מלבי"ם על במדבר טז
<< · מלבי"ם על במדבר · טז · >>
פסוק א
השאלות
(א) השאלות (א - יד)
מ"ש ויקח קרח מה לקח? ומה שכפל ויקח ויקומו ויקהלו, למה כפל ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש ואת אשר יבחר בו. למה חלק דבריו תחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו ואח"כ אל קרח. ומה שסיים בדבור הראשון רב לכם בני לוי ומקומו בדבורו עם בני לוי, ולמה הזכיר בני לוי והחולקים היו מיתר שבטים, ולמה כפל כי הבדיל אלהי ישראל אתכם ויקרב אותך וגו', ולמה שלח לקרוא לדתן ואבירם והם היו ביחד עם קרח, ומה היה תשובת דתן ואבירם שאין לה ענין עם המחלוקת על הכהונה:
"ויקח קרח", הנה אמרו חז"ל באבות כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לש"ש זו מחלוקת הלל ושמאי ואיזו היא מחלוקת שהיא שלא לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו, והיה ראוי לאמר זו מחלוקת קרח ומשה, כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי, אולם חז"ל למדונו שמחלוקת שהיא לש"ש, כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה כי כלם מתכונים לתכלית אחת לש"ש, אולם מחלוקת שאינה לש"ש רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו, אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד, כי כל אחד מן היחידים מכוין תועלת עצמו ומתנגד לכונת חברו שהוא ג"כ מכוין תועלת עצמו, כענין שהי' מחלוקת גם בין קרח ועדתו, כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכוין כוונה אחרת מתנגדת לזולתו, שהנה קרח רצה בכהונה גדולה שמ"ש שהתקנא על נשיאותו של אליצפן פי' שזה עורר אותו לחלוק על משה אבל אחר שנכנס בריב הי' מחלוקתו על כהונת אהרן, שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת נטל חלקו במה שמשה היה מלך ראוי שהכהונה הגדולה תנתן לבן יצהר שהוא בן השני לקהת, אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת, היה ענין אחר שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמ"ש ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז ששאת הוא הכהונה ועוז הוא המלוכה, והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים ליהודה וגם על שנתנה הבכורה ליוסף, וז"ש ויקח קרח [קיחה זו היינו קיחת דברים וטענות כמו קחו עמכם דברים] שקרח לקח לו טענות למחלוקתו מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי, שאחר שיצהר הוא בן השני לקהת מגיע לו הכהונה הגדולה, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הם לקחו טענות אל מחלוקתם מפני שהם בני ראובן, שחשבו שהכהונה והלויה מגיע לשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב אחר שנפסלו הבכורות פטרי רחם ע"י חטא העגל:
פסוק ב
פסוק ג
פסוק ד
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
פסוק ח
פסוק ט
פסוק י
פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
פסוק טז
השאלות
(טז - יז) השאלות (טז - כז)
למה אמר שנית שיקחו מחתות שכבר אמר להם, ולמה דייק חמשים ומאתים מחתות, ולמה הזכיר עתה גם את אהרן, למה עמדו פתח אהל מועד ולא נכנסו להקטיר בפנים, ואיך ספר עתה שהקהיל עליהם את העדה שזה היה לו לומר קודם, ולמה קצף ה' על העדה עתה לא קודם לכן ואם חטאו כלם איך אמר משה האיש אחד יחטא, ולמה הלך עם זקני ישראל אל דתן ואבירם:
"ויאמר משה אל קרח", עפ"ז בא לשנות את מה שאמר תחלה שכל עדת קרח יקחו מחתות אף דתן ואבירם, ואמר עתה שלא יקחו רק חמשים ומאתים מחתות כי דתן ואבירם לא יהיו בכלל, וכן בפעם הראשון לא הזכיר את אהרן כי אז לא היה המכוון רק להראות להם שצריך הכרעה בינו ובין עדתו, ועתה אמר שגם אהרן יקח מחתתו כי גם אהרן הוא בספק כמותם וה' יודיע גם זה אם יבחר את אהרן או את קרח או את אחד מן העדה [ומ"ש והקרבתם לפני ה' איש מחתתו פי' והקדשתם הוא צווי שיקדישו את המחתות וכמו שיתבאר לקמן יז ג]:
פסוק יז
פסוק יח
פסוק כ
פסוק כא
פסוק כב
פסוק כד
פסוק כה
פסוק כו
פסוק כח
השאלות
(כח) השאלות (כח - ל)
למה שינה משה את מדותיו שתמיד היה מתפלל להשיב חמה ופה הענישם בעונש קשה כזה ולמה היה צריך לנס הזה ולא מתו במגפה כמו המרגלים, ולמה כפל אם כמות כל האדם ופקודת כל האדם:
"ויאמר משה בזאת תדעון", באשר יפלא מאד על מעשה הלזו שעשה משה ויפלו עליה שתי שאלות גדולות, א' משה שהיה תמיד מליץ יושר לבני ישראל וגם כשחטאו חטאים גדולים כמו בעגל ובמרגלים עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, איך עתה שחטאו נגד כבודו וכבוד אחיו שחת רחמיו וגזר עליהם שימותו תיכף ולא בקש שיאריך להם ה' אפו עד שיחזרו בתשובה, כאלו כבודו וכבוד כהונת אחיו גדול בעיניו מכבוד שמים. ב' גם אם ראה שראוי שיענשו תיכף למה רצה שבריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה שהיה נס גדול קרוב לבריאת יש מאין כמו שית', ולא בחר שימותו תיכף במגפה כמו שמתו המרגלים ולמה יעשה נס הגדול הזה מבלי צורך, לכן באר להם משה שאינו עושה זאת למען כבודו וכבוד אחיו, רק שדבר זה י"ל צורך גדול אל קיום האמונה בתור' ובנצחיותה לדור זה ולדורות הבאים, כי היסוד העקר שבו תלוי התאמתות התורה וקיומה לדור דורים הוא מה שירד ה' לעיני כל ישראל על הר סיני באותות ובמופתים וכולם שמעו מפי הקדש פנים בפנים שהוא ממנה את משה שיהיה שלוחו לתת להם תורה ומצוה קיימים לעולמים וצוה שיאמינו לכל המצות שיצוה להם משה מפי ה', שכלם מצות אלהים חיים ולא מצות אנשים שבדאם מלבו, ובאשר כ"ז נעשה בפומבי לפני ששים רבוא שראו זאת בעיניהם ושמעו באזניהם ולא היה אז שום חולק ומכחיש את הדברים האלה, ומהם באה הקבלה הנאמנה אל בניהם אחריהם עד שדומה לכל דור יבא כאלו עמד במעמד הנבחר ההוא ושמע וראה כ"ז באזניו ובעיניו מבלי חולק. אולם אחר שעמדה העדה הרעה הזאת עדת קרח עוד בעוד משה חי להכחיש את שליחותו ונבואתו שבזה הכחישו את התורה בכללה, כי כמו שאמרו על שליחות הכהונה והלויה שמשה עשה זאת מדעתו כן נוכל לאמר על כל התורה אשר שם לפני ב"י, וא"כ נפל יסוד אמונת התורה גם בדור משה וכ"ש לדורות הבאים, כי יאמרו שהלא גם בדור המדבר לא כלם הסכימו אל אמתתה ונמצאו מכחישים וחולקים עליה שמשה בדא אותה מלבו ולא ה' שלחהו, וא"כ אין אמתת קבלתה מקויימת מכל עדי ראיה, אחר שהיתה עדות מוכחשת מכת אחרת ולא נתברר עם מי הצדק, וא"כ כמו שירד ה' על הר סיני במופתים גדולים שהיו דומים כבריאת יש מאין בעת נתינת התורה כדי לקיים אמתתה לדור דורים, כן מן ההכרח עתה שעמדו כת מינים המכחישים אותה לקיים אמתתה ולברר כי שקר תרמיתם ג"כ ע"י אות גדול שיהיה דומה כבריאת יש מאין. וז"ש בזאת תדעון כי ה' שלחני ר"ל צריך אני לעשות המופת הזה למען שתדעון שה' שלחני, כי לא מלבי, שבזה יתברר שכל התורה והמצות והמעשים שעשיתי בכלם אני שליח מאת ה', שאם לא יתהוה המופת הגדול הזה, הן אם לא אענישם עתה כלל רק יאריך ה' להם אפו עד שיגיע זמנם למות בדרך הטבע, שעז"א.
פסוק כט
פסוק ל
פסוק לא
פסוק לב
פסוק לג
פסוק לד
<< · מלבי"ם על במדבר · טז · >>