מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ט


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פט עמוד אעריכה


כל גגות וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעניני המסכתא נחלקים לארבעה חלקים והרביעי מהם ענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין בתוך הרשות עצמו בכלו או בארבע אמות לבד בקצת רשויות וכן על איזה צד מטלטלין מזה לזה הן ברשויות המיוחדות זו לאחד וזו לאחד הן בחצרות ובתים שנפרצו למקום האסור להם. ובא זה הפרק בעניני זה החלק. ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים: הראשון לבאר ברשויות המיוחדות זה לאחד וזה לאחד על איזה מטלטלין מזה לזה ועל איזה צד אין מטלטלין: והשני בחצרות ובתים שנפרצו למקום האסור להם על איזה צד נאסרו: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כל גגות העיר רשות אחת ר"ל אעפ"י שהדיורין חלוקים למטה לכמה בני אדם שלא עירבו זה עם זה הגגות מיהא הואיל ואין תשמישם תדיר אחר שהם למעלה מעשרה אין בהם דין חלוק רשויות ומותר להוציא כלים ששבתו בגג זה לגג הסמוך וכן בכל גגות העיר מגג לגג שכלם נידונין כחצר אחת גדולה שמותר לטלטל בכלה ואפי' היתה מחיצה בין הגגין אפי' מחיצה עשרה כל שפתח פתוח בה מטלטלין מגג לגג דרך הפתח וכמו שאמרו בגמרא לדעתו מאי לאו דרך כותל. ותירץ לא דרך פתחים. ואמר אחר כן ובלבד שלא יהא גג אחד גבוה או נמוך עשרה ר"ל גבוה מחברו עשרה דברי ר' מאיר ושאלו בגמרא מאחר שהוא סובר שדיורין חלוקים מלמטה אין דיורין חלוקים מלמעלה ומשום שכל למעלה מעשרה רשות אחת היא אף בגבוה או נמוך עשרה נאמר כן. ופרשוה שמן הדין כך הוא אלא שמתורת גזרה אמרה וממה שהיה ר' מאיר אומר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והם רשות אחת ר"ל שתי רשויות מופלגים זה מזה ושניהם רשות אחת כגון עמוד רחב ארבעה וגבוה עשרה שהוא ברשות היחיד אלא שהוא במקום משותף לכמה בני אדם כגון שהוא בחצר שהוא רשות היחיד לזרוק ולטלטל אלא שהוא משותף ואחר שהחצר משתף וכן העמוד משתף היה לנו לדון את הכל כחצר להתיר תשמיש מחצר לעמוד אלא שמכח גזרה אסר ר' מאיר לכתף על אותו עמוד מן החצר ר"ל גזרה משום תל ברשות הרבים שהרי הרואה סבור שאף החצר הואיל ומשותפת לכמה [בנ"א] רשות הרבים היא ויבא מזה לכתף על עמוד כזה ברה"ר להעלות מרה"ר לתוכו ולהוריד מתוכו לרשו' הרבים ואף זה כל שגבוה מחברו עשרה הרי הוא כעמוד.

וחכמים אומרים כל אחד ואחד רשות לעצמו וכל שלא עירבו [בדיורין] של מטה אסורים לטלטל מזה לזה שכשם שהדיורין חלוקין מלמטה כך חלוקים מלמעלה ואסור להוציא מגגו לגג חברו בשלא עירבו בדיורין של מטה. ור' שמעון מיקל על ר' מאיר בשני דברים אחת שאף בגבוה או נמוך עשרה מחבירו הוא מתיר בכלן. והשנית שלדעת ר' מאיר דוקא מגג לגג אבל גגות עם חצרו' או קרפיפו' לא. שלדעתו גגות רשות אחת לעצמן וחצרו' רשות אחת לעצמן וקרפיפו' רשות אחת לעצמן. ולדברי ר' שמעון גגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן. ואעפ"י שאינם רשויות שוים שהרי גגות למעלה מעשרה והאחרים קרקע גמור מכל מקום שוים הם מצד אחר והוא מצד שאין תשמישם תדיר ומתוך כך מטלטלין מזה לזה בקרפף מיהא דוקא שאינו יתר מבית סאתים שאם יתר מבית סאתים אף לטלטל בתוכו בחוץ לארבע אמות אסור שכרמלית הוא שלא עשו רשות אחת אלא כל אותם שמן הדין הם רשות היחיד אבל אותם שהם כרמלית לא הא בבית סאתים מותר עם האחרים שהזכרנו ואפי' היו של בעלים חלוקים ואפי' מחצר של רבים לחצר של רבים בלא שום עירוב ואין צריך עירוב אלא להוציא מן הבית כלים ששבתו בתוכה לחצר אבל כלים ששבתו באחת מאלו מוציאין אותם לכל האחרים שהוזכרו הא כלים ששבתו בתוך הבית אעפ"י שעירבה החצר והוציאום לחצר אין מוציאין אותם לאחת מאלו ולא אף לחצר הסמוכה לה אם לא עירבו שתי החצרות ביחד אם הם מאותן שמערבין אחד וכן לא לגג חברו וכל שכן לקרפף חברו שהרי אף מביתו לקרפף של עצמו אסור לדעת קצת כמו שהתבאר. והלכה כר' שמעון אלא שבעמוד ברשות היחיד מיהא אנו פוסקים כר' מאיר לדעת קצת כמו שיתבאר:

ויתבאר בגמרא לענין פסק שגג וחצר ואכסדרא ומרפסת וקרפף ומבוי כלן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה לכלים ששבתו בתוכן אבל לא לכלים ששבתו בבית וכבר הזכירו בה הוראת הלכה למעשה כמו שאמרו בגמרא אמ' ר' כשהיינו למדים תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלין שמן לסוך ואלונטית להסתפג מחצר לגג ומגג לקרפף ומקרפף לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל המעיין שהיינו רוחצין בו ואמ' ר' בשעת הסכנה היינו מעלים ספר תורה מחצר לגג ומגג לקרפף לקרות בו. ופי' הדברי' בשמן ואלונטית וספר תורה שכתבנו בחצר. ונחלקו בה בגמרא שלדעת רב דוקא כשלא עירבו בני החצרות כל אחת לעצמו שנמצא שאין כלי הבית מצויים בחצר אבל אם עירבו כל אחת לעצמה שנמצאו כלי הבית מצויים בחצר ולא עירבו החצרות ביחד אסור לטלטל מזו לזו אף כלים ששבתו בחצר שמא יטעה ויוציא הכלים ששבתו בבית המצויים שם לחצרות. ולענין הלכה אף בעירבו כן ואין גוזרין זה מפני זה והרי נמצאו שני כלים בחצר אחת זה אסור ר"ל אותו ששבת בבית וזה מותר ר"ל אותו ששבת בחצר. ופירש רב יהודה בגמרא שכשאתה בא לדקדק ענין מחלקתה של משנתנו אתה מוצא שלדעת ר' מאיר גגים רשות לעצמן לטלטל בלא עירוב מגגו לגג חברו בכלים ששבתו בגג וכן חצרות רשות לעצמן לטלטל מחצרו לחצר חברו בלא עירוב או בחצר של רבים בכלים ששבתו בחצר וקרפיפות רשות לעצמן לטלטל מזה לשל חברו או משל חברו לשל חברו בכלם שהרי הוא אומר בגגים שהם רשות אחת לעצמן ומצד שאין רשויות מתחלקות מחמת שנוי בעלים אלא בבתים מפני שהם תדירות לדירה ואם כן הוא הדין בחצרות מזו לזו דרך פתחים שביניהם ובקרפיפות מזה לזה אבל מגג לקרפף או לחצר לא אפי' היו של אחד לדעת גדולי הרבנים. ולדברי חכמי' גגות וחצרות ואכסדרא ומרפסת רשות אחת מזה לזה וכל שכן כל מין מהם (כמינו) [במינו] חוץ מן הגג שבמינו אסור מצד חלוק דירותיו ושלא במינו מותר והמבוי רשות לעצמו ובמינו מצד ששתופו לרבים גדול מכל האחרים. וכן לדעתם הקרפיפות רשות אחת לעצמן שהרי אמרו בגמרא גג וחצר אכסדרא ומרפסת רשות אחת הן ולא הזכיר בה קרפף ומבוי והעמדנוה לדעת חכמים ואם כן משתמש הוא מגג לחצר ומחצר לחצר וכן בכלם זה עם זה חוץ ממבוי וכן חוץ מקרפף אעפ"י שאינו יתר מבית סאתים עם האחרים. וקרפיפות מיהא במינם מותרין זה עם זה אלא אם כן יש בו [יותר] מבית סאתים שזה אף בעצמו אסור. ואעפ"י שאף מגג לגג הם אוסרים בשנוי בעלים הוא מפני שהגגים כעין בתים שחלוקים למטה מהם אבל מגג לחצר מטלטלין אפי' מגג שלו לחצר המשותפת שאין הגג כבית ממש ליאסר טלטול ממנו לחצר המשותפת וכל שכן מגג המשתף לחצר המשתפת וכל שכן מחצר לחצר. וכן הקרפיפות רשות אחת אפי' הם של שנים. וזהו שאמרו כל אחת ואחת רשות לעצמו כלומר דוקא גגות מצד חלוק דירות של מטה אבל חצרות רשות אחת שאם לא כן לשמעינן חצרות וכל שכן גגין אלא שמע מינה חצרות רשות אחת לעצמן ורשות אחת עם הגגין מטעם זה בעצמו אבל בקרפיפות הואיל ונשתנה דינם לענין שיעור בית סאתים נתחלק מאלו גם כן מהיות רשות אחת עמו. ומכל מקום יש לי מקום עיון אחר שאתה אוסר לדעת חכמים מגג לגג מצד דיורין של מטה שבוקעים ועולים היאך אתה מתיר מגג לחצר ויאסר מצד דיור שלמטה מן הגג כאלו מוציא מן הבית לחצר. אלא שמדברי גדולי המפרשי' נתברר לי שאין אומרים לאסור מצד הדיורין של מטה אלא הגג שמכניסי' בו. ומתוך כך כתבו שלדעת חכמי' אסור לבעל חצר זו לטלטל מכלים שבחצרו לגגו של חברו שכמו שאסור לו להכניסם לביתו של חברו כך הדין לגגו שדיור ביתו בוקע ועולה אבל מגגו לחצר חברו או מחצר חברו לגגו הואיל ואין דיור בחצר שיאסרנו ואויר גג וחצר הוא הואיל ושניהם תשמיש שוה להיותם תשמיש דירה ולא גוף דירה מותר והלכך כל מגגו לחצרות ומחצרות לגגו מותר אבל מחצרו לגגות אסור. ומכל מקום אין הדברים מתישבים בעיני:

ונשוב לדברינו והוא שלדברי ר' שמעון כלם רשות אחת ואפי' הם של בעלים חלוקים ואפי' זה עם זה שאם לעצמן היינו ר' מאיר לפי מה שפי' רב יהודה בדבריו אלא אף זה עם זה וכמעשה האמור בשמן ואלונטית. וזהו שאמרו בגמרא על אותו מעשה תניא כותיה דרב יהודה שאלמלא מה שפי' הוא בדברי ר' מאיר היינו יכולין לפרש דברי ר' שמעון במה שאמר במשנתנו אחד גגות וכו' כל אחד במינו ופי' הוא בהם אף זו עם זו כמעשה של שמן ואלונטית. אלא שמכל מקום דוקא לכלים ששבתו בתוכם אבל לא לכלים ששבתו בבית. והלכה כר' שמעון אף בעירבו כמו שהתבאר. ומה שאסרנו מבית לקרפף לדעתנו דוקא כשהן של בעלים חלוקים אבל אם הכל שלו מותר וכן כתבוה גדולי המפרשי':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מאחר שפסקנו כר' שמעון אף בגבוה ונמוך משאר גגות עשרה ממילא נדחה מה שהיה ר' מאיר אומר שעמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לכתף עליו אלא מותר שהרי זו נגררת אחר דבריו שבמשנה ונדחית בדחיית חברתה. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי' והמחברים שלא הביאוה. ומכל מקום יש אומרי' שבזו הואיל והוזכרה בה גזרה ר"ל משום תל ברשות הרבים הלכה כר' מאיר בגזרותיו ואעפ"י שאביי אמ' הכא נמי גזרה וכו' אינו כן אלא בזו משום חלוק רשויות הוא ופוסקי' בה כר' שמעון אבל זו גזרה גמורה היא והלכה כדבריו. וכן ראיה ממה שנשאו ונתנו על זה אם נאמר כן אפי' במכתשת וגיגית והעלו בה שלא אסרו אלא בעמוד ואמת הריחים ר"ל מקום מושב הריחים שמקומם קבוע ודומים לתל אבל מטלטלין כגון מכתשת וגיגית ותיבה שגבוהים עשרה לא גזרו לטלטל בה ברשות היחיד. ומאחר שפסקנו כר' מאיר צריך שתזכור שלא אמרו ברשות היחיד גמור אלא במקום משתף כגון חצר שלא עירבו שהיא כדאי לטעות עם רשות הרבים וזה שהוא קוראין שתי רשויות שהן אחת פירושו כעין שתי רשויות כשלא עירבו והן רשות אחת כשעירבו כמו שפירשנו בראשון של שבת אבל ברשות היחיד עצמה לא וכן בשתי רשויות ועירבו אין כאן גזרה כלל. ואף גדולי המפרשי' כתבו שלא גזר ר' מאיר אלא בעמוד וכותל וכיוצא בו אבל בבור שבחצר לא גזר שבור ברשות הרבים אינו מצוי ומה שאינו מצוי לא גזרו בו. ומכל מקום גדולי הרבני' פרשו שמועה זו אף בשהחצר לאחד. ואינו מחוור שכל שהוא לאחד אין כאן גזרה שהרי כל שהוא לאחד אף הוא משתמש מביתו לעליה ולחצר. אלא עיקר הדברים שלא אמרה אלא בחצר משותף ושלא עירבו. וכן ביארנוה בראשון של שבת. אחר שכן זה שאמ' ר' מאיר שהחצרות רשות אחת לטלטל מזו לזו כלים ששבתו בתוכם אף בלא עירוב והרי החצרות ודאי כותל עשרה ביניהם שאם לא כן אינם כדין. שתים מכל מקום לא דרך כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה שבזו אעפ"י שאלו עולין מכאן ואוכלים וכו' מכל מקום אין מכניסין מזו לזו דרך בה אלא דרך פתחים שבה כמו שהוזכר בסוגיא זו. ומכל מקום באלו עולין מכאן וכו' הואיל והפירות לשם אין זה כתוף. ולענין פסק מיהא לר' שמעון אף דרך הכותל:

יש דברים בסוגיא זו שנאמרו לדעת חכמים אלא שיש מקום לקצתם אף לר' שמעון שהלכה כמותו ומתוך כך אנו צריכים לכתבם ומתוך בלבולים שיש בה אני רואה להעירך תחלה בביאורה דרך קצרה והוא שזה שאמרו לרבנן שהגגות כל אחת רשות בפני עצמה שלא לטלטל ממנה לחברתה אבל טלטול בעצמו מיהא מותר וסתם גגות אין מחיצות עשרה ביניהם ומתוך כך נחלקו בטלטול זה של עצמו רב ושמואל שלדעת רב אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות שהרי סמוך הוא לחברו שאינו רשאי לטלטל מזה לסמוך לו ואחר שכן הרי גג זה נפרץ למקום האסור לו ולדעת שמואל מטלטלין בכלו שמחיצות המבדילות בין הבתים שלמטה מהם רואין אותן כאלו עולות ומבדילות בין הגגים מטעם גוד אסיק ולא סוף דבר במחיצות הניכרות כגון שעולות על הגג שלשה טפחים בין גג לגג או לדעת קצת מפרשי' כל שאין תקרת הגג מכסה את הכותלים אעפ"י שאין הכותלים בולטים שבזו אף רב מודה בה אלא אף במחיצות שאין נכרות כגון שהגגים מחברים ומכסים המחיצות שבין הדיורים מטלטלין בכל הגג כלים ששבתו בגג או בביתו כמו שנבאר. ובסוף הסוגיא נתחלף המחלקת בגגים השוים לר' מאיר שהם רשות אחת הואיל ואין ביניהם גג גבוה עשרה מחברו והוא הדין אף בשאין שוין לר' שמעון שהרי בשוין אין חלוק בין ר' מאיר לר' שמעון אלא אף שאין שוים לר' שמעון כשוים לר' מאיר. וכן גג יחידי אף לדעת חכמים ר"ל שאינו סמוך לאחרים שאין ממנו פרצה לרשות האסור בכל אלו לדעת רב מטלטלין בכלו ולשמואל דוקא בארבע אמות. ואם כן לדעת שמואל לא אמרו בגגות רשות אחת לטלטל מזה לזה אלא בשתי אמות לזה ושתי אמות לזה. והקשו שם דרב אדרב ודשמואל אדשמואל. ותירצו בה דרב אדרב לא קשיא התם ליכא מחיצאתא הכא איכא מחיצאתא. ויש גורסי' התם לא מינכרן מחיצאתא הכא מינכרן מחיצאתא כלומר גגים השוים לרבנן שכל אחד רשות לעצמו שהיה רב סובר לדעתם שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הוא מפני שמאחר שאתה דן את הגגים כחלוקים זה מזה עד שאין לטלטל מזה לזה וגוד אסיק אין כאן שהרי אין המחיצות ניכרות על הדרך שביארנו הרי נמצא גג זה נפרץ למקום האסור לו אבל לר' מאיר הואיל וכלם כרשות אחת הם אצלו הרי מחיצות החיצונות שהן נכרות מכשירות כאלו הם כגג אחד ואין לאסור משום בני רשות הרבים העוברים לפניהם ולאחריהם ובצדי החצרות אעפ"י שאין מחצר לגגין מחיצות תחתונות וכן בגג יחידי אין בני רשות הרבים וחצרות שסביבותיו אוסרים ולשמואל הואיל והוא סובר גוד אסיק אף במחיצות שאין נכרות במחלקת ראשונה והוא גגים לרבנן אפי' שוים שכל רשות אחד רשות אחת לעצמו. הוא סובר שמטלטלין בכלו לדעת רבנן שכל אחד אתה רואה רשות אחת לעצמו וכן שאתה רואה מחיצות של מטה כאלו עולות למעלה הרי נשאר כל גג מוקף בעצמו והרי אין בו יתר מבית סאתים אבל לר' מאיר ור' שמעון שאתה דן את כל הגגות כאחת ואתה מתירן במחיצות החיצונות הרי יש כאן בין כל הגגות יותר מבית סאתים ואין זה היקף דירה והרי הוא כקרפף שכל שאינו מוקף לדירה דינו כקרפף ומחיצות של מטה הואיל ואין אתה דן את הגגות כחלוקים בפני עצמן אין גוד אסיק שבהם מועיל לעשות היקף דירה שהמחיצות אינן עשויות אלא למטה לדור בחללן והרי זה היקף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואין מטלטלי' בו אלא בארבע אמות וכן בגג יחידי לרבנן בשיש בו יתר מבית סאתים שהרי שמואל לא אסר אלא ביתר מבית סאתים ובמה ששמואל אוסר רב מתיר אלא שמצריך בו היכר מחיצות ומכל מקום אם אינו יתר מבית סאתים אף בלא היכר מחיצות מותר ומפני שכל שאינו יתר על בית סאתים אין דינו ככרמלית אלא כחצר והלכה כרב. לפיכך כל שאין יתר על בית סאתים אף בלא היכר מחיצות מותר אבל יתר על בית סאתים ואין בו היכר מחיצות אף בשלו אסור לטלטל אלא בארבע אמות שכרמלית הוא אבל כל שאינו יתר מבית סאתים אינו ככרמלית אלא כחצר דלא גרעי מקרפף דעלמא. וכשאסרו בגג בכלים ששבתו בבית אעפ"י שאינו יתר על בית סאתים דוקא מביתו לגג חברו או המשתף אבל מגגו לביתו אף בלא היכר מחיצות כל שאינו יתר על בית סאתים מותר (במביתו) [כמביתו] לחצרו שבמקצת הוא חשוב לדירה כחצר אחר שאין בו יתר על בית סאתים ואין לו דין קרפף כלל ומותר אפי' עם הבית. ובזו הקלו בגג מקרפף דעלמא שלא הוקף לדירה שאלו קרפף דעלמא אף בפחות מבית סאתים אסור בכלים ששבתו בתוך הבית וזה מותר. וכן כתבוה בתוספות ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שיש חולקי' בה להקל אף בקרפף בשהבית והקרפף לאחד כמו שביארנו בפרק פסים. וכן יש חולקי' להחמיר אף מביתו לגגו מדין קרפף:

וכן לענין ביאור הסוגיא שאמ' שמואל לדעת רבנן שאף במחיצות שאין נכרות מטלטלים בכלו כתבו גדולי המפרשי' שלא סוף דבר כלים ששבתו בגגו אלא אף כלים ששבתו בביתו וזהו שהוצרך שמואל במשנת גג גדול סמוך לקטן שהקטן אסור בשיש דיורין על זה ועל זה שנמצא הקטן מחיצה נדרסת הא לאו הכי אף קטן מותר ואלמלא לא היה שמואל מתיר אלא כלים ששבתו בגג הרי היה אפשר להעמידה בכלי' ששבתו בבית. אלא שבכלם מתיר שמואל לדעת חכמים. ולפיכך הוצרכו להעמידה בשיש דיורין עליהם. ואף הם למדו מכאן במה שאסרו לדברי הכל כלים ששבתו בבית להוציאם לקרפף דוקא לקרפף חברו אבל לקרפף שלו מותר מידי דהוה אחצרו המיוחדת שהרי אף בגג הוא סובר שאויר קרפף הוא ונאסר ביתר מבית סאתים כמו שכתבנו לדעת שמואל ואעפ"י כן מביתו לגגו מותר כשאין בו סאתים והרבה חולקים בזו כמו שכתבו גם הם בפירושיהם.

ובמה שנחלקו רב ושמואל לדעת חכמים בטלטול כל אחד לעצמו הקשו בגמרא לרב ממה שאמרו כל אחד רשות לעצמו שהדברים נראין שכל אחד יכול לטלטל מיהא בשלו כמי שאומר כל אחד רשות לעצמו לטלטל בו בכלו. ותירצו בה לדעתו שלא נאמר אלא שלא לטלטל מזה לזה אף בארבע אמות כגון שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה כמי שאומ' כל אחד רשות לעצמו שלא לטלטל ממנו לחברו. וחזרו והקשו לו מלשון משנה שהיו שונין בבית מדרשו של שמואל וחכמי' אומרי' אין להם אלא גגם. ובבית מדרשו של שמואל היו מקשין מתוספתא זו לרב שלשון זה ודאי מוכיח שגגם מיהא כלו מותר להם ותירצו לדעת רב שאף לשון זה אפשר לתרצו כלשון האמור בנוסח משנה שלנו ר"ל כל אחד רשות לעצמו ופירושו אין להם אלא גגם לטלטול ארבע אמות אבל מזה לזה אף בארבע אמות כגון שתי אמות בזה ושתי אמות בזה לא. ומכל מקום יכול היה לתרצה במחיצות הנכרות אלא שהיה רוצה לתרצה אף בשאין נכרות וכן שהמשנה סתם נאמרה.


דף פט עמוד בעריכה


וחזרו בגמרא ואמרו על רב יוסף שתמה על דברי שמואל במה שאמר שאף במחיצות שאין נכרות אומרי' גוד אסיק ואמר על זה לא שמיעא לי הא שמעתא ואהדריה אביי את אמריתה ניהלן ואהא אמריתה ניהלן גג גדול סמוך לגג קטן גדול מותר להכניס בו כלי בית של מטה ואין פני קטן אוסרי' מצד שאסור להוציא כלי ביתו לגגו של חברו ונמצא גגו נפרץ למקום האסור לו שהקטן הרי הוא לגדול כפתח שהרי יש גיפופין לגדול מכאן ומכאן יתר על רחב הקטן או ד' טפחי' מצד אחד וכן שאין הפרצה ביתר מעשר אבל קטן אסור להוציא כלי ביתו לשם שהרי נפרץ הוא במלואו לגדול. וזו לענין פסק דברי הכל היא שהרי אף לר' מאיר ור' שמעון דוקא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלי הבית להוציא מביתו לגג חברו או לגג המשותף אינן רשות אחת וגדול מותר שפרצתו שכנגד הקטן אסור שנפרץ הוא במלואו. ומכל מקום לענין פי' אתה יכול לפרשה לדעת חכמי' שאמרו כל אחד רשות לעצמו ואיסורו של מטה אוסרו מלמעלה אף לכלים ששבתו בגגו והרי נמצא שזו קשה לשמואל שהרי יש כאן מחיצה אמצעית אלא שאינה נכרת והיה לו להתיר לטלטל בכל הגג אף בקטן מטעם גוד אסיק ואמרת לן עלה משמיה דשמואל לתרוצה למתניתי' אליביה לא שאנו אלא שיש דיורין על זה ועל זה עוברין תמיד מזה לזה שנמצאת המחיצה נדרסת ומחיצה הנדרסת אין אומרי' בה גוד אסיק אבל אין בה דיורין מותר אף הקטן מטעם גוד אסיק אבל כשיש בה דיורין הותר הגדול לצד הגיפופין והם מותר כותלי הגדול על הקטן שאינם נדרסות. ואעפ"י כן לא שב רב יוסף מתמיהתו והשיבם אנא הכי אמרי לכו לא שאנו אלא שיש מחיצה על זה ומחיצה על זה ר"ל בכל סביבותיהם חוץ מן הצד שהם מחוברים בו ומחיצות הגדול משוכות והולכות וסובבות על הקטן שהגדול נתר בגיפופי המחיצות ואין הקטן אוסרו מפני שהוא לו כפתח אבל הקטן אסור הואיל ונפרץ במלואו אבל אם אין שם מחיצות אף הגדול אסור ומחיצות הבית לא יתירו שהרי אינן ניכרות וחזרו והזכירוהו שדיורין אמר להם. ואף הוא השיבם שאם אמר להם לשון דיורין כך היה הענין לא שאנו שהקטן אסור בין לעצמו בין לגדול לטלטל בו אלא שיש מחיצה הראוי' לדירה על כל אחד מהם ר"ל מחיצת עשרה טפחים ששיעור זה ראוי לדפנות של דירה שהרי גלו שתיהן את דעתן שרוצה כל אחד להשתמש בשלו ונמצא הגדול מותר בגיפופין הקטן ונאסר מתורת נפרץ במלואו לעצמו ואף תשמישו נאסר לבני גדול שהרי מכל מקום לא מחלו בני קטן זכותם לבני גדול שהרי אף הם גלו בדעתם שרוצים להשתמש בשלהם אבל אם יש מחיצה הראויה לדירה על הגדול ולא על הקטן אף הקטן מותר לבני גדול אף לכלים ששבתו בתוך ביתם שהרי סלקו בני קטן את עצמם מגגן ומחלו טלטולן לבני גדול והוה ליה כמביתו לגגו ועל דרך מה שאמרו אחד שעשה סולם קבוע לגגו והאחרים לא עשו כן לגגן הרי זה מותר בכל הגגות כלן שמן הסתם אף הם סלקו עצמם ומחלוהו לזה ונשאר רב יוסף בתמיהתו וכבר פסקנו שאין הלכה כשמואל ודברי רב יוסף מיהא כלם הלכה הם ושמועה זו של סולם פירושה אף להוציא להם מביתו כמו בגג שיש בו מחיצה הראויה לדירה שאלו לטלטל מגג לגג ואליבא דרבנן היאך אמרה רב נחמן אליבא דרבנן שאין הלכה כמותם. אלא לדעת ר' שמעון אמרה ואפי' מביתו קאמ' שכלם מחלו לו והרי הן כגג שלו ושאר בעלי הגגין כל אחד אסור בשלו בכלים ששבתו בתוך ביתו שהרי אין הגגין שלהם אלא של זה.

ואביי חידש עוד בענין זה שאם בנה עליה על גבי ביתו שזהו כעשיית סולם להיות שאר הגגין נמחלים לו אם חזר ובנה לפניה רקה ארבעה ר"ל איצטבה רחבה ארבעה הרי סלק עצמו מן הגגות ולא קבל מחילתם והותרו כל הגגות לבעליהן כל אחד בשלו לפי ענינו. ודוקא בשעשה את הרקה בינו ובין הגגות בענין שיראה ממנה כאלו עשאה להבדיל בין גגו לגג חברו אבל אם נראה ממנה שעשאה לעמוד עליה לשמור את גינתו או את תרביצו נשארו הגגות באיסורן ועל זו אמרו פעמים שרקה לאסור. ולמדת שאם עשו כלם סולם קבוע כל אחד מותר בשלו ואסור בשל חברו. ומכל מקום אמרו על זו בתלמוד המערב דוקא בשכלם עולים בסולם מצרי ואחד עולה בסולם צורי אותו של צורי נעשה כפתח והשאר נעשה כמטפס ועולה מטפס ויורד. כלומר שאינו פתח ונמחל לבעלי הצורי. וגדולי הרבנים מפרשים בשמועה זו דרך אחרת והוא שהם גורסי' בנה עליה על גבי ביתו ועשה לפניה (רקה) [דקה] ארבעה הותר בכל הגגות. והם מפרשים (רקה) [דקה] פתח קטן וכל שבנה עליה והקיף כל גגו מחיצות לעלייה ופתח פתח לצד הגגין הרי גלה בדעתו שרוצה הוא בתשמיש שאר הגגין ושהוא מחזיק בכך ושאף הם לא הקפידו ומחלו ודוקא שפתח לצד הגגין אבל אם פתח לצד גינה או פרדס הרי הוא אף סלק עצמו מן הגגין ונאסר בהם. ויש מפרשי' הותרו בכל הגגות ר"ל האחרים שעירבו.

ואחר כך שאל רמי בר חמא לדעת רב אליבא דרבנן שאסר טלטול עצמו של גג אלא בארבע אמות שנמצא הגג כרמלית. אם היה עמוד ברשות הרבים סמוך לו גבוה ורחב ארבעה שהוא רשות היחיד אם מותר לטלטל מגג זה לאותו עמוד בארבע אמות שתי אמות לזה ושתי אמות לזה (וכמהו) [ותמהו] על שאלתו שהרי איסורה פשוט מדין טלטול כרמלית לטלטול רשות היחיד וחזרו לומר ששאלתו היתה בשאכסדרה סמוכה לגג והוא של בעלים אחרים ואין לה מחיצות או פי תקרה שנאמר בה יורד וסותם אלא שנעשית בשפוע שאף זו דינה ככרמלית. וענין השאלה אם אחר שהם רשות אחת נדון אותם כאחת אעפ"י שהם של בעלים חלוקים והרי אין בה דירה למטה שיאסר כאיסור הגגין הנאסרים מצד דירות של מטה שיהו בוקעות ועולות או שמא יאסרו כדין מגג לגג. וכן השאלה בחורבא של אחרים וסמוכה לגג ופרוצה לרשות הרבים שאף היא כרמלית אם נאמר בה שמאחר שאין בה דירה יהא מותר או שמא הואיל וראויה היא לדירה יאסר. ונשארו שתיהן בספק. ואעפ"י שלענין פסק אין לנו בדברי חכמים כלום והרי שאלות אלו לדעת רבנן נשאלו יש להם מקום אף לר' שמעון ודנין בהם להקל כמו שנבאר. ומה שכעס רב ביבי על רב כהנא כשהיה מקנטר על שאלתו ואמ' לו וכי מאחר אתא ונצאי פירושו לדעתי שהוא קרא רב כהנא מאחר כלומר מאוחר ממני בזמן ר"ל שהוא ילד והוא בא ומקנתר עלי בהלכה. ויש גורסי' אתאי כלומ' וכי מתאחר בבית המדרש אני שאתה דן אותי כמדבר דרך קנתור לא מדרך עיקר:

זהו ביאור המשנה דרך קצרה אעפ"י שיש בה פירושי' אחרים ושגדולי המפרשי' האריכו בה הרבה:

והיוצא ממנה לענין פסק הוא שגגות וחצרות וקרפיפות רשות אחת לטלטל מזה לזה כלים ששבתו בתוכם וגג יחידי או גגים שוים אף לר' שמעון אם אין להם מחיצות הנכרות כגון שתקרת הבית יוצאת על הכותלים ומכסתם או שבולטת בחוץ כגון גגים שלנו המכוסים ברעפים אם יש בהם יתר מבית סאתים הרי הם כרמלית ודינם כקרפף יתר על בית סאתים שלא הוקף לדירה ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות וכל שכן שאין מטלטלין מן הבית לתוכן ולא מתוכן לבית כדין כרמלית עם רשות היחיד אפי' היו שניהם לאיש אחד אפי' מביתו של עצמו לגגו של עצמו שהרי מכל מקום אף את שלו נפרץ למקום האסור לו וגגין שאינם. שוים ר"ל שזה גבוה או נמוך עשרה מחברו אתה דן כל אחד מהם כגג יחידי ואם יש שם שוים ושאין שוים אתה דן את השוים כאחד ואת שאינן שוים כיחידים וכן הכל לפי מה שהוא ואם אין בגג היחידי או בשוים יתר מבית סאתים מטלטל בכלן מזה לזה אעפ"י שהם של בעלים חלוקים ומגג לחצר בכלים ששבתו בתוכם אבל לא לכלים ששבתו בבית ואם הכל לאחד אף בכלים ששבתו בבית כן אעפ"י שאין מחיצות נכרות שכל שאינו יתר מבית סאתים הרי הוא כקרפף המוקף לדירה וכל שהמחיצות נכרות אף ביתר מסאתים הדין כן. וכן מטלטלין מחצר המשותפת לקרפף שלו שאין הקרפף רשות מיוחד ליאסר עם חצר המשותפת. וכן מותר לטלטול מחצר המשותפת לגג שלו וכל שאסור מבית לגג או לחצר ובאו לגג או לחצר דרך מלבוש מטלטלין באותו גג או באותה חצר אף שלא דרך מלבוש אבל לא מחצר זו לחצר אחרת. ויש פוסקי' שבגג יחידי אפי' ביתר מסאתים ואף בלא היכר מחיצות שכל שבגג יחידי אומרין בו גוד אסיק. וכן מצאתיה לקצת חכמי הדור אלא שהדברים מתמיהים. וכל שנאסר בטלטול גגו ובשאר גגות בשלו הוא נאסר לא בארבע אמות ובשאר אף בכל שהו ודבר זה בשהיו כל הגגין שוים אם להיות בכלם מחיצות אם שלא להיות מחיצות באחד מהם אבל אם היתה מחיצה הראויה לדירה לזה ולא לאחרים הוא מותר בכלם והאחרי' אסורים אף בשלהם שמן הסתם רשותם שבגגות נמחל לזה. וכן אם עשה סולם קבוע לגגו או גג לפני העליה. ומכל מקום אם הראה עצמו כמסתלק מהם כגון שעשה רקה נאסר הוא בכלם ולא עוד אלא שאין אותו הגג אוסר שהרי הרקה כסלוק ומחילת רשות אבל אם נראית כעשויה לשמור גנות ופרדסים או שהיו לו זרעים במקצת אותו הגג והוא הדין לשאר דברים שאדם משתדל בשמירתם הרי היא כמי שאינה וכל שאתה דן את הגג ככרמלית אם בנה בית במקצת אסור לו לטלטל ממנה לגג אף בארבע אמות שהרי כרמלית ורשות היחיד היא וכן מן הגג לעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה אבל אם היה לו במקצת גגו אכסדרה או שהיא סמוכה לגגו ופרוצה לגג מרוח רביעי אם היא משפעת שאין לומר בה פי תקרה יורד וסותם הרי זה ספק ודנין בו לקולא ומשתמשין ממנה לגג בתוך ארבע אמות. ולקצת חכמי הדור ראיתי שמפרשין אותה אף במכוונת אעפ"י שיש לדון בה דין סתימת פי תקרה שמכיון שאין זו סתימה נכרת מקילין בה. וכן אם הגג פתוח לחורבא אעפ"י שהחורבה ראויה לדיורין הואיל ועכשו מיהא אין בה דיורין. ודוקא חורבא שאין לה דלתים ואין תשמישה אלא לשופכין אבל בית התבן ובית העצי' כל שבעליו משמרין אותה בדלת אעפ"י שאינו מצניע שם שום דבר. תורת בית עליו ואין מטלטלין ממנה לגגות אלא בעירוב או בטול רשות:


דף צ עמוד אעריכה


הספינה אפי' היתה יתרה מבית סאתים מותר לטלטל בכלה שהרי יש שם מחיצות והרי היא מוקפת לדירה ואין אומרי' שהמחיצות להבריח מים לבד הן עשויות ולא לדירה אלא אף לדירה הם עשויות ומטלטל בכלה בין בים בין ביבשה. ומכל מקום אם הפכה לזפתה אין מטלטלין על גבה אלא בארבע אמות שהרי בטלו מחיצות הא מכל מקום אם הפכה לדור תחתיה הרי גגה נחשב כגג יחידי ומשתמשין בכלו שהרי מחיצות הספינה מחיצות נכרות הן ואם אין בה יתר מבית סאתים אף בהפכה לזפתה משתמש בכלה. ובשם תוספתא ראיתי שהבתי' שבספינה צריכים לערב והילכך כל ספינות גדולות שיש בהם חדרים חדרים מיוחדים לשוכרים אם היו שם שני ישראלים צריכים לערב ולקנות רשות מן העכו"ם שבה אלא שיש מקילים לומר שבישכרו מרב החובל דים. ויש אומרי' דוקא כשרב החובל השאיר לעצמו תפישת יד במה שהשכיר. וכבר כתבנו ענין זה בכדי הצורך בפרק רביעי:


דף צ עמוד בעריכה


אכסדרה שהיא בבקעה והרי הבקעה כרמלית כמו שהתבאר במקומו והאכסדרה קרויה על גבי קונדיסין שתוחבין ארבע קונדיסי' בארבע רוחות ונותנין ארבע קורות מיתד ליתד ומסדרין הנסרים עליהם ולפעמים עושין לה מחיצות ולעולם אין עושין לה אלא שלש שבאותו צד שנכנסי' בו אין עושין בו מחיצה כלל וכל שיש לה שלש מחיצות אעפ"י שפתוחה מצד רביעי לכרמלית מטלטלין בכלה שהלכה כרב. ומכל מקום בשתי רוחות אין אומרין פי תקרה יורד וסותם אלא בעריבן כמו שיתבאר וזו פירושה ביש לה שלש מחיצות או שתים דעריבן. ויש מפרשי' אותה בלא שום דופן ואעפ"י שידוע שאף לרב אין אומרין פי תקרה יורד וסותם בשתי רוחות אלא אם כן עריבן. בזו הקלו הואיל ואין פתוחה אלא לכרמלית. אלא שבפרק פסין נראה סתירה לדבר זה כמו שהארכנו שם בענינים אלו ולמטה יתבארו בה דינים אחרים בע"ה:

ולענין הסוגיא מה שהקשו לרב אליבא דר' מאיר ליטלטל מגג לחצר וכו' הוא חוזר למעלה וכך פירושו לרב אליבא דר' מאיר שבגגין השוים אומר לדעתו שמטלטלין בכלו שנמצא עושה את הגגין כחצר ליטלטל מגג לחצר שהרי כלם כחצר הם והיאך הוא אומר שהגגים רשות אחת לעצמן והחצרות רשות אחת לעצמן כמו שביארנו למעלה. ותירץ בה משום גזרת ר"י בר אבדימי ר"ל גזרת תל ברה"ר שהוזכרה למעלה כלומר שכל שאתה מתיר מגג לחצר כ"ש שתתיר מגג לגג גבוה עשרה או נמוך עשרה שהוא דומיא דתל וחזרו והקשו לשמואל אליבא דרבנן שאוסר לדעתם בגג יחידי כשהוא יתר מבית סאתים ומפני שהוא דינו כקרפף ליטלטל מגג לקרפף בזמן שאין בקרפף ובגג אלא בית סאתים והרי אמרו לדעתם שגגים וחצרות רשות אחת וקרפיפות רשות אחרת. ותירץ רבה בר עולה גזרה שמא יפחת הגג מעשרה טפחי' ומתרבה הקרפף ביתר מבית סאתים. וחזר והקשה ואם כן אף מקרפף לקרפף לא יטלטל שמא תפחת מחיצה שביניהם והוא נעשה יותר מבית סאתים. ותירץ בה שבזו אי מפחית מינכרא מילתא אבל בגג הואיל ומבפנים לא נשתנה אעפ"י שנתמעט מבחוץ אינו נותן אל לבו. והוא הדין שהיה יכול להקשות לשמואל לא ליטלטל מגג לחצר שהרי הוא עושהו כקרפף ואין מטלטלין מחצר לקרפף אלא שרבנן לא אמרוה בפי' ר"ל שיהא גג וחצר רשות אחת עד שפרשה רב יהודה כדבריהם. ויש בשמועה זו בלבול פירושין ואין צריך בכך. ומה שאמרו תניא כותיה דרב הוא ממה שאמרו בבריתא זו בשם חכמים ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. ומה שאמרו תניא כותיה דרב (ר') יהודא היא ממה שפירש דבריו של ר' מאיר בדרך שעל כל פנים הוצרכנו לפרש דברי ר' שמעון כלן רשות אחת לטלטל מזה לזה כמעשה שמן ואלונטית וכמו שביארנו למעלה:


דף צא עמוד אעריכה


כבר ביארנו במחלקת משנתנו שהלכה כר' שמעון אלא שנחלקו רב ושמואל שלדעת רב דוקא בלא עירבו [אבל עירבו] לא שמא יבא להוציא כלי הבתים לחצר ולשמואל אף בעירבו כן ואין גוזרין זה מפני זה ונמצאו שני כלים בחצר אחת זה אסור וזה מותר והרי הוא כענין שלש חצרות הפתוחות לרשות הרבים ועירבו שתים החיצונות עם האמצעית ולא עירבו החיצונות זו עם זו שאמרו היא מותרת עמהם והם מותרות עמה ואעפ"י שהחיצונות אוסרות זו עם זו אפי' דרך אמצעית אין גוזרין שמא יתחלפו בני אמצעית להוציא כלי החיצונות שבה מזו לזו כמו שביארנו בפרק מי שהוציאוהו. ויש מקשים בסוגיא זו דרב אדרב ודשמואל אדשמואל שהרי רב גזר בכאן וכדעת רבנן שאמרו בשלש חצרות שלשתן אסורות והרי הוא עצמו פסק [בפ'] מי שהוציאוהו [מט:] כר' שמעון. ושמואל נראה שם שסובר כרבנן והוא שאמרו שם אמ' שמואל זו דברי ר' שמעון אבל חכמי' אומרי' שלשתם אסורות וכטעמיה דאמ' שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם. ומתרצים בה דרב אדרב לא קשיא שאני התם דמני דידיה אטו מני שאר חצרות לא גזר שאם אתה מתירו בשלו לא יבא להוציא של חצר זו לחצר זו אבל בכאן שכל הכלי' שלו אלא שזה שבת בבית וזה שבת בחצר ראוי לאסור זה מפני זה ולשמואל הדבר בהפך שבזו שבכאן הואיל ואתה אוסרו אף בשלו בקצת דברים והם אותה ששבתו בבית אתה רשאי להתירו בשבת בחצר אבל שלש חצרות שאין אתה אוסרו בשלו כלום ואתה מתירו בכלם להוציא את שלו בחצר זו ולחצר זו שמא יטעה ויוציא אף משל חצר זה לחצר זה. והקשו בסוגיא זו לרב מפשוטה של משנתנו שאם כדבריו מה הוצרך לומר במשנתנו אבל לא לכלים ששבתו בבית ומאחר שלא עירבו היאך כלי הבתים נמצאים בחצר והעמידוה בכומתא וסודרא שאדם לובשן ופושטן תמיד והוציאם דרך מלבוש בחצר ופשט את בגדיו והניחם שם בחצר שמותר לטלטלם בחצר אבל לא ממנה לגג ושאר הרשויות שהוזכרו.


דף צא עמוד בעריכה


וחזרו והקשו לשמואל ור' יוחנן ממה שאמרו אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו זה עם זה ביחד כל שגבוה עשרה למרפסת פחות מכן לחצר כמו שביארנו בפרק שתוף. כלומר דבר זה פירושו בזמן שדיורין הרבה בחצר ודיורין הרבה במרפסת ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שנמצא בני עלייה מותרין להוציא מעלייה למרפסת ובני חצר מבית לחצר אלא שנאסרו בני עליות בחצר בני חצר במרפסת הואיל ולא עירבו ביחד שאילו היו של יחידים ר"ל חצר לאחד ועליות לאחד אין צריך בעל העלייה לערב לעצמו להוציא למרפסת ולא בעל החצר להוציא מביתו לחצר אלא שיש שם הרבה דיורין ועירבו כל אחת לעצמו אלא שנאסרו את של זה בזה. ואמר עליה שבשכחו ולא עירבו גג וחצר ואכסדרה ומרפסת רשות אחת להתיר מזה לזה אלמא דוקא בלא עירבו. והעמידוה לדעת רבנן וכדעתם בשלש חצרות ודיקא נמי דלא קתני קרפף ומבוי ולר' שמעון אף קרפף ומבוי בכלל הא לר' שמעון אין כאן גזרה ואף בעירבו כן. וחזרו והקשו להם ממה שאמרו חמש חצרות הפתוחות מזו לזו שנמצאו יכולות לערב אחד וכלם פתוחות למבוי שנמצא שאין דריסה מזו לזו ושכחו כלם ולא עירבו אסור להכניס ולהוציא מחצרות למבוי וממבוי לחצרות אפי' כלים ששבתו בחצר ובאה לדעת חכמים שאין עושין את המבוי רשות אחת עם החצרות וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בכל החצר וכן אם שבתו במבוי מותר לטלטלם בכל המבוי. וזה שאמרו ובמבוי אסור אין הענין שהכלים ששבתו במבוי יהא אסור לטלטלם במבוי בחוץ לארבע אמות שאין הלכה כדברי האומר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אלא מטלטלין בכלו כלים ששבתו בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת פרק מילה. אלא כך פירושו ולמבוי אסור כלומר כלים ששבתו בחצר אסור להוציאן למבוי ואעפ"י שזו משנה יתירה היא שהרי אמרו בה אסור להכניס מחצר למבוי תירצו בה למטה חדא לעירבו וחדא ללא עירבו. ר"ל שבכלם אסרו חכמים להוציא מחצר למבוי ור' שמעון מתיר וכמו שביארנו לדעתו שהמבוי בכלל גג וחצר לרשות אחת וכן הלכה. ומכל מקום אמרו עליה ולא עירבו. אלמא שבעירבו ר"ל החצרות לעצמן הואיל וכלי הבתים מצויים בחצר לא. ותירצו בה מאי לא עירבו החצרות ביחד הא מכל מקום לעצמן עירבו ואף בזו מותר.


דף צב עמוד אעריכה


וחזרו והקשו לר' יוחנן על מה שסובר שהחצרות כלן רשות אחת לטלטל מזו לזו בין בעירבו בין בלא עירבו. מדברי עצמו ממה ששנינו כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ולא אחד היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלים ובלבד שלא יורידו למטה אפי' בחצר ומפני שהחצרות אף לעצמן אינן רשות אחת. ואי אמרת בשלמא דוקא בלא עירבו מוקמינן להא בעירבו אלא אי אמרת בין בעירבו בין בלא עירבו קשיא הא. ופרשוה אף לדעת ר' שמעון ולמטה בבתים קאמ' הא להוריד לחצר ולאכל שם מותר. וכבר פסקנו שהלכה כר' שמעון אפי' בעירבו ואעפ"י שרב במקום שמואל הלכה כרב באיסורי הרי ר' יוחנן כשמואל כמו שאמר מי לחשך בין עירבו בין לא עירבו כלומר מי לחשך לחלק בה חלוקות הרי סתם נאמרה ובין עירבו בין לא עירבו וכן עיקר:

מעתה שתי חצרות וחורבה אחת ביניהם הן שלהם הן של אחרים שהיא כדין חצר אחר שאינה פרוצה לרשות הרבים ואחת מן החצרות עירבה לעצמה שנמצאו כלי הבתים מצויים בה ואחת לא עירבה נותנין אותה להשתמש בה אף לשעירבה ואין גוזרין שמא יוציא כלי הבתים המצויים בחצר לתוכה והרי אינה רשות אחת אלא עם החצר שהרי פסקנו שאין גוזרין בכך. ומעתה שניהם מותרין בה בכלים ששבתו בחצר ולא עוד אלא שלדעת רב שפסק בחצרות דוקא בלא עירבו בזו מודה מפני שהכלים שבבית מצוים בחצר הואיל ואף בחצר הם נשמרים אבל חורבא אין כלי הבית מצויים בה הואיל ואינם נשמרים שם אלא שאין אנו צריכים לכך שהרי אף בחצרות פסקנוה אף בעירבו:

ומכל מקום לענין באור רב הונא שאמר נותנין אותה לזה שלא עירבה היה סבור לדמותה לחצר ולגזור בעירבה שלא להשתמש בחורבא משום דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבא וחייא בר רב העיד על אביו שאף לשעירבה נותנין אותה אלא שנסתפק אם להיות שתיהן אסורות בחורבא ר"ל להיות זו אוסרת על זו אם להיות אף לכלים ששבתו בחצר מותרות בה ושלא לאסור זו על זו אחר שהחצרות רשות אחת. ואמר תחלה שתיהן אסורות פי' שזה שאמר רב ליתנה לשתיהן להחמיר אמרה לאסור זו על זו שלא להוציא לה אף כלים ששבתו בחצר אעפ"י שהן רשות אחת שאם תאמר שזה שאמר רב נותנין אותה אף לשעירבו להקל אמרה להיות שתיהן מותרות להוציא לה כלים ששבתו בחצרה וכדעת ר' יוחנן על דברי ר' שמעון שלא גזר בעירבו שמא יבא להוציא כלים ששבתו בבית המצויים בחצר לחצר האחרת אם כן מפני מה אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה. כלומר מפני מה גזר רב בחצרות אעפ"י שהן רשות אחת שלא לטלטל מזו לזו בעירבו שנמצא שאסור שלא לטלטל מזו שעירבה כלים ששבתו בתוכה לחצר שבצדה שלא עירבה וכמו שאתה נותן החורבה אף לזו שעירבה לטלטל בני [החצר] כליהם לחורבא כך היה לך ליתן חצר שלא עירבה לזו שעירבה להיות זו שעירבה מוציאה כלי חצרה לזו שלא עירבה. ודחה לתמיהתו דבחצרות [איכא] למיגזר שהכלים ששבתו בבית מצויים בתוכה הואיל ועירבו אבל חורבא אין כלי הבית מצויים לשם. ובלישנא בתרא אף חייא בר רב אמרה כן שלדעת אביו נותנין אף לשעירבה להיתר ושתיהן מותרות. ודקא מקשינן אי הכי מפני מה אין נותנין וכו' על הדרך שביארנו הוא תירץ התם כיון דמינטר וכו' על הדרך שביארנו:

זה שביארנו בחורבא זו אפי' היא של אחרים גדולי הרבנים כתבוה כן. ומכל מקום גדולי המפרשים חולקים בה ופרשוה דוקא כשהיא של בעלי החצרות אבל בחורבא של אחרים לא. וראיה להם מפרק הדר [עד.] שאמרו שם אמ' רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. שמואל אמ' אפי' בית אחד וחצר אחת. ור' יוחנן אמ' אפי' חורבא. ואזדא לטעמיה דאמ' הלכה כר' שמעון אף בעירבו. אלמא לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבא. כלומר לרב שהוא אוסר להכניס כלי המבוי לחורבא מגזרה שמא יכניס שם כלי הבתים דין הוא שלא תחשב החורבא מכלל המבוי להתירו אבל ר' יוחנן דלא גזר ומתיר להכניס כלי המבוי לחורבא ראויה היא להצטרף ליחשב מכלל המבוי להתירו. אלמא לדברי הכל החורבא אסורה להם וודאי פירושה בחורבא של אחרים ואעפ"י שאינה אוסרת מכל מקום אסורה היא. ובתוספות פירשו שכל שאינו אוסר אינו נאסר ופרשו זו של פרק הדר בשבית הבעלים פתוח לחורבא ואוסרה לאחרים. ושמא תאמר אם כן היינו בית והיינו דשמואל דאמ' בית אחד וחצר אחת. הם פרשוה בשהבית פתוח מצד אחד למבוי אחר ורגיל בו ואינו רגיל לצאת בפתח שבחורבא ונמצא חורבא יש כאן בית אין כאן. וגדולי הדור מביאין ראיה לדעת זה ממה שאמרו בתלמוד המערב היו שלש זה משתמש בחורבא דרך פתחו וזה משתמש בחורבא דרך פתחו האמצעית אסורה (אימתי בזמן שהאמצעית אסורה) אימתי בזמן שהאמצעית של שניהם אבל אם היתה האמצעית של אחד מן השוק זה משתמש באחת וזה בשתים. אלמא שאף בחורבא של אחרים מותר. אלא שהם מפקפקים בגופו של דבר למה מותר לזה יותר מחברו. ופרשוה כשאחד הוחזק להשתמש בה בחול ולפיכך נותנין אותה לזה שהורגל בה ואעפ"י שאמרו יש דין גזל בשבת וחורבא מחזיר לבעלים דוקא כשהבעלים משתמשים בה שתשמיש הבעלים הוא שאוסר על האחרים אבל כשאין בעלים משתמשין בה אינה חוזרת להם ליאסר על אחרים:

המשנה השניה והכונה בה כמשנה שלפניה והוא שאמר. גג גדול סמוך לקטן גדול מותר להוציא כלים אף שבביתו לאותו הגג ואין אומרין מאחר שאסור לו מכל מקום להוציא כלי ביתו לגג הקטן שהרי הוא של חברו ומביתו לגג חברו או לגג המשתף אסור הרי נמצא הגדול נפרץ למקום האסור לו שפרצת הקטן אינה פרצה אצל הגדול אלא פתח הואיל ויש כאן מחיצות הניכרות וקטן אסור כמו שפירשנו למעלה שמן הסתם הקטן פרוץ במלואו והגדול נשארו לו גיפופין עד שנעשית פרצת הקטן אצלו כפתח הואיל ואין הפרצה יתרה מעשר. וכן צריך שתפרש בשכותלי הקטן נכנסים לתוך הגדול שנמצא שאין לקטן גיפופין כלל הא לאו הכי אף הקטן מותר והותר הגדול לעצמו וקטן לעצמו שגיפופי הגדול נעשין לקטן כלחי שהשוה מבפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי כמו שהתבאר. ואם לא היו שם מחיצות כלל שניהם אסורים ר"ל כל אחד בשלו לענין כלי הבית שהרי לכלים ששבתו בבית. כל גג של חברו מקום האסור לו הוא.

וכן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת להוציא לה כלי הבתים אם עירבה לעצמה ואין פרצת הקטנה אוסרת עליה שאינה אלא כפתח הואיל ואינה יתרה אבל קטנה אסורה להוציא לה מן הבתים שלה שהרי נפרצה במלואה למקום האסור לה הואיל ולא עירבה עמה. ואף זו כשנכנסין כותלי הקטנה בגדולה הא לאו הכי כל אחת מותרת לעצמה אם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שגיפופי הגדולה נעשין לה לחי כמו שהתבאר וכן כשאמרו קטנה אסורה דוקא בנפרצה מבעוד יום שאם משנכנס שבת הרי שבת שהותרה הותרה כמו שיתבאר בגמרא שהרי כל פרצה שבין החצרות איסור דיורין הוא ולא איסור מחיצות:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

למדת ממשנתנו שדיורי גדולה מושלים בקטנה כלומר יש להם רשות בקטנה ומושכים אותה אצלו ואין דיורי קטנה מושלים בגדולה למשכם אצלו שהקטנה נגררת אחר הגדולה ולא הגדולה אחר הקטנה והרי הענין כאלו הקטנה נבלעת בתוך הגדולה. מעתה חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה אם היו גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה כאלו הכל רשות אחת שמאחר שהגפנים שהם עיקר אצל הזרעים הם בגדולה שהיא עיקר אצל [הקטנה] אבל הקטנה דנין כאלו היא וזריעותיה בתוך הגדולה ואם זרע הזרעים אסורים והגפנים שקדמו מותרים. היו גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה שגיפופיה כמחיצה המבדלת והרי זה כהיה גדר בנתים זו סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ומותר אף (לכשיתרשו) [לכשיגדלו] הזרעים הואיל ואין כאן מראית העין כמו שביארנו במסכת בבא בתרא וכן לענין גט שאם זרק לה גט בחצרה והיא עומדת שם מתגרשת כמו שיתבאר במקומו. אם היתה אשה בגדולה וזרק לה בעלה גט בקטנה ושתיהן שלה מתגרשת אעפ"י שהיא עומדת בגדולה הואיל והאשה שהיא עיקר אצל הגט בגדולה שהיא עיקר אצל הקטנה. אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת שהרי אעפ"י שהחצרות שלה צריך שתהא עומדת בתוך ביתה או חצרה אפי' בחצר המשתמרת והרי הגדולה חלוקה לעצמה שאין הקטנה נגררת אחר הגדולה הואיל והאשה בתוכה שהיא עיקר אצל הגט וכל שכן שאין הגדולה נמשכת אחר הקטנה אעפ"י שהאשה בתוכה.


דף צב עמוד בעריכה


צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן שהרי צבור שהוא עיקר בגדולה שהיא עיקר גם כן. צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהצבור עיקר וכשהוא בגדולה שליח צבור שהוא בקטנה נחשב כאלו הוא עמהם לא שיהא השליח עיקר למשוך את הצבור למקומו אלא צבור עיקר כדרך שהזכרנו בגפנים ואשה שהם עיקר. ובכל אלו דוקא בנפרצה קטנה במלואה לגדולה אבל כל שלא נפרצה במלואה אלא שיש לה גיפופין וכן שאין הפרצה ביתר מעשר וכל שכן אם לא נפרצה כלל אלא שהיא פתוחה לה כל אחת רשות לעצמה ואין שום צירוף מזו לזו:

ולענין תפלה מיהא יש שואלים ממה שאמרו במסכת סוטה [לח:] אריכי באפי גוצי לא מפסיק תיבותא נמי לא מפסיק מחיצה מאי (תשמע) [ת"ש] דאמ' ר' יהושע בן לוי אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכן אמרוה בפסח שני [פה:] לענין שאף מן האגוף ולחוץ דנין אותו כעומד בפנים ואם כן אף בזו מחיצה שבין הצבור לשלוחם לא תפסיק. ופרשוה גדולי המפרשי' שזו של ר' יהושע לא נאמרה אלא שיש צבור במקומו של מוציא ומאחר שהמוציא ראוי להוציא את הצבור העומדי' במקומו אף אותם שהמחיצה מפסקתם יוצאים בברכתו או בתפלתו ועונים לכל דבר שבקדושה אף מבית הסמוך לה שלא נפרצה לו או אפי' בלא פתח כל ששומע את קולו דומיא דברכת כהנים להיותם בכלל ברכה אבל כשהשליח יחיד במקומו אין ראוי להוציא את שאחר המחיצה אלא אם כן צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה. וכן הדין בתשעה בגדולה ואחד בקטנה שמצטרפין לעשרה ואפי' האחד הוא השליח. תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין על הדרך שביארנו בחברותיה:

צואה בגדולה אסור לקרות קרית שמע בקטנה ויש מפרשי' בה דוקא בתוך ארבע אמות. ולדעת האומר במסכת ברכות שכל הבית כארבע אמות אף בזה בכל הבית צואה בקטנה מותר לקרוא את שמע בגדולה ואפי' בתוך ארבע אמות של צואה כאלו היתה שם מחיצה ובלבד שלא תעמוד הצואה כנגד עיניו:

זה שביארנו שבגפני' בגדולה אסור לזרוע בקטנה פירושו אפי' חוץ לארבע אמות מפני שאנו חושבי' אותה כאלו היא כלה בתוך הגדולה. ולמדת שיש כאן מחיצות לאסור שהמחיצות שסביב הקטנה אוסרין עליה ואלו לא היו שם אותם המחיצות אלא שהיה הכל אויר היה מרחיק ארבע אמות וזורע:


דף צג עמוד אעריכה


סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימים ר"ל לחיים על פתח האכסדרה ושתי דפנות בשני צדי האכסדרה לצפון ולדרום שתקרת האכסדרה קצרה מארבע אמות רוחב מפני שהיא הרבה על פני ארך כל הבית ונמצאו שני כותלי הבית משתמשין לקירוי האכסדרה מצד דופן עקומה אבל בצד שלישי של רוחב הבית העומד כנגד הנכנס האכסדרא רחבה שם הרבה נכנסת לארך הבית ואין כותל הבית שתחתיה משתמש לאכסדרה והרי שאין כאן אלא שתי דפנות ומכל מקום עשה הוא לחיים להכשיר את החצר על פתח האכסדרה והרי פצימין אלו עומדין במקום מחיצה ולחיים אלו נראים אם מבפנים אם מבחוץ ואם השוה את פצימיה כגון שבנה בצד הלחיים על פני כל רוחב הכותל עד שהושוו הלחיים לשאר הכותל הרי אין כאן לחי ונמצא תוספת מחיצה אוסר [אלא] שתוספת זה אינו תוספת מחיצה שהרי אינו עושה מחיצה ברוח הצריך לו אלא סלוק מחיצה הוא בהשואת הלחיים לכותל. וכן בחצר גדולה שנפרצה לקטנה שגדולה מותרת בגיפופיה אלו עבה את הגיפופין ובנה בצדם עד שהושוו את הגיפופים לחודה של מחיצת הקטנה שנמצאו שתיהן נפרצות במלואן זו לזו נאסרו שתיהן להוציא כלי הבית לשם ונמצא תוספת מחיצה אוסר אלא שזה אינו תוספת מחיצה אלא סלוק מחיצה על הדרך שביארנו:

בית שהיה חציו מקורה וחציו אינו מקורה וגפנים נטועים בצד זה תחת התקרה מותר לזרוע ירקות בצד זה במקום שאינו מקורה אף בתוך ארבע אמות שלענין כלאים פי תקרה יורד וסותם והרי הוא כאילו מחיצה גמורה בנתים ואם השוה את קירויו ר"ל שקירה את כל הבית אסור אלא אם כן בהרחקה ונמצא תוספת מחיצה אוסרת שאף זה סלוק מחיצה הוא:

יש במחיצת הכרם להקל ולהחמיר להקל כיצד הרי שהיתה מחיצה בצד הכרם והוא נטוע עד עיקר המחיצה ר"ל סמוך לה אפי' לא היתה אלא מחיצה של קנים זורע מאחורי המחיצה ואילך בלא שום הרחקה ואלו לא היתה שם מחיצה היה צריך להרחיק ארבע אמות להחמיר כיצד לא היו הנטיעות סמוכות לגדר אלא רחוקות ממנו והיה הוא רוצה לזרוע לפנים מן הגדר. וכבר ביארנו בפרק ראשון שכל קרחה שבין כרם לגדר והיא הנקראת מחול הכרם אם יש שם שתים עשרה אמות מקום פנוי זורע באמצע שכשאתה מניח לצד הכרם לעבודת הכרם בחרישת השוורים ארבע אמות וארבע לצד הגדר שדרכו של אדם להניחו פנוי לילך בו סביב הכרם ולהעמיד שם בקר וכליו נשאר באמצע ארבע אמות וכל שיש בו ארבע אמות מקום חשוב הוא ואינו בטל אצל הכרם להיות נדון מתחומו אבל אם לא היו שם שתים עשרה אמות מקום פנוי אפי' אחת עשרה לא יביא זרע לשם שכשפרנסת ארבע לצד הכרם וארבע לצד הגדר לא נשארו אלא שלש והרי הם בטלות אצל הכרם וכל שהוא מתחום הכרם אסור לזרוע אף בהרחקת ארבע אמות ואלו לא היה שם גדר אלא שהיה הכל אויר היה רשאי לזרוע בהרחקת ד' אמות כמו שהתבאר:

כבר ביארנו בפרק ראשון בענין הקפת שלשה חבלים לשיירא שחנתה בבקעה שאין מתירין ליחיד לטלטל בקרפף של מחיצות ר"ל של שתי לבד או של ערב לבד כגון של חבלים או של קנים אלא בבית סאתים הואיל ואין כאן מחיצות קיימות וכן לשנים בית סאתים לכל אחד לדעת קצת. ויש אומרים בין שניהם כמו שביארנו שם אבל בשיירא ר"ל שהם שלשה הותר להם להקיף כל צרכם. מעתה שלש קרפיפות זה בצד זה כגון שהיו שלשה מהלכין בדרך והקיפו שלש קרפיפות לדירה במחיצות של שתי לבד אם היו שנים החיצונים מגפפים ר"ל שהם רחבים מן האמצע ועודפים עליו עד שהוא פרוץ במלואו בשניהם כגון זה אעפ"י שיחיד בזה ויחיד בזה ואין כאן שיירא בקרפף אחד הרי דיורי החיצונים באמצעית ונותנין להם כל צרכם בכל אחד מהם בין בחיצוניי' בין באמצעי וכן כתבוה גדולי המפרשים שמאחר שנעשו שיירא באמצעי הרי החיצונים כחצר לאמצעי ובלבד שלא יהא שם בית סאתים פנוי מכלים כמו שכתבנו בפרק ראשון. וכן דוקא שכותלי האמצעי נכנסים לכאן ולכאן עד שאינו ניתר בנראה מבחוץ אעפ"י ששוה מבפנים שאם לא כן כלם מגפפי' הם. וכן הדין אם גיפופי החיצוניים רחבים ארבע אמות שאין נקראין עוד גיפוף שהרי אין להם תורת לחי כמו שהתבאר.

אמצעי מגפף ושנים החיצוניים אינם מגפפים כגון שהוא רחב מהם עד שהם פרוצים במלואם הרי הם יחידים ואין נותנין להם אלא בית סאתים לכל א' וכל שיש בו יתר על בית סאתים אסור הוא והפתוח לו ונמצא שאם האמצעי יתר מבית סאתים כלם אסורי' שהרי נפרצו החיצונים למקום האסור להם שהרי מ"מ אין כאן שיירא והרי דיורי האמצעי בחיצוני' ולא של חיצונים באמצעי והילכך הרי אין באמצעי אלא דיור אחד ובחיצונים בכל אחד שני דיורין עם האמצעי שחושבין בתוכו והרי מכל מקום אין כאן שלשה. (היו שנים באמצעי ובחילונים אחד אחד הרי מכל מקום אין כאן שלשה). היו שנים באמצעי ובחיצונים אחד אחד הרי מכל מקום אם נמלכו הפנימיים לצאת ביחד כאחד מן החיצוניים ונמצאו שלשה בחיצון ומתוך כך מקילין בו אעפ"י שאפשר לפנימיים שיחלקו ויצא אחד מכאן ואחד מכאן ר"ל שיהא דעתו בכך מבין השמשות ונמצא שקנה שביתה בסלוק עצמו מן האחר ולא יהו אלא שנים בכל אחד מן החיצוניים שכל כיוצא בזה תולין להקל וכל שכן אם היו שנים בזה ושנים בזה ויחיד באמצעי נראה שנותן לב לשניהם אלא אם כן גלה דעתו שאינו רוצה לצאת אלא באחד:


דף צג עמוד בעריכה


כבר ביארנו במסכת שבת בפרק הזורק שהמבוי שהוא שוה מתוכו ונעשה בצד ראשו מדרון לרשות הרבים כגון שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רשות הרבים והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רשות הרבים שאותו מדרון הוה לו כמחיצה ואינו צריך לחי וקורה. למדת שהגדוד כמחיצה. ואחר שכן כל שהיו שתי חצרות סמוכות זו לזו והאחת גבוהה מחברתה עשרה הרי יש כאן מחיצה מצד זה ואינו צריך מחיצה אחרת אף לעליונה וכל שכן לתחתונה שהוא אצלה מחיצה גמורה. היה שם גדוד חמשה כגון שקרקע החצר גבוה מחברתה חמשה ובנה עוד מחיצה חמשה על הגדוד הרי אלו מצטרפין למחיצה ואין צריך כלום מאותו חצר ואין אומרין או כלו בגדוד או כלו במחיצה ומפני שהמחיצה ראויה למנוע שם מחיצה מן הגדוד אחר שהיא מונעת ראיית החמשה של גדוד אין אומרין כן שהרי מכל מקום הרי הכל מין מחיצה הוא. ומעתה שתי חצרות שזו למעלה מזו עשרה או שיש שם גדוד חמשה ומחיצה חמשה הרי הוא ככותל שבין שתי חצרות ומערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכן מערבי' אחד ולא שנים שהכל רשות אחת היא:

ולענין ביאור מיהא זה שהיה רב חסדא אומר שאין מצטרפי' והקשו לו משמועה זו של שתי חצרות ותירץ בה שמודה הוא בתחתונה הואיל והכל נראה לה שהוא אצלה מחיצה אבל לעליונה מיהא אינן מצטרפי' למחיצה הקשו לו אי הכי תחתונה תערב תרי. כלומר תערב לעצמה כדין החצר החלוקה מחברתה וראשונה לא תערב כלל אף בפני עצמה כלומ' לא יועיל לה עירוב שהרי פרוצה היא וצריכה לתקון אחר. ופרשה כגון שהיתה עליונה מגפפת והולכת עד עשר אמות. פי' כגון שיש ביניהם מחיצה עשרה או גדוד עשרה בחוץ לעשר אמות מכאן ומכאן ונשארה פרצת עשר שאין בה מחיצה גמורה אלא שיש בהן גדוד חמשה ומחיצה חמשה ולענין זה מיהא אחר שיש שם מחיצה עשרה מועלת מחיצה זו שלא ליחשב כפרצת עשר שתהא כפתח לערב אחד אם ירצו אלא מערבין שנים דלגבי הא סתימה היא. והקשה ממה שאמר פחות מכן מערבין אחד ולא שנים. כלומ' אם אין בגדוד חמשה ואחר שיש שם מחיצה גמורה בשני ראשיו הרי זה כפתח והיה לו לומר רצו מערבין שנים לא רצו מערבין אחד. ופרשה כגון שנפרצה התחתונה במלואה לעליונה כגון שאין רחב כלה אלא כנגד פרצת העשר. והקשו ומכל מקום תינח לבני תחתונה שאם תערב לעצמה העליונה אוסרתה אלא עליונה תערב כמו שתרצה שהרי הפרצה פתחה של עליונה היא וכו' וכבר ביארנו הלכה רווחת שמצטרפין:

דיורין הבאים בשבת כגון שתי חצרות שכותל ביניהן ועירבו כל אחת לעצמה ונפל הכותל שהרי אלו היו לאדם אחד היה מטלטל בכלו מביתו ואין כאן איסור אלא מחמת דיורין שנתוספו אין אוסרין זה על זה שהשבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כלה לענין איסור דיורין שאלו נפרצה לרשות הרבים או לכרמלית ודאי אסור כמו שיתבאר אבל כשנפרצה לחצר שאינה מעורבת או שעירבו כל אחת לעצמה אין כאן אלא דיורין ואין אוסרין בשבת. וכן הדין בעירבו שתי חצרות ביחד מצד חלון או פתח שהיה ביניהם ונסתמו בשבת שמשתמשין דרך חורים או דרך גובה הכותל כמו שהתבאר. ואם כן מה שאמרו במשנתנו חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שקטנה כפתחה של גדולה ואינה אוסרת עליה אבל הגדולה אוסרת על הקטנה מחמת דיוריה פירושה שנפרצה מבעוד יום הא משקדש היום אף הקטנה מותרת הואיל ואין כאן איסור מחיצות אלא איסור דיורין והילכך כותל שבין שתי חצרות שנפל זה מטלטל מכאן עד עיקר המחיצה וזה מכאן עד עיקר המחיצה כמו שהיו עושין מתחלה ור"ל בכלים ששבתו בבית הואיל ועירבה כל אחת לעצמה. וגדולי המפרשים כתבו בה שכבר יצאו לחצר קודם שנפל הכותל שאלו לאחר שנפל הואיל והחצרות נפרצו למקום האסור להם שהרי אסורות הן זו עם זו אין מוציאין לה מן הבתים מתחלה דיינו שנתיר בכלה טלטול כלים ששבתו בחצר. מאי למימרא הרי כל חצרות רשות אחת הן ואף מחצר לחצר כן אלא שבכלים ששבתו בבית היא אמורה ומאחר שאין כאן צורך מחיצה אם רצו לפרוס וילון ביניהם דרך צניעות בעלמא מותר וכן הדין להסירה כשירצו שאין בה דין אהל כלל אחר שאין בה שום צרך ואעפ"י שנחלק בה רב הלכה בזו כשמואל שהרי לא מחלקת של עצמן הוא אלא של אחרים וכבר נפסקה שאין אוסרין:

ולענין ביאור מה שאמרו אמ' להו שמואל אי קפיד אבא קטרו ביה המייניה. דרך בדיחותא היא. כלומר שתסתייע עשיית המחיצה בשלו על כרחו ואין צריך לומר שלדעת רב אין מחיצה אלא קבועה ושעל זה אמ' שמואל קטרו לה בהמייניה שתהא קבועה. וכן בפירושי' אחרים שנאמרו בה. ומה שאמרו ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור. והשיבו אתריה דשמואל הוה שנראין הדברים שאין לחכם לאסור במקום חכם אחר. דוקא באיסור חמור כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב אף במקומו. ויש פוסקי' בזו כרב ולא שיהא רב חולק על דיורין הבאים בשבת ולא בחצר גדולה שנפרצה לקטנה שכל אחת מותרת לעצמה שהרי גיפופי גדולה מכשירין בה אלא שבזו הואיל ונפלה מחיצה האמצעית כלה וכל אחת נפרצה במלואה לחברתה ותשמישה של זו נוח בזו יש לגזור שלא לטלטל כלי הבתים לחצר עד עיקר מחיצה שמא ימשך ויטלטל לחצר אחרת ומתוך כך אינו מטלטל אלא בארבע אמות. ומכל מקום שטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון:


דף צד עמוד אעריכה


המשנה השלישית והכונה לבאר בה בענין החלק השני והוא שאמר חצר שנפרצה לרשות הרבים ר"ל במלואה והוא שלא נשארו שם גיפופין מכאן ומכאן לעמוד במקום לחי או שהיתה הפרצה ביתר מעשר שאין הגיפופי' מועילים עוד כלום המכניס מרשות היחיד לתוכה או מתוכה לרשות היחיד חייב מפני שיש לה דין רשות הרבים. ותמהו עליו בגמרא וכי מפני שנפרצה לרשות הרבים הויא ליה רשות הרבים והלא אינה של רבים ואעפ"י שעוברים ושבים דרך בה אין זה אלא כעין גזלה והרי בעל חצר מונעם לכשירצה שזו שאמרו לענין דיני ממונות רבים שביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו אעפ"י שהשדה של אחד כבר העמדנוה במקומה בשאבדה להם דרך באותה שדה ועכשו ביררו בו דרך לאחד מן הרוחות שאעפ"י שאין יודעין מקום דרכם הואיל ומכל מקום היה להם דרך לשם ואבדה להם וביררוה לעצמם מה שביררו ביררו. ואם תאמר שבחצר זה כן ודאי כך הוא הדין אלא שאי אפשר לפרש כן שהרי אמרו ר' חנינא על מקום מחיצה מחלקת אבל תוך החצר עצמה ודאי כרמלית היא ופירושה על מקום מחיצה הסמוך לרשות הרבים. אלמא הדבר פשוט שלא אבדה להם דרך בתוכה שאלו כן לא הוצרך ר' חנינא לומר כן. ואעפ"י שלר' חנינא מיהא אין קושיא דמקום הכותל מיהא אין תמיהה לר' אליעזר אם מחזיקה ברשות הרבים מ"מ לדידן ומפרשים פלוגתייהו אתוכה קשיא דהא מדר' חנינא נפקא לן דלאו באבדה להם דרך עסיקינן ומכל מקום תירץ בה עד מקום מחיצה הפנימית (כחו) [כמו] שאף אנו מפרשי' בה וכל תוך החצר במשמע ועדיין אפשר להעמידה באבדה להם דרך. וחזר ואמר אי בעית אימא וכו' כלומר לא באבדה להם דרך שמכל מקום אי אפשר שבזו חלקו חכמי' ומעולם לא נחלקו על תוך החצר שאם אבדה להם דרך בה ועכשו החזיקו ודאי אף לרבנן רשות הרבים גמורה היא ואם לא כן ודאי כרמלית היא והמכניס או המוציא מרשות היחיד או מרשות הרבים לתוכה פטור לדברי הכל ולכתחלה אף בתוכה אסור לטלטל אלא שהענין כר' חנינא שאמר על מקום מחיצה מחלקת ר"ל על מקום הכותל ומדין צדי רשות הרבים שמקום הכותל הוא קרוי צדי רשות הרבים שלדעת ר' אליעזר כרשות הרבים דמי והמוציא מרשות היחיד להם חייב ולדעת רבנן אף הם כרמלית והיא היא המחלקת בצדי רשות הרבים דעלמא כגון שלא נפרץ הכותל שהמקום הסמוך לכותל בכדי שאין דרך בני אדם לעבור לשם ולהתחכך בכותלים לר' אליעזר דינו כרשות הרבים ולרבנן דינן ככרמלית אלא שבזו דוקא לרבנן כשיש שם חפופין והם מיני יתדות ואבנים מונעים ההלוך משם שלא לקלקל את הכותל אלא שבמקום מחיצה מיהא אף בלא חפופין דנין אותה חכמי' ככרמלית וזה שאמר ר' אליעזר מתוכה לא דקדק לשונו ומפני שחכמי' אומרי' מתוכה הוא תופשה בלשון זה. כך פירושו שהיו אומרי' לו ואי אתה מודה שמתוכה לרשות הרבי' פטור שהרי כרמלית היא אף בצדיה כן. והוא השיבם שתוכה כרמלית שאין רגל רבים דורסת שם אבל צדיה רשות הרבים הואיל ורבים דורסים שם והלכה כחכמי'. אלא שלפי מה שביארנו בסוגיא זו יש שואלים בה תוכה היאך היא כרמלית והרי יש כאן שלש מחיצות ושלש מחיצות דאורייתא כמו שביארנו בפרק ראשון במה שאמרו שהקורה והלחי משום היכר אלמא שאין שם צורך מחיצה ששלש מחיצות מן התורה. תירצו בה גדולי המפרשי' שהענין שם ביאורו כשיש בפתח המבוי אסקופה גבוהה שלשה טפחי' ונמצא שאין תשמישו נוח לשם ונמצא שאין כאן דריסת רבים אבל מכל מקום אין רשות היחיד גמורה אלא בארבע מחיצות ומה שאמרו חצר שהרבים נכנסי' לה בזו ויוצאים בזו רשות היחיד לשבת פירושה בד' מחיצות. ויש מתרצים שלא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית אבל בפתוח לרשות הרבים שלש מחיצות לאו דאורייתא ולדעת זה מבוי הפתוח לרשות הרבים אין הכשרו בקורה אלא בצורת פתח או בלחי לדעת האומר לחי משום מחיצה. ודברים אלו מתמיהים שהרי כל הדברים סתם נאמרו בין באסקופא בין בלא אסקופא, בין בפתוח לכרמלית בין בפתוח לרשות הרבי'. וכן גדולי הדור מביאים ראיה לסתירת דבריהם ממה שאמרו בפרק ראשון כיצד מערבין רשות הרבי' עושין לחי מכאן וצורת פתח מכאן ופרשנוה במבואות המפולשין לרשות הרבים וצורת פתח לא עדיפא מדופן שלישי. ומכל מקום בתוספות פרשו שבודאי רשות היחיד היא ולא כמו שכתבנו למעלה שבלא אבדה להם דרך כרמלית היא אלא כל שאבדה להם דרך רשות הרבים ובלא אבדה רשות היחיד. ותירצו בשאלה זו שדברי חכמי' לר' אליעזר במה שאמרו לו מי לא מודית וכו' כך פירושן אי אתה מודה שאם נפרצו כל מחיצות שבחצר כפריצת מחיצה זו שהיא כרמלית והמטלטל מתוכה של חצר לרשות הרבי' שאינו חייב הואיל והיא רחוקה מכל מקום מרשות הרבים ואין בה זכות לרבים אם כן אף בשלא נפרצה אלא מרוח אחת במקום מחיצה מיהא אעפ"י שסמוכה לרשות הרבים ושנפרץ מקום הכותל לגמרי דנין בה כן אבל בשלש מחיצות מיהא רשות היחיד היא לדברי הכל וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמ' חצר שנפרצה משני רוחותיה ר"ל שנפרצה למקום האסור לה כגון לרשות הרבים או לכרמלית והדבר ידוע במבוי ובחצר הנפרצים למקום האסור להם שאם נפרצו ביתר מעשר אינו פתח הואיל ולא עשו לה משקוף אלא פרצה ואין לחי וקורה ולא לחיים או פס ארבעה ולא עומד מרובה על הפרוץ מכשירה אלא שימעט את הפרצה מעשר ומשנה זו עסוקה שבין השמשות החצר קיימת בארבע מחיצות ומשנכנס שבת נפרצה משתי רוחות ונמצא שנאסרה. ופרשוה בגמרא בשתי רוחות דעריבן ר"ל מזרח ודרום ובפרצה פחותה מעשר שאם היתה הפרצה יתרה מעשר אפי' מרוח אחת היתה נאסרת ולא הוצרך להזכיר בה פרצת שתי רוחות ואפי' נשארו לה גיפופין ואם אינה יתרה מעשר והיתה הפרצה בשתי רוחות מכוונות אפי' בתחלת שבת מותר שכשם שאתה אומר ברוח אחד פתחא הוא אף בשתי רוחות כן אלא שהפרצה אינה אלא בעשר אבל היא בשתי רוחות דעריבן ואין לומר בה פתחא היא שכל שנפרץ בקרן זוית פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ואפי' נפרצה בקרן זוית בארבעה טפחים יצאה מתורת פתח וכל כיוצא בזה אסורה אף לאותה שבת והלכה כדבריו שאין אומרי' שבת שהותרה הותרה אלא בדיורין אבל לא במחיצות כמו שהתבאר. וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואף בבית שאלו בה בגמרא מפני מה הוא תופש בה פרצה משתי רוחות שאם אתה מכשירה מרוח אחת ומטעם פי תקרה יורד וסותם שהרי בית תקרה יש בו מה שאין כן בחצר ומבוי ואין צריך לבא בה מטעם פתחא הוא ודין פי תקרה נאמר אף בפרצה יתרה מעשר שמאחר שפי התקרה סותם אין חלוק בין עשר ליתר מעשר ואם כן אף משתי רוחות כן והיה יכול לתרץ שנפרצה משתי רוחות זו כנגד זו שבזו אין פי תקרה יורד וסותם הואיל והוא כמבוי המפלש וכמו שאמרו בראשון של סכה בסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין אביי אמ' כשרה פי תקרה יורד וסותם ואמ' ליה רבא אפי' נטל דופן האמצעי אמ' ליה בהא מודינא לך דהוה ליה כמבוי המפלש אלא שמשנתנו סתם נאמרה וכל שתי רוחות במשמע אעפ"י שנשארו שתים דעריבן ועוד שהרי ר' יהודה הוזכר במשנתנו ולדעתו אף בשנפרץ במבוי המפלש אומרין פי תקרה יורד וסותם כמו שיתבאר במשנה הבאה אחר זו ובסוגיא שלה.


דף צד עמוד בעריכה


ומתוך טעמים אלו לא תירצה בנפרצה מרוחות מכוונות זו כנגד זו ונשאו ונתנו רב ושמואל בתירוצה והוא שרב תירצה בנפרץ בקרן זוית שאין להתירה מתורת פתח אף בעשר והוא הדין אם נפרצה ביתר מעשר אעפ"י שלא נפרצה בקרן זוית וזו אין מעכבת שלא להכשירה מדין סתימת פי תקרה אלא אף הוא צריך בתירוצו שקירויו באלכסון ופרשו בו גדולי הרבנים שנעשה בשפוע כעין שלנו שכל כיוצא בזה אין לומר בה פי תקרה יורד וסותם. ויש מקשים עליהם ממה שאמרו בסמוך שמואל לא אמ' כרב באלכסון לא קתני. ואם כפי' זה הרי סתם קירויו כך הוא עד שמתוך כך הם מפרשי' אותה בענין אחר. ולדעתי אין כאן קושיא שסתם גגות שלהם לא היו משופעים כמו שהתבאר בכמה מקומות. ואחר כך חזר שמואל לדין חצר במשנתנו ופרשה בפרצה יתר מעשר שברוח אחת נאסרה וביאר שלא תפש בה שתי רוחות אלא משום בית שבאחת מיהא פי תקרה יורד וסותם בבית והקשו לו מבית שאף בשתי רוחות נאמר כן שאעפ"י שבאכסדרה בבקעה ראינו לשמואל שאינו סובר פי תקרה יורד וסותם הני מילי בשלש ר"ל באכסדרה שאין שם מחיצה רביעית כלל שהרי כנגד הפתח כלו פרוץ במלואו בלא שום רושם של דופן אבל בית שהיו בו ארבעה מחיצות ונפרצו קצתם אי אפשר שלא נשארו בהם גיפופי' ואם כן אף בשתי רוחות כן ואף ביתר מעשר שכל שאתה בא להכשיר מתורת סתימת פי תקרה אף ביתר מעשר כן ונכשיר את הכל אף לשבת הבאה. ויש גורסין דוקא בארבע אבל בשלש אית ליה וכבר כתבנו ענין גירסא זו עם שאר ענינים ראויים לסוגייא זו בפרק פסים. ומכל מקום בכאן תירצוה שנפרץ בקרן זוית וקירוה בארבעה ר"ל נפרץ בקרן זוית שאין כאן דין פתח וקירויו רחוק ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום מן הפרצה שנמצא כשתאמר יורד וסותם אינו סותם מקום הכותל הנפרץ אלא לפנים הימנו שיעור מקום שאין בו שום רשום של כותל והרי כתבנו לדעתו שאין אומרי' פי תקרה יורד וסותם אלא במקום שנאמר בו גפוף לכותל וזו שאין בה שום גיפוף אין כאן עוד לומר פי תקרה יורד וסותם. ואמרו על זה שמואל לא אמ' כרב דלא קתני באלכסון. רב לא אמ' כשמואל שאם אין כאן אלא ריחוק התקרה הרי נשארו שלשה הכותלים עם תקרה שלהם ונעשו כאכסדרה שאין בה אלא שלש מחיצות ואומרי' בה פי תקרה יורד וסותם אעפ"י שאין שום רשות לדופן מצד רביעי וזהו מחלקתם באכסדרה בבקעה שלדעת רב מטלטלין בכלה מדין סתימת פי תקרה ולשמואל אין מטלטלין (לה) [בה] אלא בארבע אמות שאין אומרין בה פי תקרה יורד וסותם אף ברוח אחת כל שנפרץ במלואו ולא נשארו בו גיפופין כלל כגון אכסדרה שלא היה שם דופן רביעי מעולם. והרי שמשנתנו נתישבה לדעת שניהם ולמדת שמה שפרשנו על שטתנו בענין אכסדרה שיש לה שלש מחיצות והרבה מפרשי' בלבלו את השמועה מצד שטה אחרת שיש להם באכסדרה ובשאר דברים שבסוגיא זו כמו שתמצא בפירושיהם ועיקר הפי' הוא על הדרך שכתבנו אלא שלעקר הענין חזרו ואמרו בעשר כולי עלמא לא פליגי כלומר כל שאין הפרצה יתרה מעשר אעפ"י שנפרץ הבית לאותו רוח במלואו לדברי הכל אומרי' בו פי תקרה יורד וסותם מאחר שאף הוא מודה בעלמא בכל שיש שם גיפופין שהוא פתח בזו אעפ"י שאין שם גיפופין או שנפרץ בקרן זוית שאינו פתח הואיל ולא נפרץ ביתר מעשר אומרי' פי תקרה יורד וסותם כי פליגי ביתר מעשר שלדעת רב אף בזו אומרי' פי תקרה יורד וסותם ולשמואל הואיל ובעלמא ר"ל בחצר ובמבוי אינו פתח ואף מרוח אחת ואף בגיפופין אף בבית אין אומרין בו פי תקרה יורד וסותם. איכא דאמרי ביתר מעשר כולי עלמא לא פליגי שאף לרב הואיל ובעלמא יצא לו מתורת פתח אף בכאן אין אומרין פי תקרה וכו' כי פליגי בעשר שלדעת רב הואיל ובעלמא בשלא נפרץ במלואו הוי פתח בזו אעפ"י שנפרץ במלואו או שנפרץ בקרן זוית דנין בו סתימת פי תקרה ולשמואל לעולם אין דנין סתימת פי תקרה לנפרץ במלואו. וזה שאמרו ביתר מעשר כולי עלמא לא פליגי פירושו בנפרץ במלואו או בקרן זוית. וכן כתבוה מגדולי הראשונים שבקאטאלונייאה. וראיה לדבריהם שהרי כשנחלקו בעשר על כרחנו בזו נחלקו שאם לא כן אף בלא תקרה פתח הוא לדברי הכל וודאי על הדרך שנחלקו זה בזה בעשר הודו זה לזה ביתר מעשר. ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שמפקפקין בה כמו שהתבאר בחבוריהם:

ולענין פסק הלכה כלישנא בתרא ולדעת רב וכל שנפרץ ביתר מעשר במלואו ר"ל שלא נשארו שם גיפופין או בקרן זוית אין דנין בו סתימת פי תקרה אבל בעשר אף בנפרץ במלואו או בקרן זוית אומרין פי תקרה יורד וסותם אלא אם כן הקירוי באלכסון וכן ביתר מעשר אם יש שם גיפופין ודין פי תקרה נאמר אף בשתי רוחות ודוקא דעריבן כמו שביארנו בפרק פסין:

ונשוב לענין משנתינו והוא שבמבוי שנטלה קורתו או לחיו באותה שבת בכל אלו אמ' ר' יהודה שמותרין לאותה שבת ולר' יוסי אסור שאם אמרו בדיורין לא אמרו במחיצות הלכה כר' יוסי כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביררנו במשנה אלו הן:


דף צה עמוד אעריכה


קורה ארבעה מתרת במים אבל לא בחורבא. וכבר ביארנוה בפרק שתוף. ומה שהוזכרה אינו אלא שהוא בא בהיתרה מדין סתימת פי הקורה התחובה בתוך אגני הבור שתהא שפת התקרה יורדת וסותמת שהרי במחיצה אחת די שאלו הוצרכנו לשתי מחיצות הרי אין דין פי תקרה בשתי מחיצות אלא אם כן בעריבן אלא שבחורבא ובמים דיינו במחיצה אחת על הדרך שביארנו ענינה בפרק שתוף:

סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין כשרה וענין פצימין אלו פירושו לחיים. וכן אכסדרה זו פירושה אכסדרה שבחצר שסתם אכסדרא בשלש מחיצות כמו שביארנו בפרק פסים ודרך הכניסה אין בה שום מחיצה ולא פתח ולא שום גפוף או רשום של מחיצה ופתח ואם כניסת האכסדרא והחצר לצד מזרח הרי כותלי הבתים שבצפון ובדרום וכותלי הבתים שבמערב נמצאו שלש מחיצות לאכסדרא ולחצר וכבר ידעת שכמו שאתה מצריך למבוי הסתום משלש רוחותיו לחי או קורה מצד רביעי כך אתה מצריך לחצר זה שני לחיים אחד מכאן ואחד מכאן ברוחב משהו ובגובה עשרה או פס ארבעה מצד אחד. ואכסדרה זו האמורה בכאן הוא שתקרה יוצאת מכותלי הבתים לשלש רוחות קצרה בשני הצדדין שבארך החצר בפחות מארבע אמות ורחבה מצד השלישי שכנגד הנכנס ביתר מארבע שכך הוא סתם הדברים שמצד הרוחב אין אדם ממעט באויר כל כך והסכוך הוא באויר החצר ושפת הסכך דבקה עם שפת תקרת האכסדרה משלשה צדדים לצפון ולדרום ולמערב ושפת הסכך שבכניסת החצר אינו דבק בכלום ונמצא סכך זה שאין לו אלא שתי דפנות והם כותלי הבית שמצפון ודרום שתקרת האכסדרה קצרה בהם פחות מארבע ומכשירין את הסוכה מתורת דופן עקומה אבל הצד השלישי שכנגד הנכנס אין כותל הבית מכשירה שהרי תקרת האכסדרה רחבה לשם ויוצאה מתורת הכשר דופן עקומה והרי אין כאן אלא שתי דפנות ואמר על זה שאם הוכשרה חצר זה בלחיים משהו או בכניסתו או בצד הדופן השלישי אעפ"י שאתה צריך לדופן שלישית של סכה לדופן שלם שיהא גבוה עשרה ורחבה שבעה או לפס ארבעה ומשהו עומד בפחות משלשה סמוך לדופן עד שיצטרפו הוא ואוירו לדופן שלם כמו שהתבאר במקומו. בזו מכל מקום הואיל ולחיים משהו נקראים דופן בחצר לענין שבת אף בכאן נעשים דופן ואעפ"י ששאר מחיצות הנתרות בענין זה אינן נתרות אלא לשבת שבתוך החג לבד כגון סכך על גבי מבוי שיש לו לחי ועל גבי פסי ביראות. טעם הדבר באלו שעיקר ההכשר מצד הלחי ופסי הביראות שאתה חושבם לדופן בלא צירוף פי תקרה שאין תקרה במבוי או בפסי הביראות ואין אומרי' פי תקרה במבוי (מצת) [מצד] שפת הסכוך שאין אומרי' דין פי תקרה בבנין עראי אבל כאן אינך מתיר את סוכתך מצד הלחיים לבד אלא שמכיון שהלחיים נקראים דופן לענין שבת ולהתיר בשבת מיהא אפי' לא היה שם תקרה בזו שיש בה תקרה ראויים הלחיים ליעשות דופן להכשיר אף בחול בצירוף פי תקרה עד שנראה ממש שלא הוצרכנו בה להכשר פי תקרה. אין הענין כן אלא מתוך שהלחיים עיקר עד שבמקום כזה הם נעשים דופן להכשיר אף בחול לא חשש להזכירה. או שמא הואיל ושני לחיים במקום פס ארבעה הם ופס ארבעה ומשהו מתיר אף בחול לפעמים כגון בהעמדה בפחות משלשה כמו שהתבאר במסכת סכה מתיר בזו ואעפ"י שאינו מתיר אלא בהעמדה בפחות משלשה כל פס ארבעה חשוב הוא ומתיר בחצר לשבת מתיר הוא לסכה אף בחול או שמא עדיפי שני לחיים מפס ארבעה. ונראה כדעת ראשון. אבל בשאין בה הכשר לחיים נחלקו בה אביי ורבא שלדעת אביי כשרה שאף בזו הואיל ומכל מקום לא נפחתה דופן האמצעי שאין החצר מבוי מפלש עד שתהא בו בקיעת רבים אומרי' בו פי תקרה שברוח מערב יורד וסותם ולרבא אין אומרי' פי תקרה יורד וסותם הואיל ואין כאן אלא שתי דפנות דלא עריבן. וכן שאף כשאתה רואה אותה כסותמת אינה מחיצה אלא להגין תחתיה לא להיותה דופן לחוצה לה ר"ל לסוכה אבל אכסדרה בביקעה אומרי' בה פי תקרה יורד וסותם שהמחיצות עשויות להגין לה והלכה כרבא.

ודין פי תקרה פירושו על שפת תקרת האכסדרה אבל לא על שפת הסכך שהסכך בנין עראי הוא ואין דנין על שפתו שיהא יורד וסותם ואם לא כן אף בסכך על גבי מבוי שיש לו לחי היית מכשירו אף בחול ששפת הסכך יורד וסותם. אלא שלא נאמר אלא בתקרה קבועה וכן דוקא בשקורת התקרה עבה יותר מן הסכך הסמוך לה עד שמקצת שפת התקרה יורד בתוך חלל שתחת הסכך ואותו עובי היתר על שפת הסכך דנין כאלו יורד עד הארץ אבל אם השוה את קירויו ר"ל שפת הסכך עם שפת התקרה ואינו יורד בחלל כלום אין כאן דין פי תקרה. ובמסכת סכה נאמרה בלשון אחרת שבאין לה פצימין כלם מודי' שפסולה ואין אומרין פי תקרה יורד וסותם אבל כשיש בה לחיים אביי אמ' כשרה אמרינן לבוד ר"ל שרואין את הלחיי' כלבודים זה בזה ונעשים דופן גמור כשם שהם דופן לענין שבת כך לענין סכה אף לחול ולרבא אין לחיים מכשירי' מיהא בחול והרי היא כסכך על גבי מבוי ואין סתימת פי תקרה מצטרפת להכשיר. וכבר התבאר בהדיא שם בגמרא שהלכה כלשון הראשון וכדעת רבא ומגדולי המפרשים נראה שסוברים כלשון אחרון שלאביי כשרה דוקא בשבת ולרבא פסולה אף בשבת. ונותנין טעם לדבריהם שאין זה דומה ללחי שהתרנוהו מיהא בשבת שבתוך החג כמו שכתו' בפירושיהם. ואין הדברים נראין. וענין זה שפרשנו בשמועת אכסדרא שיש לה פצימין הוא על פי גדולי הפוסקי' וצורתם שציירו בהלכותיהם. וכן נראה מלשון גדולי המחברים שפירשוה כסכה העשויה כמבוי וסמכוה עם אותה שאמרו סכך על גבי מבוי שיש לו לחי ולשונם בזה סכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין בין נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ כשרה לא היו לה פצימין פסולה מפני שהוא סכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל ושכנגדו אין בו פצימין. סכך על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי באר שיש לו פצימין כשרה לשבת [שבתוך] החג מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצה לענין שבת הרי הם מחיצה לענין סכה. ומכל מקום היה להם לפרש מפני מה באכסדרה הוכשרה אף בחול. וענין נראה מבפנים ושוה מבחוץ או נראה מבחוץ ושוה מבפנים הוא בלחי שיוצא מן הכותל בעצמו כגון שקצר בעובי הכותל עד שמתוך קצורה נראה אותו היוצא כבליטה ואותה הבליטה נקראת לחי ולפעמים הבליטה שוה מבפנים ומגרעת שלה מצד חוץ ונראה לעומדים בחוץ כגון זה ולפעמים הבליטה שוה מבחוץ ומגרעת שלה מצד פנים ונראית לעומדים מבפנים כגון זה והרבה מפרשי' מתבלבלים בסוגית שמועה זו ואף גדולי המחברים הראו עצמם כמכוונים בה על בירור אמיתי ואעפ"י כן לא נתישבו לי דבריהם. ומה שכתבתי נראה לי ברור וכבר הרחבנו הביאור. בה יותר בראשון של סכה:

עירובי חצרות כבר ביארנו שמערבין אותם אפי' שלא לדעת שזכין לו לאדם אפי' שלא בפניו אבל עירובי תחומין אין מערבין אותם אלא לדעת כמו שהתבאר:

כבר ביארנו במשנה שהלכה כר' יוסי שכל שנפרצה החצר למקום האסור לה בשבת אסורה אף לאותה שבת ואין אומרי' במחיצות הואיל והותרה הותרה בין שנפרצה לרשות הרבים בין שנפרצה לכרמלית הא נפרצה לחצר אחרת שאינה מעורבת עמה הואיל ואין כאן אלא איסור דיורין הואיל והותרה הותרה:

ולענין ביאור זה שאמרו כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים הכרמלית בא להחמיר כלומר שנפרצה לרשות הרבים הלכה כר' יהודה אבל לכרמלית מחמירין בה שמצא מין את מינו וניעור. ויש מפרשים בהפך. ולענין פסק הכל שוה כמו שביארנו:

המשנה החמשית והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר הבונה עליה על גבי שני בתי' כגון שהם בשני צדי רשות הרבים מטלטלי' תחת העליה שפי תקרה שמכאן ומכאן יורד וסותם. וכן גשרים המפולשים ויש להם מחיצות שלימות מלמטה בשני הצדדין מותר לטלטל תחתיהן וחכמים אוסרים שהרי אין דין פי תקרה בשתי רוחות הואיל ואין שם אלא שתי מחיצות וכן שאותן שתי המחיצות אינן קשורות זו בזו אלא מכוונות זו כנגד זו כמו שביארנו והלכה כחכמים ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי המפלש ר"ל שתופי מבואות לטלטל בכלו אף בלא הכשר צורת פתח מכאן ולחי מכאן ששתי מחיצות רשות היחיד מן התורה הן לטלטל בתוכו וחכמים אוסרין שאין למבוי תועלת בשתוף עד שיוכשר בצורת פתח ולחי. והלכה כחכמי' כמו שהתבאר:

ולענין ביאור מכל מקום יראה בגמרא שטעמו של ר' יהודה במשנתנו בבנין עליה אינו מדין פי תקרה אלא מדין שתי מחיצות. ומכל מקום יש מפרשי' אותה לדין פי תקרה וכבר כתבוה גדולי הרבנים בפירושיהם. ולענין פסק אין לנו [נ"מ] כמו שהתבאר. ומה שנתחדש בגמרא בדין מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים כבר התבאר:

ונשלם הפרק תהלה לאל