בבא מציעא סב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי ורבי יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מבעי ליה לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך מיתיבי אהניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעים שהן של רבית אינן חייבין להחזירן הא אביהן חייב להחזיר בדין הוא דאבוהון נמי לא מיחייב להחזיר ואיידי דקא בעי למתני סיפא בהניח להן אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם תני נמי רישא בדידהו והני מפני כבוד אביהם מי מיחייבי קרי כאן (שמות כב, כז) ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך כדאמר ר' פנחס משמיה דרבא בשעשה תשובה הכא נמי גבשעשה תשובה אי עשה תשובה מאי בעי גביה דשלא הספיק להחזיר עד שמת מיתיבי הגזלנין ומלוי רבית אע"פ שגבו מחזירין גזלנין מאי אע"פ שגבו איכא אי גזול גזול אי לא גזול גזלנין קרית להו אלא אימא גזלנין מאי ניהו מלוי רבית אע"פ שגבו מחזירין תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב הפוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהן קום עשה מאי קום עשה לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דתנא קמא סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרוע שטרא מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבוד ולא כלום לעולם קסבר שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והא קא משמע לן דשומא מילתא היא הכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברים בלא תעשה המלוה והלוה הערב והעדים בשלמא כולהו עבוד מעשה אלא עדים מאי עבוד אלא לאו שמע מינה דשומא מילתא היא ש"מ אמר רב ספרא כל שאילו בדיניהם מוציאים מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה א"ל אביי לרב יוסף וכללא הוא והרי סאה בסאה דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה אמר ליה אינהו בתורת פקדון אתא לידיה א"ל רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה
רש"י
עריכהוחי אחיך עמך - רישיה דקרא ברבית קאי אל תקח מאתו וגו':
אם ישתו שניהם ימותו - בצמא שאין מספיק לשניהם:
ואם ישתה האחד מגיע לישוב - וימצא מים:
עמך - חייך קודמין:
אינהו הוא דאין חייבין להחזיר - כדתרצה רבה בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיב.) וחי אחיך עמך לדידיה הוא דאזהריה רחמנא אהדר ליה דניחי בהדך דסיפיה דקרא ארישיה קאי אל תקח ואם לקחת החזר אבל לבריה לא אזהר:
בדין הוא כו' - כרבי יוחנן דהאי וחי אחיך לכדר"ע:
המסוים - שניכר שהוא גזל ואביהם נזכר בה לקלון:
דר' פנחס - בסוף חומר בקודש (תגיגה דף כו.):
גזלנין קרית להו - בתמיה:
פוטרין את המלוה ואת הערב - מן לא תעשה ומלקות:
מפני שיש בהן קום עשה - והוה ליה לאו הניתק לעשה:
קומו אהדורו - מה שגביתם וזהו נתקו לעשה כדאמרינן אל תקח ואם לקחת החזר וחי אחיך:
לאו בני אהדורי נינהו - וחי אחיך לכדר"ע:
לא - לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה מן המלקות דאין כאן ניתק לעשה והאי דתני פטורין בשלא גבו דהתם לא הואי אלא שומא בעלמא ששמו עליו נשך על ידי תנאי ואתו רבי נחמיה ור' אלעזר למימר דלא תשימון עליו נשך דקאמר רחמנא לאו אשומא גרידתא קפיד אלא אשומא הבא לידי גיבוי וכל כמה שלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא והשתא קפריך ואזיל לפרושי שינויא מאי קסבר כו':
כגבוי דמי - שהרי שיעבד לו קרקעותיו על הקרן ועל הרבית:
עבדו לאיסורייהו - וקריעתו הויא השבתו ואם גבו נמי הוו מיחייבי ליה לאהדורי:
לא עבד כלום - ומאן פליג עלייהו:
לעולם לאו כגבוי דמי - ואשומא גרידתא מחייב ליה תנא קמא:
דתנן כו' - ואי אמרת לא מחייבי עד דגבו בשלמא כולהו עבדי מעשה בגבייתו מלוה גובה מן הערב והערב מן הלוה הלוה נתן ביד המלוה ועבר בלא תשיך (דברים כג) אלא עדים מאי עבוד:
אלא לאו משום שומא - הלכך מלוה וערב נמי מתחילתן חייבין משום שומא:
בדיניהם - של אומות שלא נאסר להם רבית:
מוציאין מן הלוה למלוה - אם אין לו משכון ע"י שביניהם כגון רבית קצוצה:
בדינינו - אם גבה מחזירין לו כר' אלעזר ולקמיה פריך ליה מאבק רבית דבדיניהם מוציאין ובדינינו אין מחזירין:
כל שבדיניהם אין מוציאין - מפרש לקמן:
ובדינינו אין מחזירין - את העודף ביוקר שהוקירו החטים בשעת תשלומין דהא אבק רבית הוא:
אינהו בתורת פקדון אתו לידיה - אינהו כי מגבו סאה בסאה מן הלוה למלוה לאו בתורת רבית קא מגבו ליה אלא בתורת פקדון הוא בעיניהם דהא סאה מסר לו בידו וכי אמר רב ספרא למילתיה הכי אמרה:
כל שבדיניהם מוציאין בתורת רבית - בדינינו מחזירין:
משכנתא בלא נכייתא - מלוה מעות על הכרם ואוכל את הפירות ואינו פוסק לנכות לו מן החוב כלום בשביל אכילתו ואוכל בתורת רבית:
דבדיניהם מוציאין - אם אכל הלוה הפירות משמשכנה:
תוספות
עריכהאי עשה תשובה מאי בעי גביה. למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין פריך שפיר דהיה לו להחזיר ואפילו למאן דאמר אינה יוצאה מ"מ הוה לו להחזיר משום לעז ובושת וכיון דלא חשש גם בניו אין להם לחוש לכבודו:
גזלן מאי אע"פ שגבו איכא. וא"ת דאף על פי שגבו משום מלוה ברבית נקטי' וי"ל דא"כ גזלנין למאי תננהו פשיטא דמחזיר להכי איצטריך ליה לשנויי הגזלנין מאי ניהו מלוי ברבית:
תנאי היא. וא"ת דבהגוזל (ב"ק דף צד:) משני דמחזירין לצאת ידי שמים ואמאי לא משני נמי הכא הכי והתם נמי אמאי לא משני תנאי היא כדמשני הכא וי"ל דהכא קאמר אליבא דר' יוחנן ולדידיה דאמר אינה יוצאה בדיינין אף לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר ולכך לא מצי לשנויי הכא אלא תנאי היא וסוגיא דהתם אתי כההוא תנא דאית ליה יוצאה בדיינין דפריך אההיא ברייתא דסברה דמן התורה מחזירין אלא משום מעשה שהיה תקנו דאין מחזירין ופריך מהך ברייתא דהויא לאחר התקנה ותנאי דהכא נחלקו אם יוצאה בדיינין מן התורה ודלא כפי' ריב"ן דפירש לעיל למורא ניתן שיש לו להחזיר מיראת שמים ולא להשבון על פי בית דין:
לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פרש"י וכולהו סבירא להו כוותיה דר' יוחנן דאי גבו אין מחזירין דתו ליכא קום עשה לאהדורי רבית ופלוגתייהו בלא גבו וקשה דמעיקרא פריך אדר' יוחנן ומשני תנאי היא ופלוגתייהו ברבי יוחנן ודחי דכולהו סבירא להו כוותיה כל שכן דאמר ליה שפיר טפי וי"ל דמעיקרא ודאי סבר דפליגי בלאו דואל תקח מאתו נשך ופליגי ברבי יוחנן ורבי אלעזר ומסיק דכולהו אית להו דר' אלעזר ולא לקי אלאו דאל תקח משום דניתק לעשה הוא בהשבה אבל פליגי בלאו דלא תשימון והיכא דלא גבה עדיין הרבית דת"ק סבר מיד כשנכתב השטר נגמרה השומא והוי כאילו גבה כבר ואין עוד תקנה לתקן הלאו דלא תשימון ור' נחמיה ורבי אלעזר [ב"י] סברי לאו דשומא מתלא תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור והמקשה לא הבין יפה טעמו ופריך אי כגבוי דמי כו' ואי לאו כגבוי דמי אמאי חייב לרבנן ומשני לאו כגבוי דמי וטעמייהו דרבנן דסברי משעת כתיבה נגמרה השומא וא"ת והיכי ס"ד מעיקרא דפליגי באל תקח הא אמרינן לקמן (דף עה:) דערב אינו עובר אלא משום לא תשימון בלבד וי"ל דהיינו כשהערב לא קבל רבית מן הלוה אבל הכא שהערב קבל רבית מן הלוה ונתנו למלוה לכך חייב גם משום אל תקח לת"ק ואם תאמר ואמאי לא דחי דכולהו סבירא להו כר' אלעזר ופליגי אי חייב על לאו הניתק לעשה אי לאו וי"ל (דהכא) הלכה דפטור ועוד דבריש תמורה (דף ד:) פי' דלכ"ע פטור:
אינהו בתורת פקדון אתא לידיה. דאמר (לקמן דף סג:) מי קדחו חטין באכלבאי כמו כן הייתי שומרם בבית ומוכרם ביוקר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהטו א ב ג ד מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ד', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף ו':
טז ה מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ג', סמ"ג לאוין קצג:
יז ו מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ב', וסמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף א':
ראשונים נוספים
מיתיבי הא אביהן חייב להחזיר. נראה שמי שאומר אינה יוצאה בדיינין אף אם בא לצאת ידי שמים בדרך תשובה אינו חייב להחזיר דאלת"ה מאי קשיא לימא מאי חייב להחזיר דקתני בבלי"ש, ובפרק הגוזל נמי משמע דבבלי"ש דוקא קתני לפי מה שפירשו שם מקצת המפרשים, ות"ק דר' נחמיה נמי אמאי מחייב הא יש בהן קום עשה דבני אהדורי נינהו שיוצא י"ש אלא ש"מ כשם שאינה יוצאה בדיינין כך אינה יוצאה בדרך תשובה, והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון וגרסי' נמי מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוי רביות והא דאקשינן אי עשה תשובה מאי בעו גביה בדבר המסוים דוקא דלא לימרו מיכסי וקאי ברביתא והכי אקשינן מאי בעו גביה להדרינהו משום לזות שפתים ואי איהו לא חייש לכבודו בניה היכי חיישי.
ומיהו בתוספתא (ספ"ה) תנייא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וכו' ולא מקשי' מינה לר' יוחנן אלמא בדרך תשובה לכ"ע חייב להחזיר ואימא לא תניא בי ר' חייא ויש לפרש לעולם צריך להחזיר בבא לצאת י"ש וזהו שאמרו למורא ניתן כלומר שתחזיר מיראת שמים ולא להשבון בב"ד קס"ד דמאי מחזירין בב"ד שאלו בבא לצאת י"ש [אמאי] אין מקבלין מהם שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו בדרך תשובה מקבלין מהם, וסוגיית פרק הגוזל בהפך מזה והא דאמר ת"ק שאינן בקום עשה מאחר שב"ד כופין אותו להחזיר ולא מחייבין כלל אין זה לאו שניתק לעשה:
מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פרש"י ז"ל לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה וכו' לא מחוור צי דמקשה הוא דדחי לה לתנאי דר' יוחנן ואמר דר' יוחנן דלא כחד ועוד דא"ה ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמייה וי"ל דהכי פרושה לעולם אם גבו בני אהדורי נינהו ותקנו לאו דלא תקח ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, ולא תקן לאו דלא תשימון עליו נשך דהא לא אפשר והכא בלאו דלא תשימון עליו נשך קא מיפלגי דר' נחמיה ור' אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פטורין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששומא זו לא באה לידי גבוי פטור טליה בקריעה דדי שלא תבא לידי גבוי והאי דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון שאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן, ות"ק סבר כבר עבד שומא ואיתעבידא איסורא וא"א להחזירה.
וי"ל דה"פ דמעיקרא קס"ד דאי בני אהדורי נינהו פטורין דתקנו לאו שעברו עליו הילכך מדחייב ת"ק ש"מ דקסבר לאו בני אהדורי נינהו והשתא אמרינן דכ"ע בני אהדורי נינהו ואעפ"כ לא תקנו לאו שעברו עליו משום דהאי לאו לא ניתק לעשה הוא שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אע"פ שהחזיר ומלוה חייב כמו שחייב לוה דלאו משום ממון דמחייביה רחמנא אלא מפני שזה מעשה איסור בין החזיר בין לא החזיר, ומה שהזקיקתו תורה להחזיר מצוה באפי נפשה היא ולא לתקוני לאויה והכא בשלא גבו ובקרועי שטרא פליגי, וזהו פי' לפי' רש"י ז"ל ונכון הוא:
לא, מאי קום עשה קרועי [שטרא]: פירש רש"י ז"ל, דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה, והכא בשלא גבה. ואינו מחוור, דהא מאן קא מוקי לה כתנאי ר' יוחנן, הילכך מאן דדחי, לא מאי קום עשה קרועי שטר כר' אלעזר, דאי לא, הוא מהדר אתנאי, ואידך אמר ליה לא, אלא כלהו כר' יוחנן, זו אינה תורה. והרמב"ן ז"ל פירש להעמיד דברי רש"י ז"ל, דמאן דאמר לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה, אלא דמעקרא קא סלקא דעתך דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית, והילכך ת"ק דחייב על כרחך אית ליה כר' יוחנן דאינו בקום עשה, והשתא קא דחי דלכולי עלמא אם גבה, אע"ג דבני אהדורי נינהו, אפילו הכי לא תקן לאו, דאסורא דעבד עבד, שעל נתינת הרבית הקפידה התורה אע"פ שהחזיר הממון, ותדע לך שהרי חייב אפילו הלוה, אלא דמצוה באנפי נפשיה רמיא עליה, מדכתיב וחי אחיך עמך, והכא בשלא גבה הוא דפליגי, ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון עליו נשך פליגי, דר' אלעזר ור' נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשיה הוא, אלא שלא ישים ויגבה קאמר, והילכך בקרועי שטראי אתקין ליה, ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא, ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, דהא עדים נמי קא עברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור, דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דחייב הכתוב לתקן, ואע"פ שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה.
ויש מפרשים, דלכולי עלמא בני אהדורי נינהו, ובדאהדר תיקן לאוי דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי, דתנא קמא סבר לא אפשר לתקוני, דהא משעת כתיבה עבד ליה אסורא, דשימה בפני עצמה מילתא היא ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, ור' אליעזר ור' נחמיה סברי לאו מילתא [בפני עצמה] היא, ותליא וקיימא עד שעת גוביינא, והא אפשר בקריעת השטר, דלא אמרה תורה לא תשימון אלא כדי שלא תבא לידי גבייה, הלכך מלוה וערב דאפשר להו בקריעת השטר תקינו ללאו דלא תשימון ופטורים, אבל עדים דלא אפשר להו למקרעיה לכולי עלמא משעת כתיבה עברו להו אלאו דשימה והלכך לכולי עלמא חייבי.
א"ל רבינא לרב [אשי] והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה: הק' הראב"ד ז"ל והא אמרינן לקמן (סז, א) דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ, דהכא באתרא דלא מסלקי, [והתם באתרא דמסלקי, ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי _ ש"מ] דבנכייתא שרי לכתחלה, ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפרקין (שם ע"ב), ובלא נכייתא איכא אבק רבית, ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה.
ומה שכתב הרב ז"ל [דלרבינא] באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית אינו מחוור, דכל בנכייתא משרא שרי רבינא, ואיהו נמי אכיל, דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן (שם) בשמעתא דאת ונוולא אחי, ושם נכתוב יותר בס"ד. ולעקר קושייתנו אף רש"י ז"ל נשמר ממנה, ורש"י ז"ל פירש את זו במשכונת הכרם, לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות, ולפיכך אין בהם רבית קצוצה, וההיא דלקמן במשכונת בתים, וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן (סד, ב) נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו.
ורבי יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה: פירוש שזהו מקרא של תורה ומיותר לדרשא אבל בקראי דרבי יוחנן שאינה אלא דרשא בעלמא וכעין אסמכתא מדברי תורה לא פרכינן לרבי אלעזר מאי עביד להו. הריטב"א.
שנים שהיו מהלכין בדרך וכו': חייך קודמין לחיי חברך ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ"ך.
חייך קודמין וכו': ואם תאמר ורבי אלעזר מנא ליה הך דרשא דרבי עקיבא ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב עמך. ואם תאמר ודילמא כוליה להכי הוא דאתא ומנא לך הך דרשא דאהדר ליה כי היכי דניחי אחיך בהדך. ויש לומר דנפקא ליה מדסמכיה ארבית. תלמיד הר"ף.
כדאמר רב פנחס בתחלת הגוזל קמא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירה עד שמת. רבינו חננאל ז"ל.
בשעשה תשובה: כגון דחזיוה לאבוהון דיתמי דאהדר זוזי דרביתא לאחריני והוה מזדהר דלא לישקול רביתא ושמעו נמי דאמר ליהדר הני פירי ושאר מטלטלי ולא הספיק להחזיר עד שמת והיינו תשובה דעביד. הרמ"ך.
מאי אף על פי שגבו איכא: פירוש אתא לתקוני גופה דברייתא דלא תימא משבשתא היא ולא תפרוך מינה. אבל אין לומר שנשמר שלא תאמר גבו קאי אגזלן אבל מלוי ברבית שלא גבו ומאי מחזירין שטרא כדלקמן שזה דוחק גדול ולא ניתן ליאמר דהא מחזירין ואף על גב שגבו קאי אכלהו.
לא מאי קום עשה לקרועי שטרא: פירוש דלעולם לכולי עלמא בעי לאהדורי אבל החורה לא מקרי קום עשה אחר שגבו והכא בשלא גבו ומאי קום עשה קריעת השטר וכדפרשינן. ואהדר ליה מאי קסבר כגבוי דמי הא עבוד לאיסורייהו והא אמרת דחזרה דבתר גבייה לאו כלום הוא אי לאו כגבוי דמי עבוד ולא כלום פירוש ולמה לי טעמא דקום עשה דקריעה. ואהדר ליה דשומא היא אי לאו משום קום עשה דקריעה והכי קאמר כשם שהגבייה אינה מתקנת בחזרת המעות כך השומא אינה מתקנת קריעה. וזה נראה לי בפשט הגמרא ושכל אלו הקושיות על דברי רבי נחמיה וחבריו לא כן נראה מפרשים.
ולפירוש רש"י הוי מצי למימר דבהא פליגי דלרבי נחמיה הוי תקון בחזרה ואף על פי שהוא כגבוי ובקריעה שהוא מקום חזרה ולתנא קמא אפשר דלא הוי כגבוי ומחויב השומא גרידתא ואפשר דהיינו מה שפרשינן למסקנא אלא דהשתא לא אסיק אדעתיה דמקשה דשומא לחודה להוי מילתא אי לאו כגבוי דמי ומכל מקום הוה מצי למימר דלתנא קמא נמי כגבוי דמי אלא דקסבר דחזרה לאו מילתא היא דמאי דעבד עבד וכדתריץ בסמוך. אלא שנראה לבעל הגמרא דבכי האי גוונא ליכא למימר דפליגי דאי לא תימא הכי אמאי נהדר מקום עשה דפריעה לקום עשה דקריעה אי מצו לאוקמי פלוגתייהו בהכי הילכך לא שאני ליה הכי אפילו לפירוש רש"י.
וליכא למימר דתנא קמא סבר דלא מחייבי לקרועי שטרא שזה לא ניתן ליכתב. ועוד דהא סוף סוף לפי סברא זו אפילו לאחר הגבייה יהיה לו תקון וכאלו לא נעשה שם דבר כלל. וכמעט שפירש רש"י כפי פירוש זה שכתבתי ופירושו עולה כפירושי שהכל הולך אחר שורש אחד שאין ביניהם מחלוקת בחזרת מעות אי הוי תקון או לא וכדפרישית.
שוב דקדקתי בפירוש רש"י ונראה שפירושו מסכים לפירושי ממש ואין ביניהם כחוט השערה דוק ותשכח, עד כאן משיטה.
מאי קום עשה לאו דאמרינן קומו אהדרו וחי אחיך עמך היינו עשה. מכלל דתנא קמא סבר ילקו דלית להו תקנתא ולית בהו תשלומין. הראב"ד.
לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו ליה והוה ליה לאו שניתק לעשה והכי קאמר לא תקח ואם תקח החזר. ואם תאמר ומאי חזרה שייכא בערב הא אין הרבית שלו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהמלוה משכן הערב והערב משכן הלוה, תלמיד הר"ף.
תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה: כך הגירסא בכל הספרים ובודאי שזה דבר תימה גבי ערב מאי קום עשה איכא ואיכא מרבנן דמחקי להו ומסייעי להו דבתוספתא לא גריס. ויש לפרש כי פעמים שהוא נעשה ערב קבלן ומתחייב לו הלוה בשטר על הערבות שנכנס בשבילו שזה כמלוה גמור הוא ואם פרע למלוה הרבית וחזר וגבאו מן הלוה חייב הוא להחזיר לו וזה ודאי בכלל מלוה הוא אלא דנקיט אגב ריהטא. ועם כל זה אין רבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין את הערב מפני שיש בו קום עשה אלא מן הצד הזה אבל עדיין חיוב שני עליו מדין ערב סתם שעבר עליו על לא תשימון אלא שאם קיים לו הלוה ערבותו היו עליו שני חיובין והוא פטור מן המלקות על אחת מהן לפי שהוא בקום עשה. הריטב"א.
מאי קום עשה לקרועי שטרא: פירש הקונטרס דכולי עלמא אם גבו אין מחזירין וכרבי יוחנן והכא פלוגתייהו בשלא גבו וכי תימא מאי איסורא איכא בשלא גבו יש לומר דאיכא איסורא דלאו דלא תשימון עליו נשך ששמו עליו נשך על ידי תנאים ובהא פליגי דתנא קמא מחייב מלוה וערב מלקות משום לאו דלא תשימון ורבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין אותו מלאו משום דסברי דכל כמה דלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא. והשתא הא דקאמר מפני שיש בה קום עשה אינו רצה לומר כדסלקא דעתין מעיקרא דניתק לעשה אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה כלומר שיש בו תקנה לקרועי שטרא.
ואם תאמר היכי שייך האי תקנה דקרועי שטרא לגבי הערב והלא אין השטר בידו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שפרע הערב בשביל הלוה ונתן לו המלוה השטר. ופריך מאי קסבר וכו' ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבדי ולא כלום. פירוש ואם כן מאי טעמא דתנא קמא כן פירש הקונטרס. ולא נהירא חדא דזה חסר מן הספר מאי טעמא דתנא קמא. ועוד קשה דאין זה סוגית התלמוד וכו' כמו שכתבו בתוספות.
לכך נראה דהכי פירושו מאי קום עשה לקרועי לשטרא פירוש דכולי עלמא אם גבו מחזירין דלא כרבי יוחנן וכו' אלא פליגי בלאו דלא תשימון וכו' דניתק דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אלאו דלא תקח אלא כי פליגי בשלא גבו תנא קמא סבר וכו'. ופריך מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו פירוש אם כן נגמר הלאו דלא תשימון ואם כן מאי טעמא דפוטרין דבשגבו בלאו דלא תשימון ליכא תקנה בהשבה דתיקון דחי אחיך לא קאי אלא תשימון ואי סבר לאו כגבוי דמי הא לא עבד ולא כלום דאם כן מאי פוטרין שייך לומר הא אין כאן איסור דלא תשימון כל עיקר.
ומשני לעולם לאו כגבוי דמי וקמשמע לן דשימה מילתא היא. לפירוש הקונטרס קאי אתנא קמא ולפירוש התוספות קאי שפיר ארבי נחמיה ורבי אליעזר והכי פירושו לעולם לאו כגבוי דמי ודקשיא לך מאי פוטרין שייך הא קמשמע לן דשימה מילתא היא ורבי נחמיה ורבי אליעזר סברי דמיתלא תלי וקאי לאו דשימה מתחלת הפיסוק ועד שעת גבייה ואי קרע השטר פקע ליה איסורא ומשום הכי פוטרין דיש לו תקנה על ידי קריעה ותנא קמא סבר דמיד שנכתב השטר נגמרה השימה ולא מיתקנא בקריעת השטר. תלמיד הר"ף.
ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאי הכי ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמיה. הרמב"ן.
וזה לשון הרשב"א: לא מאי קום עשה קרועי שטרא פירש רש"י דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה והכא בשלא גבה. ואינו מחוור וכו' כדכתבו בתוספות. והרמב"ן פירש להעמיד דברי רש"י דמ"ד לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה אלא דמעיקרא קסלקא דעתין דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית והילכך תנא קמא דחייב על כרחך אית ליה כרבי יוחנן דאינו בקום עשה והשתא קדחי דלכולי עלמא אם גבה אף על גב דבני אהדורי נינהו אפילו הכי לא תיקן לאויה דאיסורא דעבד עבד שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר הממון ותדע לך שהרי חייב גם הלוה אלא דמצוה באנפי נפשה רמיא אמלוה מדכתיב וחי אחיך עמך והכא בשלא גבה הוא דפליגי ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון פליגי רבי אליעזר ורבי נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשה היא אלא שלא ישים ויגבה קאמר והילכך בקרועי שטרא איתקין ליה ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא ומשעת שימה עבד ליה לאיסורא דהא עדים נמי קעברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דהייב הכתוב לתקן. ואף על פי שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה.
ויש מפרשים בני אהדורי נינהו ובדאהדר תיקן לאויה דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנשה אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי דרבי נחמיה ורבי אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פוטרין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששימה זו לא באה לידי גבוי פטור עליה בקריעה כדי שלא תבא לידי גבוי והא דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון דאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן. ותנא קמא סבר עבר עבד שימה ואיתעבידא איסורא ואי אפשר להחזירה. עד כאן לשונו. ועיין חידושי הרמב"ן.
וכתב בגליון תוספות ואף על גב דפירש בתר הכי רש"י אי כגבוי דמי עבדו ליה איסורייהו ואי גבו נמי הוו מחייבי לאהדורי והיינו דלא כרבי יוחנן אין רש"י סותר דבריו דהכי רוצה לפרש עבדי ליה איסורייהו ומחשבת ניתק לעשה משום קרועי שטרא אף על גב דכגבוי דמי אם כן על כרחך היינו דלא כרבי יוחנן ואם כן כי גבו נמי מחייבי לאהדורי ועדיין אתוקמא דרבי יוחנן כתנאי. שיטת רבינו שמעון בן אברהם ז"ל. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. יש שפירשו דהכי קאמר דכולי עלמא דרבי יוחנן דגבאום לאו בני אהדורי נינהו והכא קודם שגבו קמיפלגי אי הוי קום עשה בקרוע שטרא אם לאו אבל זה לא נהירא חדא דאם כן מתניתין דלעיל דאזלא כרבי אלעזר מני. ועוד כיון דמעיקרא אותביה לרבי יוחנן לדחויי לגמרי ואוקמוה לן בתנאי היכי אהדרי השתא למדתי לדרבי אלעזר ולקיומה לדרבי יוחנן לדברי הכל. ועוד היכי מפקי לרבי אלעזר דלא כהלכתא וקיימא לן כותיה דהא מסקנא לאו דרך דחייה איתאמרא דהא אמרינן עלה הכי נמי מסתברא.
לכך פירש רש"י דאדרבה דכולי עלמא כרבי אלעזר ובני אהדורי נינהו ומיהו כל שגבו כבר לדברי הכל לא מתקן לאויה בחזרה כלל אלא שהכתוב רוצה שיקיא מה שאכל. וכי פליגי קודם שגבה אי מתקן לאויה בקרועי שטרא דלתנא קמא לא מיתקין ולרבי אלעזר ורבי נחמיה מיתקין. ושיילינן במאי פליגי אי פליגי בהא אי סברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו וכו' כדפירש רש"י ז"ל עד מילתא היא. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: לא דאמרינן להו קרעו שטרייכו. אבל לקבלת הרבית אין תקנה כדכתיב ותרבית לקח לא יחיה דמיו בו מיהו דלאו דשימה לא כתב רחמנא ורבנן דאמרי דלשימה נמי ליכא תקנתא משום דליכא עשה דריש להו כדאמרינן לעיל.
ושימה מילתא היא. פירוש לא תשימון עליו נשך מעשה גמור הוא וכי פטרי ליה מלאו דלא תשימון פטר ליה דאיכא תקנתא בקריעת השטר ואינהו דרשי האי וחי אחיך עמך לקריעת השטר כלומר קרע שטרך כי היכי דניחי אחיך בהדך. ותנא קמא דריש ליה לכדאמרן לעיל אבל לרבית לית ליה תקנתא. תדע דשימה מעשה גמור הוא ולאו משום דהוי כגבוי דתנן וכו' והעדים לאו משום גוביינא הוא דהא לא גבו מידי אלמא שימה מעשה גמור הוא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות הכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברין. קצת קשה מאי ראיה היא מעדים דרבי נחמיה ורבי אליעזר מודים בהו משום דהוי כגבוי שגמרו מעשה שלהם ואינו תלוי בקריעת השטר כמו מלוה וערב שיכול לקרוע השטר ולבטל שימה שעשו. ונראה לי דהכי פירושו הכי נמי מסתברא דשימה מילתא היא ומחייב שפיר תנא קמא אפילו בלא גבו אף על גב דלאו כגבוי דמי דאי כדקסלקא דעתין מעיקרא דוקא בגבו איירי אבל בלא גבו פשיטא דלא פליג תנא קמא משום דלאו כגבוי דמי ולאו כלום עד בשלמא מלוה וערב עבוד מעשה אלא עדים מאי עבוד והלא עדים לא עשו הגבייה ואם יש לחייבם בגבו כך יש לחייבם אפילו בלא גבו וכיון דעדים חייבין בלא גבו אף על גב דלא כגבוי דמי משום דשימה מלתא היא הכי נמי איכא למימר דמחייב תנא קמא אפילו בשימה בעלמא. אבל לרבי נחמיה ודאי פליגי ופטרי מלוה וערב משום דמצי לקרוע שטר אף על גב דעדים מחייבו ומיהו למאי דסלקא דעתין מעיקרא דדוקא בגבו פליגי הוה סלקא דעתין דכגבוי דמי ולכך מחייבי עדים דחתימה הויא כגבוי והרי נגמרה השימה על ידי חתימתם.
וזה לשון הרא"ש: אלא עדים מאי עבוד. ומעיקרא סלקא דעתין לחלק בין עדים משום דכבר נגמרה שימה שלהם אבל שימה של מלוה ושל ערב לא נגמרה כיון דבידם לקרוע השטר אם לא נאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי. עד כאן לשון הרא"ש.
וזה לשון הריטב"א: הכי נמי מסתברא מדקא וכו'. ואם תאמר ואמאי לא הוי הכריחא. יש לומר דאיכא למידחי דגבי עדים דלית להו למעבד טפי הוי שימה מילתא אבל לוה ומלוה דמחסרי עדיין פרעון לא הוי שימה מילתא. תדע דהא רבי נחמיה ורבי אליעזר מודו בעדים ופוטרין במלוה וערב להכי אמרי דסברא הוא דלרבנן כי היכי דשימה דעדים מילתא הכי נמי למלוה כיון שעל ידו הוא שמתחייבין. עד כאן.
הכי נמי מסתברא דתנן וכו': נראה לכאורה מפירוש רש"י דלתנא קמא הויא סייעתא ותיובתא לרבי נחמיה וחבריו. ואפשר לומר דלעולם לא הוי תיובתא דרבי נחמיה דאינהו נמי לא מחייבי אגבייה אלא אשימה אלא דבעו שימה שבאה לכלל גבייה. ואף על גב דעדים לא עבדו רק שימה גרידתא והגבייה לא באה על ידיהן מכל מקום מעשיהם תלוי ועומד ואם בא לידי גבייה אפילו על ידי אחרים מחייבי אינהו אשימה. תדע דהא לוה לא עביד גבייה דבעל כרחו משלם ואין בידו לעכב ולקרוע השטר ומשום הכי לא פטרוהו ואפילו הכי מחייב אשימה לבד לרבי נחמיה וחביריו והוא הדין עדים. ואפשר לומר עוד דעדים ולוה כיון שאין ביניהם לקרוע השטר וליכא בהו קום עשה דאפילו בשימה גרידתא ואם לא באה לידי גבייה מחייב וזה דוחק וצריך עיון. עד כאן משיטה.
אמר רב ספרא כל שבדיניהם וכו': פירוש ובימי חכמי התלמוד בדיניהם היו גובין רבית קצוצה. הריטב"א.
אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא וכו': הקשה הראב"ד והא אמרינן לקמן דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ דהכא באתרא דלא מסלקי והתם באתרא דמסלקי ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי דבנכייתא שרי לכתחלה ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפירקין. ובלא נכייתא איכא אבק רבית ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה ובאתרא דמסלקי מחמיר דבלא נכייתא רבית קצוצה ומוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב דלרבינא באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית הוא אינו מחוור דכל בנכייתא משרא שרי רבינא ואיהו נמי אכיל דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן בשמעתא ושם נכתוב יותר בסייעתא דשמיא.
ולעיקר קושיתנו אף רש"י נשמר ממנה ופירש את זו במשכונת הכרם לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות ולפיכך אין בהן רבית קצוצה וההיא דלקמן במשכונת בתים. וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו בפחות. הרשב"א.
והא דפרכינן ממשכנתא ולא פרכינן מסיפא דמתניתין דמרבה בפירות משום דההיא פשיטא לן דבתורת זביני אתי ליה אבל משכנתא סלקא דעתין דבתורת רבית אתי ליה כיון דעל ידי הלואה היא. ופרקינן דאפילו ההיא בתורת זביני אתי ליה.
רבית מוקדמת ורבית מאוחרת: דבדיננו אין מוציאין כלל וליכא אלא איסורא לכתחלה כשנותן לשם כך כי אם אינו מתכוון לשם רבית אפילו לאחר שלוה וקודם שפרע יכול ליתנם לו מתנות חנם שאם לא כן נמצא המלוה מודר הנאה מן הלוה. הריטב"א.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה