אור החיים על במדבר טז

<< · אור החיים על במדבר · טז · >>

<< · אור החיים על במדבר · טז · >>

פרשת קרח

(א) ויקח קרח וגו'. צריך לדעת אומרו ויקח, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח): לקח עצמו לצד אחד, ולדרך זה חסר עצמו, כי זכרון קרח הוא לומר מי הוא החולק וחסר הנחלק; ואם כוונתו לומר כדברי אונקלוס - ״ואתפליג״, אין שיעור תיבת ״ואתפליג״ כשיעור תיבת ״ויקח״, אלא שהתרגום מפרש המכוון; והגם שדבריהם אמת, עוד יש לאלוה מילין לדייק תיבת ויקח על נכון.

ב', יש להעיר על דבר אמת: למה יזכיר ה' זכרון הצדיקים יצהר, קהת, לוי, במעשה בלתי הגון כזה, ומה צורך יש בדבר. ורז"ל אמרו (שם) שהתפלל יעקב על עצמו שלא יזכר במעשה זה - משמע שצריך היה ליזכר אלא שהתפלל, ואני מתפלא גם על אותם שהזכיר.

ג', יש לדעת כוונת הכתוב במאמר ודתן ואבירם, מה כוונת הכתוב בזכרונם מה מעשיהם? אם לומר שגם הם חלקו עצמן, היה לו לכוללן בלקיחה, ויאמר: ״ויקחו קרח וגו' ודתן ואבירם״, ואם כוונתו לומר שקרח לקח אותם, היה לו לומר: ״ויקח קרח וגו' דתן ואבירם״ וגו'.

ד', אומרו ויקומו לפני משה - מה יגיד הכתוב בקימה זו, אם לומר שבאו לחלוק, אחרי כן הוא אומר: ״ויקהלו וגו' ויאמרו״ וגו', ואם לומר שעמדו בקומה זקופה לפניו, היה לו לומר ״ויקומו״ אחר ״ויקהלו״, על זה הדרך: ״ויקהלו וגו' ויקומו וגו' ויאמרו״ וגו', ולמה הפסיק בין ״ויקומו״ ל״ויקהלו״ במאמר ״ואנשים מבני ישראל״ וגו':

אכן נתכוון הכתוב להודיע יסוד דבר המחלוקת, שיאמר אדם; מנין עלה על דעת קרח לחלוק על נביא נאמן אשר צדקו נבואתו, וקרח חכם גדול היה, ואיך נשתטה לעשות הדבר הזה? הלא כל ישראל ירגמו אותו אבן,

לזה אמר הטעמים שלקח בדעתו לבא לריב:

ראשונה, בן יצהר - פירוש: היותו בן יצהר שהוא גדול מ-ב' אחים הבאים אחריו בבני קהת, ואינם יכולין להחציף פניהם כנגדו כי גדול מהם;

ב', בן קהת, הוא המעולה שבבני לוי שהיו נושאים קדש הקדשים, ואמרו רז"ל (שם): קרח מנושאי הארון היה, ואין גרשון ומררי ידברו כנגדו;

בן לוי, שהוא שבט מעולה מכל ישראל, ואין שאר השבטים מקפחין אותו בדברו לפני משה כי מעולה הוא מכל שאר השבטים, גם מכל בני לוי גם בענפי קהת הוא מדרגה ראשונה ל-ב' האחים הבאים אחריו, שהם חברון ועוזיאל, ואומרו: ודתן ואבירם וגו' - פירוש: גם אותם לקח כדי לערער גם מכחם שהם גדולי שבט ראובן הבכור ליעקב, ובאמצעות זה החשיבו עצמן ויקומו לפני משה - פירוש: קימה ומעלה בהשואה עם משה, קרח למה שהוא כנזכר, ודתן ואבירם לצד היותם גדולי ראובן, שהוא גדול מכל האחים וגם מלוי, ואומרו ואנשים וגו' - פירוש: גם אלו לקח עמו, לצד היותם גדולי ישראל, כדי לחזק זרועותיו, אבל אלו לא באו לגדר זה לקום לפני משה אלא שנקהלו להחזיק דברי קרח ועדתו, ולזה הקדים לומר ויקומו קודם זכרון ״חמשים ומאתים״ וגו', ובזה נתישבו כל הדקדוקים:

עוד יתבאר הכתוב בהקדים דבריהם ז"ל (שם), שאמרו שעיקר מחלוקתו של קרח הוא על אליצפן בן עוזיאל שנתן לו משה הנשיאות, והודיע הכתוב שלקח קרח מערכת הסתירות במעשה משה: ראשונה, טענת היותו בן יצהר - ממה נפשך: אם אתה בא אחר הגדול שבבנים ולזה נתת הכהונה לאהרן לצד היותו בן עמרם, אם כן מהטעם עצמו לי יאות הנשיאות, לצד שאני בן יצהר שני לעמרם, שהוא בן קהת, שהוא הענף עצמו שבא ממנו אהרן וקודם לחברון ועוזיאל, ולמה נתת הנשיאות לאליצפן? הרי מעשיך מוכיחות שאין גדולה לגדול שבבנים, אם כן חוזר הדין למה שנתן הכהונה לאהרן מטעם שעמרם הוא הבכור אין טעם זה טעם, ומעתה כיון שמצאו דברי משה סתורים, אם כן נכנס בבחינת דבר שקר ח"ו, וגם בכהונת אהרן לא יאמנו דבריו לילך בו אחר הקדמת עמרם אלא כל שבט לוי בהשואה הוא, והוא מה שרמז במאמר בן לוי, ולצד שחש קרח שלא יקובלו טענותיו אלא לבטל נשיאות אליצפן אבל לומר שאין לחוש לקדימת עמרם ליצהר אין שומע לו כי מודעת זאת שהגדול קודם במעלה, לזה הקיף בטענת ראובן הבכור לכל השבטים ולקח גדולי ראובן, והוא מאמר דתן ואבירם וגו' בני ראובן, לומר כי אם תכריחו לומר הלך אחר הגדול נלך אחר הבכור שבכל האחים ולו יותן הכהונה, ואומרו ויקומו לפני משה -פירוש: לערוך מערכת הסתירות להפיל דבריו, ואומרו ואנשים מבני ישראל וגו' - הביאם להעריך לפניהם הוכחות מריבתו שלא ידחנו בכח השררה:

ולרז"ל ראיתי שאמרו (סנהדרין דף קט:) טעם שהזכיר הכתוב זכרון מולידיו, וזה לשונם: קרח שעשה קרחה בישראל, בן יצהר שהרתיח את העולם כצהרים, בן קהת שקיהה שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם, ולחשוב גם בן יעקב שעקב עצמו לגיהנם, יעקב ביקש רחמים וכו' עד כאן. ובעיני יפלא למה יכנה דברים הרעים לשמות הצדיקים ולא די זה אלא שמקשה בעל הדרשה ולחשוב בן יעקב וכו' אשר לא נכון להזכיר שם מבחר האבות בדרך זה, עוד יש להעיר באומרם שעקב עצמו לגיהנם הלא כבר אמר בן לוי שנתלוה לגיהנם ולמה יכפול הדבר ב' פעמים:

ולהאיר אור תורה אסדר ב' ג' גרגרים מסתרי תורה:

ה-א׳, כי ענפי הקדושה אשר הכין וסדר המאציל ברוך הוא, הם שבילי ומשפטי התורה אשר חקק ה' ביד משה עבדו, וכל המחליף סדר מסדרו, הנה הוא עוקר הענף ההוא בסוד בחינת נשמתו, ועושה הענף ההוא ענף רע, כי יסתלק ממנו כח המקדש, וזה לך האות - סוד הקרבן, אשר יתפגל ויחשב טמא במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ובנותר, וירד מכבוד קדושתו להיות טמא ומחייב אוכליו כרת:

ב', כי הענף עצמו שבו פעל און הוא קודם לשלוח בו יד, בסוד (ירמי', ב) ״תיסרך רעתך״; נמצאת אומר כי ענף הקדושה יהפך לרעה, ויהיה הודו לו למשחית, רחמנא ליצלן:

ג', דע כי בחינת הנשמות אשר נטע ה' בעמו הם אותיות התורה, כידוע ליודעי חן:

ד', דע כי כשברא ה' את האדם, ברא נטע אחד שבו כלולים כל ענפי הקדושה; וכשחטא ונפגם, נפגמו כל הנשמות שהיו תלוים בו, וכל שיצאו ממנו פגומים היו, עד שיצתה נפש אברהם אבינו ונתלבנה באמצעות עשר נסיונות, ונתברר הפסולת בישמעאל, ויצתה נשמת יצחק ונתלבנה בעקדה, ונתברר הפסולת בתגבורת האש - הוא עשו - ויצתה נשמת יעקב בלא שום דופי, והוא מה שהעירונו רז"ל במאמרם (בבא מציעא דף פד.): שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה - עד כאן - פירוש: שלא היה בו פסולת, כאדם קודם שחטא:

נמצינו אומרים שהאילן הוא יעקב, ויצאו ממנו י"ב ענפים, ואחד מהם הוא לוי - ענף זה העניף ג' ענפים: גרשון, קהת ומררי; וקהת העניף ד' ענפים: עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל; וענפי יצהר הוא קרח.

והנה בבא קרח להחליף ענפי הקדושה, ולהפך הכהונה ממקומה, נפגמו ענפי הקדושה שבשורש נשמתו שהיו כולן לשבח, והתחיל ממטה למעלה בראשונה הענף עצמו - שהוא קרח - בתחלה היה נקרא קרח טהור, בן יצהר -שהיה מאיר לעולם כצהרים, בן קהת - שהיה מקהה שיני כל רואה גדולתו ומעלתו, בן לוי - שנתלוה מיום לידתו להקב"ה בכמה מעלות; ועכשיו הענף עצמו שנקרא קרח נפגם ועשה בו קרחה, ולא ענפו לבד אלא גם שורש הענף שבא ממנו - שהוא ״יצהר״ - נהפך לרעה כשורש נשמתו, והרתיח כל העולם כולו כצהרים, ולא שורש אחד לבד אלא גם שורש שלמעלה ממנו - שהוא ״בן קהת״ - נהפך לרעה להקהות שיני מולידיו, ולא זו בלבד אלא גם שורש הענף הראשון שיצא מיעקב - שורש של נפש קרח אשר שם - נעקרה, נפגמה ועשתה בו נקמה ללוותו לגיהנם; וממה שלא הזכיר הכתוב ״בן יעקב״, עדיין שורש הראשון שהוא בעיקר האילן - שהוא יעקב - לא נודעו מעשיו: אם גם עדיו הגיע הפגם, ונמצא נעקר שורשו של קרח מעיקרו, או לא:

ודע שיש מחלוקת רז"ל (סנהדרין דף קח.) בקרח ועדתו אם יש להם חלק לעולם הבא: למאן דאמר - אין לו חלק לעולם הבא, גם שורשו ביעקב נמק, והוא מה ששאל השואל ולחשוב בן יעקב, ודקדק לומר שעקב עצמו לגיהנם - פירוש: לא נתלוה לבד, שהוא לזמן מועט, אלא עד סוף העולם, והוא מה שרמז במאמר שעקב עצמו - לשון סוף ותכלית, כעקבים שהם סוף תכונת האדם; ורז"ל ישתמשו בלשון זה, כאומרם (סוטה דף מט:): בעקבות משיחא וכו', ותירץ: לפי שהתפלל על עצמו וכו' - פירוש: לעולם שכן הוא, אלא שה' עשה נחת רוח ליעקב שהתפלל וכו'; או אפשר שסובר שיש לו חלק לעולם הבא וזו היתה תפלתו של יעקב שלא יגיע כח החטא עד עיקר השורש שביעקב ולא ינתק חבל הכסף מעיקרו ויש תקוה לאחריתם, והוא מאמר התנא (סנהדרין שם) עליהם אמר הכתוב (ש"א, ב) מוריד שאול ויעל, וראיתי לדקדק אומרו ויעל ולא אמר ומעלה כשיעור שאמר בסמוך ה' ממית ומחיה וכמו כן אמר אחר כך ה' מוריש ומעשיר, אכן נתכוון לומר דברי התנא עצמו שעל עדת קרח הוא מדבר, לזה אמר ויעל פירוש כבר העלה אותם קודם שהורידם שהרי קדמה תפלת יעקב לירידתם ומאז נכתבו בספר העליה:

(ג) רב לכם כי כל העדה וגו' ומדוע וגו'. פירוש: רבנות גדולה נטלתם לעצמכם, יותר מהראוי. ואם תאמר: מה היא הרבנות הגדולה, כי כל העדה כלם קדושים, ועוד להם שבתוכם ה' - מה שלא השיגה אומה בעולם, ואתם רבנים עליהם.

עוד רמזו במאמר זה, לומר כי השכינה שכנה לכבוד ישראל, לא לכבוד אהרן, והוא מאמר בתוכם ה', ואומרו: ומדוע וגו' - פירוש: למה אתם מוסיפין היכר הרוממות לעצמיכם עליהם, הכוונה בזה, שהם אומרים שאיש ישראל הקרב לגדר שעומד בו אהרן חייב מיתה - זו יפליג הנשיאות על קהל ה', ואין ראוי לזלזל כל כך בקהל קדוש קרובי אל עליון לפסלם לבלתי הקרב לעבוד לה' אלהיהם:

(ד) וישמע משה ויפול וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר וישמע אחר שאמר הכתוב: ״ויאמרו אליהם״ - מנין יעלה על הדעת שלא ישמע. עוד צריך לדעת מה זאת נפילה.

ונראה כי לצד שהמלגלגים לא גמרו גזרת המכוון של הצעת הדברים, הודיע הכתוב שהבין משה תכלית הדברים, הגם שלא פירשו דבריהם, ואומר: ויפול וגו' - נגד מה שאמרו שהם מתנשאים על קהל ה', שכללו בדבריהם משה ואהרן; כנגד מה שנוגע למשה - נפל על פניו, להראות קצה האחרון ההכנעה, ושיוה נפשו כעפר הארץ, כעבד המשתחוה לפני השררה; וכנגד גדולת אהרן - אמר: ״וידבר אל קרח וגו' בקר״ וגו' - פירוש: לא תצדיקו דברי בזה עד שתבחינו אם ממני יצאו הדברים, אם מה' יצא הדבר:

בקר ויודע וגו'. טעם אומרו בוקר וגו' - ולא עשה המבחן באותו זמן עצמו - אולי שכבר נעשה קטורת של בין הערבים שבו המבחן; עוד, שלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון - שהוא בין הערבים, שאינו זמן הרצון, וכמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש (ח"ב לט ב) שהוא זמן תגבורת הדינים; עוד נתכוון בזה איש האלהים לתת להם זמן הלילה, להתבונן במעשיהם, אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה, ורז"ל אמרו (במד"ר פי"ח) טעמים אחרים למה עכב עד בקר, אלו ואלו דברי אלהים חיים:

את אשר לו ואת הקדוש וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר: את אשר לו ואת הקדוש, ורז"ל אמרו (זוהר כאן): אשר לו - זו לויה, הקדוש - זו כהונה; וצריך לדעת למה הוצרך להזכיר ענין הלויה, כיון שלא ערערו אלא על הכהונה, ולפי מה שפרשתי כי קרח לקח גדולי שבט ראובן עמו בטענתו שתחזיר הגדולה לבכור שבאחים, לזה הוכרח להשיב גם על החלוקה זו:

עוד יתבאר בהעיר עוד למה כפל לומר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, אכן ירצה על זה הדרך לצד שבערעורם יש ב' פנים, האחד כי אהרן אינו ראוי כל כך כי יש בהם גדולים וטובים ממנו, והב' שישנו לכיוצא בו בעם הראויים לעמוד לשרת עמו, לזה כנגד מה שנוגע לכהונת אהרן שיש ראוי ממנו אמר את אשר לו פירוש אשר מזומן לו לעבודתו מתחילת הבריאה, על דרך אומרו (ירמי', א) בטרם אצרך בבטן וגו', ואת הקדוש פירוש אחר שיצא לעולם קדש עצמו ועשה עצמו כלי ראוי לשרת בקודש, ודקדק לומר והקריב לרמוז שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו, וכנגד המובן מהם שרצונם להוסיף עליו אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם יש ראויים כיוצא באהרן לעמוד גם כן לשרת יקריב אליו:

(י) ויקרב וגו'. צריך לדעת מה היא ההבדלה שאמר בפסוק שלפני זה, ומה היא הקריבה שאמר כאן, ואולי שנתכוון לב' הדרגות: ה-א', הוא הבדלת שבט לוי מעדת ישראל בדרך כלל, וכנגד זה אמר: כי הבדיל וגו' מעדת ישראל; וה-ב', הקרבת בני קהת, שהקריבם יותר משאר הלוים לשאת קדש קדשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (ד' ב') ״נשא את ראש בני קהת״, וכנגד זה אמר: ויקרב אותך ואת כל אחיך - פירוש: ענף הקהתים בני לוי, ודקדק לומר אותך - רמז לו שכולן נסמכין עליו, והוא גדול שבכולן:

(יא) לכן אתה וכל וגו'. אומרו לכן הוא שבועה, והשבועה היא שנועדים על ה', וזה הוא שיעור הדבר אתה וכל עדתך הנועדים בשבועה, שעל ה' אתם נועדים - לסתור דבריו; ואמר כן, אולי ירתעו וירעדו מלהחזיק במחלוקת:

(יב) וישלח משה לקרא וגו'. נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד, אולי ירויח דעתם אחד לאחד; גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים יתרכך לבם להטות אוזן, ודקדק הכתוב לומר וישלח משה לקרא וגו' שלא היה צריך לזכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח, משה מלך ישראל ונביא ה', לקרא לב' הדיוטות, אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו:

לא נעלה וגו' המעט וגו'. אומרו לא נעלה, לפי מה שפירשתי שנתחכם משה לעשות להם מעלה לדבר עמהם ביחוד אמרו אין אנו חפצים במעלה זו שאתה מחשיב אותנו לשלוח אחרינו, גם נתכוונו במאמר זה לומר שהגם ששליחות זה יהיה להנאתם לעשות להם איזה כבוד ומעלה אף על פי כן לא נעלה, מואסים הם אותה המעלה אשר תבא להם ממשה, ונתנו טעם לדבריהם ואומרו המעט כי העליתנו וגו' פירוש הקטן דבר זה שעשית לנו שהעליתנו פירוש עשית לנו הדבר בגדר העלאה וכבוד ביציאת מצרים והיה תכלית העליה ירידה מארץ זבת חלב ודבש שהיינו שם להמיתנו במדבר אם כן מעלותיך אינם אלא השפלות וירידות, ואמרו כי תשתרר וגו' - פירוש: אין טעמך בכל העניינים אלא להשתרר לא להטיב לנו, גם בשליחות זה שאתה שולח אחרינו לא לטובתינו אתה מתכוון אלא להשתרר, והוא אומרו גם השתרר, גם נתכוונו בכפל תשתרר גם השתרר לומר כי שררותו של משה היא כפולה ומכופלת מהשררה שהיתה עליהם קודם צאתם ממצרים, וזה שיעור הדברים כי תשתרר עלינו בריבוי השררות, והוא אומרו גם השתרר, ואולי שרמזו לו גם כן שהוא חפץ להתעכב במדבר להמשיך השררה של עצמו לפי מה שאמרו ז"ל (שמו"ר פ"ה) כי מלכותו של משה לא היתה עומדת אלא במדבר, ולזה אמרו גם השתרר:

(יד) אף לא אל ארץ וגו'. קשה: אחר שאמרו להמיתנו במדבר, מה מקום להתרעם על מדרגה קטנה ממנה? ורש"י ז"ל ישב בדוחק; ואולי שנתכוונו לומר ששלילת הליכתם אצלו לא לצד גדר הרעה שקבלו ממנו שהוציאם להמיתם במדבר אלא אפילו לצד העדר הטוב המובטחים ממנו לבד, והוא אומרו אף לא אל וגו' פירוש אף לצד לא אל ארץ וגו' לטעם זה לבד העיני האנשים וגו' ומכל שכן שסבבם הקרבת הנזק:

העיני וגו' לא נעלה. פירוש: בוחרים ניקור עיניהם ממעלה אשר יובטחו בה ממנו, בזה גילו עוצם הפלגת השנאה, אשר שנואה טובת הצדיק אצלם יותר מניקור עיניהם, לזה חרה אפו של משה מאוד:

(טו) ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה: לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב (דברים, לב) אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע (סנהדרין דף צו.) אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:

ואם תאמר: איך יבטל מדתו ית' לאנשים ההם, לעוות משפטם:

דע כי הצדיקים יש כח בהם להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, והוא סוד (ש"ב, כג) ״צדיק מושל יראת אלהים״ - פירוש: מושל ביראת ה', שיעשה האדם אם יראה בעיניהם להפקיע זכותו ממנו, יש כח בידם מה שאין הקדוש ברוך הוא כביכול עושה, ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר שיכולין בית דין להפקיר נכסי אדם רשע כאומרם (גיטין דף לו:): הפקר בית דין - הפקר,

ואם תאמר: למה לך משה להפליא עונשם של אלו, ואם לצד שנאתם אותו - לא מפני זה יתחייבו כל כך עונש, גם יש לבעל הדין לחוש כאן ולומר: אין אדם נחשד על דבר אלא אם כן יש בו (מוע"ק יח ב), ואם אין בו כולו יש בו מקצתו, לזה אמר: לפני ה' - טעם המספיק לחייבם, והתחיל להסיר מיחוש החשד ואמר לא חמור וגו' פירוש אין להם מקום לחושדני ממנו בשררה, שהרי דרך המלכים לקחת צורכיהם מהעם ובפרט בעניינים שהם לצורך העם, והוא אפילו חמור אחד שהיה צריך לו לבוא עליו ולגואלם לא נשא, ואם כן מנין להם מקום לחושדו בשררה:

והוסיף לומר ולא הרעותי וגו' פירוש: תאמר שיש להם שנאה עמי לאיזו סיבה שגרמתי להם בדבר הרגיל בעולם שיארעו דברים בין בני אדם שמהם יומשכו איבות, לא הרעותי וגו' פירוש מימי לא עשיתי להם רעה שתמשך להם שנאה עמי מסיבתה, ודקדק לומר את אחד מהם פירוש אפילו בהמשכת הרע מאחד מהם לחברו לא סיבבתי, כמו שתאמר לא באו לפני לדין וחייבתי את הזכאי או זכיתי את החייב שהרע הוא את אחד מהם - פירוש, שכשמחייב ממון לאחד לתת לחברו הרעה נמשכת לו מחברו שנוטל ממנו מה שאינו חייב לו, ואפילו זה לא עשה עליו השלום לצד שהיה דן בנבואה דין אמת לאמיתו, וכמו שאמרו ז"ל (זוח"ב עח א) בפסוק כי יהיה להם דבר בא אלי, מעתה אין סיבה לשנאתם וחשדם בשום אופן ואין זה אלא לצד היותם חלק רע גמור וטבע הרע לשנוא הטוב שנאה עזה טבעית בלא סיבה, מעתה כל כיוצא בזה מצוה לעקרו ולהפקיע זכותו לבל יפן ה' למנחתם כי באבוד רשעים רנה, וסובר אני כי האנשים הרשעים האלה אינם בכלל עדת קרח שנאמר עליהם (סנהדרין דף קח.) מוריד שאול ויעל שאלו אבדה תקותם שכולן ענף הקליפה כן יאבדו כל אויבי ה':

(טז) אתה וכל עדתך היו וגו'. קשה: היה לו לומר: ״אתה וכל עדתך, ואהרן״ וגו' ובזה לא היה צריך לחזור ולומר: אתה והם; אולי שנתכוון להזמין הנועדים לבא מחר לברר הדבר, ונתכוון בזה לבל יהיו נשמטים מיום אל יום ויתרבו עליהם מאוהבי המחלוקת, לזה רצה להכריחם לבא מחר לפני ה', אשר על כן לא הזמין אלא הבאים במחלוקת קרח ועדתו, מה שאין כן אהרן, אלא שהזכירו שיקח מחתתו עמהם:

עוד ירצה לומר שיכינו עצמן בקדושה ובטהרה, כדי שיהיו ראויים להיות לפני ה', והוא מאמר היו לפני ה', ואולי כי לזה נתן להם זמן ואמר מחר, ובפרט זה לא שתף עמהם אהרן כי מוכן ועומד הוא, אלא שהזכירו אחר כך ואמר אתה והם ואהרן שגם הוא יהיה עמהם, והגם שכבר אמר להם הדברים עצמן למעלה דכתיב קחו לכם מחתות וגו' לפני ה' מחר, לפי שהוכיחם בדברים אחרי כן ואמר להם המעט מכם וגו' רב לכם בני לוי וגו' תוכן הדברים יגיד הפכיות מה שאמר מקודם, לזה כשלא קבלו התוכחה חזר לומר דברים הראשונים לעשות מבחן הקטרת:

(יז) חמשים ומאתים וגו' ואתה ואהרן וגו'. כל זה מיותר שכבר אמר: ״אתה וכל עדתך וגו' ואהרן״, ואם רצה לומר חשבון כולם - למעלה כשאמר ״עדתך״, שם היה לו לומר מאתים וחמשים ולא היה צריך לחזור ולהזכיר אתה ואהרן, ואולי שנתחכם לומר שלא יתערב קרח עם הר"ן אלא ביחוד עם אהרן, ועשה כן כדי שלא יהיה מקום לטועים אחר קרח לומר כי דבקתו הרעה לצד היותו עם ריבוי מקטירי הקטרת אבל אם היה בפני עצמו היה כאהרן, לזה אמר לו ואתה ואהרן בפני עצמיכם איש מחתתו, והגם שכולן הקריבו יחד, עם כל זה נעשו ב' כתות כת אחת קרח ואהרן וכת ב' ר"ן איש:

(יט) ויקהל עליהם וגו'. פירוש: שלא נקהלו לרצונם אלא קרח הקהילם, וכפי זה יגיד הכתוב שבח העדה. או ירצה לתת טעם למאמר ה' שבא אחר כך הבדלו מתוך העדה וגו' ואכלה אותם, ויאמר האומר אם קרח ועדתו חטאו אלה הצאן למה יכלו, לזה הקדים ואמר כי נקהלו לרצון קרח ולחיבתו ולזה נראים כחפצים במעשיו ולזה אמר ה' הבדלו וגו' ואכלה אותם:

וירא כבוד ה' וגו'. נתגלית שכינתו יתברך לכל העדה, כדי שיכירו כי הוא העושה משפט כתוב, והוא הבורר הראוי לשרת לפניו:

(כא) הבדלו מתוך וגו'. לא על משה ואהרן הוא אומר, כי לאלה לא תפגע מדת הדין הגם שיהיו בתוך העדה הכלה, ח"ו, וזה לך האות: אהרן - שהיה בתוך עדת קרח ונבקעה האדמה תחתיהם ולא נפגע, אלא כוונת מאמר ה' הוא על הצדיקים שהיו בתוך העדה כיהושע וכלב ושאר הצדיקים ובני בתיהם של משה ואהרן ושל שאר הצדיקים, ולזה אמר קודם למאמר הבדלו וידבר ה' אל משה וגו' לאמר, ואם על משה ואהרן הוא אומר לא היה צריך לומר תיבת לאמר, אלא לאמר לעדת הצדיקים הבחונים אצלם ולבניהם ובני ביתם שהיו בתוך העדה:

ואכלה אותם כרגע. צריך לדעת למה אמר כרגע, ואם להודיע כי הוא שגיא כח להרוג ששים ריבוא כרגע כבר הודיע זה מקודם דכתיב (שמות, לג) רגע א' אעלה בקרבך וכליתך. ונראה לפי דברי המדרש (רבה) שהביא רש"י בפסוק ויפול על פניו זה בידם סרחון רביעי, בעגל במתאוננים במרגלים וכו' עד כאן. אם כן עון המרגלים קדם למחלוקת קרח, ושם פירשתי כי גזירת כליה שגזר ה' על הדור ההוא נתקיימה אלא שהועילה תפלת משה שלא ימות העם כאיש אחד אלא בהמשך זמן ארוך, אם כן העדה כבר היא מחוייבת כליה, לזה בא מאמר ה' כאן בחידוש הגזירה שיהיה כרגע פירוש שלא יאריך להם הזמן כמו שנתרצה מקודם, ולדרך זה מצאנו נחת רוח לקושיא שבענין למה יגזור ה' מיתה על עדת ישראל שלא היתה ידם במעל וכמו שנתגלה ממאמר משה בסמוך, ולדברינו לצד שכבר היו ישראל מחוייבי מיתה מעוון המרגלים אלא שה' האריך להם זמן ואמרו ז"ל (שבת דף לב.) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, וציוו למי שיש בידו שיחה בין ישתבח ליוצר לחזור מעורכי המלחמה (ירושלמי) הגם שאין בחטא כדי להמית, וכמו כן במה שלפנינו כיון שהיו מחוייבי מיתה אין נמלטים בצאת המשחית ויכלו באפס תקוה:

שוב הצצתי וראיתי כי דברי ה' כאן הם רפואה ותעלה לעדת ישראל, כי אם לא היה ה' אומר הבדלו מתוך העדה והיה יוצא המשחית היו נמלטים הצדיקים שלא היו בכלל גזירת המרגלים וכל שהיו בכלל גזירת המרגלים היה המשחית מכלה אותם, ולומר ה' לישראל שיהיו נבדלים מהם לבל יקר להם מקרה רע, לא היה להם זכות לזה שהרי סוף סוף היה בידם שמץ מהחטא שלא מיחו בקרח ואדרבא באו לרצונו, לזה נתחכם ה' וצוה למשה ואהרן להבדיל הצדיקים והעירו לבקש רחמים עליהם ובאמצעות זכותו של משה אמר ה' אליו דבר אל העדה וגו' העלו מסביב וגו', ולדרך זה נוכל לפרש כי מאמר ה' שאמר למשה ואהרן הבדלו לא בא הדיבור אלא להעירם להתפלל לא שהיה צריך משה להבדיל לבל יספו בחטאת קרח, ואולי כי הוא זה מה שרמז במאמר לאמר פירוש שתכלית המאמר האמור בענין הוא לאמר מאמר הבא אחריו שהוא ענין הבדלת ישראל מעדת קרח כי לענין משה ואהרן אין צריכין להבדל, וכפי זה אין אנו צריכין למה שפירשנו שבא הדיבור על בני בתיהם ועל הצדיקים שכיוצא בהם:

(כב) ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו'. אמר שם אל, לצד שראה התעוררות תגבורת הדינים הזכיר חסד אל למתק הדינים ואומרו אלהי הרוחות לכל בשר טען טענה הנשמעת לפני הבורא כי ה' חפץ שכל הרוחות יקבלו אלהותו עליהם בעודם בבשר בעולם הזה והוא אומרו אלהי הרוחות פירוש הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון על דרך אומרו (יחזקאל, כ) העולה על רוחכם, ואם כן הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת וכמו שכתבתי הטעם למעלה, עם כל זה לפי הנראה במעשה הוא שאיש א' יחטא ועל כל העדה תקצוף שאין כל העדה בחטא זה ואתה ממית כולן ומעתה ח"ו הרוח תמאן באלהות כזה:

עוד נתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו, על פי מה שקדם לו בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, האחד הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר א' של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל (יבמות דף סב.) עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד (משלי, טז) כל פעל ה' למענהו. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמבוארים הדברים בהרחבה בספר הזוהר גם בדבריהם ז"ל:

ולזה נתחכם משה וריצה ה' בדבר שהוא חפץ בו ואמר אלהי הרוחות לכל בשר שאתה חפץ שאלהותך תהיה לרוחות בזמן שהם בבשר, ואם אתה ממיתם אתה חסר רצון זה, ואין נכון להגביר הדינים שיסובבו הפסד קבלת אלהותך לרוחות שבבשר שהוא רום תכלית חשקך, ואמר האיש אחד יחטא לומר שכפי הדין אין להם חיוב כי כולן לא חטאו לחייבם אלא אתה בא עליהם בקצף שהוא תגבורת הדין, והוא אומרו תקצוף:

האיש אחד יחטא. אמר לשון עתיד, לצד שעדיין לא חטא חטא שחייב עליו מיתה, שהיא ההקרבה, כי עד עתה לא עשה אלא לגלוג, ואם היה חוזר בו, אין עליו חיוב:

(כד) דבר אל העדה לאמר. אמר דבר - לשון קושי בענין זה, שאינו אלא טובה להציל נפשם, להגיד כי יקפיד ה' על הרוצה לחבול בעצמו שלא לעלות, לזה בא דבר מלך שלטון להכריחו לעלות לבל יפסידו עצמן שהם נכסי שמים, ואמר תיבת לאמר פעם ב' ולא הספיק במה שקדם לומר וידבר וגו' לאמר, לצד שאמר דיבור לשון קושי הודיע כי קושי זה עצמו הוא לרוממות עם סגולה שיקפיד ה' על חסרונם. עוד נתכוון בתיבת לאמר שאין חיוב לומר בלשון זה עצמו העלו וגו' אלא בלשון שיהיה המכוון בו העלו וגו' ואפילו יאמר בלשון אחר, ולזה תמצא שלא אמר העלו אלא סורו נא וגו', ובמקום שיאמר משכן קרח וגו' אמר מעל אהלי האנשים הרשעים האלה:

(כה) ויקם משה וילך וגו'. צריך לדעת טעם אומרו ויקם, ואם להודיע שהיה יושב מה יצא לנו מהודעה זו, אכן ירצה על דרך אומרו (משלי, טז) לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, ואמרו ז"ל (שמו"ר פמ"ה) השפלתי הגבהתי, והוא מאמר הכתוב ויקם משה קימה היתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבא אצלו והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר לפני שבר גאון, ועל משה ולפני כבוד ענוה:

(כו) וידבר אל העדה לאמר. פירוש לאמר - שיאמר להם שכן נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא לומר להם:

סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. נתחכם עליו השלום לזכותם בנועם דבריו באמצעות שיעריכום בערך רשעים, והוא אומרו האנשים הרשעים - פירוש: שיהיו בעיניהם ערך רשעים, ויסורו מעליהם, כי יאמינו בכליונם ויראו פן תדבקם הרעה ובשכר זה יחוננם ה', והגם שכבר נתרצה ה' לומר להם העלו, עם כל זה הצדיקים חפצים לצדק בני דורם, לאכול מפרי דרכם:

(כז) ויעלו מעל וגו' ודתן ואבירם יצאו וגו'. יודיע הכתוב עוצם רשע הקליפות, שאפילו אחר שראו שישראל יראו לנפשם פן תדבקם הרעה אשר תמצא את דתן ואבירם, אף על פי כן יצאו נצבים, ומזה נתרגש משה, ואמר: בזאת תדעון וגו' - פירוש: כיון שראה שלא הרגישו דתן ואבירם מההרגש שעשו ישראל שעלו מסביב, ואדרבא, יצאו בקומה זקופה, דן משה בדעתו בודאי כי הרשעים חושבים ברעתם כי משה עושה דברים אלו מדעתו בתחבולות וערמות לומר להם להתרחק כדי שיראו ויחתו ולא מדברי ה', לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה פירוש אפילו פרטי דברים אלו, והתנה כי מלבד שימותו עוד להם שימותו מיתה משונה מכל המיתות ובסמוך יתבאר עוד:

(כח) בזאת תדעון וגו' כי לא מלבי. צריך לדעת איך יחשוב משה לעם ה' שעדיין לא האמינו בו לנביא אמת, עוד למה כפל לומר לא מלבי, ואולי כי צד החשד היה על זה הדרך כי לצד שמצא משה חן בעיני ה' כשהיה משה חפץ לתת גדולה לאחד מקרוביו כגון הכהונה לאהרן והנשיאות לאליצפן וכדומה היה עושה ונמלך בה' והיה ה' מסכים על ידו, או היה חפץ וחושק בלבו לתת לאחיו וכדומה וה' נתן לו תאות לבו, אבל לא לצד שיש עיכוב בדבר כי הוא זה הראוי לכהונה, לזה אמר בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את וגו' לא שהייתי עושה והוא מסכים על ידי למה שהייתי חפץ בדעתי, וכנגד חשש הב' שהיה חושק בלבו על הדבר אמר כי לא מלבי פירוש לא הייתי אני חפץ בדבר וה' מסכים על מה שבלבי, ושיעור תיבת כי הוא על זה הדרך טעם שאיני צריך להוכיח שה' שלחני לשלול שאני עושה מה שלא הסכים ה' עליו, אלא לשלול שלא מלבי היו הדברים כנזכר והבן:

אם כמות כל האדם. פירוש: על דרך אומרם בפסוק ״אשר יעשה אותם האדם״ - אפילו גוי, (בבא קמא דף לח.); וכאן נתכוון לומר שאפילו במיתת האומות, שהיא מיתה מנוולת, זה בערך המיתה עצמה; וכנגד הגוף, אמר: ופקודת כל האדם וגו', על דרך אומרו (מ"ב, ט): פקדו את הארורה וקברוה קברו כדרך כל הארץ, לא ה' שלחני - פירוש: אלא מלבי, וה' לא מיחה בי, ואם בריאה וגו' - שבזה תהיה להם מיתה רעה, ויאבדו גוף כנפש:

(ל) ואם בריאה וגו'. כפל לומר בריאה יברא ה', יתבאר על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין דף לז:) בפסוק ארור וכו' האדמה אשר פצתה את פיה שמאותו יום נסתם ונחתם פי הארץ, וכשהיא רוצה לומר שירה לפני ה' כדרך כל הנבראים שאומרים שירה לפני הבורא היא אומרת בכנפיה דכתיב (ישעי', כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, וכאן כשרצה משה להעניש הרשעים ההם אמר ואם בריאה פירוש אותה בריאה שכבר ברא ה' שהיא פי הארץ ועל ידי מעשה נסתם והיה כלא היה עתה יחזור ה' לברוא אותה הבריאה שיהיה לה פה ופצתה הארץ את פיה שהיה לה מקודם ובלעה אותם. ואולי כי זה יהיה לה תיקון למה שפצתה לבלוע איש צדיק עתה תפצה פיה לבלוע אויבי ה':

(לא) ככלותו וגו' את כל הדברים. פירוש: לא איחרה ולא קדמה, אלא המתינה עד שאמר כל הדברים הצריכין בענין, ותכף לכלותו - נבקעה:

ותבקע האדמה וגו' ותפתח הארץ וגו'. ולא הספיק לומר ״ותפתח״ וגו'; או: ״ותבקע״. עוד אמר בבקיעה האדמה ובפתיחה הארץ, אולי כי לא היה שם פה הארץ במקום דריסת רגליהם, לזה נבקעה האדמה אשר היו עומדים עליה, ונזדמן שם פה הארץ ונפתחה, ולזה כנגד המקום שהיו עומדים בו - אמר: ותבקע האדמה, וכנגד פי הארץ - אמר: ותפתח הארץ וגו':

(לג) וירדו וגו' שאולה. פירוש, שלא שלטה בהם הארץ להורגם, אלא נשארו חיים ונתנתן הארץ בפקדון לגיהנם, והוא אומרו: חיים שאולה - ולא אמר ״לשאול״, והגם שכל תיבה שצריכה למ"ד בתחילה הטיל לה ה"א בסופה, עם כל זה לא לחנם יעשה כן, ויכוין שאחר שירדו לשאול נתן ה' בהם כח ולא מתו, על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין ק ב) שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל ענשם, כמו כן אלו נשארו חיים אחר שהיו בשאול עצמה, כדי שירבה הרגשתם, ואם היה אומר ״לשאול״ - היה נשמע שלא היו חיים אלא עד הגעתם לשאול, ובהגיעם מתו, ולא היה להם חיות אחר שהגיעו לשאול: