מ"ג דברים יב כב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אַ֗ךְ כַּאֲשֶׁ֨ר יֵאָכֵ֤ל אֶֽת־הַצְּבִי֙ וְאֶת־הָ֣אַיָּ֔ל כֵּ֖ן תֹּאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵא֙ וְהַטָּה֔וֹר יַחְדָּ֖ו יֹאכְלֶֽנּוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | בְּרַם כְּמָא דְּמִתְאֲכִיל בְּשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא כֵּן תֵּיכְלִנֵּיהּ מְסָאֲבָא וְדָכְיָא כַּחְדָּא יֵיכְלִנֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | בְּרַם הֵיכְמָא דְמִתְאָכֵל בִּישְרָא דְטַבְיָא וְאַיְלָא הֵיכְדֵין תֵּיכְלוּנֵיהּ דִּמְסָאַב לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי לְמִקְרַב לְקוּדְשָׁא כַּחֲדָא תֵּיכְלוּן: |
| ירושלמי (קטעים): | דִּמְרָחֵק מִן קוּדְשַׁיָא וְדִדְכֵי מִן קוּדְשַׁיָא כַּחֲדָא תֵּיכְלוּן: |
רש"י
אבל בפרק ב' דחולין (שם) כתב רש"י שבספרי לא גרסינן 'מה פסולי המוקדשין בשחיטה', אלא 'מה בהמה בשחיטה', דלא מוקמינן האי קרא בפסולי מוקדשין, אלא בחולין. אם כן אי אפשר לתרץ כך, והדרי קושיא לדוכתיה, מהיכי תיתי לאסור. ובפרק כל הבשר (חולין ריש קטו ע"ב) לפירוש רש"י והתוספות בשמעתתא ד'כעורה היא ששנה רבי "לא תאכלנו" (פסוק כד) לרבות בשר בחלב שאסור באכילה', משם משמע בהדיא דקרא דהכא בפסולי המוקדשין כתיב, והשתא לא קשיא מהיכי תיתי לאסור:
ויש לומר לפירוש רש"י דבפרק ב' דחולין דקרא איירי בבהמות חולין, צריך קרא לגופיה, דהוה אמינא כיון שאסור היה לשחוט במדבר בשר חולין, רק היה צריך להקדישה (רש"י פסוק כ), הוה אמינא כשבאו לארץ גם כן צריך להקדישה, ויקריב בבמה. ולא בא הכתוב לומר מה שאמר "בכל אות נפשך תאכל בשר" (פסוק כ) רק להתיר שאין צריך לשחוט במשכן, שאז משום ריחוק מקום לא היה יכול לאכול בשר כאות נפשו, ומכל מקום צריך לשחוט קדשים, ולא חולין. ומדכתיב "הטהור והטמא יאכלנו יחדיו", מוכח דלאו קדשים הוא, דאי הוי קדשים אסור לאכול אותם בטומאה, דכתיב (ויקרא ז', י"ט) "והבשר אשר יגע בכל טמא". ונכון הוא גם כן בלי קושיא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
אוציאו מכלל חזה ושוק, ולא אוציאנו מכלל שתי כליות ויותרת הכבד? ת"ל כאיל.
אי מה צבי כולו מותר, אף זה כולו מותר? ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל.
(חולין כח) ר' אלעזר הקפר אומר, וכי מה בא הכתוב ללמדנו (בין צבי לאיל) [מן צבי ואיל]? הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מה בהמה בשחיטה אף חיה בשחיטה, אבל עוף אינו אלא מדברי סופרים. (ד"א) [רבי אומר], כאשר צויתיך - מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף וברוב שנים בבהמה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
מא.
אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל . כבר התבאר ( ראה כז ) דתלתא כצבי וכאיל כתיבי.
ובספרי דריש ג' דרשות. ובכאן לא הזכיר רק דרשא א' - למעט מחזה ושוק שלמד מכאן; והוסיף שא"צ כליות ויותרת. ר"ל, שאין דינו כשלמים, שיצרך חזה ושוק וכליות ויותרת.
ורבי אלעזר הקפר דריש מכאן לענין שחיה בעי שחיטה. וזה כשטת הגמ' בכורות לג, שדריש מ"ש ג"פ כצבי וכאיל באופן אחר וחד לדבר קפרא, ומובא בחולין כח ושם תפיס פסולי המוקדשים. ועיין ברמב"ם (שחיטה א) ובכ"מ שם.
ורבי אומר, שמ"ש כאשר צויתיך - מלמד שהלכות שחיטה נאמרו בהלמ"מ (=הלכה למשה מסיני), ושחיטת עוף מהתורה.