פתיחת התפריט הראשי

<< · סמ"ג · עשה · פז · >>


מצות עשה פז - לעבוד בעבד כנעני לעולם

מצות עשה לעבוד בעבד כנעני לעולם, שנאמר לעולם בהם תעבודו, וקונה את עצמו לחירות בכסף או בשטר או בראשי אברים [שם דף כ״ב]. [בדף כ״ג כל הסוגיא]

כיצד קונה את עצמו בכסף? כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו על מנת שיצא עבדך לחירות, כיון שקיבל הרב כסף או שוה כסף יצא לחירות. וכן אם נתן לעבד מעות ואמר על מנת שאין לרבך רשות בו לרב ששת ולר׳ אלעזר ע״מ שתצא בהן לחירות, אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא ירצה לא קנה המעות, שלא נתן לו אלא ע״מ שיצא בהן לחירות. ובירושלמי גרסינן [שם דף ס׳ ע״א] דעבד אינו מקבל מתנה מרבו לעצמו אבל מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו. [היינו גופו של גט שיחרור שהזכיר בגיטין דף פ״ה ובקידושין דף י׳]

כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס: הרי אתה בן חורין, הרי אתה לעצמך. ומוסר לו השטר בפני שני עדים או שהיו עדים חתומים בו. מסר לו בינו לבינו, הרי זה יצא לחרות שהרי גיטו וידו באין כאחד [שם דף כ״ג]. [שם דף כ״ד ופסק ההלכה בפרק ד׳ דערובין דף מ״ו]

כיצד בראשי איברים? המכה עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ״ד אברים שאינם חוזרים, יוצא לחירות. וצריך גט שיחרור שהלכה כרבי עקיבא מחבירו שאומר כן ואין הלכה כדברי המכריעין שאומרים שבשן ועין אין צריך שאין הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא כדאיתא בפרק כירה [דף ל״ט והסוג׳ בתו׳ שם], וכן פסק רב אלפס [בפרק קמא דקדושין דף תרכ״ט]. אם כן למה נא׳ בתורה שן ועין? לדון מה שן ועין מומין שבגלוי ואין חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים. אבל המסרס עבדו בבצים והם נתוקים בכיס או חתך לשונו, אינו יוצא לחירות אליבא דרבנן [שם דף כ״ה] שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן קטן אינו יוצא לחרות שהרי סופו לחזור. [מהמיימוני פ״ה דהל׳ עבדים דף תרמ״ו] ואינו יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות אבל עבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי אברים. ואלו הן ראשי אברים שאינם חוזרין: עשרים ראשי אצבעות ידים ורגלים, ושני ראשי האזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה. [שם דף כ״ד] היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא לחירות שהרי חסרו אבר. [שם] ואינו יוצא לחרות עד שיתכוין שנ׳ ושחתה עד שיתכוון לשחתה.

הלכות שהזכרנו הם במסכת קידושין בפ״ק [דף כ״ד וכ״ה]. ובמס׳ גיטין פ״ק [דף ט׳ וי׳ כל הסוגיא] מוכיח כי בו׳ דברים שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים ובשאר דברים הרי הן ככל השטרות. ואלו הן הששה דברים. פסולים בערכאות של עכו״ם. וכשרים בעד כותי וצריכין כתיבה לשם המשוחרר עצמו ואין נכתבי׳ במחובר ואין עידיהן חותמין אלא זה בפני זה ואחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא כיצד כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה הכותי חבר, [מהאלפסי שם] ובזמן הזה נתקלקלו הכותיים והרי הם כגוים לכל דבריהם ואמר בירו׳ [פרק בתרא דע״ז] כותאי דקסרי קלקלו מעשיהם והתירו להלוותם בריבית, [במיימוני דלעיל פ״ו כל הסוגיא ודרשה דלשמה בפרק כל הגט דף כ״ד וכ״ו ודרשה דוכתב ונתן בפרק המביא שני דף כ״א] בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא הכותב במחובר ואח״כ קוצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה ובגט שיחרור הוא אומר לא ניתן לה שלא יהא מחוסר אלא נתינה. [בד״י דלעיל] ואחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים אין חותמין עידיהם אלא זה בפני זה ובארנו זה בהל׳ גיטין [לעיל] וכיצד הם שוין למוליך ולמביא שהמביא גט שחרור בא״י אינו צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ובח״ל אם אין עדים מצויין לקיימו ואמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם זהו קיומו ואם בא האדון ועירער אחר כך אין משגיחין בו כמו בגיטי נשים [שם דף ב׳] [בב״ק דף א׳] וכשם שאשה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה [שם דף כ״ג] כך העבד ששטר שחרורו יוצא מתחת ידו אין צריך לקיימו [שם ובדף ט׳ ומבואר בתוס׳ שם בד״ה הלכה] גט שחרור צריך שיהא עניינו דבר הכורת בינו לבין אדונו ולא ישאר לאדון לו זכות לפי׳ אם כתב לעבד עצמך ונכסי קנוים לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלוני אין זה כריתות והגט בטל ואין העבד משוחרר ולא קנה מן הנכסים כלום וכן כל כיוצא בזה בפרק השולח [דף מ״ד] א״ר יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגוים עד עשרה בדמיו וכותב לו שטר שיחרור ויוצא ואם לא רצה הגוי למוכרו אפי׳ בעשרה בדמיו אין מחייבין אותו ביותר וכן שם [בדף מ״ד] תניא המוכר עבדו מא״י לח״ל יצא בן חורין וכופין את רבו שני לכתוב לו גט שחרור ואבד דמיו [שם דף מ״ה] ומפני מה קנסו כאן לוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד חוצה לארץ אמרינן במסכת יבמות [דף מ״ח] הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול ולקבל כל מצות העבדים מגלגלים עמו כל י״ב חדש ואם לא רצה חוזר ומוכרו לעכו״ם או לח״ל ואם התנה עליו העבד בתחילה שלא ימול הר״ז מותר לקיימו כל זמן שירצה בגיותו וכן שלח רבי אמי בפרק השולח [דף מ״ד] עבד שמל וטבל לשם עבדות ואחר כך הפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם הר״ז מותר ליטול דמיו מן העכו״ם וכותב ומעלה בערכאות של עכו״ם מפני שהוא כמציל מידם. [שם דף ל״ח] אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור ור׳ יוחנן אומר צריך גט שחרור בפרק השולח [דף ל״ט]. והלכה כר׳ יוחנן לגבי שמואל ומסקינן בפ׳ החולץ [דף מ״ו ובסמל״ת קט״ז] הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות שלא בפני רבו צריך לפרש לפיכך צריך רבו לתוקפו במים וכשיעלה מן המים ישים עליו דבר אחד לאמר תביא זה אל ביתי [בקידושין דף ס״ו ביבמות דף כ״ב ומה שכתב אע״פ שהיא שפחתו היינו כדעת המיימוני ריש פ״ט דעבדים] ישראל שבא על שפחה כנענית אע״פ שהיא שפחתו הר״ז הולד כנעני לכל דבר [דף מ״ו דלעיל] וכן גר תושב או גוי שהוא כבוש תחת ידיך או אחד משאר אומות יש לו למכור עצמו לישראל לעבד והרי הוא כעבד כנעני לכל דבר. וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמהם וגומר וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, [בקידושין דף ס״ז] תניא בפרק האומר אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו מארצכם אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות הרי אין הבן עבד. בפרק השולח [דף ל״ז] אמר ריש לקיש עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו. אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, [בת״כ בהר ספ״ז ובמיימוני דלעיל כל הסוגיא] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואעפ״כ מדת חסידות הוא להיות רחמן ולא יכביד עולו על עבד לא יכהו לא ביד ולא בדברים לעבדות מסרו הכתוב ולא לבשת וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה וישמע טענותיו וכן אמר איוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין כדאמרינן בפרק אע״פ [דף ס״א] דהוה ספי מכל מינא ומינא ומישתעי אליהו בהדיה. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן שהרי אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה. וגרסינן בירושלמי [בפרק החובל] רבי יוחנן אכל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמרא ויהיב לעבדיה וקרא עליה הלא בבטן עושני עשהו וגומר פי׳ קופר בשר [השולח דף ל״ח] אמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה כאשר בארנו. ומותר לשחררו לדבר מצוה ומצינו ברבי אליעזר [שם] שהלך לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה. [שם] וכן שפחה שהיו נוהגין בה מנהג הפקר כופין את רבה לשחררה להסיר תקלה ומכשול מדרך עמינו: