עירובין פא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גמ' תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח אמר רבה לאפוקי מדרבי יהושע דאמר ככר אין מידי אחרינא לא קמשמע לן בכל איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצירות ובכל משתתפין שיתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר בלבד מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא רבי יהושע וקתני בכל אלא אמר רבה בר בר חנה לאפוקי מדרבי יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא קמשמע לן בכל ופרוסה מאי טעמא לא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום איבה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עירבו כולן בפרוסות מהו א"ל שמא יחזור דבר לקלקולו א"ר יוחנן בן שאול ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה והתניא כדי דימועה מערבין לו בה כדי חלתה אין מערבין לו בה לא קשיא אהא בחלת נחתום הא בחלת בעל הבית דתנן בשיעור חלה אחד מעשרים וארבעה העושה עיסה לעצמו ועיסה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האשה שעשתה למכור בשוק אחד מארבעים ושמונה אמר רב חסדא גתפרה בקיסם מערבין לו בה והא תניא אין מערבין לו בה לא קשיא דהא דידיע תיפרה הא דלא ידיע תיפרה א"ר זירא אמר שמואל מערבין בפת אורז ובפת דוחן אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל הבפת אורז מערבין ובפת דוחן אין מערבין אמר רב חייא בר אבין אמר רב ומערבין בפת עדשים איני והא ההיא דהואי בשני דמר שמואל ושדייה לכלביה ולא אכלה ההיא דשאר מינים הויא דכתיב (יחזקאל ד, ט) ואתה קח לך חטין ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמים וגו' רב פפא אמר ההיא צלויה בצואת האדם הואי דכתיב (יחזקאל ד, יב) והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם מאי ועוגת שעורים תאכלנה אמר רב חסדא לשיעורים רב פפא אמר עריבתה כעריבת שעורים ולא כעריבת חטים:
מתני' נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים זלא זכו לו מעותיו
רש"י
עריכה
גמ' לאפוקי מדר' יהושע דאמר פת אין מידי אחרינא לא קא משמע לן מתני' בכל - אפילו יין ופירות ואי מההיא הוה אמינא התם הוא דבעירובי תחומין עסקינן והתם מודה רבי יהושע דליכא למיחש משום איבה כי הכא בעירובי חצירות דטעמא משום איבה כדלקמן אבל בעירובי חצירות אימא לא להכי הדר תנייה גבי חצירות לישנא אחרינא גרסינן לאפוקי מדר' מאיר דאמר בפת אין במידי אחרינא לא בפרק הדר (לעיל דף עא:) קמ"ל בכל והיא היא: איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצירות גרסינן ובכל משתתפין שיתופי מבוי. בין בפת ובין ביין בין בשאר פירות:
ולא אמרו לערב בפת כו' - ובכל מערבין דרישא הכי קאמר בכל מיני פת מערבין עירובי חצירות:
מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא רבי יהושע - וללישנא אחרינא ר' מאיר:
וקתני בכל - אפת ומתניתין נמי ממאי דבכל דתני אכל מילי קאמר ולאפוקי מהא דר' יהושע אתא דילמא בכל דקתני אפת קאי כברייתא והכי קאמר בכל מיני פת מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי בכל מילי חוץ ממים ומלח:
אלא אמר רבה בר בר חנה - אי איכא למימר דאפקא מתני' מדרבי יהושע אסיפא דמלתא פליגא דאמר פרוסה לא קא משמע לן בכל:
משום איבה - שבאין לידי מחלוקת שאומר אני נותן שלימה ואתה פרוסה:
לקלקולו - זה פרוס וזה שלם:
חלתה - אינו חסרון שזהו תיקונו:
כדי דימועה - אם נדמעת שנפלה תרומה בחולין ועשו ממנה ככר זו ונטלו ממנה דימועה אחד ממאה לתקנה:
חלת נחתום - קטנה היא ואין זה חסרון:
תפרה בקיסם - ככר שנפרסה ותפר הפרוסות בקיסם ונראית שלימה:
ידיע תיפרה - ניכר מקום תפירתה והויא כפרוסה:
דשאר מיני הוה - מינין הרבה היו מעורבין בה דההיא ודאי לאו פת היא דכתיב גבי יחזקאל ואתה קח לך חטין וגו' וכתיב (שם כד) לחם אנשים לא תאכל אלמא לאו לחם הוא:
ועוגת שעורים תאכלנה אמר רב חסדא - האי שעורים לאו דווקא דהא שאר מינין טובא הוו בה אלא לשיעורין תאכלנה במשקל דרך רעבון ולא לשובע:
עריבתה כעריבת שעורין - מגונה ולא יפה כתיקון עריבת חטים שמייפה תיקון העוגה עגולה ונאה:
מתני' נותן אדם מעה לחנוני - שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי:
או לנחתום - מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם חבריו אם יבואו בני המבוי לקחת ממך ככר לעירוב או יין לשיתוף יהא לי חלק בו:
לא זכו לו מעותיו - שאין מעות קונות עד שימשוך ואפי' עירב החנוני הזה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו דכיון דמעות אינן קונות לא סמכה דעתיה דהאי ולא הוי דעתיה לאקנויי ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו:
תוספות
עריכה
איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין כו'. כך היא הגירסא בספרים ישנים וכן גרס ר"ח ופירש ה"ר אברהם כולה סוגיא דה"ק תנינא חדא זימנא בכל מערבין כו' משמע סתמא בין בעירובי חצירות בין בעירובי תחומין אמר רבה לאפוקי מר' יהושע דאמר פת אין כו' והאי בכל מערבין אכולהו עירובין קאי ואכולהו פליג ר' יהושע ואומר פת אין מידי אחרינא לא ולהכי איצטריך תרי זימני דאי לא הדר ותנא בבא דהכא הוה מוקמינן ההיא דלעיל בתחומין דאיירי בהו כולי פירקא ומילתא דר' יהושע דהכא הוה מוקמינן בחצירות דמיירי בהו לעיל ולא מפקא ההיא דלעיל כלל מרבי יהושע דהכא אבל השתא דמיתניא נמי גבי מלתיה דרבי יהושע מפקא מדידיה דלאיפלוגי קאתי איתיביה אביי אביי פריך על מה שאמר שסבר רבי יהושע דאפילו בתחומין אין מערבין אלא בפת והכי גרסינן בכל הספרים הישנים בכל מערבין עירובי תחומין קאמר כו' קס"ד דהאי בכל מערבין בכל מיני פירות קאמר מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא רבי יהושע דהא אמרינן דר' אליעזר בכל מערבין בין בחצירות בין בתחומין קאמר וקתני לה גבי תחומין בכל דבר אלמא תחומין בכל דבר לרבי יהושע אלא לאפוקי מרבי יהושע כו' אלא האי בכל מערבין ה"ק בכל עניני פת מערבין בין בשלמין בין בחסרין והשתא מיירי מתני' בכל מערבין דווקא בחצירות דאיירי בהו לעיל ופליג על ר' יהושע דבעי שלמין בחצירות והא דלא שני אפירכא דאביי דודאי רבי יהושע מודה דתחומין בכל דבר ובמתניתין תנן בכל מערבין אפילו בחצירות ור' יהושע פליג בחצירות לחודייהו היינו משום דאי ר' אליעזר איירי בתרוייהו ור' יהושע לא פליג אלא אחצירות הוה ליה לפרושי דאחצירות לחודייהו קאי:
כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בה. ונראה לר"י דווקא בטבולה לחלה ובמדומע איירי דאי לא בעיא תיקון איכא איבה אפילו בחסרון מועט דלישנא דמתניתין משמע דשלמים לגמרי בעי ומיהו לשון כדי קשה דהוה ליה למימר חלתה ודמועתה ואור"י דנקט כדי לאשמועינן דאפילו נטל לשם חלה אם הפריש יותר מכדי צורך איכא איבה ואם תאמר כיון דאשמעינן כדי חלתה דהוה אחד מארבעים ושמונה כל שכן כדי דימועה דהוה יותר ממאה ואור"י דס"ד דדימוע כיון דחזי הכי לכהן אפילו בפורתא איכא איבה:
והא ההיא דהואי בשני דמר שמואל כו'. עשו לנסות מה טעמא לפי שצוה הקב"ה ליחזקאל לעשות:
דכתיב ואתה קח לך כו'. פ"ה וכתיב בתריה לחם אנשים לא תאכל אלמא לאו לחם הוא והגיה ר"ת דהאי לחם אנשים בהבראה כתיב רחוק מפרשה זו כמה דפין והכי פירושא ההיא דשאר מינין הואי דכתיב ואתה קח לך ולימי המצור ושעת הדחק נאכל ולא פת הוא אלא לנפש רעבה דכלבא בכפניה גלליה בלע [ב"ק צב:]:
לא זכו לו מעותיו. פירש הקונטרס ואפילו עירב החנוני הוה לכל האחרים וזכה גם לזה אינו עירוב שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב אלא לקנות המעה והרי אינה קנויה לו ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין לו להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע"י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני ואין המעה קונה לו וכל הזכיות שעושה החנוני של מדעת בעל הבית קא עביד ואין מערבין אלא לדעתו ולשון הקונטרס נמי מוכיח כן בסמוך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ז (עריכה)
נו א טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ו':
נז ב מיי' פ"ה מהל' בכורים הלכה ב', סמג עשין קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' שכ"ב סעיף א':
נח ג ד טור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ו':
נט ה ו מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה ח', וטור ושו"ע או"ח סי' שס"ו סעיף ח':
ס ז מיי' פ"ו מהל' עירובין הלכה כ', סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שס"ט:
ראשונים נוספים
מתני' בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים כו' [איתיביה אביי] בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בעירובי חצירות בלבד ואוקימנא להא ברייתא (לר') [דר'] יהושע היא דקתני בתחומין ובמבואות בכל ובחצירות בפת. והני מילי בשלימה אבל בפרוסה לא.
ופרוסה מ"ט לא משום איבה דאמר אמאי מייתינא אנא שלימה והאי פרוסה. ואמרינן ואי אייתו כולהו פרוסות דליכא איבה מאי ושנינן גזירה שמא יביא אחד פרוסה ואחד שלימה ויבואו לידי קלקול איבה כדאמרן. וסוגיין דשמעתין כר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא:
א"ר יונתן בן שאול א"ר אם ניטלה מככר העירוב כדי חלתה כדי חלת הנחתום העושה למכור בשוק או אשה העושה למכור בשוק שהוא אחד וארבעים ושמונה בעיסה וכדי דימוע שהוא אחד ממאה ועוד. דתנן בתרומות (פ"ד מ"ז) (פ') ר"א אומר תרומה עולה באחד ומאה ר' יהושע אומר במאה ועוד. ר' יוסי בן המשולם אמר [ועוד קב למאה] סאה. שתות (לדומע) [למדמע]. ואמר בתלמוד א"י והלכה כדבריו של ר' יוסי בן המשולם נמצא המדמע סאה במאה סאין הן חסר הין יתר שיעורו במאה וכשם שתרומה מדמעת כך חלת מדמעת. ואם ניטלה ממנה כזה השיעור ונשתייר בה מזון ב' סעודות מערבין לו בה. אבל אם ניטלה ממנה חלק אחד מכ"ד כדי חלת העושה עיסה לעצמו או למשתה בנו אין מערבין בה שכבר נעשית כפרוסה. וכן אם נפרסה כבר ותפרה בקיסם ונראית שלימה מערבין לו בה. אבל אם נראית פרוסה כגון דידע תיפרה אין מערבין לו בה. משמיה דשמואל אמרו מערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן. ועוד אמרו משמו מערבין בפת עדשים. ואם היא פת עשויה ממינים הרבה כגון חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין ועוגת שעורים תאכלנו לשיעורין תאכלנה כלומר כשיעור כך וכך.
רב פפא אמר עריכתה כעריכת שעורים ולא כעריכת חטין כדתנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין גלגלה בחטין וטימטם בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהיה שם ה' רבעים קמח:
ירושלמי מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באחת שהיתה דבובה עם חבירתה ושלחה עירובה ביד בנה נסתיה וגפפתיה ונשקתיה אתא אמר לאימיה אמר הכין רחמה לי מתוך כך עשו שלום הה"ד כל נתיבותיה שלום:
הא תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין: פירוש דקס"ד דבכל מערבין דהכא ודהתם כולל בין עירובי תחומין בין עירובי חצרות, ומשום הכי קא קשיא ליה הא תנינא חדא זימנא.
ופירש רבה דלאפוקי מדר' יהושע תני ליה הכא. וקס"ד השתא דר' אלעזר ור' יהושע בכולהו פליגי ובכולהו שרי ר' אליעזר בכל מידי ואפילו בעירובי חצרות, ור' יהושע אסר בכולהו לבד מפת ושלם. והא דלא תנא ליה התם לר' יהושע ולא אצטריך למיהדר ולמיתנא הכא זימנא אחרינא, משום דבעי למפסק כר' יהושע וכדאמרינן (ב"ב קכב, ב) סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כמחלוקת ויש סדר למשנה בחדא מסכתא. ומשום הכי איתביה אביי דהא קתני בברייתא בהדיא בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות, וכן היא שנויה ברוב הספרים, ולא אמרו לערב בפת אלא לחצר בלבד, וההיא ר' יהושע הוא ואפ"ה מודה הוא בתחומין אפילו בכל מידי. ופרשה רבה בר רב חנן לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא, קמ"ל דאפילו פרוסה. ור' אליעזר ור' יהושע לא פליגי מידי לא בתחומין ולא בחצרות, דכולהו בתחומין אפילו בכל מידי, ובחצרות פת אין מידי אחרינא לא, אלא דר' יהושע סבר בחצרות בעינן תרתי פת ועוד שלם, ור' אליעזר סבר פת אין ואפילו פרוס מידי אחרינא לא. ובכל מערבין דהתם בעירובי תחומין ודברי הכל, והכא בעירובי חצרות והכי קאמר: בכל פת מערבין כלומר: בין שלם בין פרוס, ובכל מידי משתתפין חוץ ממים ומלח, ור' יהושע פליג בפרוס דוקא.
וקשה קצת להדין פירושא דמייתינן סכינא חריפא ומפסקינן למתניתין דבכל מערבין ומשתתפין, דבכל מערבין בכל פת ומשתתפין בכל מידי. ועוד דאיכא למידק להדין פירושא כיון דאמרינן מעיקרא דר' אליעזר שרי בכל מידי ואפילו בחצרות, אמאי הדרינן השתא ואמרינן דמודה הוא בחצרות דדוקא פת הוא, דהא ס"ד דר' יהושע פליג אפילו אתחומין הוא דדחינן ממתניתא, הא דר' אליעזר כדקאי קאי ואמאי נדי מינה. ומסתברא לי משום דמעיקרא כי הוה ס"ד דר' יהושע פליג בכל וככר העירוב דקאמר היינו (אפילו) בין בחצרות בין בתחומין, א"כ ע"כ ר' אליעזר דקתני בכל מערבין אכל מאי דפליג ר' יהושע קאמר, אבל השתא דאמרינן דר' יהושע לא פליג אלא אחצרות, תו לא איצטרכינן למימר דמתניתין דבכל מערבין קאי אכולהו עירובי אלא בחצרות דאיירי ביה ר' יהושע, וכיון שכן כל מאי דמצי למימר דשוו ביה ר' אליעזר ור' יהושע משוינן ולא מפלגינן להו. הלכך מוקמיה פלוגתייהו בפרוסה ושלימה דוקא.
ויש מפרשים דלאוקמתא דרבה בר רב חנן נמי ר' אליעזר בכל מידי קאמר ואפילו בחצרות שבכל מערבין ומשתתפין קאמר ובכל מידי דמשתתפין מערבין, והכי קאמר: לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא קמ"ל אפילו בפרוסה, דכיון דאמר ר' אליעזר בכל מערבין ואפילו בשאר מינין לא גרע פת פרוסה משאר מינין. ואינו מחוור בעיני דודאי מגרע גרע, דהא טעמא דפרוסה משום איבה הוא, ובפרוסה הוא דאיכא איבה בשאר מינין שלימים ליכא איבה, ומנא ליה דבפרוסה פליגי. ועוד דהכין הוה ליה למימר ולאפוקי בחצרות מדר' יהושע דאמר פת ושלם אין מידי אחרינא ואפילו פת פרוס לא קמ"ל. והפירוש הראשון נראה לי עיקר.
ופרוסה מאי טעמא לא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רב משום איבה: ואף ע"ג דקיימא לן דהלכה כדברי המיקל בעירוב, אפ"ה בהא קיי"ל כר' יהושע דדוקא פת ושלימה. חדא דר' אליעזר שמותי הוא וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועוד [דרב] מפרש טעמיה דר' יהושע משמע דס"ל כוותיה. ועוד דשקלינן וטרינן אליביה, ודרב חסדא נמי דאמר תפרה בקיסם מערבין לו בה משמע כוותיה אזלא. ואפילו עירבו כולן בפרוסות אסור דגזרינן שמא יחזור דבר לקלקולו.
וכתב הראב"ד ז"ל: אני מפליא מההוא המנהג תחילה שהיו מצטרפין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת, והלא צריך ככר שלם לכל אחד ואחד, וכשהן משתתפין כולן בחלה אחת הלא אין לכל אחד בו אלא פרוסה מועטת, ונמצא שעירבו כולן בפרוסות. ואפשר דסמכינן ליה אההיא דגרסינן במנחות (עו, א) לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא, ואקשינן ליה והא בעי ארבעים חלות, למצוה, והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו, וכ"ת דמפריש מכל אחד ואחד, הא אחד שלא יטול פרוס, דמפריש להו בלישייהו. תרומה הוא דבעי לאפרושה בלישה, משום דלא אפשר לערובי תרומה שהיא לכהן ואסורה לזרים ובעי תנופה עם השאר שהן לבעלים ולא בעי תנופה, אבל שאר החלות כולן אע"פ שהן כחלה אחת כשרות, ולא אמרינן דכל אחת ואחת פרוסה היא ולא שלימה, וקיימא לן דאם נפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מו, א), אלמא לכל אחד ואחד קרינן להו שלימות, והכא נמי לכל חלק וחלק קרינן ביה ככר שלם ע"כ לשון הרב ז"ל.
ולא ירדתי לסוף הראיה הזו, דהא למצוה בלחוד הוא דבעינן ארבעים, הא לעכב אינו מעכב ואפילו עשאן ארבע חלות חלה אחת מכל מין ומין, ואינו צריך לפרוס אותה חלה לעשר פתיתין, שאילו כן אפשר שאפילו עתה נחשוב אותה כפרוסה תחילתה כסופה. אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף, ונמצא חלק כל אחד פרוס בידו, מאין לנו שאין זה כמערבין בפרוסות.
ומסתברא דכיון דאין טעם לפרוסה אלא משום איבה, ואילו עירבו כולן בפרוסה הוי עירוב אי לאו גזירה דשמא יחזור דבר לקלקולו, הכא ליכא למיגזר מידי דכיון שמצטרפין בקמח ואפשר לעשות ממנו ככר אחת או שתים שלימות אין כאן איבה. ואפילו תאמר כי לבסוף יפרסו אותה ונמצא פרוס ביד כל אחד, אנו אין לנו אלא שלא יהא פרוס בשעת הנחה, והלכך אין מחמירין בעירוב שלא יצטרף בקמח ולעשות ככר שלם מפני שיגיע לכל אחד ואחד פרוס לבסוף בשעת חלוקה, וכשיגיע פרוס לכל אחד ואחד איכא למיגזר שמא יערבו כולן בפרוסות, והיא גופה גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו.
אלא שאני תמה כי עכשיו כשמצטרפין בקמח והדבר מסור ביד הכל, וכמה נשים ומי שאינו בקי בהלכה ודעתם להתערב בקמח ואין יודעים ואין מקפידין אם יאפו אותו קמח ויעשו אותו עגות, ונמצא שמערבין בקמח ולא בפת. ואע"פ שאותו שמערבין על ידו חוזר ואופה, מ"מ הבעלים אינן מתערבין בפת אלא בקמח. ושמא נאמר דכולן נותנין על דעת המנהג, ומי שמקבץ שליח הכל ועל דעתו הן נותנין ועושין אותו שליח, וכשחוזר הוא ואופה שליח הרבים הוא וכאילו הן בעצמן אופין ומערבין בככר.
ושיעור העירוב: בזמן שהן מועטין דהיינו שבעה עשר בעלי בתים צריך שיהא בו כדי גרוגרת אחת לכל אחד ואחד. אבל שמונה עשר ומשמונה עשר ואילך ואפילו אלף ואפילו אלפים או יותר די להן בין כולן כדי שיעור מזון שתי סעודות של אדם אחד. וה"מ בתחילת עירוב אבל בסוף עירוב כלומר: אם נתמעט לאחר שהניחוהו ואפילו נתמעט קודם שחשיכה, אם לא נשאר בו אלא כל שהוא הרי זה עירוב וכר' יוסי (לעיל פ, ב), דקיימא לן כדברי המיקל בעירוב. אבל אם נתמעט לאחר שחשיכה ואפילו כלה לגמרי אין בכך כלום כיון שהיה קיים כל בין השמשות.
וכיצד מערבין: מביאין ככר שיש בו מזון שתי סעודות או יתר וכדתנן (לעיל פ, ב) כמה שיעורו בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות, ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד. ואע"פ שמשנה [זו] בשיתופי מבוי היא שנויה, הוא הדין לעירובי חצרות כיון שלא הזכירו בו שיעור אחר כמו שעשו בעירובי תחומין. ושיתופי מבואות ועירובי חצרות דינן אחד בכל ענין, אלא שזה בפת דוקא, וזה אפילו בשאר אוכלין ומשקין. והיינו דלגבי זכוי לא חשו בגמרא להזכיר בעירובי חצרות אם צריך לזכות אם לאו, כמו שעשו בשיתופי מבואות ותחומין ועירובי תבשילין, משום דכל שאמרו במבואות הוא הדין לחצרות, וכן דעת הראב"ד ז"ל (הל' ערובין פ"א הט"ז).
ואם משלו הוא מערב, צריך לזכות ואין צריך להודיע בשעת הנחה דקיימא לן כר' יהודה (לעיל פ, ב ולהלן פא, ב) דאמר בעירובי חצרות זכות הוא לו וזכין לאדם אפילו שלא בפניו. והוא הדין לשיתופי מבואות. ויכולין לערב לכל שבתות השנה בפת אחת ובלבד שיהא העירוב קיים ואפילו כל שהוא ממנו, דכיון דתחילת עירוב היה בו שיעור עירוב אם נתמעט בסופו אין בכך כלום. וכדתנן (לעיל שם) נתמעט האוכל מוסיף ומזכה וכו' אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחילת עירוב אבל בשיורי עירוב כל שהוא, וקיימא לן כר' יוסי.
ועכשיו שמערבין בתחילת השנה לכל שבתות השנה אף ע"פ שנתוספו דיורין בעיר אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחילתם מתכוונין לזכות לכל הבא, ואע"פ שאין מזכין להם בפירוש, דעת הציבור על דעת המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובין לכל. והלכך כל שיש בו מזון שתי סעודות אין צריך להוסיף עכשיו בשביל אותן שנתוספו בעיר. ומיהו אם נתמעט העירוב קודם שנתוספו, בזה אפשר שצריך להוסיף מחמת אותן דיורין שנתוספו, דלא אמרו סוף עירוב בכל שהוא אלא לאותן שהיה להם בתחילת עירובן כשיעור, אבל אלו שלא היה בתחילת העירוב אפשר שצריכין שיעור וצ"ע.
וכתב הראב"ד ז"ל: דשיעור שיתופי מבוי היכא דשתיפו במשקין בעינן רביעית לכל אחד ואחד כשיעור הוצאה לשבת, מדתלי במתניתין (לעיל שם) לשיעורא דאוכלין בהוצאת שבת, דאי לאו הכי ליתני כגרוגרת לכל אחד ואחד ולא בעי למיתני להוצאת שבת. והא דקאמר ליה רבה בר רב חנן לאביי בפרק הדר (סח, א) ליקני מר רביעתא דחלא בחבית, לכל חד וחד קאמר רביעית, דהיינו שיעור הוצאה. ואם עירבו ביין די להם לכל אחד ואחד ברובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, והוא דדרי על חד תלתא מיא, ואי לא דרי הכי צריך טפי חמרא עד שיהא מזיגת רביעית.
ונראה שגירסת הרב ז"ל במשנתינו גרוגרת לכל אחד ואחד להוצאת שבת. ואף כן מצאתיה במקצת הנוסחאות. ואני תמה למה יחמירו במשקין יתר מבאוכלין, שזה מזון שתי סעודות אפילו לאלף, ואילו במשקין רביעית לכל אחד ואחד, ולא יחלקו בין מרובין למועטין. ומסתברא דאף במשקין אם יש בו כדי שיספיק למזון שתי סעודות לאחד, משתתפין בו אפילו לאלף. והלכך יין שתי רביעיות מספיק לכולן, שכן שיעורו למזון שתי סעודות, וכדאמר רב בפרק בכל מערבין (כט, א) וחומץ כדי לטבל בו מזון שתי סעודות. והיינו דאמרינן בפרק הדר (שם) וליקנו להו מר רביעתא דחלא בחביתא. ורביעתא [לכולן] קאמר, לפי שיש בו כדי לטבל מזון שתי סעודות והיינו רביעית. וזו מגלה על אותה שאמרו בפרק בכל מערבין (שם) חומץ שיהא בו לטבל מזון שתי סעודות דהיינו רביעית. ולפום כן לא הוצרכו לשנות כאן שיעורו למשקין, משום דמשיעורי דאוכלין נלמוד אותה למשקין. ובזמן שהן מועטין כדי שיעור הוצאה לשבת, עד שיעלה השיתוף עד כדי שיהא בו למזון שתי סעודות, וכל שיש בו למזון שתי סעודות היינו מרובין. כך נראה לי.
ניטלה הימנה כדי חלתה וכדי דימועה מערבין לו בזה: מדקאמר כדי, משמע דאפילו לא ניטל ממנה ממש משום חלה ולא משום תרומה אלא שניטל ממנה שאכלו, דאי חלתה ודימועה דוקא קאמר, הוה ליה למימר ניטלה ממנה חלתה או דימועה. ואסיקנא חלתה כדי חלת נחתום דהיינו אחד מארבעים ושמונה, ודימועה נמי היינו כדי תרומתה דהיינו אחד מחמשים, וקרוב לחלת נחתום הוא, דאי דימועה ממש כלומר: שנתערב בה תרומה שאוסרת באחד ומאה, א"כ מאי קאמר כדי חלתה וכדי דימועה, ומאי דמיון שביניהם שזה אחד מארבעים ושמונה וזה אחד ממאה. וברייתא אחריתי נמי דקתני כדי דימועה מערבין לו בה, כדי חלתה אין מערבין לו בה, היאך שנה כדי דימועה שהוא אחד ממאה אפילו אם חסרה אחד מארבעים ושמונה אין מערבין ואע"פ שרוב דימוע בכל מקום היינו תערובת תרומה, פעמים שקורא אפילו לדגן שלא ניטלה תרומתו מדומע, וכמו שאמרו למעלה בפרק בכל מערבין (לו, א) לא תימא ספק נתקנו ספק לא נתקנו אלא אימא ספק נדמעו ספק לא נדמעו. והיינו ספק נתערב בתוכו טבל שלא נתקן וכמו שכתבנו שם בס"ד. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
ואסיקנא דמערבין בפרוסה שתפרה בקיסם ולא ידיע תפרה, אבל ידיע תפרה לא. ומערבין בפת אורז אבל לא בפת דוחן וכדמפרש ליה למר עוקבא מיניה דשמואל. ומערבין נמי בפת עדשים כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב. אבל אין מערבין בפת מעורבת של מינין הרבה, כההוא דיחזקאל (ד, ט) דכתיב ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וכוסמין.
