טור אורח חיים נה
<< | טור · אורח חיים · סימן נה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דיני מניין לקדיש
טור עריכה
ואומר קדיש.
ואין אומרים אותו בפחות מעשרה, דכל דבר שבקדושה כגון קדיש וברכו וקדושה אין אומרים אותו בפחות מעשרה. ומיהו אם התחילו בעשרה ויצא אחד מהם, גומר הקדיש או הקדושה.
ואלו העשרה צריך שיהו כולם בני חורין וגדולים שהביאו ב' שערות. ויש שמתירין לצרף קטן עם ט' על ידי חומש שנותנין בידו, ואדוני אבי ז"ל כתב שאין לצרפו עד שיביא שתי שערות לא לתפילה ולא לברכת המזון.
וצריך שיהיו כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם. והעומד תוך הפתח - מן המשקוף ולפנים כלפנים; ממנו ולחוץא כלחוץ. ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ושליח ציבור תוך הפתח, היה אומר אדוני אבי ז"ל שהוא מצרפן. ואם חצר קטנה נפרצה במילואה לגדולה ותשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין, שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי כאילו הוא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה. היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמש בזו וחמש בזו, אין מצטרפין. וכן לעניין שליח ציבור, היה שליח ציבור בקטנה וט' בגדולה, יוצאין ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. היה הוא בגדולה וט' בקטנה, אין יוצאין, שאין הצבור נגררין אחריו.
והני מילי להצטרף לעשרה, אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומר קדיש או קדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם, כיון שעשרה במקום אחד, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
בית יוסף עריכה
ואומר קדיש — כתב האגור בסימן צ"ח וזה לשונו: השיב הראב"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפילה. אחד אחר פסוקי דזמרה, שיש לשם הפסק דפסוקים. וקדיש אחר סיום תפילת שמונה עשרה, שהיא מצוה בפני עצמה ואינה דבוקה לאחריה. וקדיש אחר קריאת התורה, כי הוא מצוה בפני עצמה בכניסה. וקדיש אחר הקדושה, והיא דבר שבקדושה. וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה, כדאמרינן בסוטה (דף מט.): עלמא קאי אקדושתא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. וקדיש אחר אשרי למנחה, שהיא מצוה בפני עצמה, שכל האומר "תהלה לדוד" ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וקדיש אחר ברכות קריאת שמע של ערבית, כי תפילת ערבית רשות, ויש שהולכים להם קודם שמונה עשרה ולא ישמעו קדיש. וקדיש לאחר תפילת ערבית, שכבר נשלמה התפילה. ואין פוחתין משבעה קדישים בכל יום, והגאונים כתבו על שם "שבע ביום הללתיך" (תהלים קיט קסד), עכ"ל משבלי הלקט.
ואין אומרים אותו בפחות מי' דכל דבר שבקדושה וכו' — בפרק מי שמתו (דף כא:) ובפרק הקורא את המגילה עומד (דף כג:) פשוט שכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה:
ומה שכתב: מיהו אם התחילו בעשרה ויצא אחד מהם גומר — ירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד), כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק הקורא את המגילה עומד: אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה. התחילו בי' והלכו להם מקצתם, גומר, ועליהם הוא אומר "ועוזבי ה' יכלו"(א) (ישעיהו א כח). וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות תפילה (רמב"ם הלכות תפילה ח ו), וכתב דהוא הדין לקדיש ולקדושה, שאם התחילו לאמרם בי' ויצאו מקצתן, גומר. וכתב הר"ן, דהא דאמרינן בירושלמי שאם התחילו והלכו להם מקצתן גומר, מסתברא דווקא בשנשתיירו רובם. וה"ר דוד אבודרהם הביא תשובת שאלה להרמב"ם וזה לשונו: התחילו בי' ברכת יוצר והלכו להם מקצתן, משלימין ואומרים הקדושה של יוצר, וכן בקדושה של תפילה, אבל קדיש לא יאמר עד שיהיו שם עשרה, שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בי', עכ"ל. וכן כתב הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד, דהא דפסיק להו מתניתין בתרתי: "אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה", לאשמועינן שאף על פי שאמרו ברכה ראשונה בעשרה, אין עוברין לפני התיבה דהיינו להתפלל תפילה מעומד בפחות מעשרה, ולא תימא אינו אלא גמר, וכיון שהתחילו בי' גומרין, קא משמע לן דלא, וכן הוא בירושלמי, עד כאן. וכן כתב בשבלי הלקט בשם רב ניסים גאון, ושכן משמע בירושלמי.
וכתב הרשב"א: שאלה, הא דאמרינן בירושלמי: אם התחילו אין מפסיקין, מי אמרינן אפילו התחילו באבות גומר אפילו קדושה? תשובה: מסתברא ודאי דאומר קדושה, והביא ראיה לדבר. ובתרומת הדשן (סימן טו) כתב, שאם התחילו להתפלל י' בשחרית, ולאחר קדושה יצאו מקצתם, רשאים הנשארים לגמור סדר קדושה וקדיש, שכל זה מגמר תפילת י"ח הוא; לכך אין ש"ץ אומר קדיש שלם עד אחר סדר קדושה. ואותו קדיש שלם חוזר אתפילת שמונה עשרה, שהרי אומר "תתקבל". וכן שמעתי שאחד מן הגדולים הורה כך, שאם התחילו התפילה בעשרה, רשאים לגמור סדר קדושה וקדיש שאחר כך שלא בי'. אמנם נראה שאם התחילו בשחרית לומר קדיש וברכו ויוצר בעשרה והלכו מקצתם, וכן בערבית כהאי גוונא, אין להתפלל שוב י"ח לפני התיבה ושיאמר ש"ץ קדושה וקדיש אחר כך, או בערבית של מוצאי שבת סדר קדושה וקדיש שאחר כך, דקריאת שמע וברכותיה לחוד ותפילה לחוד. וכן נראה נמי, דאם התחילו בתפילה בי' ביום הכניסה, וקודם קריאת התורה הלכו מקצתם, אין קוראים בתורה, שאף על פי שאין מתחילין בקדיש שלם עד לאחר קריאת התורה, קריאת התורה בציבור חשיבא מילתא בפני עצמה, דהא במנחה קורין קודם התפילה. ולא דמי לסדר קדושה, דמעניין תפילה ושבח היא, יש לומר דבתר תפילה גרירא. ואין ראיה לגמרי מהמתנת קדיש שלם, דהא קמן יום תפילת המוספין אומרים קדיש שלם מיד אחר תפלת שחרית, מפני שיש בלאו הכי קדיש שלם לאחר תפילת המוספין שחוזר וקאי גם כן על סדר קדושה וקריאת התורה(ב):
ואלו היו"ד צריך שיהיו כולם בני חורין וגדולים שהביאו ב' שערות — בפרק שלשה שאכלו (דף מז:), אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שאמרו, קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, אבל עושין אותו סניף לי'. ואמר רבי יהושע בן לוי: תשעה ועבד מצטרפין. מיתיבי: מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא י', ושחרר עבדו והשלימו לי'. שחרר אין, לא שחרר לא? תרי איצטריכו, שחרר חד ונפיק בחד. וכתבו התוספות (מח. ד"ה ולית), שרבינו תם פסק כרבי יהושע בן לוי, דקטן ואפילו מוטל בעריסה עושין אותו סניף לי', פירוש לברכת המזון, והוא הדין לתפילה, דאף על גב דאמרינן התם: "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו", בהא לא פליג, דכי בעי יודע הני מילי לזימון ג', אבל לסניף לי' מודה לרבי יהושע בן לוי דסניף לי', והוא הדין נמי לתפילה, דוודאי רבי יהושע בן לוי לעניין תפילה נמי קאמר, מדפריך מעובדא דרבי אליעזר דמיירי בתפילה. וכתבו הרא"ש והמרדכי שכן פירש רבינו האיי, דקטן עולה למניין י'. ונראה דהיינו טעמא דאפילו מוטל בעריסה מצטרף, דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט, א), דמ"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב לב) אומרים קדושה בי', לא שנא גדולים לא שנא קטנים, קרינן ביה "בתוך בני ישראל". ובלבד שיהו ט' גדולים, אבל טפי מאחד לא, כדאמרינן גבי עבד, דטפי מאחד ליכא ליקרא דשמיא לצרפו, ועבד נמי איתיה בכלל "ונקדשתי", דשכינתא שריא אכל מחוייבי בני ברית. ובספר המנהיג כתב דברי רבינו תם סתם. וכתב עוד בשם הרב זרחיה הלוי: שמעתי שהיה מתיר שני תינוקות לי', והיה מדקדק מדקאמר "עושין אותו סניפין לי'" ולא אמר "סניף", ולא נהירא, עכ"ל.
והתוספות והרא"ש והמרדכי כתבו, שאף על פי שהתיר רבינו תם לעשות קטן סניף לי', הוא עצמו לא היה עושה מעשה לצרפו. וכתב הריב"ש בתשובה (סימן תנא): אפילו לדברי המתירין לעשות קטן סניף לתפילה, צריך שיהיה בן דעת ויודע למי מברכין ולמי מתפללין, ושיהא בן ט' או בן י' או לכל הפחות גדול מבן ו', אבל קטן מבן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכין ולמי מתפללין אינו כלום, שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות (גיטין נט א) והרי הוא כמי שאינו בן דעת, עכ"ל. וזה לשון ארחות חיים: שמענו שה"ר שמשון נידה אנשי כפר קטן על שבעטו בהוראתו והיו מתפללין בסניף קטן אחד. והרב כתב: נראה שעושין סניף מקטן אחד בשעת הדחק, כמו אם אין בעיר מניין, וכן דעת הראב"ד וכן נהגו בהרבה מקומות, עכ"ל. וכן כתב הכלבו בשם הרב פרץ, וגם בהגהות מיימוניות פרק ה מהלכות ברכות כתוב כן. והפריז על המדה עוד בכלבו לומר שנהגו כל ישראל לעשות קטן סניף ואפילו שנים, ובשעת הדחק אפילו ג'.
וכתב הרא"ש, שהר"י חולק על מה שהתיר רבינו תם, וכתב דמסתברא ליה דרבי יהושע בן לוי סבר כרב אשי דפליג על מר זוטרא לעיל בריש פירקין (דף מה:) גבי קורין ומזמנין עליו דמיקל טפי בעשרה מבזימון ג', והתם פסקינן כמר זוטרא דמחמיר בי', הילכך אין הלכה כרבי יהושע בן לוי. והעלה הרא"ש, המחוור שבכולן, אין עושין קטן סניף לי' לברכת המזון ולתפילה עד שיביא שתי שערות. וכן העלה המרדכי בשם ראבי"ה, שכיון שנחלקו גאוני עולם, ראוי להחמיר לכל ירא השם שלא יצטרף לא לזימון ולא לתפילה. וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ה מהלכות ברכות, וכן כתב סמ"ג בשם ר"י, וכן דעת ה"ר יונה, דלקדיש ולקדושה ולברכו צריך שיהו כולם בני מצוה, וכן כתב הרשב"א בתשובה וזה לשונו: אין מצרפין קטן לתפילה ולקדיש ולברכו עד שיהא בן י"ג, והוא שהביא שתי שערות גמורות או לפחות שהוא מפריח, כלומר שהפריח שתי שערות אף על פי שלא נגמרו, שאין בהם לכוף ראשן לעיקרן, וכשמדקדקין בו ויודע למי מברכין, וזהו שנקרא "פורח" בפרק שלשה שאכלו, דהלכתא כרב נחמן דאמר: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וקראוהו קטן, לפי שלא גדלו סימניו לגמרי, עד כאן. ובתשובה אחרת כתב: יש מי שאומר שמצטרף כל שהוא פורח, כדרך שהוא מצטרף לעשרה בברכת המזון. ויש אומרים שאינו מצטרף לתפילה עד שיהא גדול ממש, ולזה דעתי נוטה, וכן כתב הראב"ד: לתפילה בעינן גדול ממש. והכי איתא בבראשית רבה פרשת "וירא יעקב כי יש שבר במצרים" (פרשה צא ג), וכן כתב הגאון ז"ל, עד כאן לשונו. וכך הם דברי רבינו, שכתב שצריך שיהיו כולם בני חורין וגדולים שהביאו שתי שערות. וכן פסק הרמב"ם בפרק ח מהלכות תפילה (רמב"ם הלכות תפילה ח ד).
ומשמע שאם לא הביא שתי שערות, אינו משלים מניין אפילו גדול כמה, עד שיצאו רוב שנותיו, שאז יתברר שהוא סריס, וכדאיתא בפרק יוצא דופן (דף מז:). ואם נראו בו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול, כדאיתא בפרק הערל (דף פ.), ונתבארו דברים אלו בטור אבן העזר סימן קע"ב ובדברי הרמב"ם פרק ב מהלכות אישות (הי"א). ובסימן קצ"ט אכתוב בסייעתא דשמיא, שנראה שדעת הרא"ש, אף על פי שהוא קטן, מצטרף לכל דבר אם הביא שתי שערות. אך כמו שכתבתי לעיל, שדעתו לומר דקטן כלל כלל לא, כך נראה לכאורה מדבריו, וכן כתב מהר"י קולון בשורש מ"ט שזה דעת הרא"ש, וכן כתב הרשב"א בתשובה שכתבתי בסמוך.
וכתב מהר"י קולון בשורש מ"ט: מה שכתב בספר המחכים, דסוגיא דעלמא לא עבדי כך, היינו להצריך שתי שערות, אבל מכל מקום צריך להיות בן י"ג שנה לדברי המחכים ופוסקים אחרונים, כמו הרא"ש ובנו ה"ר יעקב בטור אורח חיים. לכך נראה לעניות דעתי שאין ראוי לעשות כלל קטן סניף לי' דתפילה, מאחר שרבינו תם לא רצה לעשות מעשה, ורבי יצחק כמו כן הלך לשיטתו, והאחרונים גם הם הסכימו לדבריהם, וכן כתב רבינו יהודה מפארי"ז, וכן בסמ"ג כתבו שאין לעשות פחות מי"ג סניף לעשרה. לכן אין להקל בדבר, עכ"ל.
וכן כתב הריב"ש בתשובה: רואה אני את דברי הרמב"ם, שלא התיר לתפילה כי אם כולם גדולים, עכ"ל. וכיון דהרא"ש והרשב"א וכמה רבוותא מסכימים לדעת זו, הכי נקטינן(ג):
וכתוב במרדכי בשם רבינו שמחה, דעבד ואשה מצטרפין לתפילה ולברכת המזון בי'. ופשוט הוא שזהו לפירוש רבינו תם, דפסק כרבי יהושע בן לוי בעבד אחד מצטרף, וסובר רבינו שמחה דהוא הדין לאשה, דבכל דוכתא אשה שוה לעבד. וכיון דרבינו תם בעצמו לא רצה לעשות מעשה, מי יקל בדבר? וכן נהגו העולם שלא לצרף אשה כלל:
ויש שמתירין לצרף קטן עם תשעה על ידי חומש שנותנין בידו — כן כתבו שם התוס', שיש שעושין כן. ואומר רבינו תם דמנהג שטות הוא, דאטו חומש גברא הוא? ועוד, דלא חזינן בשום דוכתא דמהני, אלא בעובדא דעיבור השנה כשעולין בעליה בפירקי רבי אליעזר (פרק ח), דקאמר: בג' מעברין את השנה. רבי אליעזר אומר: בי', ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו'. ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הספר תורה, והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשויה בגליון, אבל חומשין שלנו לא, וכן כתבו הרא"ש והמרדכי. וכתב עוד הרא"ש: מה שיש בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב): קטן וספר תורה עושין אותו סניפין, היינו קטן או ספר תורה, וספר תורה היינו כעין ט' וארון דאמרינן בגמרא דידן, ולית הלכתא הכי. ויש ירושלמי שכתוב בהם: "קטן וספר תורה עושין אותן סניף", וזה משמע קצת כמנהג העולם. או שמא רצונו לומר קריאת התורה, שעולין למניין שבעה. ובסוף דבריו העלה, המחוור שבכולן, אין עושין קטן סניף לי' לברכת המזון ולתפילה עד שיביא שתי שערות; וממילא משמע דסבירא ליה דלא מהני נתינת חומש או ספר תורה ביד הקטן. וכן דעת המרדכי והגהות מיימוניות פרק ח מהלכות תפילה:
כתוב בהגהות מיימוניות בפרק ח בשם הר"ם, שאם התחיל אחד להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, ואין כאן אלא תשעה שיוכלו לענות, אפילו הכי מצטרף עמהם דכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אכל י' דבני קדושה נינהו שכינה שריא. ותדע, מקטן המוטל בעריסה דמצטרף לרבי יהושע בן לוי, ואפילו למאן דפליג, זהו משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר קדושה הוא. אמנם טוב והגון להמתין עד שיגמור תפילתו כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם, ואפילו יש שם עשרה בלא הוא נכון להמתינו כדי שיזכה גם הוא, כדפרישית, ובלבד שיהא שהות להתפללף עכ"ל. ומכאן למד מורי הרב הגדול מה"ר יעקב בי רב זללה"ה, שאם היה א' ישן, מצטרף עם תשע לקדיש ולקדושה, דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו, שפיר שריא שכינתא עלייהו. ואחר כך מצאתי שכתב האגור בסימן רס"ז[1] וזה לשונו: נשאל גדול הדור מהר"י מולין על עשרה שהיו בבית הכנסת, וישן אחד מהם, אם יכולים להתפלל אף על פי שהוא ישן? והשיב: הא רבינו תם צירף עם תינוק המוטל בעריסה. ונהי דכתב הרא"ש דצריכי עשרה דצייתי, מכל מקום חזינן דנהגו עלמא לצרף אף על פי שמשיחין שיחת חולין. אף על גב דלבי מגמגם, דשמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (יבמות קד א), עכ"ל. וכדאי הוא מורי ז"ל לסמוך עליו:
כתוב בתשובת מהרי"ל: חרש שמדבר ואינו שומע, אם יש לצרפו לעשרה? לא ידענא מאי קא מיבעיא ליה למר, הא קיימא לן הרי הוא כפקח לכל דבריו, כדתניא בריש חגיגה (דף ב:). ואי משום דיבור הוא, מאי נפקא מינה? הואיל ובר דעה הוא ובר מצוות הוא, אכל בי עשרה שכינתא שריא, עכ"ל. מצאתי כתוב בתשובה: אפילו אילם חייב במצוות, והרי הוא כפיקח לכל דבריו ומצטרף לעשרה אף על גב דלא עני בהדייהו, עכ"ל. וכמדומה לי שתשובה זו הוא ממהר"ם. וצריך לומר דבשומע מיירי, דאילו אינו שומע ואינו מדבר, זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום (חגיגה ב, ב), ודינו כדין שוטה וקטן לכל דבריו:
כתב המרדכי בהגהות יבמות, דאין מצטרף הקטן לדבר שבקדושה עד שיהא בן י"ג שנה וחודש העיבור בכלל, כדמשמע פרק השואל (דף קב:) גבי ההיא דמרחץ וגבי משכיר בית לחבירו, וכדאמרינן בירושלמי (כתובות פ"א סוף ה"ב) דחזרת בתולים תוך שלוש שנים לבתולה ואיחור סימנין תלויין בעיבור השנה, דכתיב "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי" (תהלים נז, ג), עכ"ל(ד):
כתוב בספר האגור בחידושיו, שאם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחר נולד באדר השני א' בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט באדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט ימים לחדש אדר בשנת י"ג, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בר מצוה באחד לאדר בשנת י"ג, כי כבר השלים י"ג, כי חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים, ואם כן זה השלים שנותיו י"ג באחד באדר, עכ"ל. ונראה ללמוד כן, מהא דגרסינן בערכין בפרק המוכר את שדהו (דף לא:), אמר ר' אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בט"ו באדר ראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. זה שמכר לו בט"ו של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבאה. ואמר ר' אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, אחד בט"ו של אדר ראשון ואחד בא' באדר השני, זה שנולד בא' באדר השני, כיון שהגיע יום א' באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. זה שנולד לו בט"ו באדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר של שנה הבאה. ופירש רש"י: נולדו לו שני טלאים. והם בכורות, ומוזהר להקריבן בתוך שנתן דכתיב: "תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו כ), עד כאן. ואין לומר, דשאני גבי בתי ערי חומה דכתיב "תמימה" (ויקרא כה ל), ובכור יליף מיניה בגזירה שוה ד"שנה" "שנה" כדאיתא בגמרא, אבל להשלמת י"ג לא. שהרי כתוב בהגהות מרדכי שכתבתי בסמוך דחודש העיבור הוי בכלל, ואם כן, כי היכי דליכא למימר בבתי ערי חומה ובבכור דאותו של ט"ו באדר ראשון משלים שנה לט"ו בשבט, הכא נמי לענין השלמת י"ג שנה, אותו שנולד בכ"ט לאדר ראשון לא אמרינן דמשלים שנה בכ"ט לשבט, אלא צריך להמתין עד כ"ט באדר:
כתוב בספר המנהיג סימן ע"ט: ואדם שהוא עבריין ולא נדוהו הקהל מאצלם בעת שהיה יכולת הקהל להחרים, נמנה למניין עשרה וחייב בכל המצוות, דכתיב בעכן "חטא ישראל" (יהושע ז יא), אף על פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד א), דבקדושתיה קאי ולא יצא מכלל ישראל. אבל אם נדוהו מאצלם, אינו מצטרף לעשרה ולא לכל דבר שבקדושה, שאם מצטרף, מה הועילו בתקנתם שהבדילוהו מאגודתן? כך כתב רש"י, עכ"ל. וגם הגהות מיימוניות כתבו דברים אלו בפרק ו מהלכות תלמוד תורה בשם הרוקח.
וזה לשון הרשב"א בתשובה: מי שנידוהו על עבירה, אינו מצטרף לי' ולא מזמנין עליו בשלושה, שהעבריינים אין מזמנין עליהם ואין מצטרפין, ולא מחמת החרם, שאם כן, אפילו נידוהו על עסקי ממון כן, אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם, עכ"ל(ה). וזה לשון הריב"ש בתשובה (סימן קעב): דווקא במנודה הוא שכתב הרמב"ם (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ז ד) שאין מזמנין עליו ואין כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך י', אף על פי שלא נזכר זה בפרק אלו מגלחין (דף טו.), לפי שזה הוא לשון נידוי, כלומר ריחוק, שמבדילין ומרחיקין אותו. אבל מי שעבר עבירה ולא נתנדה לא מצינו שלא יצטרף לעשרה, וכן כתוב בפירוש לר"מ מרוטנבורק, שהעבריין שעבר על גזירת הציבור, אם לא נידוהו נמנה למניין עשרה, עכ"ל. ובתשובה אחרת (סימן שעא) כתב וזה לשונו: מה שכתבת שאתה נמנע מלהתפלל עם הציבור בעוד האיש ההוא שמעל בחרם בבית הכנסת, הנה זאת חומרא יתירה, שלא קבלו עליהם הקהל אלא שלא יצטרף בעשרה, או שלא יתפללו עמו תוך ארבע אמותיו, אבל חוץ לארבע אמות לא, ואין זה אסור לא מדין התלמוד, לא במנודה ולא במוחרם, וגם לא בקבלת הקהל. ודאי שאם הקהל קיבלו זה עליהם, והיו מחמירים עליו יותר ממה שאסור מדין התלמוד במנודה או במוחרם, שיש להם לעשות כקבלתם, ויכולים להחמיר ולקבל מה שירצו כדגרסינן במועד קטן (דף טז.), לדאכיל ושתי וקאי בארבע אמות דיליה וכו'. אבל כאן לא קיבלו עליהם זה. אבל אם אתה עושה כן כדי לפרסמו ולמען יתנהגו בו כל הקהל כדין מנודה ומוחרם, הנה זה ראוי לאיש כמוך להסיר מכשול מדרך והדורים לישר, עכ"ל:
וצריך שיהיו כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם — זה מתבאר מתוך מה שיבוא בסמוך.
והעומד תוך הפתח מן המשקוף ולפנים וכו' — בסוף פרק כיצד צולין (דף פה:) תנן: מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ. ופירש רש"י: אגף קרי כל מקום הגפת הדלת, שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה. מן האגף ולפנים, דהיינו תוך העיר ממש, כלפנים, ואוכלים שם קדשים קלים. מן האגף ולחוץ כלחוץ, דהיינו מקום הנקישה, ואגף עצמו לא ידעינן השתא אי כלפנים אי כלחוץ, ובגמרא מפרש ליה. ואמרינן עלה בגמרא, אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפילה. ופירש רש"י: העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח אינו מצטרף, ואף על גב דאמרינן עלה בגמרא: ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וכתבו התוספות דמשמע בפרק ואלו נאמרים (סוטה לח ב) דהלכה כרבי יהושע בן לוי, ובפרק כל גגות (עירובין צב א) משמע דמחיצה מפסקת לצירוף, ומתוך כך פירשו בעניין אחר; מכל מקום גם הם מודים דמחיצה מפסקת לצירוף, מההיא דפרק כל גגות. ואם כן, לדידהו מן האגף ולפנים כלפנים וכו' הוי לתפילה אליבא דכולי עלמא. ובגמרא מקשה רישא דמתניתין אסיפא, דמרישא משמע דאגף עצמו כלחוץ, ומסיפא משמע דאגף עצמו כלפנים. ופירש רש"י: אגף עצמו. עובי השער מן הנקישה ולפנים. ומשני לא קשיא, הא בשערי עזרה, הא בשערי ירושלים. כלומר, דשערי ירושלים לא נתקדש עוביין, מפני שמצורעים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; ושערי עזרה נתקדש עוביין. ומשמע לכאורה דלעניין צירוף לדבר שבקדושה – אגף עצמו כלפנים, דאי לאו דבעלמא הוי כלפנים לא היו מקדשין אותו בשערי עזרה, וגם בשערי ירושלים אי לאו מפני המצורעים היו מקדשין אותו מהאי טעמא. אבל רבינו ירוחם כתב: העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח, נראה לי שאין נמנין מן העשרה שלפנים בבית הכנסת, שהרי אין אותו המקום מכלל הבית. וראיה מפסח, דכתיב (שמות יב מו): "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", ואמרינן בפסח שני: "מן האגף ולפנים כלפנים". פירוש אגף, עובי הפתח. מן האגף ולחוץ כלחוץ, והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ, עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות קרבן פסח (ה"א) לעניין הוצאת בשר קרבן פסח מחבורתו, דאגף עצמו כלחוץ, ומשמע דילפינן מיניה לענין תפילה כדברי רבינו ירוחם:
תנן תו בפרק כיצד צולין: החלונות ועובי החומה כלפנים. ופירש רש"י: החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה, כלפנים. ואף על גב דבעובי השערים לא אמרן הכי, התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים. וגם בזה כתב הרמב"ם (שם) דלעניין קרבן פסח קאמר. ואיתא תו התם בגמרא: גגין ועליות לא נתקדשו. וכתב רבינו ירוחם, שנראה לו שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת, דגגין ועליות אינם בכלל בית, והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים, כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית. ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון, דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למניין עשרה, ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו: כתב רבינו האיי: מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה, עכ"ל:
ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"ץ תוך הפתח היה אומר אדוני אבי ז"ל שהוא מצרפן — נראה שלמד כן מדין צירוף לזימון, שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן, כמו שיתבאר בסימן קצ"ה בסייעתא דשמיא:
ואם חצר קטנה נפרצה במילואה לגדולה וכו' בגדולה וכו' — בפרק כל גגות (דף צב:): תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין. ט' בקטנה ואחד בגדולה, אין מצטרפין. וכתבו התוספות והרא"ש: ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. והוא הדין לחמשה בקטנה וה' בגדולה אין מצטרפין; ואגב דנקט ברישא תשעה בגדולה, נקט נמי תשעה בקטנה בסיפא.
ומה שכתב: וכן לענין ש"ץ היה ש"ץ בקטנה וכו' — פשוט שם. ופירש רש"י, דכי ש"ץ בגדולה וציבור בקטנה אין יוצאין ידי חובתן, דציבור דקיימי בקטנה לא מצינן למימר דשייכי אבתריה, דרובא בתר חד לא משתדו, וזהו שכתב רבינו שאין הציבור נגררים אחריו. ופירוש נפרצה במילואה לגדולה, שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהן, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן, ולפיכך הגדולה היא כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה:
כתב ר"י: נראה לי כי אין להביא מכאן ראיה לאותם העומדים בעזרה ורובם היו עומדים בבית הכנסת שיצטרפו, שזה מיירי שנפרצה במילואה הקטנה, אבל בבית הכנסת יש מחיצות ביניהם והפתח כמו כן הוא כמו מחיצה, עכ"ל. ופשוט הוא:
כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, בעניין צירוף התיבה, שמצטרף החזן להשלים לי', ראיתי מי שמפקפק בזה, שנראה שהתיבה היא כמו עליה ואינו מצטרף. אבל נראה שהיא בטילה לגבי בית הכנסת, שאינה אלא כמו תשמיש בית הכנסת, והיא כְּתֵל ועפר שהוא בבית הכנסת גבוה שמצטרף. והנה המחיצות שיש לתיבה אינו אלא לנוי, לא להבדל מחיצה בפני עצמה, וכך נהגו העם הנה, עכ"ל. וכן כתב הרשב"א בתשובה, שהטעם, מפני שאף על פי שהיא גבוה י' ורחבה ארבעה ויש לה מחיצות גבוהות, אינה עומדת לתשמיש בפני עצמה אלא לתשמיש בית הכנסת, ורגלי בית הכנסת בתוכה, והוי ליה כתיבה שמניחין בה ספר תורה, שאפילו היא גבוהה כמה אינה מפסקת כדאמרינן בפרק אלו נאמרין (סוטה לח ב) ובפרק החליל (סוכה לא ב): בימה גדולה של עץ בנויה באמצע וחזן הכנסת עומד עליה. וסמ"ק כתב בסימן רפ"ב גבי ה' ששרויין בטרקלין, אם יש ביניהם מחיצות המגיעות לתקרה צריך עירוב לכל אחד ואחד; אין מגיעות לתקרה, עירוב אחד לכולן, דמכאן יש לסמוך לעניין השלמת י' לתפילה, דלא הוי הפסקה אותן מחיצות העומדות סביב סביב לבימה שקורין אולמבר"א, וכן באותם המחיצות העומדות מימין ושמאל לתיבה אף על פי שהן גבוהות עשרה, כיון שאינן מגיעות לתקרת הגג מותרות, עכ"ל:
אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש או קדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם וכו' — כן כתבו התוספות בסוף פרק כיצד צולין (פה: ד"ה וכן) ובסוף פרק ראוהו בית דין (כז: ד"ה ושמע), וכן כתב הר"ן והמרדכי שם, וכן הסכים הרשב"א בתשובה, וכתב שכן דעת הראב"ד ז"ל, ולאפוקי מדברי החולקים בזה מההיא דציבור בקטנה וש"ץ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, דההיא לענין צירוף איתמר, אבל כל שיש עם הש"ץ י', כל השומע קולו עונה קדיש או קדושה ואריך, מדרבי יהושע בן לוי דאמר: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שיש חולקים בזה שכתב רבינו, שאפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם וכו'. ומכל מקום כתב שהסכמת רוב הפוסקים כדברי רבינו. מיהו כתב, דאיתא בירושלמי, שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף. ובשם רב אחא כתב: והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא, והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו, כך כתוב בארחות חיים, עכ"ל:
כתוב בהגהת מיימון פרק י"א מהלכות תפילה: פסק ר"מ, דעיר דאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, שכופין אותו לישאר או לשכור אחר במקומו, כיון דמנהג בכל נפוצות הגלות שאפילו אותם שאין להם מניין שלם שוכרין אחד או שנים או הולכים למקום מניין, הוי דומיא דבית הכנסת וספר תורה, דכופין בני העיר זה את זה (תוספתא/בבא מציעא/יא#הלכה יב). אבל יש אחר בלא הוא, אין יכולים לכופו שישאר או ישכור אחר תחתיו, ולא חיישינן שמא יצטרך אחד לנקביו ויצטרכו להמתין, דאם כן אין לדבר סוף. ואם ילכו שנים מן הקהל וישארו תשעה, אלו שנים ישכרו אחד בשותפות במקומם, ושניהם יתנו בשוה, אפילו אחד עני ואחד עשיר, כיון דכל אחד חייב להשלים המניין, עני כמו עשיר. ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים. ושוב כתב, דהשלמת המניין ושכר החזן לפי שבח ממון הן גובין, כי על עסקי ממון הוא שלא יצטרכו לצאת מבתיהם ולהניח ממונם וחובותיהם. ושוב כתב, שגובין חציו לפי שבח ממון וחציו לפי שבח נפשות, עד כאן. ופסק זה דהר"ם, כתב המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא, אלא שלא כתב דגובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. ולעניין הלכה נראה לי דכן עיקר, לגבות חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות:
וכתב מהר"י קולון בשורש קי"ג: ועל דבר שכירות המניין בימים הנוראים, אני בעניותי איני רואה להכריח, אם לא כשהם כבר שמונה או תשעה ואין חסר כי אם אחד או שנים, כדמשמע מתוך תשובת מהר"ם, ומביאה המרדכי בפרק קמא דבבא בתרא. אמנם אם מנהג קבוע ומפורסם הוא במדינה שכופין לשכור אפילו בחסרון שלשה או ארבעה, פשיטא שיש לילך אחר המנהג:
כתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן רמ"ג, דמתשובת מהר"ם משמע דלא כייפינן לשכור להשלים מניין אלא דווקא בימים הנוראים, וכגון שאין חסרים להם רק ב' או ג'. וכן דומה לי שאין המנהג בשאר השנה לכוף, אלא אם כן יש להם מניין מיושבי העיר, כופין לשכור ש"צ, או כגון שלשה או ארבע עשירים ויש להם תמיד משרתים ומלמדים למלאות המניין, בכי האי גוונא כופין, ולא בעיר שיש בה רק ד' או ה' בני ברית:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואומר קדיש טעם קדיש זה הוא לפי שהפסיק בספור שבחיו ויתחיל בק"ש וברכותיה תקנו להקדישו ית' באמירת הקדיש:
ומ"ש ואין אומר אותו בפחות מעשרה פשוט בכמה מקומות ויליף לה מונקדשתי בתוך בני ישראל אתיא תוך תוך כתיב הכא תוך וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואין עדה פחותה מי' דכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב:
ומיהו אם התחילו וכו' מלשון רבינו משמע דאם התחילו הקדיש ויצא גומר אותו הקדיש בלבד ולא גם הקדושה שביוצר אור וא"כ אין לו לש"ץ להתחיל ביוצר אור שזה ענין אחר אלא גומר הקדיש בלבד ופוסק וכן אם התחיל הש"ץ ביוצר אור ואח"כ יצא האחר גומר עד אחר שהתפללו י"ח בלחש ופוסק ואינו רשאי להתחיל התפלה בקול רם כדי לומר הקדושה בתוך התפלה שזהו ענין אחר וכן אם התחיל הש"ץ בקול רם באבות גומר אותה הקדושה בלבד ולא גם הקדיש שאחר התפלה שזהו ענין אחר אבל בתרומת הדשן כתב בזה שגומר גם כל סדר הקדושה שאחר י"ח וגם הקדיש שכל זה מגמר תפלת י"ח הוא שהרי הוא אומר תתקבל צלותהון דקאי אתפלת י"ח אבל אין קורין בתורה דזהו ענין אחר וכ"כ בהגהות ש"ע:
ואלו העשרה צריך שיהו כולם ב"ח וכו' בפ"ג שאכלו אריב"ל קטן עושין אותו סניף לעשרה ואריב"ל ט' ועבד מצטרפין ומשמע בסוגיא דליכא מאן דפליג עליה דריב"ל ומיהו מדאשכחן בירושלמי דאמר ר' יוסי כמה זימנין דאכלי עם אבא חלפתא ועם חביבי ולא זמני עילאי עד דאייתית שתי שערות הוכיח ר"י דאין עושין קטן סניף לא לזימון של י' ולא לתפלה עד שהביא ב' שערות וכ"כ במרדכי לשם ושכך השיב ר' נתן בעל הערוך וגם ראבי"ה כתב כיון שנחלקו גדולי עולם בדבר ראוי לכל ירא השם שלא לצרף קטן לא לזימון ולא לתפלה עד שיביא ב' שערות עכ"ל:
ומ"ש ויש מתירין לצרף קטן עם ט' ע"י חומש שנותנין בידו כ"כ הרא"ש דטעמא דהכי משמע בירושלמי למקצת גרסאות קטן וס"ת עושין אותן סניף ומשמע להו לאו דוקא ס"ת אלא ה"ה חומש והיינו חומש שנכתב על הגויל כס"ת אבל חומשין שלנו לדברי הכל לא מצטרפין ומסקנת הרא"ש שאין לצרפו כלל וכו' ומ"ש לא לתפלה ולא לברכת המזון נראה דרצונו לומר לא מיבעיא לתפלה דאית ביה דברי קדושה מרובה קדיש וקדושה וברכו אלא אפי' לברכת המזון בין לסניף דעשרה בין לזימון דג' נמי אין מצטרפים והכי נקטינן מיהו אין בודקין אחר שערות אלאי כל שהוא בן י"ג תלינן דמסתמא הביא ב' שערות ומצרפים אותו לתפלה ולזימון:
דרכי משה עריכה
(א) וכתב המרדכי שם דאם נשתיירו יו"ד מותר לצאת.
(ב) ומהר"ם חולק על תרומת הדשן וכתב דכל התפילה מ"ישתבח" עד לאחר סדר הקדושה מחשיב תפילה אחת, ואם התחיל "ברכו" ויוצר בי', יגמור הכל. והר"ן פרק הקורא את המגילה כתב בשם הירושלמי כדעת תרומת הדשן, וכתב בית יוסף דכן פסק בשיבולי לקט. ובאבודרהם משמע בשם הרמב"ם, דאף אם התחילו בתפילה אין לומר הקדיש שאחריו, וכן משמע קצת דברי הטור שכתב: גומר הקדיש והקדושה, משמע דווקא אותו הקדיש או אותה הקדושה ותו לא.
(ג) ואפשר דבשעת הדחק מודים דשרי, דהא הראב"ד מן המחמירים והורה בשעת הדחק להתיר, וכן הגהות מיימוני. ולקמן בסימן קצט בבית יוסף, דאם הביא שתי שערות בעודו קטן, מצרפין אותו למניין י'. מיהו כתב שם דבעינן שערות גדולות, כדי לכוף ראשן לעיקרן.
- אבל מדברי הטור שכתב: וגדולים שהביאו ב' שערות, משמע דווקא שהביאו ב' שערות בגדלותן, אבל בלאו בכי לא. וכן כתב מהרי"ק שורש מ"ט שם, שזהו דעת הרא"ש והטור, וכתב שכן דעת ר"י והסמ"ג ולכן אין להקל בדבר, וכן כתב בית יוסף בשם תשובת הרשב"א.
- ומשמע מדברי הטור, דאף אם הוא גדול, אם לא הביא שתי שערות אינו מצטרף עד שנודע שהוא סריס, כדרך שיתבאר באבן עזר סימן קעב. אבל מהרי"ק בשורש מ"ט כתב בשם ספר המחכים דסוגיא דעלמא אינו כן, אלא כשיגיע להיות בן י"ג שנה ויום א' – מצטרפין אף שלא הביא שתי שערות. וכן המנהג, שאין מדקדקים בשערות, אלא כשהוא בן י"ג שנה מצטרפין לי'.
(ד) ובתשובת מהר"י מינץ סימן ט': מי שנעשה בר מצוה באדר, ואותו שנה עיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני.
(ה) ועיקר דינים אלו כתבתי ביורה דעה סימן של"ד.
חידושי הגהות עריכה
הערה א: נראה דמשום הכי דייק רבינו לכתוב "ממנו ולחוץ" ולא כתב "מן המשקוף ולחוץ", לומר דכל שחוץ מפנימי של משקוף, דהיינו המשקוף עצמו וכל שחוץ ממנו הוי בכלל חוץ. וטעמו, דהואיל ולא נתקדש בירושלים האגף עצמו, דהיינו המשקוף, על כרחך לא הוי כלפנים, דאי כלפנים הוי, אף אם לא נתקדש בפני עצמו – הא הוי בכלל קדושת פנים ולא שייך לחלקו לעצמו. אלא על כרחך לומר דלא הוי בכלל פנים, רק שבעזרה נתקדש בפני עצמו; ובירושלים לא נתקדש, מפני מצורעין. ולכן לעניין תפילה נמי לא הוי כלפנים. ועוד, דבנדרים בפרק הנודר מן הירק (דף נו:) תנן: הנודר מן הבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים, אבל האגף עצמו מותר, דאינו מכלל בית, וכמו שפסק רבינו ביורה דעה סימן רי"ו; והוא הדין לתפילה, דמשקוף עצמו אינו כלפנים (מהרל"ח):