חק לישראל מטות

תורה

^{(במדבר ל ב - ל ז)}

(ב) ומליל משה עם רישי שבטיא לבני ישראל למימר דין פתגמא דפקיד ה'. (ג) גבר ארי יידר נדר קודם ה' או יקיים קיים למיסר איסר על נפשיה לא יבטיל פתגמיה ככל דייפוק מפומיה יעביד. (ד) ואיתתא ארי תידר נדר קודם ה' ותיסר איסר בבית אבוהא ברביותה. (ה) וישמע אבוהא ית נדרה ואסרה דאסרת על נפשה וישתוק לה אבוהא ויקומון כל נדרהא וכל אסרי דאסרת על נפשה יקומון. (ו) ואם אעדי אבוהא יתהון ביומא דשמע כל נדרהא ואסרהא דאסרת על נפשה לא יקומון ומן קודם ה' ישתביק לה ארי אעדי אבוהא יתהון. (ז) ואם מהוה תהוי לגבר ונדרהא עלה או פירוש ספוותהא דאסרת על נפשה.

(ל ב) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃

אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃

וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃

וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃

וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃

וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃

נביאים

^{(יהושע יג טו - יג כ)}

(יג טו) וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־רְאוּבֵ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃

וַיְהִ֨י לָהֶ֜ם הַגְּב֗וּל מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֛חַל וְכָל־הַמִּישֹׁ֖ר עַל־מֵידְבָֽא׃

חֶשְׁבּ֥וֹן וְכָל־עָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּישֹׁ֑ר דִּיבוֹן֙ וּבָמ֣וֹת בַּ֔עַל וּבֵ֖ית בַּ֥עַל מְעֽוֹן׃

וְיַ֥הְצָה וּקְדֵמֹ֖ת וּמֵפָֽעַת׃

וְקִרְיָתַ֣יִם וְשִׂבְמָ֔ה וְצֶ֥רֶת הַשַּׁ֖חַר בְּהַ֥ר הָעֵֽמֶק׃

וּבֵ֥ית פְּע֛וֹר וְאַשְׁדּ֥וֹת הַפִּסְגָּ֖ה וּבֵ֥ית הַיְשִׁמֽוֹת׃

כתובים

^{(תהלים ה א - ה ו)}

(ה א) לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃

אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה׀ יְהוָ֗ה בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי׃

הַקְשִׁ֤יבָה׀ לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל׃

יְֽהוָ֗ה בֹּ֭קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה׃

כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֘ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע׃

לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃

משנה

^{(שביעית פרק ט)}

ברטנורא

(א)

הפיגם - עשב שקורין רוט"א בלע"ז:

והירבוזין - אספרג"י בלע"ז. והשוטים הם אספרג"י של שדות אותן שאינן של גנות:

והחלגלוגות - בערבי רגל"א ובלע"ז ווירדולאג"ש, וכוסבר. קוליאנד"ר בלע"ז. ודוקא של הרים אבל של גינה חשוב הוא:

וכן כרפס - של נהרות דוקא אבל לא של גינה:

כרפס - אפיי"ו בלע"ז:

גרגיר - אוריג"א בלע"ז:

שבאפר - הגדל באחו. אבל של גינה חשוב הוא:

פטורים מן המעשר - בכל השנים כדמפרש טעמא שאין כיוצא בהן נשמר שאינן נחשבין בעיני בעליהן ומפקירין אותן, והפקר פטור מן המעשר דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך יטול מעשרותיו, יצא הפקר לקט שכחה ופאה שיש לו חלק עמך:

ונלקחים מכל אדם בשביעית - לפי שאין דרך לשמרן. דכל דבר שדרך לשמרו אסור לקנות אותו מעם הארץ בשביעית שהוא חשוד לשמור הפירות ושלא להפקירן והלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור. וכל הנך דמתניתין שחזקתן שאין משמרין אותן מותר ליקח מהן מעם הארץ כדי מזון ג' סעודות בלבד ולא יותר, שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, אף על פי שהפירות הן מן ההפקר, יותר ממזון ג' סעודות, מפני שהוא חשוד לאצור הדמים ואינו נוהג בהם קדושת שביעית:

שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה - להביאם מן השמור. ואין הלכה כר"י:

כל הספיחין מותרין - לקחת מכל אדם דמחזקינן להו שאינם מן השמור:

חוץ מספיחי כרוב - שחזקתן מן השמור:

לפי שאין כיוצא בהם בירקות שדה - שאין גדלים כמותן במדבר . ואין הלכה כר"ש:

(ב)

שלש ארצות - בא"י חלוקות זו מזו לענין ביעור. וביעור האמור בכל מקום בשביעית הוא שכל זמן שאין נמצא בשדה מאותו המין שאסף אליו בבית חייב לבער אותו המין מן הבית מיד. כגון אם לקט תאנים ועשה מהן גרוגרות, אינו יכול לאכול מאותם גרוגרות אפילו בשנה השביעית אלא כל זמן שנמצאים תאנים מחוברות לאילן, וכשכלו התאנים מן האילנות חייב לבער הגרוגרות שבביתו, או לאכלן כולן מיד, או להפקירן עד שלא ישאר מהם בביתו, דכתיב (ויקרא כה) ולבהמתך ולחיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. והשתא קאמר שארץ ישראל כולה נחלקת לשלשה חלקים לענין ביעור, וכל חלק וחלק ממנה נחלק לשלשה חלקים:

כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון - שהשקמים אין גדלים אלא בשפלה, וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה (מלכים א ו):

ותחום טבריה - הוא העמק אלו הג' הם מהגליל:

ההר והשפלה והעמק - הם שלשה חלקים של ארץ יהודה:

שפלת לוד - והר [שלה] לוד. ומבית חורון עד הים. הם שלשה חלוקות של עבר הירדן, ושפלת לוד כשפלת הדרום דכל זמן שאוכל בשפלת [הדרום] אוכל בשפלת [לוד], וההר של שפלת לוד אוכלים בו כל זמן שאוכלים בהר המלך:

מבית חורון ועד הים מדינה אחת - וכל זמן שלא כלה לחיה מאחת מן המקומות שביניהם יכולים כל אנשי הגבול ההוא לאכול על ידי המקום האחד שלא כלה בו לחיה מן השדה:

(ג)

ולמה אמרו ג' ארצות - הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:

שיהיו אוכלים - אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבג' ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:

ושאר כל הארצות כהר המלד - שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים - כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:

(ד)

אוכלים על המופקר - אוכלים ממה שבבית על ידי שמצוי מאותו המין בשדה במקום מופקר. אבל אם פסק וכלה אותו המין ממקום המופקר. אע"פ שנמצא ממנו במקום השמור בבתים או בגנות חייב לבער. כדאמרן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית:

ר' יוסי מתיר אף על השמור - ואין הלכה כרבי יוסי:

אוכלים על הטפיחים - על מה שמשימים העופות בטפיחים, שהן כלי חרס הבנויים בכותל אשר שם צפרים יקננו. ואוכלים ממה שבבית כל זמן שמצוי מאותו המין בטפיחים:

ועל הדופרא - אילן שעושה פירות שני פעמים בשנה, אוכלים בראשון עד שיכלה האחרון שבמינם:

אבל לא על הסתווניות - אין אוכלין בענבים על ידי הענבים הגדלים בימות הסתיו:

רבי יהודה מתיר - לאכול בענבים על ידי הסתווניות כל זמן שבכרו קודם שיכלה הקיץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ה)

הכובש שלשה כבשים - שלשה מיני ירק:

בחבית אחת - של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו שלשה מיני הירק יחד:

רבי אליעזר אומר אוכלים על הראשון - וכיון דכלה מין אחד מהן מן השדה נאסרו כולם ואפילו אותן שלא כלו, שאותו מין שכלה נתן טעם באותן שלא כלו ואסרן, דתנן לעיל פרק ז' שביעית אוסרת במינה במשהו שלא במינה בנותן טעם:

רבי יהושע אומר אף על האחרון - על סמך מין הכלה אחרון יאכל משלשתן אע"פ שכבר כלו השנים לחיה שבשדה. וטעמא דרבי יהושע הואיל ואלו שכלו בלועים מטעם אותו שלא כלה, דאמר קרא (ויקרא כה) מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית, והאי קרא יתירה הוא דהא דרשינן לה מן ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך מן הבית וכו', אלא קרא לכבושים הוא דאתא והכי קאמר מן השדה תאכלו את תבואתה אם יש בשדה מקצת מן הדבר הנכבש בבית, שהטעם הבלוע בדבר הנכבש יש במינו עדיין בשדה שעדיין לא כלה, אע"פ שעיקר הפרי כלה אעפ"כ תאכלו את תבואתה ואינו זקוק לבער :

כל ירק אחד הוא - לא נתנו חכמים שיעור לכל ירק וירק בפני עצמו, אלא אע"פ ששלשתן כלו מן השדה הואיל ואיכא שאר ירקות שלא כלו אוכל ע"י שאר ירקות ולא יבערם מן החבית עד שיכלו כל הירקות כולן מן השדה, והלכה כר"ג דכל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואוכל את השאר:

(ו)

המלקט עשבים לחים - אוכלן בלא ביעור עד שייבש לחלוחית הארץ הממתק את הפירות, משם ואילך חייב לבערן:

המגבב ביבש - המלקט בעשבים יבשים, אוכלן בלא ביעור:

עד שתרד רביעה שניה - שהיא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון, משם ואילך חייב לבער:

מגבב - תרגום לקושש קש לגבבא:

רביעה - על שם שהמטר רובע את הארץ ומולידה כזכר זה שרובע את הנקבה. פ"א שמרביץ העפר ומשכיבו, תרגום רובץ רביע:

ועלי גפנים - לחים, אוכלים בהן כל זמן שנמצאים באביהן, כלומר במחובר לאילן:

שישורו - שיפלו:

והמגבב ביבש - בעלי קנים וגפנים יבשים, אוכל עד שתרד רביעה שניה ואחר כך יבער:

בכולן - בין עשבים בין קנים וגפנים בין לחים בין יבשים. ואין הלכה כר"ע:

(ז)

עניים נכנסים לפרדסא - ת. בשאר שני שבוע ליטול לקט שכחה ופאה, וכן נכנסים לגנות במוצאי שביעית:

עד שתרד רביעה שניה - מפני מותרות פירות שביעית שנשארו בה:

בתבן ובקש של שביעית - דסתם תבן וקש חזי למאכל בהמה ויש בו קדושת שביעית ואסור לשרפו וליהנות בו הנאה של [אבוד], משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד. אבל כשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית :

(ח)

והגיע שעת הביעור - זמן ביעור הפירות לפי מקומן כדתנן לעיל שלש ארצות לביעור ובברייתא [פסחים נג] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו אבל בידוע הכל לפי מה שכלו:

מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד - מאנשי ביתו, ואחר כך מחלק לשכיניו ולקרוביו ומיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול:

ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים - דכתיב (שמות כג) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, אביוני עמך ולא עמך:

אחד עניים ואחד עשירים - קרי ביה ואכלו אביוני וגם עמך. והלכה כרבי יוסי:

(ט)

רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן - אע"פ שפירות הללו בהיתר נלקטו לאכלן בקדושת שביעית, מכל מקום סבר ר' אליעזר דאסור לזה שנתנו לו פירות הללו לאכלן לבדו, אלא ינתנו שיאכלם הוא עם אחרים, דר' אליעזר לטעמיה דסבר כב"ש, דאמרי [לעיל מ"ב פ"ד] אסור לאכול פירות שביעית בטובה, כלומר להחזיק טובה למי שנותן לו פירות שביעית דרחמנא אפקרינהו, הילכך זה שנתנו לו פירות שביעית במתנה או נפל לו בירושה אסור שיאכלם לבדו שלא יחזיק טובה למי שהורישם לו או שנתנם לו במתנה, אלא יאכל אותם עם אחרים כדי שלא יהא אוכל פירות שביעית בטובה:

וחכ"א אין החוטא נשכר - חכמים לדבריו דר"א קאמרי ליה, לדידן מותר לאכול פירות שביעית בין בטובה בין שלא בטובה, אלא לדידך דאמרת אסור לאכול פירות שביעית בטובה היכי קאמרת ינתנו לאוכליהן ושריית למי שנתנו לו פירות שביעית במתנה לאכלן עם אחרים, והלא מצינו חוטא נשכר שאוכל אותן עם כל בני אדם, והדין נותן לפי דבריך שימכרו לאוכליהן שיפרע אותם מה שהן שווין כדי שלא יהא חוטא נשכר והדמים יתחלקו לכל אדם. ואין הלכה כר"א:

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה - דלא תימא אין חלה בשביעית משום דכתיב לאכלה ולא לשריפה וחלה אם נטמאת טעונה שריפה, קמ"ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה, מאיזו עסה שתהיה חלה תרימו:

(א) הַפֵּיגָם, וְהַיַּרְבּוּזִין הַשּׁוֹטִים, וְהַחֲלַגְלוֹגוֹת,

כֻּסְבָּר שֶׁבֶּהָרִים, וְהַכַּרְפַּס שֶׁבַּנְּהָרוֹת, וְהַגַּרְגֵּר שֶׁל אֲפָר,

פְּטוּרִין מן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִים מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית,

שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶם נִשְׁמָר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

סְפִיחֵי חַרְדָּל מֻתָּרִין, שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עֲלֵיהֶן עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

כָּל הַסְּפִיחִים מֻתָּרִים, חוּץ מִסְּפִיחֵי כְּרוּב, שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בָּהֶם בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

כָּל הַסְּפִיחִים אֲסוּרִים.

(ב) שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַבִּעוּר: יְהוּדָה, וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהַגָּלִיל.

וְשָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְכָל אַחַת וְאַחַת.

גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, וְגָלִיל הַתַּחְתּוֹן, וְהָעֵמֶק.

מִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַעְלָן, כָּל שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הָעֶלְיוֹן.

וּמִכְּפַר חֲנַנְיָה וּלְמַטָּן, כָּל שֶׁהוּא מְגַדֵּל שִׁקְמִין, גָּלִיל הַתַּחְתּוֹן.

וּתְחוּם טְבֶרְיָא, הָעֵמֶק.

וּבִיהוּדָה, הָהָר וְהַשְּׁפֵלָה וְהָעֵמֶק.

וּשְׁפֵלַת לוֹד כִּשְׁפֵלַת הַדָּרוֹם, וְהָהָר שֶׁלָּהּ כְּהַר הַמֶּלֶךְ.

מִבֵּית חוֹרוֹן וְעַד הַיָּם, מְדִינָה אַחַת.

(ג) וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת?

שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, אֶלָּא בִּיהוּדָה; וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ.

וְכָל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים.

(ד) אוֹכְלִין עַל הַמֻּפְקָר, אֲבָל לֹא עַל הַשָּׁמוּר.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר אַף עַל הַשָּׁמוּר.

אוֹכְלִין עַל הַטְּפִיחִין וְעַל הַדּוּפְרָא, אֲבָל לֹא עַל הַסִּתְוָנִיּוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר כָּל זְמַן שֶׁבִּכְּרוּ, עַד שֶׁלֹּא יִכְלֶה הַקַּיִץ.

(ה) הַכּוֹבֵשׁ שְׁלֹשָׁה כְּבָשִׁים בְּחָבִית אַחַת,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אוֹכְלִין עַל הָרִאשׁוֹן.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אַף עַל הָאַחֲרוֹן.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

כָּל שֶׁכָּלָה מִינוֹ מִן הַשָּׂדֶה, יְבַעֵר מִינוֹ מִן הֶחָבִית;

וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יָרָק – אֶחָד לַבִּעוּר.

אוֹכְלִין בָּרְגִילָה, עַד שֶׁיִּכְלוּ סִגָּרִיּוֹת מִבִּקְעַת בֵּית נְטוֹפָה.

(ו) הַמְּלַקֵּט עֲשָׂבִים לַחִים,

עַד שֶׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק.

וְהַמְּגַבֵּב בַּיָּבֵשׁ,