מהרש"ל על הש"ס/עירובין/פרק ד

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף מא עמוד ב

תוס' בד"ה והלכתא כו'. נ"ב תוספות שנ"ז ומורי אמר לי בשם הר"ר ידידיה דאפי' רבי יוסי לא פליג אלא דיכול להשלים מיהו גם רבי יוסי מודה אי אינו רוצה להשלים הרשות בידו ור' יהודה אמר אסור להשלים ואין נ"ל מדקאמר ר' יוסי אי אתה מודה לי בט"ב שחל להיות באחד בשבת שהוא מתחיל מבעוד יום והתם ע"כ דחייב קאמר דומיא דהכא ע"ש דחייב להשלים קאמר:

דף מב עמוד א

רש"י בד"ה והקיפוה כו' ולדירה כגון שהקיפוה כו' כצ"ל:

בד"ה לא כרב נחמן כו' האסור לה ואי לא גזר שמא כו' כצ"ל. :

דף מב עמוד ב

גמ' שם מהו דתימא חצר כיון דדש ביה ליחוש כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

רש"י בד"ה הא נמי כו' אית ליה הס"ד והשאר עד סוף הדבור נמחק. ונ"ב נ"ל שזה אינו מפרש"י כי רש"י פי' הסוגיא אהילוך ולא אטלטול רק שייך לפי' אחרים שפירשו כל הסוגיא אטלטול וזה לשונו שהעתקתי מפי' אחרים. ה"ג אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצר אין לו אלא חצי חצר פשיטא דהא שמעי' ליה לרב הונא דגזר שמא ימשוך אימא יש לו חצי חצר אותו חצי חצר שבתוך תחומו מותר לטלטל כי אורח' והיתרא איצטריך לאשמועינן ולא איסורא דאידך פלגא הא נמי פשיטא דפלגא דבתוך מדתו שרי דלא דמי לשבת בבקעה דהתם איכא למיסר לטלטולי אפי' בתוך אלפיים משום טעמא דנפרצה דההיא ודאי נפרצה למקום האסור לה שהרי מחיצות הללו לא היו כאן מבעוד יום והיתה אסורה לכל אדם וכשהוקפה בשבת והועילו לזה שבתוכו לאלפיים הועילו לו ולא לחוץ לאלפיים שהן חוץ מתחומו והאי חוץ לאלפים לא היה לו שום היתר אצל שום אדם הלכך הוי מקום האסור ואוסר אבל חצר אין לומר בה חילוק פירצה למקום האסור דהא מבעוד יום חדא היא ונהי דאסרי להאי לטלטולי חוץ לאלפים ע"י זריקה משום שמא ימשוך אבל בתוך מדת תחומו מותר לטלטולי כי אורחיה עכ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה לא גזרינן כו' בהא מיהא כרב נחמן קיימי כו'. נ"ב נ"ל מה שפרש"י כאן דרב נחמן לא אתי כרבן גמליאל ולעיל פי' בפשיטות דאתי אפי' לרבן גמליאל היינו משום דקשה ליה מאחר דאתי כתנאי ורב נחמן אתי כר"ג א"כ משמע ודאי דדברי ר"ג ג"כ ס"ל לרב נחמן אמר שמואל וא"כ קשה מה שהקשו התוס' מלקמן דפסק הלכתא דוקא בספינה על כן פרש"י דעיקר הדין של רב נחמן לא אתי אליביה ודו"ק:

בד"ה נוטלתו כו' לשון אחר כלומר כשעוקר את רגליו קודם שיניחנה הספינה כו' כצ"ל. ונ"ב לשון רבי' יהונתן כלומ' כשעוקר את רגליו קודם שיניחנה הוא יוצא מתוך ד' אמות שלו ונכנס בתוך ד"א אחרות בע"כ אפילו לא תתיר לו אלא ד"א לבדן על פני הספינה אותן ד"א הן יותר מנ' אמות בים שהמים מוליכין אותו בע"כ ומה לי ד"א ומה לי ק' הלכך הכל מותר דה"ל כמי שאנסוהו נכרים והוציאוהו מד' אמותיו ונותנין אותו תדיר בד' אמות אחרות שנותנין לו לעולם עד ד' אמות וכן לעולם וזה הטעם א"א אלא במהלכת כו' עד כאן לשון רבי' יהונתן:

תוס' בד"ה וכלתה כו' ממתני' דכיצד מעברין כדדייק שם בסוף פרקא אבל בחצר שייך למיגזר ביה דלמא אתי לטלטולי בכולה ובעיר פשיטא וא"ת חצר כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א:

אצל ד"ה וכלתה נכתב ד"ה אמר רב הונא היה מודד וכו' ותימה לי לרב הונא היכי מטלטל בחצי חצר הא נפרץ למקום האסור לו ורש"י פי' להלך וקשה לשון לטלטולי לא משמע להלך ועוד הא אשמועינן לעיל בבקעה דמהלך אלפים ולא גזרי' דלמא אתי להלוכי חון לאלפים וי"ל דלענין טלטול יש לחלק בין בקעה לחצר כיון דלגבי אחרינא חשיב מחיצה בחצר לא חשיב נפרן למקוס האסור לו ואי להלך כפרש"י איצטריך רב הונא לאשמועי' אע"ג דשייך טפי למיגזר בחצר מבקעה אפילו הכי לא גזרינן עכ"ל תוס' שנ"ץ:

בד"ה ור' זירא כו' פי' ויתיר כו'. נ"ב פי' לאו ארבן גמליאל קאי אלא להיות הלכה כרבן גמליאל אף בעמידה כדפי' לקמן ודו"ק:

דף מג עמוד א

גמ' הלכתא מכלל דפליגי. נ"ב אין לפרש דלמא לא פליגי כלל ובעמדה כ"ע אסירא משום דהוי מחיצה העשויה להבריח מיס וגרוע מדיר וסהר דליתא כדפרי' דא"כ הוי ליה לרבי זירא לפרושי טעמא אמתני' דשרי רבן גמליאל בספינה משום דנוטלתו מתחלת ד' ועוד מאי פריך רב אחא לרב אשי הלא כבר דייק רב אשי דמתני' בעמדה איירי דומיא דדיר וסהר ואפי' הכי שרי רבן גמליאל אלא הכי פירושו דלמא לא פליגי בספינה ולכולי עלמא שרי משום דשבת באויר מחיצות ולרבה פריך ומ"מ הם רצו להחמיר ולא רצו לסמוך אהא שריותא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום דלא שייך למיפרך מאי רצו אלא לעיל דאי ס"ד פליגי אף במהלכת כמו לר' זירא ודו"ק:

שם והתניא חנניא אומר כל אותו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כי פליגי כו' וללישני בתראי על שעת עמידה נחלקו כל זה נמחק ונ"ב בס"א אינו וכן יראה דאפי' ללשון אחרון שהוא עיקר איננו צריך לפרש שעל שעת עמידה דוקא נחלקו אלא מאחר שעמדה פעם אחת כבר קנו ליה ד' אמותיו ושוב אין לו היתר ותדע שהרי רבי' יהונתן כתב בלשון אחרון שפרש"י שהוא עיקר ואפי' הכי לא פי' כאן שבשעת עמידה נחלקו אלא כתב כלשון רש"י כי פליגי בשעמדה פי' ובשעת עמידתה קני ליה ד' אמותיה עכ"ל וכן משמע מלשון רש"י שכתב לקמן דילמא עמדה פתאום ולאו אדעתיהו וכן יראה מדברי התוס' שהקשו על רשב"ם שכתב מי שנכנס בספינה בשבת אין לו אלא ד' אמות מהא דהלכה כר"ג בדיר וסהר כו' תיפוק ליה מדידיה מהא דהלכה כרבן גמליאל בספינה מהלכת אלא שמע מיניה כי עמדה פעם אחת שוב אין מועיל היתר דמהלכת אלא דומה לדיר וסהר והטעות שנפל בפי' רש"י היינו לפי מה שמצאתי בפי' אחרים עוד לשון אחר ופי' להדיא שכל זמן שמהלכת שרי אפי' כבר עמדה וע"ז נכתב שלפי זה צ"ל שעל שעת עמידה נחלקו אבל לפי הגירסא שלנו טעות הוא וכאשר ג"כ הוכחתי מכל הראיות דלעיל נ"ל (עיין במהרש"א):

בא"ד משום אויר מחיצות. נ"ב פי' בלא טעמא דשבת מבעוד יום ודו"ק:

ד"ה הלכה כרבן גמליאל נמחק כל הדבור. ונ"ב בס"א אינו וכן מצאתי בפי' מדויק וכן נראה שטעות הוא דלפי סוגיא זו דאנו מפרשין רצו אמהלכת קאי והם החמירו על עצמם ובזה אין שייך לפסוק הלכה כמו שהקשה אח"כ בסוגיא ודוקא בעמדה הוא דפליגי ובזה הוא דפסק הלכה כרבן גמליאל מטעמא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום דעכשיו אליבא דרבה אנו קיימין וא"כ דוקא בדיר וסהר דלא שבת מבעוד יום הוא דפסק הלכה כר"ע וכל מה שפי' רש"י הוא שייך דוקא לרבי זירא שאמר מחיצות העשויות להבריח מים אינן מחיצות א"כ אי עמדה הספינה הוי כמו דיר וסהר וכמו דשרי ר"ג בדיר וסהר כו' אפי' היכא דלא שבת באויר מחיצות הוא הדין ספינה וליכא למימר מחיצות העשויות להבריח מים דהא סוף סוף איכא מחיצות כדאיתא בפרק כל גגות ותדע דהא ר' זירא לעיל לא אתא לפרושי אלא לדשמואל דפסק הלכה כרבן גמליאל בספינה ולא בדיר וסהר ואם איתא שרבי זירא סבר מחיצות העשויות להבריח מים אינן מחיצות כלל אפי' להיות כדיר וסהר ואף רבן גמליאל מודה בה אם כן אמתני' אדברי ר"ג הוי ליה לפרושי טעמא דספינה נוטלתו וכו' אלא בוודאי דוקא לענין זה להיות כאלו שבת באויר מחיצות פליג ר' זירא ואמר מאחר שהמחיצות העשויות להבריח מים אינו עדיפא כ"כ להיות כאלו שבת באויר מחיצות אבל רבן גמליאל גופיה בודאי שרי אפי' עמדה וא"כ רבי זירא דלא חש להאי קושיא דרצו כמו שפירשו התוס' א"כ הוא מפרש בע"כ האי ברייתא הלכה כרבן גמליאל בספינה דוקא במהלכת ובעמד' הלכה כר"ע כמו דיר וסהר ודו"ק (עיין במהרש"א):

דף מג עמוד ב

גמ' אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצל קומתו כו' ולפי מה שיראה שירבה כו'. נ"ב והוא הדין כשיתמעט וק"ל:

תוס' בד"ה ואסור לשתות כו' שתקנתו קלקלתו. נ"ב פי' התקנה שלו שיכול לשתות הוא הקלקול שלו שבעו"ה נחרב ב"ה ועדיין לא נבנה:

בד"ה האי תנא כו' דקאמר לדבריך אף תלויות כו'. נ"ב בערב פסח שחל להיות בשבת איירי שמבערין הכל מע"ש כו':

בד"ה יתיב רב נחמן ויתיב כו' נמחק יתיב רב נחמן. :

דף מד עמוד א

רש"י בד"ה דאמר ליה כו' המחיצה עד השתים כו' כצ"ל:

בד"ה בדופן כו' אהל עראי בתחלה והא כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה פקק החלון כו' עשיית אהל בתחלה כההיא כו' כצ"ל:

בד"ה ר"מ כו' כמו פקק החלון. נ"ב פירוש דחשיב תוספת אהל ואסור לר' אליעזר אע"ג דלא הוי אלא לשעה ה"נ הכי חשיב עשיית אהל לכתחלה ואסור אף לרבנן ודו"ק שוב ראיתי בספרים הנדפסים בלובלין שהועתקו מספר מוגה בטעות ולא כמו פקק החלון וטעות בידם דפקק אינו תולה בשעה דתוספת שרי לרבנן בכל ענין ודו"ק:

דף מד עמוד ב

רש"י בד"ה ומה אלו שבת כו' כגון שכותליה משופעין לצד גגה כצ"ל. ונ"ב כזה[איור]#:

דף מה עמוד א

גמ' לדבר מצוה מודו ליה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לאיזה רוח כו' ד"א ואחר כו' הד"א:

דף מה עמוד ב

ר"י בד"ה ובלבד כי' דכל ד"א דכל חד כו'. נ"ב הוצרך רש"י לפרש כן דאל"כ למה לא יושיט מחוץ לד' אמותיו ויביאו אצלו כמו שהדין גבי תחומין כו' ע"כ פי' דאסור להביאו לרשותו לפי שכל ד' אמות של אדם הוי רה"י ואלמלא שהחפץ כרגלי הבעלים לא הוה שייך לומר שאסור להוציא אותו חוץ לד' אמותיו דהא אין כאן רשות למחיצה לענין כלי שהרי הכל פרוץ נהי שהוא רשות לאדם לכלים מאי איכא למימר ע"כ צריך נמי לפרש שהוא כרגלי הבעלים והתלמיד טעה והגיה בספרים הנדפסים מקרוב א"נ ואין זה בשום פי' אלא מחסרון ידיעתו עשה כן (עיין במהרש"א):

בד"ה יש להן כו' אנשי העיר האי לישנא כו' הד"א. ונ"ב משמע מפירושו שאינו מקשה אלא על הלשון שהיה לתנא לדקדק בלישניה ולומר כרגלי אנשי אותה העיר שהוא נמי אלפים אמה לכל רוח ומשמע מיניה דאיירי בגשמים הסמוכים לעיר אכן נראה לפרש דאעיקר דינא פריך דקתני אלפים לכל רוח דמשמע ממקום הגשמים היורדים לבור וזה אינו שהרי כרגלי אותו העיר ואלפים מודדין מן העיר וכן איתא לקמן בהדיא בתוס' בד"ה האוצרות והכלים כו':

תוס' בד"ה ליקנו שביתה כו' דהרי הן חוץ לתחום. נ"ב ולפי זה מוכרחים אנו לפרש לעיל גבי אליהו ז"ל שאם יבא לארץ לא יכול לילך חוץ מד' אמותיו וצ"ע אם שרי לחזור לעקבו דרך אויר למקומו הראשון ודו"ק:

בא"ד ולכך כשבאו בתוך עשרה קנו שביתה כו'. נ"ב יש מקשין איך שייך לקנות שביתה ביום טוב שהרי גשמים היורדים ביום טוב אין קונין שביתה ונראה דלא קשה מידי בודאי כל דבר שלא היה לו לקנות שביתה בערב שבת בין השמשות וכגון שהיה למעלה מעשרה אז קונה שביתה בכ"מ שיגיע לתוך עשרה והוא הדין הגשמים אלא מאחר שלא קנה הגשמים הצריכין לאדם שביתה בין השמשות אם כן כל אדם שקנה שביתה בין השמשות קודם להן והוליכן עמו למקום עירובו שהוא קולא להן ועדיף מקניית שביתה ולא אמרי' שלא קנה שביתה למעלה מעשרה אלא כדי שלא יהיו כיוצאין חון לתחום שאין להם אלא ד"א וממילא גבי אדם שבא בספינה שקונה שביתת עצמו קנה שפיר למטה מעשרה שזו היא שביתתו ולפי זה מיושב שפיר מה שיש להקשות אאמר מר גשמים שירדו ביום טוב כו' וליקנו שביתה באוקיינוס כו' דמשמע דמקשה לכ"ע בין למאן דס"ל דכלי הפקר קונה שביתה בין למאן דס"ל דאין קונין שביתה מדקאמר אמר מר משמע שאינו קשור כלל בסוגיא דלעיל וא"כ מאי מקשה למאן דס"ל אין הגשמים קונין שביתה כמו חפצי הפקר אם לא בגשמים הסמוכין לעיר דדעתייהו עלייהו א"כ מה פריך וליקנו שביתה באוקיינוס אבל לפי מה שפירשתי לא קשה מידי דודאי לכ"ע קונין כלי הפקר שביתה במקום שראוי לקנות אלא שס"ל למאן דאמר שאין קונין שביתה דהיינו טעמא מאחר שהן לצורך תשמיש האדם א"כ לא קנו שביתת עצמן להחמיר ולגרע כח האדם אלא האדם קונה שביתה עליהן ומי שזכה תחלה הוא הבעל להקנות שביתה עליהן להוליך עמו למקום עירובו ואידך ס"ל מאחר שראוי לקנות להן שביתה בין השמשות קנו לעצמן אפי' לתחומין חוץ מגשמים היורדים בי"ט שקדמו קניית שביתת האדם כדפרישית ודו"ק (עיין במהרש"א). :

דף מו עמוד א

תוס' בד"ה נהרות כו' מדקדק שפיר דדוקא כו'. נ"ב פירוש תלמודא דקאמר ותני נהרות מדקדק שפיר דדוקא משום כו':

בד"ה לסמוך כו' ואיכא דאמרי טהרות אפיש כו' כצ"ל:

בא"ד וחשו רבנן להפסד טהרות. נ"ב פי' א"כ שעת הדחק של ר' היה בענין אחר שלא היה בה חשש הפסד טהרות אלא דחק אחר איזה שהיה ודו"ק. ובפ"ק דנדה פירשו התוס' שעת הדחק בענין אחר ע"ש שוב ראיתי בספרים שנדפסו מקרוב שהוגה במקום איכא דאמרי וי"ל כו' ולפי חסרון שכלו הגיה כן גם לא ראה הסוגיא דלשם כל עיקר (עיין במהרש"א):

דף מו עמוד ב

תוד"ה בד"ה שנא לשכח כו' אלא אשיתופי מבואות קאי כו'. נ"ב פי' אבל ההיא דהדר בוודאי איירי בעירוב ושיתופי מבואות כפשוטו אלא שהמשנה א"א לפרש כן ודו"ק:

דף מז עמוד א

גמ' אלא מהא דתנן וזהו שאמרו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שלא יצא כו' ברגליו אלא התירו כו' כצ"ל:

בד"ה רב לית כו' והלכה כר' יוחנן. נ"ב פי' לגבי רב ושמואל:

בד"ה ואמרי' מכלל דהך סתמא כו' כצ"ל:

בד"ה ומעלה השטר הס"ד:

דף מז עמוד ב

גמ' ושמואל דאמר כרבנן ודקאמר' לרבנן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והכלים כו' לא הוי כרגלי הבעלים ומ"מ בני שביתה הם יותר מן ההפקר ויש להן כו' הפקר איירי והא דנקט תוך התחום לאשמועי' דאפ"ה לא קנו שביתת העיר וא"ת ומאי שנא כו' דהתם בסמוכים וקרובין דעתן עליהן והכא ברחוקין אלא שהן בתוך התחום ומיהו נראה כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה חרם לשון כו' מחיצה של ברזל שלא כו' גרירא כך פ"ה כו' לשון והחרים ה' כו' בין שני תחומין אפי' אי ליכא עיר שנייה לא מצו להכניס מים לעיר שחוץ לתחום ועוד אפי' כו' כצ"ל:

דף מח עמוד א

רש"י בד"ה של קדש כו' שנעשו למדת אמתו של משה. נ"ב פי' לענין זה שהיו כולן בת ו' טפחים אבל לא שוין ממש לשל משה עיין לעיל בריש פרק קמא דף ד':

בד"ה ה"ג כו' הוו להו חדא וקס"ד כגון שנתנו כו' כצ"ל והשאר נמחק:

תוס' בד"ה ר' יהודה כו' דאלפים דר"י הוו לכל רוח דהיינו כו' כצ"ל:

דף מח עמוד ב

גמ' בהדי הדדי לא עירבו. נ"ב נ"ל לומר שלא נתנו עירובן באמצעית דאי כפשוטו אם כן אפילו נתנו עירובן באמצעית נמי לתסר ודו"ק:

תוס' בד"ה רשות אחת כו' מדלא קתני אוסרת על שניהן. נ"ב נראה דה"ק מאחר שלא קתני אוסרת על שניהן כלומר אי הוה תני הכי א"כ הוה משמע להדיא שגם הם אינם מותרים עמה אבל כל זמן שלא תנא הכי אלא אסורה עם שניהן שפיר דייקינן בודאי שהן מותרין עמה אבל התוס' אינן מדייקין מהאי קושיא מדלא קתני אוסרת כמו שכותבין התוס' אח"כ ודו"ק:

דף מט עמוד א

גמ' וזה שאינה רגילה בו לא עירבה. נ"ב הא דנקט שאינה רגילה לרבותא וכ"ש אם היא נמי רגילה ודו"ק:

תוס' בד"ה איכא בינייהו כו' דלית ביה מזון שתי סעודות כו':

דף מט עמוד ב

גמ' נמצא מהלך משחשיכה ד' אלפים אמה. נ"ב לאו דוקא אלא ד' אלפים של ב' תחומין וד"א דשביתה כדלקמן בסוף הסוגיא. רש"י בד"ה ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו כו' כצ"ל:

בא"ד בתוך אלפים למקום רגליו. נ"ב ולפי זה מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה לאו דוקא אלא פחות חצי רוחב האילן ודו"ק. בד"ה בא למדוד כו' ממקום רגליו שלשים אמה מודדין כו' הד"א. ונ"ב אגב ריהטא לא דקדק דהא מעיקרו יש אלפים אמה וא"כ לא הפסיד אלא רוחב חצי האילן ודו"ק:

בא"ד הוא הפסיד מפני שלא פי' כו' בפי' איני רוצה כו' כצ"ל:

דף נ עמוד א

רש"י בד"ה משום דלא כו' לא קני ליה מידי כצ"ל:

בד"ה והרי מעש' כו' יהיה קדוש לשם מעשר נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

תוס' בד"ה שאני מעשר כו' כי איתיה נמי לחצאין תקשי כו' כצ"ל:

בא"ד ולר"י נ"ל הכי שאני כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לעולם גבי סאות נמי לא אמרינן שחל השם של מעשר על כל חצי גרגיר וגרגיר כו' ואם הוה מפריש שתי סאות בסתם למעשר היתה אחת כולה מעשר והשניה כולה טבל והכי פי' שאני מעשר כו' וכך הוא בתוס' ארוכים ותימה סוף סוף איך מתורץ הקושיא תקשי נמי אפי' איכא מעשר בהמה נמי לחצאין סוף סוף אמאי עשירי וי"א מעורבין דמשמע תרווייהו קדישי מדלא קתני עשירי וחולין מעורבין זה בזה כמו שפי' ר"י לקמן ואמאי לא תהא קודש אלא אחת מהן והשני חולין כמו גבי שתי סאות וצריך עיון (עיין במהרש"א):

בא"ד שאם אמר סאה אחת מהם מעשר כל חצי כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה עשירי כו' ויאכל שניהן במומן בתורת מעשר כצ"ל:

דף נ עמוד ב

רש"י בד"ה לא שנו כו' נמחק דלא אמר כלום. ונ"ב בס"א אינו:

בד"ה דאי מוקמת כו' עכשיו חון לתחומו כו' כצ"ל ואח"כ מה"ד כמדומה היה הוא כו':

בד"ה לימא תיהוי כו' במקום ששניהם נותנין לו כו':

בא"ד וא"ת היינו תיובתיה כו' ודו"ק:

דף נא עמוד א

גמ' ידע ליה מר נמחק כצ"ל:

רש"י בד"ה ושב הכהן כו' מפקינן ליה התם מהאי משמעותא. נ"ב פי' דהא אוקמינן לעיל האי קרא דאם ישוב הנגע ופרח איירי בחוזר ואיך יתכן הא כתיב עלה ובא הכהן וראה והנה פשה דאיירי בפשיון ומשני הא דמוקמינן לקרא דלעיל מיניה בחוזר משום דמפקינן ממשמעותא כו. וק"ל. בא"ד ושב הכהן הס"ד. בד"ה מחלוקת כו' דקתני דאמר שביתתי במקום פלוני או אאינו בקי דקתני דאמר שביתתי במקומי כצ"ל. :

דף נא עמוד ב

גמרא ר' מאיר ואהיכא קאי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ר יהודה צ"ל ואמר ר"י כו' גוריון בארו?א כו' הד"א:

בד"ה אי?ו כיון כו' להאי דמשום דהחזיק כו' א"כ דעשיר חשיב ליה ר' מאיר חמר גמל אמאי הא בבית לא רצה לקנות דהא אמר שביתתי כו' כצ"ל. בד"ה הוה אתי כו' לפומבדיתא והיה כו' הד"א:

תוס' בד"ה אהייא קאי צ"ל ואהיכא קאי:

דף נב עמוד א

גמ' בעיר שמערבין לה והחזירו חבירו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ורב יוסף כו' חזקה ואמירה כך שמעתי והרבה גמגומין יש כי קשיא לי כו' כצ"ל וכשאר נמחק. ונ"ב בס"א אינו. בד"ה ל"א כו' וקסבר ר"מ כל שהוא עשיר. נ"ב והאי קשיא שהקשה לעיל אמאי לא יזיז ממקומו לא קשה ליה כולי האי דלא אמרינן הכי גבי מי שהוא בעירו שלא עקר דעתו מן העיר כל כך כמו שחלקו התוס' לעיל דמי לנתגלגל חון לתחום כו' ואע"ג דר"מ ס"ל אפי' בודאי אינו עירוב הרי הוא חמר גמל ואפי' גבי נתגלגל חוץ לתחום מבעוד יום וכמו שפרש"י לקמן היינו טעמא דר"מ ס"ל אפי' גבי עירו עוקר דעתו לכל הפחות משביתה הראשונה שלא יקנה בעירו ויהא לו אלפים לצד אחר אבל אותן אלפים שלצד ביתו שהוא לו ממ"נ לא הפסיד וגמר בדעתו שאותן ב' אלפים יהיו לו לעולם ויהא מותר לו לחזור לביתו ואם כן גבי ספק נמי דינא הכי אבל מי שהוא בדרך ורצה לקנות שביתה בסוף התחום מעמידת רגליו ושם לא קנה א"כ לא יזוז ממקומו דעקר דעתו ממקום עמידת רגליו לגמרי אלא לשם רצה לקנות ואע"פ שהחלפים לצד עמידת רגליו ממ"נ שייכין אליו מ"מ הוא לא חישב אלא בקניית העירוב בסוף התחום ומאחר ששם לא קנה אין לו אלא ד' אמות ודו"ק היטב (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה האי להקל כו' כי אורחיה כשאין נותן עירובו בעיר חריבה הוי להקל כצ"ל:

בד"ה לומר כ"ע כו' א"כ כיון דעתו כו' בדרך ורב יוסף כו' ור' יוסי הזכיר כמאן כו' לר"י עיקר כמאן כרב יוסף כו' אי נמי הכי דייק דאי בעי תרתי כו' כצ"ל והד"א:

דף נב עמוד ב

גמרא הוא נזקר. נ"ב ס"א נזדקר:

רש"י בד"ה ספק בפרק כו' ר"מ ור"י אומרים כו' כצ"ל:

בד"ה וספק לא כו' זה שהיה לו כו' כצ"ל:

בד"ה מתני' כו' שתים לא יכנס שיצא מכל השתים כצ"ל והס"ד: