טור אבן העזר קעג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קעג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

היבמה שהיא אסורה ליבם והיא מחייבי כריתות או מיתות בית דין, אינה זקוקה ליבם ומותרת לזר בלא חליצה.

כיצד, הרי שאחיו מאביו היה נשוי בתו או בת בתו או חמותו או אחת מכל העריות, ומת ונפלה הערוה לפניו, פטורה מן החליצה ומן היבום.

וכשם שהיא פטורה, כך צרתה פטורה, שאם היה נשוי עוד אחרת, אף על פי שאינה ערוה על היבם, פטורה כמו הערוה.

וכן צרת צרתה, כגון שמת ראובן ולו שתי נשים ואחת מהן היא ערוה על שמעון אחיו, ולו עוד אח לוי שאין אחת מהן ערוה עליו, והלך לוי ויבם אותה שהיא צרת ערוה לשמעון ולו אשה אחרת, ומת ונפלו שתיהן לפני שמעון, שתיהן פטורות מן החליצה והיבום, האחת שהיא צרת ערוה לשמעון, והשנייה משום צרתה.

וכן עד עולם, שאם נשאת צרת הצרה לאח רביעי ומת.

אבל אחת מכל העריות שהיא נשואה לנכרי שאינו אחיו מאביו ומת, מותר לישא צרתה.

היבמה שהיא ספק ערוה ליבם, כגון שקדש אשה בספק קדושין ואחותה נשואה לאחיו מאביו, ומת אחיו ונפלה אשתו לפניו שהיא ספק אחות ארוסתו, הרי זו חולצת ולא מתיבמת, ומוציא אשתו בגט מספק, ושתיהן אסורות, יבמתו שהיא ספק אחות ארוסתו, וגרושתו שהיא ספק אחות חלוצתו.

היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל, כגון שעבר או טעה ונשא בתו או חמותו ומת ונפלה לפני אחיו, אין זו אשתו, שאין קדושין תופסין לו בה, ולא שייך בה לא חליצה ולא יבום. ואם היה לה צרה, חולצת או מתיבמת, וזו שהיתה לבעל באיסור ערוה, היא ליבם כמו אשה נכרית ומותר בה.

ראיתי בדברי הרמב"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה לבעל, שחולצת ולא מתייבמת. וייראה שהוא טעות סופר, דממה נפשך תתייבם, שאם לא היתה עליו ערוה הרי היא זקוקה ליבם, ואם היתה עליו ערוה לא תפסי לו בה קידושין והרי היא ליבם כאשה נכרית.

היה לאחיו בערוה ספק קידושין או ספק גירושין, כגון שזרק לה קידושין או גיטא ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או שגירשה בגט שכתב בכתב ידו ואין עליו עדים, או שיש עליו עדים ואין בו זמן, או שיש בו זמן ואין בו אלא עד אחד והוא כתב ידו, ולו אשה אחרת ומת, הצרה חולצת ולא מתייבמת.

מתה הערוה בחיי אחיו, או גירשה, או שהיתה הערוה קטנה ומיאנה באחיו, ומת, מותרת צרתה להתייבם, ואפילו כנס הצרה קודם שגירש הערוה, כיון שלא היתה צרת ערוה בשעה שנפלה ליבום. אבל אם לא מיאנה בו בחייו ומיאנה בו אחרי מותו, צרתה חולצת ולא מתייבמת.

ספק אם מתה הערוה בחייו אם לא, כגון שאחיו היה נשוי בתו ונפל הבית על שניהם ואינו יודע איזה מהם מת תחילה, ולו אשה אחרת, חולצת ולא מתייבמת.

היתה הערוה איילונית, צרתה מתייבמת. ולא מיבעיא אם לא הכיר בה דהוי מקח טעות, שנמצא שלא היתה אשתו מעולם ואינה צרת ערוה, אלא אפילו הכיר בה מתייבמת הצרה, דכיון דאיילונית לאו בת יבום היא, הרי היא כמי שאינה ולא נפלה הזיקה אלא על הצרה לבד.

יבם הצרה, שהיה סבור שהערוה איילונית ואחר כך נמצא שאינה איילונית, תצא מיבמה בלא גט והולד ממזר.

ניסת הצרה לזר, שהיתה סבורה שאין הערוה איילונית, ואחר כך נמצאת איילונית, תצא מהבעל ומהיבם, וצריכה גט מהבעל וחליצה מהיבם להתירה לזר. ואם נתקדשה לזר, מותרת ליבם כדפרישית לעיל ביבמה שנתקדשה לזר.

מי שזנתה אשתו תחתיו בעדים וברצון, ומת בלא זרע ונפלה לפני אחיו, דינה כדין הערוה, והיא וצרתה פטורות מן החליצה ומן היבום. במה דברים אמורים שזנתה בודאי, אבל אם ספק זנתה אם לאו, היא חולצת וצרתה חולצת או מתייבמת.

אשת אחיו שלא היה בעולמו אינה בת יבום, דכתיב "כי ישבו אחים יחדו", שהיו להם ישיבה אחת בעולם, וכיון שאינה בת יבום הרי היא כאשת אחיו שלא במקום מצוה שהיא ערוה ופוטרת צרתה. כיצד, ראובן שמת ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו, ואחר כך נולד לוי אחיו, בין אם נולד קודם שייבם שמעון אשת ראובן שמת, בין אם נולד לאחר שייבמה שמעון, ומת, אסורה על לוי לעולם.

וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה, כגון שהיה לשמעון אשה אחרת.

כתב הרמב"ם: עשה שמעון מאמר באשת ראובן ומת קודם שכנסה, הרי לוי חולץ לצרתה ולא מייבם, שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר שקנה קצת. ואדוני אבי ז"ל כתב דאפילו מת בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת, דקיימא לן יש זיקה.

קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו, או לאחי אמו, ומת ונשאה אחיו מאביו, ומת ונפלה לפניו ליבום ועודנה קטנה, אינה יכולה למאן לעקור נישואין הראשונים כדי שתתייבם, וצרתה חולצת ולא מתייבמת. ונראה שאף היא חולצת אם תמאן.

היה אחיו נשוי קטנה שאינה ערוה עליו ומת, ומיאנה הקטנה ביבם, אסורה לו ומותרת לזר בלא חליצה. ודוקא היא, אבל צרתה מותרת לו. ואפילו היא מותרת לשאר האחין שלא מיאנה בהן.

היה לאחיו באשתו ספק גירושין ומת ונפלה לפניו ליבום, חולצת ולא מתייבמת, דשמא הוו גירושין והרי היא גרושת אחיו שהיא בכרת. אבל אם היו לאחיו בה ספק קידושין, מתייבמת, שאם היו בה קידושין הרי היא זקוקה לו, ואם לא היו קידושין הרי היא נכרית.

המגרש אשתו גדולה, או קטנה שהשיאה אחיה, והחזירה ומת ונפלה לפני יבם, מותרת לו, אף על פי שהיתה אסורה לו בחיי אחיו משום גרושת אחיו משום שהיתה אשת אחיו, שמיתת אחיו מזקיקין אותה לייבום ובאותה שעה לא היה לה שום איסור. אבל קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בקטנותה על ידי אביה והחזירה ומת בעודה קטנה, אסורה ליבם, שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה, וחולצת.

וכן הדין במגרש הפקחת ונתחרשה והחזירה, ומת והיא חרשת. ולענין צרתה כתב הראב"ד שהיא כמותה וחולצת ולא מתייבמת. ורב אלפס כתב שהיא מתייבמת, וכן כתב הרמב"ם, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

החזירה כשהיא קטנה או חרשת, ונתגדלה או נתפקחת אצלו ואחר כך מת, מותרת להתייבם.

אחות גרושתו היא אסורה לו מן התורה כאחות אשתו. לפיכך נפלה לפניו ליבום, פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

היבמה שהיא אסורה ליבם והיא מחייבי כריתו' או מיתות ב"ד אינה זקוקה ליבם ומותרת לזר בלא חליצה כיצד הרי שאחיו מאביו היה נשוי בתו או בת בתו כו' וכשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וכו' וכן צרת צרתה כגון שמת ולו ב' נשים ואחת מהן היא ערוה על שמעון אחיו וכו' וכן עד עולם שאם נישאת צרת הצרה לאח רביעי ומת וכו' הכל מבואר במשנה בריש יבמות ומייתינן לה בגמרא (ג:) מקראי וסוף לשון רבינו ישבו קצת קיצור ומ"מ המכוון מדבריו הוא מבואר:

אבל אחת מכל העריות שהיא נשואה לנכרי שאינו אחיו מאביו ומת מותר לישא צרתה גם זה מבואר שם במשנה שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו כו':

היבמה שהיא ספק ערוה ליבם כגון שקדש אשה בספק קידושין ואחותה נשואה לאחיו ומת אחיו כו' קצת דין זה מתבאר מהא דתניא בברייתא שכתבו הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות הספיקות כגון שקדש אחד מב' אחיות ואינו יודע אי זה קדש חולץ ולא מייבם ותנן בפ"ב מי שקדש אחד מב' אחיות ואינו יודע אי זו קדש מת ולו אח אחד חולץ לשתיהם וכן מתבאר בפ"ד אחין וכולן שהיו להן קידושין או גירושין בספק חולצות ולא מתייבמות וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ו יבמה שהיא ספק ערוה על היבם או ספק ערוה על בעלה ה"ז חולצת ולא מתייבמת לפיכך מי שקדש אשה בספק קידושין ואח"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה ונפלה לו ליבום שהיא ספק אחות אשתו ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומוציא את אשתו בגט מספק ושתיהן אסורות עליו יבמתו מפני שהיא ספק ערוה וארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו שהיא בשנייה כמו שביארנו עכ"ל וכתב ה"ה זה פשוט שספק ערוה ליבם חולצת ולא מתייבמת: ומ"ש שאשתו אסורה עליו ג"כ פשוט כפי מה שנתבאר והכל מתבאר בפ"ד אחין ונלמד כיוצא בזה ממשנת שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה שבפרק החולץ (מא.) שאמרו בסוף המשנה יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה עכ"ל:

היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל כגון שעבר או טעה ונשא בתו או חמותו ומת ונפלה לפני אחיו אין זו אשתו שאין קידושין תופסין לו בה ולא שייך בה לא חליצה ולא יבום ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת וזו שהיתה לבעל באיסור ערוה היא ליבם כמו אשה נכריה ומותר בה בפ"ק דיבמות (י.) תני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים שאין פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונישאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאין פוטרת צרתה ופירש"י היתה אמו נשואת אביו. ונישאת לאחיו מאביו ומת לא תפסי בה קידושין שהרי אשת אב בכרת ואין קידושין תופסין בחייבי כריתות דברי הכל הילכך כשמת רשע זה לא נפלה זו לפני בנה דלאו אשת אח היא ואין פוטרת צרתה:

ומ"ש ראיתי בדברי הרמב"ם שאם היתה היבמה בספק ערוה שחולצת ולא מתייבמת הוא הלשון שכתבתי בסמוך יבמה שהיא ספק ערוה על היבם או ערוה על בעלה הרי זה חולצת ולא מתייבמת ומ"ש רבינו ויראה שהוא ט"ס דממ"נ תתייבם כו' מבואר דקאי למ"ש או ספק ערוה על בעלה דכיון שהיא מותרת ליבם תתייבם ממה נפשך ואפשר לדחוק ולפרש דברי הרמב"ם דה"ק או שהיתה ג"כ ספק ערוה על בעלה כמו שהיא ספק ערוה על יבמה שנמצא שהיא ספק ערוה לשניהם והכי מוכח מדמסיים בה לפיכך מי שקדש אשה בספק קידושין ואח"כ מת אחיו שהיה נושא אחותה וכו' והיינו ספק ערוה על היבם ואילו ספק ערוה על הבעל שבקה אלא ודאי כדאמרן שכשכתב שהיא ספק ערוה על הבעל כשהיא גם כן ספק ערוה על היבם מיירי וכן מה שכתב גבי היתה היבמה ערוה על בעלה ואם היה לה צרה חולצת ולא מתייבמת כשהיתה ערוה גם על היבם היתה וכדמוכח בהדיא מדמסיים בה ואם היתה זו שהיא ערוה על הבעל מותרת ליבם ורצה היבם לישא אותה ולייבם צרתה הרשות בידו משמע דעד השתא כשהיתה ערוה גם על היבם מיירי: ב"ה ומיהו בזו מצאתי מוגה ואם היה לה צרה חולצת או מתייבמת:

היה לאחיו בערוה ספק קידושין או ספק גירושין כגון שזרק לה קידושין או גיטא ספק קרוב לה ספק קרוב לו כו' משנה ס"פ ד' אחין (ל:) וכולן שהיו להן קידושין או גירושין מספק הרי אלו צרות חולצות ולא מתייבמות כיצד ספק קידושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק קידושין כיצד ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד זהו ספק גירושין ופירש"י וכולן ט"ו עריות שהיה לאחיו המת ספק חידושין או ספק גירושין הויא צרתה ספק צרת ערוה דילמא איגרשא ערוה ולגבי קידושין דילמא לא מיקדשא הרי אלו הצרות חולצות ולא מיפטרן בלא כלום דלמא לאו צרת ערוה היא ולא מתייבמות דילמא צרת ערוה היא עכ"ל ודבר פשוט הוא שמה שכתב היה לאחיו בערוה ספק קידושין או ספק גירושין היינו לומר שהיא מותרת לבעלה וערוה על היבם וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה לא תימא דוקא בב' כיתי עדים ואחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהוי ספק דאורייתא אלא אפילו בכת אחת דספק דרבנן היא בעיא חליצה מתה הערוה בחיי אחיו או גירשה או שהיתה הערוה קטנה ומיאנה באחיו ומת צרתה מותרת להתייבם ואפי' כנס הצרה קודם שגירש הערוה כיון שלא היתה צרת ערוה בשעה שנפלה ליבום משנה בריש יבמות ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהם ומן החליצה ומן היבום עד סוף העולם ואלו הן בתו ובת בתו כו' וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו צרותיהן מותרות כו' כיצד פוטרות צרותיהן כו' כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת הוא צרתה מותרת ובגמרא כיצד אם מתו הן כו' ואפי' כנס ולבסוף גירש ורמינהו ג' אחים שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש זהו שאמרו אם מתה או מיאנו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא א"ר ירמיה תברא מי ששנה זו לא שנה זו האי תנא סבר מיתה מפלת והאי תנא סבר נישואין הראשונים מפילים רבא אמר לעולם חד תנא הוא וזו ואצ"ל זו קתני ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כרבא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו:

ומ"ש אבל אם לא מיאנה בו בחייו ומיאנה בו לאחר מותו צרתה חולצת ולא מתייבמת שם במשנה וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת פירש"י וכל שיכולה למאן. שהיא קטנה הערוה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה אינם אלא מדרבנן וזיקת נפילתה ספק (מדרבנן) אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כדמפרש טעמא בגמרא שנראית צרת ערוה עד כאן ובגמרא ותמאן השתא ותתייבם לימא מסייע ליה לרבי אושעיא דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו לא צרת ערוה שאני משום דמשעת נפילה נראית כצרת בתו ופירש"י ותמאן. הערוה השתא ותאמר אי איפשי בקידושין שקדשני אמי ואחי לבעלי המת תעקור קידושין הראשונים: ותתייבם. צרתה: משעת נפילה. שנזקקה הבת ליבם למאן בו מחמת קידושי ראשון נראים נישואים גמורים למיהוי אשת המת וצרתה צרת הבת ואי שרית ליה אתי למשרי צרת הבת דעלמא:

ספק אם הערוה מתה בחייו אם לא כגון שאחיו היו נשוי בתו ונפל הבית על שניהם ואין ידוע איזה מהם מת תחילה ולו אשה אחרת חולצת ולא מתייבמת משנה בפרק אלמנה לכ"ג (דף סז.) נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזהו מהם מת תחילה צרתה חולצת ולא מתייבמת ופירש"י נפל הבית עליו ועל בת אחיו. שהיא אשתו ספק הוא מת תחילה ונפלו שתיהן לפני אחיו ופוטרת צרתה משום צרת הבת ספק בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפילה ליבום לא הוי צרתה צרת ערוה דתנן ופולן אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות צרתה חולצת ולא מתייבמת:

היתה הערוה איילונית צרתה מתייבמת ולא מיבעיא אם לא הכיר בה דהוי מקח טעות שנמצא שלא היתה אשתו מעולם ואינה צרת ערוה אלא אפילו הכיר בה מתייבמת הצרה דכיון דאיילונית לאו בת ייבום היא הרי היא כמי שאינה ולא נפלה הזיקה אלא על הצרה לבד בריש יבמות גבי ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן תנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות ובגמרא אמר רבה צרת איילונית אפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו ופירש"י הלכתא צרת איילונית מותרת ואע"ג דהכיר בה אחיו וקיימא והוי אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרי והא כיון דאיילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה:

יבם הצרה שהיה סבור שהערוה איילונית ואח"כ נמצאת שאינה איילונית תצא מיבמה בלא גט והולד ממזר כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו וכתב ה"ה זה פשוט דכיון שהיא צרת ערוה הוי ליה אשת אח שלא במקום מצוה:

ניסת הצרה לזר שהיתה סבורה שאין הערוה איילונית ואחר כך נמצאת איילונית תצא מהבעל ומהיבם וצריכה גט מהבעל וחליצה מהיבם להתירה לזר משנה פרק הזורק (דף פ'.)

ומ"ש ואם נתקדשה לזר מותרת ליבם כדפרישית לעיל ביבמה שנתקדשה לזר:

מי שזנתה אשתו תחתיו בעדים וברצון ומת בלא זרע ונפלה לפני אחיו דינה כדין הערוה והיא וצרתה פטורות מן החליצה ומן היבום בפ"ק דיבמות (דף יא) א"ר יהודה א"ר צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות ופירש"י צרת סוטה אסורה. היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה: כעריות. דכתיב אל תטמאו בכל אלה:

ומ"ש בד"א שזינתה בודאי אבל ספק אם זינתה אם לאו היא חולצת וצרתה חולצת או מתייבמת שם מתיב רב אשי נכנסה עמו לסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת וכל דינים אלו מבוארים בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ו וכך הם דברי הרי"ף ואע"פ שהראב"ד פסק דסוטה ודאית בעיא חליצה או היא או צרתה משום דאילו איתיה לבעל לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה כבר סתר הרא"ש דבריו וכתב דדוקא גבי ספק הוא דאיתמר הכי בפ"ק דסוטה (ה:) והראב"ד לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי לסוטה ספק ולסברתו פליגי סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתק ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחלקת בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכים לכל זה ולא פליגי אהדדי עכ"ל:

ראובן שהמירה אשתו ונישאת לעכו"ם והלך ראובן ונשא אחרת ולא גירש את המומרת ומת בלא בנים אם פטורה רחל מהחליצה ומהיבום משום צרת סוטה עיין בת"ה סימן רי"ט ובמרדכי ריש יבמות :

אשת אחיו שלא היה בעולמו אינה בת יבום דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיה להם ישיבה אחת בעולם וכיון שאינה בת יבום הרי היא כאשת אחיו שלא במקום מצוה ופוטרת צרתה כיצד ראובן שמת ונפלה אשתו לפני שמעון אחיו ואח"כ נולד לוי אחיו וכו' משנה ביבמות רפ"ק (ב:) ורפ"ב (יז:) ומ"ש בין אם נולד קודם שייבם וכו' בין אם נולד לאחר שייבמה שמעון וכו' משנה ר"פ ב' ואע"ג דפליג התם ר"ש ידוע דהלכה כת"ק: כתב הרמב"ם עשה שמעון מאמר באשת ראובן ומת קודם שכנסה הרי לוי חולץ לצרתה ולא מייבם בפ"ו והוא מבואר במשנה ר"פ ב': כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו ב' אחין ומת אחד מהן נולד להם אח ואח"כ ייבם הב' את אשת אחיו ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנייה משום צרתה עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת ופירש"י עשה בה זה שמת מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת שנייה חולצת ולא מיפטרא משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש היא ולא מתייבמת דמאמר קונה במקצת והויא צרת ערוה במקצת מדרבנן.

ומ"ש בשם הרא"ש דאפי' מת בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת וכו' שם א"ר יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה וכ' הרא"ש וכן הלכתא ואע"ג דרב פליג עליה ואמר שומרת יבם שמתה מותר באמה דאין זיקה וקי"ל הלכתא כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דאמוראי בתראי שקלי וטרי לתרוצי אליבא דמאן דאמר יש זיקה דפריך בשמעתין ממתניתין עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת ולא מתייבמת טעמא דעבד בה מאמר הא לא עבד בה מאמר שנייה יבומי נמי מייבמה ואי אמרת יש זיקה ה"ל צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה אמר רבה ה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה והא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור ע"כ וה"ה כתב בפ"ו בבבת היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה כולי יש לדקדק למה לא ביאר רבינו שאפי' בלא מאמר צרתה חולצת ולא מתייבמת דמאמר דקתני מתניתין לאפוקי מדבית שמאי [מדר"ש] היא וכדאיתא בגמרא ואנן קי"ל יש זיקה ואפילו בלא מאמר ולא נזכר זה בהל' וגם רבינו לא כתב זה אבל הרשב"א ז"ל כ"כ ומבואר הוא בגמרא עכ"ל. ודברים אלו אינם ענין לבבא זו שנכתבו עליה בספרים שלנו אלא ודאי על מ"ש הרמב"ם בבית דין אשת אחיו שלא היה בעולמו עשה שמעון מאמר באשת ראובן ומת קודם שכנסה הרי לוי חולץ לצרתה ולא מייבם כתב ה"ה דברים אלו ומה שהעיד ה"ה שלא נזכר זה בהלכות אני אומר דאשתמיטתיה להרב המגיד דברי ההלכות בפרק ד' אחין אמתני' דג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית וכו' עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת שכתב עליה וה"ה אע"ג דלא עשה בה מאמר ומת נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה דהויא אחות אשה בזיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ"ל דצריכה חליצה עכ"ל ומשם נלמוד לכחן לדעת הרי"ף וכן נ"ל שהרמב"ם העתיק פה לישנא דמתני' דקתני עשה בה מאמר כו' ואין ה"נ דבלא מאמר נמי חולצת משום דהוה ליה צרת ערוה בזיקה ולא חשש לבאר זה כאן לפי שסמך על מ"ש גבי ג' אחים ב' מהם נשואים שתי אחיות ואחד מהם נשוי נכרית כו' ולא עוד אלא אפילו גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אחר שמת הנשוי נכרית ומת המגרש הרי נכרית חולצת ולא מתייבמת הואיל ונעשית צרת אחות אשתו בזיקה שעה אחת כו' שהרי ביאר שם דצרת ערוה בזיקה אסורה ומינה נשמע לכל אינך:

קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו או לאחי אמו ומת ונשאה אחיו מאביו ומת ונפלה לפניו לייבום כו' בפרק ב"ש (דף קח: ) הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שנייה לו ונשאה אחיו מאביו ומת מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנישואין קמאי ותתייבם צרתה יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא שכרו ב' בני אדם בת' זוז ובאו ושאלו את ר"ע בבית האסורין ואסר את רבי יהודה בנציבין ואסר וכתב הרא"ש פירוש אע"ג דקי"ל דיש מיאון לאחר מיתה הכא בשנייה לא דהא בתו לא ממאנת לאחר מיתה ותתייבם צרתה משום דרמי בר יחזקאל דאמר כיון דבשעת נפילה נראית כצרת ערוה אסורה ה"נ אי שרית להאי שנייה למאן לאחר מיתה אתי למשרי צרת בתו עכ"ל:

ומ"ש וצרתה חולצת ולא מתייבמת שאפילו היא חולצת פשוט הוא:

היה אחיו נשוי קטנה שאינה ערוה עליו ומת ומיאנה הקטנה ביבם אסורה לו כו' בר"פ ב"ש (דף קז:) א"ר מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת גט בעלת גט כיון דאיתסרא לחד לא איתסרא לכולהו ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לזה ולא דמיא לבעלת הגט בעלת גט הוא דקעביד בה הכא איהי קעבדא ביה דאמרה לא רעינא בך ולא צבינא בך בך הוא דלא רעינא הא בחברך רעינא: ופירש"י מיאנה בזה אסורה לזה. מיאנה יבמה באחד מן האחין יבמין אסורה לכולם ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כשמואל משום דקאי רבי יוחנן כוותיה: ומ"ש רבי' אסורה לו טעמא משום דמדמי לה לבעלת הגט לגבי ההוא דמיאנה ביה. ומ"ש ומותרת לזר בלא חליצה היינו בדליכא אחין אחריני דאילו איכא אחריני אע"ג דמיאנה בזיקתו של זה הרי לא מיאנה בזיקת דאחרים:

ומ"ש ודוקא היא אבל צרתה מותרת לו זה פשוט דהא אפילו נתן גט לזו לא נאסר צרתה:

ומ"ש ואפילו היא מותרת לשאר האחין שלא מיאנה בהן כבר נתבאר דפלוגתא דרב ושמואל הוא והילכתא כשמואל וז"ל הרא"ש והרי"ף ז"ל בפ"ח אהא דכי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת פי' ממאנת ביבם ואחת צרת איילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו משנישאת כולן מותרות ודוקא צרותיהן אבל אינהו גופייהו בדליכא בהדייהו צרות כל חדא מינייהו אית לה דינא באנפי נפשי וכו' כמו שאכתוב בסי' קע"ד:

היה לאחיו באשתו ספק גירושין ומת ונפלה לפניו ליבום חולצת ולא מתייבמת דשמא הוו גירושין וכו' אבל אם היו לאחיו בה ספק קידושין מתייבמת כו'.

המגרש אשתו גדולה או קטנה שהשיאה אחיה והחזירה ומת ונפלה לפני יבם מותרת לו משנה בפרק ב"ש (ד' קח:) המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם ר"א אוסר המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם ר"א אוסר וידוע דהלכה כת"ק. ומ"ש אבל קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה בקטנותה ע"י אביה והחזירה ומת בעודה קטנה אסורה ליבם כו' שם משנה קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב והחזירה דברי הכל שאסורה ליבם ופירש"י והחזירה בקטנותה אסורה ליבם אם מת בקטנותה ואפי' לרבנן דגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורי דקידושי קטנה אינה כלום הואיל ופקע זכות אב והיא אין לה יד והו"ל כגרושה ועומדת:

ומ"ש וכן הדין במגרש הפקחת ונתחרשה והחזירה ומת והיא חרשת כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז וכתב ה"ה זה פשוט לפי מה שנתבאר שנישואי החרשת שוין לנישואי הקטנה וכולן מדבריהם ויש סמך לזה בירוש' פרק חרש פשוט הוא עכ"ל:

ומ"ש ולענין צרתה וכתב הראב"ד שהיא כמותה כו' שם (דף קט:) בעא מיניה רבא מרב נחמן צרתה מהו ומסקנא צרתה או חולצת או מתייבמת וכתב הרא"ש תמוה לי למה כתב רב אלפס בעיא זו שהיא אליבא דר"א דלא כהלכתא ויש הלכות רב אלפס שכתוב בהן וה"ה לצרתה של יתומה בחיי האב לרבנן והשיב עליו הראב"ד ז"ל הא מילתא לא מיחוורא שפיר משום דלר"א גופיה הא לא שרית לצרה אלא משום דהיא גופיה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה אבל יתומה בחיי האב בין לר' אליעזר בין לרבנן ערוה היא מן התורה הילכך צרתה נמי צרת ערוה הן ושתיהן חולצות ולא מתייבמות ולכאורה היה נראה כדבריו דהיינו דתנן בפ"ק וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ה"נ צרתה של ערוה קטנה היא ומיהו נוכל לקיים דברי רב אלפס ז"ל דשאני ערוה זו שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו הילכך לר"א דגזר אפילו בגדולה דעלמא אטו יתומה בחיי האב שמא יטעה אדם לומר דקידושי קטנה כלום כ"ש דגזר בצרה דידיה אבל לרבנן דלא גזרו אפילו בדידה אם גדלה אצלו כ"ש דבצרתה לא גזרו ומתייבמת וכ"כ הרמב"ן ז"ל ופלוגתא היא בירושלמי עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם ז"ל שמתייבמת בפ"ז וכתב ה"ה בהלכות הביאו בעיא דצרתה ומאי דאסיקו בה או חולצת או מתייבמת לומר דכי היכי דלרבי אליעזר בגדולה צרתה מתייבמת ה"ה קטנה לרבנן וזהו דעת רבינו ויש חולקין בזה וכבר הכריע הרמב"ן כדברי ההלכות וזהו דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל:

החזירה כשהיא קטנה או חרשת ונתגדלה או נתפקחה אצלו ואח"כ מת מותרת להתייבם שם בברייתא בגמרא מודים חכמים לרבי אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא כיתומה בחיי האב והחזירה שאסורה לייבם מפני שגירושיה גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה בד"א שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה א"נ החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת ומה שהשוה דין החרשת לדין החטנה כ"כ הרמב"ם בפ"ז וכבר נתבאר בסמוך:

אחות גרושתו היא אסורה לו מן התורה כאחות אשתו לפיכך נפלה לפניו לייבום פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן הייבום משנה בפרק החולץ (מא.) המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה ופירש"י פטורה. אף מן החליצה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימת ואחות גרושה מד"ת דכתיב עליה בחייה כל שבחייה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

היבמה שהיא אסורה ליבם וכו' משנה ריש יבמות והתוס' והרא"ש כתבו טעם למה נדה יבמה אינה פוטרת וע"ש:

ומ"ש אבל אחד מכל העריות שהיא נשואה לנכרי וכו' משנה שם שש עריות חמורות מאלו וחומר שלהן הוא שאינן יכולים להנשא לאחיו מאביו אלא לאחרים ואם מתו בעליהן שהן נכרים אצל זה צרותיהן מותרות להנשא לו וסובר רבי' דלאו דוקא שש עריות דה"ה נמי כל העריות וכדקאמר התם ומאי איריא דתנא פוטרות ליתני אוסרות ומשני כיון דבמקום מצוה הוא דאסורה צרה ושלא במקום מצוה שריא מ"ה תנא פוטרות אלא נקט שש עריות לאשמעינן דכיון שהם חמורות שאינן יכולין להנשא לאחין מן האב הלכך אם עבר אחיו ונשא אחת מהם צרותיהן מותרות כמו אילו היו נשואות לנכרים דכיון דלא תפסי בה קידושין אין זו אשתו כמ"ש בסמוך:

היבמה שהיא ספק ערוה וכו' כך פסק הרמב"ם בפ"ו וצ"ע מאין הוציא דספק אחות חלוצתו אסורה דאי מהברייתא שהביא הרי"ף והרא"ש בספ"ק דיבמות הספיקות כגון שקידש אחת מב' אחיות ואינו ידוע איזה מהן קידש חולצין ולא מייבמין התם כל אחת שמא אינה יבמתו אלא אחות זקוקתו שהיא אחות אשתו והכי תנן בפ"ב מי שקידש אחת מב' אחיות וכו' וכן בפ"ד אחין וכולן שהיה להן קידושין וכו' דספק איסורא הוא וכן בפ' החולץ תנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מת יבם יוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה התם אשתו היא אחות חלוצה ודאית אבל ספק א"ח כיון דאיסורא דרבנן אימא לך דשריא ובפ' החולץ במרדכי כתב דשאל רבינו שלמה מדרוי"ש לרבי' ברוך על ספק אחות חלוצה ודעתו היה להתיר והשיב ר"ב דשאל את פי רבותיו ואמרו שאין רשאין להתיר לעשות מעשה משמע דמן ההלכה אין ראיה לאיסור ואפשר לומר דמדתנן בפ"ב דיבמות קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ותנא שילא ואפי' שניהם כהנים מ"ט חלוצה דרבנן וספק חלוצה לא גזרו בהו רבנן משמע דוקא בקדמו וכנסו אבל לכתחלה אסור לכנוס דאל"כ לאשמעינן רבותא דאפילו לכתחלה שריא ולמדנו מכאן דה"ה לאחות חלוצה נמי אסור לכתחלה אפי' בספק ומיהו אם קדם וכנס אין מוציאין כנ"ל:

היתה היבמה באיסור ערוה על הבעל וכו' ומותר בה כך פסק הרמב"ם בפ"ו אלא שחילק דאם היתה היבמה באיסור ערוה על בעלה בלבד ומותרת ליבם צרתה מותרת להתייבם וזו שהיתה ערוה על בעלה היא ליבם כמו אשה נכרית ומותר בה אלא דבאחותו מאביו שהיא ערוה גם על היבם ס"ל להרמב"ם דצרתה חולצת ולא מתייבמת ונראה דטעמו דמפרש הך דשש עריות וכו' דלא כפירש"י אלא ה"פ ו' עריות חמורות מאלו שאינן יכולין לינשא לאחין שלא בעבירה ומפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אבל אם היו נשואות לאחין צרותיהן אסורות ואע"ג דד"ת צרותיהן שריין אפ"ה אסור מדרבנן כיון דהוא צרת ערוה גזירה אטו צרת ערוה דעלמא גם הרי"ף גורס במשנה ומפני בוי"ו משמע להדיא כדפי' והא דקאמר התם תני לוי אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת כיצד היתה אמו נשואת אביו ונישאת לאחיו מאביו ומת זו היא שאינה פוטרת צרתה לאו למימרא דמותרת להתייבם אלא אין פוטרת קאמר ובעיא חליצה ואע"פ דבפי' המשניות במשנה דשש עריות פי' להדיא דאפילו נשואות לאחין צרותיהן מותרות בחיבורו חזר בו:

ראיתי בדברי הרמב"ם שאם היתה היבמה וכו' ויראה שהוא ט"ס וכו' ותימה דה"ל לרבינו להקשות עליו מדברי עצמו דכיון דכתב דביבמה שהיתה ערוה על בעלה בלבד יכול לישא אותה ולייבם צרתה א"כ למה יגרע ספק ערוה שלא לישא אותה בלחוד אבל לפעד"נ שכל דברי הרמב"ם חוזרין על בבא זו שכתב דיכול לישא את שניהם דהיינו לישא אותה ולייבם את צרתה דאין זה אלא ביבמה שהיא ערוה על בעלה בלבד ומותרת לייבם אבל אם לא היתה רק איסור עשה או לאו על בעלה ומותרת לייבם ה"ז מותרת לייבם היא בלבד מותרת אבל צרתה אסורה דבית אחד הוא בונה וה"ה אם מייבם צרתה אסורה היא חוץ ממחזיר גרושתו משנישאת ומת דאע"פ שאינה אלא איסור לאו היא עצמה חולצת ולא מתייבמת ואז צרתה אסורה ואם רצה מייבם את צרתה והיא אסורה והכי אסיקנא בפ"ק (ד' י"ב) וע"ז אמר וכן יבמה שהיא ספק ערוה על היבם דאז בין היא בין צרתה חולצת ולא מתייבמת דשמא פוגע בערוה או בצרתה דצרת ערוה גם כן ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה וכשהיא ספק ערוה על בעלה ה"ז ג"כ חולצת ולא מתייבמת בצד אחד כלומר דכשרוצה לישא אותה ממ"נ אז אינו מייבם צרתה דשמא לא היתה היא ערוה על בעלה ונמצא עובר על בית אחד הוא בונה אבל צרתה צריכה חליצה דשמא היתה היא ערוה על בעלה וצרתה זקוקה אבל לא משכחת דלישא אותה ולייבם גם את צרתה אלא היכא דהיבמה היא ודאי ערוה על בעלה לבד ומותרת לייבם כללו של דבר דהא דכתב הרב דאם היבמה היתה ספק ערוה לבעלה דחולצת ולא מתייבמת אצרתה קאמר דחולצת עכ"פ אע"פ שכבר נשא היבם ספק ערוה דשמא היתה ערוה לבעלה ועדיין צרתה זקוקה כנ"ל לפרש דברי הרמב"ם ברווחא ודלא כמו שנדחק ב"י:

היה לאחיו בערוה ספק קידושין וכו' פי' יבמה שהיא מותרת לבעלה וערוה על היבם והיה לאחיו בה ספק קידושין והוא משנה פ' ד' אחין ודקדק רבינו ע"פ מסקנת הגמרא דבגירושין נמי זרק לה גיטה ספק קרוב לו וכו' ספק גירושין הוא אבל אין עליו זמן אינו אלא ספק בגירושין אבל כשר הוא בקידושין וכתב הרא"ש דה"ה כתב בכתב ידו ואין עליו עדים דפסול דידיה משום זמן הוא כשר בקידושין ודלא כר"י בתוספות דמספקא לוה ולפ"ז הא דפסקינן בפרק בתרא דגיטין דיש זמן ואין בו אלא ע"א כתב ידו וע"א שנינו פשיטא דכשר הוא בקידושין דהא בכתב ידו אפי' ליכא עדים כלל כשר ולכן כתב רבינו או שגירשה בגט שכתב בכתב ידו וכו' וכתב ג"כ אצל עד אחד והוא כתב ידו וכדלעיל סוף סימן ק"ל דהני תלתא לא הוי ספיקא אלא בגירושין אבל בקידושין הוי ודאי קידושין:

מתה הערוה וכו' עד ומיאנה בו אחרי מותו צרתה חולצת ולא מתייבמת פי' רש"י שתאמרי אי אפשי בקידושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת ותעקור קידושין הראשונים עכ"ל משמע להדיא דאם מיאנה ביבם בלבד שאמרה אי אפשי ביבם אינו כלום עד שתאמר אי אפשי בקידושין הראשונים וכו' וז"ש רבינו ומיאנה בו אחרי מותו פי' בו בבעלה ודו"ק:

היתה הערוה איילונית צרתה מתייבמת וכו' משנה ריש יבמות וכרבא (ד' י"ב) דאפי' הכיר בה דלא כרב אסי וקשיא לי דהרא"ש ריש יבמות כתב ע"ש התוס' דבאיילונית כיון דלא בעיא גט אפי' מדרבנן הלכך צרתה מותרת שזה למאי דקי"ל כרבא דאפי' הכיר בה צרתה מותרת דבהכיר בה ודאי בעיא גט וצ"ל דלא כתב הרא"ש כן בשם התוס' אלא לרב אסי דאין צרתה מותרת אלא בלא הכיר בה דהיינו טעמא דקידושי טעות נינהו ולא בעי' גט דלדידיה ליכא לפרש כמ"ש רש"י בשם בה"ג (דף י"ב) אליבא דרבא דכיון דאיילונית בלאו ערוה לא חזיא לייבומי הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דא"כ אפילו הכיר בה נמי מתייבמת לפי טעם זה אלא לרב אסי הוא טעמא דבלא הכיר בה לא בעיא גט דלאו אשתו היא וכיון דלרב אסי לא בעיא גט ה"ה לרבא דבהא לא פליגי אבל לגבי צרתה דמתייבמת קי"ל כרבא דאפי' הכיר בה ובעיא גט נמי מתייבמת מטעם שפי' בה"ג ודו"ק ונראה דגם הרמב"ם פוסק דאפי' הכיר בה אעפ"י שאינו מפורש כך בדבריו דמדכתב בפ"ו (הלכה כ"א) טעמו של בה"ג וכמ"ש רבינו דאי הוה ס"ל לחלק בין הכיר בה ללא הכיר בה הוי קידושי טעות ולא בעי' גט וק"ל:

יבם הצרה וכו' כ"כ הרב רבינו משה בר מיימוני בפ"ו. ניסת הצרה לזר כו' משנה בהזורק כל העריות שאמרו צרותיהם מותרות הלכו הצרות האלו ונישאו ונמצאו אלו איילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה זו דר"מ שאמר משום ר"ע אבל חכ"א אין ממזר מיבמה וכיון דקי"ל כחכמים דאין ממזר מחייבי לאוין וקידושין תופסין בה לפיכך צריכה גט מהבעל וחליצה מהיבם להתירה לזר דחכמים נמי מודו דתצא מזה ומזה אלא דאין הולד ממזר ומדר"מ לגבי יבמה לשוק דהוי ממזר מחייבי לאוין נשמע לחכמים בייבם הצרה כשנמצא אח"כ שהערוה אינה איילונית דהו"ל הצרה אשת אח שלא במקום מצוה דהולד ממזר וכל הדרכים האלו בה דבהא לא פליגי ומכאן למד הרמב"ם ורבינו הדין הראשון שכתב כאן ייבם הצרה שהיה סבור וכו' ומשמע ג"כ מלשון המשנה מדתני בה ונמצאו אלו איילונית שאפי' לא הכיר בה שהיא איילונית אלא עכשיו לא אמרינן מאי הו"ל למיעבד משום דאיבעי ליה אמתוני וכדאיתא בפרק האשה רבה ודברי הכל הוא וז"ל התוס' בפ"ק (דף י"ב) בד"ה תני שהיו דלרבא אע"פ דלא הכיר בה עד אחר מיתת הבעל דסד"א דאסורה משום דבשעת נפילה נראית כצרת ערוה כדאמרי' בצרת ממאנת יש לחלק דהתם מיחסרא מיאון והכא לא מיחסרא מידי א"כ ממאנת אין לה קול ובשעת מיאון נראה כצרת ערוה אבל איילונית יש לה קול וידוע שלא היתה צרת ערוה עכ"ל ועיין לעיל סוף סי' י"ז עוד מבואר במשנה דה"ה בלא ערוה אלא בכונס את יבמתו והלכה צרתה ונישאת לאחר ונמצאת זו שנתייבמה איילונית ואין יבומה יבומין וצרתה לא נפטרה מזיקתה ונישאת לשוק בלא חליצה דתצא מזה ומזה ואין הולד ממזר:

מי שזינתה אשתו וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ו וכך הם דברי הרי"ף והרא"ש בפ' קמא דיבמות דסוטה ודאית הויא כערוה והיא וצרתה פטורה לגמרי אבל מתני' דריש סוטה דחולצת ולא מתייבמת מיירי בספק סוטה עצמה ומפרש התם רבא דק"ו הוא אם נאסרה לבעלה שהיתה מותרת לו ליבם שהיתה אסורה לו לא כ"ש וכתבו התוס' בפ"ק דיבמות סוף (דף י"א) דהאי ק"ו לא אלים אלא לאוסרה לייבום דלפוטרה מן החליצה לא מהני אלים ק"ו אפי' להיא גופה ומשמע דלצרתה לא אלים ק"ו לא סרה ליבום מדקא מיבעיא במחזיר גרושתו משניסת אי אלים ק"ו למדחי צרה לאוסרה לייבום או לא ואסיקנא דצרת מחזיר גרושה שריא ליבומי אלמא דלא אלים האי ק"ו לגבי צרה אפי' לענין ייבום זאת היא דעת הרמב"ם דמתיר צרת ספק סוטה להתייבם וכדכתב רבינו ודלא כהראב"ד דאינו מחלק בין ספק לודאי דאידי ואידי חולצת ולא מתייבמת מיהו בת"ה סימן רי"ט כתב שכך הוא דעת מהר"ם דצרת סוטה בעיא חליצה ע"ש גם מהרש"ל כתב דאפי' בודאי סוטה היא או צרתה חולצת דלא שייך לומר הכא חליצה פסולה וכמ"ש התוס' (בדף י"א) בד"ה או היא עוד נלפע"ד מדאמרינן ריש יבמות מניינא דרישא ודסיפא למעוטי דרב דאמר צרת סוטה אסורה ודרב אסי דאמר צרת איילונית אסורה וכיון דסתמא דתלמודא קאמר הכי וקי"ל דלא כרב אסי ה"נ קי"ל דלא כרב ובמרדכי כתב ג"כ מספקא לן אי הלכה כרב בצרת סוטה ולהלכה למעשה נקטינן כמאן דמחמיר:

ומ"ש שזינתה תחתיו בעדים וברצון היינו משום דאם היה אונס כגון שהשיאוה ב"ד ע"פ ע"א ואח"כ בא בעלה ומת ואינה אלא סוטה דרבנן אף לרבנן דפליגי אדר"ש בריש האשה רבה דחולצת ולא מתייבמת ל"פ אלא אדידה אבל בצרתה מודו דמתייבמת וכדין ספק סוטה דאורייתא וכ"פ רש"י בסוגיא דצרת סוטה (דף י"א) וז"ל נ"י צרת סוטה אסורה ברצון מיירי ובאשת ישראל אבל באשת כהן היכא דנאנסה צ"ע אי אסרינן לה ואם מת חולצת עכ"ל אבל בפרק הע"י משמע דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליו משום טומאה דכתיב בה אחרי אשר הוטמאה ע"ש (בדף נ"ב) וכן פסק רבינו לעיל בסי' ו' ואיכא למידק אמאי מיקל תלמודא בספק סוטה טפי משאר ספק דאורייתא וי"ל דכיון דבסוטה ודאי כתב טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב בעריות אבל בספק סוטה כתיב טומאה דידה בלשון עשה אף ע"ג דאסירא משום ספק טומאה גלי לן קרא דלא חשיב טומאה דידה למיהוי אפי' כספק ערוה וכ"כ הרא"ש בתחילת פרק קמא דיבמות והאריך ע"ש:

אשת אחיו שלא היה בעולמו וכו' בין אם נולד קודם שייבם שמעון וכו' משנה רפ"ק ורפ"ב פליגי בה ת"ק ור"ש והלכה כרבנן דאפי' ייבם ואח"כ נולד דכי אשכחה בהיתירא אשכחה שלא נאסרה עליו שעה אחת שהרי לא נזקקה מכח הראשון שלא היה בעולמו כלום אלא נזקקה מכח השני שהיה עמו בעולמו ואפ"ה אסורה לו וז"ל רש"י רפ"ק כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ועמד שמעון וייבם אשתו וכו' עכ"ל ונראה מדלא כתב רש"י ואח"כ עמד שמעון וייבם וכו' כלשון המשנה ר"פ שני אלא כתב סתם ועמד שמעון וייבם אשתו אלמא דרצונו לומר בין שעמד וייבם לאחר שנולד בין שכבר עמד וייבם מקמי שנולד לוי בכל ענין אסורה לו וכדמסיק ר"פ שני אבל בנ"י רפ"ק במ"ש בשם המפרשים מבואר שהבינו מפירש"י דפי' בנולד ואח"כ ייבם והוקשה להם למה לא פי' על פי האמת דאפי' ייבם ואח"כ נולד נמי אסורה לת"ק ונדחקו ליישב זה אבל לפע"ד האמת הוא כדפי' ואין כאן שום התחלה לקושיא:

כתב הרמב"ם עשה שמעון מאמר וכו' טעם מחלוקתם בסוגיא ר"פ שני ומפורש בב"י ע"ש ועיין לעיל בסימן קע"ה:

קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו וכו' בפ' ב"ש סוף (דף ק"ח) הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שנייה לו ונשאה אחיו מאביו ומת מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנישואין קמאי ותתייבם יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא ואסיקנא דאסור כך הוא גירסת רש"י ופי' אבל באישות דערוה כגון אשת אחיו מאמו קטנה ומת ונשאה אחיו מאביו פשיטא לן דלא אתא מיאון דלאחר מיתה למשרי ערוה ליבומי עכ"ל וכך הוא גירסת הרי"ף והרא"ש וכך כתב רבינו אינה יכולה למאן כדי שתתייבם אלמא דמפרש דבהיא גופה קמיבעיא לן אם יכולה למאן כדי שתתייבם ואסורה אבל התוס' גורסי' ותתייבם צרתה וגרסינן נמי יש מיאון אחר מיתה באחיו או לא ואסרוה וכתבו עוד דוקא באיסור שנייה קמיבעיא ליה אבל באיסור ערוה דאורייתא תנן כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת עכ"ל ורבינו חשש לחומרא גם לגירסת התו' דאף בצרת שנייה אסורה לייבם כשתמאן השנייה וקצת קשה לאיזה צורך כתב רבינו דין זה בערוה גופה כשהית' נשואה לאחיו מאמו דפשיטא היא כמו שפירש"י ותוס' דאי לאורויי דאפי' בערוה דאורייתא אין צרתה פטורה לגמרי אלא חולצת כבר כתב רבינו דין זה לעיל בסוף ס"ה. ונראה ליישב דלפי דהרי"ף והרא"ש כתבו לשם וז"ל ואע"ג דקי"ל דיש מיאון לאחר מיתה הכא בשנייה לא דהא בתו לא ממאנת לאחר מיתה ותתייבם צרתה משום דבשעת נפילה נראית כצרת ערוה ה"נ אי שרית להאי שנייה למאן לאחר מיתה אתו למשרי צרת בתו עכ"ל וזאת היתה דעת רבינו שכתבה בערוה כדי למיתב טעמא דהא דאסרוה בשנייה אינו אלא כי היכי דלא ליתו למשרי נמי בערוה ולכך גזרו אף בשנייה והכי משני תלמודא התם בריש (דף ק"ט) האי מאי למימרא פשיטא אלא הא קמ"ל טעמא דרבי אליעזר דגזר הנך משום האי ע"ש:

ונראה שאף הוא חולצת אם תמאן משמע דבין בערוה ובין בשנייה קאמר אם תמאן לעקור נישואין הראשונים בלבד אבל לא תמאן בנישואי אחיו מאביו א"כ זקוקה היא לו מדרבנן מכח נשואי אחיו מאביו וצריכה חליצה מדרבנן לעקור זיקתה והיינו באם אין לה צרה דאם יש לה צרה דזיקתה דאורייתא ולא נפטרה בחליצה זו שאינה אלא מדרבנן וכיון דצרה בעיא חליצה א"כ נפטרה גם הקטנה בחליצת צרתה ולא צריך לחליצת הקטנה אבל צרתה לעולם חולצת ולא מתייבמת בין תמאן היא בין לא תמאן:

היה אחיו נשוי קטנה שאינה ערוה עליו וכו' בפ"ק דיבמות (דף י"ב) אמר שמואל צרת ממאנת אסורה ליבם גזירה משום צרת בתו ממאנת ואסיקנא דשריא הצרה ליבם דלא כשמואל אבל ממאנת גופה אסורה ליבם משום דמיאון עקר לה לזיקה וקאי עליה באשת אח ואעפ"י דמיאון עקר לנישואין קמאי והרי היא נכרית אצלו גזרינן הואיל ולא מיאנה בראשון ומכח נישואין שלו נפלה לפניו נראית כאשת אחיו ובריש פרק ב"ש איתא רב אמר מיאנה בזה אסורה לזה ושמואל סבר מיאנה בזה מותרת לזה ורב אסי סבר מיאנה בזה מותרת אפילו לו ופסקו הרי"ף והרא"ש לשם דהלכתא כשמואל דקאי ר' יוחנן כוותיה דאמר מיאנה בזה מותרת לאחין דלאחין הוא דשריא הא לדידיה אסירא:

ומ"ש ומותרת לזר בלא חליצה שם אמר עולא אף ממאנת לזיקתו ופי' הרי"ף והרא"ש ולא בעיא חליצה מ"ט נישואין קמאי קא עקרה והלכתא כעולא ומשמע דאפי' איכא אחין ומיאנה בזה מותרת לזר כיון דעקרה לנישואין קמאי אבל מלשון הרי"ף והרא"ש פרק קמא דיבמות לא משמע הכי שכתבו ממאנת ביבם דלית לה צרה אף על גב דלגבי יבם דמיאנה בו לאו בת חליצה וייבום נינהו לגבי אחיו של יבם שריא וחולצת או מתייבמת דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה עכ"ל. וזהו טעמו של ב"י שכתב לפרש הא דמותרת לזר בלא חליצה היינו בדליכא אחי אחריני ותימה דמדשמואל לא שמעינן אלא היתירא לאחין אבל לא שמעינן מיניה איסורא לזר בלא חליצה וכך מבואר מדברי הרמב"ם פ"י דה"ג שכתב דמיאנה ביבם אסורה לאביו אבל לשאר קרובים מותרת לפיכך אם מיאנה באחד מן היבמין מותרת לאחין עכ"ל וכיון דבמה שמיאנה ליבם בלבד מהני לעקור נישואין הראשונים להתירה לשאר קרובים ה"ה דמותרת לזר מה"ט גופיה דאל"כ בדאיכא אחין דצריכה חליצה אף לשאר קרובים אסורה דאין לפרש דלא שרינן לקרובים אלא בדליכא שאר אחין דא"כ הו"ל להרמב"ם לפרש חילוק זה כ"ש רבינו שדרכו לפרש לא הו"ל לכתוב בסתם דמותרת בזר בלא חליצה אלא ודאי דשריא לזר בלא חליצה ולשון הרי"ף והרא"ש שכתבו דחולצת אינו לומר דצריך חליצה אלא לומר דחליצתה פסלה ואינה כחליצת סריס ואיילונית דאינה כלום דהכא כיון שמותרת לאחין אע"ג דאסורה לאביו דאלמא דאיכא מצות ייבום א"כ שייך כאן ג"כ חליצה ופסלה אבל לזר שריא בלא חליצה כנ"ל ליישב דברי הרי"ף והרא"ש עם דברי הרמב"ם ורבינו ומיהו לענין מעשה עדיין צריכין אנו למודעי ולעיין בה:

היה לאחיו באשתו ספק גירושין וכו' בפרק החולץ (דף מ"א) הספיקות חולצות ולא מתייבמות מאי ספיקות אילימא ספק קידושין אמאי לא מתייבמת תתייבם ואין בכך כלום וכתבו התו' בספק גירושין ה"מ לאוקמי דלא מתייבמת שמא היא גרושת אחיו ע"כ:

דרכי משה

(א) וכ"כ בא"ז צרת אמו או שאר עריות מותרות ואינן אסורות רק במקום יבום.

(ב) משמע דס"ל דנקטינן כדברי הראב"ד וע"ש מצאתי בהגהות אלפסי פרק האשה שהלך דף תל"ד ע"א אשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונישאת לאחר ובא בעלה צרתה מותרת להתייבם דלא קנסו בצרתה לעשותה כצרת סוטה ודאית עכ"ל כתב בא"ז ראובן צוה לגרש את אשתו שלא תפול לפני אחיו לייבום ואחיו מיחה בו שלא לגרשה ונפלה לפניו לייבום כתבו הגאונים דאסורה ליבמה דמאחר שנתן בה עיניו בחיי אחיו אינו מכוין לשם מצוה ומנדין אותו עד שיחלוץ לה עכ"ל