סמ"ג לאו קיא
הנידה מניין? שנאמר בפרשת אחרי "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה" (ויקרא יח, יט). והעונש כתוב בפרשת קדושים "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה ערותה את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם" (שם כ, יח). ונידה נקראת כשדם יוצא מן המקור והוא הנקרא "חדר" בלשון משנה בנידה (דף יז:). וע"י הדם טמאה שבעה, שנאמר בפרשת זאת תהיה "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם טו, יט).
חמישה דמים טמאין באשה, והשאר טהורין, ואלו הן: האדום, והשחור, כקרן כרכום, כמימי אדמה, וכיין מזוג.
- האדום כיצד הוא? (דף יט:) עינו כעמוד ראשון שיצא ראשון מדם הקזה של אדם נותן הדם בכוס ומקיף לו ורואה.
- השחור, עינו כעין הדיו היבש.
- כקרן כרכום כיצד? יביא כרכום לח בגוש אדמה שעליו ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו שכולו כמו קנה הוא ובכל אחד שלש קנים ובכל קנה וקנה ג' עלין ומקיף הדם לעלה האמצעי שבקנה האמצעי ורואה בו.
- כמימי אדמה כיצד? יביא אדמה מבקעת סכני וכיוצא בה שהיא אדומה, ונותן עליה מים בכלי עד שיעלו המים על העפר כקליפת השום, ואין שיעור לא למים ולא לעפר. ומעכרם בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומן כשהן עכורין, ואם צללו חוזר ומעכרן. אמנם בתוספתא [דכירה] שנינו צללו לא יחזור ויעכרם פעם שנייה.
- ותלמוד שלנו, עיקר ארבע מראות הללו: אם מראה הדם כמראה כל אחד מהן או עמוק מהן, הרי זה טמא. היה דהה במראה, הרי זה טהור. כבר קפרא (דף כ.) שהיה גדול מכל האמוראים החולקים עליו. כיצד היה הדם שחור יותר? יותר מן הדיו היבש, הרי זה טמא. היה פחות ממנו כגון שהיה מראהו כעין תאנה שחורה או כעין העורב, הרי זה טהור. וכן בשאר השלשה מראות. ורבינו שמואל פירש בשחור עמוק ממנו טמא, כגון שהוא לבן יותר ממנו, כמראה חמה עמוקה מן הצל. ובירושלמי [פ"ב דנדה] גרסינן שחור מקדיר טהור, מצחצח טמא.
- כיין מזוג כיצד? (דף כא.) חלק אחד יין מן השרוני של א"י חי וחדש ושני חלקי מים. היה מראה הדם עמוק ממנו או דהה ממנו, הרי זה טהור עד שיהא כמזג זה בלבד.
דם הנידה ודם הזיבה ודם הקושי ודם היולדת ודם טוהר, כולן דם אחד ומן המקור הוא בא דק"ל נדה [ד' ל"ה] כרב דאמר כולן מעיין אחד והתורה טמאתו והתור' טהרתו ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו ותהיה רואה דם זו טהורה וזו נדה וזו זבה כיצד כשתראה האשה דם תחילה או כשתראה בשעת ווסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא טיפה ראשונה בלבד וטובלת לערב ומשמשת ראתה דם ביום השמיני ה"ז דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה וכל דם ודם שתראה באותן הימים שבין ווסת נדה לווסת נדה הר"ז דם זיבה והל"מ [נדה ד' ע"ב] שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד כל שבעת הימים שנקבע לה ווסת בתחילתן הם נקראין ימי נדתה בין ראתה דם בין לא ראתה ומפני מה נקראין ימי נדתה מפני שהן ראויין לנדה וכל דם שתראה בהם תחשב לדם נדה וכל אחד עשר יום שאחר השבעה נקראין ימי זיבתה בין ראתה בין לא ראתה ולמה נקראין ימי זיבתה מפני שהן ראויין לזיבה וכל דם שתראה בהן דם זיבה יחשב והזהר בשתי שמות אלו שהן ימי נדתה וימי זיבתה כל ימי האשה מיום שנקבע לה ווסת עד שתמות או עד שיעקור הווסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הווסת ואחריהם אחד עשר יום ואחריהם שבעה ואחריהם אחד עשר יום ותזהר במניין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה אם בימי זיבה שכל ימיה של אשה כך הם שבעה ימי הנדה ואחד עשר יום שהן ימי זיבה אא"כ הפסיקה הלידה כמו שמוכיח שם [ד' ל"ז ול"ח] אשה שראתה דם בימי זיבתה יום אחד בלבד או שני ימים זה אחר זה נקראת זיבה קטנה ונקראת שומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גמורה והיא נקראת זבה גדולה ונקראת זבה סתם שנ' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט ימים שנים רבים שלשה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה [במגילה ד' ח'] אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה צריכה לספור ז' נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד ואינה מביאה קרבן וזבה גדול' מביאה קרבן כשתטהר אבל לעניין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות.
ותניא בת"כ [פ' מצורע] ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא הבא על שומרת יום כנגד יום כיצד ראתה דם בימי זיבתה בין שראתה דם בתחילת הלילה בין שראתה בתחילת היום הרי אותו יום כולו טמא וכאילו לא פסק הדם מעת שראתה עד ששקעה החמה ומשמרת כל הליל' ואם לא ראתה כלום בלילה משכמת למחר וטובלת לאחר הנץ החמה כדתנן במגילה [דף כ'] וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו אם לא ראתה כלום הר"ז יום א' טהור כנגד היום הטמא והרי מותרת לבעלה לערב ראתה דם גם בשני בין בלילו בין ביומו אחר שטבלה הרי היום השני טמא ומשמרת כל ליל שלישי ואם לא ראתה משכמת למחר וטובלת אחר הנץ החמה ומשמרת כל היום כולו ואם לא ראתה כלום הר"ז יום אחד טהור כנגד שני ימים טמאים ומותרת לבעלה לערב ראתה דם גם ביום ג' בין בלילו בין ביומו הרי זו זבה גדולה מאחר ששלשת הימים רצופים כדמוכח נדה [דף נ"ד] וצריך לספור שבעה ימים טהורים בלא דם שנ' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וטובלת ביום השביעי אחר הנץ החמה והרי היא מותרת לבעלה לערב וביום השמיני מביאה קרבנה שתי תורים או שני בני יונה. [כל הסוגיא בדף ע"ב] האשה שראתה דם יום אחד עשר לבדו אינה צריכה שימור יום המחרת אלא מותרת באותו יום עצמו לערב אבל מד"ס צריכה שימור ואם ראתה יום עשירי צריכה שימור לר' יוחנן יום אחד עשר כנגדו מן התורה אבל אם ראתה יום עשירי ויום י"א שעכשיו כלו ימי זיבה ומתחילין ימי נדה צריכה שימור יום שנים עשר לרבי יוחנן מן התורה וי"א מד"ס מאחר שעברו ימי זיבה וכן מוכיח שם [דף נ"ד] זבה קטנה שטבלה בלילה של יום השימור [שם בדף ע"ב] או זבה גדולה שטבלה בליל שביעי כאלו לא טבלה והרי היא כנדה שטבלה בתוך שבעה וכל אלו החילוקין של נדות וזבות מפורשים [שם] לרבי אליעזר בן עזריה הל"מ ולרבי עקיבא מן המקראות זבה שספרה ששה ימים נקיים ובשביעי ראת' דם אפי' סמוך לשקיעת החמה סתרה הכל וחוזרת למנות מאחר היום הטמא שבעה ימים נקיים [בנדה ד' ל"ג ולקמן מביא כל הסוגיא] פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהיא כזב שראה קרי שסותר יום אחד שם [דף ל"ב ודף ס"ד].
דרשו רבותינו מריבוי המקרא שאשה בת יום אחד מטמאה בנדה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה. ונדה וזבה שוין לעניין בחכ"ם: סימן בבשרה, חרדל, כרת, מקוה. פירוש בבשרה שכל הנשים מטמאות בבית החיצון [במשנה דנדה דף מ' ובגמ' בדף מ"א] אע"פ שלא יצא הדם חוץ לרחם שכותלי בית הרחם העמידוהו. ושתיהן מטמאין כעין החרדל ובפחות מכן. ושתיהן בכרת. ושתיהן כשירה טבילתן במקוה כדתניא בתוספתא דמס' זכים [דפ"ג] חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אפי' במי מקוה. [בכמה מקומות וכן כל הסוגיא במיימו' פ"ד דהל' איסורי ביאה] אחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפי' לא ראתה אלא יום ראשון ואחד הבא על היולדת זכר כל שבעה או יולדת נקבה כל ארבעה עשר או על הזבה כל ימי זובה וספירתה. הכל בכרת שנ' בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה בימי נדתה תהיה טמאה היא וביולדת נאמר כימי נדת דוותה תטמא ונא' וטמאה שבועיים כנדתה בד"א שהטומאה תלויה בימים בשטבל' במי מקוה אחר הימים הספורים אבל נדה זבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפי' אחר כמה שנים חייב כרת, שבימים וטבילה תלה הכתוב שנא' ורחצו במים. זה בניין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול. ועוד דרשו רבותינו בשבת [דף ס"ד] שבעה ימים תהיה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים, ומכאן לטבילת נדה מן התורה. ורב היי גאון פירש שלמדנו טבילה לנדה מן התורה בק"ו ממגעה שנ' והנוגע במשכבה ירחץ במים. ורבי' יעקב מפרש שלמדנו מכלי מדין שנ' שם אך במי נדה יתחטא ודורש בע"ז [דף ע"ה] במים שהנדה טובלת בהם. ובדברי הקבלה כתוב ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה. אמרי' ביומא [דף ו'] ובפסחים [דף צ'] כל חייבי טבילות טבילתן ביום ואפי' בועל נדה טבילתו ביום חוץ מן הנדה והיולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן כנדה וטובלת בליל שמיני. וכן יולדת זכר בליל שמיני וכן יולדת נקבה בליל חמשה עשר שביולדת נאמר וטמאה שבועיים כנדתה כל השבועיים כנדות.
כל שאמרנו בנדה ובזבה וביולדת בד"א בימים קדמונים שהיה בית דין הגדול מצויין והיו שם חכמים גדולים שמכירין את הדמים. אם נולד להם ספק בראיות או בימי נדה וזיבה יעלו לב"ד הגדול וישאלו כמו שהבטיחה תורה עליהם שנא' כי יפלא ממך דבר בין דם לדם בין דם נדה לדם לידה ולדם זיבה. ובאותן הימים היו בנות ישראל נזהרות ומשמרות ווסתותיהם וסופרות תמיד ימי נדה וימי זיבה. וטורח גדול יש במניין הימים ופעמים רבות יבאו לידי ספק שאפי' ראתה הבת דם ביום הלידה מאותו היום מתחילין לה למנות ימי נדה וידי זיבה כמו שבארנו [במצוה זו]. ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה עד עשרה ימים שאם ראתה דם ביום שנולדה הרי זו נדה שבעה ושלשה ימים סמוך לנדתה הרי עשרה ימים. הנה למדת שמתחילת ראייה מתחלת למנות ימי נדה וימי זיבה כל ימיה ואפי' ראתה והיא קטנה. ובימי חכמי התלמוד נסתפק דבר זה בראיית הדמים כדאמרינן בנדה [דף כ'] שרבי זירא ורבא לא היו רואים דם ונתקלקלו הווסתות לפי שלא היה כח בכל הנשים למנות ימי נדה וימי זיבה. ולפיכך החמירו חכמים בדבר וגזרו שיהא כל ימי האשה כימי זיבתה ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות. עוד אמר ר' זירא [דף ס"ו] שמהיום ההוא בנות ישראל החמירו על עצמן חומרא יתירא על זו ונהגו בכל גליות ישראל שכל בת שתראה דם אפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל בלבד ופסק הדם סופרת לה שבעה נקיים מלבד יום שפסקה בו. בין שראתה בעת נדתה בין שראתה בלא עת נדתה, בין ראתה יום אחד או שנים או השבעה כולן או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה וטובלת בליל שמיני. וכן היולדת בזמן הזה הרי היא כיולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים.
יום שפוסקת בו אינו ממניין השבעה שהרי שנינו [דף ל"א ועי' בדף ל"ב] הכותים מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש הטעם [בדף ל"ג] משום דיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה. גרסי' בנדה [דף ס"ז וכל הסוגיא בתוס' שם] א"ל רב פפי לרבא מאחר שכל הנשים בספק זבות, למה אינן טובלות ביום? א"ל משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת בנתיים [פירשו רש"י דף ל"ג] ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק. פי' רבי' שלמה [דף ס"ו] שאומר ר"ש שאסור לטבול ביום שמא תבא לידי ספק שמא תשמש מטתה ויהא בספק שמא תראה דם ביום זה אחר הטבילה ונמצאת זבה למפרע. וכן פירש רבינו יעקב בתשובתו אל רבינו משולם אבל רבינו משה פי' [בפ"ו דאיסורי ביאה אבל צ"ע דבסוף פי"א ובהגהתו שם משמע שהפי' בהיפך] שאסורה לשמש עד הערב שמא תבא לידי ספק וכן משמע בנדה בהלכה של טועה שאומר שם [בדף כ"ט] ביום אחד ועשרים יום למה אינה משמשת ומפרש משום דר"ש וכו' משמע דאתשמיש עומד דאילו הטבילה מצריך אותו תנא לעשות משום טבילה בזמנה מצוה כמו שמוכיח שם וקשה לפירושו מהו שמא תבא לידי ספק הלא בששמשה כבר באת לידי ספק אולי תראה ועוד שאף חכמים לא נחלקו שאסורה לשמש כמו ששנינו [בדף ע"ב] שהאשה ששמשה אחר הטבילה של אחר הנץ החמה ששומרת יום כנגד יום עושה שזו תרבות רעה ומגעתה ובעילתה תלוייה ועוד בנדה [דף ס"ו] באותה שהבאתי מביא דברי ר"ש על הטבילה וצריך לפרש אותה דהמפלת [בדף כ"ט] כן שאומר שם שהואיל ויש ספיקות רבות בעניין הטועה תהא מותרת אף לשמש ומשני הא מני ר"ש שמחמיר בספק ולכן בטועה התשמיש לכל הפחות אסור אבל בטבילה מודה ר"ש בעניין הטועה שהיא מותרת הואיל ויש בה ספקות רבות וגם מוכיח שם שעושה ל"ה טבילות בלא תשמיש כמו כן אין לחוש אם עושה גם טבילה זו.
הלכה למעשה הוא שהאשה ביום שפוסקת בו מלראות תלבש בגדים לבנים נקיים מכתמים קודם שיהיה לילה ותתחיל לספור למחרת שבעת ימי ספירתה. וכל ז' ימי ספירתה צריכה ליקח בגד פשתן נקי ולבן או מוך ולהכניסו באותו מקום בעומק ולחורין ולסדקין שכן מוכיח בנדה [דף ה'] שאומר שם כשהיא ממהרת אינה מכניסתו לחורין ולסדקין ולהוציאו ולראות אם ניכר בו שום אדמומית. וכן עושה שחרית וערבית בשחר כשעומדת ממטתה וערבית כשהולכת לבית הכנסת קודם שיהא לילה. ואם שכחה ולא בדקה עצמה כי אם יום שפסקה בו לערב ולמחרת שהוא יום ראשון של ספירה בדקה עצמה שחרית וערבית ולא בדקה עצמה עד יום השביעי כמו כן שחרית וערבית, מותרת וטובלת בלילה וטהורה. כדתנן [בדף ס"ה] הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור ויום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהורין. רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד [בדף י']. פוסק שמואל כרבי אליעזר בארבע וזו אחת מהן אבל אבל אם בדקה יום ראשון ויום שמיני בלבד ולא ביום השביעי, בזה נחלקו רב ור"ח [בדף ס"ט]. ואליבא דר"א שרב מתיר הואיל ובדקה מתחילתן של ז' אע"פ שלא בדקה בסופן ור"ח אוסר הואיל ולא בדקה בסופן ואומר שם שכמו שמתיר רב תחילתן אע"פ שאין סופן כך מתיר סופן אע"פ שאין תחילתן כלו' שבדקה עצמה יום שביעי ולא בדקה יום ראשון. והואיל ולא נתברר הלכה כדברי מי ראוי להחמיר כדברי ר"ח שלא יהא יותר מחמשה ימים בין בדיקה לבדיקה מלבד יום שפסקה בו שצריכה לבדוק לערב כדי להפריש בטהרה. ואם בדקה עצמה לערב של יום שפוסקת בו כדי להפסיק בטהרה ולמחרת שהיא יום ראשון לא בדקה וגם ביום הז' לא בדקה עד יום השמיני בזה אפי' רב מודה שאינו מועיל כלום שהרי אין כאן לא תחילתן ולא סופן. ובספר חפץ פוסק רב ור"ח הלכה כרב ומ"מ מאחר שאין זה פסק מבורר ראוי להחמיר בדבר.
וכל אותן הימים שהיא טמאה אסורה ליגע בבעלה אפי' באצבע קטנה. כדאמרי' בשבת [דף י"ג] שאמר אליהו לאשה שמת בעלה בחצי ימיו בימי נדותיך מהו אצליך אמרה לו ח"ו אפי' בעצבע קטנה לא נגע בי. ואפי' ליתן מידו לידה את המפתח או חפץ אחר היה רבי' שלמה נזהר [בתו' שם] אע"פ שמתוך ההלכה לא למדנו אלא הושטת כוס של יין שהוא דבר של חיבה שאסור מיד ליד כדאמרינן בפ' אע"פ [דף ס"א ושם כל הסוגיא בתו'] רבא מנח ליה אבי סדיא רב פפא לשרשיפא הוא ספסל. בכתובות [דף ס"א] אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת כוס כשהכוס בידו והצעת המטה בפניו והרחצת פניו ידיו ורגליו ובסדר אליהו [פ"ק דשבת וגם כל הסוגיא בתו' שם] שכתוב שם שאמר לה שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע ביך פי' שע"י כך נגע ביך כדמשמע הלשון וגם שמן לסיכה הוא דבר חיבה, וכל חומר שיש לאשה ביום שרואה כך יש להחמיר בימי ליבונה שלובשת בגדי' לבני' וסופרת שבעה נקיים ואפי' אחר הספירה אסורה לבעלה עד שתטבול ככל חומר ימים שרואה. וכמעשה דאליהו [דלעיל] שאמר לאשה בימי ליבוניך מהו אצליך ואמרה לו אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר אך שסינר היה מפסיק בינו לביני ונענש אותו חסיד ומת. דרשינן בשבת [שם] המקרא שנ' אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגד' אסור אף אשה נדה אסורה לישן עם בעלה במט' אחת אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה גם אסור לבעל לאכול על השלחן שאשתו אוכלת עליו כשהיא נדה אא"כ יש שם שום שינוי לחם או קנקן בין קערה שלו לקערה שלה כמו ששנינו [בשבת דף י"א] לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. וגם שם [דף י"ג] מדמה דבר זה לשני בני אדם שמכירין זה את זה שאסורים לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה אא"כ יש ביניהם שינוי והפסק להכירא. ואינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת לו את המטה בפניו ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו אפי' בשפיכות מים שאינה נונעת בו כדאיתא בכתובות [דף מ"א].
האשה שאמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה לא כי טהורה אני בזה אומר שם [דף כ"ב] שאינה נאמנת לומר משטה הייתי בך בתחילה. וצריך הבעל לפרוש הימנה עד שתספור או מחמת טעות או מחמת שלא היתה בריאה ולא היה בה כח לתשמיש נאמנת ומותרת לבעלה מיד. גרסינן בירו' [שם] שמואל רצה להזקק לאשתו אמר' לו טמאה אני למחרת אמרה לו טהורה אני אמר לה אתמול טמאה שמירון טהורה בתמיה פי' שמירון אחר המתנה מועטת כמו ואביו שמר את הדבר אמרה לו אתמול לא היה בי כח הנה דברנו ביודעת שיש שראתה דם אבל מצאת כתם בחלוקה או בסדינה אם יודעת שיש לה חבורה או גרב שאם היתה מסירה הגלד והקליפה היתה מוציאה דם טהורה דתולה כתם זה בזה או בבנה או בבעלה ששכבו עמה או אשה אחרת ויודעת שיש להם מכה או גרב שיכולה להוציא דם ע"י הוצאת הקליפה כמו כן טהורה דתולה בהן ואע"פ שעתה אינו מוציא דם מ"מ שמא חפפו וגררו את עצמן עד שהוציאו דם בלא ראות או נתעסקו בצפור או בבשר אדום או שישבה בצד העסוקין בהן שיכולה לתלות בהן שמשם בא הדם תולה בהם וטהורה. ואפי' הכתם גדול מפני שאיסור כתמי' מד"ס שנ' דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם הלכו בהן להקל. ואם אין מכה ולא גרב לא בה ולא באחר ששוכב עמה וגם לא נתעסקה בדבר אדום אם הכת' גדול כגריס של פול ועוד טמאה. דמאיזה מקום בא אם לא מן המקור? ואם הכתם פחות מכגריס של פול ועוד הוא חצי פול ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר תולה במאכול' ואע"פ שלא הרגה מאכולת תולה בה וטהורה, שאין לך מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים ואם באת להחמיר בזה לא תמצא אשה שטהורה לבעלה לכך עד כגריס תולה בדם מאכולת היא פרעוש וכנה וטהורה. כל זה שנינו בנדה [דף י"ד] וכן הלכה וכן אומר [בדף נ"ח כל הסו' מתחילה ועד סוף] שצריך כגריס ועוד להוציא מספק דם מאכולת וכן סוברים רב חסדא ור' חנינא ור' ינאי ורבי אבהו [דף נ"ח ונ"ט] וכן הלכה ומכאן אני סותר מה שכתב בס' התרומה [סי' צ"ב] דדווקא פחות מכגריס תולה ומה שאמרנו שהכתם הנמצא בחלוק או בסדין טהור עד כגריס ושיעורו תשע עדשות ג' על ג' והטעם לפי שתולה במאכולת אין חילוק בדבר בין יהא כתם עגול בין יהא משוך וארוך טהורה אם אין בה כגריס ואפי' לר' אליעזר בן צדוק שאומר בנדה [דף נ"ח] משוך בכל שהו טמא ופוסק שם שמואל [בדף נ"ט] כמותו זהו דווקא אם נמצא על עד שבדקה בו אבל בכתם הנמצא בחלוק ובסדין אפי' משוך טהור עד כגריס ומביא ראייה רבי' יצחק לדבר זה מדתניא בתוספתא [דנד' וכן מביא בס"ת דלעיל] ראב"צ אומר משוך טמא בכל שהוא מפני שהוא דם הקינוח משמ' שמאחר שנ"ט לדבריו מפני שהוא דם הקינוח שהכתם הנמצא בחלוק ובסדין טהורה גרסי' בנדה [דף נ"ח] עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמים פיי רבי' שמואל [בתו' שם] ואפי' יותר מכגריס ואפי' למטה מן החגו' ואפי' אין לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם אמנ' אין מנהג להקל כל כך בכתמים אלא במקום שיש הוכחה שעברה ביניהם. עוד שם [בדף נ"ז] בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה דכל דבר שאין מקבל טומאה לא גזרו עליו משום כתמים. והוא הדין אם נמצא דם על בית הכסה שישבה עליו שם. [דף נ"ט] שלש נשים שלבשו חלוק אחר זו אחר זה ואח"כ נמצא עליו כתם וכן אם ישנו במטה אחת כאחת ונמצא דם תחת אחת מהן כלן טמאות. [שם] והאשה שהשאילה חלוקה לנדה בין לישראלית בין לגויה תולה בה [בדף נ"ט] [שם] השאילתו לבעלת הכתם אין תולה בה.
אסור לאדם שיבא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנ' והזהרתם את ב"י מטומאתם וסמיך ליה והדוה בנדתה כדגרסי' בנדה [דף ס"ג] וכמה אמר ר' יהודה עונה או יום או לילה זו היא עונה. ואם היה דרכה לראות ביום אסורה לשמש מתחילת היום ואם היה דרכה לראות בלילה אסורה לשמש מתחילת הלילה. עבר ווסתה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתעבור עונת הווסת. כיצד? היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסור לשמש בתחלת היום עברו שש שעות ביום אסור לשמש עד הערב. ואם היה דרכה לראות בלילה בשש שעות ועברו ולא ראה אסורה לשמש עד שתזרח השמש. כן מוכיח שם [בדף דלעיל] בעניין שפוסק הלכה כר' יהודה. גרסי' ביבמות [דף ס"ב] היוצא לדרך חייב לפקוד את אשתו. אמר רבא לא נצרכה אלא אפי' סמוך לווסת, אותה פקידה אינה בתשמיש שדבר זה אסור כאשר בארנו אלא בדברי רצוי ופיוסים ואין חוששין שמא יבא עליה. אמנם רבי' שמשון איש ירושלם [בתו' שם כל הסוגיא] כתב ביבמות שאותה פקידה בתשמיש ממש שכן משמע הלשון וקסבר כמאן דאמר בנדה [דף י"ו] ווסתות דרבנן וכוותיה קי"ל כמו שפוסק בשאלתות פ' אחרי מות ומדווסתות דרבנן סמוך לווסתה נמי דרבנן ובשעה שיוצא לדרך אוקמוה אדאורייתא שאם בדברים רוצה לומר אפי' באשתו נדה היה מותר. ואע"פ כן המחמיר תע"ב.
שנינו בנדה [דף י"א וע"ש גם בדף ד'] שהאשה צריכה לבדוק עצמה פעמים ביום בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. ובגמ' [שם] אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרו' שמתוך שצריכה בדיקה לטהרו' צריכה בדיקה גם לבעלה אבל אם אינה עסוק' בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה ואומר שם מאי קמ"ל תנינא [שם] כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן אי מהתם הייתי אומר באשה שיש לה וסת קמ"ל שמואל אפי' באשה שאין לה ווסת ומקשה [בפ"ק דף י"א] והא אמרה שמואל הדא זמנא דאמר רב ירמיה בר אבא אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק והעמדנוה [שם בדף י"ב] דווקא בעסוקה בטהרות ומתרץ [בדף י"א וע"ש בתו'] חדא מכלל חברתה איתמר ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות אבל לבעלה מותרת בד"א כשהניחה בחזק' טהורה אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני [בתו' שם כל הסוגיא] ומסתמא זאת הברייתא מדברת אפי' באין לה ווסת שהרי לא מצא התנא חילוק להחמיר כי אם בהניחה בחזקת טמאה ואע"פ שיש ברייתא לפנים [שם בדף י"ב] שמחלקת כעניין זה אבל אם הניחה בחזקת טמאה וכו' ומעמיד אותה שם דווקא ביש לה ווסת ואין חושש לחלק באין לה ווסת והניחה בחזקת טהורה יש לפרש ששם משמיענו חידוש שבין ערה בין ישנה צריכה שתאמר טהורה אני אבל הניחה בחזקת טהורה אפי' אין לה ווסת אם היא ערה ותבעה לתשמיש אינה בחזקת טמאה דכיון דתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו אפי' לטהרות כמו שאומר שם [בדף י"ב ועיין גם שם בתו'] שמאחר שתבעה ומרצה אותה אם ראתה היתה נזכרת ואומרת לו. ועוד יש לפרש דהכא סמיך ארישא דברייתא אחרת השנויה בתוספתא [בפ"ג דנדה ובן בתו דלעיל] מעוברת ומניקה שראתה דם בועלה טהור למפרע וכל אשה שיש לה ווסת ושאר כל הנשים פי' שאין להם וסת טמאות במגע פירוש לטהרות וטהורות לבעליהן. גרסי' שם [דף י"ו] אמר ר' זירא בעל נפש כלו' אדם חסיד לא יבעול וישנה פי' בלא בדיקה רבא אמר בועל ושונה בלא בדיקה שאין צריך בדיקה כי אם לטהרות ואומר שם תניא נמי הכי בד"א לטהרות וכו' כמו שבארנו למעלה מכל אלה יש ללמוד שאשה אינה צריכה לבדוק את עצמה לא שחרית וערבית ולא בין השמשות ולא בשעת תשמיש ואפי' אין לה ווסת וכן כתב מורי במסקנא. גרסינן בנידה [דף ט"ו] אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואומר בירו' [שם] הדא אמרה שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לה לטבול מיד וכן ראיתי גיסי ר"ש ברבי שמשון שהיה מנהיג לבתו לטבול אף בחורף בזמנה אע"פ שאין בעלה בעיר. אמר בשבועות [דף י"ז] אדם שהיה משמש מטתו עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד בעוד שהוא בקושיו שהרי יציאתו הנאה לו בביאתו ואם פירש והוא בקושי חייב כרת כמי שבעל נדה והוא הדין לשאר עריות. אלא כיצד יעשה? [שם בדף י"ח] נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ומזדעזע ומפנה לבו בפחד ורתת גדול עד שימות האבר ואח"כ נשמט ממנה.
גרסינן בנדה [דף ל"ג] בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה הויא וסתרה או נוגעת הויא ולא סתרה אמר רבא לפום חורפא שבשתא נהי דסתרה כמה תסתור שבעה דיה כבועלה שאין קרי סותר בזיבה רק יום אחד ואם תאמר שתסתור יום א' ואם תאמר שתסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת בנתים והשיבו רמי בר חמא וליטעמיך גבי זב נמי היכי סתר יום אחד לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא מפסקת טומאה בנתים אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ה"נ שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם ואומר ר"י [בתו' שם] שרבא קבל דברי רמי בר חמא וכן משמע מתוך פר"ח שפי' דבעיא דרמי בר חמא לא איפשיטא ועוד דשם [דף מ"ב] סוברים אביי ורבא ורב יוסף דרואה הויא וסתרה הילכך למדנו הלכה למעשה שהאשה ששמשה בלילה וראתה למחרת דם או כתם צריכה להמתי' שש עונו' שלמות כרבנן דשבת [דף פ"ו ועי' בתו' נדה דלעיל ובאשירי שם ג"כ כל הסוגיא] שהם שלשה ימים שלימי' לילה ויום שמא בכל יום תפלוט שכבת זרע והוי סותרת יום הפליטה לפיכך אם שמשה במו"ש וראתה בו ביום אינה מתחלת לספור עד יום ה' בשבת ובערב ד' תבדוק עצמה כדי להפסיק בטהרה ותלבש חלוק לבן או תרחץ במים הכתם ותתחיל לספור מליל חמישי ואילך ותבדוק עצמה כל ימי הספירה שחרית וערבית ותרחץ ביום ד' בחמין שהוא יום שביעי ותטבול בליל חמישי ומותר' ואם רצת' להתחיל לספור למחרת ראיית הדם או הכתם אם תרחץ בחמין ותקנח עצמה יפה במטלית או במוך שתכניס באותו מקום להסיר שכבת זרע אז תוכל להתחיל לספור למחרת וכן מוכיח בפ"ח דמקוואות ששנינו שם האשה ששמשה וירדה וטבלה ולא כבדה הבית כאילו לא טבלה משמע דקודם טבילה יכולה לכבד ולקנח וכענין זה מסתמא מדבר ביבמות שאומר שם [דף ס"ט] גבי משמשת שאם מת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב בנדה [דף מ"א] אמרינן דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב מדבר בהטבילוה במטה ולא נתהפכה אבל נתהפכה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה דא"א שלא תפלוט בודאי ומוכיח שם דווקא הטבילוה במטה ונתהפכה ודאי פולטת אבל אם הלכה ברגליה אין כאן ודאות אלא הדבר בספק אם תפלוט [בספר התרומה סימן כ"ה] ומה שאין מעמיד שם המקרא ע"י קינוח ורחיצ' שזה מועיל כאשר בארנו מפני שמשמעו' המקרא משמע שבלא עשיית שום מעשה טובלת וטהורה לערב. אדם הנושא את הבתולה הלכה אע"פ שראתה דם מתחילת הבעילה לא יחוש אלא יגמור כל ביאתו ואחר כך יפרוש שכך סוברים רבי ינאי ורבי יוחנן בירושלמי ובנדה [דף ס"ה] פוסקין כן רב ושמואל ומאחר שצריך לפרוש מחמת הדם תתנהג בהמתנת שש עונות לפליטה ובספירה ככל אשר בארנו למעלה.
[שם דף ל"ו] מעוברת שהתחילה להצטער ואחזתה חבלי לידה והתחיל הדם לצאת קודם שתלד, אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי. והיאך דינו? אם בא בימי נדתה הרי הוא דם נדה והר"ז טמאה נדה. ואם בא בימי זיבה הר"ז טהורה שנא' בזבה דם יהיה זובה בבשרה. ודורש [שם] זובה מחמת עצמה ולא מחמת וולד ובלבד שתלד וולד חי [היינו כרבא דנדה דף ס"ו] אבל אם הפילה אין קושי לנפלים. [שם] אמר רבא שאם הפילה אשה נפל ואינה יודעת אם ראתה אם לאו טמאה שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ובפ"ד מחוסרי כפרה בכריתות [דף י'] אמר רבא שם איפשר לפתיחת הקבר בלא דם ונראה לפרש שרבא אומר כן אליבא דההיא ברייתא [שם] וליה לא סבירא ליה ובשאלתות דרב אחאי פירש שבמסכת כריתות מדבר בנפל שלא נגמרה צורתו הילכך לכל הפחות אנחנו שאין אנו בקיאין בגמר צורת הוולד אשה שילדה בין וולד של קיימא בין נפל יש לנו לפסוק שא"א לפתיחת הקבר בלא דם ונשים שלנו חשבינן להו כיולדות בזוב מדרבי זירא [בנידה דף ס"ו] דאמר בטיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים והמשפט כן הוא שיולדת בזוב שלא פסק דמה [עיין שם דף ל"ה ול"ו ותמצא מבואר כל הסוגי'] אין לה דם טוהר אלא כל דם שתראה כדם זיבה הוא עד שתספור ז' נקיים אחר שתשלים ז' לזכר ושבועיים לנקבה ואחר כך תטבול ואפי' ראתה דם אחרי כן בתוך ארבעים יום מלידת הזכר ושמונים מלידת נקבה הכתוב קראם דמי טהרה ובסוף ימי טוהר אסורה לשמש כדאמרינן בפסחים [דף קי"ג] וכמה אמר רב יהודה עונה ופירש רבינו שמואל [שם] לילה אחת כגון ליל ארבעים ואחד לזכר או ליל שמנים ואחד לנקיבה ואפי' לא תראה שמתוך שהורגל לשמש עד עתה כל ימי טוהר אפי' תראה דם יש לחוש שלפעמים שתראה דם ולא ירגישו בדבר אבל רבינו שלמה פירש [שם] עונה לילה ויום וזה לא מצינו בכל התלמוד שתקרא עונה כי אם יום אחד לבדו או לילה לבדה. האשה היולדת בזמן הזה וספרה ז' ימים נקיים כמשפטה ולא טבלה ואחר כך ראתה דם הר"ז טובלת ומותרת לבעלה מיד שכל ימי טוהר אין ראויין לא לנדה ולא לזיבה אבל דם עצמו טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול כן אומרים ב"ה בנדה [דף ל"ד] שמטמא לה ויבש זה שאמרנו בראיית הדם שקודם טבילת היולדת לא תמנע האשה מלטבול מביא רבינו יעקב ראיה לדבר מדאמרי' שם [דף ל"ו ודר"ת בתו' שם] גבי יולדת נקבה בזוב שפסקה מלראות בשבוע ראשון ובשבוע שניה לא פסקה לדברי האומר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה ששבוע ראשון עולה ואין שבוע שני שראת' בו סותר הספירה אע"פ שהוא דם טמא כל שכן דם טוהר שאינו סותר שם [בדף ל"ז כל הסוגיא] תניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת בזיבה פי' שאם ספרה מקצת שבעה ואחר כך ילדה ובשעת לידה לא ראתה אינה סותרת אע"פ שראתה בתוך השבע' של לידת זכר או בתוך י"ד של לידת נקבה תשלים אחר כך ותטבול ומותרת וסובר רבי מרינוס וכן סובר רבא בסמוך אליבא דרבי מרינוס שאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם איבעיא להו מהו שתעלה פירוש אם לא ראת' בתוך השבעה של לידת זכר או בתוך י"ד של נקבה אם עולין לספירת זיבתה שראתה קודם לידה או לא או אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראתה או אפי' ראתה בתחילה שבעה לזכר וי"ד לנקבה ובסופן לא ראתה בשנים או שלשה ימים מהו שיעלו למנין שבעה ותשלים אחר כך פירש רבינו שלמה בתשובה [ובתו' שם כל הסוגיא] שזו הבעיא היא אליבא דרבי מרינוס דאילו לפנים שם [דף נ"ד] שואל התלמוד ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו כו' ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא אחת שתי פעמים בתוך הגמר' ונחלקו על זה אביי ורבא אליבא דר' מרינוס [שם דף ל"ז] אביי אמר כשם שאינה סותרת כך אינה עולה ואינו סובר כברייתא שם [דף נ"ד] שסוברת עולה ורבא אמר שסובר רבי מרינוס דדווקא אינה סותרת אבל עולה כבריי שם לפי זה אין לנו כח לפסוק כרבא מאחר שלא נחלקו כי אם בדעת רבי מרינוס וכן מוכיח לשון סותרת שהזכירו בדבריהם אבל לדעת עצמם יכולין לסבור שניהן דאין עולין או יסברו דעולי' כברייתא דס"פ בא סימן ובשאלתות דרב אחאי פוסק כרבא מפני שאין הלכה כאביי בשמועות אלא בי"על קג"ם וכן פסק רב סעדיה בחיבור טומאה וטהרה שיסד דעולים וכן דברי ר"ח ורב אלפס וה"ג וחולק רבינו יעקב על כולן ואומר שהלכה כאביי דאמר אין עולין דרב פפא שהוא בתראה סובר כן בפר' בא סימן [דף נ"ד] ומפרש הברייתא שלשם שסוברת כן ואומר רבינו יעקב שלמ"ד של לידתה היא למ"ד של יע"ל קג"ם ולפי שכבר קדם סימן היו"ד לא אמר יע"י יאוש עד ימי שתיבת יע"ל נוחה יותר להזכיר בגירסא ועוד מדקדק רבינו יעקב בפ' המפלת [דף ל'] בברייתא דאשה טועה שאמר שם ש"מ ש"מ ש"מ מג' דברים ועוד היה יכול לומר ש"מ רביעי ש"מ ימי לידתה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה ומפר' שלכך לא חש לומר כן שלמדנו זה מתוך הברייתא מפני שזה פשוט לתלמוד אבל השלש דברים שלומד שם הם דבר חידוש ודוחה ר"י ראייה זו שלכך לא אמר זה הש"מ מפני שאין מחלוקת בדבר זה שלאביי לד"ה אין עולין ורבא נמי מודה דלרבי אליעזר [בפ' בנות כותים דף נ"ז] אין עולין ואותה ברייתא כר"א ולכך לא חש לאומרו ואדרבה קשה לפי' רבינו יעקב למה אין אביי עצמו מביא אות' ראייה דברייתא דטועה לדבריו ועוד שכל הקדמונים והגאונים וסדר תנאים ואמוראים פירשו דלמ"ד של יע"ל קג"ם היא למ"ד של לחי העומד מאליו ואע"פ כן נהגו בצרפת להחמיר כרבי' יעקב לומר שאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו.
גרסינן בנדה [דף ס"ח] אמר רבי יוחנן אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למו"ש ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הילכתא אהילכתא שאומר שם עוד שהילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ומתרץ לא קשיא הא דאיפשר הא דלא אפשר ופירש שם רבינו שלמה ותמה על עצמך היאך אשה חופפת וכו' כלו' בקושי התירו להרחיק טבילת' מחפיפתה אלא מפני שבעניין זה טוב יותר לחוף ביום שאם חופפת בלילה מתוך שתאבה לבעלה ממהרת ואין חופפת כראוי ופירש הא דאיפשר לחוף ביום כגון בימי החול חופפת ביום הא דלא איפשר לחוף ביום כי אם בלילה כגון שחל ליל טבילתה במו"ש שאם חופף ע"ש לא תהא סמוכה לטבילתה לכך חופפת ליל טבילתה במו"ש אפס במקום שאינה יכולה לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט פסקינן שם כרב חסדא [בדף ס"ו] שאומר שם דהאשה חופפת בע"ש וטובלת במו"ש או בליל שני של י"ט שלאחר השבת ובשאלתו' דרב אחאי פרש' אחרי מות [בסימן צ"ו ובתו' שם בד"ה כך דף ס"ה כל הסוגיא] מפרש להיפוך הא דאיפשר לחוף בלילה לא תחוף אלא בלילה ולא ביום הא דלא איפשר לחוף בלילה כגון שהיה שבת או י"ט אז אינה חופפת בלילה ולפי"ז הפי' נשים שלנו שחופפות תמיד ביום הואיל ונכנסות שם בחמין בעוד היום גדול ושוהות שם עד הערב חשובה חפיפה זו כאלו היא בלילה לד"ה ורבי' יעקב מפרש שאין מדבר כלל בימי החול אלא כך הוא אומר במקום שאפשר לחוף במו"ש תחוף בלילה ולא תרחיק לחוף מע"ש אבל במקום שא"א לחוף במו"ש כגון שאירע בו י"ט אז חופפת בע"ש אע"פ שטבילתה בליל מו"ש או בליל שני בשבת שהוא י"ט ולכל הפירושים נשים שלנו שחופפו' ורוחצות בחמין עד הערב וטובלות בלילה מנהג כשר הוא, טוב ונכון הדבר לאש' החופפת מערב שבת וטובלת למו"ש שתרחץ מע"ש כל גופה וראשה וכשיהיה מו"ש תחמם קדירה גדולה מלאה מים חמין ותשפשף שם גופה בידים ותסרק גם ראשה עוד במסרק היטב ואם הוא י"ט במו"ש או הל טבילתה ליל שני בשבת והרי שני ימים טובים אירע באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק כלל ראשה אז תרחוץ בחמין מע"ש ותחוף ותסרוק ותשמור עצמה בימים שבנתים בכל היכולת מכל טינוף ובליל טבילתה תנקר ותחצוץ שיניה בטוב מפני המאכל שאכלה בימים שבנתים שלא ישאר פירורין ולא בשר ולא עצם שאם היה שום דבר בין שיניה בשעת טבילת' יהיה חוצץ שאע"פ שאין צריך ביאת מים בשיניה מ"מ ראוי' לביאת מים בעינן [שם בדף ט"ו] שהרי מעשה היה בשפחתו של בית רבי שטבלה ומצאה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת.
בנדה [דף ס"ז] שוים רב ורבי יוחנן שנדה בין בזמנה כגון בשביעי בין שלא בזמנה כגון בשמיני ובתשיעי לא תטבול אלא בלילה בשביעי לא תטבול אלא בלילה מן התורה שהרי צריכה ז' ימים שלמים לילה ויום [כן הוא בפ"ת סי' ק"א וכן משמע בפרש"י שם] ובשמיני ובט' לא תטבול אלא בלילה משום סרך בתה פיר' שתהא בתה סבורה שהוא יום הז' ותעשה כך היא לעצמה ותטבול ביום הז' ואומר שם שהתקין רב אידי בר אבין בעיר נרש שיטבלו הנשים ביום הח' מפני פחד האריות וכן רב אחא בר יעקב בעירו מפני פחד הגנבים וכן רב יהוד' בעירו מפני הצינה וכן רב במחזוא מפני שומרי העיר המעלילי' על אותם ההולכים בלילות ואם לא כך היו כולם מצריכים לטבול בלילה [ע"ש בתו' בד"ה משום ותמצא מבואר] אע"פ שבימיהם היתה נוהגת חומרא דרבי זירא כדגרסינן התם אמר ליה רב פפי לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זיבה שוינהו רבנן לטבלו ביממא והשיב לו שאין לעשות כן משום דר"ש ודבר זה בארנו למעלה, רבי' שמואל היה מצריך ללכת לטבול אחר חשיכה [בתו' דלעיל] ור"ת לא היה מצריך רק כשתשוב מן הטבילה יהיה חשיכה ומו' כתב שנכון להחמיר כרבי' שמואל משום סרך בתה שלא תאמר שאמ' מבעוד יום טבלה ורבי' משולם התיר בעיר שיש לחוש מפני גנבים או מפני שומרי העיר לחוף בערב שבת שהוא יום ז' שלה ולטבול למחרת ביום השבת שהוא יום השמיני שלה ואס' רבי' יעקב לעשות כן מפני שיש כאן שתי קולות קולא אחת לטבול ביום שיש לחוש לסרך בתה וקולא אחרת להרחיק החפיפה מן הטבילה ושתי קולות ביחד לא מצינו שיתיר התלמוד.
האשה צריכה בשעת טבילה להרחיב ירכותיה שלא יגעו זה לזה ולא לגופה ולפשוט זרועותיה מעל גופה כדי שיכנסו המים בכל מקום כדברי ריש לקיש בנדה [דף ס"ז] אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה דתנן בנגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זתים והאשה נראית כעורכת פת וכמניקה את בנה ובספרים בנדה [דף ס"ו] לא כתיב כעורכת אלא כאורגת אמנם פירש בערוך כי היכי דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעים ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעלה לא צריך ופירוש זה הדבר דרך גדילתה כמו דרך גידוליה כמו שרגילה להיות כשהיא הולכת כדמפרש והולך והמשנה מפרש בת"כ [תזריע פרשת נגעים פרשה ח'] לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי כלו' צריך לכוף את עצמו כאלו הוא עודר כדי שיראנו הכהן ואם אין ראוי לראות בעניין זה טהור שאין צריך לכוף יותר שיתר על כן חשוב בית הסתרים וטהור וגם צריך לפשוט זרועותיו כמוסק זתים כדי שיראה הכהן בית השחי והאשה כעורכת פת לפשוט זרעותיה ולפסוק ירכיה כמקצת כדי להתחזק לערוך את הפת בחוזק וכמניקה את בנה לעניין להגביה הדד כאורגת בעמודים שמגבהת יד הימנית עד שמגלה בית השחי יתר על כן הוא בית הסתרים ואין קפידא אם אין מים באין שם רק שיהא ראוי לביאת מים. שנינו במסכ' מקוואות נתנה שערה בפיה קרצה שפתותיה כלו' דחקה שפתותיה לא עלתה לה טבילה. ואמר רבי יוחנן בנדה [דף ס"ז] עצמה עיני' ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה שצריך ראוי לביאת מים. ואמר רבא [שם בדף ס"ו] לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה אע"פ שאין צריכין לביאת מים צריך שיהו ראוין לביאת מים. אמר רבא [שם] האשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול מפני שנבעתת לטבול ותמהר ולא תטבול יפה. ומשום טעם זה אומר שם אשה לא תטבול בנמל מפני שנבעתת מהמון עם המתאספים שם. [בדף ס"ז] ואבוה דשמואל הוה עביד מפצי לבנתיה פי' מחצלות לפורשם לצניעות שלא יראום בני אדם וימהרו לטבול. כך פירש ר"ח [בתו' שם בדף ס"ו] והערוך [בערך כף] וכן אומר רבינו יעקב ולא גרסינן מה שכתו' שם בספרים ואע"ג דליכא השתא אימר ברדיוני נפל כלו' על ידי נדידה נפלו כי גירסא זו על מה שאומר שם [בדף ס"ו] נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה מפני השמנונית שעל ידיה. ובספרים ישנים [בתו' שם ד"ה פתחה כל הסוגיא] ובפירוש ר"ה ובספר רב אלפס [בהל' נדה בשבועות] כתוב אחר פתחה עיניה ביותר וכו' ולית הילכתא ככל הני שמעתת' כי איתמר הני לטהרות אבל לבעלה לא כי הא דאמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ופירש בערוך כי היכא דבעינן דרך גדילתה כשהיא בודקת לטהרה מנגעה ה"נ בעינן שתטבול דרך גדילתה לטהרות אבל לבעל לא משמע דקאי אההיא דאשה לא תטבול אלא דרך גדילתה [שם] ואריבדא דכוסילת' ואנתנה תבשיל לבנה ואפתחה עיניה ביותר וכן גבי כלי חרס ונמל רבינו שלמה מחקה מפני שכל האמוראים שאמרו דברי' ההם היו בבבל שאין שם טהרות ועוד היה מקשה במה דברים אבל רבינו יעקב אומר כי אותה הגירסא היא בחיבור רב סעדיה ובה"ג וגם רבינו משה [פ"ט] כתבה ואין לשנותה. וכן מצינו במסכת מקוואות דקאמר בפ"ב דהל' מקוואות ואלו חוצצין באדם וקחשיב בית הסתרים משמע דבעינן ביאת מים ממש ועל כרחך היינו לטהרות דאילו לבעל' לא בעינן ביאת מים ממש אלא ראוי לביאת מים כדאיתא בנדה [דף ס"ד] אמנם רואה אני בזה את דברי הרב ר"א שאומר דאף לגירסא זו אינו אומר לית הילכתא אלא בדיעבד אבל לכתחילה צריך ליזהר בכולן.
ואמר רבא [שם] דנידה טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ, אם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול פעם אחרת, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. והא דאמרי' בחולין [דף י'] טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן בשעת טבילה יש להעמידה בשלא טבל סמוך לחפיפה ורבינו יעקב [כל הסוגי' בתו' פרק בתר' דנידה בד"ה אם דף מ"ו ובאשרי] תירץ שבמסכת חולין מדבר בגוף שאין שם חפיפה לכך צריך לומר ברי לי אבל במסכת נדה מדבר בראש שחפף ומביא ראייה שחפיפות אינה בגוף כ"א בראש מדאמר רבא [שם בדף ס"ו] אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה תוכל לחוף משום דמשרו מזיא כך ראה מורי בפי' ר"ח ולא גרסינן אבל בקרירי לא משום דמשרו מזייא ודומה שר"ח רוצה לפרש משרו כעין שרויה כלו' שהשיער נהפך היטב על ידם עוד מביא ראיה גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף ראשו וכן הלל שהיה חופף ראשו בשבת [דף ל"א] ובנזיר [דף כ'"ב] חופף ראשו ומפספס אבל לא סורק וכן לא יחוף ראשו באדמה [שם] עוד ראייה מהא דאמר בב"ק [דף פ"ב] גבי עזרא שתיקן חפיפה דאורייתא עיוני בעלמא דילמא מיקטר כלו' שנקשר השער ובא עזרא ותיקן חפיפה ומה שאומר בכתובות [דף י"ז] משחא דחפיפות' קאמר מר לשם מדבר בחטטין שבראש והרב רבי' שמחה כתב במחזיר ויטרי בשם רבינו שלמה כי חפיפה היא בכל הגוף מדאמרינן בנדה [דף ס"ה] גבי אשתו של ראש גולה שהיתה בכעס עם בעלה והלך רב נחמן לפייסה והיתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר ואמר לה למה תמתיני עד למחר אטו עבדי חסרת דודי חסרת טשטקי חסרת ופירש רבינו שלמה טשטקי כסא לישב עליו במרחץ דודי להחם מרחץ ואם לא היה צריך לחוף אלא ראשה לא היה צריך כל זה אמנם ר"ח פירש דודי חסרת להחם בהן חמין ולהשליך במקוה מפני הצינה ואף לפירוש רבי' שלמה שפירש לרחוץ בחמין יש לפרש שלאחר שתעלה מן המים הצוננים תכנס בחמין להחם גופה וצשטקי פי' רבינו סעדיה מסרקות מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בבל הגוף ולסרוק ראשה במסרק פן נתקשרו השערות דא"ר הונא [שם בדף ס"ז] נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינה חוצצות שתים איני יודע ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת והלכה בר"י שהוא רבו.
וצריך להסיר כל גלד וכל מכה מעליה כדאמר רמי בר חמא [שם] האי ריבדא דכוסילתא פי' מכה של הקזה עד תלתא יומי לא חייצה שעדיין הגלד לח הוא מכאן ואילך חוצץ שנתייבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפי' מצטער יסיר הגלד מעל המכה או אבעבועות שחין שעתה לא היה דעתו להסיר וקרוי אינו מקפיד מ"מ רגילות הוא להסיר הכל או ימתין עד שיתרפא ויוכל להסיר בקל כל זה פי' רבינו יצחק בתשובה אחת תניא בתוספתא דמקוואות [ספ"ו] הצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ופירש ר"ת [וכן הוא לקמן מ"ע כ"ז] בתשובה אהת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצואה תדע שהרי תנן במס' מקוואות אלו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן עוד אומר רבינו יעקב דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כל כך מעט שאין מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אין חוצץ אמר מר עוקבא [בנידה דף ס"ז] ליפלוף שבעין ששנינו במס' מקוואות [פ"ט] שאינו חוצץ דווקא בלח אבל אם היה יבש חוצץ פי' ליפלוף ליחה לבנה קציא"ה בלע"ז ומה ששנינו במס' מקוואות [שם] ליפלוף שחוץ לעין חוצץ זהו מפני שסתמו יבש אבל אותו שבתוך העין סתמו לח ולא הוצרך לפרש זה בגוף המשנה ורבינו יעקב מפרש [וכן פירשו התוס' שם] שחוץ לעין חוצץ בין לח בין יבש אמנם לגירסא דגרסי' [שם] ה"מ לטהרות ליפלוף וריבדא דכוסילתא אין חוצצין לכל הפחות בדיעבד כאשר בארנו לעיל. נהגו הנשים לחתוך הצפרנים קודם הטבילה מפני חששה של טיט ובצק שתחת הצפורן וכשאירע טבילה בחה"מ תחתוך צפורניה בשיניה או דרך שינוי דבמו"ק אמרינן [ד' י"ח וכל הסוגיא בתו' שם] דאין איסור לגלח הצפרנים במועד אלא בגנוסטרי פי' במספרים ושמ' ה"ה בסכין שגם בסכין רגילות הוא לגלחם או שפחתה גויה תגלחם לה וכן נכון לעשות דאע"ג דאמירה לגוי שבות במועד בכאן במקום מצוה מותר ויותר טוב בעניין זה משתעשה היא בעצמה ואם אין לה גויה תנקר בעצמה בטוב דטיט שתחת הצפורן ודייה. אמנם רב אלפס [במ"ק] פסק דבח"ה מותר אף בגנוסטרי ומה שאוסר לשם זהו דווקא באבל ודבריו כתבתי בהל' חה"מ. שנינו במקוואות [פ"י] חץ שהוא תחוב באדם, בזמן שנראה חוצץ; אם אין נראה, טובל ואוכל בתרומתו. ותניא בתוספתא [שם בפ' בתרא] אם קרם עליו העור ד"ה אינו חוצץ. ומפרש רבינו יצחק שהחץ או הקוץ שמדברת בו הברייתא היה נראה אם לא היתה הקרימה של עור אבל אם הוא כל כך בעומק שאינו נראה אינו חוצץ אפי' בלא קרימה כדמשמע בהמשנה. [שם]
ואשה שהשתינה ומצאה דם בתוך מימי רגליה פסקו שמואל ורבי אבא כרבי יוסי שאומר בפ' האשה [דף נ"ט] שהיא טהורה והטעם הוא מפני שדם זה מן המקור לא בא אלא ממקום מי רגלים שם. [דף ס"ה] ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש פי' כגון שרואה דם לאחר תשמיש מיד או אחר זמן [מבואר שם דף י"ד] כדי שתרד מן המטה ותבדוק עצמה שבכך הוי חיוב אשם תלוי וכל שכן אם נמצא הדם על שלו כשפירש ממנה בזה העניין קרוי מחמת תשמיש. הרי זו מותרת עוד לשמש פעם שנייה לאחר שתטהר ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש מותרת עוד לשמש פעם שלישית ואם עדיין ראתה מחמת תשמיש אומרת הברייתא [שם בדף ס"ו] שלא תשמש עוד לזה הבעל אלא תתגרש ותנשא לאחר. נישאת לשני וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לשלישי. נישאת לשלישי וראת' דם מחמת תשמיש משמש פעם ראשונה שנייה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. [שם] כיצד בודקת עצמה? מביא שפופרת פי' קנה של אבר ופיה רצוף שיהא חלק ולא יסרט את הבשר ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו. אם נמצא דם על ראש המכחול בראש המוך, בידוע שהוא בא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין. ונאמנת אשה לומר מכה יש לה באותו מקום שממנה יוצאה דם פי' לטהרה שלא בשעת וסתה. ותניא בתוספתא דנדה וכולן בודקים אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה מפני שדמיה טהורים. ומקשה התלמוד [שם כל הסוגיא בדף ס"ו] ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון. ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות וחוזר ומקשה ותבדוק עצמה בביא' ראשונה של בעל שלישי. ומתרץ לפי שאין כל כח הבעילות שוות. ופירש רבי' שלמה שכן מקשה התלמוד מתחילה למה תתגרש מן הראשון אלא תבדוק עצמה ומתרץ לפי שאין כל האצבעות שוות ומאחר שמזה הטעם יכול להתירה לשני בלא בדיקה מוטב שתתגרש ותנשא לאחר עד שתתחזק בשלש אצבעות ולא השאר לראשון בשגגת כרת משמע לפירושו שאסור' לשמש עוד לבעל ראשון אפי' בבדיקה מאחר שהוחזקה לו ג"פ וגם יכולה למצא היתר לעצמה להתגרש ולינשא לשני בלא בדיקה. וקשה לרבינו יצחק על זה דאם לראשון אסורה אף בבדיקה א"כ לבו של בעל שני ושלישי נוקפו ופורש. ועוד מקשה רבינו יצחק לפירושו שמסתמא שכמו שקושיא שניה שמקש' התלמוד ותבדוק בביאה ראשונה של בעל שלישי ולמה מותרת לו בלא בדיקה ומתרץ לפי שאין כל הכחות שוות כמו כן מסתמא מקשה מתחיל' למה מותרת לשני בלא בדיקה הלא הוחזקה כבר ג"פ א"כ תבדוק עצמה תחילה ומתרץ אין חזקה של בעל ראשון קרויה חזקה לבעל שני דאין כל האצבעות שוות ואפי' ראתה לראשון מן המקור אולי לא תראה לשני אבל ודאי אם רוצה לבדוק את עצמה ולישאר לראשון הרשות בידה כמו שמותרת לבעלה שלישי ע"י בדיקה. ומה שלא פי' התנא הבדיקה לאחר פעם שלישית של ראשון כדי שתשאר עמו כמו שפירש לבעל שלישי נראה דמשום עצה טובה דהשתא מותרת לשני בלא בדיקה מטעם ספק ספיקא שמא לא בא דם מן המקור אלא מן הצדדין ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני דאין כל האצבעות שוות אבל אם היתה בודקת לראשון ותראה דם בראש מכחול שעכשיו נתברר שמן המקור בא לא תהא מותר' לשני מטעם שאין כל האצבעות שוות בלבד ולפי פירוש זה אם אוהבת בעלה הראשון ורוצה ליכנס בספק זה שתהא אסורה לכל אדם ועגונה כל ימיה אם תראה בראש המכחול הרשות בידה לבדוק עצמה תחת הראשון. וכן משמע בתוספ' [דנדה] דמותרת לראשון בבדיקה ששונה שם. עד כמה מותרת לינשא? עד שלשה אנשים יתר מכאן אסורה לשמש עד שתבדוק ואינו מפר' שמביא' רביעית דראשון אסורה אף בבדיקה משמע שעיקר' נשנית להשמיענו היתר בלא בדיק' ועוד האריך ר"י בתשובתו להרב רבינו ברוך מריגנש"פורק ודווקא ברואה מיד לאחר תשמיש כשיעור שפירשתי בתחלת השמועה אבל אם ראת' לאחר זמן שפירשתי אינה אסורה לו בכך אפי' פעמים רבות אלא מותרת לו לאחר שבעה נקיים וטבילתה ואם יש רופא שסבור לרפאותה ולעצור הדם מלבא ע"י תשמיש, טוב הדבר לנסות את הרפואה פעם ראשונה ושניה קודם שהוחזקה. אבל לאחר פעם שלישית צריך להתיישב אם תוכל לסמוך על הרפואה ואפי' הוא רופא מומחה בדבר זה ולשמש אח"כ פעם רביעית.
פוסק רבינו יצחק [בתוס' דנדה בד"ה והילכתא דף ס"ח] דנדה שאירע טבילתה ליל תשעה באב אסורה לטבול ואין הלכה כאותה ברייתא דתניא בשבת [דף קי"א ובביצה דף י"ח] כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין בי"ה. שהרי בתענית [דף י"ג] חולק רבי חנינא סגן הכהנים ואומר כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. ואמרי' בירושלמי [דביצה] על זה הורה רבי לוי כחדא דרבי חנינא סגן הכהנים.
בנדה [דף ס"ו] אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז' נקיים ואין חילוק בין גדולה לקטנה דכשם שגדולה רואה דם מחמת חימוד כן קטנה רואה דם מחמת חימוד. ואם נשאת קודם הספירה החתן אסור לישן בחדר שהכלה שם אא"כ יש עמהם אחר באותו חדר. כיון שעדיין לא בא מעולם אל אשה זאת אסור להתייחד עמה, אולי יהא יצרו תוקפו ויבא עליה באיסור. כדאמרי' בכתובות [דף ד'] שאם פירסה כלה נדה ולא בעל, הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים.
גרסינן בנדה [דף ס"ז וכל הסוגיא תמצא שם מבואר בפרש"י] שאבוה דשמואל היה עושה לבנותיו מקוואות בימי ניסן ומפרש בשבת [דף ס"ה וגם שם מביא בפרש"י ובבכורות דף צ"ה ובנדרים דף מ'] שמא ירבו הגשמי' הנוטפין על הזוחלין הנובעים ותניא בת"כ [שמיני פ' י'] אך מעיין מיעוט לדרוש מעיין מטהר בזוחלי' פי' רבינו יעקב מכח ראיות וכן פירש בה"ג שמעיין מטהר אף כזוחלין וה"ה באשבורן אבל המקוה אינו מטהר אלא במים נחים באשבורן ולא בזוחלין וכיון דרבו נוטפים שהם מי גשמים והם זוחלין פסולי' למקוה ופוסק רבינו יעקב שאנחנו מותרין עתה לטבול בנהרות אף בימי ניסן אע"פ שהן זוחלין דאין לחוש לרבו הנוטפין דהא תניא בתענית [דף כ"ה] אין לך כל טפה וטפה שיורד מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיים וכן אומר שמואל [שבת דף ס"ה] נהרא מכיפיה מיבריך כלו' עיקר מה שגדל הנהר גדל מסלע שלו וממקורו הוא מתברך. ושאר דיני מקווה יתבארו בהלכות מקוואות [מ"ע רמ"ח].
שנינו בפ' המפלת שאין צורת הוולד נגמרת פחות מארבעים יום, אחד לזכר ואחד לנקבה. הילכך המפלת בתוך ארבעים יום אינה טמאה לידה ואפי' ביום הארבעים הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש הרי זו ספק יולדת וטמאה שבועיים אפי' לא ראתה כיולדת נקיבה ואין לה ימי טוהר כלל, [שם בדף כ"ד] המפלת צורת אדם דקה ביותר ואינה נכרת יפה ה"ז תשב לזכר ולנקבה כלומר שיש לה חומר ימי טומאה דנקיבה וחומר ימי טהרה דזכר וזהו הנקרא שפיר מרוקם. אבא שאול אומר [שם בדף כ"ה] איזהו שפיר מרוקם? תחילת ברייתו של אדם כרשון כך גירסת ר"ת ור"ח והתוספ' [בתוס' שם] כלו' חגב דהכי מתרגמינ' סלעם רשונא ובסוטה [דף ס"ה] אומר אבא שאול שתחלת ברייתו מטיבורו ולא מראשו, [בפ' המפלת דלעיל כל הסוגיא] גוייתו כעדשה פי' רש"י הוא הגיד שתי עיניו בשתי טיפות זבוב מרוחקות זו מזו שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבין זה לזה פיו מתוח כחוט השערה וחיתוך רגלים וידים אין לו. נתבארה צורתו יותר מזה ועדיין אין ניכר בין זכר לנקבה אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו ומבי' קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר ואם ראה באותו מקום כשעור' סדוקה הרי זו נקבה. ובכל אלו הרקימות של נפלים אין נותנים להם ימי טוהר עד שישעיר הולד. כדמסקינן בנדה [דף כ"ד] חומרא גדולה ההמירו על עצמן בבבל ובא"י ובספרד ובארץ המערב היא ממלכת מרוק שאין נותנין דמי טוהר ליולדת כלל וכל דם שרואה בתוך מלאת סופרת לו ז' נקיים כמו אחר מלאת אבל בלונברדי"אה ואשכנז ואגפיה וצרפת וארץ האי בועלין על דם טוהר כדין התלמוד שחומרא דר' זירא [בנדה דף ס"ו ולעיל כמעט בתחילת המצוה] אינה אלא בדם טמא ולא ביושבת על דמי טהרה.