שולחן ערוך אבן העזר יב א


שולחן ערוך

המביא גט שצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכן העד האחד שהעיד לאשה שמת בעלה, לא ישאנה משום חשד, ואם כנס לא יוציא. אבל המביא גט שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, מותר לישא אותה כיון שאינה נשאה על פיו. ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה, מותר אחד מהם לישא אותה, שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד, ועיין בטור זה עצמו סימן קמ"א:

הגה: בתשובת הרא"ש שהביא בא"ע. ויש אומרים דאף בשנים, אף על גב דשרי, מכל מקום בעל נפש ירחיק מזה (הגהות מיי' פרק י' דגירושין וכלבו ותוספות דיבמות):

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) ואם כנס לא יוציא:    פסק הרב כן ע"פ דעת הרמב"ם (פ"י מה' גירושין) וכתב שם המ"מ שכן דעת רש"י ורב אחא משבח' וגם הרמב"ן הודה לדבריהם וכן פסק הרא"ש להדי' בתשובות (כלל ל"ב סי' ל"ב הובאה בטור סי' קמ"א ס"ק ע"ו) וכן משמעות לשון הגמר' דברננה לא מפקינן (יבמות דכ"ה ע"ב איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י אחכם שאסר את האש' בנדר שלא מצא פתח לחרטה ואמביא גט שאמר בפני נכתב ונחת' בשניהם קתני במתני' לא ישאנה ומסיק אם כנס אינו מוציא ודייקו מהך מתניתין הנטען משפח' משתחרר' הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוצי' אלמא ברננה לא מפקי ה"נ ברננה לא מפקי) וכל אלה אינם רק רינון בעלמ' ואף שלפי התוספות (שם בד"ה אמר להו מתניתין היא הקשו למה דייקי הגמר' ממתניתין דנטען משפחה ולא דייקי מהנטען על א"א דהתם קתני ואם כנס יוציא ותירצו התוספות דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסור' ליה אבל הכא שאסר את האש' בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירש' בעלה שריא לחכם מדאוריית' עכ"ל התוספות ולפי תירוצ' ה"ה במביא גט ועד המעיד לאשה דאם היה הלעז אמת אסורה ליה משום א"א נמי אם כנס יוציא כמו הנטען על א"א וחד טעמא להו לפי תי' התוספות) מ"מ יש לחלק דהיכא אם הלעז אמת אסורה לבועל בודאי (כמו נטען על א"א) אבל הכא (גבי גט ועד המעיד) אף שהשליח והעד משקרים מ"מ אפשר שהגט נכתב לשמה והבעל מת ע"כ אין ראוי להחמיר נגד רוב הפוסקים ולהוציא אשה מבעלה ברננה בעלמא ודלא כב"ח שרוצה להחמיר כדברי הרשב"א ומשמעות התוספות (אשר כתבתי לפני זה בסמוך והוא לשונו של הב"ח ממש אשר הוכיח כן ממשמעות לשון התוספות כנ"ל) ופשיטא דאין זה רק איסור דרבנן ולקולא:

בית שמואל

(א) שצריך שיאמר:    ואפי' אם עידי הגט בעיר ואינם במעמד נתינת הגט צריך שיאמר ב"נ וב"נ ואסור לישא אותה עי' בתשובת הרא"ש שהבי' הטור סוף סימן קמ"א:


(ב) ואם כנס:    בסי' הקודם כתבתי הנוסח' בירושלמי וכאן יש חשש איסור א"א יש להחמיר ואם קידש לא יכנוס ואם התרה בו יוציא:


(ג) לא יוציא:    הרשב"א חולק ע"ז ופסק יוציא כיון דיש כאן חשש א"א וב"ח הביא דברי תוספות שכתבו על הסוגי' דמדמה חכם שאסר את האשה על בעלה לנטען על שפחה דתנא אם כנס אל יוציא והקשו תוספות למה לא מדמה לנטען על א"א דתנא יוציא ותרצו דשם יש חשש איסור דאוריית' אבל חכם שאסר אפי' אם אסרה שלא כדין ליכ' א"ד ש"מ כל מקום דאיכ' חשש א"ד תצא וכן משמע לכאורה מהרא"ש שכתב על הבעי' כנס מהו שיוציא דקאי על חכם שאסר ש"מ בעד המעיד יוציא כיון דאיכ' א"ד ופסק לחומר' אפילו אם כנס יוציא ויש לדחות כי מה שמדייק מהרא"ש לית' דהא כתב בתשובה להיתר כמ"ש בסי' י"ז ומה שמדייק מתוספות יש לדחות ג"כ דהא קשה מה קושיא של תוספות מנטען על א"א דשם באמת א"צ להוצי' אא"כ בע"כ או קדל"פ ובחכם ליכ' אלא חשד אלא קושי' קאי אליב' המ"ד הוציאה תנן וברינון בעלמ' ומ"מ יוציא אבל לפסק הלכה דקי"ל כנס אל יוציא משום רינון מ"ה גם בעד המעיד אל יוציא וכן הוא בנ"י שכתב מה שמדמה בש"ס חכם שאסר לנטען על שפחה ולא מדמה לנטען על א"א משום נטען על א"א איכ' ע"כ או קלא דל"פ אבל הנטען על שפחה ליכ' אלא רינון וכן חכם ועד וכיון רוב הפוסקים פסקו אם כנס לא יוציא כן הוא עיקר ולא כב"ח וכ"פ בח"מ וט"ז:


(ד) שאצ"ל ב"נ:    משמע אפילו בא"י דמהני אם אמר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד מיהו לקמן ריש סימן קמ"ב איתא האידנא צ"ל ב"נ אפי' בא"י ומ"ש בהג"ה וי"א אף בשנים וה"ה בג' דאין חילוק בין שנים לשלשה ולא כהג"ה פרישה ט"ז ע"ל סוף סימן ק"ל:

ט"ז

באר היטב

(א) לא יוציא:    הרשב"א וב"ח חלקו ע"ז ופסקו דיוציא ע"ש. וט"ז וח"מ וב"ש פסקו כש"ע.


(ב) נכתב:    משמע דאפילו בא"י דמהני אם אומר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד. מיהו לקמן סוף סימן קמ"ב אית' האידנ' צ"ל ב"נ אפי' בא"י.


(ג) בשנים וכו':    וה"ה בג' דאל"כ דחילוק יש בין ב' לג' לא מקשה הגמר' מידי ביבמות דף כ"ה ע"ב טעמ' דבד' הא בתרי לא וכו'. דילמ' בתרי איכ' מ"מ בעל נפש ירחיק מזה אבל לא בג' וק"ל ועיין תוס' שם ד"ה לא חשו חכמים לדבר זה וכו'. ועיין תוס' בחולין דף מ"ד ע"ב. וכ"כ ב"ש וט"ז דלא כהג"ה פרישה וכ"כ כנה"ג ע"ש.







▲ חזור לראש