ויקיטקסט

מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ב

< מאירי על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד ב עריכה


עושין פסין וכו' כונת הפרק אמנם הוא בביאור החלק הרביעי ר"ל בענין הרשויות ומעט מן החלק השני בענין עירובי חצרות ורבו יסוב על שלשה ענינים: הראשון בענין מה שהקלו לעולי רגלים בפסי ביראות.

והשני בענין גנה וקרפף ודיר וסהר. והשלישי בענין עירובי חצרות במי ששכח אחד מן החצר ולא עירב עמהם על איזה צד אוסר. זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר עושין פסין לביראות וכו' וביראות אלו פירושו מים נובעין מלשון באר והוא שאמר לשון ביראות ולא לשון בורות שהיה במשמע מים מכונסים. וביראות אלו הם ברשות הרבים או בבקעה שהיא כרמלית והביראות עמוקות עשרה ורחבות ארבעה והם רשות היחיד ואם ימלא בלא הכשר פסין נמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ונמצא נמנע מהשקאת בהמתו וכתי' למען ינוח ולא (יאנוח) [ינוח] ומתוך כך עשו להם תקנה זו שיקיפו את הבאר בפסין אלו ויהא כל מה שבתוך הפסים נחשב רשות היחיד וימלא ויוציא ויניח שם ותכנס בהמתו לשם ותשתה ודיינו שיהא ריוח ליכנס הבהמה לשם ראשה ורובה (אין) [ואין] גוזרין שמא תמשך לאחוריה לרשות הרבים ויוציא הלה את מימיו אצלה. ושיעור הכנסת ראשה ורובה הוא שתי אמות ואמר בתקון זה שצריך ארבעה דיומדין והדיומד הוא נראה כשנים ומונח בקרן זוית שטחו האחד לרוח זה ברחב אמה וכן בארבע הפאות ונמצאו ארבעה הדיומדין נראין כשמנה. ור' מאיר מזקיק עוד פסין פשוטין בין הדיומדין בשיעור אמה רוחב ונמצא כאן היקף שנים עשר אמה.

ואמר אחר כן על הדיומדין ועל הפשוטים שכלם גבהם עשרה ורחבם ששה. שאף הדיומד רוחב כל דופן ממנו ששה. ואעפ"י שבפסי חצר דיינו ברחב ארבעה. טעם הדבר מפני שיש שם שלש מחיצות שלימות. ועביין כל שהו שאין לנו אצל העובי כלום. וזו היא צורת הבאר והדיומדין והפסין. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש [בקר]. פי' רבק הוא כעין עול שמכניסי' בו פרו' הרבה בשעת דישה ובלשון לעז קורין אותו קוצלי. ופי' הענין הוא שמתירין ביניהן ר"ל בין כל שני הדיומדין שבהן אויר שיהו יכולות לעבור באותו אויר שש פרות ושיעורן ברחב כל אחת מן הסתם אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר עשר אמות.

קשורות. ר"ל נצמדות יפה בתוך רבקן שאם נכנסות בפזור יהא שיעור האויר גדול יותר מדאי. אחת נכנסת ואחת יוצאה ר"ל אחת מן הרבקות והוא שיעור מרווח מעט משיכנסו השש פרות ביחד אבל באויר יתר מזה אין מתירין. ור' יהודה מתיר באויר שיכנסו שם שמונה פרות על הדרכים שהוזכרו בשש לר' מאיר ונמצא כאן אויר שלש עשרה אמה ושליש שר' יהודה סובר שעד תחום זה נקרא פתח ועל כונה זו בעצמה התיר ר' יהודה תחלה בדיומדין ולא הזקיק למיעוט פסי' וכן על כונה [זו] חלק עליו ר' מאיר להצריך במיעוט פסין ר"ל שאין עיקר ומחלוקת בפשוטים עד שתאמר שבכל הבורות יהא ר' מאיר מצריך פשוטים וכן בכל הבורות יהא ר' יהודה אומר שדיו בדיומדין אינו כן שכל שאין בין הדיומדין אויר יתר (מעשרה) [מעשר] אף ר' מאיר אינו מצריך פשוטים וכל שיש ביניהן אויר יותר מי"ג אמה ושליש אף ר' יהודה מצריך פשוטים נמצא שהבאר שחלקו עליו הוא באר שאויר י"ג אמה ושליש בין דיומד לדיומד שלר' יהודה אינו צריך כלום ולר' מאיר צריך מיעוט עד שלא יהא אוירו אלא בעשר לרוח אחת. ולמדת שבבור שמנה אף ר' מאיר אינו מצריך (פסין) [פשוטים] שאם אין הבור רחב אלא שמנה אמות ברבוע כשהוא מרחק הדיומדין עד שתכנס שם ראשה ורובה שזהו שתי אמות נמצא חדו של דופן דיומד הדרומי רחוק משפת הבור שתי אמות וכן הצפוני ונמצא מחדו של דיומד דרומי לצפוני ארבע אמות ורחב הבור שמנה הרי שתים עשרה והרי מתמעט האויר בדופן הדיומד המזרחי אמה ובמערבי אמה ולא נשאר אויר אלא בעשר והרי שאין זה צריך מיעוט אף לר' מאיר. וכן אם הבור שתים עשרה אף לר' יהודה צריך מיעוט שכשהרחיק את הדיומדין שתי אמות מן הבור נמצא חלל בין דיומד לדיומד שש עשרה אמה וכשנתמעט באמה מכאן ואמה מכאן נשתייר אויר ארבע עשרה אמה בינתים והרי ר' יהודה אינו מתיר בכך וצריך מיעוט (הה) [הרי] לא נחלקו אלא משמנה ועד שתים עשרה כגון בור תשעה שנמצא חלל שבין הדיומדין י"ג אמה וכשנתמעט בשתי אמות נמצא חללו י"ב וכן בבור אחד עשר שנמצא חללה חמש עשרה אמה וכשנתמעט בשתים נשאר חללו שלש עשרה אמה ובכל אלו לר' מאיר צריך מיעוט ולר' יהודה אין צריך מיעוט והלכה כר' יהודה.

ואמר אחר כן שמותר להקריב היקף זה לבאר שכל שהוא מקרב את ההיקף ממעט את האויר ומכל מקום צריך שלא יקרבנו אלא בכדי שישאר אויר שתהא פרה יכולה ליכנס ראשה ורובה והוא שתי אמות שמאחר שעיקר תקנה זו נעשית בשביל בהמות של עולי בבל כמו שיתבאר אם אינה נכנסת ראשה ורובה תמשך לאחריה ויבא להוציא לה לחוץ וכל שאינו כן אפי' לגדי אסור. וכן מותר להרחיקן כמה שירצה ובלבד שיזהר שלא יהא שם אויר ביתר משלש עשרה אמה ושליש כגון שאם הבור ברחב ארבע אמות יכול להרחיק חמש אמות מכאן וחמש מכאן שהרי אין כאן אויר בין דיומד לדיומד אלא ארבע עשרה אמה כשיתמעט באמה של דיומד מכאן ומכאן אין כאן אויר אלא שתים עשרה אמה ואף אם רוצה להרחיק יותר ויותר ירחיק כמה שירצה ובלבד שירבה בפסין למעט את האויר או יאריך הדיומדין שאין הכונה אלא שלא יהא שם אויר ביתר משלש עשרה ושליש לר' יהודה שהלכה כמותו. ור' יהודה חלק בזו לומר שלא הותר אף במיעוט פסין אלא עד בית סאתים. ר"ל בכדי שיהא החלל בית סאתים לבד כדין מקום המוקף שלא לדירה והשיבוהו שלא אמרו בית סאתים אלא בגנה וקרפף שאין בו צד תשמיש לאדם ואין היקפן לדירה כלל אלא לטיול ולזריעות. ויש מפרשי' שמאליהן נעשו המחיצות ואין נראה כן. אבל דיר ר"ל היקף העשוי בשדות לבהמות ויש בו בית דירה לרועה. וסהר והוא גם כן היקף העשוי לבהמות אלא שהוא בעיר. ויש גורסי' סחר מלשון היקף. והמוקצה והוא רחבה שאחורי הבתים. או חצר והוא שלפני הבתים כל אלו תשמיש אדם הם והיקפם מכשירם אפי' לבית חמשת כורים או עשרה אלא שבדיר וסהר דוקא בשלא נשאר שם בית סאתים פנוי ר"ל יותר מכדי צרכו וכן פסים אלו הואיל ומימיהם ראויות לשתיה תשמיש אדם הוא והיקף דירה הוא ומותר בשיעור כמה אלא שאף זה בשלא ישאר שם בית סאתים פנוי. ויש חולקי' להקל אף בזו אלא שלקצת גדולי הדור ראיתי שהביאו בה ראיה שהרי בגמרא נראה בהדיא שהיקף חבלים מחיצה ראויה יותר ולא הקלנו בה בבית סאתים פנוי ואין דינם בזו כחצר או כמוקצה שדינו כחצר ופרשו בגמרא ששיעור זה של ר' יהודה בבית סאתים פירושו בור בלא פסין כלומר שכל שהבור לבד אינו יתר מבית סאתים אעפ"י שאם תחשוב עם חללו חלל שבין הבור לדיומדין יתר מבית סאתים כשר מפני שאדם נותן עיניו בבורו כלומר שכל הבא ללמוד מקום (היכר) [היתר] טלטול מכאן ממקום הבור הוא למד ולא ממקום המחיצה והרי הבור מיהא אינו אלא בית סאתים ואעפ"י שההיקף יתר לא יבא להתיר מכאן יתר מבית סאתים בעלמא וכל שכן שהוא אומר כן בהרחקת הפסין מן הבור שאם היה שם יתר מבית סאתים לבד משיעור הבור פוסל ורבנן נחלקו עליו בין בריוח שבין פסים לבור בין בריוח חלל הבור. ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין. ואעפ"י שכבר נאמרה חזר ושנאה ללא צורך או לעשותה (סתם ואחר מחלקת) [מחלוקת ואח"כ סתם] שהלכה כסתם לומר שהלכה כרבנן.

ר' יהודה אומר אם היה דרך הרבים עוברת בין הפסים יסלקנה לצדדין. ר"ל חוץ לפסין שאי אפשר להתיר טלטול במחיצות כעין אלו אם רבים בוקעין בה. ואעפ"י שר' יהודה בעצמו אמר בשני בתים בשני צדי הרבים שעושה לחי מכאן ולחי מכאן בזו יש כאן שתי מחיצות גמורות אבל זו שאין כאן מחיצה גמורה וכל פרוצים שלה מרובים על העומדים אתו רבים ומבטלי מחיצאתא [אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים] וחכמי' אומ' אינו צריך שאין אומרי' אתו רבים ומבטלי מחיצאתא (אף בארבע וכל שיש בו דרך מיוחדת לרבים ודרך הרבים גמורה עוברת בתוכו אינו רשות היחיד בשום פנים) ואעפ"י שאמרו עליה בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו כאן הודיעוך כחה של מחיצה כלומר ממה שאמרו שאין צריך לסלקה שכל שיש שם ארבע מחיצות שהן מחיצות מן התורה שוב אין בקיעת הרבים מבטלתן כבר הקשו לר' יוחנן מדידיה אדידיה ותירצו לדעתו כאן הודיעוך וליה לא סבירא ליה. ואעפ"י שעל כרחך לר' אלעזר מיהא סבירא ליה ממה שאמר הזורק לבין הפסים חייב כמו שיתבאר אפי' הכי קיימא לן כר' יוחנן שהוא רבו של ר' אלעזר שהרי פסקנו ברשות הרבי' שאינה מתערבת אלא בדלתות מפני ששאר מחיצות בקיעת רבים מבטלתן ואעפ"י שבראשון של שבת [ו:] אמרו זו היא למעוטי דר' יהודה דאמ' אם היה דרך לרבים יסלקנה לצדדין אלמא שאין הלכה כר' יהודה מכל מקום אין כחה יפה מכחה של משנה זו שאמרנו כאן ולא סבירא ליה למדת שהלכה כר' יהודה ולא מטעמו של ר' יהודה שהרי ר' יהודה לא אמרה אלא בפסים ואנו פוסקים כן בקצת מיני רשויות אף במחיצות מעלייאתא כמו שביארנו ברשות הרבים שאפי' היו בה ארבע מחיצות כגון סרטיא (צסיסין) [צריכים] לדלתות נעולות:

אחד באר הרבי' כלומר היתר זה נעשה לבאר בין של יחיד בין של רבים ובבור של רבים שהבאר אעפ"י שהוא של יחיד הואיל ואינו פוסק הקלו בו מפני שמאחר שהמים נובעים אף היחיד מן הסתם אינו מקפיד על דליית רבים ממנו והבור אם הוא של רבים אעפ"י שהוא פוסק הואיל ושל רבים הוא הקלו בו לכבוד רבים אבל בור של יחיד שיש כאן שתים לגריעות שהוא פוסק והוא של יחיד לא הקלו שמא יבא לטלטל שם אחר שיתיבשו מימיו. ור' יהודה בן בבא סובר שלא הותר אלא בנובעים ובשל רבים [אבל של יחיד] אפי' באר אסור עד שיעשה מחיצה עשרה סביבו והיא הנקראת חגורה וכן בבור אפי' של רבים והלכה כר' יהודה בן בבא. ויש מפרשי' חגורה היקף חבלים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:


דף יח עמוד א עריכה


היקף חבלים האמור בפרק ראשון לעניין שיירא כל שכן שמכשיר את הבור שהרי היקף חבלים חשוב יותר מהיקף דיומדין ואם של דיומדין מכשיר כל שכן של חבלים ואף בבור מים מכונסין שביארנו שאין דיומדין מכשירין בו יש אומרי' שחבלים מכשירין בו וכן יראה להם מסוגיא זו אלא שמשנתנו מכרעת שמחיצה עשרה צריכה לו כמו שביארנו במשנה:

יש בתאנה מינין שפירותיהן רעים וחזקתם שאין אדם משמרן ואין עם הארץ חס עליהן [לעשרן] ומתוך כך פטרום מן הדמאי כמו שביארנו במסכת ברכות. ויש בהן מין אחד שטוענין שתי פעמים בשנה ונקראת דיופרא כלומ' דו פירות ואעפ"י שאינן פחותות כל כך כאחרות שבאותו המין אף הן בכלל השיתין ופטורות מן הדמאי:


דף יח עמוד ב עריכה


לעולם יתנהג אדם במדת ענוה ויטה שכמו לסבול עול בני אדם עליו ויהיה נשמע לקטנים לכל מיני כבוד כלגדולים. דרך הערה אמרו ויביאה אל האדם מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון מכאן לגדול שיהא שושבין לקטן ואל ירע לו:

לעולם יהא אדם נזהר שלא להביא עצמו לא לידי חשד ולא לידי הרהור הרי אמרו לא יהלך אדם אחורי אשה בשוק ואפי' היא אשתו נזדמנה לו על הגשר והיא מהלכת לפניו יסלקנה לצדדין עד שיעבור לפניה וכל שכן במקום שהדבר קרוב לראות בה ערות דבר. והוא שאמרו העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא ופרשוה גדולי הרבנים באשת איש. וכן אמרו שהמרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל להסתכל בה אפי' היה שלם שבשלמים עליו הכתו' אומר יד ליד לא ינקה רע כלומר לא ינקה מדינה של גיהנם. אם כן מהו שאמר וילך מנוח אחרי אשתו אין זה אלא אחר דבריה ואחר עצתה ועל הדרך שנאמר באלישע ויקם וילך אחריה. דרך צחות והערה אמרו אחורי ארי ולא אחורי אשה. אחורי אשה ולא אחורי עבודה זרה שמא ימשך אחריה. אחורי עבודה זרה ולא אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללי' מפני שנראה ככופר ופורק עול והרי זה מפורסם במינות יותר מהולך אחורי ע"ז שאין בה אלא חשש שמא ימשך אחריה:


דף יט עמוד א עריכה


לעולם לא יהא אדם בועט אחר עונשיו של הקב"ה אלא יהא מצדיק עליו את דינו ויהא משבח את השם על יושר משפטיו ולא עוד אלא שיהא דומה בעיניו כמי שמקריב קרבן וכל מי שעושה כן אף בשעת מיתה מתכפר לו ועליהם אמרו פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולטת בהם ואם בועט בייסוריו ומת לו בביעוטו אין לו כפרה עולמית ועליהם נאמר בפגרי האנשים הפושעים בי שפשעו נאמר אלא הפושעים והולכים שאפי' בפתחה של גיהנם אין חוזרים בתשובה וכבר הארכנו בדברים אלו בילדותנו בחבור התשובה:


דף יט עמוד ב עריכה


כבר ביארנו במשנה שכל שאנו צריכי' לפסי ביראות למעט את האויר שבין הדיומדי' לא סוף דבר שיכול למעטו בפסין אלא אף בהארכת הדיומדין ושמא תאמר והלא בבריתא השיבו לר' יהודה אי אתה מודה בדיר וסהר ומוקצה וחצר שאפי' בית עשרת כורים ואמ' להם זו מחיצה ואלו פסין ואם תמצא לומר שבדיומדין הוא מאריך הרי אף זו מחיצה. אינו כן שמכל מקום הואיל ודין פרצת חצר ביתר מעשר וזו אינה אלא ביותר משלש עשרה ושליש תורת פסין עליהן ולא תורת חצר. ולענין זה מיהא כבר ביארנו שהלכה כחכמי':

ולענין ביאור מה שהיה סבור להפריש בין תוספת פשוטים להארכת דיומדין הוא שפעמים שהדיומדין חומרא ופעמים שהם קולא שבבור שנים עשר אמה בתוספת הפשוטים מתמעט האויר שבמקום אחד ובהארכת הדיומדין הרי האויר נשאר באמצע כלו ביחד וכשהבור רחב הרבה בהארכת הדיומדין עושה העומד מרובה על הפרוץ וכבר פרשו גדולי המפרשי' את הענין בפרטיו על דרך זה שרמזנו:

קולא יתרה הקלו בפסין אלו שאפי' היה שם תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות כגון גדר שעומד בצד הבאר במקום הדיומד והוא משופע במדרון עד שאם תמדוד משיפוליו עד מקום גבהו תמצא בו שפוע ד' אמות לבד מצד שהוא מתאלכסן והולך ומתלקט עד שכלה בראשו לעשרה טפחים ובמקום שמגיע גבהו לעשרה טפחי' יש משם עד לארץ ארבע אמות וכגון זה אם היה ברשות הרבים נדון כרשות היחיד כמו שהתבאר בפרק הזורק שאם זרק ונח על גביו חייב מפני שאין תשמישו נוח לבריות הואיל ואין אלכסונו יתר שלשה חלקים על גבהו מה שאין כן אם היה שפועו חמש אמות שכל שאלכסונו שלשה חלקי' על גבהו כבש הוא ונדון כקרקע וכמו שאמרו בכבש המקדש כל כבשים שהיו במקדש אמה לשלש אמות וכל שיצא מארבע נדון כחמש וכן הדין בכל תל העשוי במדרון שהוא לפי שיעור זה. ונאמר על תל זה שאם הוא רחב בראשו אמה מרובעת עד שלאחר שיחלק תשאר אמה לכאן ואמה לכאן נדון משום דיומד שרואין אותו כאלו הוא נחלק ואין צריך לומר בתל שאינו מתלקט כל כך אלא מתוך שלש או שתים שהרי כל עוד שהוא זקוף ביותר אין תשמישו נ'וח לפני רשות הרבים ונעשה יותר רשות היחיד והוא הדין באבן מרובעת רואין בה כל שאלו תחלק ויש בה אמה לכאן ואמה לכאן נדון משום דיומד הואיל ורחבה אמה ברבוע ולא עוד אלא אפי' עגלה שאתה צריך לומר בה רואין אותה כאלו נטלה בליטת עגולה ותהא מרובעת ואחר כך רואין אותה כאלו תחלק הואיל ויש מתוך רבוען שיעור אמה לכל רוח נדון משום דיומד וכן אם היה שם אילן או גדר או מחיצת קנים מחוברים זה לזה ועשויה כמו דיומד הרי זה נדון משום דיומד וכן קנים מחוברים הרבה בגבעול אחד והוא הנקרא גדודיתא דקני הואיל ותחתיו מיהא אחד נדון משום דיומד. ויש מפרשים חבלה של קנים סמוכה לארץ ואינו כן שאם כן היאך הקשה היינו אילן. אבל קנים הסמוכים בפחות משלשה אינו נדון משום דיומד שלמחובר אנו צריכים. וגדולי המחברים מכשירין אף בזו והוציאוה מן הירושלמי שאמרו שם היו חמשה קנים ואין ביניהן שלשה ויש בהן ששה לכאן וששה לכאן נדון משום דיומד. ולענין אילן מיהא פירשוה בשני של סוכה באילן עבה וגס ושמלא בתבן בין הענפים וכיוצא בו כדי שלא תתנדנד על ידי הרוח [שכל] שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה:


דף כ עמוד א עריכה


חצר שראשה אחד נכנס לבין הפסים ופתוח לתוכם. מטלטלין מתוכה לבין הפסים ומבין הפסים לתוכה שהרי אין דיורין בבין הפסים לאסור עליו אב' היו שתים זו בצד זו ומחיצה ביניהן ושתיהן פתוחות לבין הפסין אסורות ואפי' עירבו ביניהם גזרה שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין עם החצרות ויחשבו שהיתר שלהם משום שתוף הוא ואינו כן שאעפ"י שהשתוף מתיר במבוי הוא מפני שהמבוי מיוחד לבני חצרות לתשמישם וכיון שנשתתפו בו הרי הוא כרשות אחת מיוחדת להם שהרי אם רצו סותמין אותו ואין בני רשות הרבים מעכבין אבל כאן הרי כל עוברי דרכים מעכבי' וכן שיבאו להתיר בשאינן פתוחות לשם או לאחר שייבשו המים מתורת השתוף. ואעפ"י שמכל מקום אין כאן אלא איסור חכמי'. אין כאן גזרה לגזרה כמו שאמרו כולה חדא מילתא היא. ומכל מקום אם נפרצה מחיצה שבין שתי החצרות עד שלא נשאר בה רושם יסודות והוא הנקרא כאן הדרן וערבן הואיל ונדמית כחצר אחת לגמרי מותר ודוקא בשעירבו וכן אם מכר אחד לחברו מותר לגמרי. ודברים אלו כלם אעפ"י שלא הביאום גדולי הפוסקים הלכות פסוקות הן ולא עוד אלא שכל דיני פסי ביראות יש להן מקום בכל זמן במקום מצוה:

עשה פסין לביראות על הדרך שהזכרנו ויבשו המים בשבת אסור לטלטל בתוכן שמאחר שאין מחיצות אלו אלא בשביל מים בטלו המים בטלו מחיצות והרי הן כאלו נפרצו ואם באו גשמים וחזרו שם מים בשבת חזרו להיתרן וכן אם התחילו המים לבא בשבת ר"ל שלא היו שם מבערב מותר שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד הרי זה מחיצה אלא שבמזיד קונסין אותו שלא לטלטל לשם אלא שאם זרק לתוכה חייב הא בשוגג אפי' לטלטל שמה מחיצה וכל שכן אלו שכבר נעשו:

כבר ביארנו במשנה בפסין אלו שדרך הרבים מבטל בין מחיצותיהם ואם כן אף הזורק לתוכן פטור וכן העושה כעין פסי ביראות ברשות הרבים שמחיצות (כמקום) [במקום] בקיעת רבים אינן מחיצות. ואעפ"י שכאן אמרו חייב. לדעת ר' אלעזר נאמרה שאמר כאן הודיעך וסבירא ליה וכבר פסקנו כר' יוחנן שאמרו לדעתו כאן הודיעך ולא סבירא ליה. ומכאן מתמיהים גדולי הדור על גדולי המחברים שפסקו במחיצות כר' יוחנן שבקיעת רבים מבטלתן עד שאין מדינה נעשית רשות היחיד אלא בדלתות נעולות שנעילת דלת מונעת רגל רבים משם ועם זה פסקו שהזורק לבין הפסים חייב אף במקום בקיעת רבים והרי הוא כחצר שהרבים בוקעים בו. ומכל מקום יש גורסין למטה אף לר' יוחנן כאן (כ"ך) הודיעוך וסבירא ליה. ונמצא הענין כנגד מה שפסקנו במשנתנו שאין צריך לסלוק (צדדין) [לצדדין] וכן כתבנוה בראשון של שבת. ואעפ"י שאמ' ר' יוחנן בירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו' לא אמרה אלא שכל מבואותיה מפולשים ואין שם שלש מחיצות ואינו דומה לחצר שהרבים נכנסין ויוצאין בה אפי' זה כנגד זה שהיא רשות היחיד לשבת שהרי חצר ארבע מחצות יש לה. ומכל מקום כל שבשתי מחיצות בקיעת הרבים מבטלת מחיצות הא פסי ביראות שם ארבע מחיצות יש כאן וכדעת המיוחס לרבנן (ואדיה) [ואתי'] דר' יוחנן כרבנן.

וגדולי המפרשי' תירצו בזו של חצר שמאחר שאינה נמסרת לרבים אינה רשות הרבים גמורה והרי אתה רואה מבוי המפולש וסרטיא מכאן ומכאן שאי אפשר לו בלא בקיעת רבים והכשרו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן ואלו ברשות הרבים צריך נעילת דלת. ויש שואלין בה אם כן לדעת ר' יהודה מיהא שאומר בשתי מחיצות גמורות שאין בקיעת הרבים מבטלת מהו שאמרו למטה דבעי רחבה לרבה תל המתלקט עשרה מתוך ארבע לר' יהודה אם חייב עליו משום רשות הרבים והשיבו שחייב והקשו לו מחצר שנכנסין לה מכאן ויוצאין מכאן שהיא רשות היחיד. והיה לו לתרץ שאני (אתם) [התם] דרשות היחיד נינהו. תירצו גדולי המפרשי' שרחבה היה סבור שר' יהודה של משנתנו אף במחיצות מעלייתא סבור שרגל הרבים מבטלת וזו של שני בתים בשני צדי רשות הרבים שהוא אומר עושה לחי וכו' תרי תנאי נינהו ולר' יהודה של משנתנו הוא שואל בתל המתלקט והשיבוהו חייב למה שאתה סבור עליו שאף במחיצות מעלייתא הוא אומר שרגל רבים מבטלן ולדעת זה הקשה לו מחצר. ומכל מקום לדעת שניה של ר' יהודה אין בקיעת רבים מבטלת מחיצות גמורות אפי' שתים ומבטלת במחיצות פחותות אפי' בשם ארבע וכבר כתבנו פסק הדברים. ולדברי הכל מה שהוא רשות היחיד גמורה אין בקיעת רבים מבטלתו:

אף לדעת הגורסי' בר' יוחנן כאן ולא סבירא ליה יש שואלים ר' יוחנן דאמ' כמאן לא כר' יהודה שהרי ר' יהודה לא חלק אלא במחיצות גרועות אבל בגמורות אפי' בשתים מודה וירושלם מחיצותיה גמורות הם ולא כרבנן שנחלקו בשתי מחיצות דאלו רבנן מודו אף בשם ד' מחיצות ור' יוחנן אמרו כאן ולא סבירא ליה ועוד שהרי ירושלם ארבע מחיצות יש לה. ותירצו. שר' יוחנן סבירא ליה כר' יהודה בחדא ר"ל במחיצות שאין גמורות אף בארבע וכרבנן בחדא דדבר תורה ג' מחיצות בעינן וירושלם ליכא ג' מחיצות שכל מבואותיה מפולשים. הם ויש אומרים שהוא סובר כר' יהודה וירושלים אין לה שתי מחיצות שאין שם מחיצה בלא פתחים וכן שהיו בוקעין בהם שתי וערב ואפי' חצר שבקיעתה שתי וערב אינה רשות היחיד ואין הדברים נראין. ולענין פסק יש פוסקי' כשניהם לחומרא ששתי מחיצות שלימות או ארבע גרועות רגל רבים מבטלתן והוא עיקר הדברים:

לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד ולא ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם כן מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שמאחר שהוא צריך למים שמא יכניסם למקום שהוא עומד ולא אמרו עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים אלא בחפצים שאינם צריכים לו ר"ל לצורך גופו אלא שמטלטל דרך טיול ומקרה אבל זה שבכאן חפצים הצריכים לו הם שהרי צמא הוא למים. וגדולי המחברים פירשו בצריכי' לו כגון שהיה שותה בכלים נאים ולדבריהם כל שאף לצורך גופו אם אינן נאים מותר בראשו לבד וכל שהם נאים אף שלא לשום צרך גופו אסור. ואין הדברים נראין. וכבר ביארנו בראשון של שבת:


דף כ עמוד ב עריכה


ומה שאמרו וכן בגת לענין מעשר נאמרה שכל שהוא בגת לא נאסרה שתיית עראי ממנו ובלבד על הגת אבל להוציא מן הגת ולשתות לא. ולענין פסק אף משיצא מן הגת כן עד שישלו החרצנים והזג מעל החביות כמו שיתבאר בפרק אחרון וכמו שביארנוה בראשון של שבת. ולענין טלטול שהזכרנו אם היה מרשות הרבים או מרשות היחיד לכרמלית שותה אף בהכנסת ראשו לבד ואין צריך לראשו ורובו:

כבר ביארנו במשנה שמותר להקריב הפסין לבאר ובלבד שיניח שם ריוח שתי אמות בכדי שתכנס שם [ראשה] ורובה יראה מתלמוד המערב שאין מזקיקין לראשה ורובה ממש. אלא כל שיש שם שיעור בכדי כך שתהא שותה מיהא בפנים ומכל מקום מתלמוד שלנו יראה שצריך שיכנס ראשה ורובה ואף תלמוד המערב יש לפרשו שכל שיש שם שיעור שתי אמות אעפ"י שהבהמה גדולה שאין שיעור זה מחזיק ראשה ורובה מכל מקום הוכשר וכל שאין שם שיעור זה אף לבהמה קטנה ששיעור זה מחזיק ראשה ורובה אינו כלום והוא שאמרו שם היה שיעור כשיעור הזה אפי' גמל כלו מבחוץ מותר פחות מן השיעור אפי' גדי כלו אסור. ומכל מקום צריך שתהא שותה בפנים והוא ששאלו בכאן בהמה מאי כלומר צריך שתהא ראשה ורובה ממש בפנים או לא והעלו מן הסוגיא שצריך להיות ראשה ורובה בפנים ואף גם זאת דוקא כשאינו תופס לא הבהמה באפסרה ולא הכלי או שתופש את הבהמה באפסרה ואינו תופש את הכלי אבל כל שתופש את הכלי ואינו תופש את הבהמה חוששין שמא תעקם את ראשה כלפי רשות הרבים ויוציא את הכלי אחריה ואף בראשה ורובה אסור עד שתעמוד כולה בפנים שהרי נשארה כאן בספק ודנין בה להחמיר:

זה שאמרו לענין פסים שלא ימלא אדם מים ויתן לפני בהמתו אלא שממלא ושופך והיא שותה מאליה אינו כן שהרי כל שאינו תופש לא הכלי ולא הבהמה מותר בראשה ורובה ולא נאמרה אלא שהיה לו אבוס גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא רשות היחיד ומקצתו לפנים מן הפסים ומקצת בחוץ והבהמה עומדת על האבוס ומן הדין היה מותר לטלטל מבין הפסים לתוך האבוס ואעפ"י כן אסרוה שמא כשנותן דליו לתוך האבוס רואה צדו הפנימי של אבוס מתקלקל ואינו רוצה ליתן מים מאותו צד ומוציא הדלי בידו ליתן מימיו בצד האחד ורואה אף הצד האחר מקולקל ומניח הדלי בקרקע של רשות הרבים ולפיכך גזרו בזו שלא יתן הדלי לפניה אלא ישפוך ותשתה ממקום שפיכתן ואעפ"י שהמפנה חפציו מזוית לזוית ונמלך והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומכיון שאין כאן איסור תורה אין לנו לגזור ולאסור משום גזרה. מכל מקום יש לחוש שמא תחוס עינו על דליו ויחזירנו ברשות היחיד כדי להצניעו ומכל מקום בכרמלית כיוצא בזה כגון שהיה האבוס בגובה פחות מעשרה מותר שאף אם שכח פטור:

ביארנו באחרון של שבת שאין אובסין את הגמל בשבת מפני הטורח ופירשנו שם שענין זה הוא שהיו מאכילין אותו הרבה ביד שתוחבין השעורים בגרונו עד מקום שאין יכול להחזירו ואם כן מה שאמרו כאן גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו לא נאמר אלא לענין השקאה מרובה ואף זו בתפיסת ראשה בכלי שהמים לתוכן אבל להרביצה ולהשקותה ביד הרבה אסור והוא בכלל מה שאמרו שאין אובסין את הגמל. ויש שפרשוה במאכל ובמאכל בינוני הנקרא הלעטה שהותרה שם ואמר עליה אובסין על דרך העברה ומכל מקום לענין הלעטה או השקאה מותר ואעפ"י שצוארו ארוך ונעשה רובו במעט מן הגוף ויציאתה לחוץ נקלה ביותר והיה לנו לחוש להוציא האבוס אחריה:

פסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים ולצורך בהמותיהן אבל לעולי רגלים עצמן לא אלא אם רוצה לשתות יהא מטפס ויורד כלומר מקפץ ויורד מקפץ ועולה וישתה בתוך הבאר ומכל מקום אם היה הבאר רחב עד שלא יהא יכול לטפס ולירד אם מלא לבהמתו מותרין לו. וכן לא הותרו פסי ביראות אלא בבאר מים חיים נובעי' וזכים שיהיו ראוים לאדם שאעפ"י שעיקר התקנה לצורך בהמה היתה מכל מקום צריך שיהא בו תשמיש לאדם:


דף כא עמוד א עריכה


יתבאר במקומות שבמסכתא זו שהבורגנין והם כעין סכות שדרים בהם בני אדם למכור בהם מזון לעוברי דרכים או לשמור [בהם] שדותיהם (מהם) או שעושין אותם שומרי העיר כל שהם בתוך שבעים אמה ושירים לעיר מתעברין עם העיר ומודדין מהם אלפים אמה מחוץ לעיר מכל מקום בבל אין בה דין בורגנין מפני ששטפי מים מצוים שם ומפסידין אותם ואין בורגנין אלא אם כן מתקיימים וכן אין דין בורגנין בשאר ארצות שהגנבים מצויים שם ומפסידין אותם וכן פסי ביראות אין מקילין בהם לא בבבל ולא בשאר ארצות שאין שם הולכי לדבר מצוה כגון לישיבות ולבתי מדרשות ואין היתר פסי ביראות אלא או לעולי רגלים או לבני ישיבה שהם כיוצא בהם למצוה. ומכל מקום בבורגנין כל שהן קיימים מודדי' מהם בכל מקום והוא שאף בבבל אמרוה כאן אמ' ליה רב חסדא למרי בריה דרב הונא אתיתון לבי מדרשא תלתא פרסי בשבתא אמאי סמכיתו אמ' ליה אבורגנין והא אמ' אבוה (דאמך) [דאבוה משמי' דרב] אין בורגנין בבבל. אחוי ליה הנהו מתואתא דמבלען בשבעים אמה ושירים כלומר כפרים שחרבו ועדיין יש בהן מחיצות קיימות:

גדולי המפרשי' שאלו מאחר שלא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים ולבהמותיהם היאך התירו למעלה טלטול מבין הפסים לחצר שראשה נכנס לפניהם ופתוחה להם ופרשוה שלא התיר אלא לצרך בהמתו כגון הכנסת האבוס והדלי והוצאתם וכיוצא באלו:


דף כב עמוד א עריכה


בית סאתים שהתירו לכל מקום שהוקף שלא לשם דירה יצאו לנו מחצר המשכן והוא מאה על חמשי' ויש ברבועו שבעי' אמה ושירים ובשבורו אלפים אמות וכל שהוא במדה זו בין מרובע בין עגול בין ארוך וקצר כתבנית חצר המשכן הרי הוא בית סאתים אלא אם כן היה ארכו יתר על פי שנים ברחבו כמו שיתבאר:

כל אויר ר"ל אעפ"י שאינו מקורה שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפי' בת חמשת כורים מותר וכל דירה ר"ל אעפ"י שמקורה שתשמישה לאויר ר"ל לשמירת מה שחוצה לה כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור כמו שיתבאר:

כבר ביארנו למעלה שבסוגיא זו נתחלפו הגירסאות בדברי ר' יוחנן שיש גורסין כאן הודיעוך וסבירא ליה. לענין ביאור אתה צריך לפרש לגירסא ראשונה (כאן וסבירא ליה) והאמ' ר' יוחנן ירושלים וכו' ואעפ"י שיש חומות סביבה אלמלא נעילת הדלתות היתה חשובה רשות הרבים שבקיעת רבים מבטלת מחיצת החומות אלא לא סבירא ליה. ולגירסא שניה אתה מפרש כאן [ולא] סבירא [לי'] והרי אף הוא אומר שירושלם בנעילת דלתות בלילה מיהא הוכשרה ואין בקיעת רבים שביום מבטלתן אפי' ביום אלא כאן וסבירא ליה:


דף כב עמוד ב עריכה


העיירות והמדינות שלא הוקפו בחומות אעפ"י שהיו הרים או בקעות או ימים או נהרות מקיפים אותם לא הופקעו מידי רשות הרבי' שאם כן אף העולם כלו מוקף בים אוקינוס. ומכל מקום מעלות ומורדות שהן קצרות ואין תשמישן נוח לבריות אינן רשות הרבים קרובה לכרמלית מפני שאינן כדגלי מדבר. ויש מפרשים שלא אמרוה אלא לענין לשון ולא להפקיע חיובן על דרך שאמרו בתלמוד המערב בפרק משתתפין בשם ריש לקיש אין רשות הרבים עד שתהא מפולשת מסוף העולם ועד סופו וכן אין רשות הרבים בעולם הזה אלא לעתיד לבא שנ' כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו ואעפ"י שאמרו קשיא מתניתי' אדריש לקיש איזהו רשות הרבים וכו' ומכל מקום נראין הדברים שאף הוא לא אמרה אלא לענין לשון ומכל מקום בסוף הסוגיא נראה שלענין חיוב נאמר ובארץ ישראל דוקא מפני שיהושע אוהב את ישראל היה וכל שניחא תשמישתיה מסרה לרבים ודלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד אעפ"י שהיה ברשות הרבים אבל בחוצה לארץ הואיל ובקיעת רבים לשם רשות הרבים הוא אע"ג דלא ניחא תשמישתיה ברחבים שש עשרה אמה ושיש שם בקיעת רבים שאם לא כן אף בחוצה לארץ אינו רשות הרבים שהרי תל המתלקט נקרא רשות היחיד (אין) [ואין] בקיעת רבים מבטלתו:

תל המתלקט עשרה מתוך ארבע כבר ביארנו שהוא רשות היחיד ואפי' בקיעת רבים אינה מבטלתו שכל שהיא רשות היחיד גמורה אין בקיעת רבים מבטלתו כלל כמו שביארנו:

חצר שרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו דרך פתחים או פרצות של עשר רשות היחיד לשבת ואפי' היתה דריסתם נוחה להם. ולענין ספק טומאה הרי היא רשות הרבים כמו שיתבאר:

מבואות המפולשין לבורות שיחין ומערות עד שאי אפשר לעבור שם אלא על שפה קצרה של בור הרי הן רשות היחיד לשבת שאין כאן פלוש והכשר צורת פתח מכשירו לענין טומאה הרי היא רשות הרבים. ויש פוסקי' באלו שבקיעת רבים מבטלתן. ואין נראה כן שהרי נראה מן הגמרא שאף ר' יהודה מכשיר בהן ואעפ"י שהמוקשה מתרצם לדעתו שינויי נינהו:


דף כג עמוד א עריכה


המשנה השניה ועיקרה בביאור ענין החלק השני ונתגלגל ממנה לביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר ועוד אמ' ר' יהודה בן בבא הגנה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים שזהו שיעור בית סאתים. אם הוקף בגדר גבוה עשרה טפחי' מטלטלין בתוכו בכלו ובלבד שיהא שם שמירה ר"ל סוכת שומרים כדי שיהא נאמר עליה בכך סרך היקף לשם דירה. או בית דירה לבעל הבית אעפ"י שאינה תדירה אלא לפרקים. או שתהא סמוכה לעיר ופירשו בה בתוך שבעים אמה ושירים שמאחר שסמוכה לעיר כל כך הרי הוא מתמיד לילך ולטייל בה והרי זה כעין דירה ויש מפרשי' בתוך אלפים אמה ואם כן מה שחלק ר' עקיבא להתיר אף בשאינה סמוכה פירושה אם שבת לשם או על ידי [עירובי] תחומין. ועיקר הדברים כדעת ראשון.

ר' יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור או שיח או מערה [מטלטלין בתוכה] שאינו אלא כעין תשמיש ואין זה (אלא) כמין ביראות שקראנו תשמיש גמור שהביראות במקום שאין המים מצויים והרי הוא תשמיש גמור לאדם אעפ"י שעקרו לבהמה אבל בזו אפי' היתה אמת המים עוברת לפניו שלא הוזקקנו לאלו אלא למראית העין בעלמא. ואף לחכמי הדורות ראיתי שבזו לר' יהודה אם יבשו מימיו בשבת הואיל ואין המים עיקר אלא למראית העין בעלמא הואיל והותרה שבת הותרה.

ר' עקיבא אומר אפי' אין בה אחד מכל אלו. שאע"פ שלא הוקפה לשם דירה הואיל ומכל מקום אין בה אלא בית סאתים מטלטלי' בה ובזו הלכה כר' עקיבא. ומכל מקום מדברי ר' יהודה למדו קצת מפרשי' שכל בית דירה הפתוחה לקרפף בית סאתים והם של אותם הבעלים בעצמם מותר לטלטל מזו לזו שאם הן אסורות זו על זו היאך הוא מותר על ידה ואם כן לא אסרו מבית לקרפף אלא כשהבית לאחד והקרפף של אחר. ומכל מקום הרבה נוטים בה לשטה אחרת שאף בשהכל לאחד כל שאתה נותן לו דין קרפף כגון שלא הוקף לדירה שאין טלטולו מותר אלא בבית סאתים אין טלטול ממנו לבית כלל אלא ממה שהוא רשות אחת עמו כגון חצר אכסדרה ודומיהם כמו שיתבאר:

ונשוב לדברינו והוא שבזו הלכה כר' עקיבא מכל מקום מה שהוסיף לומר ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים כיון בה לחדוש אחר שאין הלכה בה כמותו והוא ששאלו בגמרא ר' עקיבא היינו תנא קמא שנאמר עליו במשנה הראשונה אמרו לו לר' יהודה לא אמרו בית סאתים אלא לגנה וקרפף וודאי סתם נאמרה ובהוקפה שלא לשם דירה ותירצו איכא בינייהו דבר מועט והוא שתנא קמא מכשיר בית סאתים אף בארכו פי שנים ברחבו (בחצר) [כחצר] המשכן שהוא מאה על חמשים שנמצא שבורו חמשת אלפים אמה ור' עקיבא אינו מכשיר אלא לחשבון הנמצא מכוון ברבועו עד מה שאפשר לרבעו והוא שבעים אמה ושירים ר"ל ארבעה טפחים או אמור שני שלישי אמה על שבעים אמה ואותן השירים ומאה על חמשים יש בשבורו יתר על זה שמנה עשר אמות וארבעה טפחים ארך ברחב שני טפחים שנמצאת כל אמה שליש אמה מרובעת ונמצא הכל שש אמות וטפח ושליש ברוחב אמה שכשאתה מחזיר ד' טפחי' רחב לרחב ששה יהיו טפח ושליש ארך ברחב ששה כיצד כבר ידעת שחצר המשכן שממנו למדנו טלטול לשבת במקום שהוקף שלא לשם דירה היה מאה ארך בחמשים רוחב ונאמר עליה חמשים בחמשי' ואעפ"י שלפי פשוטו הוא מכוין לומר שיעמיד את המשכן על שפת החמשי' שיהא לפניו חצר חמשי' על חמשי' מכל מקום דרשו בו טול חמשי' וסבב חמשים ר"ל שירבע חמשים היתרים באורך ויקיפם על החמשים הנשארים סביב סביב ואעפ"י שהותר לר' עקיבא טלטול במאה על חמשים מכל מקום לא כונה תורה להתיר לבאים אלא על דרך רבוע זה או שמא חכמי' דרשו וגרעו שלא ליגע באיסור תורה וכמו שאמרו בתחומין שפוחתין מן המדות מפני הטועים מכאן ואילך צא וחשוב חמשי' על חמשי' שיש לך להקיף על חמשי' בחמשים עשה מהם חמש רצועות כל אחת בארך עשר וארך חמשי' ותן ארבע לארבע רוחות ונמצאו לך שבעים על שבעים חוץ ממקום הקרנות שיש בכל אחד מהם פגימה עשר מפני התוספות שהוספנו ואתה ממלאם ברצועה חמשית שתעשה מהם חמש רצועות של עשר על עשר ואתה נותן מהם ארבע מתנות לארבע קרנות ונשלמו לך שבעים על שבעים בשלמות ועדיין לך בידינו רצועת עשר אמות ארך על עשר אמות רחב עשה מהן עשר רצועות אמה רחב בעשר אמות ארך וצרף את כלן לרצועה אחת ארוכה ותצא לך רצועה ארוכה מאה אמה ברוחב אמה וחלקנה לשלש רצועות כל אחת ארך מאה אמה ברחב שני טפחי' וצרף גם כן את כלן לרצועה אחת ארוכה ותצא לך רצועה שלש מאות אמה ארך ברחב שני טפחי' וכשתפרנס מהם שבעים לכל רוח נשארו לך מהם עשרים אמה ארך על רוחב שני טפחי' ועדיין אתה צריך מהם שמנה טפחי' ארך ברחב הטפחי' למלא כל קרן מהם בטפחי' על טפחי' ונשארו לך משבור מאה על חמשים שמונה עשר אמות וארבעה טפחי' ארך על רוחב שני טפחי' שהם שש מאות וטפח ושליש ארך ברחב אמה שהם רכ"ד טפחים בשבור וזה דבר מועט שאין ראוי לשברו על הרבוע הואיל ואינן עולות לתוספת טפח ברבועו ולר' עקיבא אינו מתיר טלטול אלא לשיעור זה ולא שיזקיקהו למרובע דוקא אלא שלא יהא בשבורו אלא כשיעור זה ולתנא קמא כל שיש בשבורו חמשת אלפי' אמה מטלטלין (בכלא) [בכולה] ובזו הלכה כרבנן.

ר' אליעזר אומר אם היה ארכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה. והקשו בגמרא שהרי מצאו לו במקום אחר שאמר אם היה ארכה יותר משנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הואיל ויצאה לה מתכונת המשכן באריכות יותר על פי שנים ברחבו ופירו' (בדוקא) [בדוחקא] כלומר הא ארוכה יתר על פי שנים ברחבה לא. ושאלו בגמרא ר' אליעזר היינו דר' יוסי. ותירצו איכא בינייהו רבועא דרבנן. ופירשו בה גאוני הראשונים מה שנחלקו בפרק מי שהוציאוהו [מט:] בענין אלפים אמה של תחומין שר' חנינא בן אנטיגנוס אומר עגולות ולא מרובעות כדי שלא יהא שם אלכסון שאם אתה נותנם מרובעות ומתירן לו עם כל שבתוכם הרי יש באלכסון יותר ואם כן כל שמהלכם באלכסון אתה מעגל לו את הזוית להחזירו למדת הרחב. וחכמים אומרי' מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזוית להחזירו למדת הרחב ואף בזו ר' אליעזר סובר דוקא בעגול. ומה שאמר שאם היה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הוא בא לאסור מרובעת שאם ארכה מאה הרי אלכסונה יותר ממאה ואם כן לא התירו אלא את השבור וכשיעור עגולו ור' יוסי אומר אפי' ארכה כשנים ברחבה ר"ל אף ברבוע והלכה כר' יוסי. וגדולי הרבנים פרשוה בדרך אחרת. ולענין פסק אין אנו צריכים להזכירה.

אמר ר' אלעאי שמעתי אפי' היא בית כור. כלומר שלא נתן שיעור בית סאתים אלא לבקעה שאין שם מחיצות מסויימות אלא שנכנסי' ויוצאין בה דרך מדרון אבל גנה וקרפף שמחיצותיה גמורות אעפ"י שלא לשם דירה הוקפו מטלטלין בכלו ואין הלכה כן כמו שהתבאר. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב עם האחרים והרי כלם אסורי' להוציא מביתם אף לחצר אלא שזה השוכח בטל להם רשותו או חצרו ולא הזכיר בבטולו את ביתו וסובר ר' אליעזר שהמבטל את חצרו או רשותו אף ביתו בטל והלכך ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו מבית לחצר ומחצר לבית שלא יראה כמערער בבטולו אבל מחצר לשאר בתים מותר שהרי הוא כאורח אצלם ולהם מותר מבתיהם לחצר. וכן מאותו בית לחצר שכבר נתבטל אצלם ומחצר לבתיהם ולאותו בית. ומכל מקום הלכה שהמבטל רשותו או חצרו לא בטל את ביתו אלא אם כן הזכירה בפי' והילכך ביתו לחצר אסור לו ולהם ואם בטלו אצלם בפירוש אסור לו ומותר להם:

וכן שמעתי ממנו שיוצאין בערקבלין בפסח משום מרור והוא סיב שסביבות הדקל ויש בו מרירות מעט אעפ"י שמתיקות מעט מתערב עמו ואף (זו) [בזו] אין הלכה כן. וגדולי המחברי' בקצת חבוריהם גורסי' עקרבנין וכתבו שבלשון ערב נקרא אל עקרבאן והוא עשב שעליו עשויים כעקרב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:


דף כג עמוד ב עריכה


קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה מטלטלין בכולו הואיל ולשם דירה הוקף מכל מקום פעמים שחוזר ונאסר והוא אם נזרע רובו שהזרעים מבטלים המחיצות ונעשה כגנה ואסור שאין שום דירה בין הזרעים ואם כן כשנזרע יצא מתורת דירה ומתורת חצר אבל אם נטע רובו עדיין תורת חצר עליו שכך הוא דרכן של בני אדם ליטע אילנות לישב תחתיהן בצל ולא סוף דבר בשעשאן אצטבלאות ר"ל שנטען בסדור ערוגות ערוגות אלא אפי' נטעו בערבוב ונזרע רובו שאסרנו ביתר מבית סאתים אפי' אין בזרוע יתר מבית סאתים או אפי' פחות מבית סאתים הואיל ומכל מקום רובו נזרע שהלך מיעוטו אחר רובו והרי הוא כאלו כלו נזרע. ואף לדעת ר' שמעון שאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפפות רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן ר"ל שאם שבת כלי בחצר בין עירבו אנשי חצר בין לא עירבו מותר להעלות מן החצר לגג ומגג לגג ומגג לחצר ומחצר לקרפף אחר שלא נכנס לבית ושהכלי לא שבת בבית והיה לנו לומר שהזרוע יהא כקרפף בית סאתים והשני יהא כחצר פתוח לקרפף שהכל רשות אחת מכל מקום בטל מיעוטו אצל רובו כמו שכתבנו. הא נזרע מיעוטו מותר אלא אם כן יש בזרוע יתר מבית סאתים ואפי' מקום הזרוע מותר שהרי אין בו יתר מסאתים וכל שכן החצר שהרי למותר לה (הפרצה) [נפרצה] אחר שפסקנו כר' שמעון שגגות וחצרות וקרפפות רשות אחת הן לטלטל מזו לזו. הא יתר מבית סאתים אף במיעוטו אסור מקום זרע מפני שיש בו יתר מסאתים וחצר מפני שלאסור לה נפרצה:


דף כד עמוד א עריכה


קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ורצה להכשיר אם פרץ בו פרצה ביתר מעשר או שהיתה שם מאליה וגדר בו אפי' אמה אחת לשם דירה עד שהעמידה על עשר הרי הוא כאלו הוקפה כולה לשם דירה ולא סוף דבר שיפרוץ את כל הפרצה ביחד ואחר כך יגדור אלא אפי' פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהשלימו עד עשר הרי זה מותר. כיוצא בו לענין טומאה במה שידעת שכל כלי שנטמא ונשבר אחר טומאתו עד שנפסד תשמישו טהר ובמקומן יתבארו שיעורי השברים כלם והוזכר בכללם בכלי עץ שכלי בעלי בתים שיעורן במוציא רמון בינוני ואם נקב במוציא זית וסתמו ונקב עוד במוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון אעפ"י שנסתם טהור מטומאתו הישנה שמכל מקום פנים חדשות באו לכאן. וכן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה שעדיין מטמאה טומאת מדרס הואיל ועדיין שם מנעל עליו אפי' לא תקנה ולא תפש שם תקנה עליו אלא משום סופה שאם אחר כן נפסקה שניה אעפ"י שתקנה טהורה מן המדרס הישן אעפ"י שלא היתה שעה בלא שם מנעל שהרי שתי אזניה נתחדשו ומכל מקום יש עליה טומאת מגע מדרס ר"ל שהיא טמאה טומאת עצמה כדין הנוגע במדרס להיות ראשון הא אם נפסקו שניהם כאחת הואיל ובטל תורת מנעל ממנה טהור אף ממגע מדרס כמו שיתבאר במקומו:

רחבה שאחורי הבתים ואין הבית או החצר פתוח לה הרי הוא כקרפף ואין מטלטלין בה אלא בד"א שהרי שלא לשם דירה הוקפה ודוקא ביתר מבית סאתים כדין קרפף פתח לה פתח מותר לטלטל בכלה כמה שהיא ואפי' מן הבית לה ודוקא בפתח תחלה ולבסוף הקיפה שכבר נתגלה דעתו בשעת היקף שלשם דירה הקיפו ואפי' היה שם גורן וכיוצא בו שהדבר מוכיח שלשם יציאה לגורן הוא פותח ולא לשם היקף רחבה מותר אבל אם הקיפה ועדיין אין שם פתח הרי לא הקיף לדירה ואין מחשבה עושתו דירה וכן הדין בכל קרפף שאינו קרוי מוקף לדירה אלא אם כן קדמה שם בית דירה ופתחה פתוח לקרפף קודם שיוקף. ומכל מקום יראה לי שאם בשעת היקף דעתו על הפתח אלא שרוצה להקיף את הרחבה או את הקרפף תחלה כדי שלא יהא ביתו פתוח עד שיוקף הקרפף הסמוך לו שאין זה מעכב ולא עוד אלא שראיתי מפרשי' רחבה זו כגון שבנה זה למזרח וזה למערב ונעשית הרחבה אחר בתיהם מאליה ואסורי' מפני שהמחיצות לא נעשו לצורך רחבה ואם פתח אחר פתחו לשם ואחר כך הקיפו האחרים שם את בתיהם הרי זה שפתח קודם היקפם החשיב אותם המחיצות ונעשית כחצר:

כל שאתה נותן דין קרפף כגון רחבה הסמוכה לבית ואין הבית פתוח לתוכה או שהוקפה ואחר כך פתחו לה פתח ופרדס וגנה ושאר מקומות המוקפים שלא לשם דירה ביתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף כלים ששבתו בתוכו ובבית סאתים או פחות שאין חלוק בין סאתים לפחות מהם מטלטלין בכלו כלים ששבתו בתוכן או ששבתו בחצר או בגג או באכסדרא ומרפסת שגגות וחצרות וקרפפות ואכסדרה ומרפסת כולם רשות אחת הן אבל כלים ששבתו בבית לא שהבית אינו רשות אחת עמהן ואפי' לא היה שם בית סאתים ודבר זה אין בו חלוק בין בית לאחד וקרפף לאחר ואפי' עירבו שאין עירוב לקרפף שהרי ככרמלית הוא ואין עירוב לכרמלית בין שהבית והקרפף לאחד ואעפ"י שיש חולקי' להקל בשהכל לאחד כמו שביארנו במשנה הרי אתה רואה בסוגיא זו בשמועת נזרע רובו שפרשוה גדולי הרבנים בשהכל לאחד וכן בפרק גגות שאין רשויות מתחלקות לשנים בבעלים אלא בבתים שהן תדירות לדירה. וכן כתבוה גדולי המפרשי' בפרק זה במעשה אבורנקא דריש גלותא הנזכר למטה. וכן בפרק חלון ובפרק הדר.

וזה שאמרו ובלבד שיהא שם בית דירה פרשו גדולי הדור לא שיהא מותר להוציא מן השמירה ובית הדירה אלא להתיר לדעתו אגבה טלטול עצמו מצד שיהיה השמירה או הבית דירה מוכיח עליו היקף קצת לשם דירה וכמו שאמרו או שתהא סמוכה לעיר שאין כונתו להתיר מן העיר לתוכה. וגדולי הדור שואלים אם כן כלים ששבתו בבית לא יוציא אף לגגו לדעת שמואל שהרי בפרק גגות [צ.] אמר שמואל שאויר גג כקרפף והיאך אנו משתמשים בגגין שלנו בכלים ששבתו לתוך הבית. ומכל מקום הרבה מפרשי' כתבוה לאסור בכל שאינו מוקף לדירה אלא שהם מתרצי' שלא אמרה שמואל אלא בגג היתר מבית סאתים אבל בשאינו יתר מבית סאתים לא החמירו בו לעשותו כקרפף אלא כחצר ונמצא גג וחצר כשהם לאחד ובבית סאתים מותר אף לכלים ששבתו בבית. והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק הזורק לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו. והרי אין כל גג וגג רשות בפני עצמו שהרי שמואל בשטת ר' שמעון היא שכל גגות העיר רשות אחת הן כמו שיתבאר ושהלכה כן אלא פירושו לא יקלוט להביא לביתו ובשלו מיהא מותר אלמא טלטול מגגו לביתו מותר וכשאין בו יתר מבית סאתים. ומכל מקום לא הוצרכו בו אלא לדעת שמואל וכמו שביארנו שהרי לרב שהלכה כמותו אויר גג אינו כקרפף והוא דמנכרן מחיצאתא כגון גג שאין קירויו בולט חוץ למחיצותיו שמכשירין אותן בגוד אסיק והרי הוא כמוקף לדירה כמו שיתבאר בפרק גגות:

וכל שאי אתה נותן לו דין קרפף כגון שהוקף לדירה ולא נתבטלו מחיצותיו בזריעה או שלא הוקף לדירה והוכשר בפרצה יתר מעשר שגדרה עד עשר לשם דירה או בשאר מיני הכשר המתבארים בסמוך מטלטלין בכלו אפי' ביתר מבית סאתים ואפי' כלים ששבתו בבית. ולפי מה שכתבנו יראה שאף הפרדסי' שבבית אם נזרעו רובם נתבטלה תורת מחיצת בית מאליהם ואין מטלטלין מכלים ששבתו בבית לתוכן אעפ"י שאין בהם בית סאתים ופעמים אף במה שאין זרוע מתורת נפרצה למקום האסור לה על הדרך שביארנו בקרפף. ומכל מקום יראה לי שהזרעים העשויים לטיול (ולצאת לשם תמיד לטייל שם) ולהריח אין אלו מבטלות מחיצות והיקף דירה הוא אעפ"י שנזרע. ומכאן יראה לי שרבים מקילין בכך בפרדסים הסמוכים לבתיהם:

קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים כלו או מקצתו אם המים ראוים לשתיה אפי' היה בעמקן יתר מבית סאתים מותר שאין זה אלא ככריא דפירי ר"ל חריץ עמוק שמצניעין פירות לתוכו שאעפ"י שעמוק הרבה נוטלין מהם בשבת אבל אם אינן ראוים לשתיה הרי הוא כנזרע רובו ואם נתמלא רוב החצר אסור אף בשאין עמקן יתר מבית סאתים ומעוטו מותר ובלבד כשאין עמקן יתר מבית סאתים [אבל אם עומקן יותר מבית סאתים] הכל אסור. מקום המים מפני שהוא יתר מבית סאתים והנשאר ממנה מפני שהוא נפרץ למקום האסור. ועמקן שאמרו פירושו בשטחן ומפני שאין מים מתכנסין אלא בעומק הוא תופס לשון בעמקן ופירושו במקומן ובלבד בעומק עשרה טפחי'. ומכל מקום אם אינם עמוקים עשרה אינו אלא טיט בעלמא ואינו חולק רשות לעצמו אף ברוב החצר או כלו וכן כתבוה גדולי הדור. והביאוה ממה שאמרו ברקק מים שברשות הרבים היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בתוכו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב וכמה רקק מים פחות מעשרה אלמא כל שהוא פחות מעשרה בעומק רקק הוא ואינו חולק רשות לעצמו:


דף כד עמוד ב עריכה


זה שאמרו בסוגיא זו הוה ליה ככריא דפירי. יש שואלי' בה שהרי בפרק הזורק [ק.] אמרו בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה וזרק לתוכה מלאה מים חייב מלאה פירות פטור. מיא לא מבטלי מחיצאתא פירי מבטלי מחיצאתא. ומכל מקום יראה שכל אחת לפי ענינה נאמרה שלענין זריקה ראוי לומר שאין המים מבטלין מחיצות שהרי אין מעכבות את האבן וההפך בפירות ובכאן לא נאמרה אלא לענין שמשתמש מהן והרי תשמיש המים והפירות שוים בה:

כבר כתבנו בפרק ראשון שמבוי שצדו אחד מפלש לרשות הרבים וצדו אחד לרחבה א"צ כלום מצד הרחבה ופרשנוה דוקא בשהרחבה הוקפה לדירה או שלא הוקפה לדירה ובבית סאתים שאם לא כן הרי הוא פתוח לכרמלית והמבוי הפתוח לו או נפרץ לשם במלואו נפרץ הוא למקום האסור לו וצריך הכשר אבל מכיון שהרחבה הוקפה לדירה או שלא הוקפה לדירה ואין כאן אלא בית סאתים הואיל ומותר לטלטל בכלה אף המבוי הפתוח לה אינו צריך כלום מאותו צד אעפ"י שהרחבה פתוחה לרשות הרבים ואף ראשו האחר שמפולש לרשות הרבים דיו בלחי כדין מבוי סתום הכל כמו שביארנו שם:

הוזכר בכאן מעשה ברחבה שהיה ראשה אחד פתוח לעיר ר"ל למבוי שבעיר שהיה ראשה כלה לרחבה זו וראשה האחר פתוח לשביל של כרמים שהיו בה דיורין ורחבה זו הוקפה שלא לשם דירה והיה בה יתר מבית סאתים ונמצא דינה ככרמלית ואלו היתה מוקפת לדירה לא היתה אוסרת לא השביל ולא המבוי כמו שביארנו בפרק ראשון. אלא שרחבה כרמלית והיה מבוי אחד שבעיר ראשו אחד פתוח לעיר שיש לו צורת פתח בראשו וראשו השני פרוץ במלואו לרחבה זו והשביל היה ראשו אחד פתוח לרחבה זו במלואו גם כן וראשו האחר של אותו שביל היה פתוח לגודא דנהרא ר"ל שפת נהר והיה (גבאה) [גבוה] עשרה טפחים ונמצא השביל סתום משלשה צדדיו והרביעי פרוץ במלואו לרחבה זו וכן המבוי נעשה כסתום משלשה צדדיו שהרי יש צורת פתח בראשו האחר ונמצאת רחבה זו אוסרת המבוי והשביל מפני שהם פרוצים לה במלואן והיו משתדלים להכשיר את הרחבה עד שיהא מותר לטלטל בה כדי להכשיר את הכל והיה קשה בעיניהם לפרוץ בה יותר מעשר ולגדרה לשם דירה עד עשר מפני שהיו מחיצותיה בבנין חזק ואמר אביי היכי ליעביד ליעביד מחיצה או לחי אגודא דנהרא לשם הרחבה כלומר שיהא בדעתנו להוסיף השביל עליו להיות השביל סוף הרחבה ותהא מחיצה זו או לחי זה עשוי לשם דירה.

אין עושין מחיצה על מחיצה שמאחר שהמחיצה (לשם) [שם] כל שמוסיפין עליה אינו כלום עד שיפרוץ בה פרצה האוסרת ויכשיר לשם דירה.

ליעביד צורת פתח לשביל מראשו הפתוח לרחבה להיות היקף לשם דירה לרחבה אתו גמלי ושדו לה שהגמלים באים לשתות מן העיר לנהר דרך מבוי ומרחבה לשביל ומשביל לנהר והיה מקום יציאתם מן הרחבה לשביל צר להם ודוחקים לו ונפרץ.

אלא אמר אביי לעביד לחי (אשבל) [אפתחא דשביל] ר"ל מצד הרחבה ומתוך שהלחי נעוץ ועביו משהו אין גמלים נוגעי' בו ומתוך שהוא הכשר לשביל שהרי [על ידי] כך הוא הכשרו לטלטל (בעצמו) [בשביל] נעשה הכשר מרחבה להיותו לה היקף לשם דירה ותהא הרחבה כשרה והכל כשר בכשרותה לכשישתתפו בה כולם. ואעפ"י שאין כאן פרצה יתר מעשר (שישתפום) [שיסתמוה] לשם דירה ומכל מקום תכשיר מטעם מגו ואף רבא היה מודה לו במקום שאין לחוש לגזירה כגון שביל סתום מכל וכל אבל בזו יש לחוש שמא יאמרו להכשיר שביל דעלמא בלחי אחד. ואעפ"י שאין ראשו האחד פתוח לגודא. וגדול' הדור מפרשי' ששביל זה לא היו פותחים בו בתים וחצרות אלא בראשו שכנגד הרחבה והדבר קרוב לטעות להתיר בלחי אף בשאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואין להתירו אלא בפס או שני לחיים ובזו מיהא אם יעשו פס גמלי שדיין ליה וכן בשני לחיים ופירש הכא ליעביד לחי להך גיסא דלהדי מתא ר"ל למבוי בראשו הסמוך לרחבה ומגו דמהני למתא ר"ל להכשיר טלטול למבוי שהרי הוא סרטיא מכאן ובקעה מכאן שהכשרו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן תועיל (לשיות) [להיות] היקף לשם דירה לרחבה. ופרשו גדולי הרבני' שהשביל לעולם אסור גזרה משום שביל דעלמא. וכן כתבוה גדולי המפרשי' אבל בתוספות פרשו שהכל מותר שלא גזר רבא אלא כשהלחי מצד השביל שרצינו להתיר את הרחבה מתוך היתר השביל אבל כשהלחי מצד המבוי אין כאן גזרה והדברים נראין. ויש שואלין בה למה לא עשו לחי מצד הגודא רחוק ממנה ארבעה טפחי' ויתיר את הכל ותירצו שהלחי גרוע ואינו חשוב לבטל כח הגודא ואם תאמר שיעשו שם מחיצה ברחוק ארבעה לגודא אין הכי נמי אלא שלא היו רוצים לגרע מאורך השביל. ומכאן נראה לגדולי הדור ראיה להתיר אף השביל שאם לא כן נוח להם להפסיד ארבעה טפחים מן השביל ולא יפסידו כל השביל שנשאר להם עכשיו באיסור לשטת האוסרים:

ולמדת מכל מקום שהקרפף יש לו הכשר לפעמים אם פתוח למבוי בהכשר המבוי אם נעשה גם כן לשם היקף דירה לקרפף ולא סוף דבר שדבר זה מכשירו לטלטול בעצמו בכלו אלא מן המבוי לה וממנה למבוי והוא ענין האמור כאן ממתא לרחבה שהמבוי הוא קורא בסוגיא זו מתא וכן הדין בשביל לשטתנו וכן לא סוף דבר ברחבה של רבים אלא אף בשל יחיד ואעפ"י שבפרק ראשון חששו בה דילמא מימליך ובני התם הוא שפרוצה לרשות הרבים וכשבונה אותה לבתים הוי ליה מבוי פתוח לרשות הרבים של תורה אבל זו אף כשיבנה אותה לא תהא פתוחה אלא לשביל ולמבוי שהם כעין רשות הרבים אבל לא רשות הרבים גמורה כל כך. כך כתבוה גדולי המפרשי' והדברים נראין ומכל מקום גאוני הראשונים כתבוה דוקא ברחבה של רבים ואין נראה כן:


דף כה עמוד א עריכה


קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו עד בית סאתים כדי שיוכל לטלטל בכלו כל שמיעטו בדברים שהם תשמיש הקרפף ושדרך בני אדם לעשות כן בקרפיפות כגון שנטע שם אילנות אפי' באילן שמקומו חשוב ושיש לו דין מחיצה כגון גבוה עשרה ורחב ארבעה אינו מיעוט אבל בדברים שאין דרכן בקרפף הרי זה מיעוט. מעתה בנה שם עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה אין ספק שהוא מיעוט אפי' הוא באמצע הואיל ומכל מקום נתמעט (שבור) הנשאר מבית סאתים ואם אין רחבו אלא בפחות משלשה אעפ"י שנתמעט בו מבית סאתים אינו כלום שאין זה אלא כמי שאינו. משלשה ועד ארבעה נחלקו בה רבה ורבא שלדעת רבה הואיל ויצא מתורת לבוד הרי זה מיעוט. וכן פסקוה גדולי המחברי' ונראה הטעם מפני שרבה רבו של רבא היה ולדעת רבא הואיל ואין כאן מקום ארבעה אינו מיעוט. וכן פסקוה רוב גאונים ואף גדולי הדור נוטים אחריה ומפני שהיה רבא בתרא:

עשה בה בור עמוק עשרה ורחב ארבעה יש אומרים שהוא כעמוד שהרי גובה ועומק אחד הם לענין שבת וכמו שאמרו שבת בתל גבוה עשרה או בנקע עמוק עשרה וכן הרבה אבל גדולי הדור כתבו שהבור (כקרפף) מתשמישי [הקרפף] הם והרי הוא כאילנות וכן הדין אצלם בגנה ואעפ"י שהוא רשות לעצמו שהרי אף האילן רשות לעצמו הוא כמו שביארנו:

קרפף זה שלא הוקף לדירה ויש בו יתר מבית סאתים ורצה להכשירו במחיצה לשום דירה לטלטל בכלו אף בכלים ששבתו בבית רשאי וכיצד הוא עושה הרחיק מן הכותל הישן ארבעה טפחים ועשה מחיצה גבוהה עשרה ורחבה ארבעה לשם דירה שפתח לתוכו הועיל שהרי נעשה כותל זה לשם דירה הפתוחה שם (וחזר לו) [והוה לי'] פתח ולבסוף הוקף פחות משלשה לכותל אינו מועיל והרי הוא ככותל ישן לענין היקף דירה אלא שמכל מקום אם נתמעט עד בית סאתים מטלטל בתוכו. הרחיק משלשה ועד ארבעה לרבה הועיל לרבא לא הועיל ואף בזו גדולי המחברי' פסקו כרבה ושאר הפוסקי' כרבא:

רצה למעטו עד בית סאתים לטלטל (מיא בתוח) [מיהא בתוכו] וטח כותל הקרפף בטיט עד שבאותו עובי נתמעט חלל הקרפף לבית סאתים אם יכול טיט זה לעמוד בעצמו אילו נטלו הכותלים הישנים הרי זה מיעוט ואם לאו לדעת רבה הוה מיעוט הואיל ועכשיו מיהא עומד. וכן פסקוה גדולי המחברי'. ולרבא אינו מיעוט והרי הוא כמי שאינו ורוב מפרשים פסקו כמותו:

ולענין ביאור תדע שאנו גורסי' רבה בר שילא מתני הכי והוא ענין אחר שלא כמחלקת ראשונה ר"ל הרחיק מן הכותל ארבעה הוא בהקף דירה ולטלטל מן הבית לתוכו ואף ביתר מבית סאתים והאחרונה בשאינו מכוין להיקף דירה אלא למעט עד בית סאתים כדי לטלטל בכלו ואעפ"י שאף בטחו בטיט אמרו לשון הועיל ולא לשון מיעט אף המיעוט תועלת הוא ואעפ"י שקשה מעט לענין סדור היאך נאמרה זו של מחיצה בין שתי שמועות מיעוט והיה לו להזכיר כל אותם של מיעוט בסדר. אין זה הכרח ומכל גירסת הספרים רבה בר שילא מתני לקולא והוא ענין אחד עם הראשונה ושתיהן להיקף לשם דירה נאמרו ובא רבה בר שילא לומר שאם עשאה למחיצה אפי' בסמוך פחות משלשה לכותל מחיצה היא ולא נחלקו אלא בטח את הכותל לשם דירה וכל שיכול לעמוד בעצמו הועיל [הואיל] והוקף לדירה הוא ואם אין יכול לעמוד בעצמו לרבה הועיל ולרבא לא הועיל. וגדולי המפרשי' גורסין כן ופוסקים כלשון ראשון וכרבא. וגדולי המחברים נראה שגורסין כגרסתנו ופירושינו שבמחיצה פסקו שפחות משלשה מיהא לא הועיל ובטיחה שאף באין יכול לעמוד הועיל עד שראיתי לגדולי הדור תמהים עליהם מפני שהם סוברים שהוא גורס כגירסתם ומכל מקום לגירסתנו דברינו שוים לדבריהם לגמרי אלא שלענין מחיצה היה להם לומר הועיל ולא לשון מיעט וכן כתבוה גדולי הרבנים. ואף הם גורסי' רבה בר שילא מתני לה לקולא פי' זו של מחיצה ר"ל שלא נחלקו אלא בפחות משלשה ואחר כך הם גורסי' טחו בטיט וכו' שמועה בפני עצמה:

קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והוא עמוק עשרה עד שגובה דפני הקרקע בעצמו נעשי' לו מחיצות מאליהם ובא לבנות סביבו מחיצה לשם דירה על גובה התל הרי דין זה כדין בא לבנות מחיצה סמוך לכותל שהזכרנו. ויראה שאם בא לבנות בעמק הקרפף לפנים מן התל הואיל ולא היה שם היקף על ידי אדם אף בסמוך לתל פחות משלשה הועיל שהרי גלה שהתל אין לו אצל הקרפף כלום אבל אם בנה על התל לשם דירה אם הרחיק ארבעה מן התל כלפי חוץ הוכשר הקרפף והוכשרו עמו אותם ארבעה טפחי' הנשארים מן התל כלפי פנים. בנאה בסמוך פחות משלשה לתל הרי הוא כמי שבנאה על שפת התל ואין מחיצה על מחיצה. עשה מחיצה זו על התל לכונת שידור על התל בחוץ למחיצתו הרי נמצאת מחיצה זו מועלת למקום דירתו שהרי באויר מחיצות העליונות הוא דר ומתוך כך הרי הן מחיצות אף לקרפף אחר שדעתו בהם אף להכשר הקרפף עד שאין לומר בהם (גואי לגואי עבידי) [גואי לגואי עבידן] על הדרך שאמרוה למטה. וזהו פי' מה שאמרו מודה רב ששת שאם עשה מחיצה על שפת התל שהועיל (באויר) [שבאויר] מחיצות העליונות הוא דר. ואנו גורסין עשה מחיצה על שפת התל ודר בתל. ויש מפרשי' לגירסא זו שעשאה על שפת התל החיצונה ונמצא משתמש לפנים אף על התל. ומכל מקום יש שאין גורסי' כן ומפרשי' אותה בקרפף שמחיצותיו חריצים עמוקים עשרה ורחבים ארבעה שאין המחיצות ניכרות כלל ובנה מחיצה על שפת התל מבפנים ועל אלו אמר שהועיל שבאויר אותם המחיצות הוא דר הואיל והראשונות אינן ניכרות ואף זו הלכה כן וכן מצאתיה לחכמי הדור:

קרפף שמחיצותיו נעשו שלא לשם דירה והגביהן בשיעור מחיצה לשם דירה שאינו כלום כמו שביארנו אם (נחבסו) [נחבטו] המחיצות עד שנבלע כל הישן ונשאר זה שהוקף לשם דירה הוכשר. ולא סוף דבר כשנבלעו מערב שבת אלא אף בנבלעו בשבת שכל מחיצה שנעשית בשבת הרי היא מחיצה בין בשוגג בין במזיד אלא שבמזיד מיהא נאסר טלטולה בשבת כמו שביארנו. לא הוקף במחיצות עשרה שנמצא שאין היקפו היקף והשלימן לעשרה הועיל:

לענין נכסי הגר הנקנים בחזקה לקודם כמו שיתבאר במקומו עשה מחיצה על מחיצה אינו כלום והמחזיק אחריו זכה ואפי' נבלעו התחתונות שהרי הנוטע לפת בגומא שמצא בקרקע השדה של גר הואיל ולא חפר הוא את הגומא לא זכה שהרי בשעת נטיעה לא עשה ולא כלום ומה שהשביח אחר כן מאליו הוא בא:

קרפף שהיה בו יתר מבית סאתים והוקף שלא לשם דירה וקירו בו אותו היתר ולא נשאר בו שלא בקירוי אלא בית סאתים לבד יש צדדין שאויר שתחת הקירוי מצטרף עם האחר ונחשב הכל כאויר אחד ונמצא יתר מבית סאתים כשהיה והוא ענין האמור כאן אויר קירויו מיתרו כלומר האויר שתחת הקירוי הוא מוסיף האויר הסמוך לו ונעשה הכל אויר אחד ונמצא אויר מיתרו ר"ל עושה אותו יתר על בית סאתים ויש צדדין שאין אויר קירויו מיתרו אלא זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ונשאר אויר שאינו מקורה בבית סאתים לבד והוכשר וכיצד הוא הדין עשה לאותו הקירוי שתי מחיצות דעריבן אומרי' בו בשאר הצדדין פי תקרה יורד וסותם ואין אויר שתחתיו מצטרף עם האויר האחר שאינו מקורה ואין צריך לומר אם קורה על שלש מחיצות שאומרי' ברביעית פי תקרה יורד וסותם אבל אם אין לקירוי שתי מחיצות דעריבן אלא שקירה על גבי שני כותלים שמזה ומזה כעין צדדין שבמבוי מפולש אין אומרין בו פי תקרה יורד וסותם ונמצא אויר קירויו מיתרו ואין צריך לומר אם קירה על גבי עמודים. ויש מוסיפין לומר שאף בשתי מחיצות דעריבן דוקא בשהגג כלו שוה ואינו משפע ועשוי דרך מדרון שכל שהוא משפע ועשוי מדרון אין לומר בו פי תקרה יורד וסותם:

זהו עיקר מה שנראה לפסוק בשמועה זו ומתוך שיש פוסקי' בה בדרך אחרת אני צריך להעירך מעט בביאור סוגיא זו עד שתדע שמתוך איזה פי' שבה אנו פוסקין כן והוא שבקרפף בת שלש שקירו בו בית סאה החמיר רבה לומר שאויר קירויו מיתרו ור' זירא הקל לומר שאינו מיתרו ונאמר עליהם לימא בדרב ושמואל קא מיפלגי דאתמר אכסדרה בבקעה רב אמ' מטלטלין בכלה ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. ואכסדרה ענינה שאינה פרוצה לגמרי וכמו שהביאוה חכמי צרפת ממה שאמרו בשני של בתרא [כה:] עולם לאכסדרה היא דומה ורוח צפוני אינה (מסוככת) [מסובבת] נמצא שאכסדרה מוקפת היא משלש רוחות ואמר שאכסדרה בבקעה ר"ל שקיירה עליה מטלטלין בכלה לדעת רב שהלכה כמותו. וצריך אתה לידע שלא סוף דבר שאמרה רב בשלש רוחות שהרי אף בשתים הוא סובר פי תקרה יורד וסותם. וכן הביאו חכמי צרפת שהזכרנו ממה שאמרו בפרק גגות וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו ואמרו בגמרא מאי שנא נפרץ מרוח אחת דלא. דאמרינן פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם ותירצו אמרי בי רב שנפרץ בקרן זוית וקירויו באלכסון למדת שלדעת רב אף משתי רוחות אומרי' פי תקרה וכו' ומכל מקום דוקא בעריבן אבל זו כנגד זו לא שלא אמרו דין פי תקרה בשתי מחיצות של מבוי מפלש אלא לר' יהודה שאמרה בפרק גגות בבונה עליה על גבי שני בתים ונחלקו הכל עליו. ובענין אכסדרה שאין לה פצימין שסכך עליה אמרו במסכת סוכה [יח:] אביי אמ' כשרה ורבא אמ' פסולה ואמר ליה רבא אפי' נפרצה דופן האמצעית והוא שהאכסדרה הוא שכשהיה אדם נכנס בחצר היה פרוץ דרך כניסה והיתה רחבה באמצע החצר והבתים פתוחים לה מכאן ומכאן ויוצאה עליה תקרה משלש רוחותיה סביב האויר והוא מסכך על אותו אויר ונמצא סכך זה שיש לו דופן מכאן ומכאן שעלייה היוצאה מן הכותלים אינן רחבים ארבע אמות ויש לומר בהם דופן עקומה אבל הצד האמצעי שבה רחבה העלייה שם יותר רחבה מארבע אמות ואי אפשר לומר בה דופן עקומה ונמצא שאין לה אלא שתי דפנות ומכשירה אביי מטעם פי תקרה יורד וסותם ואמ' ליה רבא לדבריך אפי' נפרצה דופן האמצעית אמ' ליה בהא מודינא לך דהוה ליה כמבוי מפולש וכבר אמרו בה בפרק גגות [צד:] כי פל גי אליבא דרב אביי דאמ' כרב ורבא עד כאן לא קאמ' רב אלא באכסדרה דמחיצות לאכסדרה עבידן אבל הכא המחיצות לאו לסוכה עבידן לא. אלמא רב עצמו לא הכשיר אלא בדפנות דעריבן ושמואל אינו סובר פי תקרה אלא מרוח אחת ואף בזו דוקא ביש לה גפופין מרוח רביעית והם גורסי' בפרק כל גגות כי לית ליה לשמואל פי תקרה בשלש בארבע אית ליה כלומר בבית שהיו לו ארבע מחיצות ואף עכשו אם יש לה שלש מחיצות גמורות ורביעית בגפופין אעפ"י שנפרצה ברביעית ביתר מעשר אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם והיינו סבורים בכאן שלא לחלוק בפי תקרה אלא כשם שאומרי' אותו באכסדרה לדעת רב כן נאמר בכאן בקרפף. ותירצו אי דעביד כאכסדרה אף רבא מודה להקל בה כלומר שיהיו בה קצת מחיצות או שלש או שתים דעריבן כגון שקירה לצד הכותל האמצעי. הכא דעביד כערסלא ר"ל כמלונה שעושין שומרי גנות ופרדסים שנועצין ארבעה קונדיסין ומסרגין עליהם חבלים לשכב עליהן בלילה ולנוח תחתיהן ביום וכן תרגם יונתן כמלונה במקשה כערסלא במבתותא ואף כאן שקירוה על גבי עמודים שיוצאין חוץ לכותל והוא הדין על כותלים שזו כנגד זו הא כל שקירה על שתי דפנות דעריבן כשר אף לרבה ואין חלוק לדעת זה בין גגו שוה למשופע זו היא שטתנו.

ומכל מקום גדולי הרבנים סוברים שמחלקת רב ושמואל באכסדרה אף היא בשאין לה מחיצות ואף בזו אמ' רב שפי תקרה יורד וסותם ושמואל חולק בה אלא אם כן יש בה מיהא רוח אחת. והם גורסים שם כי לית ליה לשמואל בארבע כלומר שנפרצה מארבע רוחותיה בשלש אית ליה הואיל ונשארה מחיצה ברוח אחת ומפרשי' כאן דעבידא כאכסדרה כלומר שגגה שוה הכי נמי הכא דעבוד בי ארזילא ופירשו בארזילא מדרון ומאחר שהוא במדרון אין לומר בו פי תקרה יורד וסותם ונמצא לדעתו שכל שגגו שוה מותר ואין אויר הקירוי מייתר אעפ"י שאין שם מחיצה כלל וכבר ביארנו סתירת דבריהם מאותם השמועות שזכרנו. ומכל מקום גדולי הדור מצרפין את הכל להחמיר ואין מתירין אלא בשתי מחיצות דעריבן ושיהא גג הקירוי שוה ומדבריהם למדו רבים בגגים שלנו שהם משופעים שאין מטלטלי' במה שתחתיו ומכל מקום לשטתנו אף בגג שוה כן וכבר כתבנו מזה בראשון של שבת:


דף כה עמוד ב עריכה


כבר ידעת שקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה שמותר לטלטל בו אם נפרץ ברוח רביעית אסור ואינו מוכשר לא בלחי ולא בפסין אלא בעומד מרובה על הפרוץ או בעומד כפרוץ ושלא תהא הפרצה ביתר מעשר. מעתה קרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה והרי הוא מותר לטלטל בכלו אם נפרץ הקרפף במלואו לחצר או ביתר מעשר אפי' לחצר של בעל הקרפף בעצמו אם היה באויר רוחב המחיצה שהיתה בינו ובין לחצר ועכשו נפרצה בכדי שיהא אותו אויר שבפרצה ר"ל מקום עובי המחיצה הנפרצת מוסיף באויר הקרפף ועושהו יתר מבית סאתים אסור לטלטל בקרפף שאויר מקום מחיצות מייתרו והחצר מותר אף כשהיה אויר זה עושה אויר החצר יתר מבית סאתים שהחצר מוקף לדירה הוא ואין לנו בתוספת אויר שלה כלום ואעפ"י שמכל מקום נפרצה מרוח זה למקום האסור פירושו בנשארו לו גפופי מכאן כגון שהיתה החצר רחבה יותר מן הקרפף ואעפ"כ אין הקרפף ניתר בגיפופיה אעפ"י שנראין מבחוץ שמאחר שאין גיפופיו מבפנים הרי מכל מקום נעשה יתר מבית סאתים הא אלו היה לו גיפופין מבפנים ומעמידן את הפרצה עד עשר הרי הוא כפתח ואין אויר שתוך הפתח מייתרו. ויש מפרשי' בה שאנו פוסקים כשהיו כותלי הקרפף נכנסין לחצר או שהיו הגיפופין יתירים על ארבע אמות שאין נידונים משום לחי כמו שכתבנו לדעת גדולי המפרשי':

נפרצה החצר במלואה לקרפף כגון שהיה הקרפף רחב מן החצר ולא הוסיף אויר מחיצות ביתר מבית סאתים אעפ"י שלא נאסרו גיפופין לחצר כגון שהיו נכנסין כותלי החצר לקרפף אף חצר מותרת שהרי מכל מקום למקום המותר לה נפרצה משום חלוק רשויות אין לחוש שהרי הלכה כר' שמעון שגגות וחצרות וקרפיפות רשות אחת הא אם הוסיף אויר מחיצות בקרפף נאסר הקרפף מצד עצמו והחצר מצד שנפרצה למקום האסור לה:

ולענין ביאור הסוגיא אין גורסין בשמועה זו ונפרצה חצר כנגדה ואעפ"י שגדולי המחברים כתבוה אף כל מה שכתבו בענין שמועה זו לא נתברר לנו אלא כך היא הגירסא ומודינא בקרפף שנפרץ במלואו לחצר אויר מייתרו והקשה וכי אויר המותר לו אוסרו כלומר שהרי אויר החצר מותר במקומו אפי' היה בו שיעור כמה והיאך יצטרף לאסור קרפף בתוספתו אחר שאויר זה שבחצר מותר לקרפף שהרי רשות אחת הן. ואמ' ליה כמאן כר' שמעון. מכל מקום יש כאן מקום מחיצה ואעפ"י שאי אתה אוסרו מצד אויר החצר אתה אוסרו בתוספת אויר מקום מחיצה שדינו כקרפף. ופרשו גדולי המפרשי' אף כשנעשה הייתור עם צירוף מקום מחיצת החצר שנתערב עמה דאמ' רב חסדא קרפף שנפרץ במלואו לחצר חצר מותרת וקרפף אסור חצר מאי טעמא שריא אילימא דאיכא גיפופי ושאין הפרצה יותר מעשר וקרפף לית ליה גיפופי שהרי במלואו נפרץ וגיפופי החצר אין מתירין לו על הדרך שביארנו הא בדליכא גיפופי זה אוסר את זה ומטעם שתי רשויות. הא זמנין דמשכחת לה איפכא שתהא פרצת החצר במלואה וישארו בקרפף גדודין מעמידין פרצתו בעשר ותאסר החצר משום חלוק רשות אלא ודאי לא מדין שתי רשויות נאסרה אלא משום ייתור אויר מקום מחיצות שמייתר בקרפף ולא בחצר ועל הדרך שכתבנו:

קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לשם דירה ונפל בו כותל ביתר מעשר אלא שבאותה פרצה נעשית סמוך לו היקף אחר לשם בית שהיו בונים בתים מאחוריו וסומכין כותל אמצעי לכותל הקרפף ונמצאת מחיצת הבית במקום פרצת כותל הקרפף הרי זה אסור היקף לשמה ממש בעינן והוא שאמרו (גואי) לגואי עבידי לבראי לא עבידי:

קרפף יתר מבית סאתים שהוקף שלא לשם דירה ועשה בה מחיצה המועלת על הדרך שביארנו למעלה אם נפלה אותה מחיצה חזר הקרפף לאיסורו ואין אומרין שבאותה מחיצה שעשה נעשה כמי שהוקף כלו לדירה וכל מחיצה שלא נעשית לדירה אלא לצניעות בעלמא (אויר) [אינה] מחיצה לענין זה. וכן הדין בכל מחיצה העשויה להניח כלים (רקבה) [וקובה] העשויה בגגות להניח שם טליתות ושאר מלבושי' וכן מקומות העשוים לאסוף שם כלי תשמיש ואעפ"י שכלם רשות היחיד הם מן התורה עשאום לענין טלטול ככרמלית להחמיר ואפי' בנאום קודם היקף שאם הוקף הקרפף תחלה אף בדירה גמורה לא הועיל כמו שכתבנו ודברים אלו כלם אתה למד אותם ממעשה אבורנקא הנזכר בסוגיא זו ומתוך שיש מפרשי' בדרכי' אחרים אני צריך להעירך בביאורה מעט והוא שאמרו ההוא אבורנקא דהוה ליה לריש גלותא בבוסתניה ובוסתנא פירושו פרדס והיה יתר מבית סאתים ומוקף שלא לשם דירה ואעפ"י שאמ' למעלה ניטע רובו הרי הוא כחצר דוקא שהוקף תחלה לשם דירה שאין האילנות מפקיעין שם דירה ממנו אבל הנוטע פרדס מתחלה בתוך מחיצות שלא הוקפו לדירה אין זה מפקיעה מתורת קרפף. ואבורנקא הוא כמין קבה לישב תחתיה בצל. ויש מפרשי' אילן שצלו מרובה ועושין סביביו אצטבאות לישב ביניהם תחת האילן והאצטבאות (גבואים) [גבוהים] כשיעור מחיצות וכבר הוקף הפרדס קודם בנין הקובה ומתוך כך לא היו יכולים לטלטל מן הבוסתנא לאבורנקא ולא בבוסתנא עצמה אלא בארבע אמות וכל שכן שלא להוציא כלים ששבתו בבית לקבה או לפרדס. ואמרו על זה אמ' ליה לרב הונא עביד לן תקנתא דלמחר ניזול ניכול נהמא התם אזל עבד קנה קנה בפחות משלשה ר"ל לשם דירה וברחוק מכותל הפרדס ארבעה טפחי' ואעפ"י שאין כאן מחיצת שתי וערב כל שבהכשר קרפף דיו במחיצה כזו על הדרך שביארנו בשיירא או שמא נתמעט האויר במחיצה זו עד שעמד לבית סאתים ואלו פתח פתח הדירה תחלה ואחר כך הוקף הקרפף או אף כותל אחד של קרפף לשם דירה מטלטל בכלו אף כלים ששבתו בבית מן הבית לתוכו ומתוכו לבית וכשהוקף תחלה הוצרך לעשות מחיצה כזו מיהא ברחוק ארבעה טפחים לשם דירה והוא הדין למחיצת חבלים על הדרך שביארנו בשיירא:


דף כו עמוד א עריכה


אתא רבא (שדנהו שלף) [שלפינהו] ולא להחמיר אלא להקל לומר שאינו צריך כלום ומפני שאבורנקא בית דירה גמורה ואעפ"י שהוקף הפרדס תחלה ולא הצריכו פתח ולבסוף הוקף אלא כשלא נתחדשה מחיצה לשם דירה בתוך כותלי הקרפף אבל זו שנבנית הקבה עם כותליה בתוך הפרדס אין זה פחות מכותל אחד שנתחדש בתוך כותלי הקרפף לשם דירה שהועיל ולמחר השיבו [רבינא] ממה שאמרו עיר חדשה מודדין לה מישיבתה ר"ל שאם היה מוקפת חומה ואינה מיושבת כלה כגון שקדמה חומתה לישיבה כשבא למדוד תחומיה לא ימדוד מן החומה אלא מן הבתים ואעפ"י שנעשית החומה על דעת לבנות בתוכה בתים וכן שבנה בתוכה מקצת בתים אין מודדין מחומתה שכל שקדמה חומה לבתים הרי זה הוקף ולבסוף ישב ואין אומרי' כשבנה לתוכה מיהא הועיל להיות חומת העיר נידונת כהוקפה לדירת היישוב שנתישב קודם להיקף אנו צריכין על כל פנים ואין דנין אותה כישנה ר"ל ישבה ולבסוף הוקפה שמודדין מחומותיה ואף זו שבכאן אתה צריך להוקף ממש אחר שפתח ואינו דומה להרחיק מן הכותל ארבעה ועשה מחיצה לשם דירה שהועיל שבזו נעשית מיהא מחיצה למחיצות הקרפף לשם דירה אבל כאן מחיצת הקבה אינה מחיצה לפרדס כלל ועל כל פנים היינו צריכי' להכשר מחיצה ושלא כדין נשלפו הקנים. וכן הקשו לו מצד אחר שמחיצות הקבה הואיל ולצניעות בעלמא עשויות אינה מחיצה וכמו שאמרו מחיצה דארדיכלי לא שמה מחיצה. לצניעותא בעלמא הוא דעבידן. ומחיצה זו פירשו בה שעושין אותה חוצבי אבנים בהר להניח כליהם לפי שעה ולאכל שם בצניעות ויש גורסי' אדריכלי ואדריכל הוא האומן הגדול המושיב אבני הפנות ואחר כך הוא מורה לאחרים היאך יעשו. ולשון אדריכל שמהדר את הכל שהוא מסדר אבני הפנות ומורה לאחרים אחר כן היאך יסדרו זו אחר זו ואף קבה זו אינה אלא לעמוד שם להקר לרוח היום בצניעות או לאכל שם לפי שעה. ואף לדבריך לא הי' לך לומר כן אלא בבית דירה גמורה אבל זו אינה דירה גמורה ושמא תאמר ואם אינה דירה גמורה אף הוא היאך הספיקה לו מחיצת קנים מכל מקום סרך דירה יש כאן שכשיבנו כותל אחד מכותלי הקרפף לשם דירת קבה זו הועיל להיות הקרפף כהוקף לדירה ומתוך כך הכשירו במחיצת קנים או שמא מתורת מיעוט כמו שפירשנו למעלה.

וכן הקשוהו ממה שאמרו מחיצה העשויה לנחת אינה מחיצה כלומר להניח שם כלים לפי שעה או פירות ולא לעקר דירה דהא רבה מערב לכלה מחוזא ערבואתא ערבואתא ר"ל שלא היה מתיר להכשיר את העיר כלה כא' מפני שאותה העיר היו מבואותיה בדלים זה מזה מצד שהיה בכל ראשי המבואות חפירה שנותני' לתוכה גרעיני תמרה לצורך השוורים והיה מצוה להכשירה מבוי מבוי בפני עצמו ומערב זה פירושו מכשיר ואלמא שאותם החפירות. אעפ"י שהיה בהם עמק עשרה או שהיו בהם מחיצות גבוהות עשרה לא היה דנם כסתומות מפני שהיו עשויות לנחת. וכן הדין במבוי הסתום שצריך שיהו סתימותיו שבשלש רוחותיו לשם דירה ואלמלא כן אינה סתימה כלל ולא עוד אלא שהפרוץ טוב ממנו שיש לו תקון בצורת פתח מה שאין כן בסתום עד שנשתתק רבה לכלם. והוא שקרא עליהם ריש גלותא חכמי' המה להרע ולהיטיב לא ידעו כלומ' עכשיו הם חכמים להרע ולהקשות ואתמול כששלף המחיצה לא ידעו לומר לו שלא ישלפם ושמא תאמ' במחיצות אלו שכתבנו שאינן מחיצה הרי כל מחיצות קרפף לנחת ולצניעות בעלמא הן עשויות ודאי לענין קרפף מחיצות הם אבל לא לדירה מחיצות חבלים וקנים ואכפים שהן מחיצות לשיירא להתיר אף בבית סאתים לא שיהו מחיצות לענין דירה אלא כקרפף בעלמא ולפיכך לא התירום ליחידים אלא בבית סאתים כקרפף דעלמא ולשיירא כל צרכן ושלא ישאר בית סאתים פנוי' וכן כתבוה גדולי הדור. ולפי דרכך למדת שאעפ"י שמשעה שהוקפה לשם דירה הוקפה והועיל כשנסתרה חזר לאסורו:

יש מפרשי' במחיצה העשוי' לנחת מחיצה רחבה העשויה להלך עליה לשמור הפרדס סביב סביב והרי היא מחיצה הנדרסת ומחיצה הנדרסת אינה מחיצה. יש גורסין כל מחיצה שאינה עשויה לנחת כלומר שאינה חזקה. וזו ודאי אינה שמחיצת הבוסתנא חזקה היתה יותר משל הקנים והרי אף קמה קצורה ושבלים מקיפים אותה שמה מחיצה:

ממה שכתבנו למדת שאעפ"י שאמרו עיר של יחיד ר"ל שאין נכנסין בה ששים רבוא מערבין את כלה. עיר שאינה מוקפת חומה ומבואותיה מפולשים ויש חפירות קטנות בין שכונה לשכונה להניח שם גרעיני תמרים למאכל שוורים מפני שהיא מקום מקנה וכיוצא באלו הרי אלו מפסיקין שלא ליעשות כל העיר אחת ומערבין מבואות ואף אותם החפירות אם היו יותר מבית סאתים אין מטלטלין בכלם אלא בארבע אמות:

יש מפרשי' במעשה זה שלא בא להשמיענו הפסק המבואות זה מזה שלא לערב את הכל ביחד אלא להודיענו שאעפ"י שכל מבואות שבה היו פירא דבי תורי בראשו האחד והיה ראוי לידון כמחיצה וליעשות כמבוי סתום לא היה דנם כמחיצה אחר שלא היתה עשויה לנחת והיה מצריך הכשר (מפלש) [מיוחד] בכל מבוי זה שאנו מזקיקין לענין שבת ישב ולבסוף הוקף ובבתי ערי חומה אמרו דוקא הוקף ולבסוף ישב בתי ערי חומה המקרא מעיד עליו שכן נאמ' בית מושב עיר חומה כלומר מושב של עיר חומה אבל לענין שבת דיורין בעינן ובישב ולבסוף הוקף נראה יותר שהחומה נעשית לצרך הדיורין ונקרא היקף לדירה:


דף כו עמוד ב עריכה


חמשה או כמה שעומדים בחצר אחת ועירבו כלם חוץ מאחד הרי זה אוסר עליהם את החצר ואין צריך לומר ביתו של עצמו בין שנשאר שלא עירב במזיד בין בשוגג בין בשוכח ואם בטל להם רשות חצרו הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מחצר לבתיהם ומבתיהם לחצר ולביתו מיהא אסורים ואף הוא אסור לטלטל מביתו לחצר ואם בטל להם (חצרו) [ביתו] ביתו אסור לו ומותר להם כמו שביארנו במשנה ואם בטל רשותו או חצרו סתם לא נתבטל ביתו בכך עד שיבטלהו אצלם בפירוש והמבטל רשותו לבני החצר צריך שיבטלנה לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטלת לך ולך בין ברשות ביתו בין ברשות (חברו) [חצרו]:

כל שמבטל ביתו הוא שמשליטם בביתו כמותו ולא שיסלק הוא לגמרי עד שיצא מביתו ומתוך כך הוא אסור לטלטל מביתו לחצר מפני שאינו רשאי להוציא מרשות המשותף לרשות שאינה שלו והם מותרים אף מביתו לחצר שאעפ"י שלא נסתלק מביתו לגמרי והוה ליה לגבייהו רשות משותף עמו ומוציאין מרשות משותף לרשות שלהם בית דירה מיוחד הוא לכלם ר"ל לכל אחד ואחד שאין בית דירה חלוק כמו שתשמיש החצר חלוק שכל אחד ואחד משתמש לפני פתחו.

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=מאירי_על_הש%22ס/עירובין/פרק_ב&oldid=1054323"