מ"ג במדבר טז א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִתְפְּלֵיג קֹרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּנְסֵיב גוּלְיָיתֵיהּ דְכוּלָא תִּיכְלָא קרַח בַּר יִצְהָר בַּר קְהָת בַּר לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בַּר פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן: |
| ירושלמי (קטעים): | וּנְסֵיב עֵצָה וּפְלַג קרַח: |
רש"י
"ויקח קרח" - לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת וכן (איוב טו) מה יקחך לבך לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם ד"א ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנא' (במדבר כ) קח את אהרן (הושע יד) קחו עמכם דברים
"בן יצהר בן קהת בן לוי" - ולא הזכיר בן יעקב שביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם שנא' (בראשית מט) ובקהלם אל תחד כבודי והיכן נזכר שמו על קרח בהתיחסם על הדוכן בדברי הימים שנא' (ד"ה א ו) בן אביאסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (תנחומא)
"ודתן ואבירם" - בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה שכן לקהת ובניו החונים תימנה נשתתפו עם קרח במחלוקתו אוי לרשע אוי לשכנו ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא) שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור אמר קרח אחי אבא ארבעה היו שנא' (שמות ו) ובני קהת וגו' עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם הריני חולק עליו ומבטל את דבריו מה עשה עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן שכיניו והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד ולהלן הוא אומר (במדבר א) אלה קרואי העדה והלבישן טליתות שכולן תכלת באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה אמר להם חייבת התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה
"בני ראובן" - דתן ואבירם ואון בן פלת
[ב] לקח עצמו לצד אחר להיות נחלק מתוך העדה וכו'. כלומר, שלכך קאמר לשון "ויקח", לפי שכל אשר חולק, לוקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מן אשר חולק עליו, ושייך בזה לשון לקיחה. ואין להקשות, דאם כן בכל מחלוקות יהיה נאמר לשון 'לקיחה', ולא מצאנו זה הלשון אלא בכאן. יש לתרץ, דווקא כאן מפני שהיה קרח חולק על הכהונה, שהיא לכלל ישראל, וכל ישראל תלוים בכהונה, והחולק עליה הרי הוא יוצא מכלל ישראל, ולוקח עצמו לצד אחד מכל ישראל, שייך עליו לשון 'לקיחה'. אבל בשאר מחלוקת, שאין היחיד חולק על הכלל, לא שייך לשון זה, שהרי אם הוא חולק על היחיד - בזה אינו לוקח עצמו מן הכלל. והשתא יתורץ נמי, דמאי מלמדינו הכתוב בלשון 'לקיחה' הכתוב כאן שלקח עצמו לצד אחר, אלא להשמיענו שהיה נחלק מתוך כלל ישראל:
והרמב"ן הקשה על זה, דאין פירוש המדרש (תנחומא קרח ב) שלקח עצמו לצד אחד, רק כוונת המדרש שלקח עצה בלבו מה יעשה, כי הלקיחה יאמר על העצה ועל המחשבה וכו'. ואין דבריו נכונים בזה, שלפי דבריו לא הוי ליה לומר במדרש 'שלבו לוקחו', רק הוי ליה למימר 'אין "ויקח" אלא שלקח מחשבה'. אמנם גם פירוש רש"י שפירש כי לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק משאר העדה - אין זה משמעות לשון "ויקח", שלא כתב זה בקרא:
אבל פירוש "ויקח" שחשב מחשבה מה לעצמו, ועל זה שייך "ויקח", [ד]במחשבה המיוחדת שהיה לו נלקח לצד אחד. והיינו דקאמר במדרש 'שלבו לוקחו', כי המחשבה המיוחדת שהיה לו בזה - המחשבה לקחה אותו, ולכך כתב "ויקח". וזהו שתרגם אונקלוס 'ואיתפליג', רצה לומר שהיה נחלק במחשבה מיוחדת שהיה לו. וכן "מה יקחך לבך" (איוב ט"ו, י"ב), פירוש שהלב לוקח אותך לצד אחד במחשבה מיוחדת:
ותימה על רש"י, שהוא פירש "מה יקחך לבך" להפליגך משאר בני אדם, דמשמע שהוא מפרש הלקיחה היינו במחשבה המיוחדת שיש לו מופלג משאר בני אדם, וכך היה לפרש "ויקח קרח", שהיה לו מחשבה מיוחדת שאין לשאר בני אדם, ובזה נלקח הוא, ולמה צריך לפרש 'להיות נחלק מתוך העדה'. ואפשר לומר, כי גם "מה יקחך לבך" אין פירוש מה יקחך לבך להפליגך משאר בני אדם במחשבה, אבל "מה יקחך לבך" עד שאתה נחלק משאר בני אדם במעשה. אבל אין הפירוש כך, והפירוש הנכון הוא פירושינו:
[ג] לקחם בדברים וכו'. ושייך בזה לקיחה, לפי שהמפתה את האדם לוקח אותו ברשותו לגמרי, לפי שהוא נשמע לו. לאפוקי אם אדם לוקח אדם אחר, אין זה לקיחה, לפי שעיקר האדם - שהוא נפש המשכלת - אינו ברשותו, ואינו ציית לו, אבל כאשר מפתה אותו בדברים, הרי הוא לוקח את האדם עצמו:
[ד] ולא הזכיר בן יעקב. ואם תאמר, והלא אין צריך לכתוב "בן יעקב", שבכל מקום אינו מזכיר היחוס רק עד השבט, ומכאן ואילך הוא ידוע בעצמו, ולמה יש לכתוב יותר. והרא"ם פירש, מפני שמצאנו כזה בהתיחסם על הדוכן (דה"י א, ו, כג) "בן ישראל", לפיכך קשה, דגם כן כאן הוי ליה למכתב 'בן ישראל'. וזה אינו, דאדרבה, שם קשה למה ליה להתיחס על הדוכן עד ישראל. ונראה לי, דהכא לא בא הכתוב ליחס את קרח לומר מי הוא ובן מי הוא, שכבר ידענו שהוא בן לוי, דכתיב (שמות ו', כ"א) "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי", אלא על כרחך קרא אתא לאשמועינן מעלתם, שהם מגדולים ומחשובים. וכן אצל מאתים וחמשים איש הזכיר מעלתם, "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (פסוק ב). וכיון דקרא לא אתא רק לספר חשיבותם ומעלתם, היה גם כן ליחס אותם עד יעקב, שהוא עיקר החשיבות. ואף על גב דבלאו הכי ידענו שקרח מן החשובים ומיוחסים, אפילו הכי הכתוב בא לספר בגנותו, לומר מאחר שהוא כל כך חשוב - לא היה לו להיות נמשך במחלוקת, ובא הכתוב לספר בגנותו, שעם כל החשיבות הזה - נמשך במחלוקת. ולפיכך קרא דהכא פירושו "ויקח קרח", אותו קרח שהיה מגדולים ומחשובים, נמשך במחלוקת. ולפיכך מן הדין היה גם כן ליחס אותו אחר יעקב, אלא שבקש רחמים:
ואם תאמר, אם גנאי הוא שיצא מן הצדיק זרע רשעים, אף על גב דלא כתב בפירוש - וכי לא ידענו שהיה בן יעקב. ויראה דודאי צדיק שמוליד רשע יש דבר פסולת בצדיק שממנו נולד הרשע, כי אין צדיק שלא יהיה בו דבר פסולת ויוצא הרשע ממנו. והתפלל יעקב שלא יהיה לו חלק ברשע, שלא יהיה שום פסולת ממנו אצל הרשע, אבל פסולת של רשע הזה לא קבל מיעקב, רק מן לוי. ולפיכך לא כתב "בן יעקב", שאין ליעקב חלק במחלוקתו. והשתא אתא שפיר טפי שאמרו שם (סנהדרין סוף קט ע"ב) "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מ"ט, ו') אלו מרגלים, ופירש שם רש"י (סנהדרין דף קט:) 'דלא כתיב שם פלוני בן יעקב'. וקשה, הרי לא הזכיר שם כלל (לעיל יג, ד-טו) יותר מאביו, 'פלוני בן פלוני', ולמה יזכיר שם יעקב. וכן רש"י שפירש (בראשית מ"ט, ו') "בסודם אל תבא נפשי" 'זהו מעשה זמרי שלא כתב שם בן יעקב', והיכן היה להזכיר 'בן יעקב', שהרי לא הזכיר רק (להלן כה, יד) "זמרי בן סלוא" (קושיות הרא"ם), אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי עיקר תפילתו היה שלא יהיה לו חלק בהם, כי הרשע נולד מפסולת שיש בצדיק, ובקש רחמים על הדבר שלא יהיה לו חלק בו:
ומה שפירש רש"י (בראשית מ"ט, ו') "בסודם אל תבא נפשי" 'זה מעשה זמרי', ובגמרא (סנהדרין דף קט:) קאמר 'זה מעשה מרגלים' (קושית הרא"ם), מפני דסבירא ליה דאי אפשר לפרש מעשה מרגלים, דאם כן מאי ענין זה לשמעון ולוי, דמרגלים שייך לכל ישראל, אלא דבגמרא בא ליישב לשון "בסודם", דשייך במרגלים דוקא זה, דהיו להם עצה ביחד איך יוציאו דבה, ולא היה זה אצל מעשה זמרי. ומכל מקום לא היו המרגלים לבד, דאם כן מה ענינו אל שמעון ולוי, רק ששמעון היה לו שני דברים; האחד במעשה זמרי, והשני מעשה מרגלים. לכך כתב "בסודם אל תבא נפשי", כלומר כל עצתם שהיה להם - הן במעשה זמרי הן במעשה מרגלים - "אל תבא נפשי":
[ה] והיכן מיחסו וכו'. פירוש, מנא לן להקשות, שמא אף על גב שהוא מייחס את האדם למעלתו וחשיבותו - אינו מיחסו אחר ישראל, עד שאני מקשה שהיה לו לייחס אותו במקום הזה אחר יעקב, שהרי כשהוא מייחס אותו על הדוכן - מייחס אותו אחר ישראל (דה"י א, ו, כג), ועל כרחך היינו טעמא מפני שבא להחשיבו, ולכך מייחסו אחר ישראל, אם כן אי לאו תפילתו ראוי לייחסו בכאן עד יעקב:
[ו] ודתן ואבירם בשביל וכו'. פירוש, דהוי לכתוב 'ויקחו', לכלול כולם יחד - קרח ודתן ואבירם, ולומר 'ויקחו קרח דתן ואבירם', ומתרץ 'בשביל שהיה סמוך לקרח בחנייתו וכו, והשתא אתא שפיר, שלא עשה דתן ואבירם עיקר, שלא היה דתן ואבירם רק נמשך אחר קרח, וקרח עיקר. והוקשה לרש"י, דאם כן מה ראה קרח שהיה חולק על משה, בשלמא בלאו הכי, היינו אומרים שקרח רשע היה, ומשום רשעתו היה חולק על משה. אבל השתא קשה, דעדיין הוי לכתוב ולכלול אותם יחד, דאם בשביל שהיו נמשכין אחריו, דמה לי מסית מה לי מוסת, שניהם רשעים, דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין (סנהדרין דף כט.). שראובן המפתה את שמעון לעבוד עבודה זרה, והולכים שניהם לעבוד עבודה זרה, שניהם שוים, ואין לחלק ביניהם. אלא 'מה ראה קרח, נתקנא על נשיאותו של אליצפן וכו, והשתא דהוי שפיר שעשה הכתוב קרח עיקר, לפי שעיקר המחלוקת בו היה נתלה, מה שנתקנא על נשיאותו של אליצפן, ולפיכך הוא עיקר, והמשיך אחריו דתן ואבירם. והשתא אין להקשות שיכלול את קרח ודתן ואבירם ביחד, שהרי סיבת המחלוקת היה דוקא בקרח, ולא בדתן ואבירם:
ומכל מקום עם טעם זה הוצרך לטעם הראשון - מפני שהיו דתן ואבירם שרויים אצל קרח, ולא סגי בלא האי טעמא. שאם באנו לומר דטעמא של דתן ואבירם משום רשעתם, וטעם קרח שנתקנא על נשיאות אליצפן, עדיין קשה דלכתוב 'ויקחו', דהא אין קרח סבה למחלוקת דתן ואבירם, ואין דתן ואבירם סבה למחלוקת קרח, אבל השתא כשקרח נתקנא על נשיאות אליצפן - היה הוא העיקר, ודתן ואבירם נשתתפו עמו בשביל שהיו שרוים בסמוכים להם, שייך שפיר "ויקח וכו'":
[ז] על נשיאותו של אליצפן. אף על גב דלא היו חולקים על נשיאותו של אליצפן, רק על הכהונה (רש"י ד"ה ויקח), היינו טעמא, שאילו היו חולקין על נשיאותו של אליצפן היו ישראל אומרים לכבודו עשה קרח זה, ולא היו ישראל נמשכין אחריו. לפיכך היו חולקים על כל דברי משה רבינו עליו השלום, ועל הכהונה בכלל, והיינו דסיים 'הריני חולק ומבטל את דבריו', כלומר אבטל את כל דבריו:
[ח] רובן משבט ראובן. דאם לא כן, למה חלקו הם ונכנסו עם קרח במחלוקתו, אלא שהיו משבט ראובן, והיו שרויים אצלו, כדאמרינן לעיל:
[ט] והלבישן טליתות שכולן תכלת. מסמיכות המקראות דרשינן (תנחומא קרח ב), שסמוכים פרשה זו לפרשת ציצית (לעיל טו, לז-מא). ואם תאמר, ולשאול כך בלא שילביש אותם. יש לתרץ, כדי שיראו ישראל חדוש, מאתיים וחמישים אנשים מלובשים בתכלת, וידעו הכל אשר חלק על משה. ואם לא היה רק בשאלה בלבד, אחד היה יודע המחלוקת שנחלק עליו, ועשרה לא היו יודעים:
[י] התחילו לשחק. ואם תאמר, וקרח מה היה סבור, אם טלית של תכלת פטורה מן הציצית - שמא משה גם כן ישיב שהיא פטורה, ואין כאן מקום למחלוקת שלהם. ואם היה סובר קרח שהיא חייבת, ואם כן מנא לן להם סברא זאת, [ד]אם יש סברא לחייב - אם כן שמא משה ישיב גם כן הסברא, ולא יהיה להם מקום לחלוק. ודוחק לומר שכבר שמעו ממשה שהיא (פטורה) [חייבת], ובאו לחלוק על משה, שהרי היו שואלים אם היא חייבת או פטורה, ולא חלקו מיד. ויראה שלא היה קרח עיקר כוונתו על הטלית בלבד, אלא שהיה סבור שמשה ישיב שטלית שכולה תכלת פטורה, והיה רוצה להשיב אם כן אין צריכין אנו לכהן גדול, [ד]כמו שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, הכי נמי "כל העדה כולם קדושים" (פסוק ג), ואין אנו צריכין לכהן גדול:
ונראה לומר, שלגמרי היה קרח מדמה אותם יחד, לפי שראה קרח כי שני אחים, משה ואהרן, האחד מיוחד בעבודת המקום בעד כל ישראל, והוא הכהן גדול, והוא מיישר מעשיהם של ישראל בעבודת המעשה, שהם הקרבנות. ומשה רבינו הוא היה שומע מפי הקדוש ברוך הוא התורה והמצות, ומלמד אותם לישראל. סוף סוף אהרן ממונה עיקרו על המעשה, ומשה על התלמוד. והיה קרח מביא זה ראיה שאין צריכין לשניהם, לא למעשה ולא לתלמוד. והביא ראיה מן טלית שכולה תכלת על אהרן, שהוא ממונה על המעשה, לפי שמצות ציצית גם כן נתנה לקיים כל המצות של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (לעיל טו, לט) "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם". ואמר קרח טלית שכולה תכלת פטורה או חייבת, וסובר שיאמר פטורה אחר שכולה היא תכלת, אינה צריכה חוט אחר לקיים בו "וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'". הכי נמי כל ישראל כולם קדושים בעבודת הקדוש ברוך הוא, ואין אנו צריכין לכהן אחר גם כן, שעל ידו יהא מקוים עבודת המקום:
וכנגד התלמוד היו מביאין מן 'בית מלא ספרים וכו, כלומר שכמו שבית מלא ספרים פטור מן המזוזה, לפי שהמזוזה צוה המקום לקבוע על מזוזות ביתינו, כמו שנאמר (ר' דברים ו, ז-ט) "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ודברת בם בשבתך בביתך", כדי שיהיה האדם מדבר בדברי תורה תמיד. הרי כמו שנאמר בציצית "וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'", נאמר במזוזה "ושננתם לבניך ודברת בם וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", לומר שהציצית היא שגורם למצות המעשה, והמזוזה היא לקבוע בנו תלמוד תורה. ואם הבית מלא ספרים אין צריך למזוזה - הנה כל ישראל מלאים תורה וספרים, אין צריכין למזוזה. כלומר, שהם פטורים מאותו המלמד להם תורה, כי אינם צריכים שום אמצעי, שכולם חכמים ושמעו מפי הגבורה (שמות כ', ב') "אנכי" (רש"י פסוק ג), ומה צריך לאמצעי. ומה שפירש רש"י שלא היו חולקין על משה רק על אהרן, על כרחך היו חולקים גם כן על משה, שהרי אמרו אליו על דבר זה לא נצטוית. אלא על נשיאותו לא היה חולק, אבל היה חולק על תורתו. וזה פשוט שהיה חולק על תורתו:
ויש לפרש גם כן ששני הדברים היו על משה בלבד, והיו חולקים על המעשה, ועל התורה שהוא מלמד אותם לעשות. כלומר בשני חלקים - שהם התלמוד והמעשה - אין אנו צריכין למשה; אם לקבוע בנו מעשה לעשות התורה, אין אנו צריכין לו, כמו שהטלית שהיא כולה תכלת פטורה מן חוט ציצית המביא לידי מעשה. ואם לקבוע בנו תלמוד תורה, אין אנו צריכין, כשם שבית מלא ספרים אין צריך מזוזה לקבוע תלמוד תורה באדם. ופירוש זה נכון מאוד למבין יותר, כי אין ספק שמשה היה מיישר את ישראל בשני דברים אלו, בתורה ובמעשים. והיו סבורים הרשעים כי אינם צריכין לשום אמצעי להיישיר אותם בשני אלו דברים. ולפיכך הביאו ראיה מציצית ומזוזה:
והשתא יתורץ קושיא גדולה, מנא ליהו לרז"ל (תנחומא קרח אות ב) ששאל קרח על בית מלא ספרים, והשתא ניחא, דמסתמא אחר שהיה שואל השאלה של טלית כדי לכפור על המצות המעשה, ממילא גם כן היה מביא המשל מן המזוזה על תלמוד תורה, שדין אחד להם, דלמה לא היה חולק על זה כמו על זה:
[יא] דתן ואבירם ואון בן פלת. פירוש כי אין "בני ראובן" קאי על אליאב ועל פלת שהם האבות, כמו שהדרך בכל מקום לייחס האבות אחר השבט, כדכתיב "בן יצהר בן קהת בן לוי", ו"בן לוי" דכתיב - על קהת קאי, על שהוא בן לוי, אבל לא קאי על קרח שהוא הבן, וכאן אינו כך, אלא "בני ראובן" קאי על הבנים, דהיינו דתן ואבירם ואון בן פלת. וטעמא דמילתא דהכא לא מצי קאי על האבות, דכיון דכתיב "ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת", הרי "און בן פלת" קאי בודאי על דתן ואבירם. ופירושו, ויקח קרח, וכן דתן ואבירם גם כן התחילו במחלוקת, וכן און התחיל במחלוקת. אם כן הא דכתיב "ואון בן פלת" כבר הפסיק הכתוב מלדבר מן אליאב, והתחיל בענין אחר החוזר על דתן ואבירם, כי נשתתפו במחלוקתו, ואמר הכתוב כי הם "בני ראובן", אם כן "בני ראובן" קאי על (אליאב) [הבנים]. ואין להקשות, דהשתא כאשר אמר "בן פלת" הפסיק מלדבר מן און, דזה אינו, שהרי פלת לא נכתב רק לומר בן מי הוא און, ואם כן הכל באון מדבר. ומה שהוסיף "בן פלת" אצל און, דהוצרך להוסיף שם האב על פלת, שאם לא כן לא יתכן לומר "בני ראובן", שלא יתכן לומר על שנים או שלשה בנים, והם בני אב אחד כמו שהיה דתן ואבירם ואון כולם בני אליאב, לומר על זה "בני ראובן", דהוי לייחס האב, שהוא אליאב, אחר ראובן (ר' להלן כו, ז-ט), ולא הבנים, אבל אם הם מחולקים באבות יאמר "בני ראובן", שפירוש על הבנים שכתובים, רצה לומר כי דתן ואבירם ואון שהם מחולקים - כולם בני ראובן, אף על פי שהם מחולקים, שכל אחד יש לו אב בפני עצמו, כולם בני ראובן הם. ופשוט הוא:בד"ה פרשה זו כו' נצטרך לפרשו כו' בעירובין מאי דכתיב רועה זונו' יאבד הון נ"ב ויפה פירש דאל"כ הא דרשינן כל האומר הלכה זו נאה כו' מאבד הונה של תורה וק"ל מהרש"ל:בד"ה ודתן ואבירם כו' כו' נ"ב אין זה מקושר למעלה ומאמ"ז קבלתי דה"פ כי אמר בתחילה שיעקב בקש רחמים והוקשה א"כ דתן ואבירם שיחסם אחר ראובן ולא אמר בן יעקב ולא מצינו שביקש יעקב על ראובן שלא יתייחסו בניו אחריו במחלוקתו של קרח ע"כ פי' אוי לרשע אוי לשכינו וממילא הם בכלל ודוק מהרש"ל: בד"ה בני ראובן כו' שנעשו בו פלאות כו' נ"ב ואני אומר דבודאי כך הוא מאחר שלא מצינו שלפלת אב א"כ למה כתביה בשלמא בני אליאב מצינו ביחס של ראובן ובא לייחסם אחריו משא"כ בפלת ולכך פירש"י ואון בן פלת להודיע שאין זה יחום אלא שמו של און הוא ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיִּקַּח קֹרַח – לָקַח אֶת עַצְמוֹ לְצַד אֶחָד, לִהְיוֹת נֶחֱלָק מִתּוֹךְ הָעֵדָה לְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה. וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוֹנְקְלוֹס: "וְאִתְפְּלֵג", נֶחֱלַק מִשְּׁאָר הָעֵדָה לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת. וְכֵן: "מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ" (איוב טו,יב), לוֹקֵחַ אוֹתְךָ לְהַפְלִיגְךָ מִשְּׁאָר בְּנֵי אָדָם (תנחומא קרח ב). דָּבָר אַחֵר: וַיִּקַּח קֹרַח – מָשַׁךְ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁבָּהֶם בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "קַח אֶת אַהֲרֹן" (ויקרא ח,ב); "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע יד,ג; תנחומא א).
בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי – וְלֹא הִזְכִּיר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹא יִזָּכֵר שְׁמוֹ עַל מַחֲלֻקְתָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט,ו). וְהֵיכָן נִזְכַּר שְׁמוֹ עַל קֹרַח? בְּהִתְיַחֲסָם עַל הַדּוּכָן בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֶמַר: "בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל" (דה"א ו,כב-כג; תנחומא ד; ב"ר צח,ה).
וְדָתָן וַאֲבִירָם – בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה שֵׁבֶט רְאוּבֵן שָׁרוּי בַּחֲנִיָּתָם תֵּימָנָה, שָׁכֵן לִקְהָת וּבָנָיו הַחוֹנִים תֵּימָנָה, נִשְׁתַּתְּפוּ עִם קֹרַח בְּמַחֲלֻקְתּוֹ; אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ (תנחומא שם). וּמָה רָאָה קֹרַח לַחֲלֹק עִם מֹשֶׁה? נִתְקַנֵּא עַל נְשִׂיאוּתוֹ שֶׁל אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁמִּנָּהוּ מֹשֶׁה נָשִׂיא עַל בְּנֵי קְהָת עַל פִּי הַדִּבּוּר. אָמַר קֹרַח: אַחֵי אַבָּא אַרְבָּעָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנֵי קְהָת" וְגוֹמֵר (שמות ו,יח). עַמְרָם הַבְּכוֹר, נָטְלוּ שְׁנֵי בָּנָיו גְּדֻלָּה: אֶחָד מֶלֶךְ, וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל; מִי רָאוּי לִטֹּל אֶת הַשְּׁנִיָּה? לֹא אֲנִי, שֶׁאֲנִי בֶּן יִצְהָר שֶׁהוּא שֵׁנִי לְעַמְרָם? וְהוּא מִנָּה נָשִׂיא אֶת בֶּן אָחִיו הַקָּטָן מִכֻּלָּם; הֲרֵינִי חוֹלֵק עָלָיו וּמְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו (תנחומא א). מֶה עָשָׂה? עָמַד וְכָנַס מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת, רֻבָּן מִשֵּׁבֶט רְאוּבֵן שְׁכֵנָיו, וְהֵם אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד" (להלן פסוק ב), וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: "אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה" (לעיל א,טז); וְהִלְבִּישָׁן טַלִּיתוֹת שֶׁכֻּלָּן תְּכֵלֶת. בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה; אָמְרוּ לוֹ: טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית אוֹ פְּטוּרָה? אָמַר לָהֶם: חַיֶּבֶת. הִתְחִילוּ לִשְׂחֹק עָלָיו: אֶפְשָׁר טַלִּית שֶׁל מִין אַחֵר – חוּט אֶחָד שֶׁל תְּכֵלֶת פּוֹטְרָהּ, זוֹ שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת – לֹא תִּפְטֹר אֶת עַצְמָהּ? (תנחומא ב).
בְּנֵי רְאוּבֵן – דָּתָן וַאֲבִירָם וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת.
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
והראיה על זה הפירוש, מופת המטה, שראו כל ישראל כי ה' בחר שבט לוי תחת הבכורים; על כן כתוב (במדבר יז כה): "וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם", כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה (במדבר טז כט): "כִּי לֹא מִלִּבִּי", בעבור שחשדוהו כי מליבו עשה, ועוד (שם): "לֹא ה' שְׁלָחַנִי" – בשליחות הזה; כי כבר האמינו בו כל ישראל (ראו שמות יד לא. ועוד ראיה גמורה (במדבר טז ג): "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים", וזה רמז לבכורים שהם קדושים, כי כן כתוב (שמות יג ב): "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר"; והם היו (שמות יט כב): "הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה'", והם עיקר כל העדה.
"וַיִּקַּח קֹרַח" - 'אנשים'; דרך קצרה, כמו (שמואל א טז כ): "חֲמוֹר לֶחֶם", ורבים ככה.
ויאמר רבי יונה, כי פירוש וַיִּקַּח, לקח לקום על משה.רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר לה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א יב) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהלים לה) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.
וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית.
וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג.
והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת.
והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות.
והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי יד) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים יט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם. גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם. וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו. ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן. בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה. והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו.
ובמדרש ויקח קרח בן קהת בן לוי, אמר ר' לוי קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים, בן קהת בן שקהה שני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם, ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ואון שישב באנינות, בן פלת שנעשה בו פלא, בן ראובן בן שראה והבין, קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד, אנשי שם קודם צאתם מצרים. ומכלל חמשים ומאתים אלו היו שנים עשר הנשיאים שהקריבו בחנוכת מזבח, וכן דרשו רז"ל מגזרה שוה קריאי קריאי, כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב במדבר סיני (במדבר א) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, האנשים אשר נקבו בשמות. ואע"פ שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקומות אתה מבין אותם, משל לבן טובים שגנב כלים מבית המרחץ ולא רצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימנין, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר להם אותו בן טובים בעל קומה שניו נאות שערו שחור חוטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, אף כאן אע"פ שלא פרסמן ולא פירש שמותם מתוך סימניהם אתה יודע מי הם, עד כאן. והנה זה מדרכי התורה שכל דרכיה דרכי נועם שפרסמן אצל המצוה והזכות בחנוכת המזבח, וכאן אצל הפורענות הסתירן. ואפשר לומר כי מלבד הסימנין יש רמז בשם האנשים, הראשון שנקרא אליצור בן שדיאור כי מאת הצור הושלך עליהם אש, וכענין שכתוב ואש יצאה מאת ה'.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו ויקח קרח ולא פירש הפסוק מה לקח וחז"ל דרשו (סנהדרין ק"י) לקח מקח רע לעצמו. ובמדרש תנחומא (במדבר טו) לקח עצמו לצד אחד כמו שמפרש רש"י ואמנם הראב"ע פירש שלקח אנשי' עמו. סוף דבר שלכל המפרשי' הנה העיקר חסר מן הספר:
השאלה הב' אם היה ענין קרח כדברי אונקלוס ואיתפליג רוצה לומר שעשה מחלוקת עם משה ואהרן. למה אמר שנית ויקומו לפני משה. ואמר שלישית ויקהלו על משה והם שלשה מאמרים ויקח קרח ויקומו ויקהלו. שענין שלשתם אחד הוא כפול ומכופל בדבר הזה:
השאלה הג' מה ענין אמרם אל משה ואל אהרן רב לכם כי כל העדה כלם קדושי' כי הנה בזה לא היה מעלה למשה ולאהרן בפרט ומאמר רב לכם יורה על יתרון ומעלה שהיה להם על זולתם וכמו שאמר משה לבני לוי רב לכם בני לוי כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וגומר רב לכם בני לוי שהיה להם יתרון על שאר השבטים:
השאלה הד' בדברי משה הראשוני' בקר ויודע ה' את אשר לו וגו' זאת עשו קחו לכם מחתות וגומר כי למה זה לא הוכיח' משה בראשונ' לאמר המעט מכם וגו' כאשר אמר להם אחר כך ולמה זה בתחלת הדברי' נתן להם מכשול המחתות:
השאלה הה' מה ענין שלשת הלשונות האלה שאמר. הא' בקר ויודע ה' את אשר לו. הב' ואת הקדוש והקריב אליו. הג' ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ובהיות המחלוקת מי היה ראוי לכהן גדול אם אהרן ואם קרח היה די באחד משלשה המאמרים האלה:
השאלה הו' איך הסכימו קרח ועדתו בנסיון הקטורת ולא זכרו הגדולות אשר ראו הלא ידעו שנשרפו נדב ואביהו בהקריבם הקטורת ואיך לא יראו לנפשם והנה מרע"ה אמר להם באזהרתו מעבודת המקדש והזר הקרב יומת:
השאלה הז' בתוכחת משה אל בני לוי למה הוכיח אותם בלבד ולא הוכיח לבני ראובן ולא לחמשים ומאתים איש מישראל והיה לו להוכיחם בכלל ומה ענין אמרו על המחתות רב לכם בני לוי כאלו היה להם בזה יתרון ומעלה:
השאלה הח' למה אחרי שאמר לבני לוי המעט כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכ' וגו' חזר ואמר עוד ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך שהקריב הלוים והבדילם לעבודות והיא עצמה ההקרבה לפניו לשרתו ולמה היה כפל זה:
השאלה הט' למה שלח משה לקרא לדתן ולאבירם ולא שלח לקרא לקרח ולכל עדתו ולמה דתן אבירם השיבו לא נעלה. והנה משה לא היה במקום גבוה מהם והיה להם לומר לא נלך. וחז"ל אמרו (רש"י שם) פיה' הכשיל' שלא יעלו אלא ירדו:
השאלה הי' באמרם אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו כי הנה אין זו טענה שנית אלא תשלום הראשונה שאמרו המעט כי העליתנו וגו' להמיתנו במדבר ואם אינה טענה אחרת איך אמר עליה מלת אף:
השאלה הי"א בתפלת משה שאמר אל תפן אל מנחתם כי אם אמר על הקטורת איך יעלה על הדעת שיקבל הקטורת ההו' בהיות קטורת תועבה וכ"ש שיפנה לחלקם בקרבנות הצבור אם עליו אמרו זה כפרש"י שם ומה צורך באמרו לא חמור אחד מהם נשאתי כי הם לא היו מתרעמים מזה לשיתנצל:
השאלה הי"ב במאמר משה לקרת אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר. וקחו איש מחתתו כי הנה אמר משה זה בתחלה בקר ויודע ה' את אשר לו קחו לכם מחתות ולמה כפל אותו כאן ולמה אחרי אמרו אתה והם ואהרן חזר לומר ואתה ואהרן איש מחתתו:
השאלה הי"ג במאמר השם הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע כי איך חשב השם יתברך לעשות כזאת בהיות עול גמור וכמו שהשיבו מרע"ה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. והראב"ע פירש שלא היתה כוונתו לכלות אלא קרח ועדתו ושמשה לא הבין הכוונה האלהית ולכך השיבו כן והוא זר מאד:
השאלה הי"ד למה הלך משה אל דתן ואבירם. האם היה לרצותם להשיבם בתשובה כפרש"י (שם) ואיך לא דבר אליהם כלל ולא זכרה התור' מה עשה עמהם בהליכה ההיא ולמה לא בא דבור השם למשה ולאהרן הרומו מתוך העדה וגו' אלא אחרי שלקחו המחתות:
השאלה הט"ו במאמר ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה כי למה זה התפלל משה על פי הארץ שתפתח ותבלע אותם ולא התפלל על האש שתשרפם. ומה ראה לבקש פתיח' פי הארץ לבלעם ומה היחס אשר לעונש הזה עם פשעם כי השרפה היה עונש מתיחס לפי שנכנסו לעבוד עבודה להקטיר קטורת אשר לא כדת ואין הבליעה כן ומה לו לזכור פי גיהנם:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם:
ויקח קרח וגו' עד אמור אל אלעזר הכהן דעת הראב"ע שמחלוק' קרח היה במדב' סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו שאדונינו משה עשה זה מעצמו ומדעתו ורצונו נתן גדולת הכהונה לאהרן אחיו גם לבני קהת הקרובים אליו ולכל בני לוי שהיו ממשפחתו הבדיל לשרת במקדש ושהלוים קשרו על משה בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בזה מפני שיהושע משרתו. גם קרח בכור היה. ואלו נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים העולות על כן לקחו המחתות. והעד על זה מופת המטה שראו כל ישראל שהשם בחר בשבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי על זה היתה התלונה ומשה אמר כי לא מלבי לפי שחשדוהו כי מלבו עשה זה. והראיה הגמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים שנאמר קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה' והם עיקר העדה כל אלה דברי הראב"ע נמשך לדעתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושלא נכתבו פרשיותיה על סדר הזמנים והוא דעת בלתי נכון ולא אמתי כי דברי התורה באו כלם בסדר הגון ונאות ונכתבו בה הדברים בחכמה רבה. והנה קרח התעורר במחלקתו אחרי מנין העם וסדור הדגלים כי להיות דתן ואבירם שכנים לקרח בדגלים נתחברו במעשה הזה. ואחר שנמנו הלוים ונתנו לאהרן ולבניו לעבוד עבודת הקדש קנאו כלם להיות נתונים נתונים לאהרן ולבניו. וכאשר בא אחר זה ענין המרגלים ונודע להם שכל העם היוצא ממצרים הזכרים ימותו במדבר. היה להם פתחון על כל דבר ודבר להתרעם ולומר שהוציאם ממצרים להמיתם במדבר ושלא הביאם אל הארץ. הנה אם כן באו הפרשיות כלם על סדר הזמנים והמשך המעשים כראוי. והנה קרח ועדתו סדרו לא לבד מחלוקת אחד כי אם שלשה מחלוקת כפי נושאיהם. המחלוקת הראשון היה לקרח לכהונה גדולה והיתה טענתו שלהיות ללוי אשר בחר השם ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. והיה שניתן המלכות למשה שהיה בן עמרם בכור לוי. היה ראוי שהבן השני ללוי והוא יצהר יזכה לכהונה גדולה וקרח היה בן בכור ליצהר א"כ הוא היה ראוי להיות כ"ג והמחלוקת והתרעומת השני היה לבכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים ובזה היה להם כדי בזיון וקצף כי הם היו מקריבים תחלה זבחים ועולות בראש העם ומשה נתן כבודם למשפחתו בני לוי. והמחלוקת והתרעומת הג' היה לבני ראובן לומר שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה והממשלה ונתן המלכות והראשיות בדגלים לבני יהודה ובמחלוקת הארץ חלק הבכורה לבני יוסף וכבר נזכרו שלשת התרעומות האלה בכאן. כי הנה על הראשון אמר ויקח קרח מפני שהיה בן יצהר בן קהת בן לוי ועמו ובחברתו דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת שהיו כלם אנשים גדולים וידועים ומה שלקח קרח דתן ואבירם הוא מפני מה שנאמר אחר זה בני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים רוצה לומר וקרח ודתן ואבירם ואון בן פלת לקחו בדבריהם את בני ראובן וכן לקחו מבני ישראל חמשים ומאתים להתרעם כלם על משה אלה על הכהונה ואלה על בכורות ראובן ואלה על הבכורים. הרי לך מפורש בכתוב מהו אשר לקח קרח שהוא את בני ראובן ואת חמשים ומאתים מבני ישראל. ואל תקשה עלי מאשר היה ראוי שיאמר הכתוב בני ראובן ואת אנשים מבני ישראל כיון שהם היו הנלקחים כי פעמים יחסרו בכתוב מלות הסמיכות וכמוהו ויקח שש מאות רכב בחור ורבים כמוהו שנזכור את הנלקחים מבלי את הסמיכות ובעבור שהיו המחלוקות והתרעומות שלשה כמו שזכרתי לכן באו בכתוב כנגדם שלשה מאמרים והיה ויקח קרח כנגד הראשון שהתרעם על אשר לא נתן לו משה הכהונה גדולה. וכנגד הב' מבני ראובן שהיו מתרעמים על בכורת אביהם אמר ויקומו לפני משה. וכנגד המחלוקת השלישי אשר מהעדה כלה שנתרעמו על אשר נטלה העבודה מן הבכורות אמר ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקהלו על משה והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. ופלת הוא פלוא והיו לו שתי שמות. וחז"ל אמרו כי און בן פלת חוזר בו מן המחלוקת בעצת אשתו ולכך לא נזכר בעונש ואמר שהיו אלה שזכר כלם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. להגיד שהיו מהיותו נכבדים שבעדה קריאי מועד שכאשר היו קוראים נשיאי עדה אלה היו נקראים ומתקבצים שמה בראשונה. והנה כאשר נאספו כלם בפרהסיא על משה לחלוק עליו אמרו לו לאהרן רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' ואין פי' רב לכם מלשון יתרון ומעלה אבל הוא לשון מריבה כמו הוי רב את יוצרו כלומר משה ואהרן אל תחשבו כי כל היום תעשו מה שתרצו ולא יהיה בו פוצה פה ומצפצף לא יהיה כן מכאן והלאה כי רב ומריב וחולק יש לכם שלא לשתוק תמיד כאשר עשינו עד עתה. וזה לפי שכל העדה עדת בני ישראל כלם קדושים במדותיהם ובתוכם ה' בחכמתם ובמדותיהם ואחר שהדבר כן מדוע תתנשאו על קהל ה' אם אהרן להיות כ"ג לבדו בקרב העם ואם בניו וזרעו להיות עבדת הקדש והמזבח בידיהם ולהסירה מהבכורות. ואם בשבטים להיות יהודה ראש בדגלים ויוסף בכור מנחלות. ומה שמן ראיתם בנשארים אם בשבטים ואם בבכורות ואם בלוים לקחת השררה עליהם מדעתכם הלא כלם קדושים יראי ה' וחושבי שמו ואפשר שאמר כי כל העדה כלם קדושים כנגד הבכורות שנאמר בהם קדש לי כל בכור. ובתוכם ה' כנגד קרח שהיה ירא אלהים כמו אהרן. ומדוע תתנשאו על קהל ה' בעשותם בכור מי שאינו בכור בשבטים והותרה בזה השאלה הג'. וכבר זכרו חז"ל דברים אחרים שאמר קרח כנגד משה לקנטר. ואמר וישמע משה ויפול על פניו מלמד שנתבייש מאשר חשדוהו בנבואתו ושעם היות שדברו דבריהם בכלל. הנה משה שמע והבין שלשה המחלוקת שהיו מכוונים בדבריהם וזהו וישמע משה שהוא מלשון הבנה ונפל על פניו אם לדרוש את ה' לדעת מה יעשה והוא ית' צוה אותו מה יעשה או להתבודד בעצמו מה לעשות. וחשב שאם יבוא להוכיחם באותה שעה כ"ש דפקר טפי ושהיה יותר טוב שלא להוכיחם בשעת כעסם ומפני זה השיבם כפי שאלתם בקר ויודע ה' את אשר לו ר"ל אין הדבר תלוי בי ולא בכם כי אם לעת מנחת ערב ולכן חשדם שהיו שכורים באותה שעה ומתוך שכרות יאמרו זה. ולכן תלה הענין עד הבקר. וכאלו אמר להם זאת עשו רוצה לומר אתם מבקשים הכהונה והקטורת היא היותר רוחנית שבעבודות וקדושה שבמקדש והיא נעשית בבקר על כן בקר של מחרת תעשו כלכם הקטורת והיום תכינו את המחתות ואמר ויודע ה' את אשר לו כנגד קרח בענין הכהונה. ואת הקדוש והקריב אליו אם הם בבכורות או בלוים. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם ראובן ואם יהודה ויוסף לענין בכורת השבטים. הנה אם כן באו שלשת הלשונות האלו מכונים לשלשת המחלוקות הנזכרים. ואין ספק שאם היה משה מבאר אליהם אמתת הנסיון איך יהיה רוצה לומר שהנבחר יבחר ויקובל הקטורת ממנו והשאר כלם ימותו וישרפו שמה שלא היו הם מסכימים בדבר. אבל הוא ע"ה לא ביאר אליהם איך תהיה הבחירה והבלתי בחירה. וגם הם לסכלותם לא שאלוהו ממנו. וחשבו שתרד אש מן השמים על הקטרת הנבחר ושהם יעמדו מחוברים כלם יחד ושכל אחד מהם יאמר שעליו ועליו ירד האש וכמו שקרה לנביאי הבעל עם אליהו כשדבר להם לעשות נסיון האש השיבו טוב הדבר לפי שהיה מחשבתם שיעשו מזבחותיהם וקרבנותיהם מחוברים עם מזבח אליהו ושלא ימלט הדבר אם שלא ירד האש עליו ולא מהם וישאר כלם שוים ואם ירד האש שיאמרו הם לנו ירד האש ואליהו יאמר אלי ירד וישאר הדבר בספק ולא יאמנו דבריו. ובראות אליהו מה היתה מחשבתם אחרי שקיימו וקבלו עליהם לעשות הנסיון ההוא אמר להם בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים ר"ל שלא יעשו כלם קרבנותיהם יחד. אבל נביאי הבעל יעשו ראשונה ובזה תגלה רעתם שלא ירד האש על קרבנם וכן היה ואחר כך עשה אליהו וירד האש על מזבחו. ככה בעצמו קרה למרע"ה עם קרח ועדתו והותרה בזה שלשה שאלות הד' והה' והו'. והנה אמר משה על זה רב לכם בני לוי לא להיות בזה יתרו ורבותא אליהם אלא להודיע לקרח ועדתו שלא יחשבו שיהיו רבים מהם כהנים גדולים אין הדבר כן כי יהיה מי שיהיה רב אחד וראש אחד הוא כהן גדול ומי שהיה ימשול עליכם בני לוי ותהיו נתונים נתונים לו ומה תרויחו א"כ בזאת כי רב ומושל יהיה עליכם עכ"פ בני לוי. ואמר להם זה כדי שעם הדברים האלה יפריד בני לוי מהמחלוקת ואחרי שמלא בקשתם במעשה הנסיון הרבה עוד להוכיחם באמרו שמעו נא בני לוי ר"ל הנה בני ראובן אין ספק שיש להם להתרעם על בכורות אביהם וכן בכורות ישראל מפני שהוסרה מהם העבודה הקדושה במקדש ה'. אבל אתם בני לוי למה זה תתרעמו בהיות שנעשה לכם יקר וגדולה על כל שבטי ישראל וזהו המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם רוצה לומר שאע"פ שהוא אלהי ישראל הבדיל אתכם ביחוד מכל עדת בני ישראל בקדושה שאתה חונים סביבו ונושאים את כליו ואין לכם שתאמרו ששכחתם כל זה להיותו דבר ישן נושן אין הדבר כן שהשם יתברך הקריב אותך קרח כי קרח ראש בית אב היה ואת כל אחיך בני לוי אתך וכבודכם חדש עמכם ואיך א"כ תהיו כפויי טובה ותבקשו עתה כהונה. ואפשר לפרש שמעו נא בני לוי המעט מכם על כל השבט שנתיחד לגבוה. ואמרו ויקרב אותך הוא לרמוז אל מעלת קהת שהקריבו ליותר קדושה במשא הארון וכלי הקדש. ותכלית הדברים לכן אתה וכל עדתך הנועדי' על ה' ר"ל אין בני ראובן ולא בכורות ישראל נועדים על ה' כי יש סבה לתלונתם. אבל אתה קרח וכל עדתך הם הנועדים על ה' למרות עיני כבודו. ואמר זה ג"כ כדי להפריד בני ראובן והחמשים ומאתים איש מקרח ועדתו. והי' סוף מאמרו ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ומה לכם להתרעם על אהרן כי הנה כל מה שנעשה במצות השם נעשה ואין אשמה על אהרן והנה שלח משה לקרא לדתן ולאבירם שהיו נשיאי בני ראובן כדי לדבר עמהם ולתת להם מנוי והנהגה מה' על העם בעלותם אל הארץ או לתת להם קרקעות מיוחדות בירושת הארץ תחת בכורת אביהם וכ"ז להפרידם מקרח ועדתו. גם שאחר שהשיב משה לקרח ולבני לוי על הכהונה רצה להשיב לדתן ואבירם על המלוכה ובכורת ראובן אביהם אבל הם השיבו לא נעלה ר"ל בזה ולמה זה תקראנו לפייסנו בשררות ומתנות ומנויים בעליית הארץ והנה אנחנו לא נעלה בארץ הלא ידענו כי במדבר הזה נמות אם כן לא נעלה שם. המעט כי העליתנו כלומר המעט בעיניך שהעליתנו מן הארץ שהיא היתה בעצם ואמת ארץ זבת חלב ודבש שהיא ארץ מצרים להמיתנו במדבר שכבר גזרת עלינו שנמות במדבר הזה מהם שמתו בסיני. ומהם בתבערה. ומהם בקברות התאוה. ואלה במדבר פארן. סוף דבר שהיה תכלית כלם להמיתנו במדבר השמם הזה שבעבור זה היה ראוי לרגום אותך באבנים כי תשתרר עלינו גם השתרר רוצה לומר שררה על שררה בשלחך אותנו לקרא ללכת לפניך כאלו אתה הוא אדוננו אתה הוא מלכנו אתה הוא מושיענו ואנחנו עבדיך ילידי ביתך ומקנת כספך. ואם תאמר שתתן מתנות וחסדים לנו בבואנו אל הארץ אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם רוצה לומר אפילו לארץ ההיא הטובה לא הבאת אותנו ואיך אם כן תתן לנו בה נחלת שדה וכרם באמת כל זה הוא הונאת דברים ואם האנשים אשר אתך עשית סומים ועורים ונקרת עיניהם באופן שאינם רואים דבר מזה אנחנו לא נעלה שמה לשתנקר עינינו כי רואים ויודעים אנחנו שלא נעלה לארץ ההיא ולכן לא תתן לנו בה כלום. ויש מי שפירש בזה שהם אמרו לא נעלה ר"ל אין רצוננו לעלות לארץ אלא למות כאן או לשוב למצרים כדברי דור המרגלים לא נעלה שמה כי קשה עלינו מאד מה שעלינו ממצרים ועד הנה בסבתך המעט כי העליתנו בשררותיך עלינו מארץ זבת חלב ודבש ארץ מצרים להמיתנו במדבר הזה כי תבקש להשתרר עוד מכאן והלאה ובדין היה השתררותיך עלינו אם היית מביא אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש ומנחיל אותנו נחלת שדה וכרם ולפיכך לא נעלה יותר ולא נשמע לשררותיך. האם עיני האנשים ההם ר"ל העם שאתה מושל עליו תנקר שלה ירגישו ולא יראו האמת אשר אנחנו רואים ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון. והותרו בזה השאלות הט' והי'. והנה משה רבינו עליו השלום חרה אפו מאד בשמעו את הדברים האלה. וכתב רש"י (במדבר ט"ו ט"ז) נצטער לאחת רוצה לומר שלא נצטער משה ממה שאמרו שהוא הוציאם ממצרים כי בידוע שאל מוציאם ממצרים ולא משה. ולא נצטער ג"כ ממ"ש לא נעלה כי בידוע היה כי בניהם יעלו לארץ וירשוה. אבל נצטער לאחת ממ"ש כי תשתרר עלינו גם השתרר כאלו הוא היה נוהג עליהם שררות ולכן התפלל אל השם אל תפן אל מנחתם לא חמור ר"ל ה' אלהים אל תפן אל המנחות והדרונו' שהאנשים ההם פעמים שולחים אלי כאוהבים כבכורה בראשיתה או פרי העץ משובח שפעמים היו שולחים אותו למשה מנחה כדרך האוהבים לאנשי המעלה כי זה אינו שררה כיון שהם מעצמם היו שולחים אותו אבל אני בדרך שררה האם חמור אחד מהם נשאתי לשאת את משאי כמו שעושים המנהיגים לצרכיהם ואם הרעותי לאחד מהם בכח אלמות ושררה ואיך אם כן יאמרו שאני משתורר עליהם והותרה בזה השאלה הי"א. וכאשר ראה משה שלא היה יכול להשיב דתן ואבירם למוטב חשב בלבו שהיה מן הדין שתבלעם הארץ. ולכן עם היות שקודם לזה אמר שיקחו להם מחתות רצה עתה לעשות חדש והבדל ביניהם והוא שקרח ועדתו והבכורות שהיו מערערים על הכהונה ועבודת הלוים יקחו מחתות ויקריבו הקטרת אבל לא דתן ואבירם ומפני זה הוצרך לצוות כאן פעם אחרת אתה וכל עדתך היו לפני ה' וגומר אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו שלא בא הצווי הזה אלא להוציא ממנו דתן ואבירם ולבאר שקרח ועדתו המערערים על הכהונה יקריבו הקטרת לא זולתם והנה חזר לומר ואתה ואהרן איש מחתתו להודיע שמשה לא יוכלל עמהם בקטורת כי אם אהרן. אמנם משה יעשה בחינה אחרת עם דתן ואבירם. ולפי שמשה היה מבדיל בין קרח ועדתו והבכורות ובין דתן ואבירם וקרח לא היה חפץ בזה. לכן כאשר באו עם המחתות להקטיר קטרת ויעמדו פתח אהל מועד אצל המזבח בחשבם שיכנסו לאהל מועד להקטיר קטורת על מזבח הזהב הקהיל עליהם קרח את כל העדה כדי שיעזרוהו במחלוקתו ולא יהיה בו הוא לבדו. וגם כדי שיראו הכל שהיה כלם כהני ה' ומקריבי הקטורת במקדשו וכאשר ראה הקדוש ברוך הוא כל קהל ישראל שמה ושלא היה אחד מהם מוחה בידו ולא מוכיח בשער קרח ועדתו כאלו היו כלם חפצים בדבר אמר למשה ולאהרן מה לכם בנסיון הזה הבדלו מתוך העדה הזאת עדת בני ישראל ואכלה אותם כרגע ולא תצטרכו לנסיון אחר פרטי ולא היה זה עול בחק היושר האלהי אלא משפט וצדק למי שיש לו למחות ואינו מוחה הוא נתפש באותו עון. ולכך היו כל ישראל היושבים שם חייבים מיתה כקרח ועדתו לפי שהיו נקהלים לראות הפשע ההיא ובלתי מוחים בו. ומשה שהתפלל שאע"פ שנקהלו שמה לא היה דעתם כן. וכי הוא יתברך אלהי הרוחות בוחן לבות וכליות. ואם לא היה בהם רוע אמונה אלא שנתקבצו לראות אותו נסיון ומעשה ה' כי נורא הוא. האם ראוי בעבור איש שחטא והוא קרח שיקצוף השם על כל העדה לכלותם ומפני זה השיבו יתברך כיון שאתה רוצה להצילם דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח רוצה לומר אף על פי שהיה קרח פתח אהל מועד הנה ביתו הנשים והרכוש היו אצל אהלי דתן ואבירם. ולכן עשה התראה שיעלו ויבדלו משם כי אם לא יעלו ויסתלקו משם דע לך שימותו כמותם כמוהם והתרה משה אצל היושבים אצל קרח ועדתו ואז הלך משה אל דתן ואבירם ולא היתה הליכתו שמה להנאותם ולא להשיבם למוטב כפירש"י (שם) אלא לתת הגזרה והפסק דין לפניהם. וכן היה שבפניהם דבר אל העדה סורו נא מעל אהלי האנשים האלה ואל תגעו וגומר. רוצה לומר שיתרחקו מהם ושלא יקחו דבר מכל אשר באהליהם להצילם כי חרם הוא. ונתן הגזרה בפיניהם ואמר בזאת תדעו כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה רוצה לומר משלשה המחלוקת הנזכרים כי לא מלבי רוצה לומר לא עשה אותם מדעתו ורצונו אלא ברצון השם וגם לא הוסיף על מצוות השם דבר מלבו כמו שהיו חושבים והוא אמרו את כל המעשים האלה אם כמות כל האדם ימותון אלה והיא המיתה הטבעית ופקודת כל האדם יפקד עליהם והוא עון העגל שנאמר וביום פקדי ופקדתי או בעבור פקידת דור המרגלים למות במדבר אם האנשים האלו ימותו כדרך שמתו האחרים בטבע או בהשגחה אני מודה שלא ה' שלחני וכל מה שעשיתי וכתבתי בתורה היה מדעתי ולא מאת האלהים. אלא שהם ימותו בשעה הזאת פתאום. ואמנם אמרו ואם בריאה יברא ה' יש מפרשים מלשון כריתה כמו וברא אותם בחרבותם. והנכון בעיני שמפני שהעצומה מהפליאות שנכתבו בתורה היא הבריאה הכוללת הראשונה בחדוש העולם לכן אמר ואם בריאה יברא ה' רוצה לומר אם אמת הוא מה שצויתני לכתוב בתורה מבריאת העולם וחדושו תפתח האדמה את פיה ובלעה אותם. והנה אמר זה לפי שהאנשים ההם במחלוקותיהם היו מכחישים נבואת משה. ולכך אמר אם הם יכחשו הקטון שבספורי התורה ולא יקבלו ענשם אין ספק שיכחשו העצומה שבנפלאות והיא חדוש העולם ובריאתו ומלת יברא הוא עתיד במקום עבר כאלו אמר ואם בריאה ברא ה' והוא על דרך ככה יעשה איוב כל הימים שהוא כמו עשה. והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ לדונו מדה כנגד מדה הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים להיותם בערכו נבזים ושפלים ככה תפתח האדמה שהיא השפל שביסודות את פיה ותבלע אותם וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שקרח היה מהשרופים ומהנבלעים ועל דרך הפשט כל האדם וכל הרכוש אשר לקרח בלעה אותם האדמה חוץ ממנו שהיה עם מקריבי הקטורת. האמנם בני קרח לא מתו כי לא היו באותה עצה. והתבונן באמרו ותכס עליהם הארץ כי זה היה עיקר הנס לפי שכבר יקרה שתפתח הארץ את פיה זעום ה' יפול שם אבל הפה ההוא תמיד תשאר פתוחה. אבל כאן בהיות הדבר בהשגחה וע"ד הפלא אחר שהארץ עשתה שליחותה לבלוע הפושעים חזרה להסגר כאשר בתחלה וזהו ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל ועם מה שפירשתי בזה הותרו השאלות הד' האחרונות הי"ב וי"ג וי"ד וט"ו:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(א) השאלות (א - יד)
מ"ש ויקח קרח מה לקח? ומה שכפל ויקח ויקומו ויקהלו, למה כפל ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש ואת אשר יבחר בו. למה חלק דבריו תחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו ואח"כ אל קרח. ומה שסיים בדבור הראשון רב לכם בני לוי ומקומו בדבורו עם בני לוי, ולמה הזכיר בני לוי והחולקים היו מיתר שבטים, ולמה כפל כי הבדיל אלהי ישראל אתכם ויקרב אותך וגו', ולמה שלח לקרוא לדתן ואבירם והם היו ביחד עם קרח, ומה היה תשובת דתן ואבירם שאין לה ענין עם המחלוקת על הכהונה:
"ויקח קרח", הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף, וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי, שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל:
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ובמדרש (במ"ר יח, ג) אמרו ויקח קרח מה לקח טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה, ונ"ל דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. למה ליה למכתב פתח אהליהם אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם, והנה קרח חלק על פר' ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו והיה זה מעין מחלוקתם כמ"ש רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין למנהיג. ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה' כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא ית' וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים. ומטעם זה נענשו המה וטפם ויש להתבונן אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה, אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב:) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא לפי ששניהם באו לזכרון כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך, ועוד שהבנים ענף ממנו כציצית שהם ענף מן הבגד.
ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן ואמר דרך חנופה אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן ע"כ גם הפסוק אינו מיחסו אחריו. ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט:) ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם, יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט, ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי. לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי וע"כ בקש שלא יחד כבודו שמה, ד"א כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה דהיינו על הכהונה כי לפנים היתה העבודה בבכורות ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומ"מ המאמר מחוסר ביאור מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.
וכפי הרמז מן הפסוק זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו שהשמות כפשוטם אך מאחר שפרט כל היחס הלזה נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו כי קרח לשון קרחת שער וכדרך שמסיק בפרק חלק (דף קי.) ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים. בן יצהר הוא לשון שמן שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פר' כי תשא (שמות ל, כג) ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שי"א שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי שלא היה איש מביניהם, מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים כמו שנמשח בו אהרן, בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים (בראשית מט, י) והוא לשון אסיפה והקהל כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן כמ"ש ויקהלו על משה ואהרן, בן לוי. פירש רש"י פר' ויצא (כט.לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן כדמסיק בילקוט פר' זו (טז.א) באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו', על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו.
אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר שקרח חלק על מציאת השי"ת כמ"ש הנועדים על ה'. בהצותם על ה'. (במדבר כו, ט) והיכן מצינו שקרח נועד על ה' אף על פי שארז"ל (סנהדרין קי, א) שהחולק על רבו כחולק על השכינה מ"מ היא גופא קשיא למה יהיה כחולק על השכינה, אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות השי"ת והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו כי הוא טען ואמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו כדרך שאין קדימה ח"ו לו ית' על ברואיו וז"ש ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה ק"ו בן בנו של ק"ו מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א', ד'-ה') ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו) וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).
וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן, אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא לומר שהעולם קדמון ומראה הערב ובוקר הכל במקרה וא"כ למה תצא כזאת מלפניו ית' להבדיל בין איש ובין רעהו, ומשה השיב לו מטונך ראיה כי המקרה לא יתמיד זמן רב והרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב א"כ אין זה מקרה אלא כך נברא ברצונו וכשם שהוא ית' קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו וחלק גבולות ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו ית' גדולה זו לאהרן. וז"ש אם בריאה יברא ה' וגו'. פירש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', וקשה לי למה לא נאמר בו כי טוב כי לא מצינו לשון מוטב מפורש בפסוק, אלא ודאי כך פירושו קרח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית וטען לא היו דברים מעולם, ואני אומר שיש בריאה ע"כ אני אומר אם בריאה ר"ל אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית אז יברא ה' חדשה בארץ ופצתה את פיה וגו', וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'. במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.
וזה דעת רבא (בנדרים לט:) שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה. (חבקוק ג, יא) מאי בעו בזבול אלא שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול כו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והיינו טעמא לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב דהיינו שמש וירח וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו לזה ביום ולזה בלילה, ע"כ עלו מרקיע לזבול כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא כבוד ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול אחשוב בזה לפי שקרח ערער על הכהונה ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב שבזכותם יתקיימו שמש וירח אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות על כן עלו לזבול כי בו בית המקדש ומיכאל כ"ג כדאיתא במס' חגיגה (דף יב:). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה ע"כ אמרו שעשה קרחה בעולם כי בהסתלק אלהותו ית' כביכול הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות גורם קהוי שינים למאמינים בו ית', כמ"ש במצרים שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (טור אורח חיים תל) לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת ומעתה נבא לביאור הויכוח בדרך פשוטו.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ב', יש להעיר על דבר אמת: למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר, קהת, לוי, במעשה בלתי הגון כזה, ומה צורך יש בדבר. ורז"ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה - משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר.
ג', יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם, מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם? אם לומר שגם הם חלקו עצמן, היה לו לכוללן בלקיחה, ויאמר: ״ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם״, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם, היה לו לומר: ״ויקח קרח וגו' דתן ואבירם״ וגו'.
ד', אומרו ויקומו לפני משה - מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר: ״ויקהלו וגו' ויאמרו״ וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ״ויקומו״ אחר ״ויקהלו״, על זה הדרך: ״ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו״ וגו', ולמה הפסיק בין ״ויקומו״ ל״ויקהלו״ במאמר ״ואנשים מבני ישראל״ וגו':
אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם; מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו, וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה? הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן,
לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב:
ראשונה, בן יצהר - פירוש: היותו בן יצהר שהוא גדול מ-ב' אחים הבאים אחריו בבני קהת, ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם;
ב', בן קהת, הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם): קרח מנושאי הארון היה, ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו;
בן לוי, שהוא שבט מעולה מכל ישראל, ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים, גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה ל-ב' האחים הבאים אחריו, שהם חברון ועוזיאל, ואומרו: ודתן ואבירם וגו' - פירוש: גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה - פירוש: קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן, שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' - פירוש: גם אלו לקח עמו, לצד היותם גדולי ישראל, כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון ״חמשים ומאתים״ וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים:
עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל (שם), שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה: ראשונה, טענת היותו בן יצהר - ממה נפשך: אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם, אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות, לצד שאני בן יצהר שני לעמרם, שהוא בן קהת, שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן? הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים, אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח"ו, וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי, ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן, לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה -פירוש: לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' - הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה:
ולרז"ל ראיתי שאמרו (סנהדרין דף קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו, וזה לשונם: קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים:
ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה:
ה-א׳, כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו, ועושה הענף ההוא ענף רע, כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות - סוד הקרבן, אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ובנותר, וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת:
ב', כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד, בסוד (ירמי', ב) ״תיסרך רעתך״; נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה, ויהיה הודו לו למשחית, רחמנא ליצלן:
ג', דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה, כידוע ליודעי חן:
ד', דע כי כשברא ה' את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה; וכשחטא ונפגם, נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש - הוא עשו - ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז"ל במאמרם (בבא מציעא דף פד.): שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה - עד כאן - פירוש: שלא היה בו פסולת, כאדם קודם שחטא:
נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי - ענף זה העניף ג' ענפים: גרשון, קהת ומררי; וקהת העניף ד' ענפים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל; וענפי יצהר הוא קרח.
והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה, ולהפך הכהונה ממקומה, נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו - שהוא קרח - בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר -שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת - שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי - שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות; ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו - שהוא ״יצהר״ - נהפך לרעה כשורש נשמתו, והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו - שהוא ״בן קהת״ - נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב - שורש של נפש קרח אשר שם - נעקרה, נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם; וממה שלא הזכיר הכתוב ״בן יעקב״, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן - שהוא יעקב - לא נודעו מעשיו: אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא:
ודע שיש מחלוקת רז"ל (סנהדרין דף קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא: למאן דאמר - אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם - פירוש: לא נתלוה לבד, שהוא לזמן מועט, אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו - לשון סוף ותכלית, כעקבים שהם סוף תכונת האדם; ורז"ל ישתמשו בלשון זה, כאומרם (סוטה דף מט:): בעקבות משיחא וכו', ותירץ: לפי שהתפלל על עצמו וכו' - פירוש: לעולם שכן הוא, אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו'; או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדרין שם) עליהם אמר הכתוב (ש"א, ב) מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה: