בבא מציעא עב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאית ליה זכיה מדרבנן הכא נמי לא שנא ולא היא ישראל אתי לכלל שליחות עכו"ם לא אתי לכלל שליחות תנו רבנן בישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית אם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית רבי יוסי אומר גנכרי שלוה מעות מישראל ברבית בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא הלכה כרבי יוסי אמר רבא מאי טעמא דרבי יוסי דכדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה תנו רבנן שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הגובה את הקרן ואינו גובה את הרבית במאי קמיפלגי רבי מאיר סבר קנסינן התירא משום איסורא ורבנן סברי לא קנסינן התירא משום איסורא תנן התם שטרי וחוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין מוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבו מזמן ראשון ניגבו מזמן שני אמר ר' שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור"מ היא ורבי יוחנן אמר אפי' תימא רבנן זגזירה שמא יגבה מזמן ראשון חההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שני א"ל אי מזבנית לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי אזל קם אקנייה לבנו קטן והדר זבנה ניהליה טזביני ודאי לא הוי זביני זוזי כמלוה בשטר דמו וגובה מנכסים משועבדים או דילמא יכמלוה ע"פ דמו ואינו גובה מנכסים משועבדים אמר אביי ולאו היינו דרבי אסי דאמר ר' אסי
רש"י
עריכהאית ליה זכיה - דתנן זכין לקטן בפרק מי שמת (ב"ב דף קנו:):
וזקפן עליו במלוה - לאחר זמן חישב עמו על הרבית וזוקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני:
וגובה את הרבית - דמשעת זקיפה הוי כגבוי:
בין כך ובין כך - אסיפא פליג וטעמא כדמפרש ואזיל שלא יאמרו כו':
שטר שיש בו רבית - שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ברבית כך וכך לזמן פלוני:
המוקדמין - למלוה:
פסולין - דבעי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב בו ועדיין לא הלוה ושטר הלקוחות קודם למלוה וזה מוציא שטרו והוא קודם והוא שקר:
פסולים - ואינו טורף מן המשועבדין ואפילו מן המאוחר למלוה:
ר"מ היא - דקניס היתירא אטו איסורא:
שמא יגבה מן זמן ראשון - דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כל כך בזמן הלואה לומר למלוה שטרך מוקדם ומקחי קדם להלואתך:
פרדיסא - כרם:
כבישנא - אטמין:
ואמינא לקוחה היא בידי - ואבד שטר המכירה ואבא מכח חזקה של ג' שנים דכולי האי לא מצינא למיזדהר בשטרא:
אזל - בעל הכרם:
אקנייה - במתנה בעדים:
לבנו קטן - כדי שלא תהא מכירתו מכירה שכשיוציא שטר מכירתו זה יוציא שטר מתנתו ולא גילה הדבר:
זוזי - מעות שהוא תובע ממנו שמוציא עליו שטר שמכרת לי כרם שאין שלך וקבלת מעותיי וכתבת לי אחריות:
כמלוה בשטר דמו - דהא כתב ליה אחריות:
תוספות
עריכהשטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית. פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חרי . גבי ע"פ אותו השטר דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר וקשה דתניא בתוספתא [פ"ה] דמכלתין המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו והשתא אי גבי ביה מבני חרי אמאי יקרעוהו ימתינו עד שיגבה בו קודם וי"ל שאסור להשהותו מיהו נראה דר"מ קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חוב המוקדמים דמוקמינן בסמוך כר"מ ואף על גב שגם שם פי' בקונטרס דאין פסולין אלא לגבות ממשעבדי אין נראה דפסולין משמע דלא גבי ביה כלל והא דפריך נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני הוה מצי למימר נמי נהי דלא גבי ממשעבדי ניגבי מבני חרי אלא רבותא פריך דאפי' ממשעבדי ניגבי מזמן שני ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא אלא הא דאמר רבי יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא דלא ניתן ליכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן ליכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי משום דס"ל דודאי מהני לפוסלו לגמרי ולא גבי ביה כלל והא דלא מיבעיא ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי אף על גב דלא ניתן להיכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי היינו משום שהמוכר היה מודה ללוקח שלא פרע ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ דהכי משמע דאין גובה קרן דומיא דרבית ובתוספתא (שם) נמי משמע דאפילו במלוה על פה קניס דקתני המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית כו' ובפ' המניח (ב"ק דף ל:) נמי מדמינן לההוא דקנסו גופן משום שבחן דמפסיד גוף הממון הוא הדין דקניס בגוף המלוה אע"פ שיש לדחות דהתם עבירה נעשית בגוף הממון יותר מכאן דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד ליה שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסו כלל ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקניס ותימה דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון (שמות כב) אע"פ שאין מרויחים יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל (סנהדרין דף כז.) כאביי דפסול והא דלא חשיב להו בפרק זה בורר (שם דף כד:) ה"נ לא חשיב לוה אלא הוי בכלל מלוה הבאה ברבית כדמפרש התם. מלוה הבאה ברבית והוא הדין נמי עדים בכלל ואין לפרש כגון שאין רבית מפורש בשטר אלא כתב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו הקרן עם הרבית והעדים לא ידעו דא"כ בסמוך דקאמר ר' יוחנן דמודו רבנן בשטרי חוב המוקדמין גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"נ נגזור שמא יגבה רבית בתורת קרן ואין לומר נמי דכיון שהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברין על לא תשימון כיון דיודעין העדים דבית דין לא יגבו על ידם רבית ולכך השטר כשר והא דתנן במתני' (לקמן דף עה:) דעדים עוברין היינו כשאין ניכר הרבית בשטר ויודעים עדים שיש בו רבית דהא אהאי שטרא גופי' אמרי' בפרק המניח (ב"ק דף ל:) ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף צד: ושם ד"ה וחכמים) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי (לעיל דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשרים דמוקמינן לה כר"מ אבל לרבנן גובה מזמן שני ולר"מ נמי היה גובה אי לאו משום דקניס ורבי יוחנן נמי לא קאמר דפסולים לרבנן אלא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או כגון שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשיפורא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר בכמה בשבת אלא בכמה בחדש:
קונסין אותו ואינו גובה וכו'. ואע"ג דאמרי' בפ' אע"פ (כתובות דף. ס:) הלכה כר"מ בגזירותיו היינו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו והכא קנס הוא דכה"ג נמי פסקו בהלכות [גדולות] כרבנן דר"מ במעוברת חבירו ומינקת חבירו דאם נשא יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולא כר"מ דאמר לא יחזיר עולמית (. סוטה דף כו.) דהוי קנסא וראיה מדבעי בהחולץ (יבמות דף לז.) אם אינסבא לכהן (לא) [אי] החמירו לגרש כיון שאינו יכול לחזור ולכנוס דגרושה אסורה לכהן [וע"ע תוס' זבחים קד. ד"ה א"ר עקיבא]:
אמר אביי לאו היינו דרבי אסי דאמר רבי אסי כו'. תימה מה ענין דר' אסי לכאן וי"ל דהכא לא מיבעיא ליה אי גבי ממשעבדי אי לא אלא משום דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי משום דלא ניתן ליכתב ומיבעיא ליה אי לא גבי ממשעבדי כיון דאין השטר מועיל אלא ע"פ הודאתו או דילמא גבי ועל זה בא אביי להביא מדרבי אסי דכי היכי דמודה בשטר מהני הודאתו לגבות ממשעבדי אע"פ שאם היה אומר מזויף הוא היה צריך קיום ה"נ הכא גבי פרדיסא ולא שייך כאן לגרוס אין צריך לקיימו אלא גרסי' לאו היינו דרבי אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים ולפי זה כשמקשה על רבא מההיא דלשבח קרקעות בלא רבא היה יכול להקשות מיד לכ"ע מ"ש הכא דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אינו נאמן כל זמן ששטר מכר בידו אלא נטר עד לבסוף ומקשה על רבא מגביית משעבדי השנוי בפירוש. בברייתא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקכו א מיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף י"ח:
קכז ב ג ד מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ו', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"א:
קכח ה מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו', ועי' במשנה למלך, סמ"ג לאוין קצו, טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ב סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף י"א:
קכט ו ז מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף ז':
קל ח ט מיי' פ"י מהל' מכירה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ה סעיף ז':
קלא י מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ח', סמ"ג עשין עג, טור ושו"ע חו"מ סי' ל"ט סעיף ו', וטור ושו"ע חו"מ סי' ק"נ סעיף א' וסעי' ב:
ראשונים נוספים
שטר שיש בו רבית. פרש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ורבית כך וכך לזמן פלוני ויש מכריעין כדבריו מדאמרי' אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון הכי נמי אם אין הרבית מפורש בשטר אפי' רבנן מודו שמא יגבה את הרבית, וא"ת אמאי קניס ר' מאיר והא לא עבוד ולא מידי שאין ב"ד גובין לו את הרבית התם משום דמשעת כתיבה עבד ליה שומא ואע"ג דלא מגבו ליה.
ויש מפרש האי אינו גובה דקאמר ר' מאיר ממשעבדי קאמר אבל מבני חרי גבי ולרבנן אפי' ממשעבדי גבי, ואי קשיא לך הרי עדיו פסולין לפי פרש"י ז"ל דתנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וקי"ל דכל חייבי מלקיות פסולין כדאמרי' ארבעין בכתפיה וכשר ואע"ג דנאו רשע דחמס הוא הא קיי"ל כאביי דאמר משומד אוכל נבלות לתיאבון פסול דלא בעינן רשע דחמס, ואם נפשך לומר א"כ למה שנינו מלוי ברבית ולא תנן עדים כיון דאוקימנא בדוכתא אימא מלוה הבאה לו ברבית אף עדים בכלל וכיון שכן היכי גב' מבני חרי לר' מאיר וממשעבדי לרבנן ויש להשיב ולומר שאין העדים נפסלים בכך משום דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים כההיא דאמרי' בפ"ק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אי נמי בעו הכרזה כפסולי דרבנן ובריתא בדלא אכרוז.
ואי קשיא לרבנן אמאי גבי ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכ"ת ניהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמ' ולפרוך כדאקשי אלא הא דא"ר יוחנן וכו' לאו קושי' היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אע"פ שחזר וכתב ברבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואע"פ שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ניתן ליכתב כלל. אי נמי דר' יוחנן מפרשא ליה טפי.
ויש מפרש מאי אינו גובה דקאמר ר' מאיר כלל לא, ולרבנן גבי מבני חרי בשחייב מודה אוי עפ"י עדים אחרים שיודפין ההלואה והביאו ראיה לדבריהם ממה ששנינו בתוספ' המוצא שטר שיש בו רבית יקרענה בא לב"ד יקרעוהו ואינה ראיה שאע"פ שגובין על פי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצוין לקרעו אף ב"ד קורעין אותו אבל אם הוציא מלוה שטרו בב"ד גובה את הקרן על פי שטר זה.
ולי נראה דברבית דאוריתא המלוה והלוה והערב והעדים כולן נפסלין והכא בשאין הרבית מפורשת בשטר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל רבית היה שם ולא ידעו הם או אנוסים היו מחמת נפשות וכן הן עצמן שאמרו במקום שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וחתמנו רבית.
ומה שהכריעו ואמרו שאם הרבית אינה מפורשת בשטר נימא גזרה שמא יגבה את הרבית כדאמרי' שמא יגבה מזמן ראשון [לא דמי דהתם] הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית אין בו אסור בקרן ואפי' טרף מן הלקוחות שהקרן ניתן ליכתב בדבית יש בו אסור ורבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא שלדברי המכריעין שטר שכתוב בו רבית סתם לרבנן אינו גובה כלל ואינן אלא מן המתמיהין, וההיא נמי דרמינן בפרק המניח את הכד לקנסו גופן אטו שבחן הכי משמע דאלו ברבית מפורשת כאן אין שבח לעולם כיון שאין גובה בו אלא קנסא דשומא בלחוד הוא דאיכא:
שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימת' פסולין פרש"י שאינו טורף ממשעבדי מכלל דמב"ח גבי ועיקר מדאמרי' אלא הא דא"ר יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מב"ח גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלו' ע"פ דמי ומאן דאוקמ' בשחייב מוד' אבל משו' האי טעמ' דלא ניתן ליכתב מפסיל שטר' לגמרי ואפי' מבני חרי לא דק דהאי טעמ' דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא נתן ליכתב ועוד דהוה לן למימר בגמ' זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרי' כמלוה ע"פ דמו משמע דכמלוה ע"פ הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא מלוה ע"פ הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטי' משום האי טעמא אלא שאינו ניבה מנכסים משועבדין.
אבל יש לדקדק, שהרי העדים פסולין שהקדימו הזמן אבל אפשר שהם כשרים כגון שלא הקדימו הזמן אלא שכתבו שטר ללוה בשטרא דלאו אקנייתא ולא לוה עד אחר זמן ואע"פ שאין כותבין שטר ללוה ולמלוה אנא א"כ הלוה בפנינו או מסר מיד אלא בשטרי דלאו אקניתא וכדרב אסי כל מאן דלא גמר לה לדרב אסי לאו רשע הוא, ועוד אפשר כגון דטעו בשיפורא בין מלא לחסר כגון שעמד המלך ביום ל' של אדר וכסבורין הם שבניסן עמד וכותבין באדר הבא שנה ראשונה והשטר מוקדם בטעות שאינן יודעין עבורו של חודש או שהיו אנוסים מחמת נפשות ונודע על פיהם או על פי אחרים וכמו שפירשתי אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שעבר פסולים הם שאין אלו ראוים לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה, ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוה אלא בניסן:
והמאוחרין כשרין. בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כולן בכלל מאוחרין הם וכשרים והוא דכתב ליה דאקנה בדאיתא בפר' מי שמת, ובירושלמי במסכת ראש השנה ובפרק בתרא דשביעית מי מודיע שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר מודיעין לא כן ארשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן בשאמרו [לא] חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו.
וה"פ: העדים מודיעין בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואקשי' והארשב"ל עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין נאמנים לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו ואע"פ שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדאיתמר נמי בגמרא דילן בכתובות אליבא דר' מאיר ופריק התם בשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתנו ליכתב אבל הכא דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון מזמן שני מיהא ניתן ליכתב וכיון שכן בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין לדברי הכל, והאי לישנא דעל זה תתמנו ועל זה לא חתמנו איתמר במס' גיטין בפר' השולח בענין אחר והוצרכתי לכתוב פירושו של זה הירושלמי מפני שהורגלו לטעות בו:
אמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. לא אשכחן עיקר' היכן אמר', וקשי' לן ניחוש לקנוני' כדאמרי' בפ"ק וקי"ל בכתובו' דהודא' בעל דין לגבי לקוחו' לאו הודא' היא ומשמ' דממה ששעבד אחר הודאה קאמ' וקמ"ל דלא אמרי' כיון דלאו סהדי מפקי לקלא לא יטרוף אלא אמרי' כיון דאיהי מוד' איהי משוי ליה שטר' למגב' נמי ממשעבדי ה"נ אע"ג דשט' לאו כדין הוא כיון דמודה ביה הוי שטר' וגבי ממשעבדי. א"נ בשאומר לויתי ופרעתי קאמר וס"ל מודה שכתבו אינו צריך לקיימו ואפילו לגבות ממשעבדי שאח"כ.
וכן פי' ר"ח לאו היינו דרב אסי דאמר לוה שמודה בשטר שכתבו אין מלוה צריך לקיימו ואף על פי שטוען פרעתי אינו נאמן וגבי המלוה ממשעבדי גם זה כן כיון שמודה בשטר זה אע"פ שטוען מכיר' בטלה היא יגבה אפי' ממשעבדי ע"כ ורבי' הגדול לא כתבה משום דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:
ר' יוסי אומר בין כך ובין כך, גובה את הקרן וגובה את הרבית: כלומר בנכרי שלוה מעות מישראל ונתגייר, בין זקפו ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפו, וכדמפרש טעמא דר' יוסי בגמ', שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, אבל בישראל שלוה מעות מנכרי, מודה ר' יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפו במלוה גובה את הרבית, ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית.
אמר רב הונא הלכה כר' יוסי: ובירושלמי (דפרקין ה"ה), פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מנכרי, דגרסינן התם, ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הנכרי ונתגייר, זקפו עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הרבית, ואם זקפו משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית, אמר ר' יעקב בר אחא מאי טעמא דבר קפרא, מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר, ע"כ.
אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דירושלמי, דיחיד הוא אצל ר' יוסי ורבנן.
ובנכרי שלוה מעות מישראל דאמר ר' יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית, יש מי שאומר דוקא שזקפו אבל לא זקפו לא, ויש מי שאומר אפילו לא זקפו, וזה נראה לי יותר, דכיון שלא זקפו עד שלא נתגייר מה לי זקפו מה לי לא זקפו, דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו, ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפה כפרעון ולא מסלקינן ליה בלא דהכא אפילו אבק רבית ליכא, וטעמא דכדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה איתיה אפילו בשלא זקפן, הלכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית, ועוד דאם איתא הוה להו לאפלוגי בדידה, במה דברים אמורים כשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, אלא משמע כדאמרן, כך נראה לי.
שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית: פירש רש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני [מנה ברבית], כך וכך לזמן פלוני. וסעד לדבריו יש, מדאמרינן בסמוך גבי שטרי חוב המוקדמין, אמר ר' יוחנן אפילו תימא רבנן, (ורבית) גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, ואם אין רבית מפורשת בשטר אף בהא ניגזור שמא יגבה את הרבית. וגובה ואינו גובה שאמרו, יש מפרשים ממשעבדי קאמרי, אבל מבני חרי אפילו ר' מאיר מודה.
וא"ת אם כן במה הוא גובה מן המשועבדים לרבנן, והלא עדיו פסולין הם ובני מלקות נינהו, משום דקא עברי אלאו דלא תשימון עליו נשך, וכל דארבעים בכתפיה אינו כשר. י"ל דעדים לא משמע להו דעברי נינהו בלא תשימון, דעל מלוה הוא דמשמע להו לאינשי, וכיון שכן לא מפסל לעדות ולשבועה בכך, וכדאמר בריש מכילתין (ה, ב), והא קא עבר בלא תחמוד, ופריקנא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואי נמי בעי הכרזה בפסולים דרבנן וברייתא בלא וא"ת עוד, לרבנן היאך גובה ממשעבדי, נימא לא ניתן ליכתב. לא היא, דכיון דכתוב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה, אע"פ שחזר וכתב ורבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו, ואע"פ שהריבית לא ניתן ליכתב, הקרן ניתן ליכתב, אבל בשטרי חוב המוקדמים זה הכתוב בו לא ניתן להכתב כלל.
ויש מפרשים, דגובה ואינו גובה מבני חרי קאמרי, דלר' מאיר קנסינן ליה ולא גבי כלל ואפילו חייב מודה, ולרבנן גובה מבני חרי כשחייב מודה או בעדים אחרים המעידים על אותה מלוה על פה. וראייתם מדתניא בתוספתא (פ"ה ה"ט), המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו, בא לבית דין יקרעוהו.
והרמב"ן ז"ל כתב דאינה ראיה, שאע"פ שגובין קרן על ידי שטר זה, כיון שהבעלים עצמם מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו, אבל אם הוציא מלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי, דאלו לבני חרי למה להו למנקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית, לימא מלוה שיש בה רבית ר' מאיר אומר אינו גובה וכו', וכי תימא. דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא, לר' מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבד ומבני חרי ולא ממשעבדי, לא היא, דלר' מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה, ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא לגבי קרן ממשעבדי, ואם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חרי ואינו גובה את הרבית, כיון שעקר חדושא בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חרי.
ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא, דכיון שהביאוה עם שטרי חוב המוקדמים דפסולים ולדמויי לה, וההיא דוקא פסולין לגבי משעבדי ולא לגבי בני חרי, דלכולי עלמא מבני חרי גבי, דאלמא אפילו לר' מאיר לא קנסינן ליה להפסיד לגמרי, הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי, ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמים אליבא כר' שמעון בן לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני.
והרמב"ן ז"ל כתב, דאלו היתה רבית מפורשת בשטר, כלן נפסלין כבר, ואינו גובה בשטר זה ממשעבדי, אלא הכא בשטר שאין הרבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותה רבית, אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם כך וכך, ואי נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמרו הן בעצמן כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות וכך וכך רבית יש בו דנאמנים (עי' כתובות יח, ב).
וא"ת אם כן ליגזור לרבנן שמא יגבה את הרבית, וכמו שגזרו בשטרי חוב המוקדמין שמא יגבה מזמן ראשון. י"ל דשאני (התם) [הכא], דאפילו יטרוף הרבית אין בו איסור בקרן, ואפילו יטרוף מן הלקוחות, שהקרן ניתן ליכתב, ואע"פ שיש בו אסור ברבית, רבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא, אבל התם אי גבי מזמן ראשון הרי טרף הכל שלא כדין מן הלקוחות, ולא ניתן להכתב כלל מן הזמן הראשון. ומ"מ מודה הוא הרב ז"ל דגובה את הקרן שאמרו, ממשועבדים קאמר.
הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין: פירש רש"י ז"ל פסולין לגבות בו ממשעבדי אבל מבני חרי מגבא גבי, וכן עקר, מדאמר נהי דלא גבי מזמן ראשון [ניגבו] מזמן שני, ואוקמה שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא, אבל לרבנן (מכר) [גבי] מן המשועבדים מזמן שני, ור' יוחנן נמי דאמר אפילו תימא רבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון, משמע דדוקא משום גזרה, (דמגבי) [דאי גבי] ביה מזמן שני מן הלקוחות אתי למגבי מזמן ראשון, ולענין גביית לקוחות, הא מבני חרי מגבא גבי דליכא גזרה כלל.
וא"ת והלא עדים פסולים הם שהקדימו השטר. וי"ל כגן שלא הקדימו השטר אלא שכתבו שטר ללוה אע"פ שלא היה מלוה עמו ובשטר דלא אקנייתא, וכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול, כדאמר רב אסי בפרקין קמא (יג, א) גבי מצא שטר חוב, ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומין זכין לו, ומאן דלא ידע דרב אסי לא מפסיל ולא רשע הוא. אי נמי כשטעו בין מלא לחסר. א"נ שהיו אנוסים מחמת נפשות, וכשאין כתב [ידם] יוצא ממקום אחר ונודע הדבר על פיהם.
ובירושלמי במסכת (ראש השנה) [שביעית פ"י ה"ג] אמרו, מי מודיע, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר מודיעים. לא כן אמר (ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן) (אמר ר' שמעון בן לקיש) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שהוחקרה עדותם בבית דין, תמן כשאמרו לא חתמנו כל עקר, ברם הכא אומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ, ובמס' ראש השנה פרק קמא (ב, א בד"ה אמר) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
הכי גרסינן: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים: ולא גרסינן מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן, ולא איתיידע היכא אמרה רב אסי. וא"ת והיאך גובה בהודאתו מנכסים משועבדים, ליחוש לקנוניא, דכל שחב לאחרים אינו נאמן, כדאמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א), לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י"ל דגובה מן המשועבדים ששעבד לאחר הודא קאמר, וקא משמע לן דאע"ג דלא נתקיים בחותמיו לא אמרינן כיון דלא סהדי מפקי לקלא לא יטרוף, אלא אמרינן כיון דמודי ביה הוי שטרא, דאיהו משוי ליה שטרא, והכי קאמר, כי היכי דאמר רב אסי דמשוינן ליה שטרא אפומא דידיה ואפילו לגבות ממשעבדי, הכי נמי משוינן ליה שטרא אפומיה, ואע"ג דטעין מכירה בטלה היא גובה אפילו ממשעבדי.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
אמר אביי ולאו היינו דר' אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים. מה דקשי' לי במה"ת דאי לר' יוסי גבי ממשעבדי לא שבקית חיי לכל ברי' דמי שמכר נכסי' ומטה ידו יזייף ויכתוב כי לויתי מפלוני כך וכך ויקדים זמן ההלואה לזמן המכר ויודה ויאמר כי אני כתבתי לו וכשר הוא ויטרפו לקוחות ויחלקו ביניהם. נ"ל דודאי כי אינו נאמן על הלקוחות שמה להם ללקוחות להפסיד בהודאתו של זה כיון שהשטר אינו מקוים נהי דהועילה לו הודאתו לחייב לעצמו אבל לא לחייב לאחרים והאי דאמרי' וגובה מנכסים משועבדים. הכין פירושא משעה שהודה בפני עדים כי אני כתבתי עשאו שטר מקוים עליו וגובה ממנו מיכן ואילך בין מבני חרי בין ממשעבדי אם ימכור נכסיו לאחרים מיכן ואילך ולא אמרי' תועיל לו הודאתו להיות עליו כמלוה על פה לגבות מבני חרי. ולא תהא כמלוה בשטר לגבות ממשעבדי אלא אמרי' בהודאת פיו שהיא כתבו עשאו עליו שטר מקוים וגבי נמי ממשעבדי. דמזבן מיכן ואילך אבל לעולם ממשעבדי דקדמי הודאתו לא גבי דלאו כל כמיני' לחייב אחרים בהודאתו:
תנו רבנן ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית יש למדין מכאן דהוא הדין גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ויש בו רבית מפורש ועד שלא זקפו במלוה מכר הגוי או נתן אותו שטר חוב לישראל דאסור אותו ישראל לגבות הרבית כגוי עצמו שנתגייר וכן היה אומר מורי. ואין הראיה מחוורת דשאני הכא שהגוי הזה הוא עצמו הלוה מעות אלו וכשגובה אותן עכשיו נראה רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ואף על פי שבשעת הלואה גוי היה השתא בשעת גוביינא ישראל הוא מה שאין כן בגוי שמכר חובו לישראל שהישראל הגובה אותו לא לוה כלום ואין כאן רבית מן הלוה למלוה. הריטב"א.
רבי יוסי אומר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית: כלומר בגוי שלוה מעות מישראל ונתגייר בין זקפן ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפן וכדמפרש טעמא דרבי יוסי בגמרא שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. אבל בישראל שלוה מעות מגוי מודה הוא רבי יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפן במלוה גובה ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית. ואמר רבא וכו' הלכה כרבי יוסי.
ובירושלמי פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מגוי דגרסינן התם רבי יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר זקפן עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית אמר רבי יעקב בר אחא טעמא דבר קפרא מכיון שאת מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר. עד כאן.
אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דבירושלמי דיחיד הוא אצל רבי יוסי ורבנן. ובגוי שלוה מעות מישראל דאמר רבי יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית יש מי שאומר דוקא שזקפן אבל לא זקפן לא.
ויש מי שאומר אפילו לא זקפן וזה נראה לי יותר דכיון שלא זקפן עד שלא נתגייר מה לי זקפן מה לי לא זקפן דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפן בפרעון ולא מסלקינן ליה בלא זוזי דהכא אפילו אבק רבית ליכא וטעמא דכדי שלא יאמרו דבשביל מעותיו נתגייר זה איתא אפילו בשלא זקפן הילכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית. ועוד דאם איתא הוה להו לאיפלוגי בדידיה במה דברים אמורים בשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אלא משמע כדאמרן כן נראה לי. הרשב"א.
שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה: יש מפרשים ואף על גב דאיסורא דאורייתא יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו וליתן לזה ולי נראה דאיסורא דרבנן בלחוד הוא כיון דחיוב הרבית הוא מזמן גיותו שיטה.
וזה לשון הריטב"א: וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. פירוש וכיון שאינו אלא מדרבנן ומפני מראית העין בעלמא יש לנו להתיר מהאי טעמא דרבי יוסי וכן הלכה. עד כאן.
שטר שיש בו רבית: פירש רש"י שכתוב בו רבית מפורש פלוני לוה מפלוני רבית לזמן פלוני. והקשו עליו דאם כן היכי אמרי רבנן שגובה את הקרן והלא עדים פסולין הן שעברו על לא תשימון עליו נשך. ויש שתירצו דלא מיפסלי בהכי מן הסתם דהא לא משמע להו לעדים לא תשימון אלא על המלוה וכתביה רחמנא בלשון רבים. אי נמי דקרא על בית דין קאי דמזהר להו רחמנא שלא יניחו לעשות הלואה זו או שלא יגבו אותה וכדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולא מיפסלי עדים אלא כשהתרו בהם קודם לכן וכן דעת הרמב"ם ויש ראיה לדבריו דהתם בסנהדרין לא אישתמיט תנא למיתני פסולה אלא בלוה ומלוה ולא בערב ועדים.
אבל רבינו הגדול הרמב"ן סובר שהעדים פסולין דלא תשימון דמיירי בלשון רבים אשימה דשטרא דעבדי עדים משמע להו לאינשי ואפילו לפי דעת הרמב"ם אין פירוש רש"י מחוור דהא ודאי לאו בשופטני וברשיעי עסקינן דיכתבו רבית מפורש בשטר שלהם ויחתמו עדים שכפרו באלהי ישראל וכי נפיק לבית דין או קרעי ליה לדרבי מאיר או מרעי ליה לרבית לדעת חכמים ועוד מדלא קתני שטר שכתוב בו רבית.
לפיכך הנכון כפירוש ר"י שיש בו רבית סתום שזקפוהו קרן ונודע על פי ידים אחרים שהעידו כן ולא ידעו עדי השטר בדבר ואפילו על פי עדי השטר עצמו משכחת נמי שאומרים שלא הרגישו ברבית אלא לאחר שמסרו השטר לידם והא פרישנא לה בבבא קמא בסייעתא ושמיא. הריטב"א.
וחכמים אומרים גובה את הקרן: יש מפרשים דגבי אפילו ממשעבדי. ואי קשיא לרבנן אמאי גבו ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכי תימא נהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמרא וליפרוק כדאקשי אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו'. לאו קושיא היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אף על פי שחזר וכתב מרבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואף על פי שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ביתן ליכתב כלל. אי נמי דרבי יוחנן מפרשא ליה טפי. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: וחכמים אומרים גובה את הקרן פירוש ואפילו מנכסים משועבדים כדמשמע מסוגיין להדיא והיינו דאמרינן דרבנן לא קנסי היתרא. והא דתני בתוספתא שטר שיש בו רבית שבא לבית דין יקרעוהו רבי מאיר היא אי נמי רבנן וכשהרבית מפורש בו ולדעת הרמב"ן דמשוי להו עדים פסולים. עד כאן.
ויש מפרשים דגובה ואינו גובה מבני חורין קאמר וראייתם מדתניא בתוספתא המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו וכו'. והרמב"ן כתב דאינה ראיה דאף על פי שגובין קרן על ידי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו אבל אם הוציא פלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי דאלו לבני חרי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית לימא מלוה שיש בה רבית רבי מאיר אומר אינו גובה וכו'
וכי תימא דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא לרבי מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבדן ומבני חרי ולא ממשעבדי. לא היא דלרבי מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא ליגבי קרן ממשעבדי ואם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חורין ואינו גובה את הרבית כיון שעיקר חדושן בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חורין.
ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכיון שהביאה עם שטרי חוב המוקדמין דפסולין ולדמוייה לה וההיא דוקא פסולים לגבי משעבדי ולא בני חורין דלכולי עלמא מבני חורין גבי דאלמא אף לרבי מאיר לא קנסיה ליה להפסיד לגמרי הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גבי ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמין אליבא דריש לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני. הרשב"א.
והא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין: פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימתה פסולין. פירש רש"י שאינו טורף ממשועבדים מכלל דמבני חורין גבי. ועיקר מדאמרינן אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מבני חורין גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלוה על פה דמי. ומאן דאוקמה בשחייב מודה אבל משום האי טעמא דלא ניתן ליכתב מפסיל שטרא לגמרי לא דק דהאי טעמא דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא ניתן ליכתב. ועוד דהוה לן למימר בגמרא זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרינן כמלוה על פה דמו משמע דכמלוה על פה הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא למלוה על פה הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטינן משום האי טעמא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדין. הרמב"ן.
והמאוחרין כשרים דאחולי אחליה לשעבודא קמא: ובשטרי מקח וממכר בין מוקדמין בין מאוחרים פסולים. ויש שטרי חוב מאוחרין פסוליה היכא דלא שיעבד ליה אלא נכסי דקנה עד ההוא יומא ולא שיעבד ליה נכסי דעתיד למיקני ואי מאחרי ליה לשטרא דילמא זבין לוה ארעתא בין זמן ההלואה לזמן הכתוב בשטר והוי משתעבדי ליה למלוה על ההוא שטרא שלא כדין לפיכך צריך לאיזדהורי בשטר מכר לכתוב יום המכירה בפירוש בכמה בחדש דאי כתיב בניסן סתמא דילמא הדר זבניה ניהליה בסוף ניסן ואיהו קטעין אין זבנתיה ניהלי בחד בניסן ואנא זבינתיה ניהלך בעשרה בניסן והדרית וזבנתיה מינך בעשרים בניסן והאי שטרא דאיתא בידי בר עשרים בניסן הוא.
ירושלמי. ולא הביאו רבינו זק"ל. עדים החתומים על השטר יכולין לאסהודי על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. עד כאן. הרמ"ך.
וכתב הרמב"ן דהכי פירושו הידים מודיעין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף, הר"ן. אמר הכותב אי בשאין כתב וכו' אפילו לעקור כל השטר נאמנין וכדאיתא בריש פרק ב' דכתובות ואם כן היכי אמרי בירושלמי דאין נאמנין אלא על קצת ענין השטר אבל הנכון דאפילו ביוצא הן נאמנים וכבר הארכתי בזה בקונטרסים עשיתי על זה הענין הלכה למעשה באושק"א והסכמתי בזה בראיות ברורות וכך הם דברי בעל העיטור והרז"ה ורבינו האי גאון.
וראיה ברורה מפרק גט פשוט דהא רבה גברא רבה הוא וכתב ידו יוצא מכמה דוכתי ומכמה עדים ואפילו הכי אמרינן דחוזר ומגיד בדבר שאפשר לטעות בו. וסוד זה הענין ואשר הביא אל הרמב"ן והתופסים דרכו לאוקמה בשאין כתב וכו' הנה הוא שחשבו שהנאמנות היה ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא בדבר שאפשר לטעות בו אבל כשישערו מתוך מה שנזכר בגט פשוט בעובדא דההיא איתתא דקאמרה לאו אנא הואי וכו' שלא האמינו העדים אלא בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם לאוקמה אפילו ביוצא. וכבר כתבתי כי בשאין כתב ידן יוצא מאי איריא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אפילו לעקור את הכל נאמנים ותו לא מידי. הר"ש די וידש.
וזה לשון הרמ"ך: נראה לומר אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר אם יש בשטר לשון מסופק ואין ידוע בבירור אם נשמע מלשון השטר שהעידו העדים על אותו דבר המסופק אם לא בהא הוא דמצו אינהו לאסהודי ואין בזה משום כיון שהגיד דלאו הגדה היא וכן כתבו הגאונים אף על גב דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר. ע"כ.
גזרה שמא יגבה מזמן ראשון: פירוש שילך לבית דין אחר שלא ידעו שהשטר הזה מוקדם והלקוחות לא ידעו גם כן בדבר ויגבה מהם מזמן ראשון הכתוב בשטר שלא כדין מה שאין כן בשטר שיש בו רבית דאפילו גבי לוה כוליה קרנא מיהת בהיתרא גבי ליה אליבא דרבנן. הריטב"א ז"ל.
ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שנין וכו'. ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא וכו': פירוש ולא היו עידי המשכונא קיימין גם לא היו שם עדים שיעידו שירד בה בתורת משכנתא שאם כן כל יורד ברשות אין לו חזקה כדאיתא בפרק חזקת הבתים. אזל אקנייה לבנו הקטן והדר זבניה ניהליה. ואמרינן זביני ודאי לא הוי זביני לפום פשטא נראה דלא הוי זביני מפני שמתנת הקטן קדמה והוא זכה בקרקע מחמת מתנה זו ואף על פי שלא נתנה לו אביו אלא כדי להבריחה מן הלוקח כדי שלא יזכה במקחו מכל מקום כיון שנתנה סתם לבנו זכה בה בנו דאי לא זכה בנו מאי אהנו ליה מעשיו ולא עוד אלא דלהכי אקנייה לבנו קטן משום דקונה ואינו מקנה.
אבל יש שפירשו דקטן עצמו לא זכה כל שנודע לנו בעדים כי מפני הברחה זו נתנה ואף על פי שלא פירש כלום בשעת המתנה דהא אנן סהדי דמחמת אונסא הוא דאקנייה ולהברחה בעלמא ולגבי מתנה בגילוי דעתא סגי והיינו רבותא דאמרינן הכא דאף על גב דקטן גופיה לא קנה זביניה לא הוי זביני דמתנת קטן הויא ליה מודעה דמחמת אונסא זבין ואף על גב דמודעה דזביני לא מהניא עד דאמר אשתמודענא ביה באונסיה והכא ליכא עדים דידעי דהאי לוקח הוה מפחיד ליה בהכי דאם כן לא הוה צריך לו למעבד הברחה אפילו הכי מאי דמסר מודעא מעיקרא דמחמת אונס זבין מתנת קטן חשיבא כאלו אשתמודענא באונסיה ובדין הוא דמצי לאקנויי לבנו גדול דהא לא מצי איהו לאקנויי לאחריני אלא דמעשה שהיה כך היה וכן דרך הוא המבריחים להקנות לקטן וזה דעת רבינו. הריטב"א.
וזה לשון הרמ"ך: ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין אכלה תלת שנין אמר ליה מלוה ללוה אי זבנתה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא וכו'. קם אקנייה לבנו קטן. בין דיהבה ניהליה במתנתא גליא ומפרסמא בין מתנתא טמירתא מודעה מיהא הויא לזביני דאידך ואף על גב דקטן לא קני לה לגמרי במתנתא טמירתא הילכך אף על גב דהדר זבנה למלוה אין לך מודעה גדולה מזו הילכך זביני ודאי הדרי. ואפשר לפרושי דמשום הכי אקנייה לבנו קטן קנין גמור כי היכי דלא תיפוק מתותי ידיה וליקום איהו בארעא עד דלהוי בריה גדול.
ויש מי שאמר מעשה שהיה כך היה ולאו דוקא לבנו קטן לענין דינא דידן קטן וגדול לענין מסירת מודעה הכל שוה. ואפשר לומר דיהבא לבנו קטן במתנה סתם בלא זמן בכתב ידו בלא עדים אי נמי בלא זמן בסהדי ואפילו אי הוה מיגליא מילתא למלוה דהוה תפיס לה למשכנתא דמיהב יהבה לבריה לא הוה מצי מלוה לערעורי עליה דקטן דכמאן דליתיה דמי.
ודחוק דאפשר דכיון דלא חתימי עליה סהדי לא מוקמינן לה בידיה דקטן לאפוקי מיניה דמלוה דאחזיק בה ואי בסהדי נמי ואיתנהו נשיילינהו לסהדי דמתנתא אימת כתבוה ואית לן ליהמונינהו כיון דלא כתיב ביה זמן בשטרא ולא עדיף מקטן שתקף בעבדיו וירד לשדה חברו שמוציאין אותו ממנה.
ופירושא קמא מיחזי עיקר דכי היכי דלא ליחזק בה בריה לאלתר הוא דאקנייה לבנו קטן קנין גמור לגמרי. ואי הוה מקני לה לבנו גדול אפשר דהוה מחזיק בה לאלתר והוה מפיק לאבוה מינה וצריך עיון על כל דברים אלו.
הא דאמר רבי אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים: לא אשכחן עיקרה היכן אמרה וקשיא לן ניחוש לקנוניא כדאמרינן בפרק קמא וקיימא לן בכתובות דהודאת בעל דין לגבי לקוחות לאו הודאה היא. ומשמע דממה ששעבד אחר הודאה קאמר וקמשמע לן דלא אמרינן כיון דלאו סהדי מפקי לקלא לא יטרוף אלא אמרינן כיון דאיהו מודה איהו משוי ליה לשטרא למגבה נמי ממשעבדי הכא נמי אף על גב דשטרא לאו כדין הוא כיון דמודה ביה הוי שטרא וגבי ממשעבדי.
אי נמי בשאומר לויתי ופרעתי קאמר וסבירא ליה מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ואפילו לגבות ממשעבדי שאחר כך וכן פירש רבינו חננאל. לאו היינו דרב אסי דאמר לוה שמודה בשטר שכתבו אין מלוה צריך לקיימו. ואף על פי שטוען פרעתי אינו נאמן וגבי המלוה ממשעבדי גם זה כן כיון שמודה בשטר זה אף על פי שטוען מכירה בטלה היא יגבה אפילו ממשעבדי. עד כאן. ורבינו הגדול לא כתבה משום דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. הרמב"ן.
וזה לשון הרשב"א: לא גרסינן מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו. אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן. עד כאן לשונו.
וזה לשון הראב"ד: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אינו וכו'. הא מילתא דרב אסי לא ידענא היכא. ונראה לי דלאו רב אסי היא אלא רב הונא הוא דשמעינן ליה הכי בכתובות פרק ב' והכי קאמר כיון דשמענא ליה דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים אלמא נתבע גופיה קא משוי ליה שטרא הכא נמי הא קא מודה ואמאי לא הוי שטרא. אמר ליה רבא הכי השתא כי אמר רב הונא הכי במידי דניתן ליכתב אלא שטוען עליו טענת פרוע או תנאי או מודעא או כל מידי דנתבע גופיה מודה ביה דניתן ליכתב ואפילו אם אין הנתבע מודה כגון אנוסים היינו קטנים היינו כיון שלא נודע שהוא כדבריהם לאו כל כמינהו דפסלי לשטרא אבל הכא כבר נודע שאין המכר כלום ולא ניתן ליכתב הילכך הודאתו בכתיבת השטר לאו כלום הוא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: מעות מאי כמלוה בשטר דמו וגובה ממשעבדי או כמלוה על פה דמו ואינו גובה אלא מבני חורין אמר אביי לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. כך הגירסא במקצת הספרים וכן גירסת רש"י.
ואיתא דגרסי לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים והכל דרך אחד דמימרא דרב אסי איתא בכתובות כלשון הגירסא הראשונה אלא דהכא מפרש תלמודא דלרב אסי כיון שאין צריך לקיימו גובה בו מנכסים משועבדים ודרך התלמוד לשנות הלשון או להוסיף פירוש כדי לבאר ענינו ולכלהו נסחי קשיא לי מה ענין זה אצל זה דהתם טעמא דרב אסי משום דקיום שטרות דרבנן ואף על פי שהיה יכול לומר מזויף הוא מדרבנן כיון שהודה בו שהוא שטר כשר שוב אינו נאמן לפסלו ולומר שהוא פרוע והרי הוא לגבי משעבדי בכחו כשהודו בו גם כן הלקוחות שאינו מזויף דליכא למיחש לקנוניא דלוה אבל הכא בשטר מכר זה אין לנו דבר מכל זה אלא לענין אחר הוא לגמרי שהשטר מקויים בבית דין אלא שנתבטל כחו לענין המכר וקא מיבעיא לן אם נתבטל כחו לענין האחריות או לא. ויוד דהא לית הילכתא כרב אסי ומה ראיה מביא אביי מדבריו.
ויש אומרים דקים לן שאם רצה המוכר לומר שפרע האחריות ההוא נאמן ולענין זה דמי כמלוה על פה ומיבעיא לן כשהוא מודה שלא פרעו אם יהיה בכחו לגבי נכסים משועבדים ואף על פי שאין לקוחות יודעים אם פרעו או לא. ומייתינן דומיא מדרב אסי דסבירא ליה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רצה לפסלו לומר שהוא מזויף הרשות בידו ואפילו הכי כשהודה בו שאינו מזויף שוב אינו נאמן לפסלו לומר שפרעו וגובים בו מנכסים משועבדים ומהניא הודאתו שגובין בו מנכסים משועבדים הכא נמי בשטר זה אף על פי שאין בו תועלת אלא על פיו שאלו רצה היה יכול לומר פרעתי כיון שהוא מודה שלא פרעו גובין בו מנכסים משועבדים.
ואין פירוש זה נכון דהא ודאי אם תמצא לומר שיכול לומר פרעתי פשיטא שאינו גובה מנכסים משועבדים דקיימא לן טוענין ללוקח ואין הודאתו של זה כלום במקום שחב לאחרים ופירש רב אסי נמי אינו גובה מנכסים משועבדים אלא כשהודו הם שאינו מזוייף ולא נתפרע. ועוד דאדרבה כיון דתלמודא לא בעי הכא אלא לענין אם גובה מבני חורין כמלוה על פה או מנכסים משועבדים כמלוה בשטר מכלל דקים ליה דלגבי פרעון דיניה כמלוה בשטר שאינו יכול לומר פרעתי דאי לאו הכי הוה ליה למיבעי מעיקרא אם טוען חבירו פרעתי מהו לגבי בני חורין כמלוה על פה דמי ונאמן או כמלוה בשטר דמי ואינו נאמן ואם תמצא לומר שאינו נאמן לומר פרעתי מהו לענין משעבדי.
אלא ודאי דתלמודא השתא דלית ליה טעמא דלא ניתן ליכתב קים ליה שאינו יכול לומר פרעתי דאמרינן ליה אי פרעתיה שטרך בידיה מאי בעי ומספקא ליה כיון שאינו יכול לומר פרעתי אם עומד בכחו לענין משעבדי ואף על פי שנתבטל כחו ואינו עושה כלום לענין המכר אף לענין האחריות אינו עושה מעשה שטר לגבות ממשעבדי והיינו דאמר ליה לאו היינו דרב אסי דאמר דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה בו מנכסים משועבדים דאלמא אף על פי שהשטר מעצמו אינו כלום כיון שהודה בו שהוא מקויים ואינו נאמן לומר פרעתי גובין בו מנכסים משועבדים הכא נמי אף על פי שהשטר בטל עיקר כחו לענין המכר שהיה עיקרו של שטר כיון שאינו נאמן לומר פרעתי על האחריות אף הוא בכחו לענין שיגבה בו ממשעבדי. ואמר ליה מי דמי התם ניתן ליכתב כיון שהודה בו שאינו מזויף דין הוא שיעמוד בכל כחו מה שאין כן בזו שלא ניתן ליכתב לענין המכר שהוא עיקר השטר וכיון שלא ניתן ליכתב כמאן דליתיה דמי אף לפרעון ולכל דבר והיינו דאותביה מדתניא לשבח קרקעות דקתני שגובה את הקרן מנכסים משועבדים מפני האחריות שבו אלמא אף על גב דמכר מעיקרו בטל דמכר שדה שאינה שלו השטר עומד בכחו לאחריות שבו לנכסים משועבדים כיון שאינו נאמן לומר פרעתי דודאי היינו טעמא דהתם וזו לראיה דהכא נמי לא היה יכול לומר פרעתי דאי לא מאי קושיא אלא ודאי כדאמרן. והרבה פירושים נאמרו בשמועה זה אבל זהו הנראה לי נכון. והילכתא דכמלוה על פה דמי כיון שלא ניתן ליכתב. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: וזוזי גבי מוכר כמלוה על פה דמי ולא גבי להו ממשעבדי דהא לא ניתן ליכתב ההוא שטרא אלא להצילו מאונסו שלא יחזיק בה בתורת שהיא שלו משום הכי צריך כל איניש לאיזדהורי כדמשכן ארעא או מידי לחבריה לטפי מתלת שנין דלימחי ביה כל תלת שנין או דלכתוב ליה מלוה שטר הודאה שאינו יורד בה בתורת מקח אלא בתורת משכונא ולעולם לא אהא נאמן לומר לקוחה היא בתורת תזקה בידי כל זמן ששטר הודאה זה בידך. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה