עבודה זרה מז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נידון מחצה על מחצה אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ שנאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו ר"ע אומר כנדה שנאמר (ישעיהו ל, כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא:
גמ' והא קא מרווח לעבודת כוכבים א"ר חנינא מסורא דעבד ליה בית הכסא והא בעי צניעותא דעבד ליה בית הכסא דלילה והא אמר מר איזהו צנוע הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום ואע"ג דאוקימנא בכדרך מיהו צניעותא בעי למעבד דעבד ליה לתינוקות א"נ דגדיר ליה בהיזמי והינגי:
מתני' שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור סיידו וכיידו לעבודת כוכבים וחידש נוטל מה שחידש הכניס לתוכה עבודת כוכבים והוציאה הרי זה מותר:
גמ' אמר רב המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי והאנן בנאו תנן בנאו אע"פ שלא השתחוה לו השתחוה אע"פ שלא בנאו א"ה הני שלשה ארבעה הוו כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה חד קא חשיב ליה:
מתני' שלש אבנים הן אבן שחצבה מתחלה לבימוס הרי זו אסורה סיידה וכיידה לשם עבודת כוכבים נוטל מה שסייד וכייד ומותרת העמיד עליה עבודת כוכבים וסילקה הרי זו מותרת:
גמ' א"ר אמי והוא שסייד וכייד בגופה של אבן והא דומיא דבית תנן ובית לאו בגופיה הוא ומיתסר בית נמי איכא ביני אורבי מי לא עסקינן דשייע והדר שייעיה אלא כי אתמר דרבי אמי לענין ביטול אתמר ואע"ג דסייד וכייד בגופה של אבן כי נטל מה שחידש שפיר דמי דמהו דתימא כיון שסייד וכייד בגופה של אבן כאבן שחצבה מתחלה לעבודת כוכבים דמיא ותיתסר כולה קמ"ל:
רש"י
עריכהנידון מחצה על מחצה - אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ד' אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג' אמות לתוך שלו:
אבניו ועציו ועפרו - של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו לפי שאין ברירה. שרץ אין מטמא במשא:
שקץ - לשון שרץ:
נדה מטמאה במשא - דכתיב וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו אלמא טמיתיה לכלי אשר נשא אותה ואע"פ שלא נגעה שאפילו היו עשרה כלים זה על זה כולן בכלל אשר תשב עליו הן:
תזרם כמו דוה - בעבודת כוכבים מישתעי:
גמ' דעביד ליה בהכ"ס - שנפנה שם:
והא בעי צניעותא - ואנן תנן דאסור לבנות כותל להפסיק בינו ובין עבודת כוכבים לפי שבונהו לעבודת כוכבים:
במקום שנפנה ביום - שצריך צניעות ואע"ג דשנינו בפ' הרואה (ברכות סב.) לא תימא במקום שיהא צריך להתרחק בלילה כביום אלא אימא כדרך שנפנה ביום שיהא נפרע מיושב וכשיעור שנתנו חכמים טפח וטפחיים מ"מ ש"מ דבעינן נמי בלילה צניעות והכא ליכא צניעות דחזו ליה בני עבודת כוכבים:
היזמי והינגי - קוצים וברקנים:
מתני' שלשה בתים הן - לענין ביטול עבודת כוכבים:
בית - שתחלת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו:
הרי זה אסור - דכל הבית הוי עבודת כוכבים ואם העובד כוכבים בנאו אסור עד שיבטלנו שיתוץ ממנו קצת ואם של ישראל הוא אסור עולמית אבניו עציו ועפרו:
סיידו וכיידו לעבודת כוכבים - שהיה בית בנוי לדירת אדם והקצהו לעבודת כוכבים וטחו בסיד ועשה בו ציורין לעבודת כוכבים:
נוטל מה שחידש - אם בא ישראל לבטלו נוטל מה שחידש ומותר הבית ואע"פ שלא ביטלו עובד כוכבים או אפילו היתה של ישראל מומר שאין עבודת כוכבים שלו בטילה הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש וההוא חידוש שבטל אסור בהנאה לעולם ובגמרא מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לה עובד כוכבים אחרי כן נאסר כל הבית ובעי עובד כוכבים לבטלו ואם השתחוה לה ישראל אסורה עולמית:
הכניס לתוכו עבודת כוכבים - ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים אלא לפי שעה הכניס לתוכו עבודת כוכבים:
גמ' תלוש ולבסוף חברו - אבני בית תלושין ובנאן וחברן בקרקע:
אע"פ שלא השתחוה - וקסבר תנא דידן עבודת כוכבים אסורה מיד ואע"פ שלא נעבדה:
לענין ביטול בנה והשתחוה חד חשיב ליה - דבין בנה בין השתחוה כולו אסור אם של עובד כוכבים היא צריך עובד כוכבים לבטלו ואם של ישראל היא אין לה בטילה עולמית:
מתני' שלש אבנים הן - לענין ביטול עבודת כוכבים:
אבן שחצבה - מן ההר:
מתחלה לבימוס - מקום מושב עבודת כוכבים שמושיב הצלם עליה ועובדין את הבימוס כעבודת כוכבים עצמו:
הרי זו אסורה - ואפי' לא העמיד עליה ואם עובד כוכבים חצבה צריך עובד כוכבים לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגום ואם ישראל חצבה לעבוד עליה עבודת כוכבים אסורה עולמית:
סיידה וכיידה לעבודת כוכבים - והיא היתה חצובה ועומדת:
נוטל - ישראל מה שחידש העובד כוכבים וזורה לרוח והאבן מותרת שלא נעשה עבודת כוכבים אלא החידוש:
העמיד עליה עבודת כוכבים - לפי שעה ולא הקצה את האבן לבימוס וסילקה הרי זו מותרת ואין צריכה ביטול:
גמ' והוא שסייד וכייד בגופה של אבן - שחקק בה צורה בברזל אבל סייד וכייד עליה ע"י טיח מותרת בלא ביטול הואיל ולא עבדה עובד כוכבים:
והא בית - סיוד וכיוד שלה אינה נעשה ע"י חקיקה אלא טח על הכותל:
ביני אורבי - בין לבינה ללבינה מכניסו והוה ליה בגופה:
מי לא עסקינן - כלומר מתניתין סייד וכייד סתמא קתני ומי לא משתמע נמי דאי הוה בית שיע מתחלה קודם איסור והדר האי ושייעיה לשם עבודת כוכבים וקתני נוטל דלא סגי בלא נטילת חידוש:
לענין ביטול אתמר - ולא לענין תחלת איסור למימרא דלא ניתסר אלא אם כן סייד בגופיה אלא ודאי בלא גופיה נמי אסירא ור' אמי אביטול קאי וה"ק אפי' סייד בגופיה סגי לה בהא ביטולא דמתני' ולא בעי ביטול דעובד כוכבים:
ותיתסר כולה - ותיבעי עובד כוכבים לבטלה או אם היתה של ישראל תאסר עולמית קמ"ל דלא חייל שם עבודת כוכבים אלא אחידוש:
תוספות
עריכהאבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. ואפי' למ"ד (לעיל מא:) אין עובדין לשברים הב"ע כגון שהיתה עבודת כוכבים של ישראל או של עובד כוכבים והשתחוה לה ישראל ובירושלמי מוקי כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן וכן פ"ה:
בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים. פרש"י שתחילת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו וכן בסמוך גבי אבן שחצבה מתחלה לבימוס מקום מושב של עבודת כוכבים ועובדים את הבימוס כעבודת כוכבים עצמה ויפה כוון בזה דודאי צ"ל שהבית והאבן נעשו ליעבד דאי להיות משמשי עבודת כוכבים הא אמרינן (לעיל יט:) משמשי עבודת כוכבים אינן אסורים עד שיעבדו ואילו בגמרא קאמר גבי בית בנה אע"פ שלא השתחוה וגבי אבן נמי מדקתני חצבה מתחלה משמע דלא עבד בה כבר דאי עבד בה ל"ל חציבה מתחלה לכך הא גבי תפילין (ברכות דף כג:) אמרינן צר ביה ולא אזמניה וכן זו נמי לא ליבעי חציבה מתחלה אי עבד בה מיהו מתוך לשונו משמע שהבית והאבן נעשו להניח עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדים הבית והאבן וק"ק דגבי אשירה בסמוך אין לפרש כן שיהא נטוע לשום תחתיו עבודת כוכבים ואגב עבודת כוכבים עובדין [את] האילן דהא אמרינן בגמרא רישא ד"ה ואילו ר"ש אומר הואיל ולצורה הם עובדין נתיר להם את האילן ולא קאמר דאגב עבודת כוכבים עובדין את האילן לכן נראה לפרש בכל שלשתן שבנה וחצב ונטע להיות עבודת כוכבים עצמה והא דנקט גבי אבן לבימוס אע"ג דסתם בימוס רגילות הוא להיות משמש עבודת כוכבים כמו בימוס של מלכים מ"מ נקט בימוס שלא היתה חשובה בעיניהם לעבדה אלא אותם שדומה לבימוס לפי שבימה נותנין עליה עבודת כוכבים:
אבן שחצבה מתחלה. ה"ה דהוה . מצי למנקט זקפה להשתחוות לה כדא"ר יהודה (לעיל דף מו.) גבי לבנה ונ"ל דלא דמי דהא דא"ר יהודה דזקיפתה אוסרתה היינו בהשתחוה לה עובד כוכבים דאמר שליחותיה דישראל עביד כיון דגלי דעתיה דלעבודת כוכבים נתכוין אבל הכא בחציבה לבד נאסרה משום דהוי מעשה חשוב וה"נ אמר בגמרא בנה אע"פ שלא השתחוה וה"נ נימא חצבה אע"פ שלא השתחוה ומיהו לפי מה שפ"ה בגמרא דמתני' אתיא כמ"ד אסורה מיד ודאי הוי רבותא טפי בזקפה אע"ג דלא חצבה דמתסר אליביה כדמשמע לעיל אלא נקט חצבה כמו בבית בנאו ובאילן נטעו כו':
גדעו ופסלו לעבודת כוכבים. פ"ה לעבוד בגידולין שיגדלו מעתה ושאינו עושה עבודת כוכבים רק החידוש ויפה כוון שאם נתכוין העובד כוכבים לעקרו לעשותו לעבודת כוכבים ודאי הכל אסור אע"פ שאילן מחובר כיון שעשה מעשה בגוף האילן דומיא דעפר דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה:
ה"ג העמיד תחתיו עבודת כוכבים ובטלה הרי זו מותרת. ואע"ג דכי לא בטלה נמי לא הוי משמשין דהא אליבא דרבנן קא מוקמינא לה בגמ' דאמרינן אילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר והכא מסתמא לא נטע מתחלה לכך מדלא מפרש עלה שנטעו מתחלה לכך מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא שבשעה שעבודת כוכבים נראית תחתיה נראה כאילו נטועה מתחילה לכך:
והאנן בנה תנן. הוה מצי למימר וליטעמיך בימוס דתלוש הוא נמי תנא חצבה אלא חצבה וה"ה השתחוה וה"נ בנה וה"ה השתחוה:
אי הכי ג' ארבעה הוו. גבי בימוס נמי איכא למיפרך הכי דהא השתחוה לבימוס אסור ובחד שינויא מתרצי:
והוא שסייד וכייד בגופה של אבן. אור"י כי לאו דוקא נוטל מה שחידש ותו לא דא"כ אפילו לא סייד בגופה של אבן נמי נוטל מה שחידש אלא נוקב כל האבן מעבר לעבר כנגד החידוש ונוטל:
ראשונים נוספים
ומקשינן והא קא שביק רווחא לעבודת כוכבים ופרקינן דעביד ליה לאותו מקום שהניחו מופנה בית הכסא שלא להרויח לעבודת כוכבים:
והא בעי צניעותא. ופרקינן דעביד ליה בית הכסא דתינוקות דלית להו צניעותא. אבל גדול אע"ג דהא דתניא איזהו צנוע זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום ואוקימנא כדרך שנפנה ביום בצניעות מכוסה כך נפנה בלילה בצניעות אם היה הכותל שלו ושל עבודת כוכבים ידין מחצה למחצה אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ ר' עקיבא אומר מטמא אפילו במשא כנדה כו':
מתני' שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים הרי זה אסור כולו לעולם. אבל אם בנאו לשום בית דירה ואח"כ סיידו וכיירו לשם עבודת כוכבים נוטל הסיוד והכיור שחידש לשם עבודת כוכבים והבית מותר. לא סייד ולא כייר ולא חידש אלא הכניס עבודת כוכבים לתוכו והוציאה הבית מותר. ובא רב והוסיף אפילו לא בנה זה הבית לשום עבודת כוכבים אלא השתחוה לבית אסרו. והא דתנן במתני' שלשה בתים ולא תני ד' משום דלענין ביטול בנה והשתחוה חד הוא ולא מבטיל אלא בנתיצה לפיכך חשיב להו בחד:
שלש אבנים הן אבן שחצבה מתחלה לבימוס פי' בימוס במה. והיא מצבה של אבן אחת הרי זו אסורה לעולם סיידה וכיירה בגופה של אבן וחידש נוטל מה שחידש והאבן מותרת. העמיד עליה עבודת כוכבים וסלקה הרי זה מותרת:
שלשה בתים הם וכו'. פירש"י ז"ל שהבית עצמו נעבד וכן עיקר דאתיא כמ"ד ע"ז של עכו"ם אסורה מיד שאלו במשמשין ד"ה עד שיעבדו ולפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר בבימוס שאף אותו הן עובדין וי"ל שנעשה כמי שמגדל ע"ז וגידולי ע"ז כע"ז ונאסרין מיד כדאיתא בפ' רי"ש.
סיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש נוטל מה שחידש. פי' נוטל ישראל מה שחידש העכו"ם והשאר מותר בלא ביטול אחר שלא נאסר כלל.
העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת. כלומר שסילקה העכו"ם שכיון שסילקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשי' וה"ה דמצי למתני ביטול בע"ז עצמה אלא כולה דעביד ושרי ליה קתני. והיינו דלא קתני מסלקה והרי זו מותרת דמשמע דישראל מסלקה כדקתני רישא נוטל מה שחידש אלא אם סילקה עכו"ם מותרת שזה הוא ביטולה והיינו נמי דקתני סיפא דאילנות העמיד תחתיהע"ז וביטלה הרי זו מותרת אלמא צריכה ביטול ומשביטל ע"ז בטל משמשיה.
ומ"מ הני בבי דסיפא העמיד בהן ע"ז דמתסרי ארישא קיימי כגון בנה בית או ציירו נטע אילן או גדעו כדי שתעמוד ע"ז דאל"ה לא צריכי ביטול דמחוברין נינהו אלא לרב דעביד בית כתלוש בית מיתסר אבל אילן לא אלא ארישא קיימי בגוונא דמתסרי. ויש ספרים שכתוב בהן ונטלה כענין הוציאה וסילקה.
אבל רש"י ז"ל פי' הכניסו לתוכו ע"ז ולא נתבוון לעובדו ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא לפי שעה שהכניסו לתוכו וסילקה ישראל הרי זו מותרת ואין צריכה ביטול פי' לפירושו שאם הכניסה לשם קבע צריך לבטלו שכולו נאסר משום משמשי ע"ז וקשה לי א"כ ל"ל והוציאה אפי' כשהיה שם הבית מותר. וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה אסור מדרבנן גזירה משום בית של ע"ז.
ומיהו פלוגתא דר"ש ורבנן באשרה לא מסתגי לן שפיר להאי פירושה דר"ש אפי' בע"ז קבועה תחתיו התיר את האילן וי"ל ה"ק אחת מחלקת ר"ש ורבנן דלרבנן אפי' לשעה מיתסר אטו בית קבע. ולר"ש לעולם מותר ולא מחוור וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה גזירה אטו בית של ע"ז קבוע.
ובירוש' (ג,ז) מצאתי ר' הילא בשם ר"א והוא שהכניס ע"ז על דעתיה דר"א שני בתים הן והא תנן ג' בתים כאן לשעה כאן לשהות פי' קסבר ר"א אין מה שחידש אסור אא"כ הכניס לתוכו ע"ז ומקשי א"כ היינו סיפא ופריק רישא שהכניסו לשהות ולפיכך אסור לעולם עד שיבטל אבל סיפא שהכניסו לשעה וזה סיוע לדברי רש"י ז"ל.
אלא שדרך הירוש' דרך אחרת שלפי גמרתנו בבית נעבד היא וחידש נוטל מה שחידש אע"פ שלא הכניס שם כלום דומיא דרישא דקאמרינן בנה אע"פ שלא השתחוה.
ובספרי תני לה הכי בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור שנאמר אבד תאבדון את כל המקומו' חידש נוטל מה שחידש שנאמר ונתצתם את מזבחותם לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאו ה"ז מותר שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וצ"ע דמשמע דמן התורה הוא דצריך להוציאה וכיון דאסור הוא היאך מוציאה ישראל ממקומה שאתה קורא בה ואבדתם את שמם. וי"ל ה"ק כיון שאין הכתובמקפיד אלא באיבוד שמם מן המקום ההוא ממילא נלמוד שאם הוציאה עכו"ם מותר ומיהו של (א"י) [ישראל] אסורות היו ויש עוד לומר דמשמשי ע"ז אפי' של ישראל יש להם ביטול ע"י עובדיהן ועוד אפרש בזה לקמן בפ' רי"ש.
וי"מ שכולן אסמכתא בעלמא הך וכן נראה.
והראב"ד ז"ל פי' ג' בתים הן בית שבנאו מתחלה בין לעבדו בין להעמיד בו ע"ז אסור ואע"פ שלא השתחוה ואע"פ שלא הכניס שם ע"ז לפי שהבית מיוחד לעמידת ע"ז הרי היא כתוספת ע"ז ושל עכו"ם אסורה מיד [סיידו וכו' נעשה התוס, כעין ע"ז] הכניס לתוכו ע"ז והוציאה ישראל מותר לפי שאינו (באחד) [נאסר] בהכנסה ולא דמי למשמשין דהא לא עבד בה מעשה בגופה וכי לא הוציאה גזרינן וכן פי' ג' אבנים ה"ה והוא הטעם שאם חצבו מתחלה לבימוס נאסר מיד משום תוספת ע"ז וכן חידושו נאסר מיד העמיד עליה ע"ז אינה נאסרת בתורת משמשין מ"ט קרקע עולם שוייה.
אבל ג' אילנות פי' הרב ז"ל שנטעו או גדעו לשם ע"ז כלומר לעבדן לפי שאין העמדתם תחתיו אלא לצל והרי הוא פרוץ ואין כאן עומד העמיד תחתיו ע"ז וביטלה ישראל ה"ז מותר אבל לא הוציאה גזרינן ור"ש מתיר.
ואין פי' זה נכון כלל לפי שבתים ואבנים ואילנות שלשתן בלשון אחד ובענין אחד נשנו ואין לחלק בהן בפירושן ועוד דבטלה עכו"ם משמע ועוד ק"ל לפי' זה הכא את אמר בית ובימוס תוספת ע"ז הם ונעשה כמי שמגדל ע"ז והכא את אמר דאפי' במשמשין לא הוו דמיתסרו משיעבד בהן ועוד הא אמרי' בהדיא בפ"ק דכיפה שמעמידין בה ע"ז משמשי ע"ז הן ואינן אסורין אלא משתעבד והכא אמרת דכל הבית נמי אסור מיד.
(פיסקא) המשתחוה לבית אסרו. פי' משום דקסבר תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז כתלוש דמי ומיהו באילן כיון דמישרש וגדל מן הקרקע הוי מחובר כרבנן דשרו וה"נ מפר' לה להא דרב בפ' הנהנה במעילה דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי ואילו באילן ליכא מ"ד מעיל ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי בהמה תמימה ואילן יבש שאין בהם תפיסת ידי אדם דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן הוא כשנטעו גרעינין ולאו דוקא דאפי' נטעו יחור נמי שרו רבנן מטעמא דפרישית ואפשר דהיינו דקאמר מר דלאו אילן הוא דיתור נמי לאו אילן הוא ולרווחא דמלתא נקט לה גרעין.
אי הכי (הני) תלתא ד' הוו. ואי קשיא וליטעמיך סיפא גבי אבנים תיקשי לך ד' הוו דהתם ודאי השתחוה אע"פ שלא חצבה דהא תלושין נינהו. א"ל בשלמא סיפא לא אצטריכא ליה למתני השתחוה אלא רישא ליתני לאשמועינן דכתלוש דמי ומתסר.
אמר רב המשתחוה לבית אסרו: כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל: אמר רב המשתחוה וכו', דקסבר תלוש ולבסוף חיברו לגבי ע"ז כתלוש דמי, ומיהו אילן שהוא מושרש וגדל מן הקרקע מחובר הוי ומותר, כרבנן דשרו (מה, ב), והכי מפרש לה להא דרב במעילה פרק הנהנה (כ, א) דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי, ואילן ליכא מאן דאמר מעל. והא דרב הלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה.
עוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דחלוקי נחל הם כאבי הר ואינם נאסרים בהשתחואה, כדמשמע בירושלמי (בפרקין ה"ה) השתחוה לביצה, חזקיה אמר לא אסרה ור' יוחנן אמר אסרה, אמר ר' זעירא בביצה פליגי בחלק נחל לא פליגין, אמר רב הונא וקרא מסייע למאן דאמר בחלקי נחל לא פליגין דכתיב (ישעיה נז, ו) "בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך", פירוש: מאן דמר לא פליגין דדמו טפי להר, שנבראו מששת ימי בראשית, אבל ביצה אוכל היא ולא דמיא להר (נמוקי יוסף).
שלש אבנים הן, אבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה: ומיהו כתבו בתוספות דחצבה לאו דוקא, דהוא הדין זקפה, כדקיימא לן (נג, ב) זקף לבינה להשתחוות לה אסרה. והרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כתב שלא היו עובדי ע"ז נוהגין לעבוד את הבימוס אלא כשחצבוהו לכתחילה לבימוס, ואם גוי חצבה צריך גוי לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם, ואם ישראל חצבה לעבוד עליה ע"ז אסורה עולמית (נמוקי יוסף).
סיידה וכיירה לע"ז: והיא היתה חצובה ועומדת, נוטל ישראל מה שקידש הגוי ושוחק וזורה לרוח, והאבן מותרת שלא נעשה ע"ז אלא החידוש, ולא נתכוין לעשות לא הבית ולא האבן תשמיש ע"ז.
ועוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בחידושיו, דמשמשין שהניחו עליהן ע"ז שלא נעבדה עדיין אינן אסורין, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד (נמוקי יוסף).
[מח, ב] לא ישב בצלה: וכתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, לא ישב בצלה, דוקא אשרה דלצל עבידא, אבל בית ע"ז, תוכו ונגד פתחו ארבע אמות אסור, אחוריו מותר לצל, כדאמרינן גבי היכל (פסחים כו, א): שאני היכל דלתוכו עשוי (נמוקי יוסף).
היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור: מן הירושלמי משמע דאפילו ידענין בודאי דאיכא תקרובת ועבר תחתיה טהור, דכיון דטומאת ע"ז אינה אלא מדרנן, דאסמכוה לקרא ד_"ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) הם אמרו שלא תטמא בדיעבד בזמן שגוזלת את הרבים, דגרסינן התם על הא מתניתין (בפרקין הי"א), רב אבין בשם רבנין דתמן, זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת, דאילו כן קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. וכתב הרשב"א ז"ל, אלמא משמע מדברי הירושלמי דבדאיכא ודאי תקרובת כעין קבר עסקינן, ואף על פי כן אינו טמא משום דטומאת ע"ז שמטמאה כמתים אינה מחוורת, עד כאן (נמוקי יוסף).
כתב הרשב"א ז"ל: אותן אילני סרק שרגילין עכשיו ליטע בפתחי ע"ז, צריך לדעת על מה סמכו העולם לישב תחתיהם ולכוין להנאת צלם, דנהי דלא מקריא אשרה, דלא פלחי לה ולא מוקמי תחתיה ע"ז, מכל מקום אפשר דלנוי עשויה, וכיון דנויי ע"ז אסורין בהנאה ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דודאי לאו לנוי נוטעין אלא חק ע"ז לעבוד אותה באותן אילנות, וכענין שאמרו (נ, ב) ע"ז שעובדין אותה במקל, ונטיעתן זו היא תקרובתן, ותקרובת כזה אינו נאסר דתקרובת כעין פנים בעינן, ומשום הכי צלו מותר, דאפילו גופו בענין ה מותר, דאבני מרקוליס לא נאסרו אלא משום דכל אחת ואחת נעשית ע"ז לעצמה ומשום תוספת ע"ז נגעו באיסורן, ולפיכך התיר ר' שמעון במתניתין (ע"א) סתם אשרה, משום דסבירא ליה דבסתמא לא לאילן הן עובדין, ומשום תקרובת ליכא למיסר דלאו כעין פנים נינהו, ורבנן אסרי לה דבסתמא אף לאילן הן עובדין, אבל אם בריא שאין עובדין לאילן מותר, הילכך עכשיו שהוא בריא שאין עובדין לאילן, שמנהג נשאר להם מאבותיהם שהיו נוטעין אצל מזבחות ע"ז לתקרובת, ונטיעתן אצל המזבחות ראיה שלדעת תקרובת היו נוטעין אותן, ועל כן הזהיר הכתוב (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, הילכך שרי, עד כאן (נמוקי יוסףׂ)
הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא: קשיא ליה לרבנו הרמב"ן ז"ל, כי איכא דרכא אחרינא מאי הוי, דהא הוה ליה אפשר ולא מכוין ושרי כדאסיקנא בפרק כל שעה (פסחים כו, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין, או דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא.
ומורי הרשב"א נר"ו תמה על הקושיה הזאת, דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי, אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתניתין, שלפירוש הראשון שכתבנו במשנתינו (בריטב"א ד"ה ועבר) יש לפרש: דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא, אף על גב דספק טומאה הוא וספק טומאה ברה"ר טהור, הני מילי בדיעבד, אבל לכתחילה לא שרינן ליה, ועדיפא מההיא דאמרינן להו, הא מיא בשקעה זילו טבולו (לז, ב).
ולפירוש הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק, וזו באמת שיטת הראשונים ז"ל. ונראה לי כי הרמב"ן ז"ל נראה לו דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה, דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שויוה רבנן ואפילו לכתחילה, ואף על גב דאיכא דרכא אחרינא, וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא, שלא יהיה כנהנה ממנה. והכי פירושה: עבר דוקא אבל לכתחילה אינו עובר משום איסור מיהת, או דילמא עובר גם לכתחילה כיון שאינו מתכוין, ואמרינן דכי איכא דרכא אחרינא אינו עובר, דאף על גב דבפרק כל שעה (שם) אסיקנא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דכל דלא מכוין שרי ואף על גב דאפשר וכי (מסיק) [מכוין] אסיר ואף על גב דלא אפשר, התם הוא שעובר מבחוץ והריח בו ונכנס בחוטמו, אבל הכא שעובר תחתיה ממש, כל היכא דאית ליה דרכא אחרינא נראה שהוא מזיד ומתכוין להנאה, אבל היכא דליכא דרכא אחרינא לא מחזיא הכי, אדרבא אמרינן דהוה ליה לא אפשר ולא מכוין דשרי לכולי עלמא. ועובדא דרב ששת נמי דאמרינן דאדם חשוב שאני, משום הרחקת איסור הנאה דע"ז משמע ולא משום הרחקת טומאה. כן נראה לי לפי שיטת רבנו הגדול ז"ל, וכן פירשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל (ריטב"א).
רבי יוסי אומר, נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי: לכולי עלמא ודאי אין נוטעין לכתחילה, דמשנה היא במסכת תמורה (לג, ב) ואין חולק דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ולא אמרו שיקח הפרי ויטענו. וכתבו המפרשים ז"ל: דרבי יוסי אפילו בדיעבד אסר, ולפיכך האריך לומר מפני שהוא פרי, שהוא כפרי עצמו, דלאו זה וזה גורם הוא, לפי שאין שני הגורמים דומים, שאין האגוז גורם מעין הרקע, והכי אמרינן פרק אלו טרפות (חולין נח, א): ושוין בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא, ולא אמרינן שהתרנגולת והרקע זה וזה גורם אלא אותם שבאו על ידי זכר, ואיידי דתנא רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין.
וכתב הרשב"א ז"ל: בפירוש הרמב"ן ז"ל כתוב, בירושלמי במקומה מצאתי, שאם עבר ונטע אגוז של ערלה לרבנן מותר, מפני שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה, עד כאן, עד כאן לשונו (נמוקי יוסף).
אבניו ועציו ועפריו כו': פירוש או דחצי של גוי או של כולו אם אינו מבורר ובירושלמי הקשו ממשנתינו לריש לקיש דאמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה מותרת ותירצו תפתר כשהוא משתחוה לכל אבן ואבן ושמעינן מינה דביתו של גוי עבודה זרה ממש היא ולא משמשי עבודה זרה והכי נמי משמע בגמרא דילן בפ' רבי עקיבא דאמרינן התם דבמשמשי עבודה זרה דכולי עלמא מטמאין כשרץ ולא נחלקו אלא בעבודה זרה עצמה רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר תזרם כמו דוה ואם תאמר והא קרא במשמשי עבודה זרה הוא כדכתיב וטמאתם את צפוי כספך ואת אפדת מסכת זהביך וגומר ויש לומ' דצפוי ואפדה זו מרוקעים ומחוברים הם בעבודה זרה ונעבדים כמוה.
גמ' והא שביק רוחא לעבודה זרה: פירוש והוא מהנה לעבודה זרה ומהנה כי האי אסור הוא לדברי הכל וכדפרישנא בפ"ק.
דגדר ליה כו': פירוש בזמן דליכא סכנה ובזמן הזה מזבן לה לגוי בעלמא.
מתני' שלשה בתים הם: פירוש חלוקים בהנאתם לענין ביטול אסור ע"ז דרמו עליהו בית שבנאו מתחילה לע"ז פי' להיות נעבד כע"ז ממש והיינו דקתני הרי זה אסור כלומר שהוא אסור מיד אף על פי שלא השתחוה לו וכדאמרינן בגמרא בנה אף על פי שלא השתחוה וסתמא כמאן דאמר לקמן דעבודה זרה אסורה מיד שאינו נעשה בית זה להכניס בו עבודה זרה הא לכולי עלמא משמשי עבודה זרה אינם אסורים עד שיעבדו אלא ודאי כדאמרן ואעפ"י שאמרו בירושלמי רבי הילה אומר והוא שהכניס לתוכו ע"ז חולק הוא על גמרא דילן דאוקימנא לרב בשבנה ולא השתחוה.
סיידו וכיידו לעבודה זרה וחדש נוטל מה שחדש: פירוש והשאר מותר ואפי' ביטלו ישראל ואף על גב דאין ישראל מבטל עבודה זרה הכא לאו מדין בטול משתרי השאר אלא משום דלא חל עליה איסורא כלל כיון שלא נעשה לשם עבודה זרה ודי לו שיאסר מה שסייד וכייד לשם עבודה זרה הלכך כשנטלו ישראל מה שנטל אסור והשאר מותר וכשנטלו גוי על דעת בטול אפי' מה שנטל מותר והא דאמרינן שהשאר מותר לא תימא דמיירי דוקא בסייד וכייד על דעת שיהא הסיוד והכיוד לבדו ע"ז כדברי ר"י ז"ל אלא אפילו בשעשאו על דעת שיהא הכל ע"ז עמו כי די לעבודה זרה שתאסר בעשיה מה שנעשה לשם עבודה זרה והכי מוכח מדקתני לה במתני' סתם ולא פרישו עלה בגמרא מידי והרב רבינו יונה ז"ל הביא ראיה לזה דרבותא [ס"א דדכותא] קתני בסיפא גבי אשרה גדעו ופסלו לעבודה זרה נוטל מה שחרש ואמרינן עלה בגמרא דף מ"ח ע"א גדעו ופסלו מאן קתני לה אי רבי יוסי ברבי יאודה הא אמר עיקר אילן אסור ואם איתא דגדעו ופסלו בפירוש לעבוד את התוספת בלבד היאך יהא העיקר אסור ואפילו לרבי יוסי ברבי יאודה אלא ודאי בשגדעו סתם ודכוותא נמי ברישא דמתני' וכן נראה לי ראיה מדאמרינן בגמרא דהא קא משמע לן דאף על גב דסייד וכייד בגופו של אבן השאר מותר ואם בסייד וכייד בפירוש על דעת התוספות פשיטא מאי קמשמע לן ומה שהביא ר"י ראיה לפירושו מדאמרינן בסנהדרין אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בו מעשה אסרה דמשמע דבמעשה כל דהו מתסרא כולה כבר דחאה הרב רבינו יונה ז"ל דהתם לפי שהשתחוה לכל הקרקע אחר שעשה בו מעשה מה שאין כן בזו שלא השתחוה לו כלל ואם תאמר ואמאי לא מתסר השאר מדין משמשי עבודה זרה דהא מה שסייד וכייד עבודה זרה הוא יש לומר דהא לא קשיא שאין משמשי עבודה זרה אסורין עד שתעבד העבודה זרה כדכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיה' והסיוד והכיוד הזה נהי דאתסרו בעשיה לשם עבודה זרה מכל מקום עדין לא נעבדו כלל וזה ברור.
הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר: יש שפירשו אפילו הוציאה ישראל ולא מדין ביטול שהוציאה על מנת שלא לחזור דהא אין ישראל מבטל שום עבודה זרה אלא דמתני' כשיכניסה שם עראי לפי שעה לא על דעת לעשות הבית משמשי עבודה זרה ושורת הדין אפילו בעודה בתוכו לא מיתסר אלא שאסרוהו מפני מראי' העין וכשהוציאה משם חזר להתירו ויש שפירשוה אפילו בשהכניסו שם לקבע על דעת משמשין וכשהוציאה גוי על דעת שלא להחזירה שם לעולם שנתיאש ממנו ומאיסורו שזהו בטולו כדאמרינן בפרק דלקמן גבי בימוס של מלכים וכן פירשו בירושלמי שהקשו מסיפא על דרבי הילאי דלעיל דאסר רישא מדין משמשין ותירצו כאן לשעה כאן לעולם ושני הפירושים אמת וקרוב לומר שהתנא נתכוון לשניהם ולפיכך לא שנא אלא שלשה בתים ואם איתא ארבע הוא דהוין אלא ודאי דהני תרי כחדא כיילינהו ועל דרך הזה מתפרשות אידך בבי דקתני גבי שלש אבנים ושלש אשרות דתרתי קמייתא עשאן לשם עבודה זרה ואידך בתרייתא על דעת משמשין ודקתני בסיפא דאשרה העמיד תחתיו עבודה זרה איכא דגרסי ונטלה ואית דגרסי ובטלה ותרוייהו לחדא ענינא סלקי אלא דמאן דגריס בטלה מיירי בשבטלה גוי ושהעמיד תחתיו עבודה זרה מתחילה דרך קבע ואשמועינן תרתי חדא שכשם שאשר' אעפ"י שהיא נאסרת לדברי הכל בשנטעה מתחילה לשם עבודה זרה או בשנטעו ולבסוף עבדו למאן דאית ליה הכי הוא הדין שנאסרת בשדעתו לעשותה משמשי עבודה זרה ועבד בה עבודה זרה ואידך דכיון שבטל העבודה זרה נתבטלה האשרה דגוי שבטל עבודה זרה נתבטלו ממשמשיה ממילא ולאידך גירסא דגרסי ונטלה יכולנו לפרשה בשני פנים חדא בשנטלה ישראל וחדא בשנטלה גוי וכדרך שפירשנו בסיפא דשלשה בתים והגירסא ההיא מחוורת לפום אידך בבי דקתני לעיל גבי בתים ואבנים ובגמרא פריש דהך סיפא דאשרה פלוגתא דרבנן ורבי שמעון היא ועלה קתני איזו היא אשרה כו' דתנא קמא סבר דאשרה נחסרת אפילו מדין משמשין כדקתני סיפא דהכא והיינו דקתני איזו היא אשרה שאסרה תורה כל שיש תחתיה עבודה זרה כלומר אף על פי שידענו בודאי שלא נעבדה גופה דאשרה אלא שהכניסו תחתיה עבודה זרה להיותה משמשי עבודה זרה וזו היא גם כן סתם אשרה ואין צריך לומר שהיא אסורה כשנטעה לדעת עבודה זרה ור' שמעון סבר שאין אשרה נאסרה מדין משמשין ואשרה של תורה שהיא אסורה כל שעובדין אותה דוקא כגון שידענו בודאי שהשתחוה לה ומעשה של צידן ראו לגוים שהיו משתחוים כנגד האילן וסבורין לאסרו כי לאילן עצמו היו עובדים ומשתחוים וכיון שמצאו תחתיו עבודה זרה הכירו שלא היו משתחוים אלא לעבודה זרה ולפיכך התירו את האילן כי בודאי לדעת משמשין היה ואינו נאסר כך נראה פירוש המשנה לפשטה וכן נראה שיטת גמרא שלנו אבל יש שפירשו דאפילו לרבנן לא אסרה תורה אשרה אלא כשנעשית לעבודה זרה ממש לא מדין משמשין דמשתייה לאילן שהוא מחובר דהחמיר ביה רחמנא חדא דרגא טפי מהר ופירשו כן לפי שאמרו בירושלמי על מעשה של צידן אמר רב חסדא בסתם הם חלוקים מה נן קיימין אם בבריא שעובדין את הצורה ואת האילן דברי הכל אסור ואם בבריא שאין עובדין את האילן דברי הכל מותר אלא כן נן קיימין בסתם רבי שמעון סבר סתמן עובדין לצורה ולא לאילן ורבנן סברי סתמן עובדין לצורה ולאילן ולפי זה כל השלש אשרות ששנינו לעיל כולן מדין עבודה זרה ולא אתיא כאידך דבתים ואבנים וגם הדבר מתמיה בעצמו כיון דלענין עיקר עבודה זרה עבד רחמנא אילן כתלוש למה לא יהא גם כן גם לענין משמשין גם סתם אשריהם דאמר רחמנא הכל במשמע ודומיא דמצבותם ומזבחותם דכתיב בהדיא דהוו משמשין מן הסתם ומה שאמרו שאין האילן עושה עבדת משמשין כדרך בית לפי שאינו מגין יפה כבית אין זה טעם כעיקר לפי עניות דעתי.
ונראה שאף לדברי הירושלמי אוסרין חכמים אשרה מדין משמשין ואף על פי שלא עבדוה כלל אלא דכל היכא שהוא בריא שעבדו גם לאילן אינו מתבטל מפני נטילת העבודה זרה משם ולא מפני בטולה שהרי אף האילן עצמו נעשה עבודה זרה אבל כשהוא בריא שלא עבדו את האילן הרי האילן מותר בנטילת הצורה או בבטולה כדין עבודה זרה שנתבטלה שבטלו משמשיה אלא שחכמים מחמירין בסתמו אף על פי שמצאו תחתיו צורה כי אף לאילן עובדין עד שנדע בודאי שלא הכניסו שם עבודה זרה אלא לעבוד את הצורה בלבד ורבי שמעון מקל ואומר שתולין מן הסתם שאינו אלא משמשין כל זמן שמצאו תחתיו וכך פירוש המשנה איזו היא אשרה שהיא עבודה זרה ממש וצריכה בטול באנפי נפשה ואינה נתרת בנטילת עבודה זרה כל שיש תחתיה עבודה זרה כי מה שהתרנו במשנתי' אינו אלא בשהוא בריא שאין עובדין לאילן ורבי שמעון אומר דכל שעובדין אותה ודאי או שלא ולאו תחתיו שום צורה שהוא כבריא שעובדין את השרה אז היא ודאי אשרה של עבודה זרה ממש אבל כל שמצאו תחתיו צורה אין תולין את האשרה אלא במשמשין ובזו רבי שמעון מחמיר טפי מרבנן אבל אפשר שהוא מיקל באחרת דכל שאין האשרה ודאי אלא משמשין שאינו נאסר כלל ואף על פי שלא בטל הגוי עבוד' זרה שלו כשנטלה משם או שהניחו עדין תחתיו הרי הוא מותר וזהו שאמר נתיר להם את הגל וזהו שהעמידו בגמרא שלנו סיפא דלעיל פלוגתא דרבי שמעון ורבנן כנ"ל. ועתה נראה ודאי דלרבנן אין אילן נאסר מדין משמשין אלא כדרך עבודה זרה דהיינו בשנטעה לכך.
גמרא אי הכי שלש ארבע הויין: הקשה ר' הר"מבן ז"ל למאי דסלקא דעתיה דמקשה דשלש דוקא תנן הניח' גבי בית דסבירא ליה דבנה ואחר כך השתחוה מותר משום דסבר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי ושרי אבל מה יאמר גבי הא דתנן מציעתא שלש אבנים הן אבן שחצבו לעבודה זרה דהא התם אם השתחוה לעבודה זרה לאבן חצוב הא ודאי אסור דהא תלוש הוה וחצב אף על פי שלא השתחוה או השתחוה אף על פי שלא חצב שניהם אסורין ואם כן ארבע הוא דהויין ותירץ דסיפא כיון דלית ביה חידוש לא קשיא ליה אמאי לא קתני ארבע אבל גבי בתים דבכמה מילי דינו כמחובר אם איתא דהכא כתלוש דמי הוה ליה למתנייה בהדיא ויש מתרצין דאבנים נמי לא קשיא ליה דסבירא ליה למקשה דאמר דאבני הר שנדלדלו מותרין הילכך השתחוה ולא חצב מותר ואינו מתחוור לי דהא ודאי אפי' להאי סברה נהי דטלטול לא חשיב ביה תפיסה אם זקפה והשתחוה לא מתסרא ואם כן ליתני ארבע.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא שלשה בתים הן מה שכתבתי במהדור' קמא דלרבנן דאמרי אי זהו אשרה כל שתחתי' ע"ז שאם בנה הבית להכניס לתוכו ע"ז הרי הוא כאלו בנאו לשם ע"ז ממש לקבלו עליו באלוה ליתא כדכתבית התם דקשיא כיפה דמוכח מהתם דהכיפה הוא תשמיש ע"ז ואינה אסורה עד שתעבד והה"נ בית שבנאו להכניס ע"ז לתוכו אינו אסור עד שיעבד ויכניס שהבית הוא תשמיש לע"ז ומתני' דאסר בנה אע"פ שלא השתחו' ליכא לאוקמי אלא כגון שבנאו לעבדו ממש וקסבר ע"ז של נכרי אסורה מיד ואשרה נמי דאסרי רבנן כל שתחתי' ע"ז דוקא אם שם ע"ז תחתי' ועשא' תשמי' לע"ז נאסרה אבל אם עדיין לא שם הע"ז תחתיה אע,פ שנטעה על דעת להשים ע"ז תחתי' לא נאסרה עד שישים דמשמשי ע"ז היא וגם מה שכתבתי שם דלר' ישמעאל דשרי אשרה שתחתי' ע"ז שרי נמי בית שבנאו להכניס שם ע"ז עד שיבננו לשם ע"ז אבל אם בנאו להכניס אע"פ שהכניס מותר ליתא דלא גרע בית מכל תשמישי ע"ז שנעבדו ולא פליג אלא באשרה דהויא מחובר רק סבר מאי דכתב רחמנא ואשריה' תשרפון באש דוקא כשנעבדו אבל משום תשמישי ע"ז לא מיתסרי ורבנן סברי דאפילו משום תשמישי ע"ז נמי מיתסר וגם מ"ש שם שאם בנאו כדי להכני' והכניס ונאסר משום תשמישי ע"ז אם חזר והוציא ע"ז משם הותר הבי' מיד ליתא דכיון דהוי תשמישי ע"ז ונכנס שהכניס ע"ז לתוכו אין לו היתר עולמית עד שיבטל ע"ז כדתנן המבטל ע"ז ביטל משמשיה אבל בהוצאת ע"ז לא הותר ואם נעבד הבית כמו שדרך הגוים עכשיו שבעבור קלון ע"ז משתחוים לבית אין לו היתר לעולם עד שיבטל הבית עצמו שיסתרנו וכל פתרון המשנה הוא כאשר פירשה המורה ואם הכניס ע"ז לתוכה והוציאה דוקא לפי שעה שלא הקצהו לתשמיש ע"ז ניתר בהוצאת ע"ז כדפריש המורה אבל אם הקצהו והכניס הו"ל כשאר תשמישי ע"ז שנעבדו שהן אסורין לעולם עד שיבטל ע"ז אבל אם הקצהו במעשה בלמוד לא נאסר דטורדא דתפילי דאמרי' אזמני' ולא צר בי' צר בי' ולא אזמני' שרי ולא מיתסר עד דאזמני' וצר בי':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה