חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יז עמוד אעריכה


אמר רב נחמן מאן דתני ראשונה לא משתבש ומאן דתני שניה לא משתבש. פירוש איכא דתני לה במתניתין כדתנן ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ואיכא דתני בה שניי' יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואחרים השיבו אם כן הוה ליה למימר איכא דתני הכי ואיכא דתני הכי כדאמרינן בריש עבודת כוכבים ומזלות (דף ב') חד תני אידיהן יחד תני עידיהן ובסוכה (דף ג') חד תני שחובה וחד תני חשובה.

ומפרשי מאן דתני ראשונה הכא לא משתבש ומאן דתני שניי' בפרק ד' אחין (דף למ"ד) לא משתבש דתנן התם מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת השני' יוצאת משום אחות אשה והראשונה משום צרתה ושניה דהתם היינו ראשונה דהכא ומאן דתני לההיא מתניתין לא משתבש דמאי שני' שני' לנשואין.

ואקשינן מי לא עסקינן דיבם ואחר כך כנס פירוש וכי אין דיננו אפילו ביבם ואחר כך כנס נכרית הא כי קתני ואחד נשוי נכרית לאו דוקא נשוי משעה ראשונה אלא כל שבשעת מיתתו נשוי נכרית בכלל ואמאי קרי לאשת אחיו שניה אלא מאי שניה שניה לנשואיה.


דף יז עמוד בעריכה


אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. איכא דקשיא ליה תיפוק ליה משום דכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כדאמרינן בכי האי גונא בשילהי פרק יש מותרות (יבמות דף פ"ז) ולא נעשה מתים כחיים לענין יבום מק"ו וכו' כלומר שאם היה לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו ומהדרינן דרכיה דרכי נועם כתיב וכיון שהתירתם תורה לינשא כשבנה קיים אם מת אינו בדין שתצא הכי נמי כשאין למת אח ודאי מותרת היא לינשא וא"ת לאחר שנולד לו אח תצא אין כאן נועם ושלום.

ומתרצים דהתם כשבנה קיים ודאי מותרת שאם כן לעולם תאסור וא"ת לכשימות תצא לאו דרכי נועם הוא אבל כאן נימא שלא תנשא כל זמן שחמיה קיים שמא יולד לו בן.

ויש מתרצין כי קא מיבעיא ליה לא שתהא משמרת לו אלא שאם מת ולו אחים בעולמו ואח"כ נולד לו אח שאם רצה זה שלא היה בעולמו חולץ או מייבם וזה אינו נכון בעיני כלל.

אבל בירושלמי מצינו מפורש קושיא ותירוצה יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה אנן אמרינן מת בלא בנים תהא אשתו אסורה לינשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום מעתה אפילו מתה אמו תהא אשתו אסורה להנשא שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ויוליד בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייא ובן ואב אין לו כלומר לכתוב קרא ומת אחד מהן ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה הא יש לו אב אעפ"י שאין לה יבם שיבא עליה לא תהא אשת המת החוצה לאיש זר שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה ואין משמעות לשון הכתוב שתהא אסורה אלא במקום יבם ומפ' אלא כי קיימי' שמת והניח אשתו מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אין צריכה להמתין ולידע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא הוא לפום כן צריך מימר יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו פירוש כי איצטריך יחדיו למת והניח אשתו של אביו מעוברת.

הוה אמינא לילף אחוה אחוה מלוט. פירוש ולימא שאחי האב מייבם וכי תימא לא מפני לאיי אפנויי מפני מדהוה ליה למכתב רעים קשיא לן מאי מפני הא אחים ממש קאמר והיכי לימא רעים ועוד השתא דלא דרשינן מיני' אפנויי למה ליה ואיכא למימר דהכא לא בעינן מופנה ממש אלא כל שנקראו אחים סתם בכלל ומשום הכי קס"ד למיגמר אחוה אחוה מלוט לומר דאף אחי האב נמי מייבמין וכי תימא לא מופנה ולא מיקרי אחים אלא בני אב אחד ומאי אחים דלוט חברים כענין שנאמר מה העדים האלה אשר נתת לי אחי וכתיב שמעוני אחי ועמי לאיי אפנויי מפני דאחים דקורבה ממש קאמר מדהוה ליה למיכתב רעים וכתב אחים שמע מינה לאפנויי אלמא אף אחי האב בכלל אחים וכולן מייבמין משום הכי כתב רחמנא יחדיו.

הא מהיכי תיתי יבום בנחלה תליא רחמנא. פירש"י ז"ל דכתיב על שם אחיו המת ומוקמינן לה לקמן (יבמות דף כ"ד) יקום על שם אחיו לנחלה ואיכא למידק א"כ לרב יהודה למה לי יחדיו פרט לאחים מן האם תיפוק ליה מהתם וכולה שמעתין למאי דס"ד מעיקרא דקראי למעוטי אחים מן האם מדרשי אמאי לא אקשינן בפשיטותא דהא יבום בנחלה תלא רחמנא כדקא פשיטא ליה השתא אלא מהתם ליכא למילף אלא שהיבם יורש נכסי אחיו ונחלה תלויה ביבום וכשם שאין אחים מן האב חולקין עמו שכיון שיבם זכה אף באחיו מן האם שאינו ראוי לירש אפשר שאם קדם ויבם זכה.

אלא הכי פירושא: יבום בנחלה תלא רחמנא מהאי קרא גופי' דכיון דכתיב יחדיו ודרשת המיוחדים בנחלה כלומר שיורשין זה את זה למה לך קרא אחרינא הא אין אחין מן האב ומן האם מיוחדים בנחלה יותר מאחים מן האב, כנ"ל.

והא דאמרינן איצטריך סד"א הואיל וחידוש הוא דקא משתריא ערוה וכו'. איכא דקשיא לי' אדרבא הואיל וחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו בלבד ולא שרינן אלא אשת אח מאב בלבד אבל אשת אח מאב ומאם דתרי אסורי לא משתריא ליה ולאו קושיא הוא דאי לאו גזירה שוה סתם אחים מן האב ומן האם משמע ואם יש לך להוציא כל שאינן מיוחדים בשתים אתה מוציא אי נמי אדרבא כל שקרובין ביותר התיר הכתוב שהרי אחים מן האב מייבמין ומן האם ושאר קרובין אסורין הלכך אם באת לתפוס מועט לא תפסת אלא אחין מן האב ומן האם שהקרוב קרוב קודם ליבום.

ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. פירש"י ז"ל דהיינו תנא קמא דפליג אדר' יהודה בן בתירא דלקמן בשמעתין (יבמות דף י"ח ע"ב) דמדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי ולא נהירא דלא משכח תנא דאמר הכי אלא מכללא אלא אנן סתם מקשינן משום דודאי אשכח תנא דאמר אין זיקה ודחי אי אתמר הכי הוה אמינא דלמא סבר רב פליגי רבנן עליה דרבי יהודא בן בתירא וכוותייהו פסק בתרי אבל בחד יש זיקה קמ"ל.

והדר אקשינן ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד ופירש"י ז"ל דהיינו רבי עקיבא דאמר אינו מיפר לא לאחד ולא לשנים לקמן בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ט) ועיקרה בנדרים (דף ע"ד) וזו לדברי מי שאומר כן דטעמיה דרבי עקיבא משום דאין זיקה אפילו בחד אבל לרבא ורב אשי טעמיה לפי שאין יבמה גמורה לבעלה ולעולם יש זיקה והכי מוכחא שמעתא התם בנדרים בפרק נערה (שם) .

אלא האומר אין זיקה אפילו בחד היינו ר"מ לקמן בשמעתין דאמר אין זיקה אפילו בחד אי נמי היינו רבן גמליאל אלא כיון דאיכא רבי מאיר ורבן גמליאל וכדברי רמי בר חמא אף רבי עקיבא דכולהו סבירא להו אין זיקה אפילו בחד ולדבריו נמי ר' יהושע סבר אין זיקה בתרי ויש זיקה בחד משום הכי אמר סתם כדברי האומר ולא הזכיר הדבר בשם אומרו.

הא כי פליגי בתרי פליגי. פי' כדתנן (לקמן יבמות דף י"ח ע"ב) שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכו' קשיא לן והא כי פליגי נמי בחד פליגי ואיכא תנאי דאמרי בחד יש זיקה בתרי אין זיקה כדשמעינן לי' לרבי יהושע ורבן גמליאל ורבנן דלקמן נמי בחד פליגי אבל בתרי איכא למימר דמודו רבנן דאין זיקה ומאי שנא דעביד פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן עיקר ואיכא למימר להכי אקשי ליה הכי משום דחומרא הוא דכיון דאמרת יש זיקה מסתמא כיון דאשכחן דפליגי אפילו בתרי הוה אזלינן לחומרא אלו דברי הרב אב בית דין ז"ל. ואינו מחוור, דהא אמרינן בשילהי שמעתין דאי אשמועינן הא הוי אמינא הני מילי בחד אבל בתרי אין זיקה ולא אמרינן לחומרא.

ולשון אחר פי' דהכי גרסינן אמר רב יהודה שומרת יבם שמתה אסור באמה ולא גרסינן אמר רב יהודה אמר רב דהא דרב יהודה דשמואל היא כדאמרינן לקמן (יבמות דף י"ח) וכיון דרב יהודה דשמואל היא הא אשכחן שמואל בהדיא דסמיך אפלוגתא דר' יהודה בן בתירא דאיהו קבע ואמר הלכה כרבי יהודה בן בתירא והודה הרב ז"ל בלשון זה דלא נהיר.

אלא יש לומר דהכי נמי קאמר, והא כי פליגי בתרי פליגי ולימא הלכה כדברי ר' יהודה בן בתירא והך קושיא כי ההיא דלעיל אלא משום דהך פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן שכיחא ליה אקשי ליה בהדיא הכי והא כי פליגי וכו'.


דף יח עמוד אעריכה


הא דאקשינן מהני מתניתיןואי אמרת יש זיקה או אין זיקה. משום סתמ' דמתני' הוא דאקשינן הכי דקיימא לן הלכה כסתם משנה דאי לאו הכי מאי קושיא הא אמרן דתנאי היא.

והא דאיתיבי' אביי מברייתא דשני אחין בעולם א' וכו' משום דפירושא דמתני' היא דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא ולאפוקי ממאי דתרצה רבה למתני' ביש זיקה איתביה אביי ומפרקינן עלה הא מני ר' מאיר היא דאמר אין זיקה פי' כיון דקתני בסיפא דברי ר' מאיר יחידאי הוא וסבירא לי' כרבן גמליאל דאמר אין זיקה כלל ופליגי רבנן עלייהו ומתני' נמי ר"מ היא דסתם מתני' ר' מאיר וכיון דיחידאה היא ולא קיימא לן כוותה.

ויש לפרש דברייתא בלחוד הוא דאוקימנא כר' מאיר משום דמפרש בה דברי רבי מאיר אבל מתני' כדמתרץ לה רבה ואם תאמר כיון דהך סתמא דלא כר' מאיר היכי אקשינן ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין וכו' משום דהיא סתם מתני' מאי אולמא דהך סתמא מהך סתמא דילמא כי היכי דסתם מתני' דפירקין לאו ר' מאיר אלא רבנן דאמרי יש זיקה הכי נמי סתם מתני' דארבעה אחין לאו ר' מאיר איכא למימר נהי דאמר רבה ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר נמי מתניתא מיהא לאו סתמא דלא כר' מאיר אלא קתני עשה בה מאמר חולצת לאפוקי מדב"ש ולא עשה בה מאמר אי כר' מאיר אי כרבנן אבל למסתם מתניתא דארבעה אחין בהדיא דלא כר' מאיר קשיא להו מילתא ולשון ראשון נראה לי.

והא דאקשינן אפירוקין ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן וכו'. לאו דוקא אלא מקמי דנימא אנן הא מני רבי מאיר היא חזינן בברייתא דר' מאיר היא דהא דברי ר' מאיר קתני אלא אורחא דתלמודא הוא אי נמי משום דכיון דברייתא תרתי בבי קתני ולא מסיימא ברישא דברי ר' מאיר דלמא הוה ס"ד למימר רישא לאו ר' מאיר.

הא דתנן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. אי משום שיש זיקה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין אפשר הוא למימר שיחלוץ זה לאחת ואחיו מייבם לשניה אלא גזירה דלמא מייבם והדר חליץ ואתי לידי איסורא כדפירש"י ז"ל.

והא דאוקימנא דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין. איכא למידק והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגט (גיטין דף כ"ח) בין לאביי ובין לרבא שמא ימות לא חיישינן והאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי מותרת לאכול בתרומה לר' מאיר ובמסכת יומא פרק קמא (דף ב') נמי תנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן לא חיישי למיתה ודאי מאן תנא דפליג עלי' דר' יהודה ר' מאיר דלא חייש למיתה והכי נמי אמרינן במסכת סוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ג וכ"ד) .

ויש מתרצים כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו אין אנו מביאין עצמנו לידי ספק ביטול מצוה אבל התם צורך הוא שלא לחוש בתרומה שלא נאסור אותה בתרומתה וכן גבי דופן סוכה [מיירי בשעה"ד] וגבי הלוקח יין מבין העכו"ם שלא חשש לבקיעת הנוד בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ולפיכך לא חששו וכן פירש שם רש"י ז"ל וגבי יום הכפורים אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא כדקא מפרש עלה התם אם כן אין לדבר סוף.

ובתוספות מתרצים למיתה לזמן מרובה חייש הילכך גבי בקיעת הנוד ודופן סוכה ויום הכפורים אין חוששין שמא תמות ויבקע בו ביום וכן גבי גט כיון דאמר שעה אחת קודם למיתתי אין אומרין תאסור עכשיו שמא ימות לאחר שעה הילכך אוכלת בתרומה לעולם אבל גבי יבום דילמא אדמיבם חד לא מיבם אידך עד זמן מרובה ומיית ומבטל מצות יבמין והא דתנן בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ומוקי לה התם בגיטין (דף כ"ח) כר' מאיר דאמר שמא מת לא חיישינן לעולם אפילו לר' יהודה וטעמא כדאמרן דכל שעה ושעה לא אמרינן כבר מת דאם כן אין לך אשת כהן אוכלת בתרומה אלא כשבעלה לפניה.


דף יח עמוד בעריכה


אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק, וכיון שקדשה הלזה אחות אשה היא מיד ותצא דמאי שנא נשואין מאירוסין בתרווייהו אחות אשה היא מדאורייתא ואמרינן בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ט) ואי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ואע"ג דסבירא להו לב"ש יש זיקה כדתנן ברישא הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואי אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס ובתוס' מתרצין דלעולם קדושין לא מפקעין זיקה והתם סברי אין זיקה ומשום שאסור לבטל מצות יבמין אין כונסין אותן. וא"ת א"כ האיך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה והא מבטלא מצות יבמין ה"ק יעשו שניהם שליח לקבל מאמרם של שתיהן ויתייבמו.

וקשה לי מה בין נישואין לקידושין כשם שנישואין מפקיעין כך הקידושין יפקיעו. וי"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והאיך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו מידו וקשה לי ולימא התם דסברי ב"ש דיש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע ועוד דאי סברי ב"ש אסור לבטל מצות יבמין אפילו בעושין שליח גזרינן כדגזרינן בחולץ ראשון ומייבם שני כדפרישית לעיל וכדחיישינן לשמא ימות דלא שכיח אלא שמע מיניה דאפילו למאן דאמר יש זיקה אם קנה את אחותה בקנין גמור כונס אותה לכתחלה ותצא הלזו משום אחות אשה.

ואיכא דמתרץ קידושין דהתירא פוטרין צרתה דחיסורא אין פוטרין כדאיתמר התם מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני ולא נהירא לי כלל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכן נראה מדברי רש"י שם אבל קידושין מ"מ קנו וכיון דקנו בודאי פוטרין את אחותה וליכא למימר נמי דהוא קנסא משום דעביד איסורא וגרם לבטל ממנו מצות יבמין דא"כ מנ"ל דסבר ר' יהודה בן בתירא יש זיקה אלא על כרחין אי משום קנסא לעולם לא יתירוה לכנוס.

מיהו י"ל דלמאן דאמר יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קדושי אתותה בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה ואפילו קדם ונשאה יוצאה כדברי ב"ה ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקה ויש לטעם זה פנים.

עוד י"ל שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה, כנ"ל.

והא דאמרינן בפרק ב"ש אומרין (דף ק"ט) או דלמא משום דקסבר המקדש אחות אשה נפטרה יבמה והלכה לה פי' הכי נמי קאמר דלא חיישינן משום זיקה דקסבר אין זיקה.

אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת. פי' שכל שלא מת אי אפשר לומר זיקה ככנוסה דמיא לזה החי, שאם כן אשת אחיו בחייו היא אלא כך הוא הדין לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא לכל האחין ואם קדם א' וזכה בה בפני אחיו פקעה לה זיקה מאותן שלא רצו ליבם אבל מת אחד מהן כיון שאלו היה חי שמא היה מיבם רואין אותה כאילו כנוסה לו משעת נפילה ולפיכך שתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון אחת מתיבמת ואחת פטורה מן הדין הלכך כי מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו בתרי אחי ולא יבם ולא מת הוא שאם בא זה ליבם על כרחך מכח אחיו המת שלא היה בעולמו הוא מיבם והך סברא דר"ש לא מחוורא דכיון דזיקה ככנוסה דמיא לכל אחד מן האחין אם מת אחד מהן כצרות הן ולא היה בדין שיבמו ואין הטעם שאמרנו מחוור אלא שהוא דעתו של ר' שמעון.

ויש ליישב טעמו מעט לומר דזיקה ככנוסה דמיא לגדול אחי דלדידיה קיימא ליבומי ואם מת מכחו היא מתיבמת והא דמקשה רב יוסף ממתניתין דשלשה אחין משום דסתמא גדול אחי הוה דעבד בה מאמר.

מ"מ הך סברא ליתא אלא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דזיקה אפילו בתרי ככנוסה דמיא אבל הא אסיקנא דשני לי' לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין וכל היכא דהוי ככנוסה לא מצי אחיו לאפקועי זיקה מיניה ולהך סברא לא אצטריך קרא לתרי ולא יבם ולא מת משום דכיון דזיקה בחד ככנוסה דמיא אשתו של חי היא ואסורה על זה משום אשת אח מחיים דזיקה שהיא ככנוסה לא מפקעא לעולם מיניה מחמת אחיו אלא לחד אחא איצטריך אי נמי אי לא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכיון שנולד זה מיגלי מלתא דלאו זיקה בחד הי' ולא ככנוסה לראשון דמיא.

וקשיא לן למאי דקאמרינן אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת הא מת מותרת לו אלא רישא דמתני' דהי' להודיע כחו דר' שמעון למה לי יבם ליתני נולד ולא יבם ומת וי"ל אגב סיפא קתני לה וקסבר יבם ולא יבם ומת הך טעמא הוא וממילא משתמע.

והא דמתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא לי' וכו' .בדין הוא דהוה לן למימר סבירא ליה לרבי שמעון יש זיקה וזיקה שכנסה בסוף ככנוסה משעה ראשונה דמיא אבל אם לא כנסה בין שמת בין שלא מת לאו ככנוסה דמיא הלכך שתי יבמות הבאות משני בתים שתיהן מתייבמות וקרא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אפי' בתרי ולא יבם ומת נמי משכחת לה שכיון שלא כנס אשת הראשון היא וזיקה ומאמר בלא כניסה בסוף מספקא לי' לר' שמעון אלא לא ניחא להו בגמ' למימר הכי משום שאם לא היתה ככנוסה משעה ראשונה בלא ספק ובלא תלי' הויא לה לזה שנולד ואח"כ יבם אחיו כיבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה שהיא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.


דף יט עמוד אעריכה


וכי תימא וכו' ומדרבנן הוא דאמרו רבנן גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא וחדא מיפטרא. פירש"י ז"ל שנפלו בבת אחת בצמצום ולא נהיר לן משום דהשתא לא ס"ד דר' שמעון כר' יוסי הגלילי ועוד דמלתא דלא שכיחא ומשום מילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן אלא משום שתי יבמות שכנס זה את הראשונה ואח"כ נפלה שניה מבית אחיו השני גזרו אי נמי משום שתי יבמות שהראשונה לאחיו השני ערוה ומשעת נפילה לא היתה זקוקה כלל אלא לזה וכשנפלה לו שניה שתיהן מתייבמות דמשני בתים אתו ולא היו בנות בית אחד אפילו בזיקה.

דילמא כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא. איכא דרמי כיון דמסקנא הכי הא דאקשינן בפרקא קמא (דף ט') והרי אשת אחיו שלא היה בעולמו דפלוגתא דר' שמעון ורבנן היא וקתני בנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון דהא איתותב ר' הושעיא ואמאי איצטריך לאותבי' הא אפילו לר' הושעיא משכחת לה בשני יבמין ונולד ולבסוף יבם אחד. מן הראשונים וניחא לי' כיון דמתניתין קתני כיצד לפרושי חמש עשרה נשים דפירקין קמא (דף ב') ומתניתין כולה דלא כר' שמעון ובזיקת יבם אחד.

ולא ניחא לן דהא מוקמינן לה להא דתנא ר' חייא עלה (דף ט') בשיתא אחי ואליבא דר' שמעון ולר' הושעיא נמי נוקמא למתניתין בארבעה אחי ודברי הכל וקושיא נמי לא קשיא לן דכיון דאיכא רב יוסף דאמר דלא שנא לי' לר' שמעון לא חש גמרא לתרוצי ספיקא דאמוראי לתרוצי לדרב הושעיא כיון דאיתותב.

והא דאקשינן ומי שני לי' והא תניא כלל אמר ר' שמעון כו' לאו דווקא אלא אעיקר מימרא דרבי הושעיא פריך לומר שמודה ר' שמעון בראשונה וכבר כתבתי למעלה כיוצא בזו.


דף יט עמוד בעריכה


ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. פי' יש אחת מהן שביאתה או חליצתה פוטרת צרתה ואם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה וכן אם בא עליה אלא משום שאסור לו לבוא עליה קתני חלץ לה ומפרש לה לקמן משום דבעלת מאמר ספק.

וקשיא לן, נימא מיהא תיהוי תיובתא דר' הושעיא דאי ס"ד זיקה ככנוסה דמיא חלץ לבעלת מאמר תפטר צרתה ואפילו בלא מאמר נמי דכנוסה לאחיו השני היא ולאו אשת אחיו שלא היה בעולמו היא והוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ואיכא דמפרקי אי מרישא לא תהוי תיובתא משום דאיכא למימר כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא דוקא שיבם בסוף אבל לא יבם לא ואע"ג דעד השתא לא אמרינן הכי כדפרישית לעיל כיון דהוה אפשר לתרוצי לדר' הושעיא אלימא לי' סיפא.

ואיכא דאמרי דילמא גזירה היא דגזר ר' שמעון משום בעלת מאמר בשני יבמין דזיקה דידהו לאו ככנוסה דמיא ולאו מילתא היא דאם כן כל נולד ולבסוף יבם לגזור ר' שמעון משום שני יבמין בעולמו של מת דאסירא כדתניא לעיל.

ובתוספות מתרץ דילמא הוה דחי לה כדדחינן לעיל גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמא וחדא איפטרא בלא כלום פי' לפי' דכיון דלא כנסה נראית כבת בית אחר הילכך כשהוא חולץ לה לא ישגיחו עלי' שמחמת שני הוא חולץ לה אבל כשהוא חולץ לשני' ואינו משגיח עליה יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה ובלא כלום היא יוצאה והלשון הראשון נראה.

האי בבא דסיפא למאן קתני לה וכו'. פירש"י ז"ל להודיעך כח מי קתני לה לבדה אי לימא לר' מאיר לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר' שמעון אהך לחודה פליג מכדי לא שני ליה לר' מאיר לערבינהו לבבי ולתני ברישא הכי כנסה ומת ואחר כך נולד אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהן פטורות.

ואיכא למידק מאי תיובתא מי אלימא ממתניתין דפליג להו בתרתי ותירץ הרב אב"ד ז"ל כך לערבינהו וליתנינהו כי היכא דתני רישא עשה בה מאמר ואחר כך נולד או שנולד ואחר כך עשה בה מאמר אמאי פליג להון ותני תרתי זמני שתיהן פטורות ולהכי לא אקשי ממתניתין דליכא לאקשויי נערבינהו וניתנינהו כדעביד ברישא לענין מאמר ואין זה נכון דשאני רישא דתרווייהו חדא דינא הוא ולא אלימא חדא מחברתה אבל סיפא כיון דלא דמיין להדדי לא זו אף זו קתני בתרתי בבא דומיא דמתניתין וליכא למימר להכי פליג להו במתניתין משום דקתני עשה בה מאמר ומת בתרווייהו דהוה ליה למתני בסיפא עשה בה מאמר ומת.

אלא הכי דייקינן, מכדי כנסה ומת ונולד לו אח דברי הכל הוא ופשיטא דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו ולמאי הלכתא קתני לה לומר כשם שזו פטורה כך נולד לו אח ואחר כך כנסה פטור א"כ לערבינהו לכולהו וליתני כשם שזו פטורה כך נולד ואחר כך כנסה או כנסה ואחר כך נולד פטורה אלא לאו משום דר' שמעון לא פליג אלא אסיפא ולדידיה קתני לה אבל נולד ואחר כך כנסה פטורה לדברי הכל כשם שכנסה ומת ואחר כך נולד פטורה לדברי הכל.

ולי נראה דתיובתא מדקתני הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מיבם לאיזו שירצה האי לא עמדה עליו שעה אחת באיסור לאפוקי מאי לאו לאפוקי נולד ואחר כך יבם שעמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לאו ככנוסה דמיא ואסורה והיינו תיובתא והא דקאמרינן בבא דסיפא למאן קתני לה מפרש ואזיל דתנא נמי פליג להו בתרתי משום הכי.

הכי גרסינן וכן גרסתו של רב חננאל ז"ל: אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה. ופי' אמאי מגרשה בגט ולא בעיא חליצה ואמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדה השתא תקום עלה באיסור אשת אח אלמא הלכו יבומין הראשונים ממנה והכי נמי אקשינן בפרק החולץ (יבמות דף ל"ט) ומתרצינן נמי התם אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר ורש"י ז"ל גורס ותבעי חליצה ולא מיחוורא גירסיה דתרתי קא דייקינן.

ויש שהקשו, היכי קס"ד הכי אם כשהיא יושבת תחתיו של יבם עדיין עלי' זיקת יבום ביאה שניה תיתסר דמביאה ראשונה קיימא למצוה דרמיא עליה והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח ואין תשובה זו כלום שיש לומר כשהוא בא להוציא חלין עליה יבומין ובעיא חליצה ועוד שאם תמצא לומר יבומין הראשונים עליה ובעיא חליצה אף בביאה שניה איתא למצות יבום.


דף כ עמוד אעריכה


כלל לאיתויי מאי אמר רפרם לאיתויי צרת איילונית וכדרב אסי. האי דלא אמר מחזיר גרושתו משום דהתם לכולי עלמא חולצת ולאו ערוה היא ומתניתין ערוה קתני ולא חולצת ולא מתיבמת קתני וצרת סוטה נמי לא אתיא דלאו איסור ערוה היא ולא ממעטא משום דטומאה כתיב בה כעריות אבל איילונית כיון דלא שייך בה יבום אשת אח שלא במקום מצוה היא ואיסור ערוה קרינן לה.

ויש שמפרשים דלא אתיא מכללא משום דכיון דטומאה כתיב בה כעריות איסורה איסור ערוה היא ובלא כלל איתא במתניתין ומיהו ללישנא בתרא איכא למימר מיעוטא אפילו לצרת סוטה ואע"ג דאיסורה איסור ערוה היא דהא מצינן למידק כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהו דאסירה כלומר כולהו אבל צרתה לא אסירה כולהו אלא איכא מינייהו דשריא והיינו צרת איילונית וה"ה לצרת סוטה אלא משום דסבירא לן כרב לא אמרינן הכי וסוגיין כהלכתין.

ויש מפרשים דלהכי לא מרבינן ולא ממטעינן צרת סוטה מכלל דמתניתין משום דמתניתין כלל לערוה ליבם וסוטה ערוה לבעל, וכן מחזיר גרושתו.

אחותה דמאן אלימא אחותה דאיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו.נראה לי דה"ק: על כרחין מדקתני מתני' אחותה דאיסורא ש"מ סבירא ליה יש זיקה דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אעפ"י ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה וכיון דסבירא ליה לתנא דמתניתין יש זיקה אחותה דאיסור מצוה האיך מתייבמת כיון דמאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו אי נמי טעמא דמתניתין משום דאסור לבטל מצות יבמין באחותה דאיסור מצוה נמי אסור ליבם משום דפטר לה ממצות חליצה.

וראיתי מפרשין מכאן שאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול בתחילה ולפגוע באחות זקוקתו. ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל (יבמות דף י"ח) ואי ס"ד סבר ר"מ אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין האי ליבם חדא והאי ליבם חדא וא"ת בשני יבמין מותר אבל ביבם א' נראה כפוגע באחות אשתו והתנן אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול ותצא הלזו משום אחות אשה אלא שיש לדחות התם נמי כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו אעפ"י שהיא קטנה אין כאן מפני מראית העין ואין זה לדעתנו נכון.

והא דאקשינן אילימא אחותה דאיסור מצוה. ולא אקשינן נמי ודאיסור קדושה אלומי אלים למימרי' ונקיט חדא וה"ה לאידך ומפרקינן לה אאיסור ערוה דווקא אבל איסור מצוה וקדושה אחותה שהיא יבמתה אסורה והכי תנן עלייהו בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ו) חולצת ולא מתיבמת ובדין הוא דלירמי מתניתין אלא משום דטעמא ברירא הוה לא בעי לאיתויי מדוכתא אחריתי.

קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין. פירוש רישא דייק ומסיפא להדיא פירכא דקתני סיפא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דחייבי לאווין גרידא נינהו ולא אתי עשה ודחי להו.

ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא כיון דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אמאי חולצת הוי ליה כחייבי כריתות ואיכא למימר סבירא לן זיקה בכדי לא פקעה דחייבי לאוין לא מפקע קידושין.

אי נמי איכא למימר גזירה משום חייבי לאוין וא"ת ונגזר אם אתה אומר חולצת מתיבמת הך גזירה שכיחא טפי אבל חייבי כריתות כחייבי לאוין לא אתי לאחלופי דלימא היינו טעמא דאינה מתיבמת משום גזירה דחייבי כריתות.אי נמי נצריך בחייבי כריתות חליצה משום לאוין גרידא וטפי שכיח למגזר בהא מדנגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת.

והא דתניא (לקמן בדף זה ובדף ע"ט) בחייבי לאוין ואם בעלו קנו דווקא בחייבי לאוין גרידא אבל חייבי לאו ועשה אלמנה מן הנשואין לכהן גדול אם בעלו לא קנו כדאמרינן לקמן בשמעתין שאינה פוטרת.

ולא דאיק האי לישנא דאי חייבי לאוין ועשה חולצין משום גזירה חייבי לאוין גרידי נימא דאין מייבמין משום גזירה דחייבי לאוין ועשה ומאי קשיא לך ואיכא למימר חייבי לאוין גרידא שכיחא למיגזר משום ליתא דידהו והנך לא שכיחי כל כך.

והא דאקשינן ואימא חייבי כריתות. פירוש ולא בא ללמד שאינה מתיבמת דההיא מדרשה דפרקין קמא נפקא אלא לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת אמר קרא ואם לא יחפוץ וכו'.

אי הכי חייבי לאוין נמי. איכא למידק חייבי לאוין מנא לך דלא מיבמא דדרשת יבמתו מהתם נמי תיפוק לך דחולצת ועוד היכא אקשינן ומה ראית הא אם מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות חייבי לאוין או חולצין או מיבמין וליכא למעוטינהו מואם לא יחפוץ ואיכא למימר דהכי פירושו אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה עולין ליבום אם אין עולין ליבום לא יעלו לחליצה.

ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות ורבויא לחייבי לאוין.

ואקשינן ומה ראית נוקי קרא דלא יחפוץ לחייבי לאוין לומר שעולה ליבום וחליצה ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאינה מתיבמת חולצת וא"ת חייבי לאוין למה לי לרבויינהו ליבום פשיטא דאתי עשה ודחי לא תעשה איכא למימר כיון דכתיב יבמתו לחייבי כריתות לומר שאעפ"י שאין עולין ליבום עולין לחליצה קס"ד כל שביאתה אסורה לו בכלל קמל"ן.

ומפרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין. פרש"י ז"ל הילכך קרינא בה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושין ואפילו עבר האי יבם ונסבה לאו קיחה היא וקשיא לן הא למאי דס"ד השתא דחייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו נמי לא קנו והיכי קרינן בי' לקחת אפילו בדיעבד אלא מסתברא חייבי לאוין תפסו בהו קדושין וקרינא ביה יבמתו חייבי כריתות לא תפסו בהו קדושי ולא קרינן ביה יבמתו.

לשון אחר יש לפרש: אי הכי חייבי לאוין נמי נימא שלא יעלו לזה אלא אם כן עולין לזה הא רבי רחמנא יבמתו שיש לך אחרת שעולה לחליצה ורוינה עולה ליבום.

ומה ראית נימא יבמתו לחייבי כריתות ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין וכיון דקרא יתירא הוא לומר שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה מכלל שמענו שכל שביאתה באיסור אינה ראויה ליבום ולא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ובא הכתוב ללמדנו עוד שכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.

ופרקינן מסתברא כיון דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חליצה בכדי לא פקעי וחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין ופקע זיקא מינייהו וזה להלשון שפרשתי למעלה שאף חייבי לאוין שיש עמהן עשה חולצין מסברא מן התורה ואעפ"י שאם בעלו לא קנו משום שביאתן באיסור.

אלא שקשה לי נימא כי אתי קרא ליבמה שעולה לחליצה ולא ליבום לחייבי לאוין שיש בהן עשה אתי אבל לחייבי לאוין גרידא אתי עשה ודחי לא תעשה ואיכא למימר כל דקרינן ביה יבמתו במשמע אי נמי קסבר רב גידל להנהו לא צריך קרא אם לומר שאין מיבמין פשיטא אם לומר שחולצין כיון דתפסי בהו קידושי פשיטא דזיקה בכדי לא פקעי ואי נמי שתיק מינייהו קרא לא מוקמינן אם לא יחפוץ אלא לחייבי כריתות בלחוד כי איצטריך קרא לשאר חייבי לאוין לומר שחולצין ולא מיבמין.

ומסקנא דחי רבא להאי דרב גידל אמר רב ופריש לה משום גזירה ויש לומר דלא סבירא ליה כלל הני דרשי אלא זיל בתר טעמא התם תפסי קידושין ולא פקעי זיקה הכא הא תפסי קידושין ופקעי זיקה ודאמרינן בריש מכילתין (דף ג') קמ"ל כל שעולה ליבום עולה לחליצה כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה לישנא דקרא נקיט ולאו משום מדרש.

ואיכא למימר רבא מוקים דרשא דיבמתו בחייבי לאוין שיש עמהן עשה ואם לא יחפוץ בחייבי כריתות ובהלכות גדולות בהלכות עריות מצאתי כן והא דרב גידל אמר רב מקיימא באלמנה מן הנשואין דאע"ג דמאורייתא לאו בת יבום היא רבייה רחמנא לחליצה מכל מקום מעיקרא מקמי דתיתי דרב גידל דאמרינן בשלמא מן הנשואין קס"ד דזיקה משום איסור לאו לא פקעי אי נמי כדאמרין לעיל דחליצה דרבנן היא (ודומיא דאיסור קדושה קתני.


דף כ עמוד בעריכה


הא דאקשינן ממזרת ונתינה מאי איכא למימר. ה"ה דמצי למימר גרושה וחלוצה מאי איכא למימר אלא משום דדלמא ה"א כל פסולי כהונה גזרו זה מפני זה אבל בשל ישראל מאי א"ל אי נמי איידי דאקשינן לאידך לישנא ממזרת ונתינה פריך נמי מינייהו להאי לישנא.

ודאקשינן אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם גזירה וכו'. לומר שנעקר לגמרי מצות יבום מדבריהם ונקיים מצות חליצה משום גזירה אי נמי הכי קאמר אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתיבם וכשם שאי אפשר לחוש בזה שלא תעקור מצות יבום לא נחוש בזה.

ובתוספות מעיילי פילא בקופא דמחטא, ומפרשים הכי: אלא מעתה אשת אחיו מאביו שלא מאמו לא תתיבם עד שיהיו מיוחדין מן האב ומן האם גזירה משום אחים שאין מיוחדין אלא מן האם בנחלה תלי רחמנא ומידע ידיע דאח מן האם לאו בר נחלה הוא אשה שאין לה בנים עכשיו אלא היה לה ומתו בחיי בעלה לא תתייבם גזירה משום שיש לה בנים בשעת מיתת בעלה ומתו אשת אחיו שהיה בעולמו כלומר יבם ואח"כ נולד לרבי שמעון לא דתייבם גזירה משום נולד ואח"כ יבם התם בישיבה תלי רחמנא ומידע ידיע שנאסרה עליו משעה ראשונה ושוב אין לה היתר כל הנשים לא יתיבמו כשלא היה להן בנים מעולם גזירה משום איילונית וזה לא הגיע לכלל פירוש מעולם.

גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני'. פירוש שאין מצות יבמה יבא עליה אלא על ביאה ראשונה ואע"פ שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא מקיים להקים שם לאחיו כיון שאפשר למעך כתמר מצוה מביאה ראשונה איתא בין בבתולה בין בעולה בין שנתעברה בין שלא נתעברה ולפיכך ביאה ראשונה מותרת לו אף דמשעת העראה קונה את יבמתו וכשנעשית בעולה אשתו היא כבר ואע"פ שאמרו בקדושין (דף יוד) כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואסור לכהן גדול לקנות בביאה שניה יבמה שאין הולכין בה אחר דעתו שבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג במזיד והעראה כגמר ביאה כדאיתא לקמן (יבמות דף נ"ד) דאע"פ שמשעה שהערה בה קנאה מ"מ איתא למצוה עד גמר ביאה דיבמה יבא עליה גמר ביאה משמע אלא שמרבה הכתוב אף העראה ובמסכת קידושין בפ"ק מפורש לנו יותר מזה.

הדר אמר רבא ואי תימא רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי וכו'. הכא נמי אפשר בחליצה ואיתבי' ליה ואם בעלו קנו תיובתא ותימה היא דהא רבא הוא גופיה אקשי ליה לעיל ואיכא למימר מאן דקאמר הא דלעיל בדרבא אמר הך משמי' דרב יוסף ומאן דאמר הך בדרבא ההיא לא תני לה בדידי' והיינו ואי תימא רב יוסף אי נמי דריש לקיש אטעיתי' ולא הוה חייש לברייתא.


דף כא עמוד אעריכה


ומותר אדם באשת חמיו. פירוש בדין הוא דלא ליתנינהו כלל דכל שלא שנאום חכמים לאסור מותרת אלא שלא תאמר דילמא תנא ושייר כדשייר שניות דבי רבי חייא דהאיך אפשר לומר שלא גזרו באשת חמיו שהרי אומרת לו בתי אסורה לך מן התורה משום הכי תנא ליה להיתירא והיינו דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' כלומר לפיכך הוצרך לשנות היתר באשת חורגו מפני שיש איסור תורה בבתו ואקשינן באשת חמיו נמי ליתני הכי ומתרץ משום דלא פסיקא ליה למיתני בתי אסורה לך ומיהו כל עיקר לא שנאה אלא מפני שבתה פעמים אסורה וחורגו מותר בבתו ובאשתו דקתני משום דאיירי בחורגין מסיים להו.

ויש מפרש הא דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' לומר שאע"פ שיש לה בת לא גזרו משום בתה ואם לא שנה כן הייתי אומר שמא לא התירו אלא כשאין לה בת.

ומדקתני ברייתא סתם ומותר באשת חמיו ולא מסיימין בה בגמרין שום איסורא לא סמכינן אמערבא דאמר ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל שלא כתב זה הירושלמי ויש לו סמך לדבר שאמרו עוד שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורים להנשא מפני מראית העין אתא עובדא קמיה דר' חנינא בריה דר' אבוה אמר יסבון באתר דלא חכמין להון ובגמרא דילן בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ג) איתמר נמי חורגה הגדולה בין האחין אסורה מפני מראית העין ודחינן לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה ומכאן נלמוד שאין לנו כדעת הירושלמי שהוא מפני מראית העין בחורגין והוא הדין לאשת חמיו.

ובהלכות גדולות שלנו מצאתי ואשת חמיו אסורה לו מפני מראית עין ולא כך הלכה אלא מותרת לו אבל הרב ר' יעקב כתב בספר הישר בהלכות גדולות ותלמוד ארץ ישראל גרסי' אשת חמיו ואשת חורגו מותרות לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין ואעפ"כ אין כאן בית מיחוש.


דף כא עמוד בעריכה


הא דאמרינן לא אסרו כלה אלא מפני כלה. קשיא לן דהא כלת בתו בנקבה ערוה בת בתו ונגזור על אשתו כמוהו י"ל ההיא כללא היא אבל לאו טעמא הוא שכלם לא אסרום אלא זו מפני זו [משם אחד] ואשת אחי האם מן האם נמי משום מן האב והא דאמרינן מאי שנא הני ומאי שנא הני משום דאשת חמיו ראויה היא לגזור עליהם משום חמותו (וכן כלן) אבל כלת בתו לא שייך למגזר אלא משום כלת בנו.

הא דאבעי לן אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב. משום דלמטה ערוה ה"ה לאחות אבי האם ולאחות אם האם דהא למטה ערוה בין מן האב בין מן האם כדאיתא [בהבא על יבמתו דף נ"ד] אלא חדא מנייהו נקט משום דקא בעי למיבעיא בהדה אשת אחי אבי האב דבהא באם לאו ערוה למטה. כי קאמר רב לההיא מתניתא. כלומר דהני ארבע דמתניתא יש להן הפסק ולא השאר אבל כיוצא בהן אף מן האב אפשר שהן מותרות כיון דאיתפלגו בהא.

ואסיקנא דאמימר אכשר בהו והלכתא כוותי' וכן פסק ר"ח ז"ל לקולא וכן דעת רבינו ז"ל שלא כתבו לאיסור וכן בשניות דבי ר' חייא פסק ר"ח ז"ל לקולא מדלא איפשיט דספיקא דרבנן לקולא ויראים אמרו לחומרא.

וקשה לן דהא נפקא פשיטותא דידהו לאיסורא מהא דתניא כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות והאיך אפשר דבת שלישית שבבנו מותרת וכלתו אסורה אלא שהדבר תמה האיך לא פשטוה בגמרא מזו דהא ברייתא שמיע להו.

ונ"ל דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמי' וחמותו קא בעי הא דזרעו לא ובירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל בשרה אסורה בכל אנשי ישראל וכן הוא דאם אמו אין לה הפסק וזה סיוע למה שפירשתי דמאי שנא שרה מאברהם שהיא אסורה באנשים והוא יהיה מותר בנשים ורש"י ז"ל כתב ת"ש שלישי ורביעי דהיינו שלישי שבבנו ולא דאיק.

ומדחזא רב הלל שתסר לאסורה ולא קשיא להו אלא הני ש"מ שאין להוסיף על מה שמנו חכמים בשניות ותמהני תמה גדול על בעל הלכות שהוסיף שניות אם אחות אביו ואם אחות אמו אם אחותו שניה וראיתי לבעל ספר היראים ז"ל שכתב דבריו וסמך עליו להחמיר ואי להוסיף על השניות אין שומעין לו ולא לבעל ההלכות אלא אם אחות אביו ואם אחות אמו בנשואין היינו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו אם אחותו שניה טעות סופר הוא דאי בנשואין היינו אשת אביו ערוה ואי באונסין אנוסת אביו ולא שניה היא.

ומפרשינן בגמרא מאי טעמא אמר קרא ובן אין לו עיין עליו. ומכאן אנו למדין לבת שפוטרת אשת אבי' מן היבום והכי תניא בספרי ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבת ובת בת הבת מנין ת"ל ובן אין לו מ"מ והכי אית להבעל הלכות גדולות ז"ל וכתב ואי לאו דכתב רחמנא אין לו ה"א דווקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה השתא דכתב אין לו עיין עליו לאתויי כל דשמיה זרע ומנח לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי איתי ע"כ בהלכות וקשה לי שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הנזכר בפסוק כגון זרעו של בן אבל לרבות ממנו בת אי אפשר וכך משמעות דורשין לגבי ירושה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קט"ו) אלא י"ל הואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן הרי אתה דן ק"ו לבתו מעתה.

ואחרים אמרו בת לא צריכא קרא דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לזה שאין שמו מחוי ולא דאיק דאי מהתם אפילו בן הבן ובת הבת נמי תיפוק לי' שאין שמו מחוי שהרי שמו עליו ומצינו שקמין תחתיו לנחלה.\

ואי קשיא לך למה לי הנך דרשי תיפוק לי' מדאמרינן דיבום בנחלה תלא רחמנא ואם יש לו בת או בת הבן ובת הבת היא קודמת לאח סד"א הני מילי שלא במקום יבום אבל במקום יבום אח קודם לכל יוצאי ירכו חוץ מן הבן קמ"ל ועוד דירושה גופה שהבת קודמת בה לאח מהאי טעמא הוא דקאמר ליה לתנא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בת הא יש בת אין יבום והכי איתא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ט) .

מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו. לומר שאין מזהירין מן הדין. פי' רש"י ז"ל לאחותו מאביו ומאמו אנוסת אביו דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע בין מן האנוסה בין מן הנשואין לא שמעינן מיניה אלא בת אביו שלא בת אמו כדכתיב בת אביך או בת אמך והכא דכתיב בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאינה אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן לה להכי כתיב אחותך לרבות בת אביו ובת אמו אנוסה שאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה והכי נמי תניא בפרק כיצד העדים (מכות דף ה') בת אביו ובת אמו מניין ת"ל ערות בת אשת אביך וגו'.

וקשה לן א"כ האי קרא דבת אשת אביך היכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים ולר' יוסי ב"ר יהודה פרט לאחותו משפחה ומנכרית הא צריך לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואה שאין מזהירין מן הדין איכא למימר אם כן לימא קרא ערות אחותך מולדת אביך בת אשת אביך למה לי ש"מ לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו ולר' יוסי ב"ר יהודה כדאית ליה וכך מתורץ בהלכות גדולות.

ויש לי לפרש דמאחותך היא נפקא לן אחותו שהיא בת אביו ובת אמו בין באונסין בין בנשואין דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד בין באונסין ובין בנשואין ורבה אחותו משני צדדין לעשותה כאחותו בכל דבר רבה איתה ואיתא בין מן האנוסה בין מן הנשואה ולפי' מייתר להו גופא דהאי קרא דבת אשת אביך והא דתניא בפרק כיצד העדים בת אביו ובת אמו מניין ת"ל ערות בת אשת אביך וגומר מסיפיה דאיק דכתיב אחותך היא.

והא דמקשינן בדר' יוסי ב"ר יהודה ואימא פרט לאחותו מאנוסתו .לומר דמיעטיה רחמנא מאשת אביך ואנח ליה לקרא קמא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה.

ומתרץ, ההיא מדרב' נפקא, כלומר כיון דאשכחין דרבי רחמנא שארו מאנוסה לא מוקמינן מיעוטא לאחותו מאנוסה כיון דמצינו לאוקמי במילתא אחריתי וכיון דליכא מיעוטא אחותו מאנוסתו מקרא גופי' נפקא דאחותך בת אביך סתמא כתיב ולאו למימרא דמבת בתו מאנוסתו גמרינן אחותו דהא אין מזהירין מן הדין.

הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין.איכא למידק דילמא תרווייהו בנשואין ערות אשה ובתה לבתה בלבד וכן בת בנה ובת בתה ובת בנך או בת בתך דהוא גם בת בנה ובת בתה כלומר מן הנשואין ועד שלא יאמר יש לי בדין אלא שאין מזהירין מן הדין ותו הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ו) בתו מאנוסתו מניין נימא נמי מנשואתו ויש לומר ערות אשה ובתה כל שבנשואתו משמע בין שהיא ממך בין שאינה ממך ואין זו באה מן הדין אלא בכלל הכתוב עצמו היא דסתמא כתיב.

אלא מה יש לן לשאול אחותו מאביו ומאמו נמי נימא שישנה בכלל בת אביך וי"ל התם מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך משמע כי היכי דבת אמך לאו בת אביך בת אביך נמי לאו בת אמך וכיון דפשטיה דקרא בבת אב לחודיה משמע בת אביו ובת אמו צריכא לבוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין ממנו וכבר כתבתי זה בשם הראב"ד ז"ל.

מדאמרינן איצטריך למכתב היא. לומר דבעלמא אין מזהירין מן הדין משמע דכי האי גוונא בעלמא אין מזהירין מן הדין.

וקשיא לי אם כן אוכל כזית מבשר חמור לא ילקה שלא למדנו לו לאו אלא מן הדין דגמל שיש לו סימן אחד כדאיתא בתורת כהנים וי"ל כיון דכתיב בכולהו עשה זאת הבהמה אשר תאכלו גלויי מלתא בעלמא היא, וצ"ע.


דף כב עמוד אעריכה


הא דאקשינן פשיטא אחיו הוא. קשיא לן, מאי פשיטותא הא איצטריך קרא לחייבי כריתות לקמן בשמעתין (יבמות דף כ"ג) וקס"ד נמי למעוטינהו משום בת אשת אביך ואיכא למימר ההיא לר' יוסי ב"ר יהודה דפריך דנדרוש בת אשת אביך הכי ומיעוטא לעריות דווקא הא לרבנן א"נ לר' יוסי בעלמא כגון זיקה דיבום פשיטא דאחיו הוא ומסברא ידעינן.

ולי נראה דהאי פשיטא לאו דווקא מנפשיה אלא פשיטא לענין יבום דכיון דאחיו הוא דקיימא לן בכל מקום כל מי שיש לה קדושין אין הולד כמוה כמו שהוא שנוי במשנה בסוף (פרק ג') דקדושין (דף ס"ז) והתם בכללא הוא וכיון דתנינא דאחיו הוא פשיטא דמיבם וכי הא פריך בפרק כל שעה בפסחים בדף כ"א ע"ב [גבי אסור בהנאה].

והאי דלא בעי אמתניתין דמי שיש לו בן מכל מקום וכו' פשיטא אלא בעיא מאי טעמא משום דלא פשיטא היא אלא מבן הוא דנפקא לן לאח ולא רצה לשנות את הלמד מבן ולהניח בן המלמד לאח ואלמלא קרא דבן הוה אמינא אח פסול לא זקיק מבני יעקב וכיון דמזקק לא זקיק לענין מפטר נמי לא פטר.

ובנו לכל דבר ליורשו וליטמא לו. ובירושלמי (ב,ו) אפילו לפריה רביה ולשניה, והאי דלא בעיא בה פשיטא כדבעינן גבי אחיו משום דאיידי דקתני רישא הכי תני סיפא אי נמי גבי בן לאו פשיטא הוא דכיון דבעבירה נולד לו סד"א לא קיים בו מצות פריה ורביה ושניות לא גזרו בו ואפילו ליורשו וליטמא לו לא יהא כבנו, קמ"ל.


דף כג עמוד אעריכה


בין שאומרים לו לאביך הוצא. פירוש לאו דוקא שאם כן חייבי לאוין משמע אלא בין שהיא בבית אביך בין שהיא חוץ מבית אביך דהיינו חייבי כריתות והוצא מביתך בלא גט קאמר לפי שאינה אשתך ואלו חייבי לאוין לאו מולדת חוץ היא.

וקשיא לי כיון דרבי רחמנא אף חייבי כריתות כי תהיין למה לי ולא קשיא דלאו משום וילדו לו אצטריך שיהא הולד כמותו אלא לומר דקדושין תופסין בהן דלא תיתי מיבמה כדאיתא בשילהי פרק האומר שבמסכת קדושין (דף ס"ח) .

ואסקינן הכא מאן תנא דפליג עליה דר' יוסי ב"ר יהודה ר' שמעון. והתם בשלהי האומר אמרינן הניחא לר' שמעון אלא לרבנן מאי איכא למימר אמר קרא אחר כן תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא תפסא בה הוי' אשכחין דלא תפסא בה קדושין ולדה כמוה מנא לן דאמר קרא וילדו לו כל היכא דקרינא ביה כי תהיין קרינן ביה וילדו לו ובל היכא דלא קרינן ביה כי תהיין לא קרינן ביה וילדו לו פי' כי תהיין לאיש דריש לומר כל היכא דקרינא ביה כי תהיין לשום איש בעולם קרינא ביה וילדו ואפילו חייבי כריתות במשמע אבל שפחה ונכרית דלא קרינא ביה כי תהיין לשום איש בעולם לא קרינא ביה וילדו.

ולההיא מסקנא דהתם חייבי לאוין דתפסי בהו קדושין לא מכי תהיין נפקא כדאמר רב פפא אלא מדגלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי דגמרינן מאחות אשה מכלל דחייבי לאוין תפסי בהו קדושי והא דאמר רב פפא בשמעתין אתיא כאידך לישנא דאמר התם רב אחא בר יעקב אתיא בק"ו מיבמה והאי מסקנא דהכא אתיא כרב פפא ורב אחא בר יעקב דאיצטריך להו כי תהיי' לחייבי לאוין ולא נפקא להו מאחות אשה דכולה סוגיין בתר תרוציה דרב פפא רהטא ולדידיה איתמר ומסקנא דהתם כלישנא קמא דמפקי להו מאחות אשה ומייתר כי תהיין לולד שפחה ונכרית שהוא כמוה, כנ"ל.

וא"ת למסקנא דהתם מולדת בית או מולדת חוץ דרבי רחמנא בחייבי כריתות למה לי תיפוק לי' מכי תהיין דכל היכא דקרינא ביה כי תהיין לשום איש קרינא ביה וילדו לו לא קשיא דאי לאו אחותך היא דמולדת חוץ הוה אמינא כל היכא דקרינא ביה כי תהיין לאיש זה קרינא ביה וילדו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי לא קרינא ביה וילדו לו, משום הכי צריכי.

בנך מישראלית קרוי בנך וכו'. מפורש בקדושין בפרק האומר (דף ס"ח) .


דף כד עמוד אעריכה


הא דאמרינן וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן. פרש"י ז"ל לא גזרו רבנן לאפוקי מספק וכן עיקר ואע"ג דשאר ספק של דבריהם אפילו לכתחילה לקולא כיון דאיכא מעשה דבה שחלץ לה בב"ד אין מתירין אותה לא היא ולא צרתה והכי נמי מוכח בהדיא בפרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ח) דאמרינן התם כהנים חולצין ושאינן כהנים מיבמין משום דספק חלוצה אסור להו תדע שהרי אחות חלוצה נמי מדרבנן ותנן נמי מדרבנן דזיקה דרבנן היא וקא אוסרין ליבומי והדר מיחלץ משום דפגע באחות זקוקה והיינו טעמא דכיון דחלץ לאידך נראית כיבמה ומפרסמה מילתא בב"ד טובא הילכך חיישינן שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחלה.

הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו.פירש"י ז"ל דהכא גבי תרי כתיב מיעוטא דאשת אחיו אלמא דמית גדול משמע וקשה לן מנא ליה דילמא דמית קטן ואלמלא שמיעט רחמנא אח שלא היה בעולמו היינו אומרין אם נולד ייבם דכל היכא דאיכא בכור תתקיים מצות יבום אפילו על הפשוטין ואיכא למימר כיון דקרא דווקא בשמת קטן כי כתיב נמי והיה הבכור דווקא הוא דקאמר רחמנא ליבם איהו ואם כן למה לי דמיעט אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואינו מחוור.

אלא הכי משמע פירושא: כי ישבו אחים שנים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם ולא שני אחין שלא היתה לאחד מהן ישיבה בעולם דמיעוטא בשני אחין כתוב כלומר שהנולד אחד מהן אלמא אפילו ליכא בכור איכא מצות מצות יבום.

והרב אב ב"ד ז"ל פירש הא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו ותו לא כלומר לא מיעט הכתוב אלא שלא היה בעולמו בלבד גם זה אינו נכון דכי לא מיעט היכא דאיכא בכור אבל ליכא בכור כולהו מיעטינהו מוהיה הבכור.


דף כד עמוד בעריכה


מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף היבם. פירש"י ז"ל אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק שהוא ז"ל סובר דבנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו אעפ"י שמת אביו לאחר שמת אחיו ובראוי לאביהן קא אמרינן דומיא דבכור.

אבל בהלכות גדולות בהלכות נחלות כתוב כך וכן היבם בנכסי אחיו ראובן ושמעון ראוין לירש את יעקב אביהן מת ראובן בחיי יעקב דהוה ליה נכסי יעקב אצל ראובן ראוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ואחר כך מת יעקב אי נמי מת יעקב ואחר כך יבם שמעון אין שמעון נוטל בראוי כבמוחזק אלא מן נכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה מטי ליה לשמעון מנאתיה כחד מאחוה וכן נראין הדברים ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אי מה בכור לאחר מיתת אביו שקיל פי שנים אף יבם לאחר מיתת האב שקיל פי שנים ומפרקינן מידי על שם אביו כתיב על שם אחיו אמר רחמנא ולא על שם אביו ואע"ג דהתם לר' יהודה מקשינן שמעינן מינה לרבנן דלאו על שם אביו כתיב ולא שקיל פי שנים בנכסי האב דראוי למורישו הוי והוא אחיו הוא יורש.

הא גיורת מיהא הוי. פי' מדלא קתני לא יכנוס אותה ישראל ואם כנס לא יוציא שמא לא משום הנטען נתגיירה וכיון דאיכא נטען אע"ג דאתא אחר ואפסיק ליה לקלא לא יכנוס.

ואיפשר לפרושי גיורת מיהא הויא דאי ס"ד ספק גיורת היא אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה ועכו"ם היא עד שיודע לך במה נתגיירה וכל שכן דכיון שכנס אלומיה אלמיה לקליה. ואוקימנא משום דאפילו נתגיירה לשם איש גיורת הויא, דהלכה כולם גרים.

ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי. שהרי אפילו בא עליה בעודה עכו"ם אינה נאסרת עליו ואמר רב אסי משום ולזות שפתים הרחק ממך פרש"י ז"ל דאתי לאחזוקי לקלא קמא מיהו כנס לא יוציא והכי נמי אמרינן לקמן ברננא לא מפקינן וקשה לי הא בעדים מפקינן והא סיפא דמתניתין אוקי רב בעדים רישא בלא עדים וסיפא בעדים אם כן ליפלוג וליתני בדידה.

ועוד מצאתי בתוספתא הנטען מאשת איש עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שחזר העכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על שפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא מדקתני גבי אשת איש נטען וגבי שפחה הבא ש"מ דוקא קתני שבא עליה בעדים ואעפ"כ לא יוציא לפיכך נראה שיש לפרש במתניתין אפילו איכא עדים ומשום לזות שפתים דידה ודידיה אסיר שלא יאמר לשום זנות נתגיירה זו ולשום זנות נשאה כדפרישית והא דאמרינן לקמן ברננא לא מפקינן הכי קאמר משום רנון קול לעז שאין בו איסור גמור לא מפקינן הלכך גבי חכם שאסר את האשה בנדר כיון שגרשה בעלה גירושין גמורין בלא תנאי שאפילו נמצא הלעז אמת שאפשר היה לו לחכם להתיר לה אין הגט בטל, לא מפקינן לה מיניה.

בשאין לה בנים. פרש"י ז"ל מראשון. ורבינו יצחק ז"ל פי' בהלכות משני מן הנטען ולא נתברר לי טעמו שהרי אפילו זנתה עמו וודאי ונשאה נטען אין הולד פסול שלא מצינו פסול בולדות ואפילו ליכנס לכהונה ויש לומר אעפ"כ הולד מזוהם וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו.

הא דתניא הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל מבעל והכי קאמר הני מתניתין ר' היא וכיון דמבעל מפקינן בקלא ודבר מכוער נטען דאחזקיה לקליה לעולם יוציא דלא גרע חזקה דאחזיק נטען לקול מעדי דבר המכוער.

ורב אחא משבחא כתב בשאלתא דפנחס דהיכא דאיכא עדים בדבר המכוער וקלא דלא פסיק מפקין לה בין מבעל בין מבועל אלמא מנטען נמי בעינן תרתי וקשה לי אם כן הך מתניתין קמייתא דקתני לא יוציא משום דאתא אחר ואפסקיה לקלא הא לאו הכי יוציא היכי מתוקמא כר' מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופיה דמנסבה גביה בהיתר גמור וקים ליה בקליה דליתיה ואפילו הכי מפקת לה מיניה.

ושמא הוא גורס הא מתניתא מני ר', כדכתיב במקצת נוסחי אבל מתניתא קמייתא כדתריצנא ובדליכא עדים בדבר המכוער היא אי נמי לר' בכל נטען יוציא אלא מיהו אנן קיימא לן במסקנא בקלא דלא פסיק ודבר המכוער כר' אפילו מבעל בקלא דפסיק כרב דבעי עידי טומאה הא בעידי דבר המכוער לא תצא אפילו מנטען וכ"ש בקלא דלא פסיק בלא עידי דבר המכוער דלא תצא נמצאו בעל ונטען שוין.

וקשה לי הא דאמרינן בסמוך (דף כ"ה ע"א) ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא קים ליה בקליה וליתיה דאלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל המחזיר וכל שכן בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גביה.

ויש לומר ההיא לרבא בר רב נחמן דקתני הוציאה דעל כרחיה לדידיה טעמא דנטען משום דאלמיה לקליה אבל בעל אעפ"י שהוציאה כיון שמחזירה קים ליה בקלא דליתיה אבל לרב דקתני הוציאוה במתניתין בעל ובועל שוין ואנן כרב פסקי'.

זה נ"ל לתרץ דברי רב אחא גאון ז"ל אבל לא ידעתי אם רש"י נסכם בזה שיותר מחוור הוא לפרושי כמו שהזכרתי תחלה דכניסת נטען כעידי כיעור הילכך קלא דלא פסיק ועידי דבר המכוער לבעל כר' קלא דלא פסיק וכניסה דנטען לנטען ואם הפסיקו אחר לא תצא קלא דפסיק עידי טומאה לנטען וכל שכן לבעל כרב זהו המתחוור לי בדעת רש"י ז"ל אלא שאין דברי רב אחא כן מ"מ כשיש לה בנים אינה יוצאה מאחד מהם אלא בעידי טומאה ובזה אין דברי רב אחא ברורין עיין בהן.

ובעל הלכות ראשונות ורבינו ז"ל פירשו אם עבר נטען ונשאה אבל מבעל בלא עידי טומאה לא מפקינן, וכן כתב הרב ר' יעקב בשם ר"ח ז"ל ומייתו לה ראייה מההיא דתניא בשילהי גיטין (דף פ"ט) אמר לי ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ותורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ואתמר נמי בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים.

וזו אינה ראייה דאדרבה מדאמרינן דבר ברור ש"מ לאו עדות גמורה בעינן שיראו כמנאפים אלא דבר שיש לו רגלים וראוי לחוש לו לאפוקי מוזרות בלבנה והכי נמי מוכחא מילתא בשילהי מסכת נדרים (דף צ"א) בההוא גברא דהוה מדרזק בביתא הוא ואנתתא וכו' ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס טעמא משום הכי הא אי לא חזינן דלא מירכס איתתא אסירא ואף על גב דליכא עדות גמורה והתם קלא הות בהו א"נ אלים ההוא דבר המכוער מדר' דהא הכא בעינן קלא דלא פסיק ועדים בדבר המכוער והתם לא בעינן קלא אלא מיהו שמעינן מינה דלא בעינן עדי טומאה אלא אפילו בעידי דבר המכוער מפקינן.

ובתוספות מתרץ לה להא כגון שאמרה האשה טמאה אני דכיון דאיכא רגלים לדבר ראוי היה להאמינה אלא שמצאה לה היתר משום דלא מירכס, וזה אינו נכון כלל.

ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי הגאונים הללו אלא אם כן הם מפרשין אותה לצאת ידי שמים דאי לאו משום דלא מירכס אסורה לו לא שתצא בב"ד אלא לצאת ידי שמים כעין העוברת על דת משה ויהודית שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה ואם רצה לקיימה אין ב"ד מוציאין מידו וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרעה מעוברת על דת משה ויהודית.

ובמסכת כתובות בפרק המדיר בירושלמי (ז,ו) משמע דמן הבעל קאמר ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת כדפרישית.

ומה שאמרו אין דבר שבערוה פחות משנים לומר שאין מתקיים על פי אחד כדאיתא בקדושין אבל עידי דבר המכוער שנים הם ומה שאמרו ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפין משיראו כמנאפין גבי מיתה ועונשין איתמר בהדיא אבל להוציא מבעלה לא שמענו ואי נמי משכחת לה אף להוציא בדליכא קלא כלל אבל איכא עידי דבר מכוער וקלא דלא פסק תצא.


דף כה עמוד אעריכה


הא דמייתינן הכא תנן התם המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר. ואיבעיא לן עלה כנס מהו שיוציא. נראה לי דלאו לענין מתניתין איבעיא לן דההיא פרישנא לה בגמרא בדוכתא לומר שאם נמצא שם רע שאינו שם רע לא יחזור משום דחיישינן לקלקולא ובדאמר לה משום שם רע אני מוציאך דוקא והא וודאי פשיטא לן דמשום הך תקנתא דרבנן אם כנס לא יוציא וכן במשום נדר לא איבעיא לן דודאי אם כנס לא יוציא דמשום תקנתא הוא ודיה לתקנה זו כיון שאינו רשאי לכנוס דוודאי גמר וגירש לרצון חכמים וכולה שמעתא לא מיתסר אהיכא דאיכא משום קלקולא מה לי הוציאה מה לי הוציאוה וכי קים ליה בקליה וליתה מאי הוי אכתי איכא למיחש ואפילו נמצא בעדים שאינו שם רע אלא הביאוה ענין לבעיא זו לומר מוציא אשתו משום שם רע ששנינו לא יחזור אם לא נמצא שם רע שאינו שם רע וכנס מהו שיוציא ואמר ליה היינו נטען דהכא בעל הוציאה והתם בעל הוציאה הכא אמור רבנן לא יכנוס גבי נטען במשנתנו והכא אמור רבנן לא יכנוס דלכתחילה פשיטא לן דאסור לכנוס ואף על פי שאין כאן חשש קלקולא כגון שלא אמר לה משום שם רע אני מוציאך שאין שם משום קלקול כדמפורש בגיטין (דף מ"ה) הלכך אם כנס נמי מוציא ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא אמרי קים ליה בקלא וליתיה.

ומצאתי שהרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל פירשה לבעיא זו אליבא דההיא לישנא דמפרש לה למתניתין התם שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ומיהו כי קא מדמו לה לנטען מקודם שנמצאו דבריהם בדאין ואפילו בהא אסיקנא לא יוציא מיהו סוגיין התם כלישנא דקלקולא ולפיכך פרשתי לשון ראשון להעמידו כהלכה ודברי רבנו הגדול שם מטין כן.


דף כה עמוד בעריכה


הא דאמר רבא פלגינן דבורא. במס' מכות (דף ז') אפרש בס"ד.

הא דאיבעיא להו כנס מהו שיוציא. נראה לי דאחכם קאי דליכא אלא רננא דלעז אבל היא מגורשת גמורה היא מכל מקום ומותרת לו ומשום הכי דמיא לנטען מן השפחה אבל מביא גט ומת הרגתיו הרגנוהו אע"ג דליכא עליה קלא כיון דנפישא חשדא דאיכא למיחש הוא דהא אלומיה אלים ורגלים לדבר לא.

ורבינו שלמה ז"ל כתב דאחכם ואמביא גט קאי ולא דמיא לנטען מאשת איש משום דמעיקרא נטען והוציאה בשבילו והשתא אלים לקליה וכן דעת רב אחא גאון ז"ל ובטלתי דעתי אע"ג דקשיא לי דלא דמיא לשפחה דאפילו בא עליה וודאי לא יוציא כדפרישית.

ומצאתי בתוספתא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ותניא נמי התם הנטען מן האשה לא ישא את אמה בתה ואחותה ואם כנס לא יוציא והני כולהו לא דמיין הנושא את אמה כיון דליכא רננא בדידה גופא לא אלים קליה ועוד דהתם אפילו הקול אמת אין אסור בנשואין הללו אלא משום חששא דעבירה דעלמא אבל בזה אין כאן איסור ובשבויה נמי יש לומר בשבויה הקלו ולהכי קתני הני ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש לא יוציא אלא שכבר הורו ראשונים ז"ל.

ופירוש כנס בכל השמועה נשואין ממש, שכן מצינו בירושלמי (ב,י) קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו גירש מהו שיחזיר כלומר עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא לעזה על בני' ונראה דווקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה.