פתיחת התפריט הראשי

תלמוד בבלי


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

התם משום מררייהו אי הכי היינו דקתני עלה אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אאבל נגעו במטה אסורין תרגמה עולא במטה הנקברת עמו דמחלפי בתכריכי המת ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפילין אסור להניח בו מעות הניח בו תפילין יניח בו מעות אימא עשאו והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות כדרב חסדא ת"ש אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה בפסולות עור בהמה טהורה כשירות גאע"פ שלא עיבדן לשמן ר"ש ב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן א"ל רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמו ביה מת וארגי בגד למת א"ל אין כגון שכבי דהרפניא דרש מרימר הלכתא כוותי' דאביי ורבנן אמרי הלכתא כוותי' דרבא והלכתא כוותיה דרבא ת"ר דהרוגי מלכות נכסיהן למלך ההרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין ר' יהודה אומר אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין אמרו ליה לרבי יהודה והלא כבר נאמר (מלכים א כא, יח) הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו אמר להן בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה והלא הרבה בנים היו לו אמר להן אותו ואת בניו הרג שנא' (מלכים ב ט, כו) אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי ורבנן ההוא בנים הראוין לצאת ממנו בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך היינו דכתיב (מלכים א כא, יג) ברך נבות אלהים ומלך אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין למה לי ומלך ולטעמיך אלהים למה לי אלא לאפושי ריתחא ה"נ לאפושי ריתחא בשלמא למאן דאמר נכסיהן למלך היינו דכתיב (מלכים א ב, כח) וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח וכתיב (מלכים א ב, כב) ויאמר לא (אצא) כי פה אמות אלא למאן דאמר נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה לחיי שעה (מלכים א ב, ל) וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דיבר יואב וכה ענני אמר ליה זיל אימא ליה תרתי לא תעביד בהאי גברא אי קטלית ליה קבול לטותיה דלטייה אבוך ואי לא שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך (מלכים א ב, לא) ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד (שמואל ב ג, כט) אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם זב מרחבעם דכתיב (מלכים א יב, יח) והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים וכתיב (ויקרא טו, ט) וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא מצורע מעוזיהו דכתיב (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת וכתיב (דברי הימים ב כו, יט) והצרעת זרחה במצחו מחזיק בפלך מאסא דכתיב (מלכים א טו, כג) רק לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודה אמר רב שאחזו פודגרא א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן היכי דמי א"ל כמחט בבשר החי מנא ידע אי בעית אימא מיחש הוה חייש ביה ואיבעית אימא מרביה הוה גמיר לה ואיבעית אימא (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם נופל בחרב מיאשיהו דכתיב (דברי הימים ב לה, כג) ויורו (המורים) למלך יאשיהו ואמר רב יהודה אמר רב שעשו כל גופו ככברה וחסר לחם מיכניה דכתיב (מלכים ב כה, ל) וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי

רש"יעריכה

התם מחמת מררייהו - מתוך צערן הן עושין כן ואין זו הזמנה:

אבל נגעו במטה אסורין - ואי משום מררייהו למה נאסרין בנגיעת המטה:

במטה הנקברת עמו - שנושאין אותו בה לקבורה ורגילין היו לקוברה עמו הלכך אע"ג דמשום מררייהו הוא נאסרין בנגיעה ומדרבנן משום דמיחלפי בתכריכי המת ואתי למימר תכריכי המת מותרין אבל במטה שמת בה אין רגילין לכורכו עליה בתכריכי קבורה אין נאסרין דמשום הזמנה ליכא דהא מחמת צערא הוא ומשום גזירה נמי ליכא דהא לא מיחלפא בתכריכי המת:

אסור להניח בו מעות - דהזמנה מילתא היא וקשיא לרבא:

הניח בו תפילין כו' - באקראי בעלמא:

אימא הכי - כיס שעשאו לתפילין והניח בו תפילין אסור להניח בו מעות ומשום סיפא איצטריך למיתנייה לאשמועינן כרב חסדא דצר ביה ולא אזמניה לא הוו תשמישי מצוה בהכי:

ציפון זהב - לתפילין:

פסולות - הלכה למשה מסיני הוא:

טלה עליהם - לשון טלאי כלומר חיפן בעור בהמה טמאה:

פסולות - דכתיב בהן (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך:

אע"ג שלא עבדו - לעור זה לשמו דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה:

איכא דוכתא דרמו בה מיתי - שמת מוטל בה בבזיון כזה להשהותו עד שיארגו לו בגד ואת ואביי במילתיה דליתיה פליגיתו:

שכבי דהרפניא - עניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגין להן בגדים קלושים לאחר מיתה:

הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו':

לרשתו - משמע ירושה גמורה ומן הדין:

והלא הרבה בנים היו לו - לא ידענא מהיכא . ילפי:

היינו דכתיב ומלך - העידוהו שמרד במלכות כדי שיתחייב מיתה למלכות ויהיו נכסיו למלך:

למה לי ומלך - אי משום דבעי למיקטליה וירשנו מחמת קורבה בברך נבות אלהים סגי:

וליטעמיך - דמלך לחייבו מיתת מלכות נאמר:

אלהים למה לי - הא מחייב ליה משום מלכות:

לאפושי ריתחא - דדיינין עליו שלא ירננו אחר אחאב למימר בשבילו הרגו ובלי פשע:

כי פה אמות - ביואב כתיב לא אהיה נדון למלכות כדי שלא יהיו נכסי למלך:

לחיי שעה - דחויי בעלמא עד שישיבו הדברים לשלמה ויבואו:

כה דבר יואב וכה ענני - משמע דבר וענייה הרבה וקרא כי פה אמות הוא דכתיב ותו לא אלא הכי קאמר ליה תרתי לא תעביד ליה: כולן נתקיימו בזרעו של דוד: מפני שקיבלן שלמה עליו:

לעלות במרכבה - וגבי זב כתיב נמי מרכב אסמכתא לגזירה שוה:

מחזיק בפלך - אוחז מקל לישען עליו מחמת חולי הרגלים:

פודגרא - כן שם החולי אף בלשוננו:

מנא ידע - רב נחמן:

וארוחתו ארוחת תמיד - מאת נבוכדנצר היתה לו:

תוספותעריכה

אע"פ שלא עיבדן לשמן. פי' הקונטרס דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה וקשה לר"ת דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא ובעיבוד לשמה קיימא לן כרשב"ג כדמוכח בפרק הניזקין (גיטין דף נד:) בההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתיו גוילין לא נעבדו לשמן אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך (ואי) אתה נאמן להפסיד ס"ת ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא סבר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה וקשה דא"כ אביי כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובפ' התכלת (מנחות דף מב: ושם) א"ל אביי לרב שמואל בר יהודה האי תכלתא היכי צבעינו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם מדמי טווייה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם:

בשלמא למ"ד נכסים למלך. תימה דבסוף הגולין (מכות דף יב.) משמע דברח לפי שהיה סבור דמזבח קולט דאמר שלשה טעיות טעה יואב וי"ל דלהמלט אי אפשר דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו ובירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד סבור היה יואב דקרנותיו של מזבח היו קולטין ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט ואיכא מאן דאמר מאן דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי היה טועה אלא לסנהדרין ברח אמר מוטב יהרג בב"ד וירשו בניו את נכסיו ואל יהרגהו המלך וירשהו המלך:

עין משפט ונר מצוהעריכה