מהר"ם על הש"ס/סנהדרין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מב:

בגמרא והא דקתני הכי נפקא מינה וכו' כי היכי דלא מתחזי בית דין רוצחים וכו' הא דאצטריך השתא להמתרץ למיהב טעמא למילתא והא על כרחך המקשה נמי הוה צריך לי טעמא למאי הצריך קרא להוציא חוץ לג' מחנות היינו משום דבשלמא לסברת המקשה דבעינן חוץ לג' מחנות ובירושלים חוץ לירושלים הוי הטעם משום קדושת המקום דומיא דמצור דמשתלח חוץ לג' מחנות אבל השתא משום דמשני דנפקא מינה דאי נפק בי דינא ויתיב חוץ לג' מחנות א"כ קשה טעמא מאי לכך אצטריך לשנויי כי היכא דלא מתחזי וכו':

בתוס' ד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי פי' למה אצטריך למכתב האי אל מחוץ למחנה דכתיב בפר העדה וגם האי אל מחוץ למחנה דכתיב גבי דשן ללמוד מהן ג' מחנות הא כיון דלר"פ כתיבי ג' מחנות במקל עצמו יליף פר כהן משוח בג"ש ממחנה מחנה ממקלל מה מקלל ג' מחנות אף פר כהן משוח ג' מחנות וממילא ידעינן דגם פר העדה צריך ג' מחנות מדכתיב ביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משוח וגם בדשן ידעינן ממילא ג' מחנות מדכתיב על שפך הדשן ישרף ותירצו התוס' וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ וכו' דאי לאו הני קראי לא הוה ילפינן פר כהן משוח ממקלל דליבעי ג' מחנות אלא הוה ילפינן משחוטי חוץ דלא בעי כ"א מחנה אחת משום דשחוטי חוץ דמי טפי לפר כהן משוח משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים וק"ל:

מג.

בתוס' ד"ה לא נייתי אחריני והא דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וכו' פי' מסיפא דקרא מקשים התוס' הא דכתיב בסיפא דקרא ויד כל העם באחרונה ועל כרחך פירושא דקרא הוא שאם לא מת מזריקת האבן שזרקו בו העדים אזי יזרקו בו שאר העם אבן אחר. וא"כ היאך הוה סלקא אדעתיה לומר שלא נייתי אבן אחריתי ותירצו דה"א דה"מ היכי דאותו אבן קיימת ר"ל והכי הוה פירושו דקרא דאם לא מת מזריקת העדים אזי יחזרו ויקחו העם אותו אבן שזרקו בו העדים ויחזרו ויזרקו אותו עליו אבל אם נאבד אותו אבן שזרקו בו העדים ה"א דלא נייתי העם אחרינא:

ד"ה פשיטא אחד אבן וכו' משום דאברייתא דלקמן וכו' קאי וכו' ר"ל דלקמן תנא בברייתא שהעץ שנתלה בו והסייף שנהרג בו והסורר שנחנק בו נקברים עמו ושם לא הוה שייך למתני הפתילה שהיא נזרקה לתוך פיו ולא שייך לומר נקברת עמו ולכך לא תני בברייתא פתילה ורב הונא דקאמר פשיטא קאי אברייתא כלומר פשיטא לי דהעץ והסייף והסורר דקתני בברייתא כולן היו משל צבור ולכך לא נקיט נמי רב הונא בדבריו פתילה משום דלא נקיט אלא מאי דקתני בברייתא וק"ל:

מג:

בתוס' ד"ה כזאת וכזאת הא רלא מרבי חרמים הרבה וכו' ר"ל דלמדרש הכי כזאת הוי שנים דמשמע כאשר עשיתי עתה עשיתי ג"כ כבר הרי שנים וכזאת הוי ד' וק"ל:

ד"ה מלמד שלא ענש על הנסתרות וכו' וקשה דבלאו נקודה דע' לא הייתי יכול לומר כן כן נ"ל להגיה הגם שיש ליישב התוס' מ"מ עדיף טפי להגיה כי לא כך הוא לשון הרגיל:

בא"ד דא"כ לא נכתוב אלא הנסתרות והנגלות וכו' ואני אומר שאין לחשוד את רש"י גדול המפרשים שיפול בזה ולא ירגיש בקושיא כזו ועוד הלא רש"י בעצמו כתב ומיהו אי הוה כתב הכי הוה משמע דאף קודם שעברו נמי להכי פלגינהו ונקוד וכו' הרי שמזה שלא נכתב לנו ולבנינו ולמעלה נלמד שקודם שעברו הירדן לא הוי הנסתרות לנו ולבנינו אלא לה' לבדו ואיך פירש רש"י אחר זה מיד דנקודה דע' לחלק באתה דלא תימא מעתה ועד עולם וכו' אלא האמת דרש"י ס"ל דגם עתה לאחר שעברו הירדן שנענשים גם על הנסתרות מ"מ יש חילוק בין נגלות לנסתרות דנגלות הן לנו ולבנינו לבד והנסתרות הם לה' אלהינו וגם לנו ולבנינו וכן דייק לישנא דרש"י שכתב שאף אנו נענשים עליהם ר"ל שאף הן לה' אלהינו מ"מ אף אנו נענשים עליהן וכן בסמוך כתב אבל מכאן ואילך הם אף לנו ולבנינו (אינו כתוב) וס"ל לרש"י דהניקוד מרמז דלנו ולבנינו אינו כתיב במקומו ממש אלא שייך ג"כ למעלה והוה כאלו כתיב תרתי זימני וה"פ הנסתרות לה' אלהינו ולנו ולבנינו והנגלות לנו ולבנינו לבד ואי הוה כתב ג"כ לנו ולבנינו למעלה בפירוש ה"א דכן היה המדה מעולם אף קודם שעברו הירדן להכי כתוב למטה ולא למעלה רק שנקוד להורות שבהנסתרות לא היה המדה כן לעולם ולכך לא כתיב לנו ולבנינו למעלה לפי שהיה זמן שלא היה הנסתרות גם לנו ולבנינו אלא לה' אלהינו לבד אבל הנגלות הן לנו ולבנינו לבד לעולם לכך נכתב לנו ולבנינו אחרי והנגלות אלא שנקוד להורות ששייך ג"כ למעלה והשתא אי לא ננקד הע' ה"א לעולם אימא דהמדה היתה נוהגת כך אף קודם שעברו הירדן הנסתרות לה' אלהינו וגם לנו ולבנינו והא דלא נכתב לנו ולבנינו למעלה גבי נסתרות דאי הוה כתיב הכי הנסתרות לה' אלהינו לנו ולבנינו והנגלות ותו לא משמע שנם הנגלות הן כמו הנסתרות שהן ג"כ לה' אלהינו עם לנו ולבנינו לכך נכתב לנו ולבנינו למטה אחר הנגלות להורות שזה מקומה המוחלט שהנגלות הן לנו ולבנינו לבד רק שהניקוד מודה ששייך ג"כ למעלה גבי הנסתרות לרמז שהן לה' אלהינו וגם לנו ולבנינו מאי אמרת א"כ נכתוב בפי' לנו ולבנינו למעלה אחר הנסתרות לה' אלהינו להורות הנסתרות הן לה' אלהינו ולנו ולבנינו והדר נכתב זימנא אחריתא לנו ולבנינו אחר והנגלות להורות שהנגלות הן לנו ולבנינו לבד ולא אצטריך שום נקוד זה אין קושיא כלל דהתורה לא רצה לכתוב שום יתור וכתבה לנו ולבנינו פעם אחת למטה ונקדה אותו להורות שלמטה הוא מקומו המוחלט ושייך ג"כ למעלה והוי כאלו נכתב ב' פעמים למעלה ולמטה אבל מעולם הוה אמינא דהמדה הזאת היתה נוהגת כך אף קודם שעברו הירדן שהיו הנסתרות לה' אלהינו וגם לנו ולבנינו לכך ננקדה גם כן הע' דעד עולם להורות שהנקוד שבלנו ולבנינו בא להורות שלא היתה המדה זו לעולם כ"א לאחר שעברו הירדן ולענין זה תהא הניקוד נדרש ולא ללמוד על הנגלות כי אם על הנסתרות שלא היו כך לעולם וזה ר"ל רש"י במ"ש ונקודת הע' שבעד לחלק באתה דלא תימא מעולם ועד עולם וזה נראה לי ברור בפירוש דברי רש"י ועתה אין מקום כלל לקושיות התוס' ודברי רש"י נכונים:

מה.

בתוס' ד"ה אלא במה שעיניו רואות וכו' והא ראמר כו' ביורעה ומכירה ר"ל שעיניו ראו אותה והכיר אותה ולכך מגרה בו יצה"ר כשמזכירה שיתאווה לה לעצמה (לעולם אימא לך) אבל לא אמרינן שע"י שרואה אשה זו יתגרה באחרת שלא ראה וא"ל אם כן הכא גמי שכשיראה את האשה הנסקלת ערומה ויכיר כשיזכירנה אחר כך יהא נקרי כמו ברחב ז"א דאין זה אלא ברחב שהיתה מן הד' יפיפיות שהיו בעולם כדאיתא התם ולא באשה אחרת ומ"מ הקשו התוס' מרחב אף על גב דלא דמו לה שאר נשים משום דהא רבה סתמא קאמר אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות ואין צריך לחלק וק"ל:

מה:

בתוס' ד"ה משום דהוה רוצה וגואל הדם שני כתובים וכו' ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת וכו' ר"ל דדרשינן הכה תכה אם אין אתה יכול להכותם במיתה הכתובה המיתם במיתה שאינה כתובה וכן מות יומת דגבי נסקלים דרשינן נמי הכי ואם כן איכא ג' כתובים או ד' הבאים כאחד ולכך לכ"ע אין מלמדין מהן:

בא"ד וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפילו הנך דלא דרשי הכי ר"ל כל חייבי מיתות משמע אפילו נתערבו חייבי מיתות דליכא בהו קרא למדרש בהו דמותר להמיתם בכל מיתות ואפילו כיון שחייב מיתתן חמורה מזו ממיתין אותן בקלה והיינו ע"כ מטעם שמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"נ בורח שאני נראה דר"ל דהא דאמרינן שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול היינו דוקא בבורח מן הב"ד ואינו רוצה לקבל עליו הדין של הב"ד ואינו יכול להמיתו בדינו ולכך מותר להם להמיתו בכל מיתה שיוכלו אבל בעלמא לא וק"ל:

מו:

ברש"י ד"ה א"כ דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מבעי ליה כצ"ל פי' דרש"י גריס בגמרא אמר ליה רבא אם כן כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי ליה ור"ל א"כ דרשת קללת קל לית כלומר איני קל ואין אתה מכנה משום כבודו של מקום א"כ הכא נמי הא דקאמר קלני מראשי קלני מזרועי גם כן לאו כינוי הוא אלא קלני הוי כאילו אמר קל איני כלומר איני קל א"כ כבד אני מראשי כבד אני מזרועי מבעי ליה:

בתוס' ד"ה קליל וכו' התוס' גורסים בגמרא קליל לי עלמא בב' למדי"ן וע"ז קאמר יש גורסין קל לי עלמא בלמ"ד אחת משום דאמר בסמוך נימא קרא קל בלמ"ד אחד ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות גבי אלהים לא תקלל קאמר נמי בגמרא לכתוב לא תקל אע"ג דבלישנא דבני אדם אין קללה בלא שני למדי"ן ודו"ק:

מז.

בתוס' ד"ה אימא כישן וכו' אלא כלומר כישן דמי דאפילו דלא הוי חזי אין ראוי להיות דהוי ר"ל דבישן אפילו אם תמצא לומר דהוה דינא דלא מקרי חזי בשעה שהוא ישן מ"מ סברא הוא דאח"כ חוזר לכשרותו לא נקרא דחוי משום דממילא מיתער וק"ל:

ד"ה הואיל ונדחו ידחו רב יוסף ס"ל כר' יוחנן דמפרש טעמא בחלק משום דזבח רשעים תועבה וכו' ר"ל כר' יוחנן דמפרש הטעם דקדשי קדשים ימותו הוי משום דלא חזי להקרבה דנקראים זבח רשעים ולכך דייק רב יוסף שפיר אי אמרת בשלמא דאמרי' וכיון דאדחו אדחו לכך ימותו דכיון דבשעת עבירה היו נקראים זבח רשעים ונדחו מהקרבה אע"ג דהשתא בתר דאיקטול לא הוי זבח רשעים דנתכפרו אפ"ה כיון דאדחו אדחו אבל אי לא אמרינן כיון דאידחו אידחו א"כ אמאי ימותו הא השתא לאחר דאקטול לא הוה עוד זבח רשעים כיון דאתכפור אבל לר"ל דמוקי מתני' בקדשים קלים וכו' דהוו ממון בעלים ומן הדין היו להם לישרף כשאר ממון עיר הנדחת שהיא בשריפה לאחר דאקטולי אלא משום כבוד שמים אין נשרפין ולכך ימותו לא היה יכול רב יוסף למידק כלל דאין הטעם משום דהויא כלל וק"ל:

בא"ד וקצת תימה גבי המיר דתו וכו' לא יועיל רעיה וכו' ד"ל דגבי נשתטה או המיר דתו אמרינן הואיל ונדחה נדחה דמשמע דאינו נקרב אלא ירעה עד שיסתאב ויפול בו מום ומוכרים אותו והדמים יפלו לקרבנות וגבי עיר הנדחת קתני ימותו דאפילו הדמים נדחין ומאי שנא האי מהאי נימא נמי דגבי נשתטה או המיר דתו לא יועיל רעיה כמו בעיר הנדחת כיון דבתרווייהו חד טעמא משום דכיון דאדחו אדחו:

מז:

בתוס' ד"ה משיסתום הגולל ואומר ד"ת דמשבשתא היא ר"ל התוספתא היא משובשת דקתני דכל שאין הנזיר מגלח עליה אם נטמא לו אין הכהן מוזהר עליה בלאו שלא יטמא לו וזה אינו דהא מצינו רביעית דם שאין הנזיר מגלח עליה ואפ"ה הכהן מוזהר עליה אלא צ"ל התוספתא זו משובשת היא ואין בה ממש ואין זו קושיא וכו' ר"ל התוס' סותרים קושייתו של ר"ת וקאמרי דלעולם אימא לך דהתוספתא אמת היא ואינה משובשת והכי פירושא כל שם טומאה דאין הנזיר מגלח עליה בשום ענין ר"ל דלא מצינו באותה שם טומאה שום מקום שיהא הנזיר מגלח עליה כמו כלים הנוגעים במת אין הכהן מוזהר עליה אכל שם טומאה של דם המת אע"ג דעל רביעית אין הנזיר מגלח מ"מ מצינו שעל חצי לוג דם הנזיר מגלח וא"כ על שם טומאת דם המת הנזיר מגלח ולכך ג"כ הכהן מוזהר אפילו על רביעית דם ולא בא התוס' למעט במה דקתני כל שאין הנזיר מגלח עליה אלא כלים הנוגעים במת שבאותה טומאה לא מצינו בשום ענין שיהא הנזיר מגלח עליה ולכך אין הכהן מוזהר עליה וה"ה גולל ודופק הוא ג"כ כמו כלים הנוגעים במת ואין הנזיר מגלח עליה בשום מקום ולכך ג"כ אין הכהן מוזהר עליה מלטמאות בהן ולכך רשאי לטמאות בגולל ודופק כדי לצאת לקראת מלכים וא"כ אין קושיא זו של ר"ת קושיא:

בא"ד ועוד קשה לר"ת פי' ועוד הקשה ר"ת על פירש"י קושיא אחרת:

בא"ד והשתא ניחא ההיא דמדלגין וכו' משום דסתם קברים הן טמונים בארץ ואז אין הגולל מטמא:

בא"ד ומפרש ר"ת וכו' דגולל היינו מצבה ודוקא מצבה מרבינן מקרא דעל פני השדה שיטמא שהוא בגלוי כמו שדה אבל כיסוי של ארון אינו מטמא דלא מקרי על פני השדה וההיא דמדלגים לא היו שם מצבה לכך לא היו מטמאים והא דלא היו נטמאים מחמת המת עצמו המונח בארון וטומאה בוקעת ועולה משום דסתם ארונות יש בהן פותח טפח ולא הוה טומאה רצוצה ולכך אינו בוקעת ועולה ודו"ק:

ד"ה מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה וכו' ויש לפרש דה"ק לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה וכו' ר"ל הכא דאית ליה הזמנה לאו מילתא למה איצטריך ליה למילף מעבודת כוכבים נילף ליה מעגלה ערופה דהא בעגלה נמי ס"ל לרבא כרבי יוחנן דאמר עריפתה אוסרתה וכן אביי דאית ליה הזמנה מילתא למה אצטריך למילף ליה מעגלה ערופה נילף מעבודת כוכבים עצמה דעבודת כוכבים אוסרת מיד אף על פי שעדיין לא נעבדה אלא דמשמשיה אינן נאסרין עד שיעבדו בהן:

בא"ד ומיהו פ"ה דעבדו שם לא איירי בעבודת כוכבים פי' בעבודת כוכבים עצמה אלא במשמשיה איירי וא"כ לא היה יכול למילף אביי בגזרה שוה דשם שם מעבודת כוכבים דשם לא כתיב בעבודה זרה עצמה אלא מקרא דעבדו שם הגוים וההוא קרא לא איירי בעבודה זרה כי אם במשמשיה ולכך א"א לפרש כך וק"ל:

מח.

בתוס' ד"ה משמשין ממשמשין גמרינן מ"מ מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה כצ"ל:

ד"ה נתנו לספר וכו' והמ"ל הכא כדאיתא שינוי מעשה וכו' כלומר ואיכא לשנויי דהכא איירי בדעשה שום שינוי מעשה ולכך מהני ולא תקשה לאביי וצ"ל דייחודא דדבור לא מהני כלומר לכך נקיט אריגה ונתינה והוסיף בו דימוס דאפילו לאביי לא מהני ייחוד דדבור בעלמא והא דנקט האורג ולא נקט הנותן כו':

מח:

בתוס' ד"ה אף על פי שלא עיבדן לשמן וכו' ודייק מינה דבעי צביעה לשמה וכו' פי' ממאי שהשיב רב שמואל לאביי והגיד לו איך הן צובעים מאותה צביעה דייק שם גמרא דבעיא צביעה לשמה עיין שם:

ד"ה בשלמא וכו' ובירושלמי איכא פלוגתא וכו' היה סבר דקרנותיו של מזבח היו קולטים ואין לך קולט אלא גגו של בית עולמים אבל של שילה אינו קולט כצ"ל: