבים אבל בשיש שם רשות הרבים יש בה דין אחר. והוא ששאלו בסוגיא זו עיר של יחיד ונעשית של רבים ורשות הרבים עוברת בתוכה כיצד מערבין אותה ואתה צריך לפרשה בעיר שפתוחה בכניסה ויציאה אבל אין בה דלתות שאם היו שם דלתות היאך אמ' עליה עושה לחי וקורה ומי גרעי דלתות מצורת פתח אלא משנתנו מתבארת בדלתות ננעלות כמו שביארנו וזו בלא דלתות כלל ועל זו אמר עושה לחי וכו' ופי' רשות הרבים עוברת בתוכה של שש עשרה אמה רוחב. ויש מפרשי' אעפ"י שאין שם [שש] עשרה הואיל ופתוחות משני ראשיהן לסרטיא ופלטיא על הדרך שביארנו חלוקות אלו בפרק ראשון מזאת המסכתא ובפרק ראשון של שבת. ואמר עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן ונושא ונותן בכלה ואין גורסין כאן באמצע שהרי בכלה נושאין ונותנין. ובשני בתים בשני צדי רשות הרבים הוא שגורסי' באמצע והעלינו את השמועה לדעת ר' יהודה שסובר שרשות הרבים מתערבת בכך כמו שאמ' מי שיש לו שני בתים וכו' כשעשה שם לחיים או קורות לדעתו נעשה כאלו היו שם דלתות שהיא כחצר אחת ואנו כבר פסקנו בפרק ראשון שרשות הרבים אינה מתערבת אלא בדלתות ואם כן כל שאין לה דלתות אין לה תקון אחר שיש בה רשות הרבים הא אם יש בה דלתות ננעלות בלילה על הדרך שביארנו בפרק ראשון הואיל ורשות הרבים שבה ראויה להתערב הרי חזרה העיר כמבוי אחד ומערבין את כלה ביחד אחר שהיתה של יחיד על הדרך שביארנו במשנתנו בשאין בה רשות הרבים שמאחר שרשות הרבים שבה ראוי להתערב הרי דינו בזו שאין בה רשות הרבים לערב כלה כאחד בשתוף אלא שבחצרות אנו צריכים לערב אחת אחת כמו שביארנו במשנה:


דף נט עמוד בעריכה


הוזכר עוד בסוגיא זו על עיר זו של יחיד ונעשית של רבים שמוכשרת כלה עד שדייה בעירוב אחד או אם היה רשות הרבים עוברת בתוכה ובדלתות ננעלות שמתערבת כלה כאחד ר"ל בלא שיור וכן בכל צד שמוכשרת כלה כאחד עד שדיה בעירוב אחד שאין מערבין אותה לחצאין ר"ל חציה שמצד זה בפני עצמו וחציה שמצד זה בפני עצמו עד שלא יערבו רשות הרבים שבנתים ושתהא רשות הרבים מפסקת בין שני החצאין אלא או כלה עם תקון רשות הרבים שבה או מבוי מבוי בפני עצמו כשאר עיירות של רבים. ולא סוף דבר לארכה ר"ל אם רשות הרבים הולכת ממזרח למערב שיערבו בני חצי העיר שכנגד הצפון לעצמם ובני העיר שכנגד הדרום לעצמם שהרי אלו ואלו דורסים תמיד ברשות הרבים זה ויוצאי' ונכנסין דרך פתחיה לכאן ולכאן ונמצאת רשות הרבים מחברתם ליכנס זה בשל זה הואיל וכלם מעורבים בה ונמצאו אוסרים אלו על אלו אלא אפי' לרחבה ר"ל שעירבו בני הצפון ובני הדרום כשיעור חצי העיר עם חצי רשות הרבים לצד מערב שהיה לנו לומר הואיל ונמצאו אלו דריסתן בחצי רשות הרבים שאצלם ואלו בשאצלם ואין עירוב מאלו לאלו עד שנאמר שיאסרו זה על זה שהרי ביררו אלו פתחם אעפ"י כן אוסרין זה על זה ואין מערבין אותה בדרך זה אעפ"י שעשו לחי וקורה להפסיק בין שני חצאי רשות הרבים להכשיר לכל אחד מהם שאם לא כן הרי נעשו הרשויות פרוצים במלואם לרשות האסור אלא אף בדרך זה אסור ולא סוף דבר לר' עקיבא שאמר בשתי חצרות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים אבל הפנימית אין לה ברשות הרבי' אלא שיוצאה דרך החיצונה ושכחו ולא עירבו בין זו לזו אלא שערבה זו לעצמה וזו לעצמה שלדעת חכמים שהלכה כדבריהם זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה ור' עקיבא אוסר את החיצונות מפני שדריסת רגל הפנימית הרגילה לשם אוסרתה אעפ"י שמותרת במקומה ואף בזו הואיל ודריסה שמזו לזו מצויה ראוי לאסור אלא אף לדעת חכמי' כן שלא אמרו בפנימית וחיצונה כן אלא דפנימית אחדא דשא ומשתמשא כלומר כיון שמותרת במקומה כופין על מדת סדום לסגור דלתיה בעדה שלא יהא לה היום דריסת רגל על החיצונה ולא סוף דבר שתסגור להדיא אלא שרואין אותה כאלו סלקה רגלה היום מדריסת החיצונה מדין מדת סדום ואף כשלא סגרה מועיל לחיצונה כאלו סגרה אבל בזו אין רגל הרבים מסלקת משם. ולמדת לענין פסק שאין מערבין עיר זו לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן שרגליהן של אלו אוסרין על אלו בין לארכה בין לרחבה:

ולענין ביאור השמועה יש שואלין בה שהרי נראה מסוגיא זו שדריסת רגל רבים מעכבת מלערב אף בדלתות שהרי רב פפא שאמר שאינה מתערבת לא לארכה ולא לרחבה לא על ברייתא של ר' יהודה לבד אמרה אלא אף לרבנן וכמו שביארנו שאף לדעתנו שאין מערבין רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות בלילה אף בזו ר"ל בננעלות בלילה אינה מתערבת לחצאין אף לרחבה ומפני רגל רבים שבתוכה ואם כן היאך אמרו בפרק ראשון שרשות הרבים מתערבת בדלתות ננעלות וודאי אף על מקצת העיר נאמר כן שהרי תחלה פרשוה שם במבואות המפולשים לרשות הרבים ולא הוצרכו להעמידה בכך אלא ממה שאמ' צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן הא כל שבדלתות אף ברשות הרבים שבתוכה כן שהיא כעין מבואות. ואף כשתאמר שאין דיוק זה מוכרח מכל מקום סתם נאמרה בין בכלה בין במקצתה וכן בעשה לחי לחצי מבוי שיש לו חצי מבוי ונאמרה סתם אפי' במפולש והיאך לא נאסרה מצד שבני מבוי עוברין מכאן ומכאן עד שראיתי לקצת חכמי הדור שהעמידו זו של חצי מבוי במבוי סתום שהפנימיים יכולים לערב בלא חיצוניים הואיל ואין לחיצוניים דריסת רגל על הפנימיים. וגדולי הדור משיבין עליה שאם כן כשאמרו עשה לחי לחצי מבוי אין לו אלא חצי מבוי והקשו עליו פשיטא עד שתירץ אימא יש לו חצי מבוי ואף בזו הקשה הא נמי פשיטא ותירץ מהו דתימא ליגזר דילמא אתי לאשתמושי בכוליה קמ"ל. בזו האחרונה מיהא היאך אמ' לו להדיא פשיטא היה לו לברר תחלה שבסתום הוא עסוק והיה לו לומר אי במפולש ליתו הני וליסרו אהני ואי בסתום פשיטא ואף כשתרצה לומר שפשוט היה לו שבסתום אמרה אין זה כלום שהרי רב פפא בסוגיא זו אמילתא דר' יהודה קאי ואעפ"י שלענין פסק אתה מפרשה אף בדרבנן ועל הדרך שכתבנו מכל מקום הוא אמרה על שמועתו של ר' יהודה ואלו לר' יהודה כל שיש לו שתי מחיצות גמורות אינו חושש לדריסת רגל רבים וכמו שאמרו בפרק פסין אם היתה דרך הרבים מפסקתה וכו' אלא שאף הם מתרצים בשם גדולי רבותיהם שזהו שלא אמרו בכאן אין מערבין חציה אלא שאין מערבין את כלה לחצאין כלומר כל שמערבין את כלה אין מערבין אותה לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא או כלה כאחת בלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי רשות הרבים ובעיר שאין בה מבואות המפולשים חוץ לעיר או כלה מבוי מבוי בפני עצמו שכיון שעירבו העיר כלה בלחי וקורה לשני ראשי העיר וכשבאו לערב כלה בפת עירבוה לחצאין אפי' חזרו ועשו לחי וקורה באמצע רשות הרבים שלה ואפי' לרחבה כיון שמטלטלין בכלה ואין לחיים וקורות שבאמצע אלא להבדיל צדה האחד מן השני ויש להן דרך זה על זה הרי היא כשתי חצרות זו לפנים מזו וכיון שאין יכולים לסלק רשות הרבים מכאן אוסרין זה על זה שהרי לחיים החיצוניים עושין את כלם בני מבוי אחד והרי הוא כמבוי ששכח אחד מהם ולא עירב אבל כשעירבו חצי העיר בלחי וקורה וחציה השני אינו מעורב הרי הוא כשאר מבואות שלחיים וקורות מתירן ואין החיצוני' כבני רשות אחת עמהן. ומה שהקשו בסוגיא זו מבוי מבוי נמי ליסרו אהדדי כך הוא שכיון שעירבו את העיר כלה מבוי מבוי והיתה העיר כלה יכולה להתערב יחד ולא עשו כן אלא שכל מבוי ומבוי עשה לעצמו לחי וקורה ועירבו כל אחד ואחד לעצמו בפת ויש להם דרך זה על זה שפתוחים זה לזה הרי הם כשתי חצרות שיש להן דרך זה על זה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שאוסרת פנימית על החיצונה לר' עקיבא ובזו אף לרבנן כמו שהתבאר שכל שהן אחד אין מערבין כל אחד לעצמו במקום שהרגל מצויה. וזהו שכתבו גדולי הרבנים במבוי מבוי כיון דמעיקרא של יחיד הוא והיו מערבין את כלה והורגלו להיות אחד אוסרין זה על זה ואפי' איכא לחי וקורה למבוי לא מהני ולא שנתכונו לומר שכל שהוא מבוי אחד אין לחי וקורה מתיר חציו שהרי עושין לחי לחצי מבוי אלא שכל שהן אחד אין מערבין כל אחד לעצמו. ואף הם הביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בתלמוד המערב עיר של יחיד ונעשית של רבים תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חצאין מיחלפא שטתיה דתני ר' חייא כיצד מתירין רשות הרבים ר' יהודה אומר לחי מכאן ולחי מכאן קורה מכאן וקורה מכאן וכה אמר הכן לא על הדא אלא על הדא אפי' עיר גדולה כאנטוכיא ואין בה אלא דלת אחת תני בשם ר' יהודה אין מערבין אותה חצאין אמ' ר' יוסה הדה אמרה בני המבוי שנתנו קורתן באמצע מבוי אלו מותרין ואלו אסורים כיצד הוא עושה נותן הקורה על פתח המבוי ומתיר את המבוי ר' פנחס כד סלק להכא חמא כפתא דשקקא דגזוראי אמ' להם חלקתם עירובכם אמ' ליה ר' יהודה בר' שלום לחזוק הבתים נעשית. נמצא כלל הדברים שאין אוסר על חברו משום עירוב אלא (בטל) [ביכול] לערב עמו בפת ושכח ולא עירב כגון רגל המותרת במקומה לר' עקיבא או רגל האסורה לתנא קמא שאוסרת שלא במקומה הואיל ויכולה לערב ולא עירבה שאף בעירבה כל אחת לעצמה היה בדין לאסור על החיצונה הואיל והיתה ראויה לערב ולא עירבה אלא שמדין מדת סדום הותרה כמו שביארנו אבל בני רשות הרבים ומבוי שחוץ ללחי וקורה או שחוץ לדלתות אינו אוסר על בני מבוי שלפנים מן הלחי שהרי אין ראויים לערב עמהם בפת. וגדולי הדור נשתמשו בתירוץ זה לשיור העיר שמתיר בעיר של רבים ואדרבה היה לו לאסור מפני שרגלה מצויה בעיר ואין יכולים לסלקם אלא שלא נאסר אלא במי שיכול לערב ולא עירב אבל אלו כיון שהם בעיר של רבים והרי הם של רבים אין יכולים לערב כלם ביחד ולפיכך אין אוסרין.

ומה שהקשו מבוי מבוי נמי ליסרו אהדדי על הדרך שכתבנו. תירצוה בדעביד רקה כלומר שעשו בני כל מבוי ומבוי איצטבא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה בפתח מבוי שלהם שבזו נתגלה דעתם שרוצים הם להסתלק בני מבוי זה ממבוי זה וכמו שאמרו אחד מבני מבוי ששכחו בני מבוי ולא שתפוהו עמהם בעירובם שהיא אוסרת על כלם אם עשה רקה על פתחו ר"ל על פתח חצרו אינו אוסר על בני המבוי אעפ"י שלא נשתתף עמהם וכן הלכה וכל שכן אם הכשירו כל מבוי ומבוי בפני עצמו בלחיים וקורות:

קצת מפרשי' למדים מכאן במבוי גדול שמפולשין לתוכו מבואות אחרים ובא לערב אותו מבוי גדול בפת בלא האחרים שיכול לעשות כן והוא שיעשה רקה על פתחי אותן המבואות שהרי עכשיו נסתלקו הימנו והרי הוא כבטול רשות ומכל מקום דוקא בראש המבוי אבל אמצע מבוי אין רקה מועלת בו:

אף עיר של רבים ועדיין היא של רבים אם אין לעיר אלא פתח אחד ובצד אחד של עיר דנין בה כן ר"ל לערב את כלה ביחד או מבוי מבוי ובעשיית רקה אפי' היה לה פתח שני מצד אחר שבה אלא שהיתה שם אשפה שסותמתו הואיל ומכל מקום נסתמה אינה קרויה פתח ודנין בה כן הא כל שנסתלקה האשפה חזר הפתח לדינו ונמצאו בה שני פתחים ואין מערבין אותה אלא בשיור בין של רבים ועדיין היא של רבים בין רבים ונעשית של יחיד:

לא היה לה אלא פתח אחד מצד אחד וסלם מצד אחד ואע"פ שבכותל שבין שתי חצרות שאין שם חלון ארבעה על ארבעה אם היה ביניהם סלם מכאן ומכאן שבו נכנסים מזו לזו הרי הסלם כפתח לדון בהם שאם רצו מערבין עירוב אחד לשניהם ומשתמשין מזו לזו דרך סלם על התנאים שיתבארו בענין זה ואם רצו מערבין אלו לעצמן ואלו לעצמן כמו שיתבאר בזו מכל מקום תורת מחיצה עליו זיל הכא לקולא והכא לקולא:

גדולי המפרשים כתבו שזה שהחמרנו בשני פתחים פירושו בשהפתחים מכוונים זה כנגד זה עד שדרך רשות הרבים עוברת עליה דרך ישר אבל אם היו שני פתחיה פתוחים מצד אחד אינם נחשבים אלא כפתח אחד:


דף ס עמוד אעריכה


זה שכתבנו שהסולם תורת מחיצה עליו להקל ליתן לו תורת היתר מחיצה הקשו עליה בגמרא ממה שאמרו אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכח אחד מהם ולא עירב כלומר או אחד מבני חצר או אחד מבני מרפסת ובני המרפסת עירבו לעצמם ובני חצר לעצמן והרי שזה שלא עירב אוסר אם הוא מבני מרפסת לכל בני מרפסת ואם הוא מבני חצר אוסר לבני חצר והרי נמצאת רגל מרפסת אסורה במקומה ואוסרת על בני חצר שהמרפסת שבדיורי העליות פתוחות לחצר ודריסתם ויציאתם דרך חצר היא ואוסרים עליהם שלא להוציא מבתים לחצר שאלו לא שכח אחד מן המרפסת מלערב אעפ"י שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אין מרפסת אוסרת על חצר שהרי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת אלא שמאחר שאסורה במקומה אוסרת לבני חצר. ואם יש רקה ר"ל לבני המרפסת לרגלי הכבש בתחלת עלייתה כבר סלקו בני מרפסת רגליהם מן החצר ובני חצר מותרים לעצמן ואם אחד מבני חצר הוא ששכח ובני המרפסת מותרים במקומם אם עשה זה שבחצר רקה על פתחו אינו אוסר וסתם הדברים המרפסת גבוהה עשרה באויר החצר ויורדים ממנה אל הרקה דרך הסלם ודרך הרקה יוצאין לחצר ואם כדבריך שהסלם כמחיצה להקל למה יאסרו בני חצר בשכחת זה שבמרפסת והרי הסלם הזה כמחיצה וכאלו המרפסת בלא שום פתח והרי מרפסת וחצר כשתי חצרות שאין פתח ביניהן שאין זו אוסרת על זו אלא שתורת פתח עליו אף להחמיר והרי הם כשתי חצרות זו לפנים מזו שעירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית שהיא אוסרת על החיצונה ובני המרפסת כחצר פנימית שהרי יש לה דרך על החצר ותירצוה בשהמרפסת אינה גבוהה עשרה והילכך אין בסלם תורת מחיצה שהרי אין המרפסת חלוקה מן החצר והרי הן כחצר אחת. והקשה ואם כן כי עביד רקה מאי הוי והרי אין רקה מועלת אלא להתיר הרשויות החלוקות להיות זה מותר לעצמו. וזה לעצמו אבל מה שהיא רשות אחת אין רקה מחלקתו לשתי רשויות ומרפסת זו כיון שאינה רשות לעצמה היאך רקה מחלקתה מן החצר וכי עושה אותה רקה רשות לעצמה. ופרשה במגפפת עד עשרה אמות כלומ' בנויה במחיצות סביבותיה ליעשות המרפסת רשות בפני עצמה מצד הגיפוף ולא נשאר פרצה בבנין זה אלא פרצה עד עשר אמות שכן חשובות פתח שממנו יורדין לחצר והרי זה כבית שבחצר שאוסרת לחברותיה וברקה הותרה הואיל ורשות בפני עצמו הוא. ויש גורסי' בשמועה זו ששכחו ולא עירבו כלומר שלא עירבו בני חצר עם בני מרפסת אבל אלו עירבו לעצמם ואלו לעצמם ולא שכח אחד במקומו שלא לערב וכל שאין שם רקה מרפסת אוסרת לחצר ולא סוף דבר לדעת האומר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה אלא אף לדעת האומר רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שהלכה כן דוקא בפנימית בחיצונה שאין לפנימית על חיצונה שום תשמיש אלא דריסת הרגל שהרי יש לה חצר בפנימית לעצמה ואינה צריכה לחיצונה אלא לדריסת רגל לצאת דרך בה אבל מרפסת וחצר מצד שאין חצר בדיורי העליות יש לבני מרפסת תשמיש בחצר וכל שהמרפסת פתוחה לחצר אוסרת וכן כתבוה גדולי המפרשי':

זהו ביאורה של שמועה זו וכן הלכה אלא שבמקומות של מסכתא זו יתרחבו הדברים בדיני המרפסת עם החצר בע"ה:

כותל שרצפו בסלמות שהניחו סולמות הרבה זה מכאן וזה מכאן אפי' יתר מעשר אמות שאלו היה פרצה כשיעור זה יצא לו מתורת פתח אין דנין את הסלמות כפתח עד שנדון את הכותל כנפרצה ביתר מעשר לאיסור זו על זו עד שיערבו אחד אלא רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים שהסולם נדון כמחיצה להקל ולערב שנים ואם רצו נדון כפתח ולערב כפתח:

עיר זו שכשאנו מערבין את כלה צריכה שיור אין צריך להיות אותן הבתים המונחות לשיור פתוחות לצד העיר כדי שיהו ראויות להתערב עם בני העיר או אם אינן פתוחות לצד העיר שיהא צריך לעשות שם חלונות כשיעור ארבעה כדי שיהו ראויים מיהא להתערב עם בני העיר דרך חלונות או אם אין עושין שם חלונות שיהו דיוטות עוברות מבתי העיר לאותם הבתים דרך גגות שיהו ראויים מיהא להתערב דרך גגות אלא אעפ"י שאינן ראויות להתערב עם בני העיר בשום צד נעשית לה שיור שהרי בית התבן של רב יוסף היה שיור לעיר פומבדיתא כמו שביארנו למעלה והרי בית התבן זה חוץ לעיר היה ולא היה ראוי להתערב עם העיר ומערבין את השאר ביחד וכשם שהקטנה נעשית שיור לגדולה כמו שביארנו בעיר חדשה שביהודה כך עיר גדולה נעשית שיור לקטנה שהרי רבה בר אבוה היה מערב עיר מחוזא כלה ערסאתא ערסאתא ר"ל שכונות שכונות משום פירא דבי תורי ר"ל גומות גדולות העשויות להצניע שם גרעיני תמרים לשוורים והיו אותם גומות מבדילות בין השכונות ולא היה יכול לערב את כלה ביחד אלא אם כן דרך גגות ולא רצה להכניס עצמו בעירוב דרך גגות ועירבה שכונות שכונות ובכל השכונות היו מבואות הרבה ביחד ולא היו מתקנין להם לחיים שעיר של רבים ונעשית של יחיד היתה ונמצא שצריך היה להיות כל אחת שיור לחברתה ולא דקדק בהן בין גדולה לקטנה אלא אף הגדולה היתה שיור לקטנה:

המשנה הששית והכונה להתחיל בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר. מי שהיה במזרח ר"ל שהיה בדרך והיה לצד מזרח העיר שביתו לתוכה ואמר לבנו לערב לו במערב ר"ל בצד מערב העיר או שהיה במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח אם יש ממנו לביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו כלומ' אם קדש עליו היום בדרך רואין אם באותו מקום שקדש עליו היום הוא קרוב לביתו אלפים שהוא תוך התחום לביתו אבל רחוק הוא באותה שעה ממקום עירוב זה יתר מאלפים מותר לביתו ר"ל לתחום ביתו ואסור לעירובו ר"ל לתחום עירובו כלומר מותר הוא לילך עד ביתו ומביתו עד הלן אלפים אמה לכל רוח הן לצד שאר הרוחות אבל לא מעירובו ולהלן שמאחר שכשקדש עליו היום רחוק מעירובו יתר מאלפים ונמצא שאינו יכול לילך שם ולאכלו הרי אלו היה עירובו עירוב היה הוא חוץ לתחום עירובו ואין לו לזוז ממקומו אלא שאינו עירוב כלל שאומדין את דעתו שלא עשאו שליח לעוותו ולא עקר דעתו משביתת ביתו לקנות שביתה במקום שהוא חוץ לתחומו עד שיאסר לזוז ממקומו והרי עירוב זה כמי שאינו וקונה שביתה בביתו. ואע"פ שהתבאר במי שאמר לעבדיו צאו וערבו לי וערב עליו אחד לדרום ואחד לצפון שאם מצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו ואין אומרין לתקוני שדרתיך וכו' עד שנתירהו בתחום ביתו בזו כל אחד מתקן היה לפי מה שנצטוה ואין אצל אחד מהם שום פשיעה אבל זה כיון שהוא רחוק מביתו ואמ' לבנו לערב לו לצד האחר היה לשליח לדקדק ולערב במקום שיהא זה יכול להיות בתוך התחום לעירובו כשיקדש לו היום הא על ידי עצמו אם אמר תהא שביתתי במקום פלוני והיה אותו מקום רחוק ממנו יתר מאלפים לא יזוז ממקומו כמו שהתבאר בפרק רביעי שהרי במקום שאמר אינו יכול לקנות שביתה שהרי חוץ לתחומו הוא ובמקום שרגליו לשם אינו קונה שביתה שהרי גלה בדעתו שאינו רוצה בשביתה לשם ונמצא פושע בעצמו שהיה לו לפרש אם אני רחוק מאותו מקום יותר מאלפים תהא שביתתי במקומי. היה הימנו ולעירובו אלפים ר"ל שהוא שבשעה שקדש היום בתוך התחום למקום העירוב וחוץ לתחום ביתו מותר לעירובו ר"ל לתחום עירובו לילך ממקום העירוב ולהלן אלפי' אמה לכל רוח ואסור לביתו ר"ל לתחום ביתו שלא למנות מביתו אלפים אמה ולביתו מיהא מותר לילך מחמת העירוב אם הוא בסוף אלפים לעירובו. ושאלו בגמרא היאך אפשר שיהא קרוב לעירובו יותר מביתו שהרי הוא במזרח הבית ועירובו למערב הבית עד שפרשו מזרח בנו ומערב בנו כלומר שהיה הוא למזרח בנו שהוא ובנו כלם לצד מזרח הבית אלא שבנו מקדים והולך לפניו ונמצא הבן והבית והעירוב כלם למערבו והוא למזרחם וצוה להניח את עירובו למערב בנו קרוב לאלפים לעיר שיהא יכול לחזור למחר לשם ולמנות משם אלפים אמה לכל רוח ונמצא העירוב קודם לו יותר מביתו או שהיה במערב בנו כגון שהיה האב קודם לו לצד העיר וצוהו לשוב לאחוריו ולערב לו במזרחו ונמצא האב למזרח הבית ולמערב העירוב והבן ואפשר שכשקדש היום היה תוך התחום לביתו ורחוק לעירובו וחזרו ופרשוהו אף במזרח ביתו וכגון שעומד ביתו באלכסון והוא צוה לערב דרך ישר מנקודת המקום שהוא בו שאעפ"י שמשך העירוב חוץ למערב הבית אפשר שהוא קרוב לעירובו יותר מצד שהוא בקו ישר כנגד מקום עירובו וביתו בקו אלכסוני. ופרשוה גאוני ספרד בטבלא מרובעת אלפים על אלפים שאלכסונה אלפים ושמנה מאות כגון זו והיה הוא מבעוד יום לנקוד' מזרחי' דרומית שבה וצוה לערב כנגד נקודת מערבי דרומי מחוץ לקו המערבי מאה אמה וכשנתקרב הוא מאה אמה מנקודה זו ולפנים לצד המערב קדש היום ונמצא רחוק מעירובו אלפים לבד והוא רחוק מביתו יתר מאלפים. ואני תמה לפירושם מה בכך והלא שערנו אלפים אמה הן ואלכסונן. אלא שאפשר שאינו סובר כן. או שאפשר לפרשה בטבלא שיש ברבועה יתר מאלפים עד שכשהלך בקו הישר כל כך שממקום רגליו עד מקום העירוב אלפים לבד יש משם לביתו יותר מאלכסון של אלפים ולי נראה לפרשו בשהטבלא ארוכה וקצרה כגון זו שאעפ"י שהעירוב משוך לצד מערב יותר מן הבית מכל מקום אפשר שהוא קרוב לעירובו אלפים ורחוק מביתו יותר מאלכסונן של אלפים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה. הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה כלום. פי' בעיבורה של עיר באחת מן הבתים העומדים בתוך שבעים אמה ושירים לא עשה כלום. כלומ' לא הועיל ולא הפסיד שהרי אף בלא עירוב זה יש לו אלפים אמה לכל רוח שהדבר ידוע שיש אלפים לכל רוח ממקום שביתתו חוץ מארבע אמות של מקומו וכל העיר ששבת בתוכה ורבועה ועיבורה הרי הן בכלל העיר ליחשב אצלו הכל כארבע אמות ונמצא שלא הרויח בעירוב זה כלום לצד שעירב בו ולא הפסיד בו כלום לצד שכנגדו. וראשונם של גאונים פירשה במי שנותן עירובו בעיר אחרת הסמוכה לו בתחום אלפים אמה ומה שאמרו באנשי עיר גדולה שמהלכין את כל עיר קטנה בנותן את עירובו לשם. ולמדנו כאן שאעפ"י שעיבורה של עיר כעיר לענין מדידה לאנשי העיר למוד להם מעיבורה ולחוץ אעפ"י כן לאנשי עיר אחרת שנתנו עירובם לשם לא נחשוב להם העיבור כאלו נתנוהו בתוך העיר עד שיהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה אלא מודדין לו ממקום עירובו אלפים אמה כאלו נתנו חוץ לעיר. והדברי' זרים שאם כן מאי לא עשה כלום היה לו לומר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ועוד שהרי עדיין לא למדנו שהנותן עירובו בעיר אחרת יהלך את כלה וחוצה לה אלפים עד משנה שאחריה וכבר הגיהו עליהם גדולי המפרשי' בכדי הצורך. אלא ודאי אף לאנשי עיר אחרת דנין את העיבור כעיר עצמה.


דף ס עמוד בעריכה


נתנו חוץ לתחום זה שנשכר הוא מפסיד. ושאלו בגמרא חוץ לתחום סלקא דעתך ר"ל חוץ לאלפים אמה כלומר והלא לא נשכר כלום ולא עוד אלא שאף כל מה שיש לו הפסיד שכל ששבת בתוך העיר ונתן את עירובו חוץ לאלפים אמה לא יזוז ממקומו שהרי חוץ לתחומו הוא. ופרשו שכך הוא לשון המשנה נתנו חוץ לעיבורה של עיר מה שנשכר הוא מפסיד כלומר שכנגד מה שהרויח ברוח שעירב בו הפסיד ברוח שכנגדו שהרי הוא מונה ממקום עירובו אלפים לכל רוח ואם עירב לסוף אלף לצד מזרח שהוא רשאי להלך בו שלשת אלפים אמה ארך ברוחב העיר שעירב ממנה לדעתנו או ברחב ארבע אמות לדעת קצת ונמצא מרויח אלף אמה הרי אין לו לצד המערב ממקום עירובו כלפי העיר אלא אלפים אמה שהן אלף מן העיר ולהלן ולצפון ולדרום ולא כלום שהרי צפונו ודרומו ממקום עירובו הוא מודדם ואם עירב לסוף אלפים לצד מזרח יש לו ארבעת אלפים למזרח ולמערב ולא כלום ונמצא שהפסיד כמה שנשכר ומכל מקום סתם משנתנו מלמדת שאם עירב למזרח לא הפסיד למערב אלא כנגד מה שהרויח למזרח ומכל מקום אם עירב לאלף אמה שיש לו שלשת אלפים למזרח הפסיד למערב אלף אמה ויש לו אמה למערב מן העיר ולהלן חוץ לעיבוריה וריבועיה ונמצא שלא הפסיד בתוך העיר כלום ואינו עולה לו לחשבון אלפים שיש לו ממקום עירובו ולצד המערב כלום אפי' לארבע אמות שלא אמרו כל העיר כארבע אמות להיותן נחשבות מכלל האלף של צד המערב אלא שאינה כלל מן החשבון ומתוך כך הקשו עליה בגמרא ממה שאמרו שאם נתנו חוץ לעיבורה של עיר אפי' אמה אחת משתכר אמה ומפסיד את כל העיר כלה ומפני שמדת העיר עולה לו למדת התחום עירב למזרח אינו מונה למערב אלא אלפים ממקום העירוב ומדת העיר בכללם ואם היתה העיר אלפים חסר אחת שנמצאת משלמת לאלפים הפסיד בשיעורה ולא יצא חוצה לה אפי' אמה אחת ותירצה כאן כשכלתה מדתו בחצי העיר כאן שכלתה בסוף העיר דאמר רב אדי אמר ר' יהושע היה מודד ר"ל ממקום עירובו או מעירו או ממקום שביתתו וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר שמאחר שאין רגלו יכולה ליגע בסוף העיר היאך דנין לו העיר בארבע אמות ואם תאמר שנחשוב לו חצי העיר הבאה במדתו בארבע אמות ונשלים לו עמהן פרשו גדולי המפרשי' שאין חולקין את העיר לשתים שמא יבאו ממנה לידי שבוש והילכך אין לו אלא חצי העיר אלא שיכול לטלטל בשאר העיר על ידי זריקה כמו שביארנו בפרק מי שהוציאוהו והוא הדין שאם כלתה מדתו בסוף העיר נעשית העיר כלה כארבע אמות ומשלימין לו את השאר עד אלפים אמה וכל שכן אם לא כלתה לו אף בסופה כגון שהיתה העיר בתוך תחום עירובו שאינה נדונת לו לכלום וכן הלכה. וכתבו גדולי המפרשים שאם כלתה מדתו בין העיר ועיבורה אף זו אינה נקראת כלתה באמצע אלא כלתה בסוף שלא אמרו עיבור להחמיר אלא להקל כך כתבוה גדולי המפרשים והדברים נראין. ויש חולקין לומר שאפי' כלתה מדתו בסוף העיר נכנסת היא לתחומיו ממה שאמרו בגמרא אמ' רב אידי אין אלו אלא דברי נביאות מה לי כלתה מדתו באמצע העיר מה לי כלתה בסופה. והם מפרשי' שלא תמה על כלתה מדתו בחצי העיר שבודאי אין כאן חדוש וכן הוא הדין למוד לו אלפים היכן שיכלו אפי' בתוך בקעה (ופי') [ואפי'] בתוך עיר ועל סוף העיר הוא שבא לחלוק. ומכל מקום אעפ"י שבודאי דעת רב (אדי) [אידי] כך היה אין הלכה אלא כר' יהושע שהרי רבא סייעה ממשנתנו ואף רב אדי לא דרך מחלוקת אמרה אלא שהוא כדבר שאין טעם שלו מבואר. ואעפ"י שמה שסייעה רבא ממשנתנו כבר תרצה רב אדי אין זה אלא כאומר אין לך ראיה מכאן:

ולענין ביאור השמועה זה שסייע רבא לר' יהושע ממשנתנו דרך קצרה כך הוא אמר רבא תרוייהו תננהו כלומר שתי מדות הללו מבוארות במשנתנו ולא סוף דבר שאינן דברי נביאות אלא שראוי לתמוה מה הוצרך ר' יהושע להשמיענו כן אנשי עיר גדולה מהלכין את כל העיר הקטנה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את העיר הגדולה ומשנתנו במודד ממקום שביתתו או ממקום עירובו ואמר שאנשי עיר גדולה שהיתה להם עיר קטנה בתוך אלפים ויוצאין מעירם ומונים והולכים מהלכין את כל עיר קטנה הסמוכה להם כלומר כארבע אמות ומשלימין מדתם חוצה לה שאם תאמר שמדת העיר עולה להם מה בא ללמדנו הא ודאי יכול הוא לילך אלפים אלא שכל שהעיר נבלעת בתוך תחומם אפי' כלתה המדה בסוף העיר נדונית להם כארבע אמות ואמר שאנשי עיר קטנה אין מהלכין את הגדולה כלומר בארבע אמות שסתם עיר גדולה אינה נבלעת בתוך תחומם ואפי' היתה תחלתה בתוך התחום וכלתה המדה בחצי העיר הולכין עד מקום שתחומם כלה ואין העיר נידונית להם כארבע אמות.


דף סא עמוד אעריכה


ותירץ רב אדי שמשנתנו אנשי ואנשי תנן כלומר אלו מהלכין בזו ואלו מהלכין בזו ומשנתנו לא במודד אלא בנותן עירוב ובא ללמד שהמקום שנתן בו עירובו הרי הוא לגמרי כמקום שביתתו לידון בארבע אמות כמו שיתבאר ועל זו הוא אומר שמי שהיה בעיר גדולה ונתן עירובו בעיר קטנה הסמוכה לה בתוך תחומה או של קטנה בגדולה הרי עירובו כשביתתו והרי אותה העיר כלה אצלו כארבע אמות כאלו שבת בתוכה וחזר רבא והקשה לו והא תנן למודד שאמרו נותן לו אלפים אמה אפי' סוף מדתו (הלה במערב) [כלה במערה] כלומ' ואף כשתפרש משנה ראשונה בנותן עדיין יש לתמוה מה הוצרך ר' יהושע ללמדה שהרי במשנה אחרונה כתבוה בפי' למודד שאמרו נותן לו אלפים אמה אפי' סוף מדתו כלה במערה שהוא כחצי העיר ותירץ סוף העיר איצטריכא ליה דלא תנן שהרי לא הוזכר במשנה אחרונה כלתה מדתו בסוף העיר שתהא העיר נידונית כארבע אמות להשלים לו את השאר כך פירשוה קצת רבני צרפת. ויש מפרשים שזה שאמרו תרוייהו תננהו לא היו מקשים על ר' יהושע מה הוצרך לכך אלא על רב אדי בר אבין למה תמה עליו וכשתירץ על משנתנו שבנותן היא אמורה הקשו לו והלא אף במודד שינו כן דתנן למודד שאמרו וכו' והם גורסי' סוף העיר לא תנן כלומר ועל סוף העיר הוא שתמה עליו לא על חצי העיר:

עיר היושבת על שפת הנחל אם יש לפניה רקה ארבע אמות מודדין לה משפת הנחל ואעפ"י שברקה דעלמא לא הצריכו לה אלא ארבעה טפחים כבר אמרו הכא בעיתא תשמישתיה ואם לא עשו לפניה רקה אין מודדין לה אלא מפתח בתיהן ודבר זה גאוני הראשונים פרשו בפתח בתיהם האמור כאן חומת העיר ופרשו בנחל זה שהוא יבש ברוב הזמנים משתמשין בו ואינו מתמלא אלא ברבוי גשמים וכיון שמשתמשין בו הרי הוא מכלל העיר למוד אלפים אמה משפת הנחל השניה ומכל מקום אין תשמישו מצוי אלא על ידי רקה רחבה ארבעה לפניה ושיעמדו עליה וישתמשו בנחל וכשאין שם רקה אין הנחל מכלל העיר ואין מודדין אלא מפתח בתיהם ר"ל מקיר החומה וכן כתבוה גדולי הפוסקי' ואף גדולי המחברי' נסכמו בה וענין הדברים בשהרקה תוך שבעי' אמה ושירים וחכמי האחרונים משיבים עליהם היאך נחל זה נחשב מכלל העיר והרי אינו ראוי לדירה וכבר ביארנו שאין מעברין עם העיר אלא מקום הראוי לדירה ומתוך כך נראה כמו שפירשו גדולי הרבנים שהעיר קרובה לנחל ובימות הגשמים הוא מתמלא ושוטף כל העיר ואין דירת העיר קבועה והרי הם כיושבי צריפים שמעותדים לצאת ממקומם ואין מודדין להם אף מקיר העיר שאין זה כעיר אלא לכל אחד מפתח ביתו הא על ידי רקה העשויה להגין להם נעשית עיר למוד משפת הנחל ר"ל מחומת העיר אלא שהם פירשו בארבע אמות האמורות ברקה זו לענין הגובה ואין זה כלום שלענין הגובה אין כאן שיעור קצוב אלא תלוי בגדלו או קטנו של נחל שאם דרכו לעלות הרבה אף היא צריכה להיות גבוהה בכדי להציל העיר משטיפתה ואם אין דרכה לעלות דיה בגובהה ג' טפחים. ועוד השיבו בה חכמי האחרונים ממה ששאלו מאי שנא משאר רקי דעלמא דסגי לן בארבעה טפחי' ובשאר רקות ודאי לא בגובה נאמר כן שלא מצינו שיעור ארבעה בגובה בשום מקום אלא פירושו רחב ארבעה שהוא שיעור מקום בגובה שלשה אף זו רחבה ארבע אמות כדי להרחיק שטף המים מקיר העיר ארבע אמות ולענין הגובה מיהא אין שיעורו קצוב אלא לפי ענין הנחל נקרא עד מקום שדרך הנחל לעלות שם מחמת ירידת גשמים בגשמים היורדים כדרך הרגיל ברביעה:

הזכירו בסוגיא זו על ר' שהתיר שיהו בני גדר יורדין לחמתן ולא התיר בני חמתן שיעלו לגדר והיו סבורים לסייע ממנה לדין רקה שהזכרנו שהרי מכיון שאין ביניהם אלא אלפים אמה למה נאסרו אלו יותר מאלו אלא שבני גדר עשו רקה ומדדו ממנה ונמצא חמתן מובלע כלו בתוך התחום ובני חמתן לא עשו רקה והוצרכו למדוד כל אחד מפתח ביתו או לקיר חומתם למר כדאית ליה והיתה מדתם כלה בתחלת העיר של גדר או באמצעה וגזר להם כך שלא יבאו לידי מכשול ונדחית לומר שלא מצד אסור היה אלא שהתקין להם כך מצד שבני גדר מרובים ועזי פנים ובעלי מריבה וכשהיו בני חמתן באים אצלם היו מריבים ולא אמרו התיר אלא התקין לתועלת מדיני שלא יכניסו עצמם במחלקת לבא לעירם וזה שלא התקין להם כן אלא בשבת הוא מצד שהשכרות מצויה אבל לא התקין לבני גדר שלא לבא לחמתן שמתוך שהם בארץ לא להם כלבא בלא מאתיה לא נבח ואף בני חמתן לא חשש שיריבום דרך נקמה שמתוך תקפם היו בני חמתן יראים אף בשלהם. ופרשו עוד בה שעיר גדולה ועיר קטנה היתה שגדר עיר גדולה ואלו היו בני חמתן עולין לה היתה מדתם כלה באמצע העיר והתקין להם שלא יבאו לידי מכשול וחמתן היתה עיר קטנה וכשהיו בני גדר יורדין בה היתה מדתם כלה בסוף העיר ונמצאו רשאין להלך בכלה וכן פירשו עוד בה שעיר העשויה כקשת והיו בין שני ראשיה יתר מארבעת אלפים ונמצאת מודד לבני הקשת וחמתן היתה עיר קטנה והגע עצמך שהיא אלף אמה ומחומת גדר ליתר של חמתן אלף אמה הרי בני גדר יורדין לחמתן ונמצאת מדתם כלה בסוף חמתן ומתוך כך אין חמתן עולה להן אלא בארבע אמות אבל היושבים בקשת חמתן ונמצאת מדתם כלה בכניסת עיר של גדר ואין יכולין ליכנס ומתוך שאין בני הקשת יכולין ליכנס גזר כן אף על בני היתר וראשי הקשת ולא מן הדין אלא שבקעה מצא וגדר בה גדר. וחכמי האחרוני' חדשו בה פי' אחר כדי להעמיד מה שכתבו למעלה שכל שאין בין קשת ליתר יתר מאלפים אפי' היו בין שני ראשיה ארבעת אלפים או יותר הולך (מקשר) [מקשת] ליתר ואינו עולה לו במדה אלא שהדברים נראין כדעת ראשון שכתבנו שם ואין צריך להאריך:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר. אנשי עיר גדולה וכו'. פי' הדבר ידוע שכל השובת יש לו ארבע אמות למקום שביתתו שנ' שבו איש תחתיו ר"ל בתחתיו שזהו שיעור גופו והוא ארבע אמות ואם שבת במקום מסויים כגון תל גבוה עשרה או חריץ עמוק עשרה או קרפף ודיר וסהר או עיר אפי' גדולה כאנטוכיא הכל נחשב כארבע אמות למוד חוצה להן אלפים אמה לכל רוח כרוחב מקום השביתה אם מעט ואם הרבה ובזו לא נחלק שום אדם אבל בנותן עירוב נחלקו אם מקום עירובו כמקום שביתתו לידון כלו כארבע אמות ואפי' לא היתה שם דירה הואיל וראויה לכך וכל שכן בעיר מיושבת. ולדעת ר' עקיבא אף בעיר מיושבת הואיל ולא שבת בתוכה אעפ"י שנתן עירובו בה אין מקום נתינת עירוב כמקום שביתה ואין לו אלא אלפים ממקום עירובו והעיר נכנסת במדה ומשנה זו פרשוה בגמרא לדעת פסק במודד ומשנתנו חסרה וצריך להשלימה והוא שאמרו אנשי עיר גדולה מהלכין את הקטנה כארבע אמות הואיל ואותה העיר כלה בתוך תחום של גדולה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין כל העיר הגדולה אחר שכלתה מדת הקטנה באמצע הגדולה במה דברים אמורים במודד שכל שכלתה העיר באלפים אמה שלו אינה נחשבת לו אלא לארבע אמות הואיל ועיקר העיר מובלע בשיעור זה אעפ"י שלא נבלע ורבועה אבל בנותן אלו מהלכין בזו ואלו מהלכין בזו כיצד היה בגדולה ונתן עירובו בקטנה או היה בקטנה ונתן עירובו בגדולה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה שמקום נתינת עירובו כמקום שביתתו שלא ליחשב אלא כארבע אמות.

ר' עקיבא אומר אין לו אלא אלפים ממקום עירובו שנתינתו בעיר כנתינתו בשדה. אמ' להם ר' עקיבא אי אתם מודים לי שהנותן עירובו במערה אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה ואמרו [לו] אימתי בזמן שאין בה דיורין ופירשו בגמרא שאינה ראויה לדירה כגון שנפלו קצת מחיצותיה ואדם מתירא ללון בתוכה אבל היתה ראויה לדירה אעפ"י שאין שם דירה כלה כארבע אמות להלך חוצה לה אלפים ונמצא תוכה קל מגבה שהרי תוכה ראויה לדירה מה שאין כן בגבה למודד שאמרו וכו' כלומר אעפ"י שנחלקו חכמים בנתינת עירוב בעיר לדונה כארבע אמות מודים הם ביוצא ממקום שביתתו וכלתה מדתו באמצע מערה הראויה לדירה או באמצע העיר או בחצי חצר או בחצי בית שאינו רשאי ליכנס מסוף מדתו ולהלן כלום והלכה כחכמים. ונמצאת למד שהשובת בעיר רחבה הואיל ומכל מקום בתיה ראויים לדירה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה. והענין כשבתי העיר בשבעים אמה מזה לזה או כשמוקפת חומה והוא הדין שמטלטל בתוכה במוקפת חומה ואפי' גדולה כמה וכן הדין בנותן עירוב ואין צריך לומר בששבת וכדעת ר' אלעזר שאמרה כן בגמרא. ומכל מקום גדולי המפרשי' פוסקי' כשמואל שאמר בגמרא שאף חכמים לא נחלקו על ר' עקיבא אלא בנותן עירובו במקום מיושב ומשנתנו כשיש בה דיורין והדברים נראין כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי המחברים הא מכל מקום נתן עירובו במקום שאין ראוי לדירה אעפ"י שהוא מקום מסוים עד שאלו שבת שם נותנין לו את כלו וחוצה לו אלפים אמה בנתינת עירוב מיהא אין לו אלא אלפים ממקום עירובו ומעתה נתן עירובו בתל גבוה עשרה והוא מארבע אמות עד אלפים או בנקע עמוק עשרה והוא מארבע אמות עד אלפים או בקרפף שלא הוקף לדירה אעפ"י שאינו יתר מסאתים אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ונמצא שהאומר שביתתי במקום פלוני על צד שהוא מועיל כגון שהוא עני ובמקום מסויים על הדרך שביארנוהו בפרק רביעי שמקילין לו יותר מנתינת עירוב שהאומר שביתתי במקום פלוני הוא כששובת שם ממש לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו שסובר עיקר עירוב ברגל אלימא מלתיה שאף באומר שביתתי שם הרי הוא כאלו רגלו לשם הא לר' מאיר שסובר עיקר עירוב בפת רגל שאינו שם אינו קרוי שובת. וכן פרשוה גדולי הדור והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי ר' יעקב בשם ר' אלעזר קל הוא הקונה שביתה בקרפף מהנותן עירובו בקרפף קונה שביתה בקרפף מהלך את כלה וחוצה לה אלפים נותן עירובו בקרפף אין לו אלא אלפים ממקום עירובו ר' זעירא בעי אמ' תקנה לי שביתה אמ' ר' חנינא מחלקת ר' מאיר ור' יהודה ר' מאיר אומר עיקר עירוב בככר הרי זה כנותן את עירובו בקרפף ואין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה לר' יהודה עיקר עירוב ברגליו ואומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה וכבר ביארנו שהלכה כר' יהודה:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: