משנה שביעית ט ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ט · משנה ג | >>
ולמה אמרו שלש ארצות?
שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת, עד שיכלה האחרון שבה.
רבי שמעון אומר: לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה.
ושאר כל הארצותה, כהר המלך.
וכל הארצות כאחתו לזיתים ולתמרים.
משנה מנוקדת
וְלָמָּה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת?
- שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכָל אַחַת וְאַחַת, עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת, אֶלָּא בִּיהוּדָה; וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כְּהַר הַמֶּלֶךְ.
- וְכָל הָאֲרָצוֹת כְּאַחַת לַזֵּיתִים וְלַתְּמָרִים.
נוסח הרמב"ם
ולמה אמרו שלש ארצות? -
- שיהוא אוכלין בכל אחת ואחת - עד שיכלה האחרון שבה.
- רבי שמעון אומר:
- לא אמרו שלש ארצות - אלא ביהודה,
- ושאר כל הארצות - כהר המלך.
- וכל הארצות, כאחת - לזיתים ולתמרים.
פירוש הרמב"ם
לפי שאמר כאשר הקדמנו "שלש ארצות לבעור", ואמר אחר כן "של שלש שלש", שאל השואל ואמר, מה תועלת יש לזה החילוק שחלקם שלש, אחר שהם תשע ארצות כמו שאמר. והשיב ואמר, שהתועלת שהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. והדמיון לזה, כגון שיהיו לו פירות גליל העליון, יאכל מהם כל זמן שהמין ההוא נמצא בגליל העליון או בתחתון או בעמק. ואם פסקו הפירות ההם משני גבולי ארץ הגליל, ועודם בגליל השלישי, יש לו לאכול ממה שיש ברשותו עד שיפסוק האחרון. ושאמר לעניין "של שלש שלש" אינו לעניין תוספת דין מן הדינים, אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם.
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים - הוא שיאכל מן הזיתים או מן השמן שיש אצלו, כל זמן שיש זיתים נמצאים באיזו ארץ שתהיה מארץ ישראל, וכן התמרים.
ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש רבינו שמשון
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. בפ' מקום שנהגו (שם) תניא אוכלין בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת בגרוגרות עד החנוכה בתמרים עד הפורים והשתא זיתים ותמרים ניחא שכל ארצות שוות אבל ענבים וגרוגרות הרי שלש ארצות הרי שלשה בכל אחת ושמא התם במאוחרות קאמר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ולמה אמרו ג' ארצות - הואיל ושלש ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות, למאי הלכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא:
שיהיו אוכלים - אוכלים ביהודה עד שיכלה האחרון שבג' ארצותיה, וכן בגליל, וכן בעבר הירדן. אבל אין אוכלים ביהודה על ידי אותן שבגליל, ולא בגליל על ידי אותן שביהודה, דגמירי דאין חיה שביהודה מתרחקת לצאת מיהודה לגליל, ומגליל ליהודה, אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה:
ושאר כל הארצות כהר המלד - שאר כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים על ידי הפירות הנמצאים בהר המלך והוא היה רב הפירות ואחרון מכל שאר ארצות שבארץ ישראל:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים - כל הארצות שבארץ ישראל אוכלים זיתים ותמרים על ידי ארץ אחת שלא כלו בה הזיתים והתמרים לחיה מן השדה, בין שתהיה הארץ ההיא ביהודה או בעבר הירדן או בגליל. ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
עד שיכלה האחרון שבה. פי' הר"ב שבג' ארצותיה. וכ"פ הרמב"ם ומסיים ושאמר של שלש שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינין אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם ע"כ:
רבי שמעון אומר לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. ר"ש פליג את"ק דס"ל דדין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן והגליל ובכל ארץ מהם ג' אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא ואמר ר"ש דאדרבא לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת שהיא נחלקת בעצמה לג' אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר הארצות כו' ועם זה תתיישב קושית התוס' שהקשו מדאמר ר"ש ג' ארצות ביהודה כ"ש לת"ק דהא משמע דר"ש בא להודות להם בזה. ולפי מ"ש ניחא:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. סובר ר"ש דלזיתים ותמרים מתרחקים. דהא אין מתרחקים טעמא משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו' כדאי' בפ' מקום שנהגו דף נב ע"ב. וס"ל לר"ש דבהני פירות גדילים. ולפיכך מתרחקים. ומדברי הרמב"ם בפ"ז בחבורו שזאת הבבא דוכל הארצות כו' אינה דברי ר"ש וכן מוכחת הברייתא שהביא הר"ב במשנה ח:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על המשנה) לא אמרו כו'. רבי שמעון פליג אתנא קמא דסבירא ליה דדין שלש ארצות הן יהודה כו'. ובכל ארץ מהן שלש אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא. ואמר רבי שמעון דאדרבה לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר ארצות כו':
(ו) (על המשנה) וכל כו'. סובר רבי שמעון דלזתים ותמרים מתרחקים. דהא דאין מתרחקים גמירי כו' ובהני גדולים ולפיכך מתרחקים (ועיין בת"ח שהשיג ע"ז הפירוש ומסיק קים להו לרבנן דפירות הללו כלים בכ"מ בשוה). ומהר"מ כתב דזאת הבבא דוכל הארצות דברי הכל היא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ולמה אמרו שלש ארצות וכו': הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר"ש לכאן ואם נאמר דה"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ"ל דקצת קשה דהול"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ"ע ונ"ל דה"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ"ל ז"ל. ורש"י ז"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר"ע ז"ל וכן פי' גם הרמב"ם ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו על פי' רש"י ז"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר"י דמדקאמר ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע"כ {הגה"ה לשון החכם הר"ס ז"ל פי' הרמב"ם ז"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר"ש ז"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ"ל ז"ל:}. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד:
לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה: שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי"ת ה"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים: סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן:
תפארת ישראל
יכין
שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה: שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני':
ושאר כל הארצות כהר המלך: דשם רבוי פירות:
וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים: דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת