טור אורח חיים נג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן נג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות שליח ציבור

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

• ועומד שליח ציבור, ומתחיל ישתבח.

וצריך שיהיה שליח הציבור הגון, דכתיב (ירמיה יב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". אמר רב זוטרא בר טוביה^ב אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: זה שליח ציבור שאינו הגון, ויורד לפני התיבה.

ואיזהו הגון? זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות תורה ונביאים וכתובים. ואם אין מוצאים מי שיש בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים.

• ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו. אבל מי שהביא שתי שערות, יכול לירד לפני התיבה, ובלבד שיהא באקראי; אבל למנותו אין ממנין אותו, אפילו אם יש אחר ממונה, אלא שממנה זה תחתיו להתפלל במקומו לעיתים ידועים.
• וזה לשון אדוני אבי ז"ל בתשובה:

  מה שכתבת שנהגו באלו המקומות למנות בזויי המשפחות לשלוחי ציבור, ויש בדבר הזה ביזוי מצווה, כאילו אינו כדאי למיוחסין שבישראל, אלא כשאר אומנויות. וחלילה להיות מלאכת השם אומנות, אלא עטרה לראש.

גם אני נתרעמתי מיום בואי הנה על חזני הארץ הזאת. אבל לא נתרעמתי על שלך, כי תלית הדבר ביחס משפחה. ואינו כן בעיני המקום; אם הוא מיוחס ורשע, מה תועלת לפני המקום ביחס שלו? ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

אבל תרעומתי, כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן, לשמוע קול ערֵב, ואם הוא רשע גמור – אין חוששין, רק שיהיה נעים זמירות. והקב"ה אומר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה".

• ומה שכתבת שממנים חזן להתפלל כל השבוע קודם שנתמלא זקנו, וסומכין על זה שיש להם חזן אחר שמתפלל בשבת וביום כניסה, טעות הוא, כי זה נקרא חזן קבוע, שמינוהו להתפלל, אף על פי שיש אחר שהוא ממונה. ודווקא באקראי ולא בממונה יכול להתפלל אחַר שהביא שתי שערות. עד כאן.

• אין ממנין לעגי שפה, שאין יודעים לחתוך האותיות.
• וצריך שיהא לבוש ומעוטף, כדתנן: "פוחח, אין עובר לפני התיבה"; וזהו מי שלובש בגדים קרועים בכתיפיו, וזרועיו מגולות.
• סומא יכול לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, שאין לקרות בתורה על פה.
• היורד לפני התיבה ואינו שליח ציבור קבוע, צריך לסרב מעט קודם שירד. ולא יותר מדאי, אלא בפעם ראשונה מסרב; וכשיאמרו לו פעם שניה, מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד; ובפעם שלישית יעמוד.

ואם טעה שליח ציבור וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב.

• האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדיי צבועין, אף בלבנים לא יעבור באותה תפילה. איני עובר מפני שברגלי סנדל, אף יחף לא יעבור.

בית יוסף

ועומד שליח ציבור ומתחיל ישתבח — כן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ז מהלכות תפילה: המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו. ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר, שהרי אסור להפסיק בנתים. וכן כתב הכלבו בסימן כ"ז בשם רב עמרם, שיש לחזן לומר ישתבח בתפילת שחרית לפני התיבה מעומד, כדי לומר עליו קדיש. וכתב מהרי"ן חביב על זה: ובתנאי שכבר בירך השליח ציבור ברוך שאמר, וגם קרא פסוקי דזמרה.

וכן כתב מהר"י אבוהב על דברי רבינו: אל תטעה בזה לומר שמתחיל ישתבח אף על פי שלא אמר פסוקי דזמרה, שזה אי אפשר. אבל מה שכתב בזה הוא מה שכתב רב עמרם, שיש לחזן לומר ישתבח על התיבה כדי שיאמר עליו קדיש, כלומר, והוא שאמר החזן גם כן ברוך שאמר ופסוקי דזמרה; שאם לא כן, היאך יאמר ברכה זו לבדה? והאומרה לבדה אינו אלא טועה, דמאחר שהיא סמוכה לחברתה, היאך יאמר אותה בלא חברתה? וגם היאך יאמר אותה בלא פסוקי דזמרה שעליהם ניתקנה? ואף על גב שבסוף פרק קמא דברכות (דף יב.) איכא מאן דאמר שהיו אומרים ברכת אהבת עולם^א לבדה קודם שיקראו את שמע ושיברכו יוצר אור, לא ילפינן מהתם, דהיכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר; וכיון דלא אשכחן ליה בשום פוסק, אין לשנות מסדר שסדרום ותקנום, כן נראה לי:

כתבו התוספות בפרק הרואה (דף נט.) (ד"ה הלכך) אהא דאמרינן גבי ברכת הגשמים: "הילכך נימרינהו לתרווייהו, רוב ההודאות ואל ההודאות", ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום הברכה: "ברוך אתה ה' אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות":

כתב הכלבו בסימן ה': עומד החזן ומתעטף בציצית ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, ויורד לפני התיבה ופותח ישתבח, עד כאן. ואיני יודע מי דחקו להפסיק בברכת עטיפת ציצית שלא לצורך, והוה ליה למימר שיברך על עטיפת ציצית קודם ברוך שאמר^(א):

וצריך שיהיה שליח צבור הגון דכתיב נתנה עלי בקולה וגו' זה שליח ציבור שאינו הגון וכו' — בפרק שני דתעניות (דף טז:):

ואיזהו הגון זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה וכו' — גם זה שם, ומפרש בגמרא: מאי פרקו נאה? שלא יצא לו שם רע בילדותו. ופירש רש"י: אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע: ושפל ברך. פירש רש"י, עניו: ומרוצה לעם. נוח לבריות ומסכימים לתפילתו: נעימה. בסומי קלא שמושך הלב: ורגיל לקרות וכו'. שיהו הפסוקים של תפילה סדורים בפיו:

זה לשון שבלי הלקט: בפסיקתא רבתי ד"עשר תעשר" כתיב: "כבד את ה' מהונך" (משלי ג, ט), קרי ביה מחינך, שאם היה קולך ערב והיית עומד בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה' בקולך. נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ואבד מן העולם. מי גרם לו? שלא עלה לירושלים לכבד את ה' במה שחננו. ולמה? שכבר אמרה תורה (שמות לד, כד): "ולא יחמוד איש את ארצך" וגו', ואילו עלה, לא איבד נפשו בעד חמדת כרמו, עכ"ל:

ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, אבל מי שהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה ובלבד שיהא באקראי — בסוף פרק קמא דחולין (דף כד:), תנו רבנן: נתמלא זקנו, ראוי להיות שליח ציבור לירד לפני התיבה. וכתבו הרשב"א והר"ן, דהיינו דווקא למנותו שליח ציבור קבוע; אבל דרך עראי, כשאין שם אלא הוא, כל שהוא בן י"ג ויום אחד יורד לפני התיבה, וכדתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כד.) גבי קטן אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו, מכלל דכל שהוא גדול יורד, והיינו דרך עראי. וכן כתב הרא"ש בפרק הקורא את המגילה, וגם בתשובה כלל ד' כתב: בן י"ג יכול להתפלל באקראי. וכתוב בכלבו בשם הרב רבי נתן: אין איש רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא, עד שיביא שתי שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעיקרן, דבלאו הכי לא מיקרי איש, ואנן בעינן תפילת איש שנאמר (ישעיה נ, ב): "מדוע באתי ואין איש", עכ"ל.

וכתב הרשב"א בחידושיו בסוף פרק קמא דחולין: ואיכא למידק, דהכא משמע דאינו ראוי לירד לפני התיבה עד שתתמלא זקנו, ואילו בפרק הקורא עומד תנן: קטן פורס על שמע, אבל אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות; אלמא משהביא שתי שערות יורד לפני התיבה ונושא כפיו, אף על פי שלא נתמלא זקנו? ויש לומר דהכא אין ראוי קאמר, כלומר, אינו ראוי שימנו אותו הצבור עליהם בקבע, ומשום כבוד הצבור; אבל לישא את כפיו או לירד לפני התיבה לעתים בשלא מינוהו עליהם בקבע, נושא ויורד לפני התיבה. ודיקא נמי דהכא קתני: "ראוי להיות שליח ציבור", ולא קתני: "כשר", או "יורד לפני התיבה"; והתם לא קתני "אינו ראוי", אלא: "אינו נושא עד שיביא שתי שערות". ובסדר רב עמרם ז"ל, שהשיב רב נטרונאי: כך ראינו, שזה שאמרו חכמים: אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו, כך מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא. אבל ודאי במקום ביטול קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו', אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח ציבור, דקאמרינן (ראש השנה כט, א): זה הכלל, כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן; טעמא שלא הגיע לכלל המצות, אבל בן י"ג ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי, עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפילה (הלכה י"א) וזה לשונו: ומי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור, אבל פורס על שמע משיביא שתי שערות אחר י"ג שנה, עד כאן דבריו.

ולפי זה, אם רצו הציבור למחול על כבודם, נראה שהרשות בידם. אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל ד', שמי שלא נתמלא זקנו יכול להתפלל באקראי, כאחד מבני העיר שמתפלל כשיעלה על לבו, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי שליח ציבור הממנה אותו להקל מעליו ולהתפלל בעדו לשעות, וזהו שכתב רבינו: אפילו יש אחד ממונה, אלא שממנה זה תחתיו להתפלל במקומו לעתים ידועים, משמע שאף על פי שהצבור מוחלים על כבודם אין למנותו, וכן נראה גם כן מדברי הרא"ש שכתב רבינו.

והיכא שהוא גדול בשנים אלא שאינו בעל זקן, אפשר דראוי להתמנות לשליח ציבור, שכל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. וכן יש לדקדק ממה שכתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות תפילה (הלכה ד): כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו, משמע דדווקא כשלא נתמלא זקנו מחמת נערות קאמר דלא ישא את כפיו, הא אם הוא גדול שראוי שתתמלא זקנו, אף על פי שאין לו זקן כלל, נושא את כפיו, ואף על גב דכל שלא נתמלא זקנו אינו נושא את כפיו, האי כנתמלא זקנו חשיב. ומצאתי סמך לדברי במסכת סופרים פרק י"ד (הלכה י"ז): והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן, אבל אין לו זקן והוא בן עשרים, אף על פי שנראה כסריס, ויש אומרים: אפילו סריס עצמו, מותר. אבל אם עלה זקנו, אפילו מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא כפיו, עד כאן. וכתוב בנמוקי יוסף פרק הקורא עומד בשם הגאונים, דמי שאין לו רק זקן מועט, כיון שהוא בן שנים, כמי שנתמלא זקנו דמי:

וכתב הכלבו, שאינו רשאי להיות שליח ציבור קבוע עד שתתמלא זקנו התחתון, עד כאן. משמע מדבריו ש"נתמלא זקנו" דקתני היינו זקן התחתון, ולא משמע כן מדברי הפוסקים, שסתמו דבריהם, וסתם זקן היינו העליון.

והתוספות כתבו בסוף פרק קמא דחולין (כד: ד"ה נתמלא), דהא דתנו רבנן: נתמלא זקנו ראוי להיות שליח ציבור, היינו ליעשות שליח ציבור קבוע להתפלל בתעניות ומעמדות דווקא. ולכאורה משמע מדבריהם שבשאר ימות השנה, אף על פי שלא נתמלא זקנו ראוי להיות שליח ציבור. אבל בסוף פרק לולב הגזול (דף מב:) (ד"ה היודע) כתבו, דההיא דחולין כגון ליעשות שליח ציבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות, וזה עולה כדברי הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל.

ומדברי רבינו ודברי המפרשים שכתבתי משמע בהדיא שקטן אינו רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא. ויש לתמוה על מה שנהגו שקטן יורד לפני התיבה במוצאי שבתות להתפלל תפלת ערבית. ואפשר לומר, דלא הקפידו חכמים אלא בתפילת שחרית, שיש בברכת יוצר ובתפילה – קדושה, וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפילה להוציא הרבים ידי חובתן, וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם, כדתנן: "כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן". ושמעתי שהרב ה"ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות, והסכים על ידו הרב הגדול מה"ר יצחק די ליאון ז"ל לבטל המנהג. ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (חלק א סימן רלט) בשם הראב"ד, דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, דכיון דברכות ותפילות דרבנן נינהו, וקטן שהגיע לחינוך דרבנן, הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן, קא משמע לן דמשום כבוד הצבור לא עבדינן, גנאי הוא לציבור שהקטן מוציאן, עכ"ל. ולפי טעם זה, יש מקום למנהג, לומר שהצבור מוחלים על כבודם. ואפילו למאי דפירש רש"י, דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, איכא למימר דתפילת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז, ב):

וזה לשון א"א ז"ל בתשובה מה שכתבת שנהגו באלו המקומות וכו' — בתשובות כלל ד'. כתב מהר"י אבוהב ז"ל: "שלם שלם מלקרב זרע רחוקים", פירוש: דבר הגון ונאה לקרב לשם מאלו הרחוקים מעיני העם, שאינם בעלי יחס. ובמקצת ספרים, שהנוסחא: "שלום שלום לקרוב מזרע רחוקים", יראה שפירושו כאמרם ז"ל (סנהדרין צט, א): שלום שלום לרחוק ונתקרב, שהוא נאמר על הבעל תשובה, גם כן לומר בכאן שהוא קרוב לשם, שהוא ממשפחה בזויה, יותר מזרע שהוא ממשפחה מיוחסת והוא רשע:

כתב הרשב"א (חלק א סימן רטו): שאלת, שליח ציבור שקולו ערב, ומאריך בתפילתו כדי שישמע קולו ערב ומתנאה בכך, אם ראוי למחות בו? תשובה: דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח ציבור זה שמח בליבו על שנותן הודאה לשם יתברך בנעימה, תבוא עליו ברכה, שאחד מהדברים המחוייבים לשליח ציבור שיש לו נעימה, כדתניא בפרק ב דתעניות (דף טז.): רבי יהודה אומר, מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב וכו'. אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה, כדאיתא בפרק אין עומדין (דף ל:). לפיכך שליח ציבור זה, אם שמח ועומד ביראה הרי זה משובח. אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר (ירמיהו יב, ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". ומכל מקום, כל שמאריך בתפילתו לא טוב עשה, ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור, עכ"ל:

אין ממנין לעגי שפה וכו' — ברייתא בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כד:): אין מורידין לפני התיבה, לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין:

וצריך שיהיה לבוש ומעוטף כדתנן: פוחח אינו עובר לפני התיבה — גם זה שם: פוחח פורס את שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו. וכתוב בערוך, ד"פוחח" היינו שלבוש בגד קרוע, ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות:

סומא יכול לירד לפני התיבה — משנה שם: סומא פורס על שמע ומתרגם. רבי יהודה אומר: כל שלא ראה מאורות מימיו, לא יפרוס על שמע. ופסקו הפוסקים כתנא קמא. ורבינו ירוחם כתב שאינו עובר לפני התיבה, נראה שהיה מפרש מתניתין דפורס על שמע דווקא תנן. אבל הרמב"ם כתב בפרק שמיני מהלכות תפילה (הלכה י"ב): הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור, נראה שמפרש דהוא הדין דיורד לפני התיבה; ופורס על שמע איצטריכא ליה לאפוקי מדרבי יהודה. וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל ד', דסומא חייב בכל המצוות, וגם הוא נהנה מן האור, הילכך אפילו לא ראה מאורות מימיו פורס על שמע ומתפלל, ובלבד שלא יקרא בתורה על פה, עד כאן:

היורד לפני התיבה ואינו שליח ציבור קבוע צריך לסרב וכו' — ברייתא בפרק אין עומדין (דף לד.): העובר לפני התיבה צריך לסרב, ואם אינו מסרב, דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד יעשה? ראשונה מסרב וכו'. ומפרש רבינו דהיינו במי שאינו שליח ציבור קבוע, דאילו שליח ציבור קבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום, אלא הוא מעצמו יעלה, ואדרבה אין ראוי לו להמתין שיאמרו לו שיעבור לפני התיבה, שנראה שאינו סומך על דיבור הציבור שמינוהו לכך. וכתב הרא"ה אהא דצריך לסרב: ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס, שאם המפייס אדם גדול, אין מסרבין בו כלל:

ואם טעה שליח ציבור וצריכים להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידים תחתיו לא יסרב — משנה שם:

האומר איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים וכו' — משנה בפרק הקורא את המגילה עומד (דף כד:): האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים, אף בלבנים לא יעבור. בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור. ובגמרא: מאי טעמא? חיישינן שמא מינות נזרקה בו, ופירש רש"י, שדרך המינים להקפיד בכך. וכתב הרמב"ם בפרק י מהלכות תפילה (הלכה ה) דלא יעבור באותה תפילה דווקא. וכתב עליו הריב"ש בתשובה (סימן רכד): דעת הרב שאין חוששין לו לעולם, ודי לחוש לו לשעתו באותה תפילה, אבל לא שנחזיקהו במין לעולם, ובתפילה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד. וכתב ה"ר יהונתן: שמא מינות נזרקה בו. אף על פי שנותן טעם לדבריו ומראה פנים, שלכבוד המקום הוא אומר, דרך ענוה הוא אוחז ללבוש לבנים – כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם, אין ראוי להיות סרבן, עד כאן לשונו:

כתוב במרדכי פרק קמא דמגילה, שבעיר ווירצבורק מנעו לגר מהיות שליח ציבור, מפני שאינו יכול לומר "אלהי אבותינו", מדתנן פרק קמא דבכורים (משנה ד): גר כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר "אלהי אבות ישראל", וכשהוא בבית הכנסת אומר "אלהי אבותיכם". ורבינו יואל התיר, דגרסינן בירושלמי בגמרא דהך מתניתין (ירושלמי בכורים א ד), תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא, מה טעם? "כי אב המון גוים נתתיך", מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומוי דרבי אבהו והורה כרבי יהודה. וכיון שהאמוראים פוסקים כרבי יהודה ודלא כמתניתין, הכי נקטינן. וכל זה כתבו גם כן הגהות מיימונית בפרק ח מהלכות תפילה, והוא מדברי התוספות בפרק הספינה (פא. ד"ה למעוטי), שכתבו שנחלקו רבינו תם ור"י בדבר, ודעת ר"י להתיר, ופסק הר"ן בפרק הספינה כדברי ר"י, וכתב שלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד מהלכות בכורים (הלכה ג).

כתב האגור: כל המתרצה להיות שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת, אין רוח חכמים נוחה הימנו, ויחיד מוחה בחזנות. וה"ר משה בן חסדאי חולק. מספר אור זרוע, עכ"ל. ומהר"י קולון כתב בשורש מ"ד, שהתפילה הוא של הקהל, שהיא במקום התמידין שהיו באים משל ציבור, ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם. ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר: איני חפץ שיהיה פלוני חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה. והילכך אם אחד רוצה לומר תפילה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר, מי שירצו הקהל שיאמר התפלה הוא יזכה בו ולא האחר.

כתב המרדכי בפרק החובל, שהשיב רבינו מאיר על החזן שהיו רוב הציבור חפצים בו, ומקצת לא נתרצו, ונעשה על פי השר שביקש הממאנים להתרצות: לא טוב עשית להמנות על פי השר, ובארצינו היו מקפידין על דבר זה. וכבר נעשה בימי אבי העזרי שנתמנה חזן, והלך אחד ונתכוון לכבדו, וגרם שהגמון שלח אחריו ולקח מצנפת שעל ראשו ונתן עליו ואמר: הילך החזנות. וכעס מיד אף כנגד ההגמון ואמר: אדוני! אין דיני לקבל ממך עבודת בוראנו, ולא קיבל עליו; וסבורני שקנס גם את היהודים. גם בנידון זה, החזן עליו לתקן, עכ"ל:

כתוב בתשובת הרשב"א סימן ת"נ (וסימן תרצ"א), ששאלוהו: איזה עדיף? שליח ציבור בשכר או בנדבה? והשיב: יותר ראוי להיות בשכר, לפי שבמקום שהוא לוקח תנאי שכר ברור מן הקהל, אין פרץ ואין צוחה, שאין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל; ואם היה בנדבה, הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון. לפיכך הוצרכו לתקן, שבימים קדושים באשמורות וראש השנה ויום הכיפורים – לא יהא רשות בידם לעלות לדוכן להתפלל אלא ברשות הקהל, וכן בתקיעת שופר. ולדברי החולק – משוי לכל הקהילות כטועין, שבכל מקום שוכרין שליח ציבור, וגם השליח ציבור נזהר בתפלתו ובתיקוניו למען שכור הוא.

ובתשובה אחרת כתב, ולעניין שליח ציבור ששאלת: אם נותן זה כזה? אם שכיר הוא, שוכרין אותו מקופת הקהל, שאף על פי שהוא מוציא את הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כיד העשיר, וכל מה שהוא תקנת הציבור ונעשית על ידי ממון, נותנין לו לפי ממון. שאם אין אתה אומר כן, אלא שפורעין זה כזה לפי שאלו נהנין כאלו, אם כן אף אנו נאמר דמי שאינו בקי יפרע הכל, שהרי הוא מוציא את שאינו בקי, ואינו מוציא את הבקי, עד כאן. ורבינו ירוחם כתב בספר מישרים תשובת רב האי על זה וזה לשונו: כי שתי הסברות שהזכרת בשאלותיך, מהיות השכר נחלק לפי נפשות בשוה, כגון מחצית השקל, או לפי ממון, כגון הצדקות ושאר עוּלי הקהל, שתי הסברות הם נכונות. ואף על פי שהן סותרות זו את זו, השכל יכריע ביניהן, כי התפילה לפי שהיא כנגד תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור, וכל אלו אינן באות מן הנדבה אלא ממחצית השקל, כמו שיתבאר במסכת שקלים (ריש פרק ד). נתחייב מזה כי שכר החזן, שהתפילה נגמרת בשבילו למי שאינו יודע להתפלל, או למי שהוא יודע גם כן, מהדברים שהן דווקא לציבור ולא ליחיד, כגון הקדושות והקדישין וכיוצא בהם, כל זה יש לו להיות לפי נפשות בשוה. אבל לפי ששכר החזן בזמננו זה אינו בשביל חובות התפילה הצריכה בלבד, אלא שרובה בשביל שיתעסק בהם בהספדות ובקרובות בחופות ובמועדים וכיוצא בזה מתפארת ההמון. ועוד, כי בתפילות המחוייבות, לא די להם בחזן שאין קולו ערב, אלא מוסיפין בשכר החזן כשמוצאין אותו יודע נגן בנעימות וכיוצא בזה. ויתחייב לפי זה שיהיה שכר החזן נחלק על שני הדברים. כיצד? משערין כמה היו נותנין בשכר החזן אילו היה די להם ממנו בתפילות המחוייבות, כגון תמידין ומוספין ותופסי המועדים, כגון תחנונים בתעניות, וקינות בתשעה באב, והסליחות בלילי המשמרות, וסדר יום הכפורים לילו ויומו; שאף על פי שאינן מעיקרי החיובים ואינם גם כן מהדברים שיש להם גבול ידוע, ערכם בעיני אצל התפילה המחוייבת בערך הנדבות הן התמידין והמוספין, שהיו באות הכל מתרומת הלשכה שהיתה ממחצית השקל. ואחר כך רואים כמה הם מוציאים בשכר זה החזן, שרוצים לברור להם להתעסק בשני העניינים, בחובת הדת ובמנהג הציבור ממה שביארתי, ומחלקין אותו על הקהל ממי שהוא בר מצוה. ומה שמוסיפין על זה השיעור משכר החזן, צריך לחלקו לפי ממון כמו שאר עולי הקהל, כי התפארת והנדיבות בכגון אלו הדברים שאינם הכרחיים הם הולכים אחרי הממון. ואין ספק אצלי, כי שכר החזן הפשוט שאינו צריך לבטל מלאכתו אלא בעת התפילה החובה, ואינו מלוה מת ולא מספידו, ולא להיות לחופת חתן ולא באבילות; אבל אינו משכר החזן שהוא מספיק לכל אלה חלק קטן, וזהו שמכרעת סברתי בשתי פנים אלו, והשם יודע האמת ויראנו מתורתו להדריכנו בדרך אמת, עכ"ל:

כתב הרא"ש בתשובה כלל ו' (סימן א): ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינים, תלמיד חכם קודם; ואם לאו, שליח ציבור עדיף טפי להוציא הרבים ידי חובתן, עכ"ל. וכתבו רבינו ביורה דעה סימן רנ"א:

כתב הרשב"א בתשובה (חלק ה סימן רפג), שחזן אין מסלקין אותו מאומנתו אלא אם כן נמצא בו פיסול, ויש ראיות לדבר. ועוד, דתנן (גיטין נט א): מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, ואוקימנא בגמרא משום חשדא. ומיהו כתב, שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן, ובין לקופה של צדקה, וכן על המס ושאר מינויים הצריכים לציבור, בין שנוטלים עליהם שכר בין שאינן נוטלים עליהם שכר, אפילו לא קבעו להם זמן, סתמן כפירושן אחר שנהגו כך, והמנהג כהלכה הוא. ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבוא חליפות – נסתלק החשד, שכשרים שבדורות נושאים במשא העם ובצרכי הציבור, ואחר כך מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם, אם כן דין ממון אין כאן, חשד אין כאן, עכ"ל. ותשובה זו בסוף ספר הכלבו. בסוף ספר הכלבו תמצא שאלות ותשובות על שליח ציבור, אימתי ראוי להעבירו ואימתי ראוי להכשירו:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ועומד ש"ץ ומתחיל ישתבח נראה דמ"ש רבינו לשון זה כאן הוא מקושר עם מה שכתב בסוף סימן נ"א ועם מ"ש בתחלת סי' נ"ה וכך היא ההצעה דלאחר שסיים פסוקי דזמרה ופסוקי ויברך דוד וכו' ושירת הים עומד שליח צבור ומתחיל ישתבח וכו' ואומר קדיש ורצונו לומר דכיון דצריך לומר קדיש מעומד אחר ישתבח אם יאמר ישתבח מיושב א"כ מפסיק בין ישתבח לקדיש כל אותה שעה שעומד ממקומו שישב שם ויורד לפני התיבה ומכין עצמו להתחיל הקדיש ואינו הגון להפסיק כלום בין ישתבח לקדיש לכן צריך שיעמוד הש"צ ולהכין עצמו לירד לפני התיבה קודם שמתחיל ישתבח כדי שמיד שיסיים ישתבח יאמר הקדיש אחריו מיד מעומד וכן מבואר מדברי הכל בו ומהרי"א שמה שצריך לומר ישתבח לפני התיבה מעומד אינו אלא כדי לומר עליו קדיש ומביאו ב"י אבל מצד אמירת ישתבח עצמו לא היה צריך לאומרו מעומד כי לפי הדין א"צ עמידה אלא בדבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וכיון דצריך עשרה צריך נמי שנקדש מעומד כשם שהמלאכים מקדשין אותו בעמידה ולפי זה התיישב מה שקשה לפע"ד טובא דאי איתא דס"ל לרבינו דצריך לומר ישתבח מעומד מצד עצמו למה הזהיר את הש"צ בלבד היה לו לומר בסתם וצריך לומר ישתבח מעומד דהוה משמע אף כל הקהל ועוד למה לא כתב רבינו דצריך שיאמר ב"ש מעומד שהרי בספר תולעת יעקב כתב וז"ל וראיתי בא"ז כי שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא שנפל מן השמים ומצאוהו כתוב בה ויש בו פ"ז תיבות כו' וכתב בא"ז ועוד קבלו אנשי הקבלה ששבח זה צריך לאומרו מעומד לרמוז שהוא כנגד הצורה העליונה הה"ד שרפים עומדים ממעל לו לכן בכל ארץ אשכנז וצרפת אומרים שבח של ב"ש בעמידה כך קבלו מן החסידים ואנשי מעשה שהיו אומרים אותו בעמידה עכ"ל ותמה על עצמך דאי איתא דרבינו סובר דמטעם מעלת ישתבח עצמו צריך לאומרו מעומד אע"פ שלא נמצא כך בשום מפרש א"כ ק"ו בנו של ק"ו דצריך לומר ב"ש בעמידה ולמה לא כתב כך רבינו אלא ודאי דרבינו כא כתב אלא מה שהוא חייב מן הדין וכפי הדין א"צ לעמוד לא בב"ש ולא בישתבח אלא דלשליח צבור הזהיר שיעמוד לפני התיבה ויאמר ישתבח כדי לומר קדיש אחריו ומש"ה עומדין גם הקהל עם הש"צ בחול כדי לשמוע הקדיש מעומד מפי הש"צ ולענות מיד אמן יהא שמיה רבה ג"פ מעומד אבל בשבת נוהגים שהקהל יושבים בשעה שאומר ישתבח לפי שהחזן מנגן ומאריך בסוף ברכת ישתבח קודם הקדיש אחריו ולמה יהיו עומדין בחנם ואין עומדין עד שמתחיל הקדיש אחריו ואי איתא דצריך לומר ישתבח בעמידה מצד עצמו היאך טעו כל ישראל לישב בשבת בשעה שאומרים ישתבח אלא כדאמרן ובתולעת יעקב ג"כ מוכח דא"צ לעמוד בשעה שאומרים ישתבח לא הקהל ולא הש"צ שהרי כתב הכוונה באמירת ישתבח היא דכ"י מתקשטת לבא לפני המלך וצריך לכלול בה י"ב מדות העליונות שהיא מתברכת מהם והם י"ב מיני בשמים הנזכרים בשיר השירים וכו' ובכאן הם שיר ושבתה הלל וכו' עכ"ל שכל זה לפי הסוד הוא עולם הישיבה ואח"כ כתב ועומד ש"צ לפרוס על שמע וכו' אלמא דישתבח הוא בישיבה ולכן מי שמתפלל ביחיד א"צ לעמוד בשעה שאומר ישתבח אבל באמירת ב"ש צריך לעמוד כי כן היא הקבלה מהגדולים הקדמונים כדאמרן:

ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו וכו' ברייתא סוף פרק קמא דחולין וז"ל הרמב"ם בפ"ח מה"ת ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהא שליח צבור מפני כבוד הצבור וכו' וכ"כ הרשב"א בחידושיו אינו ראוי שימנו אותו הצבור עליהם בקבע ומשום כבוד הצבור וכו' וכתב ב"י ולפי זה אם רצו הצבור למחול על כבודם נראה שהרשות בידם אבל ממה שכתב הרא"ש דלא יתמנה מפי הצבור או מפי השליח צבור הממנה אותו להקל מעליו וכו' משמע שאף על פי שהציבור מוחלים על כבודם אין למנותו עכ"ל נראה דר"ל דכיון דממנין אותו להקל מעל השליח צבור הזקן אם כן פשיטא דמוחלין על כבודם כדי להקל מעליו ולפע"ד נראה דאף להרמב"ם והרשב"א לא מהני מחילת הצבור דאין פירוש מפני כבוד הצבור שהוא כנגד כבודם לפני בני אדם שתועיל בו מחילת הצבור אלא פירושו שאין זה כבוד הצבור שישלחו לפניו יתעלה מי שאין לו הדרת פנים להליץ על הצבור דאף לפני מלך בשר ודם אין שולחין להליץ על הצבור אפילו אם הוא חכם גדול אלא אם פן שהוא בעל צורה ויש לו הדרת פנים שנתמלא זקנו כל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא דלפי זה אין מקום כלל לומר דמהני למנותו כשרצו הצבור למחול על כבודם ותו דאי איתא דמהני מחילת צבור בלא נתמלא זקנו אם כן מאי הקשו התוספות מפרק הקורא עומד מדתנן קטן אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא כפיו משמע הא הביא ב"ש יורד לפני התיבה ונושא כפיו הא איכא לאוקמי הך דפרק הקורא עומד כשרצו הצבור למחול על כבודם ואפי' הכי קטן לא אלא הדבר פשוט כיון שכך תקנו חכמים דחששו לכבוד צבור אין ביד הצבור למחול ותו דאם כן כל הני תקנות שתקנו חכמים מפני כבוד צבור שלא לגלול ספר תורה בצבור וכן אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור ופוחח לא ישא כפיו דגנאי הוא לצבור וכן קטן לא ישא את כפיו שאין כבוד לצבור להיות כפופים לברכתו אם אתה אומר דרשאין למחול א"כ לא הועילו בתקנתם כלום דכל צבור יהיו מוחלים ותו דנעשו ישראל אגודות אגודות צבור זה ימחול וצבור זה אינו ימחול אלא ודאי אין בידם למחול לעקור תקנת חכמים והכי משמע בש"ע סי' ס"ו שהתחיל בלשון הרמב"ם וקא מסיים בלשון הרא"ש ולפי מה שהיה מפרש בדבריהם כאן יהיה הלשון סותר מתחלתו לסופו אלא לא נסמך הרב על מה שכתב כאן בפירוש דברי הרמב"ם והרשב"א שהצבור רשאין למחול על כבודם אלא דכשם שלשון הרא"ש ורבינו משמען שאין בידם למחול על כבודם כך היא דעת הרמב"ם והרא"ש ועוד לפירושינו פשיטא שאין יכולין למחול על מה שאינו כבוד צבור שישלחו לפניו יתעלה וכו' כאילו אינן חוששין על מה שאינו נוח ומקובל לפניו יתעלה: כתב בית יוסף דמה שכתבו התוספות סוף פרק קמא דחולין משמע דהך ברייתא דנתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ היינו ליעשות ש"ץ קבוע להתפלל בתעניות ובמעמדות דוקא אבל בשאר ימות השנה ראוי להיות ש"ץ אף על פי שלא נתמלא זקנו עכ"ל ושרא ליה מאריה דא"כ למה הוא לתוספות לומר היינו ליעשות ש"צ קבוע להתפלל בתעניות ובמעמדות לא היה להם לומר אלא היינו ליעשות ש"ץ בתעניות ובמעמדות אלא תרתי קאמרי התוספות דלא בעינן נתמלא זקנו אלא ליעשות ש"ץ קבוע או אפי' באקראי ולהתפלל בתעניות ובמעמדות והוצרכו לפרש כך כדי לפרש הא דתני בברייתא תרתי ראוי ליעשות ש"צ ולירד לפני התיבה דה"פ ליעשות ש"ץ קבוע ולירד לפני התיבה בתעניות ובמעמדות דהאי לישנא אמרינן בתעניות אין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל וכו' ולאפוקי מפרש"י שפירש בחולין דליעשות ש"ץ מיירי לתקיעת שופר ולהמנות פרנס על הציבור ולהלקות ולנדות דליתא אלא ליעשות ש"ץ קבוע קאמר ולירד לפני התיבה בתעניות דהיינו באקראי אבל באקראי בשאר ימות השנה יכול להתפלל בצבור אפי' לא נתמלא זקנו וחסרון וא"ו בתיבת להתפלל גרמה לב"י הבנה זו וצריך להגיה ולהתפלל בתעניות ובמעמדות ופירושו או להתפלל בתעניות אפילו באקראי צריך שיהא נתמלא זקנו וכ"כ התוספות להדיא ס"פ לולב הגזול ומביאו ב"י וכך היא דעתם בספ"ק דחולין וכ"כ התוספות להדיא בפרק הקורא עומד (דף כ"ד) בד"ה ואינו עובר ע"ש והכי נקטינן דביה"כ ובתעניות אפי' באקראי אין מורידין אותו לפני התיבה אלא א"כ נתמלא זקנו וכן אפילו בשאר ימות השנה אסור ליעשות ש"ץ קבוע ובמקצת קהלות עוברין במזיד על ד"ח למנותו ש"ץ קבוע וכן להתפלל בר"ה ובי"כ אפילו לא נתמלא זקנו ואפשר שסומכים על מה שכתב ב"י לפרש בדברי הרמב"ם והרשב"א שהצבור בידם למחול על כבודם מה שאינה סמיכה כלל כדפרישית:

וז"ל א"א הרא"ש וכו' עד ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' וגומר כצ"ל ואיכא לתמוה על מה שב"י נדחק לפרש הנוסחא המועטת ואיכא למידק לאיזה צורך חזר וכתב הרא"ש בסוף התשובה ודוקא באקראי ולא בממונה וכו' ונראה דלסברא קמא משמע דאין איסור אלא כשממנין זה תחתיו לעתים ידועים כגון שיתפלל במקומו שלא ביומי דכניסה וכיוצא אבל כשממנין אותו בסתם שיתפלל במקומו כשלא יהיה הש"ץ פנוי לבא לב"ה או כשיהיה נחלש קצת משמע דמותר למנותו שכל זה הוי באקראי ושרי אבל מלשון הרא"ש דכתב על ששאלוהו כשמינו אותו לימים ידועים השיב טעות הוא כי זה נקרא חזן קבוע כיון שמינוהו להתפלל אף על פי שיש אחר ממונה מדלא אמר הרא"ש כיון שמינוהו להתפלל בימים ידועים אלא סתם כתב כיון שמינוהו להתפלל אלמא דבא להורות דכל שמינוהו להתפלל נקרא חזן קבוע אעפ"י שלא מינוהו לעתים ידועים והשתא יתיישב הלשון שחזר ואמר ודוקא באקראי ולא בממונה יכול להתפלל וכו' לאורויי דכל שהוא נתמנה להתפלל נקרא חזן קבוע ואף על פי שאינו נתמנה לעתים ידועים ואסור כשלא נתמלא זקנו אלא באקראי ולא בממונה כל עיקר: וכתב מהרש"ל טוב לקרב מזרע רחוקים ומכל מקום אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס וראוי לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' עכ"ל: כתב מהר"ם ששאלת אדם שפגעה בו מה"ד שנפלו לו זרועותיו אם ראוי להיות ש"ץ פשיטא דראוי וראוי הוא ואדרבה מצוה מן המובחר דממ"ה חפץ להשתמש בכלים שבורים ולא כדרך מב"ו וכדכתיב לב בר ונדכה אלהים לא תבזה ולא נפסלו במומים אלא כהנים עכ"ל:

אין ממנין לעגי שכה וכו' ברייתא פרק הקורא עומד:

ומ"ש פירוש פוחח מי שלובש בגדים קרועים כו' כלומר שהבגדים קרועים עד שכתיפיו או זרועותיו מגולות דבחדא גילוי מהני תרתי נקרא פוחח ואסור לו להיות ש"ץ מפני שאין זה כבוד המקום ולקמן בסימן צ"א כתב ב"י פוחח מי שראשו מגולה ועיין במ"ש לשם בס"ד דלדעת רבינו כל אדם אפילו אינו שליח צבור אסור להתפלל בראשו מגולה וא"כ הכא דאסור להיות ש"צ היינו דוקא בכתפיו או בזרועותיו מגולין אבל אם אינו ש"ץ יכול להתפלל:

סומא יכול לירד לפני התיבה פי' אע"ג דלר' יהודה בפרק החובל סומא פטור מכל המצות וכל שאינו מצווה בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן אין הלכה כרבי יהודה אלא חייב בכל המצות ולכן יורד לפני התיבה ומוציא אפי' אחרים גדולים דחייבים מדאורייתא אבל מדרבנן אפי' ר' יהודה מודה דחייב בכל המצות שלא יהא כנכרי כמ"ש התוס' לשם וכ"כ בפרק הקורא עומד: ומ"ש רבינו סומא בסתם ולא כתב אפילו לא ראה מאורות מימיו היינו משום דהכא מיירי בדין ש"ץ העובר לפני התיבה להתפלל י"ח בלבד ולהוציא אחרים י"ח בתפלה וקדושה ולא היה מברך יוצר המאורות ובברכות של ק"ש אלא אדם אחר היה פורס על שמע וכשהגיע לתפילת י"ח ברכות ירד הסומא לפני התיבה דלענין דין זה דסומא חייב בכל המצות ויכול להוציא אחרים ידי חובתן אין לחלק בין לא ראה מאורות מימיו או ראה מאורות ונסתם ולכן כתב בסתם סומא יכול לירד לפני התיבה אבל לקמן בסי' ס"ט כתב רבינו סומא שלא ראה מאורות מימיו יכול לפרוס על שמע ולברך יוצר המאורות דאתא לאשמועינן אע"ג דברכת יוצר המאורות היא באה משום הנאת האורה שהאדם נהנה מן האור וכשלא ראה מאורות מימיו הא לא ה"ל הנאה מעולם מן האור דמזה הטעם קאמר ר' יהודה במשנה דהקורא עומד כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע ואשמועינן דלית הלכתא כר' יהודה אלא כת"ק דאפי' לא ראה מאורות מימיו אית ליה הנאה כדתניא א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה וכו' כדאיתא בפ' הקורא עומד לשם דאף הסומא נהנה מן האור שרואין אותו בני אדם ומצילין אותו מן הפחתים ומן הברקנין: כתב המרדכי פ"ק דמגילה שנחלקו הגדולים אם גם בא"י יכול להיות ש"ץ ומביאו ב"י ויתבאר דין זה בדברי רבינו בסי' קצ"ט בדין ברכת המזון והמסקנא דגר בא"י יכול להיות ש"ץ וגם יכול לברך ברכת המזון וברכת הזימון ע"ש. כתב מהרי"ל בה' תפלה נער שנעשה בן י"ג בשבת אסור להיות ש"צ בליל אותו שבת דאעפ"י דאנו מוסיפים מחול על הקדש ה"מ על קדושת היום מוסיפין אבל לא שייך להוסיף על ימי הנער ומאחר דאנו מתפללין בע"ש מבע"י לא יהא הוא ש"ץ עכ"ל משמע דוקא כשהתפלה מבע"י אבל כשמתפללים לאחר צאת הכוכבים כגון בשעה שעושין חופה יכול הנער לירד לפני התיבה דלא בעינן י"ג שנים ויום א' ממש אלא בעינן שיהיו י"ג שנים שלמות לאפוקי חסרון מקצת שעות הלכך מיד במקצת לילה נתמלאו שנותיו והוי גדול והבאתי ראיות לזה בתשובה בס"ד ובהג"ה ש"ע כתב בסתם דאין לו להיות ש"ץ להתפלל ערבית של שבת ולא ביאר דדוקא במתפלל מבע"י ושגגה היא לפניו:

דרכי משה

(א) ולי נראה דאף הכלבו מודה דאין לו להפסיק, אם לא שלא היה לו טלית תחילה. אבל מה שכתב: "ומתעטף ויורד" כו', לאו למימרא דתכף זו לזו יעשה שתיהן, אלא תני התם מה שיעשה החזן, ואומר שמברך על הציצית בבית הכנסת, כמו שכתבתי לעיל סימן ו, דכן הוא המנהג דזקן אחד מברך בקול רם. ובמקומות הכלבו היה אפשר המנהג שהחזן היה מברך, ואמר שאחר כך יורד לפני התיבה וכו', אבל ברכת הציצית היה קודם "ברוך שאמר". אבל במקום דלא היה לו טלית והביאו לו, נראה לי דיכול להפסיק ולברך על הציצית. ודווקא החזן, דאין לו לחזור ולירד מן התיבה לאחר שהתחיל "ישתבח"; אבל יחיד ימתין עד לאחר "ישתבח", ואז יתעטף בציצית ויברך עליהם, דאז עדיף טפי להפסיק כדלעיל ריש סימן נ"א.

במהרי"ל: לפעמים סיימו פסוקי דזמרה ולא היה שם מניין י', וציווה לש"ץ לשהות לפעמים חצי שעה, ולא ישיח שיחה בטלה; ואחר כך כשבאו מניין התחילו "ישתבח", עד כאן לשונו. ואף על גב דלא בעינן י' לעניין ברכת "ישתבח", מכל מקום עשה כן משום הקדיש שאחריו, דאין לאמרו בלא עשרה:

(ב) וזה משמע שלא כדברי בית יוסף^[1]. ואפשר דמיירי בדלא הגיע לכלל עשרים:

(ג) ואין בינינו מנהג זה. וגדולה מזו כתב מהרי"ל: מי שנעשה בן י"ג שנים בשבת אינו יכול להיות ש"ץ בערבית בליל שבת, לפי שאנו מוסיפין מחול על הקודש בערב שבת, והוספה לא שייכא בשנות הנער; ומאחר דמתפללין מבעוד יום, לא יתפלל. ושמעתי שבמדינת זקסין, שהנערים קטנים נעשים ש"ץ ד' שבועות קודם הבר מצוה, ולא נהיגין הכי, עד כאן לשונו:

כתב באור זרוע: בעת צרה או בראש השנה ויום כיפור, צריך להיות אדם מופלג ש"ץ:

(ד) כתב המרדכי סוף פרק קמא דחולין, תשובת הגאונים: עם הארץ ש"ץ, וקולו ערב והעם חפיצים בו, ויש שם תלמיד חכם ואין קולו ערב, איזה מהן קודם? והשיבו דת"ח קודם, כי יודע מה מתפלל, עכ"ל. גם באור זרוע איתא תשובה זו, ומסיים שם: אפילו בן ק' שנים ואינו מבין מה שמדבר, ויש שם בן י"ג שנה ויום אחד, המבין יורד לפני התיבה, עכ"ל:

(ה) וכתב עוד לקמן (סימן קצ"ט) דהכי נקטינן:

כתב המרדכי סוף פרק קמא דחולין בשם רבינו שמחה, דשונא לא יתמנה ש"ץ, והאריך בתשובה, עכ"ל:

(ו) וכן כתב מהר"ם פדו"א, דאם נעשה אחד שונא לש"ץ לאחר שנתמנה ש"ץ, לא יוכל למחות. ובתשובת מחרי"ל סימן י"ז האריך בדבר. והרי"ו כתב בפסקיו וזה לשונו: מהר"ם א"ז שמע על הנוהגים שהיחיד מוחה בש"ץ אפילו בלא טעם, וכעס הרבה לפסוק כך שיחיד כל דהו יוכל למחות בש"ץ בלי טעם; אך יציע טעמו ודבריו לפני טובי העיר, אם יראו שדבריו נכונים ושמפני זו ראוי למחות יעשו. וכן כתב מוהר"ר חיים שבתי. גם בעיני לא טוב להחזיק במנהג זה לתת יד לכל יחיד למחות בלי טעם טוב, עכ"ל:

כתב באור זרוע, דש"ץ צריך להחניף לציבור ולהעביר על מדותיו, אבל במילי דשמיא צריך להוכיחן. ועיין באור זרוע שהאריך בתשובה בדינים אלו, וכתב בשם הרב יהודה חסיד, דש"ץ צריך להיות אהוב להקהל, שאם לא כן, כשקורא התוכחה, סכנה היא למי שאינו אוהבו. ואמר שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו, אם יקרא אותו לתוכחה אל יעמוד, כי יכשל אם יעמוד:

(ז) ועיין בחושן המשפט סימן נ'. וכתב הרשב"א בתשובה: ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, ורוב הקהל רוצים בו ומיעוט מוחים, הדין עם הש"ץ, אף על פי שאין קול בנו ערב כקול הזקן, אם ממלא מקום אבותיו בשאר דברים הוא קודם לכל אדם, שנאמר: "והכהן המשיח מבניו" וגומר. והאריך שם בתשובה:

(ח) וכן כתב באור זרוע תשובה ארוכה על זו, שראוי לשכור חזן ולהשתדל לו סיפוקו חלף עבודתו, כרי שלא יבא לידי התרשלות, כמו שהכהנים והלוים במקדש היו לוקחים תרומות ומעשרות חלף עבודתן:

(ט) ופרק קמא דבבא בתרא ובמרדכי עבודה זרה דף רמ"ד תשובת מהר"ם על שכירות החזן בימים נוראים, שמחשבין לפי ממון. ונותן טעם בדבר שתלוי בממון, כי מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם לעיר אחרת ולהניח ביתם ריקם. ומשמע ששכירות החזן שלכל השנה כמו שנוהגים לשכור חזנים שלנו, דלא נוכל לומר טעם זו, אין מחשבין לפי ממון לבד. ובהגהות מיימוני פרק י"א דתפילה איתא גם כן תשובת מהר"מ, וכתב דלבסוף כתב שגובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות; וכן הוא בהגהת מררכי דבבא בתרא. ובתשובת מהרי"ל סימן מ"ו פסק דגובין לפי הממון, ונוטלים שכר החזנים מקופה של ציבור שנוטלים משם שאר העולים. ופסק בית יוסף סימן נ"ה דהכי נקטינן להלכתא^ג, חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, וכן כתב מוהר"ם פד"ו בתשובה סימן מ"ב דמנהג שלהם בכל הקהילות שגובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. ומנהג מדינותינו שדל ועשיר נותנים לו שכירות בשוה, וגם יש לו איזה קצבה מכל נשואים, ואותו הקצבה היא לפי הממון:

ועיין בח"מ סימן קס"ז, שם כתבתי שאין בני העיר כופין זה את זה לשכור להם מניין אלא בימים נוראים, אבל לא בשאר ימות השנה; אבל אם יש להם מניין, כופין זה את זה לשכור להם ש"ץ. ובית יוסף כתב מקצת דינים אלו בסימן נ"ה:

(י) כתב עוד שם בכלבו: ש"ץ שמרננין אחריו שנתפס עם אשה אינה יהודית או שמסר אדם מישראל או גיזם למסור, אין מעבירין אותו משום רינון בעלמא; אבל אם יש עליו עדים, מעבירין אותו. וש"צ שאינו רוצה להתעטף בציצית, ואומר שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'", ומי שאינו עושה כל המצוות לא יתעטף בציצית, מודיעים אותו שטעה בפירוש המקרא; ואם לא חזר, כיון שמעיז לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, מעבירים אותו. וש"צ ששוחט ובודק, ולאחר הבדיקה אינו רוחץ ידיו וזרועו מלכלוך הבהמה ומסריחין בגדיו, אם רוחץ ידיו ומחליף בגדיו קודם התפילה להתפלל בנקיות – אין אתם זקוקים לו אלא להוכיחו שלא יהא מכלל המשניאים, שנאמר "מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (משלי ח, לו). ואם אינו רוחץ ידיו ואינו מחליף בגדיו הצואים קודם התפילה כדי להתפלל בנקיות, ראוי להעבירו, אכן כל מעשיו יהיו לשם שמים ולא יהיו תלויין בדבר אחר, לא מחמת שנאה ולא מחמת קנאה. ש"צ שעושה דברים שאינם הגונים, כגון שמוצא מפיו נבלות וביוצא בזה, בגון שמרנן בשירי ערב, ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו:

תשובת רב האי, על אחד שנחשד מאשת איש והוחזק שעשה תשובה, אין ממנין אותו ש"צ ביום תענית, שאין זה פרקו נאה, עכ"ל. ונראה דמה שחילק בין ביום התענית לשאר ימים לא סבירא לן הכי, דהא כל הפוסקים כתבו דבעינן פרקו נאה אף בשאר ימים.

מצאתי במהרי"ל שכתב בשם הרוקח: ש"צ יתפלל מתוך סידור המיוחד לציבור, שמא שאר ספרים לא נכתבו לשמן, אבל סתם זה נכתב לשמו, עכ"ל:

כתוב בתשובת אור זרוע במסכת ברכות, על אחד שהרג את הנפש בשוגג, אם עשה תשובה מותר להיות ש"צ, ולא אמרינן דלא הוי פרקו נאה אלא דוקא שהזיד ומועד לעשות דברים שאינם מהוגנין, אבל אדם שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט הרי זח צדיק גמור לכל התורה. ועיין שם אימת הוי תשובתו:

(יא) מצאתי בבנימין זאב סימן קס"ג וזה לשונו: מצאתי באגודה בברכות פרק כיצד מברכין שכתב, שאין להתקוטט בעבור שום מצוה, כגון גלילות ספר תורה וכיוצא בו, דהרי שנינו (יומא לט ב): הצנועים מושכין ידיחם והגרגרים חוטפים. וכל המתפלל שלא ברשות מחמת אלמות וגיאות, אין עונין אמן אחר ברכותיו, שנאמר: "בוצע ברך ניאץ ה'", עכ"ל:

הערות

1. כלומר, דאילו הב"י כתב שאף באין לו זקן כלל, וכאן משמע דווקא ביש לו זקן קצת. ויקיעורך

חידושי הגהות

הערה א: לשיטתיה אזיל, שפסק לקמן סימן ס' לומר בשחרית "אהבת עולם". אבל מכל מקום הוא תמוה, כיון דבגמרא איתא להדיא "אהבה רבה", לא הוה ליה למנקט "אהבת עולם". והיא גופא תמוה, כיון דסתמא דגמרא נקט "אהבה רבה", למה פסקו הרי"ף ורמב"ם לומר "אהבת עולם"? ואפשר לומר דסבירא להו, דכיון דשמואל הוא מאריה דשמעתיה דהכא שאנשי משמר היו מברכין ברכה שניה, לכך נקטו בלשונם "אהבה רבה", דשמואל הכי סבירא ליה לעיל; אבל לפי האמת נקטינן לומר "אהבת עולם". ומצאתי און לי בדברי הרי"ף עלה הך מימרא דלעיל, השכים לשנות וכו' עיין שם.

הערה ב: גירסת הגמרא: מר זוטרא בר טוביה ואמרי לה אמר רב חמא אמר רבי אלעזר. והרי"ף גורס: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רבי אחר אמר רבי אלעזר.

הערה ג: צריך לומר, מה שפסק לקמן בסימן נ"ה דגובין חציו לפי ממון כו', היינו בשכר החזנות של ראש השנה ויום כיפור; דאילו בשכר החזנות של כל השנה הא פסק להדיא בשולחן ערוך בסימן זה שפורעים מקופת הקהל כו', לפי שאין יד העני משגת כהעשיר. וברכי משה הנדפס בפני עצמו לא הזכיר כלל מזה שהבית יוסף פסק כן להלכה.