בבא מציעא ע א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אונהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא בשעת שבירה אטו במנהגא תליא מילתא משום דמתניתא תניא מנהגא אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית אמר ליה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו אמר ליה אימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה ההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה בי מר שמואל תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה שקיל אגרא ושקיל פחתא אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא אמר ליה כי הא באפילו בדקנני נמי שרי למיעבד דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת גמעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד תנו רבנן דקרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה זו היא מדת כל אדם אמר ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר ליה מותבינן להו בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא א"ל והא קא כליא קרנא אמר ליה מר היכי עביד אמר ליה בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל דבר מסוים לא דלמא פקדון נינהו ואתי מריה יהיב סימנין ושקיל ליה אמר רב אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי אלא אמר רב אשי החזינן גברא דמשפו נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהבינן להו ניהליה בבי דינא:
רש"י
עריכהונהגו בני כופרא - בעלי ספינה קרי בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת:
אגרא בשעת משיכה - נותנין אותם מיד ואע"פ שקיבל שכרה. נותן לו פגרא לכשתשבר:
אטו במנהגא תליא מילתא - היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה כולה:
משום דמתניתא תניא - דמותר כדקתני שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא: ה"ג משום דמתניתא תניא מנהגא:
בתר שבקייהו - אחר אביהן לבית הקברות:
גופא דעובדא - שראית את מר שמואל נוהג כן שהעדת זאת בשמו הא ודאי פשיטא דלא שמעתא איתמר הכי בפירוש אלא מכלל שראית אותו נוהג. העדת כן:
דההוא דודא - קלחת שקורין קלדיר"א:
דבני מר עוקבא - יתומים היו:
תקיל ויהיב לה תקיל ושקיל לה - היה משכירה לאחרים ושקלה כשהוא מוסרה להם וחוזר ומקבלה במשקל אם חסר נחושתה משלמין לו דמי חסרונה ויהיב ליה דמי אגר:
פחתא - חסרון נחושתה ואי ס"ד אסור להלוותן בריבית אי אגרא לא פחתא למה נותנין שכר הואיל ומקבלין עליהם השוכרין פחת נחושתה:
בדיקנני - ביתומים גדולים שנתמלא זקנם ואינן קרוים יתומים שרי:
דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשתא - פחת דמי הנחשת שנשאר כדמפרש ואזיל דכל מה דמיקלי נחשא בצרי דמיה אע"פ שמשלמין את חוסר המשקל יש פחת בנחשת הנותר בו הנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו פחותים:
קרוב לשכר - שהיו יתומים נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסור לאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה:
ויהבינן להו זוזא זוזא - לסעודת אכילתם:
דהבא פריכא - גרוטאות של זהב דודאי שלו הן ואינן פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וכיון דעשיר הוא ויש לו לגבות ממנו אם יאבדו מעותיו יהבינן להו נהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד:
דמשפו ניכסיה - שנכסיו שקטין אצלו ואין ערעור על קרקעותיו דמשפו כמו (ישעיהו יג) על הר נשפה שאו נס ומתרגמינן על טורא שליוא:
בבי דינא - בפני ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד:
תוספות
עריכהמעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לוה דקעבר בלא תשיך (דברים כג) אלא דעדיפא פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר:
דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. משמע אע"ג דקא מקבל נותן עליה זולא ויוקרא הוה אסור משום דאחריות על המקבל אף על גב דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה אלא דוקא משום פחת דחוסכא דנחשא שרי ליקח שכר והא דשרי לעיל (דף סט:) נמי בספינא אגרא ופגרא היינו משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפירש לעיל שמותר ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן יוקרא וזולא דא"כ למה היה צריך כאן לקבל חוסכא דנחשא לא יקבל אלא זולא ועוד דאמרינן לעיל (דף סח:) ותרי תילתי בהפסד ותילתא באגר למה ליה למיעבד הכי ליקבל עליה הנותן זולא ולישתרי אפילו יהא כל אחריות על המקבל והא דאמרינן לעיל (דף סד.) גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן כיון שמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא התם שאני דמכר גמור הוא:
אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל. תימה דהיכי שקיל ע"י סימנא הא מצי האי למימר לקוח הוא בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה שלום (יבמות קטו: ושם ד"ה וכן) גבי שומשמי דטוען נפקד דידיה שקלתנהו והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב (כתובות פה: ושם ד"ה ועוד) ועוד גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם דלא אמיד לחודיה דיי אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני נמי בהדיה דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודה פי' כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו':
עין משפט ונר מצוה
עריכהקא א ב מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה י"א, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ו סעיף ג':
קב ג מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה י"ד, ומיי' פי"א מהל' נחלות הלכה א', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף י"ח, וטור ושו"ע חו"מ סי' ר"צ סעיף ח':
קג ד מיי' פ"ה מהל' מלוה הלכה ח', סמ"ג לאוין קצג:
קד ה מיי' פ"ד מהל' מלוה הלכה י"ד, ומיי' פי"א מהל' נחלות הלכה א', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"צ סעיף ח':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. כבר נתפרש בירושלמי דא"ל פסידא עלך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים.
ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה ה"ל רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל.
ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מניהו בהו לאו רבית דאוריתא הוא א"נ זוזי פקדון נינהו בעסק ואתריותיהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאוריתא הוא אלא מניהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור:
אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון הוא גביה ואתי מאריה ויהיב סימניה שקיל ליה. שמעינן מהא דמפקיד מידי גבי חבריה ויהיב סימניה שקיל ליה מניה בסימנא ואפילו מיתמי ואפילו מלקוחות כגון האי דממשכן גבי יתמי ואפילו הכי משום סימנא יהבי' ליה.
והיינו דאמרי' בכתובות [פ"ה ע"ב] ההוא דאפקיד שב מרגניתא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא עובדא לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ושמעי' מינה דאע"ג דאמיד מהדר דאנת"ה אנן לא נקבל אלא מגברא דאמיד והיינו דקאמרי' ועוד, ולא כדברי המפרשים דחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו.
וה"פ: דההוא גברא אפקיד בסהדא שב מרגניתא בי חסא ואין העדים מכירים אותם בטביעות עינא או שמכירים הם אותם אלא שלא ראו עכשיו בידם של יתומים, ואיכא סהדי אחריני דחזו להו בידם והם טוענים אחריני נינהו והנהו אהדרינהו אבונא נהלך, וא"ל אפקינהו דחזינהו סהדי דפקדון אם מכירים אותן ואנון אמרי כדו לא מפקינן וכעובדא דרמאי דפומבדיתא דפרק חזקת ואמרינן עלה ראה תניא ומצי למימר אחריני נינהו אבל מכיון דיהיב סימנא והעדים המעידים שראו אותם בידן עכשיו אומר שיש בהן אותו סימן שזה נותן לא מצי למימר הנהו ליתניהו גבן ואחרינן נינהו דהא יהיב סימן מובהק דהנהו נינהו דאפקדינהו גבי דאבוהון ולא יכלי למיטען חזר אבינו ולקחן ממך דכיון דאיכא עדי פקדון וראה ליכא שום מיגו דהיכא דאיכא עדים וראה דאפי' רחר דלא אומן אין לו חזקה כדאיתא בפר' חזקת הבתים והאי סימנא משוי ליה ראה (והם הכי) [וה"ה] נמי דכדאיתיה בחיים לא מהימן, כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל במפקיד (ג"כ) [וכן] כתב ר"ח ז"ל.
ומה שאמרו חדא דלא אמיד לאו למימרא דמשום ההוא טעמא בלחוד מפקי' מיתמי שהרי מקרא מלא הוא מתרושש והון רב, אלא ה"ק בידוע שאינן שלהם דהא איכא עדי פקדון ורגלים לדבר דלא אמיד, וא"ת משום אומדנא לא מפקינן הא יהיב סימנא וטעמא בתרא עיקר, ורוב "ועוד" האמורין בתלמוד הם אמורין על דרך זו, וזה הפי' הנכון וכל הנוטה ממנו טועה.
ואף בשמעתין נמי חיישינן דילמא מאן דאפקיד האי דבר מסויים גבי האי גברא בסהדי אפקדיה גביה ואנן סהדי דאיתיה גבייהו דיתמי ואין אנו יכולים לומר להד"מ ואי יהיב סימנא שקיל ליה דהוה ליה איכא עדים וראה כדפרישנא, ומיהו בלא"ה לא שקיל ליה דאי אית ליה עדי פקדון לא מצי למימר לן אפיקו דנחזיוה דאנן יד יתומים אנן וכדו לא מפקינן אבל על כרחינו אין אנו יכולין לומר להד"מ וליתיה גבן דסהדי אנן וא"א לכפור עדות, ואי קשיא דהבא פריכא נמי ליחוש למדת משקלותיו דהוי סימן כדאמרי' גבי מציאה לא קשיא דהכא לא מהדרי' אלא בסימנין מובהקין וקל הוא שהקילו במציאה להחזיר בכל סימן.
ואיכא דקשיא ליה ומאי נפקא מינה הא עשו בו תקנת השוק ואי יהיב סימניה ושקיל ליה מאי דיהבו ביה מהדר להו דהא משכנתא עשו בה תקנת השוק וניחא לן הכא לא עשו בו תקנת השוק משום דעיקר אסמכתינהו לאו אדהבא הוא אלא אעסקא הוא דהאי גברא לא יכיל לאיעשוקי בהאי זוזי בעסקא אחרינא וכ"ש למישתי בהו שיכרא ואם מת אינו נעשה מטלטנין אצל בניו אלמא לאו אמשכון הוי עיקר אסמכתינהו אלא אעיסקא ולא עשו תקנת השוק אלא במקום שעיקר אסמכתא דידיה ושעבודיה אהאי מידי דשקל מיניה כדאיתא בגמ' בדוכתא ומשכנתא עיקר אסמכתיה עלה שאין בה אחת מכל אלו, והראב"ד ז"ל כתבה כן ועיקר, ולא כדברי האומרין שאין תקנת השוק אלא בגנב דלאו מילתא היא:
מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית: נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה, לפי שהאפטרופא אינו נוטל ברבית והיתומים אינן מחוייבים במצות, גם הם בעצמם אינן מלוין כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישו, אפילו לדברי מי שאומר (יבמות קיד, א) קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, וכן אין זה בכלל מה שאמרו (שם) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אינם עושים בידים האסור, ואינו דומה למה שאמרו (שם), מניחן תולש מניחן זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, דהתם הא קא עביד בידים דבר האסור לו לכשיגדל. ורב נחמן נמי לא אמר ליה שעובר האפוטרופוס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה.
ומהא משמע, דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא, ואפילו לרב נחמן, דאי לא, לימא ליה הא אפילו למאי דסבירא ליה אבק רבית הוא, ומעות של יתומים מותר להלוותן באבק רבית, וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר (ה"ח) [רבית] דרבנן, וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וליתא, דהא ודאי [נראה לי דלאו _ ש"מ] רבית קצוצה היא, והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכי, אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה, דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי, הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא.
מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד: פירשו בירושלמי דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך, ואפילו הכי אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עסקא, דהא מיניה וביה יהיב ליה, (ולא אניסי' ומינאי) [וכי יהיב ליה לאיעסוקי ביה, ואי] בעי למשתי ביה שכרא, מרי עסקא מעכב על ידיה, ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו (לקמן קד, ב).
אבל דבר מסויים לא, דילמא איניש אחרינא אפקדיה גביה ואתו מרייהו ויהבי סימנא ושקלי: וא"ת והלא עשו בו תקנת השוק ואפילו יהיב סימנא יהבי דמיהן ושקלי, דאמרינן התם בפרק הגוזל (ב"ק קטו, א) דעשו תקנת השוק במשכונא. ויש מתרצים, שלא עשו תקנת השוק בנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא, דכיון דשלח ביה יד הוי ליה גזלן, וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. והראב"ד תירץ שלא עשו תקנת השוק אלא במכר או במשכון, שכל עצמו אינו סומך אלא על זה, אבל כאן שאין עקר הבטחתו אמשכון אלא על העסק, ואלו רצה מקבל להוציאו בדברים אחרים בעל העסק מעכב עליו (לקמן קע, ב) לא עשו בו תקנת השוק, וזה הנכון.
וא"ת, ואם בא ונתן סימן מאי הוי, והלא הכלי נתון תחת יד אפטרופא, וכי אמר ליה בעל הכלי אפקיה דניחזייה, לימא ליה כדי לא מפיקנא דמשוית ליה ראה, וכדאמר בפרק חזקת הבתים ברמאי דפומבדיתא (ב"ב מו, א), וכל דליכא עדים וראה אינו נאמן. וי"ל, דכל שיש עדי פקדון והבעלים נותנים סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו, הרי זה כראה, דאטו אי אתו סהדי ואמרי סימן פלוני וסימן פלוני הוה, וראו אותו אותן עדים באותן סימנים מי לא מהדרינן ליה, דהא איכא עדים וראה, אם כן השתא נמי אנן סהדי דידיה, ולא מצינו למכבש עדותן. ולא עוד, אלא אפילו הגדילו היתומים והביא זה עדי פקדון ויהב סימן מובהק דידיה, היתומים בעצמן עדי ראיה דידיה, דלא אברו סהדי אלא לשקרא.
ותדע לך, מדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ל, א), ההוא דאמר ליה לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנה מינך, אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה, והתם לא הוו עדי אבות לתובע, מדאיצטריך למימר ליה את מי לא מודית לי, ואפילו הכי כיון שזה לא חסר אלא עדים וזה הלוקח (עדיו) [מודה], הרי זה מודה כאלו יש לו עדים. ואמרינן נמי בכתובות פרק הכותב (פה, ב). ההוא גברא דאפקיד (שב מרגניתא) [כסא דכספא] בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא עובדא קמיה דרב נחמן, אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, ועקר טעמא התם משום דיהיב סימנא, וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואע"ג דליכא ראיה, כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא, אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה, והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר, חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עקר טעמא, דהא כתיב (משלי יג, ז) יש מתרושש והון רב, אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה, וכולה טעמא בסימנא תלי. וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בסייעתא דשמיא.
וא"ת אם כן אפילו דהבא פריכא נמי לא, דדילמא יהיב סימנא במשקל וכדקיימא לן בפרק אלו מציאות (כג, ב) דמשקל הוי סימן. לא היא, דהתם גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו, אבל הכא דוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא. והא דאמרינן דכי יהיב סימנא מהדרינן ליה דאנן משוינן ליה וראה, הני מילי בדיהיב סימנא ממש, אבל אי אמר אפקוה דלחזייה הני סהדי וידעי ליה בטביעות עינא לא מפקינן ליה. [ד]השתא מיהא אנן לא ידעינן ביה דדידיה הוא, ואמרינן ליה כדי לא מפקינן ליה כדאמרינן התם בחזקת הבתים.
ויהבינן ליה בבי דינא: פירש רש"י ז"ל, בפני בית דין שיש כח בידם (להפסיד) [להפקיר] נכסי המקבל אצל היתומים, ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מחוור בעיני, דאבק רבית הוא, וכשתקנו לא לגבי יתומים תקנו, וכל אבק רבית התירו אצל היתומים, ומה לנו לבית דין ואלו היה רבית דאורייתא היו צריכים לבית דין שיפקיעו ממונו של המקבל. ועוד, דאם כן היינו צריכים לבית דין חשוב וראוי להפקיע, וכדאמרינן בעלמא גבי פרוזבול בפרק השולח (גיטין לו, ב), ובנדרים פרק ארבעה נדרים גבי אסמכתא (כז, ב).
אלא נראה לי, דלא להפקר ממון המקבל אצל היתומים קאמר, אלא כדי ליתן רשות לאפטרופא להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים להתעסק בו. וכעניין ששנינו בברייתא פרק הנזקין (גיטין נב, א), ואין אפטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וכולה ברייתא, ואמרו עלה בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד) אלא אם כן נטלו רשות מבית דין, כך נראה לי.
אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא ונהגו בני כופרא אגרא בשעת מכירה ופגרא בשעת שבירה: כך הגירסא הנכונה. כלומר שאין מקבלין אחריות כדאיתא בעינה והא אחריות שמקבלין כדפגרא אינו בדמים של עכשיו אלא בדמים שהיא שוה בשעת השבירה. ורש"י גורס אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ופירש שפורעין השכר מיד ולכשתשבר פורעין דמיה. והגירסא הראשונה היא הנכונה.
ואיתא בנסחי דוקני ופרכינן אטו במנהגא תליא מילתא ומהדרינן משום דמתניתא איפכא תניא. כן גירסת כל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל. אבל הוא ז"ל גורס דמתניתא מנהגא תניא ופירש שאין טעם פסק זה של רב פפא מפני מנהג בני כופרא אלא משום דמתניתא דלעיל תניא כמנהגא דכיון שלא עשאן דמים מחיים אלא לאחר מיתה מותר וכדפריש רב ששת. ולפירוש זה עדיין קשה אמאי קאמר רב פפא נהגו בני כופרא.
וגירסת הספרים היא הנכונה והכי פירושו דהא דתלי רב פפא טעמא דידיה במנהג בני כופרא שהן בעלי הספינות משום דמתניתא דאייתי רב ששת איפכא תניא ולא כמו שהיה שונה רב ששת ומתניתא דייקא הכי קתני אין מקבלין צאן ברזל מישראל כיצד ישראל השם פרה מחברו ואמר לו פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין ואני אעלה לך סלע בחדש אסור לפי שעשאה דמים ומיהו לא פליגא אדרב פפא דרב פפא מיירי בשלא עשאה דמים מעכשיו כלל אלא כמנהג בני כופרא שהיו מקבלין השוכרין אחריות דלאחר שבירה כשעת שבירה כדאמר רב פפא פגרא בשעת שבירה והיינו וקאמר ספינתא אגרא ופגרא כעין שנהגו בני כופרא וכו' ואפשר דרב דשתיק לעיל ולא השיב מן הברייתא מפני שהיה מסופק בגירסת הברייתא אם כלשונו של רב ששת או כלשון שגורס רב פפא מעתה.
לענין פסק הלכה כל שקבל אחריות ואפילו דיוקרא וזולא רבית קצוצה. קבל אחריות דלאחר מיתה בלחוד ועשאה דמים כשעת משיכה אבק רבית. לא עשאה דמים מחיים ולא קבל אחריות אלא בשעת שבירה מותר. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: והילכתא ספינה אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא כמו ששוה בשעת שבירה דלא כמתניתא. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בני כופרא פירוש בני הכפרים. אגרא בשעת משיכה. כלומר מה שהתנו בשעת המשיכה פגרא בשעת שבירה. ואית דגרסי כשעת שבירה ותרווייהו חד טעמא נינהו. אטו במנהגא תליא מילתא דינא הכי הוא ומשום דמתניתא לא תניא איכא מנהגא כלומר שלא פירש במתניתא דרב ששת אי זו שומא יתן אם אותה ששוה בשעת שבירה או אותה ששוה בשעת שכירה. ומתחזי דהאי שומא כשעת משיכה היא שהרי השם בהמה לחברו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר קתני והאי שומא בשעת משיכה היא והם לא נהגו כן אלא כשעת שבירה מפני שהיו אומרים כיון דאלו היתה קיימת חוזרת בעיניה בפחתה אינו משלם אלא כמי שהיתה שוה סמוך לשבירתה וההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה שמואל תקיל ויהיב תקיל ושקיל וכל כמה שהיה פוחת מן המשקל היה נוטל מן השוכר ונוטל עוד שכרו והלא זה מחיים אפילו עושה אותו בדמים שהרי אינו חוזר בעין בפחתו שהרי משלם לו דמי פחתו ואיך היה נוטל שכרו. אלא משום חוסכא דנחשא הוא דמקבל עליה שאפילו במה שנשאר ממשקל הדוד נפחתו דמיו משום דמיקלי בנורא דהיינו ככחש בהמה. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאה דמים לאחר מיתה. יש מפרשים שאם מתה ישלם כשעת משיכה ואף על פי שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בינתים. ויש מפרשים דאם הזולה או כחשה בינתים לא משלם כלום ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה כדאמרינן לעיל גבי מרא.
ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי הפירוש הראשון דהא קתני הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אלמא מהשתא קוצץ לה דמים ואף על פי שמשלם לו בשעת משיכה כיון שאינו חייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה ואף על פי ששאר שוכרין אינן חייבין בכך הרי אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן.
ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן שכן כתב לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר. עד כאן.
ועל כן נהגו בני כופרא להחמיר שלא ליטול פגרא אלא כשעת שבירה ומשום דברייתא תניא איפכא דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה. וגירסאות יש דגורסים כן משום דמתניתא איפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל שמפרש כן. ואף על פי שהוא גורס בבני כופרי משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת משיכה או כשעת שבירה ואף על פי שנראה שהיו קוצצין בדמים שהיא שוה עכשיו מדקתני הרי היא עשויה עלי בשלשים דינרין אפילו כן היו מחמירין שלא לשלם אלא כשעת שבירה ולפי דברי מי שאומר דאינו משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה אני אומר שיש לדחוק שעכשיו הוא ששמין לאחר מלאכה זו שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו באומד לשלשים דינרין ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם. עד כאן.
והרמב"ן ז"ל כתב כפירוש שני. והיינו דאמרינן בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזולא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים. ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי סלקא דעתך למימר ביתומים והא כל של דבריהם לא גזרו בהן דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דלאו דוקא קרוב לשכר וכו' אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא.
ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קסלקא דעתיה דרב ענן דאי אסור אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן הוה מצי למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קאמר ליה דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום.
וזה לשון הרשב"א: מעות של יתומים מותר להלותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אינן חייבין במצות גם הם בעצמן אינם מלוים כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישן אפילו לדברי האומר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו וכן אין זה בכלל מה שאמרו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אין עושין בידים האיסור ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הב לי מפתח דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו לכשיגדיל.
ורב נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה ומהא משמע דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא ואפילו לרב נחמן דאי לא לימא ליה הא אפילו למאי דסביר לך אבק רבית הוא ומעות של יתומים מותר להלותן באבק רבית וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ולאו דוקא אלא הוא הדין לכל שאר רבית דרבנן וכן הסכימו הגאונים. וליתא דהא ודאי נראה לי דלאו רבית קצוצה היא והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכין אלא קושטא דמילתא קאמר ליה דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים וכו'. לפום פשטא משמע דאפילו ברבית דאורייתא שרי וטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם אנו אין אנו מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכא דאזהר רחמנא למלוה אזהר ללוה ולערב ולעדים אבל היכא דליכא איסורא לגבי מלוה ליכא איסורא לערב ולעדים ולסרסור ואף על גב דקטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו הא בשר שחוטות נינהו וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר ליה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא דליהוי להו רווחא יתמי דאכלי לאו דידהו וכו' כלומר מוטב שימותו ברעב ולא יאכלו על ידינו זוזי דרביתא דליתו למיסרך בה לכי גדלי.
והאי לישנא דרב נחמן מוכח דמודה רב נחמן שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ניספי להו כעין איסורא דאי לאו הכי הוה ליה למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן ומדלא קאמר הכי שמעינן שהמלוה מעות של יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון עליו נשך ולא משום לא תשיך ולא אסור מלוה ברבית מדרבנן ונפקא מינה דלא מפסיל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וזה ברור וכן דעת רבותי.
אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה דההוא דודא דבני רב עוקבא וכו' עד מה נפשך אי אגרא לא פחתא אי פחתא לאו אגרא. כלומר דאלו שוכר לא מחייב בפחתא דהא להכי יהיב אגרא והני כיון דיהבי פחתא אגרא דיהיב רבית הוה. ומיהו אינו אלא אבק רבית דרבנן ולאו רבית דאורייתא כיון שלא עשאוה דמים לגמרי ואינן חייבין באונסיה אלא בפחתא בעלמא והא דמייתי מינה רב ענן ראיה דסבירא ליה לשמואל דמעות של יתומים מותר להלוותן אפילו ברבית דאורייתא ואף על גב דאינהו לא מפקדי בהכי ואנן לא מפקדינן נמי מדאורייתא ממון של יתומים אפילו הכי לא שרו רבנן בהכי דמיחזי כאן דמוזיף ברבית דאורייתא אבל אבק רבית דרבנן שרי והיינו דמייתי ראיה מהאי עובדא דדודא דבני רב עוקבא דקסלקא דעתיה דהוה ביה רבית דרבנן.
אמר ליה בהא אפילו בדיקנני שרי דהא קא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. פירוש שהנחשת הנשאר שם מתקלקל ונפחתין דמיו ועליה הוא דיהבי אגרא דאינהו לא משלמי אלא פחתא בלחוד אבל חוסכא דנחשא ליתמי הוא דמפסיד והוה ליה כספינתא דאגרא ופגרא כמנהגא דבני כופרא והא נמי עדיפא מההיא טובא דאלו התם מקבלי עלייהו פגרא דכולה משעת שבירה מיהת והכא לא מקבלי אלא פחת שנפחת מחמת תשמיש ואפילו משלמי ליה בדמים דשעת משיכה אין בכך כלום וכן הלכה. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ליתומים ורחוק להפסד ונראה לומר דהוא הדין במעות הקדש נמי וצריך עיון. מיהו נהי נמי דליכא איסורא משום רביתא אבל מכל מקום היכא דקיימי הנהו זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק בהן כלל כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מיצטרכו ליה זוזי וליכא דיהיב להו כך כתב רבינו האיי גאון בספר מקח וממכר שער ס'. עד כאן.
הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כבר נתפרש בירושלמי דאמר ליה פסידא עליך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים. ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה הוה ליה רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא. אי נמי זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צאן ברזל ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש רש"י לתת אותן למתעסק ושיטלו היתומים פלגא באגר ולא יטלו בהפסד כלל אלא דליקבל עליה מתעסק כולא פסידא דכיון דכי ליתא רווחא ליכא ליה למתעסק למיתן להו ולא מידי ורווחא דיהיב להו מיניה וביה הוא אין זה אלא אבק רבית דרבנן ואבק רבית דרבנן שרי בדיתמי דלא גזרו בהן רבנן וכן נראה בירושלמי שאמרו שם קרוב לשכר ורחוק להפסד דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך ואין זה נכון חדא דאם כן אמאי נקט האי לישנא לימא מותר להלוותן ברבית של דבריהם. ועוד דהא בהאי גוונא רבית קצוצה היא דכיון דמתעסק מקבל עליה כולה פסידא ואחריות כל העסק עליו זו מלאכה גמורה היא וכל מאי דיהיב אפילו מיניה וביה רבית קצוצה היא. ועוד מאי האי דקתני לקמן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע פשיטא דמאן דיזיף ברבית דרבנן רשע הוא וכל שכן הא דהוי רבית דאורייתא.
ועוד דכיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד היינו מאן דשקיל באגר ולא שקיל בהפסד אם כן קרוב להפסד ורחוק לשכר היינו דשקיל בהפסד ולא שקיל באגר והיכי קרי ליה חסיד הא ודאי זה חסיד שוטה הוא ועוד דאם כן קרוב לזה ולזה היינו מאן דשקיל פלגא באגר ופלגא בהפסד והיכי קרי ליה מדת כל אדם דהא איכא אבק רבית דרבנן כדתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר.
לכך הנכון לפרש בזה דמשום דאמור רבנן דבדיקנני דינא דעיסקא דשרו רבנן היינו דלישקלו בעלים או תילתא באגר ופלגא בהפסד או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכדאיתא לעיל בעובדא דרב עיליש וכל דשקלי בעלים פלגא בהפסד וטפי מתילתא באגר ולא מטי לפלגא באגר זהו קרוב לשכר ורחוק להפסד וזהו מה שהתירו חכמים במעות של יתומים שאין בזה אבק רבית כיון דלא שקל פלגא באגרא אלא שהוא ממעט מן השיעור שקצצו חכמים מפני עמלו וטרחו ובעלמא מאן דעביד הכי נקרא רשע ומאן דלא בעי למשקל תילתא באגר אלא פחות מכאן ושקיל פלגא בהפסד זהו חסיד שהוא קרוב להפסד ורחוק לשכר וכשעושה כשיעור דאמור רבנן זהו קרוב לזה ולזה משום דרבנן אמרו תרי דיני חדא תילתא באגר ופלגא בהפסד וזהו הנקרא רחוק לזה ולזה רחוק לשכר שאינו נוטל מחצה כשיעור מעות הפקדון ורחוק להפסד דפסידא לא שכיח. וכי הוי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד זהו קרוב לזה ולזה קרוב לשכר דשקיל פלגא דידיה דנפיל בחולקיה וקרוב להפסד דדרי עליה תרי תילתי. ולפירוש זה אין הירושלמי הולך כשיטת הגמרא דילן. אי נמי דהכי פירושו כי המתעסק אומר לבעל העסק רובא דפסידא עלך דתשקול תרי תילתי ורווחא דידי ובאידך דתשקול ביה פלגא. מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: תנו רבנן אדם המקבל עסק מחברו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע שעובר על דברי חכמים שהוא נוטל פלגא באגר ואינו נוטל כלל בהפסד נמצא דהאי עיסקא כולה היא מלוה ונותן לו שכר מעותיו ורבנן תקינו דליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ולא ישקול אלא פלגא באגר ודארי תרי תילתי בהפסד ואי לא דארי בהפסד אלא פלגא לא לשקול באגר אלא תילתא וזהו קרוב לזה ולזה קרוב להפסד שאם יפסיד בסחורה יהיה הכל למלוה ולא ללוה ואם ירויח יהיה לו קצת בשכר מחצה או שליש או רביע. חסיד שאינו חושב הלוה אלא כאלו הוא שליח. קרוב לזה ולזה מפורש דהיינו או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד. ורחוק לזה ולזה. ואמר שני לשונות משום דאי בעי שקיל תילתא באגר ופלגא בהפסד שהם שני עניינים. אי נמי יש מפרשים רחוק לזה ולזה דשקיל תילתא באגר ותילתא בהפסד. ולאו מילתא היא דהא קא עבר על תקנת חכמים שבמצא שהוא טורח בשליש העסק שהוא פקדון בחנם לפי שהוא מלוה לו שני שלישי העסק. עד כאן.
אבל דבר מסוים לא: ואם תאמר והלא עשו בו תקנת השוק ובו'. ויש מתרצים שלא עשו תקנת השוק דנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא דכיון דשלח בה יד הוה ליה גזלן וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. הרשב"א.
וה"ר יהונתן תירץ דאפילו הכי איבעי להו לבי דינא למעבד מילתא שלא יבא על ידם פסידא לאינשי דהיינו בעל הפקדון. אי נמי הא אמרינן בתקנת השוק דישבע זה כמה הוציא ויטול והכא לא מצי משתבעי שהרי יתומים קטנים הם ואין אנו יודעין כמה היה להם על זה ושמא לא יהיה בית דין קיים דלישתבעי אינהו ואם יכתבו בית דין שטר על זה שכך וכך דינר מסרו בית דין על משכונות אלו אכתי איכא למיחש דילמא מרכס שטרא ופסדי יתמי הילכך דבר מסויים לא נקטינן מיניה. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: אבל דבר מסויים לא. וקשה והא קיימא לן עשו תקנת השוק בגנב וגזלן אם אינו מפורסם וכו'. ויש מי שתירץ קושיא זו מפני שהיתומים צריכים שבועה כמה הוציאו עליו ויתמי לאו בני שבועה נינהו. ואי אמרת ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא. וכמה שגגות יש בזה התירוץ חדא דקאמר לאו בני אשתבועי נינהו ואי הכי ליקום חפצא בידייהו עד דיהוי בני אשתבועי ודקאמר ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא ולעביד להו שטרא בסהדי וליקיימו חתימות ידייהו דתו לא צריכי שבועה כלל. ולישתבעי בית דין נמי דקאמר טעותא הוא אטו אי הוו בית דין דמסהדי מי איכא שבועה כלל. אלא תירוצא דמילתא משום דלא הוי לא כמכר ולא כמשכון אלא אחריותא בעלמא הוא משום דעיקר שעבודא דיתמי אעיקרא דעיסקא הוא דההוא גברא לא שרי ליה למישתי ביה שכרא ולא ליחודי עסקא לנפשיה אלא רווחא לתרווייהו ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואלו היה מכר או משכון אין בו אחד מכל אלו הילכך אין דנין בו תקנת השוק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ויש הקשה ואפילו איכא עידי פקדון וראה מאי הוי כיון דהא דאפקדיה גבן לא הוה דידיה כי משכניה גבן הוה ליה שולח יד בפקדון ונקרא גזלן ובגזלן עשו תקנת השוק ואפילו במשכנתא ואפילו שוה מנה במנה כדאיתא בפרק הגוזל. והנכון בזה דאפילו תימא בשולח יד בפקדון כי האי דלא עבד ביה חסרון גזלן הוא לא עשו תקנת השוק אלא בגנב וגזלן גמור אבל לא בכיוצא בזה וכל שכן הא דלא חשוב גזלן אלא כשומר שמסר לשומר שהרי דעתו לפדותו שאינו אלא להבטיחנו על העסק שהוא מקבל ומעיסקא גופיה פריק ליה דפסידא דעיסקא לא שכיחא. והרמב"ן פירש דבמשכנתא כי האי שאין כל סמיכתנו על המשכון אלא על העסק שנתנו לא עשו בו תקנת השוק וכמדומה לי שאין צורך. עד כאן.
וכי אתי מרי דפקדונא ויהיב סימנא והאי לא טעין ולא מידי. אי נמי דהאי לא אמיד משתבע האיך דלא זבניה ניהליה ושקיל ליה. הראב"ד ז"ל.
דילמא פקדון נינהו ואתא מאריה יהיב סימניה ושקיל ליה: שמע מינה דבסימנא מפקינן ואפילו מיתמי ועיקרו בכתובות בפרק הכותב. בשקלים בתלמוד ארץ ישראל רב אדא בר זבינא איתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לרבי מני אמר ליה איבעית דליהוי פסידא עלך ורווחא ליתמי ולך שרי. רבי חייא בר אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי ועבד כן אגרא ביניה ובין יתמי והפסידא עליה דיתמי.
תוספתא הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שקנה ומכר נותן לו בעל כרחו. (המבטל) המקבל שדה מחברו חייב לשפות לו. (המבטל) המקבל ספינת חברו וחנותו עלו בתיקו. וקיימא לן תיקו דממונא לקולא וחולקין. ויש אומרים פטור. רבינו חננאל.
ולא מקבל שמתא דרבנן עליה: כגון מי שנתחייב בבית דין והוא מסרב ומשמתין ליה בבית דין וכגון הנושא ונותן במעות ולא משך וחזר בו וקבל מי שפרע אלו וכיוצא בהן. אבל הטוען על חברו ונתחייב שבועה בבית דין ונשבע לו לא אמור רבנן. רבינו חננאל. וכן כתב ה"ר יהונתן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה