פתיחת התפריט הראשי



Verse 1

שוחר טוב יבקש רצון ודורש רעה תבואנו, בוטח בעשרו הוא יפול וכעלה צדיקים יפרחו (משלי יא, כז) שלמה המלך עליו השלום יזהיר בכאן האדם שישתדל בטובת חבירו ואל ישתדל ברעתו ונזקו, לפי שהוא מעותד שיאכל פרי מעשיו וישתלם לו ככל אשר יעשה מדה כנגד מדה, וכל אחד ואחד יאכל מה שזרע וילקוט פרי מה שנטע בין צדיק בין רשע, הוא שכתוב בצדיק (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, וכתיב ברשע (שם) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ולשון שוחר מענין תפלה, כלשון (משלי ח) ומשחרי ימצאוני. ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון, מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מב) וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט (במדבר לה) וישב שם עד מות הכהן הגדול, מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר היה חייב שיתפלל בעדם שיהיו זכאין עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (שמואל א יב) חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם, קרא מניעת התפלה חטא. וכן מצינו בדוד ע"ה שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהלים לה) ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב, ואמר עוד (שם קמא) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, כלומר בעוד שאני בחיים אתפלל עליהם בשביל רעותיהם. ומתוך מה שכתוב ותפלתי על חיקי תשוב למדנו שהמתפלל בעד חברו שהתועלת חוזר עליו מדה כנגד מדה, וזהו שאמר שוחר טוב יבקש רצון. והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חבירו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו, וזהו שאמר ודורש רעה תבואנו, כי לא די שאינו דורש שלומו וטובתו אלא שהוא דורש רעתו לכך תבואנו מדה כנגד מדה. בוטח בעשרו הוא יפול, רוב הדורשים רעה הם הבוטחים בעשרם כי העושר סבה שיתגבר לב האדם על הבריות להנקם ולהרע להם, ועל כן סמך לו בוטח בעשרו כי מלת הוא תחזור לבוטח. והנה גם זה הוא מדה כנגד מדה, הוא בוטח בעשרו ועל כן יפול בסבת עשרו, וכענין שכתוב (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו. או מלת הוא תחזור לעושר, כי בעונש שבטח בעשרו יפול עשרו, כענין שכתוב (שם) ואבד העושר ההוא בענין רע, ואמר בעושר (משלי כג) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכעלה צדיקים יפרחו, מהירות הצלתו של צדיק המשילו לפריחת העלה הממהר לפרוח וקדם לפרי, והנה הוא בהפך בוטח בעשרו כי הבוטח בעשרו יפול מהרה, והצדיק הבוטח בהקב"ה יפרח מהרה, כענין שכתוב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח, זהו על דרך הפשט.

וע"ד המדרש שוחר טוב יבקש רצון זה מרדכי, ודורש רעה תבואנו זה המן, בוטח בעשרו הוא יפול זה קרח, כלומר שאבד הוא גם עשרו שנאמר ואת כל הרכוש, וכעלה צדיקים יפרחו זה משה ואהרן שכתוב בו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שני עשירים גדולים היו בעולם אחד בישראל ואחד באומות, קרח בישראל המן באומות, שניהם שמעו לנשותיהם ונפלו, המן שמע לעצת אשתו ונפל שנאמר (אסתר ה) ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו יעשו עץ גבוה חמשים אמה וגו', ועשה כן ונתהפכה מחשבתו עליו, קרח שמע לעצת אשתו ונפל, כשבא מבהמ"ד אמרה לו מה הלכה חדש לכם משה היום בבהמ"ד, אמר לה פירש לנו מעשה תכלת, אמרה לו מהו מעשה תכלת, אמר לה כך דרש משה נאמר לי מפי הגבורה שתעשו לכם ציצית על ארבע כנפי בגדיכם ושיהא בו חוט אחת של תכלת שנאמר (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אמרה לו כמה הוא משחק בכם אני אעשה לך טלית שכולה תכלת. עמדה ועשתה לו טלית שכולה תכלת, מה עשה, כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה, הלבישן כולן טליתות של תכלת אף הוא לקח טלית של תכלת ובא לו אצל משה. וזהו שכתוב.

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. מה לקח, לקח טליתו ובא לו אצל משה, ולזה נסמכה למעלה פרשת ציצית.

וע"ד הפשט ויקח קרח, באור ויקח החזיק במחלוקתו, וכן תרגומו ואתפליג.

והחכם רבי אברהם פירש כי מקרא קצר הוא, ושיעורו לקח אנשים. או יאמר ויקח קרח דתן ואבירם ואון, ולפי זה וא"ו ודתן תהיה נוספת.

והנה דתן ואבירם ואון שלקח קרח לעצמו החזיקו במחלוקת הזה ואחזו דרכו ותמכו אשורו ונתרצו בה מפני שחשבו כי משה רבינו ע"ה הסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, וחשדו למשה שעשה כן בעבור יהושע משרתו שהיה משבט אפרים ועשה לו דגל בפני עצמו, ולפי שהיה קרח בכור כענין שכתוב (שמות ו) ובני יצהר קרח ונפג וזכרי, וכן חמשים ומאתים נשיאי העדה היו גם כן בכורות, ועבודת הקרבנות היתה בבכורות גם הקטרת קטרת מימים רבים, ועל כן לקחם קרח לחבורתו לטעון כנגד משה רבינו ע"ה בחליפי הבכורות.

והסבה לקרח במחלוקת הזה שני דברים, האחת שהתלבש במדת הקנאה, והיא מדה רעה ומכה שאין לה רפואה, והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, מדת הקנאה הוא שידוע כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שישיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה אל אהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יעלה אל השררה, ומהשררה יגיע מזה לעבוד ע"ז, ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חברו. את עצמו, שכן אמר שלמה (משלי יד) ורקב עצמות קנאה, וכן אמר אליפז (איוב ה) ופותה תמית קנאה, מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, וכן דרשו רז"ל הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. את חבירו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומן השנאה לידי רציחה, שכן כתוב (דברים יט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, ומזה אמר שלמה ע"ה (קהלת ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, הזכיר כל עמל הם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזו מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל גם בחטא זה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה', ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעל חי, ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והנה המדה הזו חורבן העולם. גם מלאכי השרת נתקנאו בו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים. וכן קנאתו של קרח הטרידתו מן העולם. וקנאתו זאת לקרח ולכל האוחזים דרכו והסרים אל משמעתו היתה בחלוק המנוין והמעלות בישראל, והיו חושבים כי משה היה עושה זה מדעתו, שהרי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כוונתם הרעה שהיו אומרים כי מלבו עשה, והיו טוענים כי מה שהחליף הלוים תחת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת הדברים המקודשין לפי שהם הקרבים אליו יותר כי קהת היה זקנו. ומה שקשרו עליו הלוים לפי שהיו נתונין לאהרן ולבניו, וחשבו החולקים כי עשה זאת לתת גדולה לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מנה אותו נשיא, ולפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכלם לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זאת, וזה הוא שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם נטל הבכורה ושני בניו נטלו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה את הנשיאות ע"י אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס מאתים וחמשים ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן, מה עשה הלבישן כולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה, וכן כלן, אמרו לו טלית שכלה תכלת חייבת בציצית, אמר להן חייבת, התחילו לשחק עליו אמרו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרתה, טלית שכלה תכלת לא כל שכן. בית מלא ספרים מה הוא שיהא פטור מן המזוזה, אמר להן חייב, אמרו לו התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות וכלן אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרת את הבית, דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. וקרח מרוב חכמתו שאל שאלות אלו והיו מעין המחלוקת. ויש בכללם עוד רמז משל על ישראל כי המשילם לטלית שכלה תכלת ובית מלא ספרים, וכיון בזה לומר כי ישראל שכלם קדושים וכלם חשובים מלאים מן המעלות למה יצטרכו למשתררים ולמתנשאים עליהם, והמשיל המשתררים לחוט של תכלת ולמזוזה. והשנית שטעה בשלשלת העתידה לצאת ממנו, שכן דרשו רז"ל עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאת ממנו שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות יוצאין מבניו ומתנבאין ברוח הקדש מבני הימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת יוצאה ממני ואני אדום, ולכך נשתתף לבא בחזקה ששמע מפי משה שכלן אובדין ואחד נמלט, שנאמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו.

ובמדרש ויקח קרח בן קהת בן לוי, אמר ר' לוי קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר בן שהרתיח כל העולם כצהרים, בן קהת בן שקהה שני מולידיו, בן לוי בן שעשה לויה לגיהנם, ודתן שעבר על דת אל, ואבירם שאיבר לבו מלעשות תשובה, ואון שישב באנינות, בן פלת שנעשה בו פלא, בן ראובן בן שראה והבין, קריאי מועד שהיו נקראים אל אהל מועד, אנשי שם קודם צאתם מצרים. ומכלל חמשים ומאתים אלו היו שנים עשר הנשיאים שהקריבו בחנוכת מזבח, וכן דרשו רז"ל מגזרה שוה קריאי קריאי, כתיב הכא נשיאי עדה קריאי מועד וכתיב במדבר סיני (במדבר א) אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם, וכן פירש"י ז"ל אליצור בן שדיאור וחביריו, האנשים אשר נקבו בשמות. ואע"פ שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקומות אתה מבין אותם, משל לבן טובים שגנב כלים מבית המרחץ ולא רצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימנין, אמרו לו מי גנב את כליך, אמר להם אותו בן טובים בעל קומה שניו נאות שערו שחור חוטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא, אף כאן אע"פ שלא פרסמן ולא פירש שמותם מתוך סימניהם אתה יודע מי הם, עד כאן. והנה זה מדרכי התורה שכל דרכיה דרכי נועם שפרסמן אצל המצוה והזכות בחנוכת המזבח, וכאן אצל הפורענות הסתירן. ואפשר לומר כי מלבד הסימנין יש רמז בשם האנשים, הראשון שנקרא אליצור בן שדיאור כי מאת הצור הושלך עליהם אש, וכענין שכתוב ואש יצאה מאת ה'.


Verse 2


Verse 3

כלם קדושים. על הבכורות אמר כן, כענין שכתוב (שמות יג) קדש לי כל בכור. ומדוע תתנשאו. להיות המלכות למשה והכהונה לאהרן.


Verse 4

וישמע משה ויפול על פניו. לא כלל בזה אהרן שיאמר ויפלו, וזה לגודל ענותנותו ומוסרו לפי שהיה עיקר המחלוקת על כהונתו, אבל משה ראה עלבון אחיו וחס על כבודו ולפיכך נפל על פניו הוא לבדו. ואולי בנפילת אפים זה העניש משה לקרח ולכל עדתו, ומכאן למד רבי אליעזר שהעניש לרבן גמליאל בנפילת אפים כמו שנזכר בסוף פרק הזהב.

וידוע לכל משכיל כי התחנה למדת הדין וביד שמאל כי היא היד הראויה לזה, ופסוק מלא הוא (תהלים ל) אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן, וכתיב (איוב ח) אם אתה תשחר אל אל ואל שדי תתחנן, וכן הזכיר משה (דברים ג) ואתחנן אל ה', וסמך מיד אל"ף דל"ת אדון אשר בו הרחמים, וכן הזכיר שלמה בתפלתו (מלכים א ח) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה', לא אמר לה' אלא לפני ה', כלשון (במדבר טו) וחטאתם לפני ה' על שגגתם, וזה מבואר.

ובמדרש וישמע משה ויפול על פניו, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר עד כמה פעמים אטריח את המלך. אף משה אמר כך, חטאו בעגל (שמות לב) ויחל משה, במתאוננים (במדבר יא) ויתפלל משה, במרגלים (שם יד) ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו, אמר עד כמה פעמים אני מטריח את המקום, לכך ויפול על פניו.


Verse 5

בקר ויודע ה' את אשר לו. כלומר אתם אומרים שאנחנו מתנשאים על קהל ה' ואני עושה המעשים מלבי, למחר תדעו זה, כי בבקר יודיע השם יתעלה אתכם את אשר לו כלומר אם הלוים שלו, שכתוב בהן (שם ח) והיו לי הלוים, או אם הבכורות עדיין שלו שכתוב בהם (שמות יג) קדש לי כל בכור, ואת הקדוש, להיות כהן גדול, הוא אהרן שכתוב בו (דברי הימים א כג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.

ובמדרש בקר ויודע ה' את אשר לו, אמר ר' נתן אמר הקב"ה אם יתקבצו כל חרטומי העולם לא יוכלו להפוך בקר לערב, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כך הבדלתי את אהרן להקדישו קדש קדשים.


Verse 6

זאת עשו קחו לכם מחתות. אמר משה אתם אומרים שאני החלפתי הלוים תחת הבכורות כדי לתת גדולה לאהרן אחי ולבניו, ועשיתי שיהיו הלוים משועבדין לאהרן, ועשיתי כל זה מלבי ולא מאת ה' היתה זאת, אם כן זאת עשו, הקריבו אתם הקטרת שיש בו עונש מיתה בידי שמים לזרים, שעל זה אמרה תורה והזר הקרב יומת, ואם אתם נצולין מן העונש אז אודה לדבריכם שאין הקב"ה מקפיד בין שבט לשבט ואינו מבדיל בין איש לאיש. וזהו שדרשו דרך משל, סם המות נתן להם בתוכו, הכוונה עצה שיענשו בה עונש מיתה, שאילו היינו מפרשים סם המות ממש היה פתחון פה לרשעים לומר שלא היה העונש מן השמים.

ודע כי כל קטרת שבפרשה הזאת לא תרגם בו אונקלוס קטרת בוסמין כמנהגו אלא קטרת כמשמעו, ונראה שדעתו כי לא הקטירו קטרת ממש שהוא קדש אלא לבונה וכיוצא בה לנסיון, וכן תרגם בבני אהרן, ואולי עשה כן כי לא רצה להוסיף בו בוסמין אלא כשהוא נעשה כמצות התורה בסממניו. אבל דעת רז"ל שהיה קטרת של קדש, והוא הנכון. כך פירש הרמב"ן ז"ל.


Verse 7

רב לכם בני לוי. מה שנתן לכם, ומפרש והולך אחר כך המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם.

ודע שלא תמצא בכל הפרשה הזו שיזכיר משה בכל דבריו רק השם המיוחד, אבל בכאן לפי שהזכיר בני לוי הוצרך להזכיר אלהי ישראל כדי לרמוז על מדתם.


Verse 8

שמעו נא בני לוי. הדבור הזה כלפי טענות הלוים, והדבור שלמעלה מזה היה לקרח ועדתו כלפי טענות הבכורות.


Verse 9

המעט מכם. דבר מועט הוא אצלכם כשאתם מתעסקין בעבודת משכן ה'.

ולעמוד לפני העדה לשרתם. בהבאת קרבנותם.


Verse 10


Verse 11

לכן אתה וכל עדתך הנועדים. כלומר מה שאתם נועדים על ה' אתם נועדים, כלומר לא עשיתם ועד עלינו כי אם על ה' עשיתם, כענין שכתוב (תהלים ב) ורוזנים נוסדו יחד וגו', וכענין שכתוב (במדבר כו) בהצותם על ה'. ואהרן מה הוא. מה עושה לכם ומה פשעו אצלכם שאתם מערערים על כהונתו.

Verse 12

ויאמרו לא נעלה. היה אהל מועד במקום גבוה, וכן אמר למטה העלו מסביב.


Verse 13

המעט כי העליתנו. כנגד מה שהתחיל להן משה המעט מכם כי הבדיל, אמרו הם המעט כי העליתנו, כלומר הדבר קל הוא שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש, היא מצרים, והבא משם לארץ כנען הוא עולה כי היא בדרומה של ארץ ישראל.

כי תשתרר עלינו גם השתרר. כלומר העליתנו ממצרים שתשתרר עלינו גם שררות רבות. או נאמר שכפל השררה להבין מזה שררת המלכות למשה ושררת הכהונה לאהרן ושאר השררות והמעלות של בני לוי ובני קהת, גם נשיאות אליצפן בן עזיאל כלן נכללות במלות גם שהוא לרבות.


Verse 14

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותני. יאמר אתה הוצאתנו ממקום טוב ואלו הביאותנו אל מקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש להשתרר עלינו היינו סובלים אותך, רק הוצאתנו משדותינו וכרמינו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו ואם כן למה תשתרר.

העיני האנשים ההם תנקר. אלו הענשת אותנו בנקור עינים לא נעלה. ובאמרו האנשים ההם כנה, כי היה ראוי לומר העינינו.

ויש שפירש התרצה לנקר עיני האנשים ההם שלא יראו, והזכיר האנשים ההם על היוצאים ממצרים, וכאלו אמרו התרצה לנקר עיניהם שלא תראנה, כי בודאי זה שעשית דבר ניכר ונראה לעינים, והוא משל הדיוט שאומרים בני אדם עיני פלוני סגורות הן לכך אינו רואה.

והנה הרשעים פיהם הכשילם בתחלה ובסוף, תחלת דבריהם סכלות שהתחילו לומר לא נעלה, גם בסוף דבריהם סיימו לא נעלה.

ובמדרש העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, לא נלך לא נבא אין כתיב כאן, אלא לא נעלה, (משלי יח) פי כסיל מחתה לו, פתחו פיהם לפורענות לומר שהם מתים בירידה ולא בעליה, כשם שאמרו כך מתו.


Verse 15

אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש אל תפן אל מנחתם הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה, נראה שדעתו כי מנחתם לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

ואם כן יש לשאול למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי מנחתם יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם מנחתם. ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו לא נעלה ידע בהם כי פיהם הכשלים והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם לא חמור אחד מהם נשאתי, שהוא תשובה על מה שאמרו כי תשתרר עלינו גם השתרר. ודעת רז"ל שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים.

לא חמור אחד מהם נשאתי. מנהג המושלים בעם הנוהגים עליהם שררות שישתמשו באנשים שבהם גם בבהמות שלהם כפי מה שיצטרכו למלאכתם, ועל כן משה ידבר בתפלה ויתנצל כי מעולם לא התנהג בשררה זו על ישראל שישתמש בחמור אחד משלהם לשום עליו משא, אף כי באנשים, ואיך הם אומרים שאני משתרר עליהם. וכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שהתנצל בזאת ואמר (שמואל א ) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגו'.


Verse 16


Verse 17


Verse 18


Verse 19

ויקהל עליהם קרח. הבכורות הסכימו עמו בטענה שהיה משה פוסלן, גם שבט לוי בטענה שצוהו משה שיהיו נתונים לאהרן ולבניו. ושאר שבטי ישראל למה הסכימו עמו שאומר ויקהל עליהם קרח את כל העדה, דרשו רז"ל שהיה קרח אומר להן ראו מה עשה לכם בן עמרם, ראובן בכור ישראל והוא הקדים נחשון בן עמינדב לשאר השבטים בחנכת המזבח, וזהו הסבה שנטפלו עמו הכל, וזהו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. בוא וראה כמה גדול כח היחיד החוטא וכמה גדול כח לשון הרע.


Verse 21

הבדלו מתוך העדה הזאת. הם עדת קרח, שהרי משה ואהרן היו עמהם פתח אהל מועד, ומשה חשב כי העדה הזאת אל כל ישראל אמר, ולפיכך השיב לו האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, והקב"ה פירש לו מיד כי העדה שנאמר על עדת קרח הוא, וזהו העלו מסביב למשכן קרח. וא"כ העלו הוא פירוש הבדלו. ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות ולא היה צריך הבדל אצלו שהרי יכול הוא להמית את הרבים ולהציל את היחיד בתוכם, וכמו שאמרו רז"ל שנים ושלשה היו מתכסין בטלית אחד השנים מתים והאמצעי נצול, וכענין שכתוב (תהלים צא) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש, וא"כ מה צורך לומר הבדלו. אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר, כענין האמור באשתו של לוט (בראשית יט) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, או מטעם שאמרו רז"ל כשמדת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע. או אפשר לומר שאמר כן לכבוד הצדיקים, שהקב"ה לא ישלח ידו בהם בעוד שהצדיקים ביניהם.


Verse 22

ויפלו על פניהם. להתפלל. ומכאן לנפילת אפים בתפלה. ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כוונות, האחת למורא השכינה, והשנית להראות צער והכנעה, והשלישית להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו. האחת למורא השכינה כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת, ולפי שכוונת המתפלל שהשכינה כגנדו וכענין שכתוב (תהלים טז) שויתי ה' לנגדי תמיד, לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים, והכל ליראת ה' יתברך, כענין שכתוב במשה (שמות ג) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. והלשון הזה של נפילת אפים הזכירוהו רז"ל גם בחיות הקדש, וכך דרשו רז"ל חיות הקדש נופלות על פניהן כדי שלא יציצו בפני השכינה, כענין שכתוב (יחזקאל א) והחיות רצוא ושוב, כלומר שאינן רשאות להתעכב באותה מרוצה ולהציץ למעלה מן הרקיע הנטוי על ראשם מפני אימת השכינה, לכך הזכיר מיד ושוב כלומר שממהרות להשיב ראשיהם מתחת הרקיע, וזהו (שם) כמראה הבזק ולא אמר כמראה ברק, לפי שהברק הוא משתלח למטה והבזק עולה ויורד, ולשון בזק מלשון זיקות, ודרשו רז"ל כמראה הבזק כזה שבוזק גפת בכירה, כי כשהוא משים פסולת של זיתים בכירה מיד עולה השלהבת בכבשן והלהב עולה ויורד, וזהו ענין רצוא ושוב.
ודעת יונתן ברצוא ושוב ענין אחד, והוא שתרגם וברייתא חזרן ומקפן ית עלמא ותיבן בריא חדא וקבילין כחיזו ברקא, כוונתו לומר כי בשליחותן מקיפות את העולם לארבע רוחות שהרי יש לכל חיה ארבעה פנים לכל רוח ורוח, ואחר כך שבות חיה אחת בהשלים שליחותן, כי כן תמצא במרכבה השנית (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו'. וכן הוכיחו רז"ל כוון הרגלים שגם הוא מטכסיסי התפלה מפסוק (שם א) ורגליהם רגל ישרה, האמור בחיות הקדש. השנית, להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע וההכנעה מעקרי התשובה ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו. וכן אמרו רז"ל על הצדיק המצטער חלש דעתיה ואתא מטרא, אכסיף ואתא מטרא.
ודומה לזה אמרו בבבא מציעא שלהי פרק הזהב, דביתהו דר' אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוי כו' מההוא עובדא ואילך לא הוה שבקא ליה לרבי אליעזר למנפל אפיה בתחנונא, והענין כדי שלא יצטער ומתוך הצער וההכנעה והעלבון יעניש את רבן גמליאל אחיה שהיה ראש ישיבה ושברכוהו בעצתו. והא למדת שלא היתה מתיראת הגברת הזאת שיענישנו בתפלתו אלא מתוך נפילת אפים. ושם גומר המעשה שמתוך נפילת אפים הענישו, שהיא לא נזהרה ביום אחד שהיתה סבורה בו שהיה ראש חדש ולא חששה לשמרו באותו יום, ואז נפל על פניו ושמעה קל שפורי בי רבן גמליאל אחיה, ואמרה ליה קטלתיה לאחי. השלישית, להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו ואינו יודע דרכו ועניניו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו וכענין שכתוב (ירמיה י) כי לא לאדם דרכו, וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצוא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון הש"י, וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים, אין חפצו תלוי בעצמו.

והנה האומות מראים הכונה הזאת בכוון הידים בבקשת תחנונים, והן עצמן אינן יודעין למה הורגלו בכך. והטעם בזה הוא להראות בטול כח עצמו כאלו ידיו אסורות והוא מוסר אותו למי שמתחנן אליו, ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו, לכך נהגנו בכוון הרגליים ולא הידים. ובשם רבינו האי גאון ז"ל כי מן הראוי לאדם ליפול על פניו בצד שמאל, ונתן טעם בזה כדי לשעבד בנפילת אפים היד הרומזת חירות בליל הפסח.
והנה התפלה שהתפלל משה בנפילת אפים זהו שאמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, וענינו אל תקיף שתוכל לכלותם כרגע, אבל אתה אלהי הרוחות והרוחות בידך הן, ואתה יודע מי אשר חטא לך ומי אשר זכה לבו וטהר מחטאתו, ואין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם אם סרחה עליו מקצת מדינה נפרע מכלן לפי שאינו יודע מי הוא החוטא אבל אתה בוחן לבות וכליות. האיש אחד יחטא, הוא קרח ועדתו שהקהיל על משה ועל אהרן כל העדה. ועל כל העדה תקצוף, הוא ועדתו החטיאום וחטא הרבים תלוי בהם. והתפלה הזאת למשה ואהרן בנפילת אפים היתה קצרה, וכן משה כשהתפלל על מרים קצר תפלתו ואמר אל נא רפא נא לה, ושם ספר שבחו של בורא באמרו אל והתפלל בלשון תחנונים באמרו נא, ובכאן האריכו יותר לספר בשבחו, וכמו שאמרו רז"ל לעולם יספר אדם בשבחו של הקב"ה ואחר כך ישאל צרכיו, ועל כן תקנו בתפלה אבות וגבורות וקדושת השם, ואחר כך ברכות אמצעיות שהן שאלת צרכים.

ונראה לי שיאמר הכתוב אל אלהי הרוחות שהוא אלהי המלאכים שהן רוחות, וכענין שכתוב (דניאל ב) להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, והוא גם כן אלהים לכל בשר, והכונה אדון העליונים והתחתונים אתה וראוי לך שתשפוט משפט צדק, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

עוד נראה לי לפרש, כי קראוהו משה ואהרן אלהי הרוחות כשם שקראוהו האבות (בראשית כד) אלהי השמים ואלהי הארץ, והכונה שהוא האלהים המושל בארבע רוחות העולם, כלשון הכתוב (שמות ח) אני ה' בקרב הארץ, כי הוא יתעלה כמלך אשר היכלו באמצע המדינה משגיח על ארבע רוחותיה. ולפי שהאבות קלסוהו באלהי השמים ואלהי הארץ שהן שתי קצוות מעלה ומטה, רצה משה לקלסו בארבע רוחות העולם כדי להשלים השבח בשש קצוות כי הוא יתעלה שולט על כלו ואין לו מונע ומי יאמר לו מה תעשה.

Verse 23


Verse 24

העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. היה ראוי שיזכיר עמהם און בן פלת, כי כן הוזכר בראש הפרשה בכלל הנכנסים במחלוקת שנחלקו על משה ועל אהרן, אבל רז"ל דרשו שחזר בו ונסתלק מן המחלוקת, וכך אמרו במדרש און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה לו מה אכפת לך, אי משה כהנא רבא את תלמידא, אי קרח כהנא רבא את תלמידא, ועליה נאמר (משלי יד) חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און, ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח, שהיא פתתו ובעצתה בא כנגד משה והיתה סבת כל המחלוקת ורבים חללים הפילה.


Verse 25

וילכו אחריו זקני ישראל. הם שבעים זקנים.


Verse 26

ואל תגעו בכל אשר להם. שאם יבאו להציל ממונם ירדו שאול כמותם. ומה שאמר יצאו נצבים, אמרו במדרש היו מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה ונאמר בגלית יציאה והצבה, שנאמר (שמואל א יז) ויצא איש הבינים וגו', ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, מה יציאה והצבה התם בגדופין אף כאן בגדופין. לכך פתח משה בזאת תדעון וגו', אם כמות כל האדם וגו'.


Verse 27


Verse 28

בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה. להחליף הבכורות בלוים, לפי שהבכורות נפסלו בעון העגל כענין שכתוב (שמות לב) ויעלו עולות ויגישו שלמים והמקריבים ההם היו בכורות, ובני לוי שהיו מנוקין מאותו עון ושהרגו עובדי העגל נתקדשו תחת הבכורות ונבחרו לעבודת ה'. וכל מי שלא היה מאמין בבחירת הלוים וחלופיהן תחת הבכורות היה מעיד על עצמו שלא נשלם עון העגל אצל הש"י, והנה זה עון פלילי וסתירת הכתובים.


Verse 29

אם כמות כל האדם. מָשְלו רבותינו ז"ל למה הדבר דומה, לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מהמסובין וקלל את השושבין, אמר לא היו בתולים לבתו של מלך, עמד השושבין לפני המלך ואמר לו אם לא תעשה לי נקמה מזה אף אני אומר בודאי לא נמצאו בתולים לבתו של מלך, אמר המלך מוטב להרוג את זה ואל יוציא הנאמן שם רע על בתי. כך אמר משה אם ימותו על מטותיהם כדרך שכל בני אדם מתים והרופאים מבקרין אותן ככל החולים, אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין קרח חולק עלי. וכן אמר מיכיהו (מלכים א כב) אם שוב תשוב בשלום אף אני אומר לא דבר ה' בי, וכן אמר אליהו (שם יח) היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי וגו', ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבת את לבם אחורנית, כלומר ואם אין אתה עונה אותי אומר שאתה הסבות את לבם. ודבר ידוע הוא שהמחלוקת הזה היה סבת בטול התורה כלה, שזה חולק עליו היום בענין אחד וזה חולק עליו למחר בענין אחר וכן מענין לענין עד שיבוא לכפור בעקר ולומר אין תורה מן השמים אלא שהכל בדא משה מלבו, ועל כן היה עונשם חמור. ולפי שהם באו כנגד התורה שהיא קיום השמים והארץ כענין שכתוב (ירמיה לג) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', נענשו בעונש חמור מן השמים ומן הארץ, מן הארץ בבליעה ומן השמים בשרפה, והנה זה אמת נכון לפי הפשט כי ראוין היו לעונש גדול וחמור בזה, והם גרמו לעצמן לפי שהמורד בדברי משה כמורד בשכינה.

אבל יש לשאול ולתמוה תימה גדול בענין פרשה זאת על שני דברים, האחד, משה שהיה רועה נאמן שהתפלל על ישראל כמה פעמים על כמה עבירות שעשו, כענין מעשה העגל וחטא המרגלים וזולתם, איך לא התפלל עליהם בכאן ואיך לא היה מחזירן למוטב, והרי התשובה עולה על הכל ואין לך עבירה בכל התורה כלה חמורה שבחמורות שלא תהא לה תקנה בתשובה והלא ימינו פשוטה לקבל שבים ואפילו אל המורדים והפושעים בו, ואם היו מסופקים בדברי משה והיתה מחשבתם בו שהיה מחלק מנויי המעלות והשררות כרצונו ולא מאת ה' יתעלה היתה לו, היה אפשר למשה לתת להם אות שיאמינו בדבריו כי פקחים וחכמים גדולים היו, ומתוך האות ההוא היה מתברר אצלם כי אהרן הוא הקדוש הנבחר למעלת הכהונה, והוא הדין שיאמינו בשאר מנויי המעלות שהכל נאמר לו מפי הגבורה ואין משה בודא אותה מלבו, ועוד אם חטאו ומרדו בה' ובמשה עבדו והם המסבבים לעצמן כל העונש הזה מה חטאו הקטנים המוטלים בעריסה שהיו בכלל העונש הזה, כענין שכתוב ונשיהם ובניהם וטפם, והטף מתי חטאו, והשם צדיק לא יעשה עולה.

ואמנם אם בקשנו להלום פרשה זו בדרך הפשט יקשה עלינו כל זאת, אבל אי אפשר להולמה כי אם בדרך הקבלה הנאמנה. והנני רומז רמזים, שמענה ואתה דע לך. תמצא בדור הפלגה (בראשית יא) הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, וכתיב בהם וזה החלם לעשות, ותמצא באנשי סדום (שם יט) ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית, ובאר הכתוב כי אנשי העיר והמגדל הם אנשי סדום, ואמר עליהם (שם) ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים, ותמצא באנשי סדום ואנשי העיר, ובפרשה זו בעדת קרח ויקומו לפני משה, והיה ראוי לומר על משה, אבל רמז כי היו לפני משה ומפני זה קראם אנשי שם, ותרגם אונקלוס ויקח ואתפליג, רמז על דור הפלגה, והזכיר בכאן בענשם העיני האנשים ההם תנקר, כמי שמפחיד חברו במכה שכבר באה לו, ומשל למה הדבר דומה, לאב רחמן שהיה לו בן כסיל ואינו נוהג כשורה, בתחלה גער בו, שניה מכהו ומיסרו, שלישית מתיאש ממנו ומשלחו ביד פשעו, כן דור הפלגה שכתוב בהם וזה החלם לעשות, מה עשה, הפיצם, ואנשי סדום הכם בסנורים, ועדת קרח נאבדו מן העולם כי היו ראוין שיעקרו מן העולם, והנה כוונת הש"י שהוא עושה חסד לאלפים היתה בטלה בהם. ועל סוד הענין הזה אמר (קהלת ד) טובים השנים מן האחד, והזכיר אחריו והחוט המשולש שהוא הפעם השלישית. וממה שאמר לא במהרה ינתק אתה למד כי לפעמים ינתק אפילו בשלישית, אבל רחוק הוא ואינו דבר מצוי ולכך אמר לא במהרה ינתק.

ובספר הבהיר מצינו בפירוש, אמר רבי עקיבא מאי דכתיב (שם א) דור הולך ודור בא, שכבר בא, משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו עבדים והלבישן בגדי משי ורקמה כפי יכלתו, קלקלו השורה, השליכן ודחפן מעליו והפשיטן והלכו להם, לקח הבגדים ורחצם היטב עד שלא נשאר בהם שום סיג והניחן אצלו מזומנים, וקנה עבדים אחרים והלבישן הבגדים ההם והוא לא ידע אם הם טובים אותן עבדים אם לאו, והרי זכו בבגדים שכבר באו לעולם ולבשום אחרים לפניהם, עד כאן.

ומעתה תתבאר לך הפרשה באר היטב ונסתלקה הקושיא לגמרי ממה שלא התפלל משה עליהם, וממה שחל העונש גם בטף, והבן זה. ואולי כי לזה רמזו רז"ל שאמרו במדרש תהלים (תהלים מו) למנצח לבני קרח על עלמות שיר, כך אמרו בני קרח מעולמין הן הדברים שראינו ואין אנו יודעין מה ראינו.

ובמדרש אמר רבי ברכיה בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין עד שיביא שתי שערות, והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים, שנאמר ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ומלת אותם חוזרת לדתן ואבירם שהזכיר למעלה ונשיהם ובניהם וטפם, שהיו כלם נצבים גדולים וקטנים באותו מעמד.

Verse 30

ואם בריאה יברא ה' הזכיר לשון בריאה שהוא לשון מורה על מציאות יש מאין, ובא להורות כי היה הפלא בנס הגדול הזה כפלא חדוש העולם. ונראה כי היה הכתוב ראוי לומר ואם בריאה יברא אלהים כלשון בראשית ברא אלהים, כי זאת בקש משה שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדם, כענין שנאמר ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו'. ומה שהזכיר השם המיוחד, כה משפטו של משה בכל התורה שלא יזכיר בדבריו כי אם השם המיוחד, והענין מפני שאין נבואתו ושליחותו אלא בשם המיוחד, וכן הזכיר למעלה בזאת תדעון כי ה' שלחני, כי מהמדה הנקראת זאת יודע היום כי הוא שליח השם המיוחד, ומפני שחטאת החוטאים האלה כבדה מאד והעמיקו שחתו בעקרי התורה לעקור היסודות כמעמיק ומקצץ שרש האילן ויהיו באים כנגד נבואתו של משה המתנבא בשם המיוחד, ואמר ואם בריאה יברא ה' כלומר ואם בריאה חדשה ופלא מפורסם עתיד ה' יתברך לברוא נגד כל ישראל באחד מן הזמנים כמו שהבטיחני בסיני (שמות לד) נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו, יברא ה' עתה, כי עתה הגיעה השעה, ועת לעשות לה' הפרו תורתו, שאין ראוי שתעשה הנקמה ע"י מלאך כי אם ע"י השם המיוחד, וכענין שכתוב במכת בכורות (שם יב) ועבר ה' לנגוף את מצרים, ודרשו רז"ל במכה ההיא, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו. ואח"כ אמר וידעתם הזכיר לשון ידיעה בתחלת דבריו ובסוף דבריו, כי עם ישראל ידבר בדבריו אלה. וידוע כי כשם שאילו לא נשתלחו ישראל במכת בכורות היה חלול השם בדבר, וכמו שבארתי שם במקומו, כך אילו לא אירע זה העונש בקרח ועדתו נפלה עטרת התורה והיה שם שמים מתחלל.


Verse 31

ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. כתב הרמב"ן, מה שהוצרך לומר ותפתח הארץ אחר שהזכיר ותבקע האדמה, שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש הנקרא טרימוט"ו, והיה הענין בטבע גמור אין בזה נס כלל, לפיכך בא להשמיענו אחר כך ותפתח הארץ את פיה, לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר ותכס עליהם הארץ, ואין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הנסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה, ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, והענין המחודש הזה היה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין, עד כאן.

ואת כל האדם אשר לקרח. אלו בני ביתו וכל הסרים אל משמעתו. גם בניו בכלל שנבלעו בארץ אבל לא מתו, הוא שכתוב (במדבר כו) ובני קרח לא מתו, ודרשו רז"ל מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו. והיה יכול לומר ואת כל האנשים כמו שהזכיר למעלה כי נאצו האנשים האלה, אבל הזכיר כל הנבלעים בשם אדם על שום עונשם שנבלעו באדמה.

ואת כל הרכוש. הגיד הכתוב כי נבלעו הגופות והבתים והממון כי העונש הזה הגדול חל על הכל, ודרשו רז"ל אפילו מחט שאולה שלהם ביד אחד מישראל היתה מתגלגלת ויורדת ונבלעת בקרקע. ומ"ש אשר לקרח ולא הזכיר בליעת קרח עצמו בפירוש, אין צריך, כי מאחר שדתן ואבירם עם בני ביתם נשיהם ובניהם וטפם גם בני ביתו של קרח כלם נבלעו בעון קרח, אף כי הוא בעצמו שהיה ראש המעשה ושרש המחלוקת, ואע"פ שלא באר בכאן הנה במקום אחר מצינו כתוב מפורש (במדבר כו) ותבלע אותם ואת קרח. וכבר מצינו כיוצא בזה (שמות טו) מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ולא באר הכתוב טביעת פרעה, אבל מקל וחומר יתבאר הדבר, ואע"פ שסתם הכתוב ולא באר טביעתו, בא דוד המלך ע"ה ובאר הענין, הוא שאמר (תהלים קלו) ונער פרעה וחילו בים סוף. ודעת רז"ל שהיה קרח נבלע ונשרף, כי לפי שהיה סבת המחלוקת נעשו בו שני דינין, וזה ממה שכתוב (במדבר כו) ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול האש, למדך הכתוב כי קרח נבלע, גם היה באכול האש כי באכול האש נמשך אל קרח. ומה שלא הזכירו כאן בפירוש עם שרפת החמשים ומאתים, מק"ו יודע הענין, כי כיון שכלם מקריבי הקטרת וכל אחד ואחד מחתתו בידו גם כן נשרף עמהם, ואע"פ שלא הזכיר זאת אין צורך, כי אין עונש כולם רק בשבילו. או נאמר לפי שכל האתין רבויין, כי באמרו ותאכל את החמשים ומאתים איש, בא לרבות קרח.


Verse 32


Verse 33

וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ירדו למדור אחרון של גיהנם, כי שבעה מדורין יש לה לגיהנם, ושאול הוא המדור התחתון, וכן כתוב (תהלים ט) ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים, ודרשו רז"ל לדיוטא התחתונה שבשאול. ומה שאמר ישובו ולא אמר ירדו, ירמוז לתוקף היסורין שאין להם קץ, אחר שהם נאכלים באשה של גיהנם חוזרים ומתחדשים כבתחלה כדי שיהיו עוד למאכולת אש, וכן חוזרים חלילה לדורי דורות, וזהו לשון ישובו. וראיתי במדרש סדורו של עולם שאול מדור שביעי, הוא חציו אש וחציו ברד, והרשעים קופצים שם מאש לברד ומברד לאש ומלאך של גיהנם טורד אותם כרועה המנדד את צאנו מהר לגבעה ומגבעה להר, שנאמר (תהלים מט) כצאן לשאול שתו מות ירעם, עד כאן.

ויאבדו מתוך הקהל. מכאן שהבאים כנגד התורה ורוצים לעקור יסודותיה אין להם חלק לעוה"ב, וז"ש מתוך הקהל כי כל קהל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואלו אבדו חלקם מתוך קהל ישראל, וכן דרשו רז"ל בפרק חלק, א"ר עקיבא ותכס עליהם הארץ בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא.

ויראה לי כי על כן הזכיר לשון הקהל שהיה ראוי לומר ויאבדו מתוך ישראל, אבל הוא כלשון הכתוב (במדבר יט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. ואל תתמה ותאמר למה יהיו נענשים ונטרדים מן העוה"ב כיון שנענשו בעונש חמור וקבלו דינם בעוה"ז, והלא מצינו בעכן שא"ל יהושע (יהושע ז) יעכרך ה' ביום הזה, ודרשו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב. הנה אלו רשעים העמיקו שחתו יותר והיו ראויין לעונש חמור, והוא אבדן הגוף מן העוה"ז גם הנפש מן העוה"ב. ואע"פ שלא זכו להיות להם חלק לעוה"ב, והוא עולם הנשמות שלאחר המיתה מיד באים הם לתחית המתים, שכן דרשו רבותינו ז"ל לעתיד לבא חוזרים, שנאמר (שמואל א ב) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

Verse 34

נסו לקולם. נראה מזה כי כמו שהיו יורדים ונבלעם בארץ היו צועקים על נפשם, אולי היו אומרים משה אמת ותורתו אמת, כמו שהזכירו רז"ל במעשה דההוא טייעא, אמר רבה בר בר חנא זמנא חדא הוה אזלינא באורחא אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך בליעי דקרח חזא תרי בזעי דהוה נפיק קוטרא מנייהו, שקל גבבא דעמרא אמשייה מיא ואותביה בריש רומחא התם ואחריך, אמר לו אצית מאי שמעת, ושמעו דהוו אמרי הכי, משה אמת ותורתו אמת והם בדאין. וידוע כי כן משפט הרשעים בגיהנם לצעוק מתוך היסורים ולהצדיק עליהם את הדין, ועל כן נקרא גיהנם גי המין בו.


Verse 35

ואש יצאה מאת ה'. מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, קרח בקש מעלה רמה שאינה ראויה לו ובא בזה כנגד ה' יתברך, לפיכך נדון בירידה הוא והנסמכים עמו, וכענין שדרשו רז"ל (במדבר כא) ומבמות הגיא, כן ענינו של קרח אב לכל המתגאים המבקשים ליטול שררה שלא כדין. גם בכאן בעונש השרפה היתה מדה כנגד מדה, כי חמשים ומאתים אלו שהיו בכורות באו להקריב קטרת על גבי האש ומחתותיהן בידיהן ועל כן נדונו באש, ועליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קו) ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים.