שבת קמג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
התם כיון דמסרח דעתיה עילויה מאתמול הכי נמי מסתברא דרבא כר' יהודה סבירא ליה דדרש רבא אאשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביום טוב לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים שמע מינה:
מתניתין ב"ש אומרים במעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין וב"ה אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה מעבירין מלפני השלחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושער עדשים מפני שהוא מאכל בהמה גספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו (וחכמים אומרים) בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה:
גמ' אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודה וב"ה כרבי שמעון:
מעבירין מלפני השלחן פירורין:
מסייע ליה לר' יוחנן דאמר רבי יוחנן דפירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד:
שער של אפונין:
מני ר"ש היא דלית ליה מוקצה אימא סיפא ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אתאן לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור בהא אפילו ר"ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ההני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אמן ודפרסייתא אסור שמואל מטלטל להו אגב ריפתא (שרנ"ם שפ"ז סימן) שמואל לטעמיה דאמר שמואל ועושה אדם כל צרכו בפת רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי א"ל רב אשי לאמימר זוכי עושין גרף של ריעי לכתחילה רב ששת זריק להו בלישניה רב פפא זריק להו אחורי המטה אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס חשהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן:
רש"י
עריכה
התם כיון דמסרח - מעייא אי מצנע ליה עד אורתא:
מאתמול דעתיה עליה - לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוה:
אוד - פורגו"ן (שיפוד חתייה) דסתם עצים להסקה ניתנו ולא לטלטול כלי:
ואוד שנשבר - ביו"ט:
בשברי כלים - שנשברו היום דהוו להו נולד:
ש"מ - דכרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה:
מתני' מעבירין - בידים מעל השלחן:
עצמות - קשין שאינן ראויין לכלב:
וקליפין - של אגוזים דלית להו לב"ש מוקצה:
וב"ה אומרים מסלק את הטבלא - שיש תורת כלי עליה אבל לא יטלטל הקליפין בידים כרבי יהודה:
מעבירין מעל השלחן - סתמא היא:
פירורין פחות מכזית - וכ"ש כזית כדמפרש טעמא שהם מאכל בהמה:
ושער של אפונין - שרביטין של קטנית שהקטנית גדל בהם:
אפונין - ייש"ש (יישי"ש: בקיות (סוג צמחים, הכולל את האפונה)) :
עור בית אחיזה - [בית אחיזה] של עור שיאחזנו בו:
מקנחין בו - טבלא:
אין מקנחין בו - שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו:
ניטל בשבת - כשהוא נגוב:
ואינו מקבל טומאה - דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:
גמ' אנו אין לנו - אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת שיטתה וב"ש כרבי יהודה כו':
אסור לאבדן ביד - מדקתני מעבירין בידים ולא זריק להו:
דלית ליה מוקצה - דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל היה עמהן והיום לוקח מהם:
שאין מתכוין - שאין מתכוין לסחוט:
גרעינין - של תמרים והם לבהמה:
ארמייתא - תמרים רעים הם ומאכילין התמרים עצמן לבהמה הלכך אגב אימייהו לבהמה נמי קיימי:
פרסייתא - תמרים טובים הם ואין מאכילין אותן לבהמה:
כל צרכו - משתמש בו ואין כאן משום בזיון וממחהו בתבשיל:
לקנא דמיא - ספל של מים:
גרף של ריעי - צוברן לפניו כשאוכל התמרים עד שנמאסות בעיניו ונוטלן אותן מפניו כגרף של ריעי ונותנן לבהמה:
זריק להו בלישני' - אל עבר השלחן:
אחורי המטה - שהוא מיסב עליה:
תוספות
עריכה
התם כיון דמסרח. ומתקלקל ואין ראוי למאכל אדם מאתמול דעתיה עילויה ליתנו לבהמה אע"ג דבשער של אפונין ושל עדשים אסרינן לרבי יהודה אע"ג דחזו למאכל בהמה וכן גרעינין דלעיל בפרק במה מדליקין (דף כט.) דאמרינן לרבי יהודה אכלן אין מסיקין בגרעינן מ"מ הכא שרי כדפי' התם:
ליטול מהן אוד. נראה לר"ת כפירוש ה"ג דאסירי משום תיקוני מנא דלפירו' זה דאע"ג דלא מתקצא ליה גזרינן שלא יבא לידי תיקון כלי:
עצמות וקליפין. לא כפירוש הקונטרס דפירש אפילו קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמרא דכרבי שמעון סבירא ליה ור"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין כו' מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן בגמרא כוותיה:
אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י כו'. במסכת עדיות לא מיתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמא דהא מהא:
פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד. פי' בקונט' מדקתני מעבירין ולא קתני זורקין וקשה לרבי דברישא נמי קתני מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע"פ שמותר לאבדן ביד ועוד דאמרינן בברכות בריש אלו דברים (דף נב:) וב"ה אומרים אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית ומסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד ואי אפשר ליגרס התם אסור ונראה לר' דהכא גרסי' מותר ודייק מדאצטריך למיתני מפני שהוא מאכל בהמה דהיינו משמע דלא חזי לאדם והוו כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן. מ"ר:
ואם לאו אין מקנחין בו. אית ספרים דגרסי וחכ"א בין כך ובין כך מקנחין בו ולא יתכן דאמר בגמרא דבאין לו עור בית אחיזה אפילו ר"ש מודה דאסור משום דפסיק רישיה הוא וה"ר יצחק מדנפירא גרס בין כך ובין כך אין מקנחין בו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לר"י דהא בגמרא משמע דברישא מודה ר' יהודה דאמר אימא סיפא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אתאן לרבי יהודה אם כן בין כך ובין כך אין מקנחין בו לא רבי יהודה ולא ר' שמעון אלא ודאי לא גרסינן ליה כלל. מ"ר:
שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. אף על גב דכר"ש סבירא ליה דשרי לקמן בפרק בתרא (דף קנו:) נבלה שנתנבלה בשבת מיהו . מחמיר היה משום דהוה אדם חשוב כאביי ורבא דלעיל. ר"ת:
רבא מטלטל להו אגב לקנא דמיא. ואם תאמר והא רבא סבר לעיל כר"י דאית ליה מוקצה ואנוחי לקנא דמיא היכי שרי לכתחילה ויש לומר דשני לן בין היכא דאפשר למיעבד האי טלטול מאתמול להיכא דלא אפשר דכיפין ובר יונה היו מאתמול בידו והיה יכול לטלטלם אבל הני גרעיני תמרה לא אפשר ושרי אפילו לרבי יהודה ואף לאדם חשוב דאמר בביצה פרק יו"ט (דף כא:) דאמר ליה אביי לרב יוסף הני סופלי לחיותא היכי שדינן ביומא טבא לרבי יוסי דאמר לכם ולא לכלבים חזיין להסקה כו' בשבת מאי איכא למימר מטלטלין להו אגב ריפתא כדשמואל אלמא דאפילו רב יוסף דלא בעי למישרי לעיל אגב כפא וסכינא אפילו דבר הראוי לאדם שרי התם גרעיני תמרה אגב ריפתא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כא (עריכה)
יט א מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י"א, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תק"ז סעיף ג':
כ ב מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ז:
כא ג מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ט"ו, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"כ סעיף י"ז:
כב ד מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' ק"פ סעיף ד':
כג ה מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל':
כד ו מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' קע"א סעיף א':
כה ז מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"ד, ומיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ג, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ו:
כו ח מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל':
ראשונים נוספים
רבא כר' נתן סבירא ליה דאמר חי נושא את עצמו. עיקר דבריו של ר' נתן בפרק המצניע (שבת דף צד) ר' נתן אומר על השחוטין חייב על החיים פטור מפני שהחי נושא את עצמו. רבא כר' שמעון סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ועיקר דבריו של ר' שמעון גם בפרק המצניע (שבת דף צג) דתנן וכן כזית מן המת וכעדשה מן השרץ חייב ור' שמעון פוטר וגרסי' בגמ' אמר רבה אמר ר' יוחנן ורב יוסף אמר ריש לקיש פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו וכבר פירשנו זה בפרק יציאות השבת:
הכי נמי מסתברא דרבא כר' יהודה סבירא ליה דדרש רבא אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד אוד שנשבר ביום טוב אסור להסיקו לפי שמסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים וזה שוה לדברי ר' יהודה שאמר במשנה בפ' במה מדליקין (שבת ד' כט) ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה הואיל וסברא ליה כוותיה בנולד במוקצה נמי דתנן בסוף מסכתא (לקמן שבת דף קנו) ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן כר' יהודה סבירא ליה ולכך אמר סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לאומצא דדייקת מינה הא לא חזי לאומצא לא וכמו שאמר בתחילת מסכת יום טוב (דף ב) דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד כי הכלל עיקר אחד חוזר והיא ההכנה:
אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון וכן אמרו עוד מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה ועיקר דברי רבי יהודה ור' שמעון בפרק כירה (שבת דף מד) וכבר פירשנוה למעלה.
אתאן לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור עיקר דבריו של ר' יהודה במשנה במסכת בכורות (דף לג) ובמס' יום טוב (דף כג) וכבר פירשנו דבריו גם במס' זו בפ' כירה:
סליק פרק נוטל.
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כא (עריכה)
פיסקא האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת.
אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. פי' נעשת החבית כַּן לאבן ואסור להטות החבית כלל. והלכתא כוותיה דרבא דר' אמי אמר ר' יוחנן קאי כוותיה. בפרק כל הכלים:
היתה בין החביות מגביהה מטה על צדה כו'. תניא (א') ר' יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביהה למקום אחד ומטה על צדה ונוטל מה שצריך לו ומחזירה למקומה. מעות שעל הכר נמי אוקמוה משמ' דרב בשוכח אבל במניח נעשת הכר בסיס למעות ואסור אפילו לנערן ואמר רבה משמיה דר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו כגון שצריך (סבר) לישב עליו אבל אם הוא צריך למקומו מטלטלין ועודן עליו. וכן תני חייא בר רב מדפתי והא דא"ר הושעיא שכח ארנקי בחצר ור' יצחק דאמר שכח לבינה בחצר ויהודה בר שילא דאמר שכחו דסקיא מלאה מעות בסטין ואמרו שמניח עליה ככר או תינוק ומטלטלו ואמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתתא בשכח ולית הלכתא כוותייהו אלא הלכתא כרב אשי דהוא בתראה דאמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. אביי מנח כפא פי' תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר ורבא מנח סכינא אבר יונה והוא מליח אבל היה מבושל והיה מטלטל בן יונה אגב סכינא אמר שאלו מותרין לטלטלן בשבת דתניא בראשונה היו אומרים ג' כלים מותרין בשבת מקצוע של דבילה וזומלוסטרין וסכין קטנה שע"ג השולחן וכפה היא זומליסטרון כדתנן ניטלה כיפה טמאה משום מזלג. ואקשינן על רבה טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא דהא מוקצה הוא כלומר כר' יהודה סבירא ליה ולא כר' שמעון דאי ר' שמעון לית ליה מוקצה אלא אפילו בשר תפוח שרי לטלטוליה וכל בשר אחר בין חי בין מליח. ותוב אקשינן עליה ומי סבר לה רבא כר' יהודה והא א"ל רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ביו"ט ושדי מיעיא לשונרא כר' שמעון דאי כר' יהודה הא אמר כל דבר שאינו מוכן לאכילה אסור לטלטלו ואפילו בהמה לא היה מתיר לבודקה אלא באשפה שאם תמצא טריפה יניחנה באשפה. ומסקנא דשמעתא דרבה כר' יהודה ס"ל ופשוטה היא:
מתני' בה"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין וכו'. אמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון מעבירין מעל גבי השלחן פירורין פחות מכזית מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.
ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו אפילו לר' שמעון דהא אי אפשר שלא לסחוט באחוז בספוג אלא אם יש לו עור בית אחיזה.
גרעינין דתמרי. ארמי ארמייתא שרי לטלטולי הואיל וחזיין על גב אימן. פי' רכים הן ונאכלין עם התמרים עצמן.
דפרסייתא שמואל מטלטלינהו ואגב ריפתא וכו' שמעתא:
הדרן עלך נוטל אדם
הא דאמרן בגרעיני פרסיתא שמואל מטלטל להו אגב ריפתא. משום דמוקצין הן, בשבת עסקינן דביו"ט שרי לטלטלינהו דחזו להסקה ואע"ג דשברי כלים נינהו שמואל כר"ש ס"ל בפ"ק ובפרק בתרא דמכילתין אבל בשבת אינן ראוין לכלום לפי שאין מיוחדין להסקה והא דשדינהו רב לחיותא בפרק במה מדליקין, בי"ט מתוך שראוין להסקה אבל לא חזי לחיותא, וה"נ משמע בפ"ב דביצה:
והא דמטלטל להו אגב ריפתא י"מ דלא ס"ל כרב אשי דאמר לא אמרו ככר או תינוק למת בלבד, ואינו נכון בעיני לפי שאינו דומה מטלטל גוף האיסור ע"י דבר היתר המונח עליו דומיא דמת בככר או תינוק למטלטלי גוף המותר אע"פ שיש עליו איסור, ודשמואל נמי הכי הוה דמנח להו אגב ריפתא ומטלטל ריפתא ומטלטלי אגביה דומיא דליקנא דמיא דודאי גרעיני הוא דיהיב בגווה ולא ליקנא עלייהו דגרעיני והיינו דאמרינן שמואל לטעמיה לפי שהפת נעשה תשמיש לגרעינין אבל במניח ככר על המת ועל הארנקי לא מסיימי בגמרא ס"ל כשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת וכיון שעיקר הטלטול בדבר המותר ודאי אינו נעשה בסיס שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן וכן זו ששנו לב"ש מסלק את הטבלא כולה ומנערה, ה"נ הוא שמטלטל עם הקליפין שעליה עד מקום החנות ומנערה שם, ואי קשיא הא אמרינן בפ' כירה במטה שלא יחדה למעות אסור לטלטה, י"ל התם אסורה בטלטול קאמר לו שאינה מטלטל לצורך גופה להדיא בלא ניעור הא אלו רצה מנער והן נופלין וכן אם הוצרך למקומה מטלטלה ועודן עליו עד המקום שהוא צריך להניחה שם דהיינו מתניתא מעות שעל הכר, והראב"ד ז"ל אמר התם אע"פ שלא ייחדה בטלה לגבי מעות הכא גרעינין בטלי לגבי הפת וקליפין לגבי טבלא, ומפני זה כ' רבינו הגדול ז"ל לדשמואל ורבא אע"ג דקי"ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ובתוספות בשם רבינו תם ז"ל מפרשים דגרעיני תמרים כולהו מותרין לר"ש דחזו למאכל בהמה ושמואל אע"ג דס"ל כוותיה משום דהוא אדם חשוב מצריך להו רפתא, ועוד אמרו דלרבא דסבר כר"י מותר הוא דהני כיון דלא אפשר להניח עליהן או לעשות בהן הכנה מבע"י לכתחלה מותרין אגב רפתא ומנא אבל פירא ובר יונה דאפשר מבע"י לא שריא לכתחלה אלא בדבר המותר לאדם חשוב ודברים משובשין הן, ויש לי להשיב עליהן הרבה ומה שפירשתי נכון וברור:
[מתני'] הא דתנן: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין: פירש רש"י ז"ל: עצמות וקליפין שאינם ראוים למאכל בהמה, והקשו עליו בתוספות דהא תנן במתניתין שער של פולין של עדשים מפני שהוא מאכל של בהמה, ואוקימנא לה בגמרא כר"ש, אלמא הא לאו הכי לכולי עלמא אסור ואפילו לר"ש דלית ליה תורת כלי .
והא דתנן: מסלק את הטבלא כולה ומנערה: אוקימנא בגמרא כר' יהודה, ואע"ג דאית ליה לר' יהודה מוקצה ונולד הכא בצריך למקומה של טבלא. ואי נמי דהוי ליה כגרף של רעי. ואינו נאסר מתורת בסיס ואע"פ שהוא מניח מדעת על גבי הטבלא, דכיון דבאמצע שבת הוא ודעתו לסלקן לא הוי בסיס. וכבר כתבתיה בארוכה בריש פרק קמא דביצה בסייעתא דשמיא.
הכי גריס רש"י ז"ל: מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד: ואינו מחוור, דמאי סיעתא, דאי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין, הא נמי תנן (קמג, א) מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין. ור"ח ז"ל גריס מותר לאבדן ביד, וכן בתוס', והא דקא דייק כן הוא מדקתני מפני שהוא מאכל בהמה, דמשמע דלאדם לא חזי, והלכך מותר לאבדן ביד כשאר מאכל בהמה. והכי נמי משמע בברכות פרק אלו דברים, דאמרינן התם (נב, ב): ובית הלל בשמש תלמיד חכם שנוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.
[גמרא] הא דאמרינן: הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אימן ודפרסייתא אסיר: פירשו בתוספות דלרבי יהודה קאמר, אבל לרבי שמעון דלית ליה נולד אפילו בפרסייאתא שריין דהא חזיין למאכל בהמה, ושמואל דמטלטל להו אגב ריפתא, אף על פי דאית ליה כר' שמעון כדאיתא בשלהי מכלתין (קנז, א), אחמורי הוא דמחמיר אנפשיה, וכההיא דאמר רבא לעיל (קמב, ב) אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי, ורבא דמטלטל להו אגב לקנא דמיא משום דאיהו כר' יהודה סבירא ליה כדאמרן לעיל, ואף על גב דמשמע לעיל דרבא משום דאדם חשוב הוא לא מטלטל אלא אגב סכינא מידי דשרי לטלטולי בעיניה, הני מילי בר יונה וכל דדמי ליה דאפשר למעביד ליה הכנה מאתמול, אבל הכא דאי אפשר למעבד לה הכנה אחריתי מאתמול אפילו לאדם חשוב שרי. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל.
ויש לפרש עוד דהכא שמואל אפילו כר"ש הוא דעבד, דהא דמשמע בפרק במה מדליקין (כט, א) דלא אסר כהאי גוונא אלא מאן דסבר ליה כר' יהודה דאמר מסיקין בתמרים אבל אין מסיקין בגרעיניהן, הני מילי ביום טוב ומשום דרבי שמעון לית ליה נולד שרי לטלטוליה משום דחזו להסקה, אבל בשבת דלא חזו להסקה מוקצין נינהו דהא לא מחזי אלא להסקה, ואע"ג דחזי קצת לאכילת בהמה כיון דהשתא מיהא סתמן להסקה מוקצין נינהו, דבשבת להסקה לא חזי [ולכן] אסור לטלטלן, וכדתנן בפרק מפנין (קכו, ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן, והא דשדינהו רב לחיותא בפרק במה מדליקין (כט, א) ביום טוב בארמיאתה, מתוך שראויין להסקה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.
והא דמטלטלי שמואל ורבא גרעינין אגב ריפתא ולקנא דמיא, לאו משום דפליגי אהא דאמר רב אשי לעיל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, דהא לא דמיא לההיא ובהא אפילו רב אשי מודה, דההיא דרב אשי במטלטל את ההיתר אגב האיסור, כגון מניח ככר על המת ומראה עצמו כרוצה לטלטל את ההיתר ועושה לו האיסור בסיס, והלכך אסור מפני שהוא מטלטל את האיסור ממש, אבל הא דשמואל ורבא שמניח האיסור על ההיתר ומטלטל גוף ההיתר וניטל גוף האיסור עמו, בזה כולי עלמא שרו.
ואם תאמר מכל מקום יעשה הפת או לקנא דמיא בסיס לדבר האיסור. ויש לומר דאינו נעשה בסיס, דכיון שכל עצמו לא נעשה כן אלא לזרקן, דומה למה ששנינו מסלק את הטבלא ומנערה, כלומר במקום שהוא רוצה לזרוק שם הקליפין והעצמות. ואם תאמר והא אמרינן בפרק כירה (מד, ב) במטה שלא יחדה למעות יש עליה מעות אסור לטלטלה. יש לומר דההיא בשיש עליה בין השמשות, ואי נמי במניח לדעת באמצע שבת על ידי עכו"ם או תינוק ולא היה דעתו לנער ממנה בשבת, ואפילו עשוין ליטול משם מעצמן, דבכהאי גוונא יש לנו להעמידה שם בפרק כירה והלכך לרבי יהודה אסור, אבל כל שהניחן באמצע שבת על דעת לנערן, אפילו רבי יהודה מודה וכל שכן ר' שמעון. ואי נמי יש לומר דהתם במטלטל לצורך גופה בלא ניעור ובשאינו צריך למקומו ועודן עליה עד המקום שהוא צריך להניחה שם. והראב"ד זכרונו לברכה אמר דהתם אף על פי שלא יחדה למעות בטלה היא לגבי מעות דחשיבי, אבל הכא גרעינין בטלי לגבי פת וקליפין לגבי טבלא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
מעבירין מעל גבי השלחן קליפין ועצמות פי' המורה קליפי אגוזים ואינו נ"ל דהא אוקימנא לה כר"ש ובע"כ בקליפין הראויין לבהמה מיירי כדתני סיפא שיער של אפונין ושל עדשים ומוקמינן לה כר"ש וקשיא לי כיון דתנא ליה רישא מה צורך עוד לשנות שיער של אפונין אי למיסתמי' כבית הלל פשיטא דבב"ש במקום ב"ה אניה משנה ויש לומר דסיפא אתית לפרושי רישא דמה קליפין מעבירין הראויין לבהמה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה