פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים ו

טורעריכה

ויברך ברכת "אשר יצר" וכו'. "חלולים חלולים", ולא יאמר "חללים חללים". רמז לדבר: "חלולים חלולים" עולה רמ"ח כחשבון אברי האדם (עיין בפרק ו' דאהלות, ושם מונה כל רמ"ח איברים שבאדם).

"אי אפשר להתקיים", כדאיתא במסכת נידה: כל זמן שתינוק במעי אמו, טבורו פתוח ופיו סתום. יצא לאוויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אי אפשר לעמוד.

"ומפליא לעשות", כדאיתא במדרש: "כי גדול אתה ועושה נפלאות": האדם דומה לנאד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנאד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים, ורוחו משתמרת בתוכו; הרי "עושה נפלאות".

ואם הולך מיד לבית הכנסת(ג), ורוצה להמתין מלברך "על נטילת ידיים" עד בואו לבית הכנסת, שיסדר אותם עם שאר ברכות, הרשות בידו. אמנם אם יברך מיד "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה "אלהי נשמה" עד "ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים", לפי שהיא סמוכה לברכת "אשר יצר", ולכך אינה פותחת בברוך.

ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה; ומה שאינה פותחת בברוך, מפני שהיא ברכת הודאה, כמו ברכת הגשמים שאינה פותחת בברוך. והכי מסתבר, דהכי מוכח בברכות בפרק הרואה, דקאמר: כי מתער משנתיה, לימא אלהי נשמה; ובתר הכי קאמר: וכי משי לידיה, לימא על נטילת ידים. וכן סדרן הרמב"ם ז"ל.

בית יוסףעריכה

  • ויברך ברכת אשר יצר... חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים – בפרק הרואה (ברכות ס ב): כי נפיק, כלומר מבית הכסא, לימא "אשר יצר" וכו' "חללים חללים". ופירש רש"י: שאם יפתח אחד מן החללים, כגון הלב או הכרס או המעיים; או אם יסתם אחד מהם, מן הנקבים הפתוחים, כגון הפה או החוטם או פי הטבעת. יפתח קאי אחללים, או יסתם קאי אנקבים. ורבינו נראה שמפרש כן, אלא שאין נראה לו לגרוס "חללים". ומשמע לי שטעמו, משום דבחלל לא שייך בריאה, שהרי אין בו ממש, אלא על ידי בריאת האבר שסביבותיו נמצא החלל. ולפיכך גורס "חלולים", דהשתא קיימא בריאה אאיברים שהם חלולים(א), והכי קאמר: וברא בו נקבים נקבים, דהיינו פה וחוטם ופי הטבעת; וגם ברא בו איברים חלולים חלולים, דהיינו לב וכרס ומעיים.
ונראה לי, דהא דכפל נקבים נקבים וכפל גם כן חלולים חלולים, משום דנקבים טובא הוו בגוף האדם, וכן איברים חלולים טובא איכא בגוף האדם; ולהורות על ריבויים, כפלם.
ורש"י נראה שגורס יפתח קודם ליסתם, וכן היא גירסת הרי"ף והרא"ש. ולפי זה, אמאי דסליק מיניה קאי. אבל הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות תפלה גורס יסתם קודם ליפתח.
  • אי אפשר להתקיים – כדאיתא במסכת נדה פרק המפלת: כל זמן שתינוק במעי אמו וכו', שאלמלא כן אינו יכול לעמוד. רבינו קיצר כאן בדבר שהוא עיקרו של עניין, דבגמרא הכי איתא: שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ורבינו אתא לאפוקי מהר"מ מרוטנבורק, שכתב שאין לגרוס אפילו שעה אחת, שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות, וכמו שכתבו הרב דוד אבודרהם והכלבו בשמו. והוא ז"ל בא ליישב דשפיר גרסינן אפילו שעה אחת, וקאי אשעת יציאתו לאוויר העולם; שאז אם היה נשאר פיו סתום או טבורו פתוח אפילו שעה אחת, אינו יכול להתקיים. ואף על פי שאחר צאתו לאוויר העולם סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות, כשיוצא ממעי אמו ופיו סתום – אם ישאר כך אפילו שעה אחת – אינו יכול להתקיים, כדקתני: יצא לאוויר העולם, נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ומשמע דבחדא מינייהו לא היה יכול לחיות אפילו שעה אחת.
ויש לשאול: מאחר דשאם יסתם אחד מהם לא שייך אלא בנקב הפה בלבד, למה הוא מזכיר בתחילה שברא בו נקבים נקבים, שכולל כל הנקבים שבגוף האדם? ונראה, דאיידי דגבי שאם יפתח אחד מהם צריך לומר חלולים חלולים, שהרי כל האיברים החלולים אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, נקט נמי באם יסתם אחד מהםנקבים נקבים, אף על גב דלא קאי שאם יסתם אחד מהם אלא אנקב דפה.
ולפי זה, פירוש הברכה כך היא: אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, כלומר נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת. וגם ברא בו חלולים חלולים, כלומר, איברים רבים חלולים, כגון לב וכרס ומעיים. שאם יסתם אחד מהם, כלומר, שבנקבים שנבראו בגוף האדם יש נקב אחד מהם שאם היה נשאר סתום בעת צאתו לאוויר העולם לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת. והאברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם, איזה מהם שיהיה, גם כן לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. כך נראה לי לדעת רבינו.א
וקשה לי, דשאם יסתם אחד מהם – רצונו לומר אחד מיוחד מהם, דהיינו פה; ושאם יפתח אחד מהם – רצונו לומר איזה מהם שיהיה. ועוד, דשאם ישאר הפה סתום בעת צאתו לאוויר העולם לא יהיה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, נראה שאינו עניין לעשיית צרכיו.
ונראה לפרש בעניין אחר: שאם יסתם איזה מנקבי האדם, או יפתח איזה מהאיברים החלולים, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. כלומר, שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות; וכיוון שעבר אותו הגבול, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הוו פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האיברים החלולים הוו המעיים, שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו. ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר, עד שאם עבר הגבול ימות, בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא, והוי שאם יפתח אחד מהם מעניין עשיית צרכיו ממש.
  • ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כי גדול אתה ועושה נפלאות האדם דומה לנאד מלא רוח וכו' – כן כתבו רש"י והתוספות בפרק הרואה. והרב רבי דוד אבודרהם כתב, שיש מפרשים רופא כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן – ימות, והוצאתו היא רפואה, וזהו רופא כל בשר. ואומר ומפליא לעשות, על שם שבורר בו הקדוש ברוך הוא טוב המאכל ודוחה הפסולת. ונכון הוא(ב).
  • ועל מה שתקנו לומר אשר יצר את האדם בחכמה, לא כתב רבינו למה רמזו, לפי שבריאת האדם – דבר ברור הוא שחכמה נפלאה היא. ומדברי רש"י נראה דבחכמה רומז למה שאמרו במדרש "כי גדול אתה ועושה נפלאות" וכו', שכתב וזה לשונו: ומפליא לעשות – כנגד שהגוף חלול כמו נאד וכו', והקדוש ברוך הוא ברא את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה, ואף על פי כן הרוח בתוכו כל ימי חייו, וזהו פליאה וחכמה, עד כאן.
והתוספות כתבו שתקנו כן, משום דאיתא בתנחומא: "ויברא אלהים את האדם" (בראשית א כג). אמר רבי בון: בחכמה – שהתקין מזונותיו ואחר כך בראו. והיינו דאמרינן בסוף פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח א): לכך נברא בערב שבת, כדי שיכנס לסעודה מיד.
  • ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו' – כבר כתבתי בסימן ד' בשם הר"ם, שאינו מברך "על נטילת ידיים" כשנוטל ידיו, עד בואו לבית הכנסת. ורבינו כותב כאן שברצונו תלוי הדבר, שאם רצה – מברך מיד, ואם רצה – ממתין עד בואו לבית הכנסת. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכן כתוב בסמ"ק. וכתב על זה שיש לפקפק בו, שמאחר שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך קודם לפי שהידיים מטונפות, אם כן להאי טעמא, כיוון שמברך קודם ניגוב, הוי ליה כקודם נטילה, אך מן הדין הוא שנברך בסמוך כל מה שאפשר. ואולי דעתו בזה, שמאחר שאלו הברכות של שחרית אנו מברכים אותם בבית הכנסת, אם כן ברכת נטילה גם כן, אם ירצה לחבר אותה עם האחרות, אף על פי שלא תהיה במקומה יכול לעשותו. ואף על פי שיש לחלק בזה, שברכת נטילת ידיים היא ברכת המצווה, שלעולם צריך להקדימה, והאחרות הם ברכות השבח שיכול לאמרם אחר עשייתן, כמו שכתבו הפוסקים על זה וגם הרא"ש בסוף ברכות. ועוד, דהא ניחא לההוא טעמא שכתב הרב לקמן (טור אורח חיים מו), שמה שאנו מסדרים אותם בבית הכנסת הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים אותם ויענו אמן. אבל לההוא טעמא שכתב שאנו עושים זה בשביל שאין הידיים נקיות, אין ראוי לעשות זה. אלא שיש להשיב בזה, שמאחר שהברכות האחרות – אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה, ואנו מניחים אותם לבית הכנסת, זאת גם כן תדחה עמהם, שאין לחלק, עד כאן לשונו.
והאגור כתב, שנשאל מהר"י מולין: איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית, וממתין לברך "על נטילת ידיים" עד בית הכנסת? והלא הפסק הוא! והשיב, שאין לו כל כך טעם מפורסם; אבל נראה לו שדבר זה נתקן שימתין לסדרם בבית הכנסת, כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן וייצאו בברכתו. ואף על פי שלפעמים מברכים בבית הכנסת אף על פי שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חילקו. ולי המחבר נראה שמי שמברך בשחרית "על נטילת ידיים" ואחר כך בבית הכנסת לא יברך, יפה עושה, עד כאן לשון האגור.
  • וכתב עוד, שנשאל מהר"י מולין: לקהילות אשכנז, שנוהגין הזקנים בהשכמה בבית הכנסת לברך "על נטילת ידיים" בקול רם, ואחד הוא המברך וחביריו עונים אמן, ואחר כך מברכין האחרים גם כן פעם אחרת "על נטילת ידיים" בקול רם, למה לא יצאו באמן שענו? והשיב, שאף על פי שענו אמן – יכולין לחזור ולברך, מאחר שהמתחיל לברך אינו מברך להוציא. ואפילו אם השליח צבור יכוין להוציא מי שאינו בקי, מכל מקום המברכין אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו, עד כאן.
  • ולפי מה שכתבתי בסימן ד' בשם תשובת הרשב"א, שבשחר תיקנו שיטול אדם ידיו לפי שאז אנו נעשים כבריה חדשה, וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו, יש לומר, דכיוון דנטילת ידיים לא אתיא אלא כדי להתקדש לברך ברכת ההודאה, בתרייהו גרירא, ומאחר שהן נסדרות בבית הכנסת, גם ברכת נטילת ידיים יכול לסדרה בבית הכנסת.
ומיהו בני ספרד לא נהגו לברכה בבית הכנסת, אלא כל אחד מברך בביתו "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", ובבית הכנסת מתחילין מ"אלהי נשמה". וכן עיקר(ד).
  • אמנם אם יברך מיד על נטילת ידים ואשר יצר יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו' – כן כתב הרא"ש בתשובה בכלל ד' סימן א' וזה לשונו: ובבוקר לא יפסיק בין ברכת "אשר יצר" ל"אלהי נשמה", כי היא סמוכה לה, וכן דעת הגאונים, ולכן אינה פותחת בברוך.
  • ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וכו' – כן כתבו התוספות בפרק היה קורא (ברכות יד א ד"ה ימים) ובפרק שלשה שאכלו (ברכות מו א ד"ה כל) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קד ב ד"ה כל), גבי כל הברכות פותח בברוך וחותם בברוך, וכן עיקר.

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויברך ברכת אשר יצר כו' חלולים חלולים ולא יאמר חללים חללים כו' כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וס"ל לרבינו דמה שנמצא בתלמוד חללים חללים הוא ט"ס ונראה שטעמו דכיון שאם יפתח אחד מהם רצונו לומר שאם יפתח אחד מהאיברים החלולים אלמא דמאמר אשר יצר הוא שבח והודאה על האיברים החלולים וב"י פי' משום דבחלל לא שייך בריאה וקשה דהלא כתיב ובורא חשך וחשך אינו כי אם העדר האור:

אי אפשר להתקיים כדאיתא במסכת נדה כו' נראה דרבינו לא בא אלא לתת טעם למה שיסדו אי אפשר להתקיים ואמר דה"א במסכת נדה לגבי תינוק בעת צאתו לאויר העולם ומשו"ה תקנו חכמים לשון זה בברכה שעל עשיית צרכיו והוא לומר שיצרו בחכמה שהפסולת יצא דרך הכרס והמעיים ופי האמה והטבעת שאם יפתח הכרס או המעיים כדי שיצא משם הפסולת או יסתם פי האמה והטבעת שלא היה יכול לצאת משם הפסולת שוב לא היה אפשר לו להתקיים והנה הכוונה בברכה זו שכאשר בעת צאתו לאויר העולם אם יפתח או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים כך כל ימיו קיומו וחיותו תלוי בזה ולא הזכיר רבינו בדבריו אם יש לומר אפילו שעת אחת כגי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם או אין לומר אפילו שעה אחת וכגירסת הר"מ מרוטנבור"ג וכגירסתינו בגמרא כי ס"ל דקושיית הר"מ ממה שאדם סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות לאו קושיא היא דהלא הכוונה בעשיית צרכיו על סתימת פי האמה והטבעת כדפרישית ואם עבר הגבול בסתימת פי האמה והטבעת אפילו שעה אחת אין ספק שאינו יכול לחיות ולכך רשות הוא ומאן דבעי יכול לומר אפילו שעה אחת ואין לזוז ממה שנהגו אבותיו נהרא ונהרא ופשטיה:

ומפליא לעשות כדאיתא במדרש כו' כן פירש"י ותוס' אלא דרש"י פי' עוד דאשר יצר את האדם בחכמה פתיחה זו הוי מעין החתימה דמה שיצרו כנאד ואעפ"כ הרוח עומד בתוכו כל ימי חייו זו היא פליאה וחכמה אבל התוס' פירשוה ע"ד המדרש על ויברא אלהים את האדם א"ר בון בחכמה שהתקין מזונותיו ואח"כ בראו וע"כ יסדו אשר יצר את האדם בחכמה עכ"ל ונ"ל דלפי זה צריך לפרש דהוה מענין עשיית צרכיו והוא דלאחר שהכין מזונותיו תחלה יצרו על אופן שיתקיים על ידי מזונותיו אלו והוא שברא בו נקבים נקבים פה המאכל להכנים בו המזונות ופה החוטם והאזנים ופי האמה והטבעת שהפסולת יצא משם וגם ברא בו איברים חלולים חלולים הלב שהוא חיותו והכרס והמעיים מחזיקים המאכל שיעור הצריך ושאם יפתח כו' כדלעיל ורבינו לא הזכיר לא פי' רש"י ולא פי' התוס' נראה דס"ל דזה וזה אמת וגם מלבד זה חכמה נפלאה היא שרוחו ישתמר בגופו ע"י מזונותיו ודחיית הפסולת: ודע דבגמרא אסיקנא שאין לומר רופא חולי אלא רופא כל בשר וכ"כ הרי"ף והרמב"ם אבל באשר"י כתוב רופא חולי ועל פי זה נכתב בכל הסדורים שלפנינו רופא חולי ואין ספק שטעות סופר הוא באשר"י כי חשב הסופר דברכה זו חותמים בה רופא חולי כמו בתפלה שחותמין בברכת רפאינו רופא חולי עמו ישראל וכן הוא בהגהת ר' אברהם מפראג ובהגהת מהר"ש לוריא ובאבודרהם שאין לחתום בברכת אשר יצר רק רופא כל בשר ופשוט הוא:

ואם הולך מיד כו' נראה מדברי רבינו דדוקא בהולך מיד לב"ה אחר שנטל ידיו יכול להמתין מלברך ענט"י עד בואו לב"ה אבל אם לומד או עושה מלאכה בביתו ליכא למ"ד שימתין מלברך אלא צריך לברך ענט"י בביתו וכ"כ הרא"ש בתשובה ומביאו לקמן בסימן מ"ז וכן עיקר:

אמנם כו' עד כמו ברכת הגשמים וכו' לקמן בסי' רכ"א ואיכא למידק דהרא"ש בתשובה כלל ד' סי' א' כתב דבבוקר לא יפסיק בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה כי היא סמוכה לה ולכך אינה פותחת בברוך וא"כ היאך הכריע רבי' כאן דלא כוותיה וכך הקשה מהר"י ברונא ותו דהלא הרא"ש גופיה בפסקיו כתב כלשון הגמרא וכמו שסדרן הרמב"ם וא"כ היאך כתב בתשובה בהיפך ונראה ודאי דכאן לא הכריע רבינו אלא להוציא מי"א שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה דליתא דמדינא א"צ והרא"ש בתשובה לא כתב דצריך אלא כתב דלא יפסיק כו'. והיא זהירות וחסידות דפשיטא דלסמכה לברכה טפי עדיף וה"א לקמן בסי' ק"י לגבי תפלת הדרך דאינה סמוכה ואינה מתחלת בברוך ואפ"ה היה מהר"ם נזהר כשהיה בדרך לסומכה ולאומרה אחר ויהי רצון הראשון כדי שתהא ברכה סמוכה לחבירתה וכ"כ ה"ר יונה בספר היראה כל' הרא"ש בתשוב' ולאו מדינא אלא חסידות וזהירות כדפרישי': ודין ברכת הודאה מבואר בפרק ע"פ ריש (דף ק"ה) ע"ש בפירש"י ובתוס':

דרכי משהעריכה

(א) חלולים – ולי נראה, משום דלשון "חללים" הוא גם כן לשון הריגה, כמו "בחלל חרב", או חללים לכהונה, על כן יש לומר "חלולים", שהוא לשון חלול ממש.

(ב) ונראה לי ש"מפליא לעשות" קאי על הנשמה שנתן באדם, וזו היא פליאה גדולה, שיתקיים דבר רוחני, והוא מן העליונים, בדבר גשמי בגוף האדם שהוא מן התחתונים. ואי אפשר לנשמה לעשות פעולתו להשכיל במושכלת בעוד שהוא חולה בר מינן באחד מאיבריו, כי כאב גופו מטרידו מלעשות פעולתו. ועל כן אמר "רופא חולי כל בשר" ועל ידי זה "ומפליא לעשות", שהנשמה נקשרה בגוף. ועל כן תיקנו לומר מיד אחר ברכה זו ברכת "אלהי נשמה".

(ג) כתב הכלבו: כשבא אדם לבית הכנסת יאמר: "מה טובו" כו' "ואני ברוב חסדך" וגו'. ועוד כתב הכלבו בשם מוהר"ם, דאינו מברך בבוקר כשנוטל ידיו "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" עד בואו לבית הכנסת. ואם בירך קודם לכן, אינו מברך פעם אחרת בבואו לבית הכנסת, ותופס במקום שהניח, עד כאן לשונו.

(ד) אמנם מנהג האשכנזים אשר בגלילות אלו שמסדרים אותן בבית הכנסת, ולכן אל יברכו בביתם מי שמברך אותן בבית הכנסת. ואני בעצמי נוהג כמנהג בני ספרד.

ובמהרי"ל כתב: מי שמנהגו ללמוד קודם כניסתו לבית הכנסת, או בימים נוראים, שמשכימים קודם עלות השחר, אז יברך בביתו "אשר יצר" וכו' עד אחר "אלהי נשמה"; אבל כשנכנסים מיד לבית הכנסת, לא יברך בביתו כלום עד בואו לבית הכנסת.

ולפי מה שאכתוב בסימן כ"ה שמצווה לילך עם טלית ותפילין מביתו, על כן צריך לברך תחילה בביתו "אשר יצר".

וכל ימי תמהתי על המנהג שנהגו בימי התשובה, שמתפללין קודם עלות השחר סליחות ותחנונים, ואם כן – קודם לכן הוצרך לברך ברכת "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" אם עשה צרכיו, ואחר כך בעלות השחר מתחילין בבית הכנסת ומברכין "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", ונראה לי שהוא ברכה לבטלה, ואי איישר חילי אבטלנה.

ומכל מקום אתן קצת טעם למנהג, כי כבר כתבתי לעיל סימן ד' בשם אבודרהם, שנהגו לברך ברכת "אשר יצר" ו"על נטילת ידיים" בשחרית אף אם לא עשה צרכיו, משום הרוח רעה ששורה על הידיים כמו שכתבתי לעיל. וכתבתי גם כן לעיל בשם אורחות חיים, דאף אם נטל בלילה – הרוח רעה חוזר ושורה על הידיים בסוף הלילה, ולכן נהגו לחזור ולברך משום רוח רעה, כמו שכתב אבודרהם. אך לפי זה היה להם לחזור וליטול ידיהם. מיהו לפי דברי הר"י אבוהב דלעיל מיושב הכל, דמסדרם בבית הכנסת אף על פי שמפסיק בינתיים, כמו שאר ברכות שלאחר "אלהי נשמה".

והרוצה לצאת ידי ספק, יצא לחוץ אחר גמר סליחות ויטיל מים וישפשף, ואחר כך יוכל לברך עם הציבור. ואפילו בזה יש לפקפק, כדלקמן סימן ז'.

חידושי הגהותעריכה

א    ולי נראה דבאמת לא גרס רבינו "אפילו שעה אחת", וכמו שכתב הבית יוסף דהעיקר חסר, שלא כתב הטור תיבות אלו. והא דהביא רבינו גמרא דנדה, היינו משום דמשם יוצא נוסח הברכה (מוהרל"ח).