חידושי הרמב"ן על הש"ס/סנהדרין/פרק ז


דף נה עמוד אעריכה

בפרק ארבע מיתות הא דבעו מיניה מרב ששת כותי הבא על הבהמה מהו, כלומר מהו שתהא בסקילה תקלה וקלון בעינן בישראל במזיד דאית בה תרתי והכא תקלה איכא שהכותי חייב קלון ליכא דשכיח בהו הכי ולא מתבייש, ועוד דלקלון דכותי לא חיישינן או דלמא תקלה אע"פ שאינו קלון מתחייבת בהמה לסקילה ופשט לה רב ששת תניתוה והיא ברייתא של תורת כהנים ומה אילנות וכו' והברייתא מתחלתה כך היא שנויה והרגת את האשה ואת הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא מפני שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל, והלא דברים קל וחומר ומה בהמה שאינה יודעת בין טוב לרע על שבאת לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל אדם שגורם לחבירו להטעותו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות והלא דברים קל וחומר ומה מקומות ואילנות שאינן רואין ולא שומעין ולא מדברים על שבאת לאדם תקלה עליהם אמרה תורה שחת שרוף וכלה והעבירם מן העולם אדם שגורם לחבירו להטעותו מדרך חיים לדרך מות עאכ"ו וכי מפני מה אמרה תורה לאבד את כל המקומות ולשרוף את האילנות מפני שמזכירין גנותו של אדם והלא דברים קל וחומר ומה אם כך חס המקום על כבודן של רשעים ק"ו על כבודן של צדיקים ע"כ הברייתא השנויה בסיפרא, הנה פשט רב ששת מתחלת הברייתא הזו דכותי העובד לאילן נאסר האילן ומתחייב על ידו שריפה וכ"ש כותי הבא על בהמתו, ואקשינן עליה אלא מעתה דמשום תקלה נסקלת כותי המשתחוה לבהמתו תיאסר ונסקלה, ומפרקינן כיון דאשכחן בישראל שאין נעבד אסור להדיוט איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור, ואקשי לישראל עצמו תיתסר מידי דהוה ארביעה דהא לישראל אפילו קלון איכא, ומתרץ אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט, ומשום קלון מועט לא קטלינן לה לבהמה ופי' רש"י ז"ל דס"ל לאביי דתקלה וקלון בעינן ולית ליה דרב ששת א"נ ס"ל כוותיה ומתוך דקלונו מרובה איכא קלון אפילו לכותי.
לשיטת רש"י ז"ל קשה מה ענין אילנות נעבדין לבהמה נעבדת התם איסורא בעלמא הוא דנאסרין משעת עבודה ואפילו בלא עדים מה שאין כן בבהמה דבגמר דין הדבר תלוי אלמא זו משום תקלה נאסרת ובגמר דין איכא תקלה ואלו משעת עבודה נאסרין בלא עדים דליכא תקלה כלל, ותו קשיא דהא אשירה דכותי יש לה ביטול אלמא איסורא בעלמא רביעא עליה ובביטול פקע איסור מינה ואע"פ שהכותי נהרג אלמא לאו משום תקלה הוא, וא"ת נעבד דישראל דלית ליה ביטול אדרבה היא הנותנת דתקלה וקלון בעינן הלכך בישראל דאיכא תקלה וקלון אין לה תקנה להתיר דומיא דנרבע אלא שחת ושרוף וכלה בכותי שאין שם קלון לא חשש הכתוב לתקלה אלא אסור הוא שאסר הנעבד כדי להתרחק מע"א עד שתבטל ותו קשיא דהאי ברייתא בת"כ קתני בהם בהדיא קלון בע"א בכותי דקתני מפני שמזכירין גנותו של אדם וכו', ועוד הקשו ז"ל על שיטתו של רש"י ז"ל שפירש דאביי לית ליה דר"ש והרי על עיקר לא בא לאביי אלא לתרץ הקושיא שהקשינו על רב ששת אלא מעתה כיון דלא בעיא אלא תקלה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר וניקטלה, והלשון האחר שאמר הרב ז"ל שמתוך שקלונו מרובה איכא קלון אפילו לכותי קשה מזה דלא מדכרינן בגמ' הך סברא ועוד דמ"מ איתותב ליה רב ששת ואיהו לא אמר אלא תניתוה אילנות וע"כ ליכא למיגמר כלל ובודאי שזו השמועה קשה ועמומה.
ושם בתוספות נאמרו בה לשונות דחוקים הרבה ורחוקים ביותר מלשון הגמ', אבל כך אני סובר בפירושה דבעו מיניה דרב ששת כותי הבא על הבהמה מהו ופירשו בגמ' דבעיין משום דתקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא וקלון ליכא דלא חיישינן לקלון דכותי שאינו מתבייש ממנו כישראל, או דלמא תקלה עיקר וא"ל רב ששת תניתוה אילנות נעבדין דארץ ישראל שאמרה בהם תורה השחת שרוף וכלה ואין להם תקנה נמי בביטול ומשום תקלה דכותין הן נשרפין, ורב ששת לא חשש עכשיו לסוף הברייתא ומ"מ איפשטא בעיא והוא לא בא ללמד אלא על עיקר בעיין דכותי הבא על הבהמה לומר שהיא נסקלת מאילנות ואי משום תקלה לחודה ואי משום דאיכא נמי בכותי בעבודת אלילים קלון כ"ש דאיכא קלון בעריות, ומה שהקשו מענין הביטול שהרי נעבד דכותי יש לו ביטול אע"פ שהכותי במיתה אלמא לאו משום תקלה וקלון דכותי הוא ואע"פ שאילנות דא"י אין להם ביטול התם משום דחשיבי עבודת אלילים דישראל כדאיתא בפ' כל הצלמים, זו הקושיא אינה לר"ש אלא לעיקר הברייתא שמפרשת טעם השריפה משום תקלה דכותי או קלון שלו, אבל י"ל דביטול עצמו טעמא אחרינא הוא דכל ששמו עליו חשש הכתוב לתקלה או לקלון דעובד וכיון ששברו ובטלו ונעקר שם ראשון ממנו אין כאן משום תקלה וקלון ופנים חדשות באו לכאן וכשאסר ע"א דישראל אפילו לאחר ביטול לא משום תקלה וקלון דישראל דהא קי"ל ע"א של כותי ביד ישראל אסורה אע"פ שהעובד כותי שלא אמר השחת שרוף וכלה משום תקלה או קלון דכותי שתבא לרשותך קודם ביטול אסורה עולמית אלא הטעם גזירה שלא יחמוד ויקיים ומה שהקשו שהנעבד איסורו מיד קודם גמר דין שלא בעדים ואפילו שאין הכותי בסקילה י"ל קסבר ר"ש ישראל הבא על הבהמה בשוגג נסקלת אע"פ שאין הרובע בסקילה דומיא דאילנות ומ"מ תקלה חשיבא ליה ואין צריך לומר כותי הבא על הבהמה בשוגג לפי שהוא נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד והלכך אילנות ובהמה נרבעת שוין הם אלא דדומה רב ששת חס רחמנא אבעלי חיים לידע בודאי אם באת תקלה על ידם לפיכך הצריכן הכתובעדה ועדים וגמר דין שאין הדבר אמת עד שיתברר באלו ולא הצריך כן בשאר הנעבדין כגון אילנות ומיהו כולם משום תקלה או קלון הם מתבערין כבר פרשתי פשיטותו של ר"ש בזה ואקשינן בגמ' אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר ונקטלה פי' זו הוקשיא על עיקר הברייתא היא דכיון ששמענו הברייתא שאמרה משום לתא דכותי ואילנות נשרפין הוקשה לנו בגמ' מיד אלא מעתה בבהמה נמי נאמר כן ומפרקינן ליכא מידי דלישראל לא אסרי והאי לישנא סירכא דשאר דוכתי נקט והכא ה"ק לישראל שרא אע"ג דאיכא תקלה וקלון טפי לכותי לא כ"ש והקשו לישראל נמי תהא אסורה דהא איכא תקלה וקלון טפי דומיא דרביעה גם זהו הקושיא על עיקר הברייתא ומשנתנו שפירשו טעם הסקילה משום תקלה וקלון וכן אילנות מפני כך הן נשרפין וחזר אביי למה שהיינו סבורין מתחלה ותירץ זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט לומר שאין טעם האיסור ברביעה אלא משום תקלה וקלון וסוגיא דברייתא נמי דקתני בסיפרא קלון דאילנות קלון מועט הוא ובבעלי חיים לא חיישינן ליה, נמצאת הברייתא מתורצת וטעם אביי מתורץ, ובודאי שעלה מדבריו בכותי הבא על הבהמה דפטור דלא כרב ששת והיה ראוי לבעלי הגמ' להקשות ולרב ששת דיליף בעלי חיים מאילנות תיקשי ליה הך אלא שבא רבא ופי' טעם אחר אמרה תורה בהמה הנהנית מעבירה תיהרג כלומר משום תקלה וקלון כדקתני מתני' בהדיא אלא דפריש רבא דתקלה וקלון בלא הנאה לא מחייבי בעלי חיים וזה הטעם עולה כדברי רב ששת, דכותי הבא על הבהמה תסקל ופשיטותא דאילנות לומר כשם שמצינו באילנות שנשרפין משום כותי דחיישינן לתקלה או לקלון נמי דידיה כשישראל כך בעלי חיים אע"ג דחס רחמנא עלייהו דלא קטלי להו אלא בתקלה דאתיא להו ברביעה דכותי כישראל דהא איכא הנאה ותקלה דכותי תקלה היא וקלון דידיה נמי קלון הוי וכיון דרבא פריק לרב ששת לא מקשינן בסיומא דאביי לרב ששת מידי כך נראה לי דרך השמועה וזה הפי' מלבן הסוגיא ומחזירה אותה כהוגן בלא קושיא ובלא שבוש:


דף סא עמוד אעריכה

הא דאמר רב אחא מדיפתי למאי דקא"ל רבא בר רב חנן לאביי וכו' איכה יעבדו למעוטי מאי. שיטה מגומגמת היא אצל רבותינו המפרשים ז"ל ומחוורתא דשמעתא דקסבר רב אחא מדיפתי דעיקר וסמכתיה דתנא דברייתא לא משום יתורא דזובח דהא איכא למימר איצטריך למחישבין מעבודה לעבודה א"נ דלא הוינן ידעינן מהשתחואה לחודה אלא עבודה הנעשית לגבוה כדכתיב והשתחוית לפני ה' אלקיך ואתיא זביחה ורביא כל הנעשה בפנים ואתיא השתחואה ורביא כל דרך כבוד אלא עיקר אסמכתא דתנא מאיכה יעבדו דמשמע בכל העבודות דוקא כדרכה ומעתה הוצרכו זביחה לרבות עבודות פנים דהקרבה והוצרכו השתחואה לרבות את עצמה ואלמלא דכתיב בלתי לה' אלקיך שריקן כל העבודות לשם המיוחד לא הייתי מרבה אלא זביחה בלבד דמיעוט דאיכה יעבדו אכולה מיתוקם בר מהני דפריט בהו רחמנא והוצרך נמי לא יזבחו עוד את זבחיהם אזהרה לזביחה שלא כדרכה כדכתיב בהשתחואה אזהרה ועונש אלא לרבא בר רב חנן איכה יעבדו מאי ממעט שאלו לרבות כדרכה דרך בזיון לא צריכא קרא דהיינו עיקר עבודה בכל מקום וכדאשכחן בפעור והא דאמרינן בכולהו תנוייה כדרכה מאיכה יעבדו נפקא לאו דאיצטריך להכא אלא להשתא דכתיב ודאי מהתם נמי נפקא ולא מיצטרך לאתויי קרא אחריני ודפשיטא ליה נקט והרי זה נכון: