לבוש אורח חיים נג

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן נג | >>

סימן נג בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

מי הוא הראוי לירד לפני התיבה

ובו עשרים וששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו

סעיף א

ועומד ש״ץ ומתחיל "ישתבח", שהיא סמוכה ל"ברוך שאמר", והיא ברכה אחרונה דפסוקי דזמרה.

סעיף ב

לפיכך לא יאמר אותה מי שלא אמר כבר "ברוך שאמר" וכל פסוקי דזמרה. ומה שאומר אותה החזן לפני התיבה, ואין אומר אותה זה שאומר הזמירות, או למה אין אומרים אותה גם כן במקומו כמו שאר הזמירות? היינו כדי שיסמוך לה מיד אחריה קדיש וברכת יוצר אור כו׳ (שהקדיש קאי על "ישתבח", עיין לקמן סימן נ״ד סעיף ג׳ וסימן נ״ה סעיף א׳), ואין להפסיק ביניהם. וכל המפסיק או מספר בין "ישתבח" ל"יוצר אור", עבירה היא בידו וחוזרין עליה ממערכי מלחמה, דכתיב: "איש הירא" וגו׳ "ישוב" וגו׳; ופירושו, ירא מעבירה שבידו. וגם זו עבירה היא וחוזרין עליה. לפיכך אם אין מנין י׳ בבית הכנסת, ימתין מלהתחיל "ישתבח" עד שיתקבצו מנין ויסמוך "ישתבח" ל"יוצר אור"¹.

הערה 1: הג"ה: כדי שלא להפסיק ביניהם, וגם משום שהקדיש קאי על ישתבח ואין אומרים קדיש פחות מי׳, כמו שיתבאר סימן נ״ה סעיף א׳.

סעיף ג

ואם לא היה טלית לש״ץ קודם לכן ובא לו טלית, יברך עליו קודם "ישתבח", כדי שלא יפסיק בין "ישתבח" ל"יוצר אור". ודווקא החזן, כיון שהוא שליח צבור ואומר הכל בקול רם להוציא הצבור, אינו נכון שיפסיק באמצע וישתוק ויברך על הטלית.² אבל אחֵר שלא היה לו טלית מקודם לכן ונזדמן לו טלית, טוב הוא שיברך עליו בין ישתבח ליוצר אור משיפסיק בין הזמירות ל"ישתבח", דעלייהו קאי וברכה אחרונה דידהו הוא.

הערה 2: הג"ה: אי נמי משום שהחזן אומר הקדיש, אין להפסיק בין הקדיש ל"ישתבח" כיון שהקדיש קאי עליו כנזכר בסמוך. ובין קדיש לברכו אין להפסיק כלל אפילו אחר, כמו שיתבאר לקמן סימן נ״ד סעיף ו׳.

סעיף ד

וצריך שיהא ש״צ שליח ציבור הגון. ואם אינו הגון ומניחין אותו להתפלל משום נעימות קולו, אין הקב״ה מקבל תפילתו, שנאמר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח), כלומר, אמר השי״ת: אם אין סומכין בתפילתן אלא על נעימות קולם, שנאתים.

ואיזהו ש״צ הגון? זה שהוא ריקן מעבירות, ופרקו נאה, פירוש: שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושהוא מרוצה לעם, פירוש: עניו ונוח לבריות, שהכל מסכימין עליו, ויש לו קול נעים וערב שמושך לבות השומעים, ורגיל לקרות תורה ונביאים וכתובים, כדי שיהיו הפסוקים המעורבים בתפילה סדורים בפיו. אמרו חז״ל: "כבד את ה׳ מהונך", קרי ביה "מחונך", רצה לומר, ממה שחננך הש״י, שאם היה קולך ערב והיית עומד בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה׳ מקולך. נבות היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים, והיה³ כל ישראל מתכנשין לשמוע קולו. פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ואבד מן העולם. מי גרם לו זאת? שלא עלה לירושלם לכבד את ה' במה שחננו. ולמה? שכבר אמרה תורה: "ולא יחמוד איש את ארצך" וגומר (שמות לד, כד); ואִלוּ עלה, לא איבד נפשו בעד חמדת כרמו.

הערה 3: נראה דצ"ל והיו. ויקיעורך

סעיף ה

ואם אין מוצאין מי שיש בו כל המידות הללו, יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים. מי שעבר עבירה בשוגג, אפילו הרג הנפש בשגגה ועשה תשובה, מותר להיות ש״צ, שאין זה בכלל יצא עליו שם רע, כיון שעשה בשוגג; ועליו נאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", רוצה לומר: שלום, יאמר: הש״י מקבל תפילה ממי שהיה רחוק על ידי שגגת מעשיו ונתקרב ע״י תשובה. אבל אם עשה במזיד, אפילו חזר בתשובה לא יהיה ש״צ, דהא מכל מקום יצא עליו שם רע קודם התשובה.

סעיף ו

אין ממנין להיות ש״צ קבוע אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור. אבל אם לא נתמלא זקנו, אע״פ שהביא שתי שערות אין ממנין אותו, אפילו יש ממונה אחר אלא שממנה זה תחתיו להתפלל במקומו לעתים ידועים כדי להקל מעליו התפילה, הרי זה ג״כ מקרי ממונה ואין ממנין אותו גם לזה מפני כבוד הצבור, שגנאי הוא להם להיות שלוחם נער כל כך. מיהו יכול להתפלל לפרקים באקראי בעלמא.

סעיף ז

אם אין שם מי שיודע להיות ש״ץ קבוע כי אם בן י״ג ויום א׳ שהביא ב' שערות, מוטב שיהא הוא ש״ץ ואפילו קבוע משיבטלו לשמוע קדיש וקדושה. ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו ובן י״ג ויום א׳ המבין מה שאומר, אפילו אין קולו נעים, הוא קודם לעם הארץ.

סעיף ח

ומי שהגיע לכלל שנים שהיה ראוי להתמלא זקנו, אלא שאינו בעל זקן, נתמלא זקנו קרינן ביה וממנין אותו. הילכך בן ך׳ שנה אעפ״י שאין לו זקן כלל ממנין אותו, דגדול הוא.

סעיף ט

ובלבד שלא יהיו בו סימני סריס. אבל אם יש בו סימני סריס, יש אומרים שאין ממנין סריס להיות ש״ץ, שהוא גנאי להם, אפילו הוא בן עשרים (ועיין בלבוש תכריך בוץ סימן קע״ב סעיף ה׳). ואם יש לו זקן מעט והוא מבן י״ח ומעלה מיקרי גם כן גדול וממנין אותו.

סעיף י

אבל פחות מבן י׳׳ג שנה אין מעבירין כלל לפני התיבה להתפלל להוציא הציבור, שהרי עדיין קטן הוא ואינו חייב במצוה, והיאך יוציא אחרים? שכל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ואפילו אם הגיע להיות בן י׳׳ג ביום השבת, אין מניחין אותו להתפלל בליל שבת ערבית⁴, שהרי עדיין אינו בן י׳׳ג ולא נקרא איש, ואין הקב״ה חפץ ברבים אלא בתפלת מי שנקרא איש, שנאמר: "מדוע באתי ואין איש", ואין אדם נקרא איש אלא כשהוא בן י״ג ויום אחד והביא שתי שערות. מיהו כשהגיע לי״ג ויום אחד מניחין אותו להתפלל בלא בדיקה אחר השערות, דסמכינן ארוב שיש להן שערות. אבל אם היינו יודעים בוודאי שלא הביא שערות, משמע מדברי הפוסקים שאין מניחין אותו להתפלל בציבור אפילו הוא בן י״ג ויום אחד.⁵

הערה 4: דווקא כשמתפללים ביום; אבל כשמתפללים אחר צאת הכוכבים, מותר (כ"ה). אליהו זוטא ס"ק ט

הערה 5: הג"ה: ואפילו אם תמצי לומר דברכות קריאת שמע ותפילה דרבנן נינהו, וקטן שהגיע לחינוך דרבנן, אפילו הכי לא אתי דרבנן ואפיק דרבנן, דמשום כבוד הציבור לא עבדינן, דגנאי הוא לציבור שהקטן מוציאן אפילו באקראי בעלמא. עיין לקמן סימן ק"נ(?) סעיף ב' וסימן ע' סעיף ב' וסימן תקפ"ט סעיף א' וסימן קפ"ו סעיף א וסימן תרפ"ט סעיף ב' וסימן תרץ סעיף א' ובסימן צ"ה סעיף ה' וט'.

סעיף יא

ש״ץ שמאריך בתפילתו כדי שישמיע קולו שהוא ערב, אם עושה כן מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה לשי״ת בנעימה, תבוא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה לפניו, אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה, ועליו נאמר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". וכל ש״ץ שמאריך בתפילתו, לא טוב הוא עושה מפני טורח ציבור.

אין מדקדקים בש״ץ אם הוא מבזוי משפחה או משפחה מיוחסת, שאין זה תלוי ביחוס, שאם הוא מיוחס ורשע, מה איכפת לפני המקום ביחוס שלו? כיון שהוא רשע הש״י מואס בו. ואם הוא איש צדיק וטוב ופרקו נאה כולו, אפילו הוא ממשפחה בזויה ושפלה, הוא אהוב ומקובל לפני הש״י ותפילתו רצויה ומקובלת ומשפחתו אינה מזקת לו, ועליו נאמר גם כן: "שלום שלום לרחוק ולקרוב", כי שלום יאמר הש״י למי שהוא מרוחק בין הבריות מצד משפחתו אם הוא קרוב אל הש״י בצדקתו ויושרו. ואף על גב דמפקינן לעיל לשוגג, תרווייהו איכא למשמע מיניה, ושקולים הם ויבאו שניהם. ועיין בסמוך סעיף ה׳.

סעיף יב

אין ממנין לעגי שפה שאינן יודעין לחתך האותיות כהוגן, וקורין לאלפין עייני׳׳ן ולעייני״ן אלפין.

סעיף יג

וצריך שיהא לבוש ומעוטף, ולא יהיו בגדיו קרועין עד שזרועותיו וכתיפיו מגולין מפני כבוד הציבור.

סעיף יד

סומא יורד לפני התיבה להוציא הציבור אפילו בברכת "יוצר אור", וכל שכן בשאר הברכות, שגם הוא חייב במצות, לפיכך יכול להוציא. ואפילו סומא שלא ראה מאורות מימיו, שגם הסומא נהנה מזיו האורה ואע״פי שאינו רואה, ועוד שנהנה במה שאחרים יכולים לראות באור ויוליכוהו למען לא יכשל בחוצות. ודווקא בברכה ותפילה יכול להוציא, אבל לא יקרא בתורה, שאין לקרות בתורה על פה, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.

סעיף טו

ש״ץ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ואין צריך להמתין עד שיאמרו לו עלה, שהרי כבר מינוהו. ואדרבה אם ימתין בכל פעם עד שיאמרו לו, יראה שאינו סומך על דיבור הציבור שמינוהו ואין זה דרך כבוד לציבור.

סעיף טז

אבל אחר שאינו ש״ץ קבוע לא ירד עד שיסרב מעט (ועיין לקמן סימן קל״ט סעיף ג׳), כי זה מדרך המוסר, להראות שאינו רודף אחר הכבוד. מיהו לא יסרב יותר מדאי, אלא בפעם ראשונה מסרב, וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול – לא יסרב בו כלל, שאין מסרבין לגדול.

סעיף יז

וכן אם טעה ש״ץ במקום שצריכין להעמיד אחר תחתיו, כמו שיתבאר בע״ה, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב, שלא להפסיק בתפילה.

סעיף יח

האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועים, אף בלבנים לא יעבור באותה התפילה. וכן האומר: אינו עובר מפני שברגלי סנדל, אף יחף לא יעבור באותה תפילה, אע"פ שנותן אמתלא לדבר ומראה פנים מפני הכבוד, כאילו עושה כך מדרך ענוה, אין משגיחין בו, שהרי בינינו אין קפידא בדברים כאלו, כי דרך אפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא רשעת⁶ נזרקה בו לפי שעה. אבל אין החשש הזה לעולם, כי בתפילה אחרת מניחין אותו להתפלל, אם ירצה ולא יקפיד על דברים אלו.

הערה 6: כנראה ט"ס וצ"ל רשעות, ‏‏או מינות. ויקיעורך.

סעיף יט

יש מונעין גר מלהיות שליח ציבור, מפני שאינו יכול לומר אלהינו ואלהי אבותינו וכו׳, וכשהוא מתפלל בפני עצמו אומר אלהי אבות ישראל כו׳. אבל כבר נדחו דבריהם, ושפיר יכול לומר אלהינו ואלהי אבותינו, שהרי קראו הקב״ה לאברהם אב המון גוים, שנאמר: "אב המון גוים נתתיך", פירוש, שמאותו היום ואילך יהיה אב לכל הגרים, שיכולין לומר אלהי אבותינו ויהיה כוונתם אל אברהם יצחק ויעקב, כאילו הוא מתייחס אחריהם במאמר הש״י (ועיין לקמן סימן קצ״ט סעיף ד׳ וסימן תקצ״א סעיף ז׳).

סעיף כ

מדין הקדמונים, אין ממנין להיות ש״ץ אם לא מדעת כולם, ואפילו יחיד יכול למחות ולעכב ולומר: איני רוצה שיהיה פלוני חזן, שהרי התפילות במקום התמידים תקנום, וכל ישראל יש להם חלק בתמידין, ומי יוכל להקריב קרבנו שלא מדעתו? (ועיין לקמן סימן צ״ח סעיף ד׳) אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה, אז לא יוכל אח״כ לעכב לבדו. ויש אומרים שיחיד לא יוכל לעכב אפילו לכתחילה בלא טעם, אם לא ע״י טובי העיר, שיאמר טעם הגון לפניהם למה מעכב; ואם יתברר שהוא שונאו, יכול לעכב אם לא הסכים עליו כבר. אבל אומר אני שזה היה בימיהם; אבל בדורות הללו, שבעוונותינו הרבים הרבה מחזיקים במחלוקת בלי טעם ולא ריח, וכל כוונתם לא לשם שמים – אם היו צריכין לשאול כל יחיד ויחיד, בפרט בקהילות הגדולות, לא היו מסכימים לעולם על חזן אחד; ואפילו יחיד ומומחה בדורו וכל הדרכים האלו בו, אפילו הכי היו מטילין מום בקדשים והיו הבתי כנסיות ח״ו בטלות מתוך זה, כאשר הוא מצוי תמיד וראיתי כמה פעמים. לכך טוב וישר הוא שבוררין ברורים למנות ש״ץ על פי רוב פורעי המס שביניהם, אפילו פסולים עמהם, ואפילו אם יהיו הרבה יחידים כנגדו הולכים אחר הרוב, משום תקנת הקהילות.

אם יש כאן שנים שרוצים להתפלל, אחד בשביל אביו ואחד בשביל אחר, הרשות ביד הקהל לתת התפילה למי שירצו, שהתפילה במקום התמידין של הציבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם, שאין זה נקרא שלוחם, שהרי לא שלחוהו. לפיכך אין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל, וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין תפילתו רצויה ואינה מתקבלת, ואין עונין אמן אחר ברכותיו.

סעיף כא

ואפילו ש״ץ שנתברר ונתמנה על פי רוב הציבור לא ישתדל להתמנות על פי השר להחזיק בידו, כי חלילה לקבל עבודת הש״י ע״י עכו״ם, כי לא כצורנו צורם וגו׳.

סעיף כב

טוב יותר הוא לשכור ש״ץ בשכר מלקבל א׳ שרוצה להיות בנדבה, מפני שבמקום שהוא לוקח שכר מן הקהל – אין פרץ ואין צווחה, שאין א׳ שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל; ואם היה בנדבה, הרשות נתונה לכל, ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון. ועוד, הש״ץ בעצמו נזהר בתפילתו ובתיקוניה יותר, למען שכרו.

סעיף כג

ובדין גביית שכר החזנות יש פנים לכאן ולכאן, יש לומר, הואיל והוא מוציא את נפש העני כמו נפש העשיר, גם הגבייה תהיה לפי הנפשות בשוה, שאין זה תלוי באומד הממון, שהוא חובת מצוה, שהיא שוה בכל נפש האדם. ויש לומר ג״כ הואיל ואין יד העניים משגת, והדבר יבא בע״כ לידי שומת ממון, תהיה פריעת השכר לפי הממון, דהיינו לפי הסכום. ועוד, לפעמים שהחזן יש לו קול נעים וערב, והעשירים חפצים בו מאד, ולא איפכת להם בהוספת שכרו; לפיכך יגבוהו לפי הממון. ויש חילוף בזה במנהגי הקהילות, יש גובין הכל לפי הסכום, מן הטעם הזה שכתבנו. ויש עושין כמו פשרה, וגובין החצי לפי הממון והחצי ע״פ הגולגולת. ובמקום שאין מנהג, נראה להנהיג לגבותו ע״פ הסכום, שברוב פעמים העשירים מוסיפין בשכר לפי נעימות הקול, ואין יד העניים משגת לתת עמהם.

סעיף כד

ציבור שצריכין לשכור רב וש״ץ, ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה הוא קודם; ואם לאו, הש״ץ קודם, שיותר צריכין לו.

סעיף כה

אין מסלקין חזן מאומנתו, שלא יחשדוהו שנמצא בו פסול, אלא אם כן נמצא בו פסול בעדים, ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא, כגון שיצא עליו קול שנתפס עם העכו״ם או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה וכיוצא בו, מעבירים אותו. וש״ץ המנבל פיו או שמרנן בשירי עכו״ם, מוחין בידו שלא לעשות עוד, ואם אינו שומע מעבירין אותו, שכיון שהוא מרגיל את עצמו בניבול פה ובשירי עכו״ם, מטמא את רוחו וגופו; ועוד, אפילו בעת תפילתו, אי אפשר שאינו מחשב על זה, והרי תפילתו עכורה לא זכה.

וש״ץ שהוא שוחט, לא יתפלל במדים הצואים ומוסרחים, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפילה ולהתפלל, מעבירין אותו. וש״ץ שהזקין ורוצה למנות בנו גדול לסייעו לפרקים, אף על פי שאין קול הבן ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים במדות, בנו קודם לכל אדם ואין הציבור יכולין למחות בידו, דילפינן זה מקרא גבי כהונה גדולה, שאם בנו ממלא מקומו, הוא קודם לכל אדם; והוא הדין לשאר מינויים.

סעיף כו

קהל שנהגו למנות אנשים על צרכי ציבור לזמן מוגבל, ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם, בין לחזן בין לקופה של צדקה בין לשאר מינויין הצריכין לציבור, בין שנוטלין עליהם שכר בין שאינן נוטלין, אפילו לא קבעו להם זמן, סתמן כפירושן ואין בזה ביזוי בסילוקן, מאחר שנהגו כך.