מתני': נותן אדם מעה לחנוני וכו': פירש רש"י ז"ל: לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי, או לנחתום מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו בעירוב עם בני חצרו אם יבואו בני המבוי לקנות ממך יין או ככר לערב הרי חלקי, לא זכו לו מעותיו. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואני תמה שאם משנתינו בעירובי חצרות וחנוני עומד עמו בחצר למה לא קנו לו מעותיו, דהא קיימא לן דכל שלוקח עומד בחצרו של מוכר מעות קונות לו, דהא אי נפלה דליקה חזי וטרח ומציל כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מט, ב). ועוד נראה שאי אפשר לפרשה למשנתינו לא בעירובי חצרות ולא בשיתופי מבואות, דהא פרישנא בגמרא טעמיה דר' אליעזר דשרי במזכה לו על ידי אחר ועשו אותו כארבעה פרקים בשנה דאף ע"ג דהויא חובה מצד אחד הוי זכות מצד אחר, וחכמים דאסרי לא חשבי ליה זכות כלל. ואם איתא דבעירובי חצרות מיירי הרי זכות היא לו לר' יהושע בן לוי מיהא דמפרש בסמוך (להלן פב, א) דאימתי ובמה אינו אלא לפרש, ולא נחלקו ר' יהודה וחכמים כלל בדבר זה, ואם משנתינו בעירובי חצרות מה יעשה ר' יהושע בן לוי בזו. אלא ודאי בתחומין קאמר, וכיון דלר' יהושע בן לוי נפרש אותה בתחומין גם לשמואל לא נפרש אותה בחצרות אלא בתחומין. ואפשר דבחצרות כיון שאין לו חובה בקניית הרשות אלא בעירובו של פת בלחוד אפילו חכמים מודים בדבר זה, דאפילו אמר לו זכה לי ולא אמר ערב לי אם זיכה לו ע"י אחר הרי זה עירוב, דאנן סהדי דניחא ליה. ובתחומין בלחוד הוא דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר משום דחוב הוא לו בקניית אותו רוח ודילמא מיהדר קא הדר ביה. וכן דעתי נוטה.
ומודים חכמים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו: ומפרש בגמ' מאי ניהו שאר כל אדם בעל הבית שאינו עשוי למכור לכל אדם, והלכך כי אמר ליה זכה לי לא נתכוין לומר שימכר לו אלא שיערב לו, ושליחא שווייא כאילו אמר ליה ערוב לי.
תנינא חדא זימנא בכל מערבין ומשתתפין: פירש דהא סתם משנה היא בפ' בכל מערבין וקס"ד דהסיח דהת' והא דהכא כלהו בחדא גוונא מיירי בין בעירובי תחומין בין בערובי חצרות וא"ת ואכתי מאי קושיא דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא וטובא איכא דכוותה בש"ס יש שתירצו בתוס' דלאו קושיא גמורה היא אלא משום דידע בה טעמא שקיל וטרי בה בדרך קושיין ותירוץ ונ"ל עוד לומר דהיינו מאי דקשיא ליה דאי סתם ואח"כ מחלוקת היא א"כ אין הלכה כסתם ואלו סוגיין התם בפרק בכל מערבין רהטא דהלכתא כההיא דסתמא אמר רבא לאפוקי מדר' יהושע דאמר פת אין מידי אחריני לא פרש"י ז"ל דתרווייהו אצטריכו דההיא דהתם לא מיירי אלא בעירובי תחומין והתם אפילו ר' יהושע מודה דהא טעמא דידיה משום איבה ובתחומין לא שייך טעמא דאיבה ואלו הכא אפליגי בעירובי חצרות ויש גורסין לאפוקי מדר' מאיר פי' דאית ליה לעיל בפרק הדר דעירובי חצרות אין מערבין אלא בפת והכל יוצא לענין אחד ואעפ"כ הגירסא הראשונה יותר נכונה כיון דר' יהושע איירי במתני':
גרש"י ז"ל איתיביה אביי בכל מערבין עירובי חצרות ובכל משתתפין שתופי מבואות וכו': אבל ברוב הנסחאות גורסין בכל מערבין ערובי תחומין ורש"י ז"ל פי' לפי גרסתנו מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא ר' יהושע פי' דלפי שטתך ליכא דשרי הכי אלא ר' יהושע או ר' מאיר וקתני בכל כלומר וקתני בכל מערבין ערובי חצרות וא"כ על כרחין בכל לא בעי למימר בכל דבר אלא בכל מיני פת וכיון דכן הוא הכין אית לן למימר דהא דתנן במתני' לר' אליעזר בכל מערבין בכל מיני פת דאמר דכיון דאפשר לפרושי הכי מפרשי' לה דלא לאפושי פלוגת' בינייהו:
ואע"ג דבכל משתתפין דקתני התם והכא בכל דכר בעי לומר וכדקתני חוץ מן המים ומן המלח הא לא קשי' האי כדאיתא והאי כדאיתא וה"ק בכל מיני פת מערבין ובכל משתתפין חוץ מן המים ומן המלח:
אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דלעולם מודה ר' אליעזר שאין מערבין בחצרות אלא בפת ולא נחלקו אלא בפרוסה והשתא דאתית להכי ברייתא דקתני בכל מערבין אפילו כר' אליעזר אתיא ובפת פרוסה מיירי סיפא: ורישא קתני בכל מיני פת מערבין ולמדנו דלא פליג ר' יהושע אלא בעירובי חצרו' אבל לא בשתופי מבואו' דהא אתינן לאוקומה להא ברייתא כר' יהושע דקתני דבכל משתתפין ולא אמרו לערב בפת אלא בחצר ולאיבה דחצרות חשש ר' יהושע ולא לאיבה דבני מבוי זו שטת רש"י ז"ל. וזה הפי' עול' לפי גרסתו אבל למאן דגריס בכל מערבין ערובי תחומין אינו עולה כלל דההוא בכל דבר מערבין קתני ואפי' לר' יהושע ולפיכך מחק רש"י הגרסא ההיא ויש שפי' לפי אותה גרס' דכי פרכי' תנינ' חדא זימנא קושיין מדקתני ובכל משתתפין אמאי תנינ' דסבי' לן דבההוא אפי' ר' יהושע מודה וכיון דכן לא ה"ל למתנייתא וליכא למימר דתני ליה אגב דקתני דבכל מערבין כיון דאיכא למטעי דפליג עליה ר' יהושע. ופריק רבא דהא נמי תני לאפוקי מדר' יהושע דאפילו בשתופי מבוי פליג ולהכי הדר תני לה דס"ל דהלכ' כר' יהושע בזו ולהכי סדרה סתם ואח"כ מחלוק' שאין הלכ' כסתם דהא חדא מסכתא היא ובחדא מסכתא יש סדר ולהכי ר' יהושע גרסינן ול"ג ר' מאיר:
איתיביה אביי בכל מערבין כו': מאן שמעת ליה דאמר פת אין מידי אחרינא לא כדקתני סיפא דהכא. ר' יהושע וקתני בכל משתתפין אלמא מודה ר' יהושע בשתופי מבואות כי היכי דמודה ודאי בעירובי תחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדרבי יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא כלומר דר' יהושע מודה דבכל דבר משתתפין במבוי אלא דקסבר שאם באו להשתתף בפת צריך שלימה משום איבה ור' אליעזר פליג דאפילו אם באו לערב בפת מערבין אפילו בפרוסה ולא חיישינן לאיבה לא בחצרות ולא במבוי. ויש שפי' לפי שטה זו תנינא חדא זימנא וקס"ד דהא והא בין בעירובי תחומין בין בעירובי חצרות וכדפר"י ז"ל. ופרקי' לאפוקי מדר' יהושע פי' אתא לאשמעי' דבכלהו פליגי דר' אליעזר שרי כל מידי אפי' בעירובי חצרות ור' יהושע בעי פת ואפילו בתחומין ולאשמועינן הא הדר תנייה הכא ואם תאמר אם כן לתנייה לדר' יהושע התם י"ל למתנייה הכא סתמא כי היכי דלהוי הלכה כר' יהושע דהא סתם ואחר כך מחלוקת היא שאין הלכה כסתם.
איתיביה אביי בכל מערבין עירובי תחומין כו': אלמא מודה ר' יהושע בתחומין אלא אמר רבא בר רב חנן לאפוקי מדר' יהושע דאמר שלימה אין פרוסה לא. כלומר דלעולם מודה ר' יהושע בתחומין ושתופי מבוי ולא נחלקו אלא בחצר בלבד דאלו לר' יהושע בעי' פת ושיהא שלם ור' אליעזר סבר דפת בעינן שלם לא בעי' ומתני' ה"ק בכל מיני פת מערבין ואפי' פרוס ובכל דבר משתתפין חוץ מן המים ומן המלח ואע"ג דלא אתי בכל מערבין דומיא דבכל משתתפין. וק"ל להאי פירושא מי הכריחנו לומר דר' אליעזר מוד' שאין מערבין בחצרות אלא בפת הן שלם הן פרוס ולשבושי לישנא דמתני' דלא ליתנא בכל ובכל בחדא גונא דהא אנן לא קשיא לן באוקמתא דרבא אלא במאי דקאמר דפליג ר' יהושע אפילו בתחומין וכיון דכן ה"ל למימר הכא לאפוקי מדר' יהושע בחצרות דאמר פת אין מידי אחרינא לא קמ"ל בכל. וי"ל דכיון דממעטין דפלוגתייהו דלא פליגי בתחומין כלל ניחא לן למעוטי טפי ולומר דלא פליגי בחצרות אלא בפת שלימה וזה דוחק גם לפרש"י ז"ל קשה דמשבשי' לישנ' דמתני' דלא תני בכל ובחדא גוונא. וכ"ש דברובא דנסחי גרסי' בברייתא בכל מערבין ערובי תחומין לפי' נ"ל דאמצע משובח והראב"ד ז"ל פירש ע"א שאינו נכון ואפילו להני פירושי למדנו דמודה ר' יהושע בשתופי מבוי וכדכתבי' לעיל:
ואמרי' ופרוסה מ"ט לא א"ר יוסי בן שאול א"ר משום איבה: פרש"י ז"ל שלא יבאו לידי מחלוקת אני נתתי שלימה ואתה נותן פרוסה ואפי' כלן בפרוסת אסרו שמא יחזור דבר לקלקולו לתת זה פרוס' וזה שלימה וכן הלכת' ויש תמהין על מה שנהגו שנותן כ"א וא' קמח ואע"פ שהגובה עושה ממנו עוגה מ"מ אין דעת הנותנין להתערב אלא בקמח וקי"ל שאין מערבין אלא בפת. וי"ל כי כלם יודעין שהגובה עושה ממנו פת ועל דעת כן נתנו לו והרי הוא כשלוחם וכשהוא חוזר ואופה הרי הוא כאלו כלן אופין. והקשה הראב"ד ז"ל מה היה המנהג שמתערבין בקמח זה במעט וזה במעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכ"א ואחד וכשהם משתתפין לככר אחד אין לכ"א בו אלא פרוסה מועטת ונמצא שערבו כלן בפרוסת. ותירץ דהא אמרינן גבי לחמי תודה דאע"ג דאפאן ד' חלות יצא ואע"ג דכתי' והקריב ממנו אחד מכל קרבן ודרשי' שלא יטול פרוס כי אפרישינהו בלישייהו לא חשיב פרוס הילכך הכא נמי עיקר נתינ' הקמח לא חשיב פרוס וסוף ככר נמי לא חשיב פרוס לכ"א וא' כיון שהוא עתה ככר א' שלם דא"כ כי אפאם התם ד' חלת למ' יצא נימ' דכיון דכל חד וחד בעי למהוי עשר חלות דהשתא חשיב כאלו הוי חלוק לעשר פתיתין תחלתו כסופו וקי"ל שאם נפרר לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול כדאי' בפ' התכלת אלא ודאי לכ"א וא' קרי' שלימה הכא נמי לא שנא. ואין ראיה זו מחוורת דהתם מכיון שאפאם ד' חלות אינו צריך לפרוס כל חלה מהם לעשר פתיתין דלא בעי' ארבעים חלות אלא למצוה לכתחלה וכדאי' סתם וכיון דכן אין לנו לחשבן מעתה כפרוסות אבל כאן שכל אחד ואחד נוטל חלקו לבסוף ונמצא חלקו של כ"א וא' פרוס בידו דילמ' אף מעתה חשוב הככר כפרוס תחלתו כסופו אבל הנכון דקושיא מעיקרא ליתא כיון דטעמא דהכא אינו אלא משום איבה וכלן בפרוסו' ליכא איבה אלא שחששו שמא יחזור דבר לקלקולו בפרוסות ממש גזרו אבל בקמח לא גזרו וזה ברור מאד:
נטלה הימנה כדי חלתה או כדי דימועה מערבין לו בה: פרש"י ז"ל שניטלה הימנה חלתה ממש או דימועה ממש כגון שאפה פחות מכשיעור והסל מצטרפן לחלה ונטל מככר אחת חלתה או שנפלה תרומה בחולין במאה ואפה הכל ביחד ועכשיו נוטל ממנה שיעור התרומה וקתני דמערבין לו בה דכיון דנתקנת בכך לאכילה ואין החסרון מרובה לא חשבינן לה כפרוסה ואוקי' בחלת נחתום שהוא חלק א' ממ"ח וכיון דשרי' בהא כ"ש דשרינן בכדי דמועה שהוא אחד ממאה אלא דאתיא לומר דאפילו דמוע דרבנן תקון ככר חשיב ולא קפדינן כך יש לפרש לפי שטתו ז"ל. והקפו בתוס' דלישנא דכדי חלתה וכדי דימועה לא משמע שניטל ממנה משום חלה או משום דמוע דא"כ ה"ל למימר שנטל' ממנה תלתה ודמועה אלא ודאי דה"ק דאפילו ככר שהוא מתוקן וראוי לאכול כל שניטל ממנו כשיעור חלה או כשיעור דמוע אין לו חסרון ולא קפדינן עליה וקשה לפי' זה דכיון דכשיעור חלה קתני דלא חשיב חסרון כ"ש שיעור דמוע שהוא א' ממאה ולמה לי למתנייה כלל ודחק הוא לומ' דזו ואצ"ל קאמ' כי מי הכריחו להאריך בענין זה כיון דלא אתי אלא למיתן שיעורא בחסרון וי"ל דהכא לתרומה עצמה קרי דמוע כלישנא דקרא מלאתך ודמעך לא תאחר. והא קתני שנטלה ממנו שיעור חלתה דהיינו אחד ממ"ח כדאוקימנא בחלת נחתום או כשיעור תרומה שהוא א' מחמשים וכיון שהשיעורי' קרובים וחלה ותרומה שם אחד הוא נקטינהו תרוייהו ויש לנו כלשון הזה בפ' בכל מערבין אימא ספק נידמעו ספק לא נדמעו שפי' ספק נתערב בטבל שלא נתקן וכדכתיב' התם בס"ד:
ואסקינן דמערבין בפת ארז אבל לא בפת דוחן ומערבין בפת עדשים אבל אין מערבין בפת שיהא מעורבת ממינין הרבה כההיא דיחזקאל ומערבין בפת פרוסה שתפרה בקיסם כל היכא דלא מינכר תפירה הא דאמרי' ההיא דשאר מינין הוא דכתיב ואת' קח לך חטים ושעורים וגו' ופרש"י ז"ל וכתי' עליו אנשי' לא תאכל ולא דק דלא כתי' ההו' ענינ' בההו' קרא. ומיהו ענין הפרש' מוכיח דלשנוי גמור ולגריעו' אמר הכתוב שיעש' כן.
מתני' נותן אדם וכו': פרש"י ז"ל נותן אדם מעה לחנוני שהוא מוכר יין ודר עמו במבוי או לנחתום שהוא מוכר ככרות ודר עמו בחצר שיזכה לו עירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי או בני החצר לקנות ממך יין או ככר לערוב יהא לי חלק בו לא קנו לו מעותיו שאין מעות קונות לו עד שימשוך ואפי' ערוב זה החנוני לכל האחרים משלו וזכה גם לזה אינו עירוב שלא נתכוון לזכות לו במתנ' חנם כשאר סמוכין בערוב אלא לקנות לו במעה שלו והרי הוא אינה קונה לו דכיון דמעות אין קונות לא סמכא דעתיה דהאי ולא הוה דעתיה ונמצא מערב לו במעותיו שלא מדעתו עכ"ל. ונר' מדברי רב"י ז"ל דמתני' אפי' בעירובי חצרו' ושתופי מבואו' ויש שהקשו דהא בש"ס אתי לאוקומי פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דעשאוה בד' פרקים ופרישנא בחד לישנא דטעמא דד' פרקים במזכה להם ע"י אחר דהכא נמי פליגא דר' אלעזר חשיב לה זכות ורבנן לא חשבי לה זכות כלל ואלו לקמן א"ר יהושע ב"ל דר' יהודה לפ' בא ומודים חכמים בערובי חצרות ושתופי מבואו' דזכו' הוא לו ומה יעשה ר' יהושע ב"ל במשנה זו אלא ודאי דלר' יהושע ב"ל משנתנו בעירובי תחומין ובהא הוא דסברי רבנן לאו זכו' הוא לו דדילמ' לא ניחא ליה למיזל לההוא רוחא. כן פי' מורי הרשב"א נר"ו וליכא לאקשויי דכיון דריש דמתני' וכולה פרקין מיירי בעירובי חצרות ושתופי מובאות היכי נקיט הא מתני' סתמא בעירובי תחומין דהא לר' יהושע ב"ל מתני' בעירובי תחומין היא כדקאמר ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין ומיהו למאן דסבר דר' יהודה לחלוק בא אפשר לפ' משנתינו כדפרש"י ז"ל ודקאמר מר"ן דאוקים מתני' בש"ס במזכה לו ע"י אחר כבר נשמר מזה רש"י ז"ל דכי אמרינן בש"ס עשאוה בד' פרקים לא אמר כן אלא משום אוקמתא בתרייתא דהתם דעבד ר' אלעא דאלו לאידך אוקמתא דסתם דאוקימנא דמיירי במזכה ע"י אחר לא אוקימנא כלל. וכן בדין דאלו במתני' הא קתני שנתן מעה לחנוני ואמר שיזכה לו והיכי אפשר לאוקומה במזכה ע"י אחר כי התם שלא נתן לו כלום אלא ודאי לא קאמרי' אלא דמתני' באוקימנא דר' אלעא דר"א סבר דאף בזו העמידו חכמי' דבריה' על דין תור' לצור' עירוב ורבנן סברי שלא העמידו וכן עיקר ומיהו מה שכתב רש"י ז"ל שהחנוני דר עמו בחצר זה אינו נכון דא"כ לכ"ע מעות קונות דהכי אמרי' הת' בפ' הזהב דכל שהלוקח דר בחצרו של מוכר מעות קונות לו דליכא למיחש שמא יאמ' לו נשרפו חיטך בעליה דהא אי איתיה דליק' חזיא חזי ואזיל ומציל. גם מה שתפש רבי' ז"ל בלשונו ואפילו עירוב החנוני לכל בני החצר וזיכה לשם אינו עירוב שהרי לא נתנוין לזכו' לו במתנת חנם כשאר מזכין בעירוב לאו דוקא שאפי' נתכון לזכות במתנת חנם אין כוונתו של זה אלא שיערב לו במעות שלו ועליה הוא סומך ונמצא זה מערב עליו שלא מדעתו. ומר"ן ז"ל לאו דוקא נקט האי לישנא אלא קושטא דמילתא נקט דמסתמא אף המזכה דעתו להקנות לזה במעה שלו. לפי שזכין לאדם שלא בפניו. פי' שלא בפניו ושלא מדעתו ומיהו ה"מ בסתמא אבל אם שמע וצווח מעיקרו לא זכו לו וכדאיתא בהדיא בפ' יש נוחלין דאין חבין לאדם שלא מדעתו ואף על גב דכי שמע שתק וניחא ליה וכדכתיבנ' התם בס"ד ומיהו הלכתא כר' יהודה דאפי' למאן דסבר דבמה לחלוק וכדכתיב' לעיל בס"ד.
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ז (עריכה)
פרוסה זו לא אמרו שלא לערב בה אלא בשניטל ממנה יתר מכדי שיעור חלתה שכל שלא נפרסה אלא בכדי שיעור חלתה אין כאן [איבה]. ואף הם אומרים לא פרסה אלא לתקנה מטבלה ואפי' לא עשה הוא כן לתקנה או שהיתה מתוקנת בעיסה והוא פרסה לאכילה כל שלא פרסה ביתר מכן מערבין בה שהרי מכל מקום נסתלקה האיבה אחר שהם סבורים שלתרומת חלתה נפרסה. ולקצת גדולי הדור ראיתי דוקא בשנעשה כן לתקנה. ואין הדברים נראין שאם כן ל"ה לו לומר ניטל' הימנה כדי חלת' אלא ניטל' חלת' ממש. ומ"מ דוק' שלא נפרס' אלא בכדי חלת נחתום שהיא א' ממ"ח והוא שחוזר וקורא' כדי דמועה ר"ל כדי שיעור תרומת דגנה שהוא קרוב לשיעור חלת נחתום שזה באחד מארבעי' ושמנה וזה באחד מחמשים ואין לשון דמוע בכאן בתערובת תרומה בחולין שמדמע במאה שאם כן מה דמיון בכדי חלה לכדי דמוע והיאך אמרו בכדי חלתה או בכדי דמועה אלא שפעמים קורא לשלא ניטלה תרומתה מדומע וכמו שאמרו בפרק שלישי ספק נדמעו ספק לא נדמעו. הא מכל מקום כל שנפרסה בכדי שיעור חלת בעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה אין מערבין לו בה:
נפרס הככר ולא חסר ממנה כלום אף זו אין מערבין בה מכל מקום אם חבר את הפרוסות על ידי קיסם אף הם סבורים ששלימה היא ואין כאן איבה ודוקא בשאין תפירת חבורה נכרת הא כל שנכר מקום תפירתה אינו כלום:
פת שמערבי' בה לא סוף דבר מחמשת המינין אלא אף של ארז ושל עדשי' אבל לא בפת דחן כלל וכל שנילוש בדברים הנמאסים על הדרך האמור [בעוגת] יחזקאל אפי' היתה של חטים אין מערבין בה. ופת פולין ושאר מיני קטנית אין מערבין בהן. וכתבו גדולי המפרשי' שלא סוף דבר בפת פולין או קטנית לבד אלא אף כל שנתערבו בכדי שיפסלו את תערבתן והוא שאמרו כאן ההוא (דשאר) [דמר] שמואל דשאר מינין הואי ר"ל מעורבין:
גדולי המפרשי' מתמיהים מה היה המנהג שאין מדקדקין בשיעור עירובי חצרות ואעפ"י שבזו אפשר שסמכו להיות המערבים מודדים במדה גדולה אף ליתר מכשיעור מכל מקום הם חוזרים ומתמיהים מה היה המנהג להצטרף בקמח זה מעט וזה מעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכל אחד וכשכלם משתתפים לחלה אחת אין לכל אחד בה אלא פרוסה מועטת והרי נמצא שכלם עירבו בפרוסה ודורשים לעצמם שאפשר שסמכו על מה שאמרו במנחות [עו.] לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא והא בעינן ארבעים ותירץ למצוה והקשה והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפריש והא אמרינן אחד שלא יטול פרוס ותירץ דמפריש להו בלישייהו. אלמא דוקא בתרומה הוא שצריך להפרישה בלישה מפני שאי אפשר לערבה שהרי היא לכהן ואסורה לזרים וצריכה תנופה אבל שאר החלות אעפ"י שהן בחלה אחת כשרות ואין אומרין כל אחת ואחת פרוסה היא שאלו כן הרי כל שנפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול אלא שלכל אחת אנו קורין שלימה ואף בזו כל חלק וחלק אנו קורין שלם ומכל מקום צריכין כגרוגרת לכל אחד. וגדולי הדור מקשים בה שהרי בתודה אין צריך לארבעים אלא למצוה וכל שעשאן ארבע אחת מכל מין אינו צריך לפרסה לעשר פתיתין שאלו כן היה באפשר לחשבה מעתה כפרוסה אף אלו ראוי לדון את הכל כפרוסית אלא שהם מפרשי' שמאחר שאף בפרוסה מן הדין עירובו עירוב ולא נאסרה אלא משום איבה כל שאין פרוסה בפנינו אין חוששין לחזרה לקלקולה ושמא תאמר והלא כמה עמי ארץ כמה נשים מצטרפין לעירוב זה של קמח ואף הם אינם נותנים לב שתאפה אחר כן ונמצאו מערבין בקמח ולא בפת אלא שהכל נותנין על סמך מה שנהוג ומי שגובה את העירוב נעשה שליח לכלם לעשות הדבר כתקנו ועליו הם סומכי' וכשהוא אופה הרי הוא כאלו כלם אפאוהו:
המשנה השביעית ולפי מה שפרשו בה רוב מפרשי' היא מענין משניו' שלפניה בענין עירובי חצרות והוא שאמר. נותן אדם מעה לחנוני וכו' והוא שכבר פרשנו בפרק רביעי על העירוב שאינו משום קנין אלא משום דירה ומתוך כך אין קונין בעירוב לא במעה ולא בכלי כמו שבארנו שם. ופרשו במשנה זו שפעמי' מערבין על ידי נתינת מעה וכלי ועל זה אמרו נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום. ופי' הדברים לחנוני שהוא מוכר יין ודר במבוי ולשתופי מבואות שנעשין ביין ולנחתום המוכר פת שדר עמו בחצר לעירובי חצרות שנעשים דוקא בפת שיזכה לו החנוני בשתוף עם בני המבוי או הנחתום לעירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי לחנוני לקנות ממנו יין לשתוף או מן הנחתום לקנות ממנו ככר לעירוב יהא לו חלק בו ואעפ"י שלא עשאו לשתף ולערב שתופו שתוף ועירובו עירוב. ואעפ"י שבעלמא אמרו אין מעות קונות. בעירוב הקלו להעמיד את הדבר על דין תורה. וכן אם קנה יין מן החנוני או ככר מן הנחתום והודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו ונטלוהו ושתפו ועירבו לו הרי זה עירוב ואין זה נקרא שלא מדעתו כיון שהודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו או שנתן לו מעה לצורך כך והרי הענין זכות לו הואיל וגלה דעתו בכך וחכמי' אומרי' לא זכו לו מעותיו כלומר שאלו עשאו שליח אפי' לא זכה הוא לו אלא שנטלו חברו ועירבו לו ודאי הועיל אעפ"י שלא זיכה הוא שכל כגון זה שליח עושה שליח אבל זה לא נעשה שליח אלא שעשאו זוכה בשבילו ונמצא שלא זכה באותו ככר ועדיין הוא שלו שאין מעות קונות עד שימשוך. ואעפ"י שבמציעא פרק הזהב פסקו קצת מפרשי' שכל שהלוקח דר עמו בחצר מעות קונות לו שאם תפול דליקה אף הוא טורח ומציל הרי אין שתוף מבוי בדין זה ולא רצו לחלק בה בין חצר למבוי או שמא בזו הואיל והכל משותף אין לומר בה שזה טורח ומציל ומעמידין אותה על הדין ונמצא מכל מקום שלא קנה בכך אלא שאמ' לו לזכות והוא לא זכה ואפי' עירב חנוני זה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו כלום שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר הזוכים בעירוב אלא לקנות במעה והרי אינה קנויה לו ואף זה יודע שלא קנה ואין כאן גלוי דעת להיות הענין זכות לו לערב בשלו ונמצא מערב במעותיו שלא לדעתו ואין לומר זכין לאדם וכו' אלא במזכה לו בעירובו של מזכה כמו שביארנו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה