חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק ב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שני עושין פסין

דף יז עמוד בעריכה

הא כתיבנא לעיל מה שהקשו בתוספ' היכי מכשרי' הכא בפסי ביראות פרוץ מרובה על העומד דהא בין לרב פפא בין לרב הונא בריה דרב יהושע לא אמר רחמנא דנפרוץ רובא ואלו ביראות הם רשות היחיד גמור' מן התור' ואפי' ברשו' הרבים כדאי' לקמן בפרקי' אלא שחז"ל לא התירו אלא לעולי רגלי' ולטלטל ולצורך בהמת' בלבד והזורק מתוכה לרשות הרבים או מרשו' הרבי' לתוכ' חייב:

ויש מי שתירץ בזה דמדאוריית' אפי' פרוץ מרוב' על העומד כשר כיון שיש במקו' אחר שיעור רחב מחיצ' ודאמרי' לעיל הכי אמר רחמנא לא תפרוץ רובא זהו מדינא דרבנן דרחמנ' אגמרי' למשה מסיני שכן עתידין חכמי' לתקן ואשכחן כיוצ' בו בפ"ק דמכילתין דאמרי' כי אתאי הלכת' לרובו ולמיעטו ולמקפי ולשאינו מקפיד והנהו לאו מדאוריי' נינהו דלית לן מדאוריי' אלא רובו המקפיד אלא ודאי כדאמרן ואין זה מחוור והתם בפ"ק הכי אמרי' דאתאי הילכת' לחלוק שיש בין רובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד ומה שאנו אומרי' וכדר' יצחק ר"ל כמו שפי' לנו רבי יצחק כי זהו מן התור' והנכון יותר כשיטת התוס' כי מחיצו' הלכ' למשה מסיני ואין כולם שוות שהרי אתה רואה בפי' תקרה יורד וסותם ואמרינן גוד אחית ואין בקיעת גמלים מבטלה ובמחיצות דעלמא ואפילו הן גדולות כמה מבטלתן בקיעת גדיים הכא נמי כך היא דין של תורה דכל שיש מחיצו' שלימו' בזויות שיעור אמה לכל צד כעין פסי ביראות שפס א' חשובה מחיצה גמורה ולא תפסל בשום פרצה בעול' ובאו חכמי' ואסרו שלא לטלטל בו אלא לצורך עולי רגלים או לדבר מצוה וכדבעי' למימר קמן:

שמנה נראי' כשנים עשר:    פי' כי הד' שבזויות נראין כשמנה כל אחד עשוי כמין צינור וארבע פשוטין באמצע. גבהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועביין כל שהוא פירשו רוב הפרשני' דהא דבעינן רחבן ששה זהו בדיומדין עצמן אבל בפשוטין לא בעי כולי האי כיון שאינם כאן אלא למעט האויר שבלתיים שלא יהא יותר מעשר לר' מאיר ויש מהם שפירשו דכיון דלא קתני תנא שיעורא אין להם שום שיעור ברחב ובמשהו סגי להוי וכן אמרו בירושלמי פסין אין להם שיעור על כרחין על הפשוטין קאמר ויש שפירשו דצריכין רחב ג' או ד' שהוא דבר חשוב ומה כאמר בירושלמי לא שאין להם שיעור כלל אלא שאין להם שיעו' ששנינו בדיומדין ולכולהו פירושי ק"ל טובא אמאי לא אמרי' דאתי אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא ומבטיל לה שהרי אין כאן אפי' עומד כפרוץ משתי ואפי' היה רחבן של פשוטין ו' פשי' גופא והנכון דכל עומד דבר חשיב אינו מתבטל באויר הכא והכא מדאורייתא והראייה ממחיצת כלאים שאמרו לעיל דמד' טפחים ולמעלה מותר לזרוע כנגדו ואע"פ שהפרוץ מרובה עליו מכל צד ורבנן הוא דאחמירו לעניין שבת והכא בפסי ביראות אוקמיה על דין תורה לצורך מצוה ולפי זה מסייעין לומר דבעינן רחב הפשוטין ד' טפחים לרשב"ג או ג' טפחים לרבנן כפי מה שהתירו גבי כלאים אבל מדברי רש"י ז"ל נראה כי היא דכי קתני רחבן ששה אפשוטין קאי:

אחת נכנסת ואחת יוצאת:    פירוש שיהא אמות שבנתיים שוחקות מותר להקריב לבאר ה"ג דרבנן לא שרי פסין לבור אלא לבאר כדאיתא לקמן. ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ואמר בתלמודא שהוא שתי אמות ואם הקריב הפסין לחלל הבור יותר משיעור זה אסרו חכמים לטלטל בו כלל ואפי' לצורך הבהמה דחיישי' דילמא ממטי לדלי בתוכה ומפיק לי' חוץ לפסין שהי' ר"ה או כרמלי' וי"א שזה השיעו' נתנו לכל דבר ואפי' לטלאים וגדיים וכי יצא בהם צריך זה השיעור וגם אפי' לגמלים די כשיעור זה מדקתני האי תנא מילתא פסיקתא ואע"פ שבשיעור זה של פרה אין בו כדי ראשו ורובו של גמל לא דקדקו חכמי' בדב' ושיערו בפרה ששיעורה בינוני ולא חלקו בדיניהם וכן הוא בירושלמי בפי' ומה שאמר בברייתא בהמה שראשה ורובה בפנים אובסין אותה בפנים ופרישנא דגבי גמל תניא דאלמא בעי' בגמל כדי ראשו ורובו לאו דוקא אלא שיעורא דעלמא נקט וכן פוסק הראב"ד ז"ל אבל יש מרבותי שסוברין שלא שיערו בפרה אלא לכל שהוא דכוותה או אפי' פחות ממנ' להחמי' אבל לרוב מינה כגון גמל או סוס וכיוצא בו צריך שיעור ראשו ורובו לעולם. ומותר להרחיק כל שהוא פירש כל מה שהוא ואפילו שיעיר ודומה לו הא. דאמרי' בפרק בתרא אלו דברים אוסרין בכל שהן ואינו ר"ל במשהו דהא ההוא תנא בעי דבר שבמנין כדאי' התם אלא פירושו כמה שהן:


דף יח עמוד אעריכה

ובלבד שירב' בפסין בפי' בעי' שלא יהא שם לעול' בין פס לפס או יותר מעשר לר' מאי' ויות' מי"ג לר' יהודא. ויש שפירשו דדוקא כדי צרכן או אפי' יותר תוך בית סאתי' אבל צריך שלא יהא שם בית סאתים פנוי שהם מחיצות חכמים בפחות מג' טפחים עדיפא מפסין וכדאמרי' לקמן אומ' חבלים לשיירא כלומ' אבל לא פסין חנניה אומר חבלים לבור ולא פסים ואעפ"כ לא התירו בשיירא אלא כדי צרכן ולא התירו בית סאתים פנוי בי לא התירו בית סאתים פנוי בשום מחיצות שאינם גמורות אבל ר"י ז"ל סובר דברי' כפשוטן דלרבנן התירו אפי' ביותר מעש' מכדי צרכן כמו שירצו כדכת' מלת' פסיקת'. ובמ' ירחיק כל שהו' והטעם דגבי פסי ביראות הקילו לצורך מינה כדי שהקילו להתיר בו פרוץ מרובה על העומד מה שלא התירו בחבלים דשיירא כיון שאינו לדבר מצוה ועוד נותנין טעם יפה בדבר לגבי שיירא כיון דכל מקום ראוי להם לעשות בו היקף לחנייתם אין לנו להתיר להם אלא כדי צרכם ואם באו לכאן רבים ועשו היקף גדול כדי צרכם וכשלת להם הניחו זה ההיקף ואח"כ באו אנשים מועט' שההוקף הזה גדול להם מאד שיהא בו פנוי בית סאתים הרי יכול לעשות להם הקף כדי צרכם במקום אחד אבל בביראות אי אפשר לומר שכל מי שיבא יחפור לו באר ויעשה לו פסין כפי מה שהם מעט או הרבה כדי צרכן הלכך התירו לעשות לכל אדם לעשות היקף כמו שירצו שאם באו יחידים לכאן ומצאו היקף גדול שעשו אחרים שהיו מרובים שיוכלו אלו לשבת אות' וכיון דהא מדאורייתא שרי משלך נתנו לך והעמידוהו על דין תורה. היינו סברא דרבנן דפליגי עליה דר' יהוד' אבל ר' יהודא היה מחמיר בכאן יותר משיירא משום דהוו מחיצות גרועות שהפרוץ מרובה ולפיכך לא התירו אלא בית סאתים לאחד או לשנים ומשם ואילך כפי חשבון זה כעין מה שאמר ר' יוסי בנו בחבלים דשיירא ואע"ג דהתם התיר ר' יהודא לשיירא כל צורכם שאני התם דמחיצות גמורות יותר שאין הפרוץ מרובה בהם והוא בפחות פחו' מג' טפחים שהוא כלבוד וכסתום גמור וכן עיקר מדלא אשתמיטו בשום משנה ושום ברייתא ושום אמורא לומר שלא התירו חכמי' בית סאתי' פנוי ושבקוה למתני' כפשטה:

גמרא לימא מתני' דלא כחנני' דתניא עושין פסין לבור וכ"ש חבלים בפחו' פחות מג' דעדיפי וחבלים לשיירא:    פירוש ולא פסין חנניה אמר חבלים לבור ולא פסין והשתא ללישנא קמא קושיין משום דליכא לשווייה חלוק בין בור לבאר ובור לאו דוקא ומסברא פרכינן אבל לאיידך לישנא פרכי' מדיוקא דלישנא מדלא קתני ופסין לבאר וכדאמרי' להדיא איכא דאמרי מדלא קתני חנניה או' כו'. לימא מתני' דלא כר' עקיבא פי' וה"ה דהוה יכול לומ' דלא כת"ק דחנניה אלא משום דכיון דלא ידעי' מצי נקט ר' עקיבא דאפשר דהיינו ת"ק דחנניה ועוד אית לן למימ' הכי כיון דבעלמא כולהו סתמי אליבא דר' עקיבא. באר מים חיים דפסיקא ליה למנקטיה במילתא פסיקתא כיון דשרי בין לרבים בין ליחיד אבל מכונסין דלא פסיק להו למשרינהו ליחיד לא קתני.

כל השיתין פטורין מן המעשר:    פירוש שיתין הם תאנים גרועים ופירש"י ז"ל דפטורין מן המעשר דמצד גריעותן אין עם הארץ מקפיד על עישורן חוץ מן הדיופרא פי' דחשיבא טפי או משום דמלתא דתיוהא חייס עלייהו ואינן מעשרין והראב"ד ז"ל פי' טעמא דפטורין מלעשר דאגב גריעותו מפקר להו במקומו והפקר פטור מן המעש' אבל דיופר' חשיבי ליה טפי ולא מפקר להו וכן נראה פירושו בירושלמי.

דא"ר אמי אחור למעשה בראשית:    פי' דרוש לשון צרה כלומר שתי צורות עשית לי. בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתי' וייצר פי' בשני יודין דמשמ' שתי יצירות אלא למ"ד זנב מאי וייצר דהא ליכא אלא חדא יציר' כן פרש"י ז"ל ועל כרחין אית לן לפרושי הכי והקשו בתוספות מכאן על מה שפרש"י ז"ל בפ"ק דכתובות גבי ברכת יוצר האדם ואשר יצר דאיכא דבריך חדא ואיכא דבריך תרתי דמפרש תלמודא הא כמאן דסבר שתי יצירות הוי והא כמאן דסבר חדא יצירה הוי ופירש"י ז"ל דמר סבר שתי יצירות הוי היינו כמ"ד זנב ומר סבר חדא יצירה הוי כמ"ד פרצוף ואלו הכא אמרי' איפכא ויש לתרץ דהתם לעניין ברכות משמע לן דמאן דמצריך שתי ברכות היינו מפני שהיו יצירות בשתי פעמים כי בתחלה היה זנב ולבסוף עשה מן הזנב פרצוף אבל למאן דאמר פרצוף אע"ג דהיו בתחלתו שתי יצירות כיון שביחד נבראו ובציור א' אין כאן אלא ברכה אחת אבל הכא בעי' לומר דלמאן דאמר פרצוף היינו דכת' וייצר בשני יודי"ן כלומר שתחלת יצירתו היה בשתי יצירות זכר ונקבה אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר דהא לא מיירי קרא אלא על תחלת היצירה ומיהו עדיין קשה ממה שאומר שם התלמוד דכ"ע חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלי' ומר סבר בתר מעשה אזלינן. וכיון דפרש"י ז"ל דמאן דאמר חדא יצירה הואי היינו מאן דאמר פרצוף היכי שייך לומר בה מחשבה ומעשה דהא לא איתמר הכי אלא למאן דאמר זנב כדאית' לקמן. ויש לדחות דהכי קאמר דכולי עלמא חדא יצירה הואי והיינו זנב דלהא קרינן חדא יצירה ואף לעניין ברכה ולא כדס"ד. ומר סבר בתר מעשה אזלינן:


דף יח עמוד בעריכה

וכל ההולך אחרי אשה בנהר אין לו חלק לעול' הבא:    פרש"י ז"ל כשהיא אשת איש:

ה"ג אלא מעת' באלישע דכתב ויקם וילך אחריה. ול"ג אלקנה דליכא שום קרא דכתב הכי באלקנה:

ולא אחורי בית הכנסת כבר פירשנו במסכת ברכות בס"ד:

שנאמר ולא אמר איה אלוה עושי כו': פי' ולעיל מינה כתיב כי רצץ עזב דלים כלו' רצץ ביתם ומעזבם מה טעם משום ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות כו' ורש"י ז"ל פי' בע"א דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות פי' בשם י"ה שקורי' אותו ככתבו שנאמר כל הנשמה תהלל יה פרש"י ז"ל שם יה מותר לכל הנשמה לברך בו ולהזכירו בתפלה אבל שם בן ד' אותיות לא הותר לזכרו כל אדם אלא לכהני' בבית המקדש בלבד. ור"ח ז"ל פי' דדריש כל הנשמה בדג"ש המ"ם לשון הארץ הלזו הנשמה:


דף יט עמוד בעריכה

אמר רב פפא בבור ח' כולי עלמא לא פליגי דלא בעי' פשוטין:    פי' פשוטין דנקטי' לרבי יהודא לאו דוקא דהא לקמן מיבעי' לן ולא איפשיט' לן שפיר אלא הכא לא דק ומשום ר' מאיר נקט לה ואין הכוונ' לומר אלא דמיעוט החלל או בפשוטים או בדיומדין וכשחלל הבור ח' אמות והוא נותן ב' אמות לכל צד כדי ראש' ורובה של פרה נמצא בין הכל י"ב עשר' אמות וכשנותן דיומר אמה מכאן ודיומר אמה מכאן נמצא שבין הדיומרין עשר אמות בלבד ואינו צריך שום פשוטין ושו' מיעוט שאף ר"מ מתיר לתת חלל עשר בין הדיומרין. בור י"ב פי' שיש בחללו י"ב אמות דכ"ע צא פליגי דבעי' פשוטין פי' דבעי' למעט החלל כי כשחלל הבור י"ב ואת' נותן לכל צד אמות בין הדיומר לבור הרי הכל י"ו אמות הילכך כשהדיומר מכאן אמה ודיומר מכאן אמה נשארו ד' אמות ריוח בנתים ואפי' לרבי יהודא צריך למעט שלא הת ר רבי יהודה אלא י"ג אמה ושליש ריוח בלבד שזהו רחב ב' רבקות של ח' בהמות כי פליגי מח' ועד י"ב. פי' כי פליגי כשיש בחלל הביר מח' אמות ולמעלה ועד י"ב אמות ולא י"ב אמות שלימות דכל שיש בו יותר מא' כלל צריך מיעוט לרבי מאיר כי בח' אמות מצומצמות יש חלל עשר בין דיומר לדיומד כדפריש לעיל וכל שתוסיף על חלל א' שום דבר כשיעור מה שתוסיף בזה יתרבה הריוח שבין דיומר ודיומר ויהא ביניהם יותר מעשר:

ואלו לרבי יהודא אפילו יש בחלל הבור י"א אמה ושליש אין צריך למעט כי כשחלל הבו' י"א אמות ושליש ותתן לכל צד ב' אמות יהיה בין הכל ט"ו אמה ושליש הן לשני הדיומרין ב' אמות יהא ריוח שביניהן י"ג אמה ושליש ובשיעור הזה מתיר ר' יהודה ומיהו ודאי כל שיש יותר מי"א אמה ושליש ברוחב הבור יתרבה האויר שבין הדיומרין לרבי יהודא וצריך למעטו ולכך אני מפרש לך בכאן מח' ועד י"ב ולא י"ב שלמות כלל דלרבי מאיר בעינן פשוטין ולר' יהודה לא בעינן מיעוט כלל ופרכינן מאי קמ"ל רב פפא פשיט' פי' דמברייתא דלעיל שמעינן הכי דהא פירש לן ברייתא דשיעור רחב בהמה הוא אמה ושני שלישין. וממילא ידעי' דרבקות דרבי מאיר הם עשר אמות ורבקות דרבי יהודא י"ג אמה ושליש ומינה שמעינן ממילא שלא התיר א' מהם לתת בין הדיומרין ריוח יותר מזה השיעור ומברייתא נמי דלעיל שמעי' דבין הפסין וחלל הבור לכל צד יש שתי אמות דהיינו שיעור ראש' ורובה של פר' וא"כ מה אנו למדין מדברי רב פפא וכי חושיבנ' אתא לאשמועי' ופרקי' דרב פפא ברייתא לא שמיעא ליה ופירשה למתני' מסברא דנפשיה ומיהו בתר הכי שמעא לברייתא דלעיל דהא פירשה לנו כדאי' לעיל בהדיא. אמר רב פפא יתרות על י"ג כו' כן פי' בתוספת או אפשר דרב פפא לא שמיעא ליה ברייתא לעולם ולישנא דלעיל לישנא דתלמודא דפריש לה מכלל דברי רב פפא דהכא ויש כיוצא בזה בתלמוד וכן פי' הראב"ד ז"ל.

בעא מיניה אביי מרבה האריך בדיומרין כשיעור פשוטין לרבי מאיר מהו כשיש בין דיומר לדיומר יותר מעשר אמות וצריך למעטו בפשוטין כדאמרן אם רצה למעט אותו כשיאריך א' מן הדיומרין או שניהם עד שיעמידנו כעשר מצומצמו' או פחות אפשר לו לעשות כן או על כל פנים בעי לעשות פשוטין בנתים ומשום דלרבי מאיר לא שמעי ליה במתני' אלא פשוטין לא ידעינן אי קפידא הוא או מראה מקום הוא בעלמא ולאו דווקא. וא"ת ומאי מספקא לן פשיטא דפשוטין לאו דוקא דמאי רבותא דפשוטין כי מה שפירש"י ז"ל דדילמא פשוטין נקט דוקא משום דבעינן היכירא אין זה מספיק כי מה היכירא בעינן בכאן אלא למעט החלל שלא יהא בו יותר מן השיעור ויותר נראה מה שפירשו בזה כי בפשוטין בהרחבת כל אחד מהם יש גריעותא ומעליותא כי כשיעור כל בין הפסין היא עד עשרים ושתים אמות ואתה נותן פשוטין בנתים לא ישאר שם אויר עשר ותתמעט הפרצה כי בכ"ב אמות כשנתן לדיומרין ב' אמות ישאר בחלל שבנתים כ' אמות תתן באמצעותן פשוט א' ולא ישארו לכאן ולכאן י' אמות שלמות ואלו לא ניתן פשוטין בנתים אלא שהארכת הדיומרין תוכל להאריכן בצמצום עד שישארו שם י' אמות שלימות של אויר וזו היא למעליותא כפשוטין לרבי מאיר והגריעותא הוא בפשוטין לעולם יהיה הפרוץ מרובה על העומד שהרי אין לנו עומד אלא שתי אמות של דיומרין ורח' הפשוטין לעול' והשאר פרוץ כולו ואלו בהארכת הדיומרין אפשר שיהא העומד כפרוץ שהוא כשר מן התורה בכל מקום לרב פפא ואפשר ג"כ שיהא העומד יותר על הפרוץ שהוא כעומד אפי' לרב הונא בריה דרב יהושע אבל זה אינו נמצא עד עשרים אמות בלבד אלא כשבין הפסי' הוא למעלה מכ' ואם הוא כא' תניח בין הדיומרין עשר ריוח ומן הי"א הנשארי' תעשה דיומר אמה מכאן ודיומר עשר אמות מכאן והרי עומד כפרוץ לרב פפא ואם הוא יותר מכ"א אמות תתן אותו יותר על א' מן הדיומרין ויהא עומד מרובה על הפרוץ נמצאת אומר כי עד עשרים יש בפשוטין מעליותא למעט החלל ואין בו מעליותא דדיומרין להיות העומד אפי' כפרוץ ובכ"ב אמות יש מעליותא בפשוטין עדיין למעט החלל כדכתיב לעיל ויש כאן מעליותא בדיומרין או לפרוץ כעומד בכ"א או אפי' לעומד מרוב' מכ"ב. ומכ"ב ולמעל' יהא מעליותא דדיומרי' שיהא העומד מרובה והפסד פשוטין כי הריוח לא יתמעט ויהא פרוץ מרובה על העומד. ומשום הכי מספקא לן מי אמרי' כיון דרוב פסי ביראו'. הן עד כ"ב פשוטין עדיפי ליה לר"מ ולא חשש לריוח של דיומרין שיש מכ"ב ולעיל דרוחא לא שכיחא או דילמא פשוטין לאו דוקא מכ"ב ויתיר ג"כ בדיומרין שיש בהם הרוחה מכ"ב ועד אלף שהיא מניין מרובה ואלו דפשוטין אינו אלא עד כ"ב וגם בכ"א וכ"ב ממש עדיפי דיומרין בפשוטין ואסיקנא דפשוטין לאו דוקא:

תנינא ובלבד שירבה בפסין:    פי' והא מתני' לרבי מאיר היא חדא משום דהויא סתם מתני' ועוד דליכא לאוקמה כרבי יהודה דהא קתני שיכול להרחיק מן הפסין לבור כל שהוא ואלו לרבי יהודא לא שרי אלא בי' סאתים:

מאי לאו דמאריך בדיומרין פי' דלישנא דדיירא לשון הגדלה ותוספת הוא ודחי' לא דמפיש בפסין לעשות פשיטין וירבה לשון רבוי מנין הוא והדר מכרחים דכיון דלא קתני שירבה פסין וקתני שירבה בפסין על כרחי' לשון תוספ' והגדלה הוא:

בעא מיניה אביי מרבה יותר מי"ג אמה ושליש לרבי יהודא מהו פשוטין עביד או דיומרין עביד נראין דברי האומרין דבדיומרין לא מספקא ליה דמסתמא כיון שלא הזכיר פשוטין לא סגיא אלא בהארכת הדיומרין וזהו ודאת ומן הסתם ולא מספקא לן אם הוא מודה בפשוטין וה"פ פשוטין נמי עביד אדדילמא דיומרין דוקא עביד ויש מפרש אפי' בדיומרין נמי מספקא לן דדילמא דוקא פשוטין ולא דיומרין אבל זה אינו מחוור דהא אפי' לרבי מאיר דנקט פשוטין בהדי' פשט ליה רבא דה"ה בדיומרין והא דמספק' ליה לאביי בדברי ר' יהודה הוא מן הטעם שכתבנו למעלה כייש בפשוטין לפעמים הרוחה בלא הפסד ולפעמם הפסד בלא הרוחה וכן בדיומרין וזה כי עד כ"ח אמות יש מעליותא בפשוטין למעט החלל כי כשנתן ב' אמות לב' דיומרין וישארו בנתים כ"ו אמות ואתה נותן פשוט בנתים לא ישאר שם ריוח לכל צד י"ג שלימות אפילו בכ"ח אמות ושני שלישים נרויח שלא ישאר שם ריוח י"ג אמה ושליש אבל בכ"ט אמות שלימות או משם ולמעלה אין מיעוט אויר בפשוטין ששיעורן משהו ולפעמים אפילו שיעורין ד' טפחים או יותר כפי מה שיהא בין הפסין יותר מעשרים ותשעה ואלו בדיומרין לעולם אין בין מיעוט אויר מן הסתם כי יוכל לצמצם ולהרחיבם עד שיניח ריוח י"ג אמה ושליש בנתים דהא קיימא לן דאפשר לצמצם בידי אדם וגם אין בהם הרוחת לעשות אפי' עומד כפרוץ עד כ"א וכ"א בכלל כי כשנעשה דיומר אמה מכאן ונניח ריוח י"ג אמה ושליש לא ישארו שם לדיומר השני אלא י"ב אמה ושני שלישים יהא בדיומר השני י"ג ושליש ויהא עומד כפרוץ מרוח אחת שהוא עומד לדברי הכל ואם יהיו כ"ח שלמים יהא עומד מרובה על הפרוץ שליש א' נמצאת אומר כי עד כ"ז פשוטין עדיפי מדיומרין וכ"ז ושני שלישין או כ"ח איכא עדיפותו לפשוטין ועדיפותו גם לדיומרין בכ"ז ושני שלישין לרב פפא שמכשי' פרוץ כעומד ובכ"ח לדברי הכל שיהא העומד מרובה ומכ"א ולמעלה איכא עדיפותא דדיומרין שיהא לעולם עומד מרובה על הפרוץ וגם בכ"ח ושני' שלישי' יש עדיין הרוחה לפשוטין למעט אויר מכאן ואמה מכאן ישארו בנתים כו' ושני שלישי' תן פשוט ביניה' לא ישארו י"ג ושליש שלמים לשום צד אבל בכ"ט שלמים אין בפשוטן משהו שום הרוחה ומשום הכי מספקא לן דדילמא לרבי יהודא דיומרין דוקא שיש בהם עדיפיתא לדברי הכל מכ"ח ולמעל' ולא חייש להרוחה דפשוטין כיון שאין הרוחות אלא עד כ"ח אידך הרוחה דנפישא עדיפא ליה או דלמא כיון דרוב ביראות אינם מכ"ח ולעיל לא חשיב ליה הרוחה:

א"ל תניתוה כו' ואם איתא זו מחיצה וזו מחיצה מיבעי ליה פ' דכל שיש שם כ"ח אמות יש בו עומד מרובה על הפרוץ כ"ח אמות יש לו עומד וכ"ש בזה שיש בו סאתי' וכל שהעומד מרובה על הפרוץ מחיצה גמור' חשיבא אלא ודאי משו' דר' יהודא מכשר בפשוטין פעמי' שלא יהא כאן מחיצ' אי עביד פשוטין והיינו דאמ' להם זו מחיצ' וזו פסין ותפשוט ממנה דמכשיר ר' יהודא בפשוטין ולפירושא דידן תפשוט כולה בעיין ולאידך פירושא תפשוט פשוטין מיהת ודחיא דלעולם רבי יהודא לא מכשר פשוטין והא דקתני זו מחיצה וזו פסין הכי קאמר זו תורת מחיצה עליה שלא הכשירו שם אלא פרצה בעשר ויש לה מחיצות שלימות וזו תורת פסין שהרי הכשירו שם פרצה י"ג ושליש ופרוץ מרובה על העומד והקשו בתוס' היכי אמרינן לרבי יהודא דבעלמא פרצה בעשר בלחוד והא קתני בברייתא דכל שהוא יותר מעשר אינו צריך למעט ותרצו דהתם הוא במחיצה רביעית דמבוי סתום או אפי' במבוי מפולש בשתי רוחות כשהוא מערב רשות הרבי' בי' בקורא או בלחי מכאן ומכאן ויש שם שתי מחיצות שלימות ולרבי יהודא שתי מחיצות דאורייתא ואנו בפסי ביראות הכשירו פרוץ מרוב' על העומד בכל ד' דיומרין ומסתברא דהא דחייה בעלמא הוא דעבי' אביי וכפשיטותא דרבה קי"ל והכי מסתבר דכיון דלר' מאיר פשטות' דמכשר בין בפשוטין בין בדיומרין סברא הוא דאכשרינהו לר' יהוד' כל מאי דאפשר דלא נפיש פלוגתא בינייהו:

כל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות:    פי' כי כשעלה גוב' הכל לעשרה טפחים אין המודרין אלא ד' אמות שאלו היה בו יותר מד' אמות עליתו קלה וכארעא סמיכתא הוא ולא חשיב בעלמא רשות היחיד כדאיתא במסכת שבת:

נדון משום דיומר או לא פירש כשיש ברחבו למעלה כדי לחוק בו דיומר אמה על אמה ואפ"ה מספקא לן ואף על גב דדיומר העשוי מאליו דיומר כדמוכח מההוא דהיה שם גדר וכו' דמייתי בסמוך מ"מ מספקא לן בכל זה משום דלא עביד היכירא וא"ל תניתוה כו' ופרש"י ז"ל דהאי כל דין אבן עגולה יש לו וא"כ הוי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן תרי רואין: ויש שהקשו דא"כ היכי קאמר תניתוה דאכתי לא ידעינן הלכה כמאן ולאו קושיא הוא דאינהו ידיע להו הלכה כמאן: ויש שתים דכל זה הוי כאבן מרובעת ולדברי הכל נדון משום דיומר. וכן פי' הראב"ד ז"ל ואינו נכון שאי אפשר לשום תל בלא מורשי דקרותא בכל צדדיו או במקצת' ואיכא תרי רואין. והנכון כפרש"י ז"ל:

מחיצת הקנים קנה קנה פחות ג' טפחים:    פי' ואע"ג דכה"ג עומד גמור הוא כדמוכחא מתני' ושמעתא דחבלים דשיירא. דילמא הבא גבי פסין דפרוץ מרובה על העומדי בעי' שיהא עומד מרובה או מחיצת שתי וערב. דאלו מחיצות שתי לבדו מחיצה גרועה. וגורדייתא קתני הם מחוברים יפה למטה עדעשרה גובה אבל מעשרה ולמעלה מתפרדין יותר מג' והיינו דמספקא לן בהו בלישנא בתרא. היינו גדר פי' שאף של שתי לבדו נקרא גדר. ומי יימר לן דבגדר שתי וערב מיירי.


דף כ עמוד אעריכה

בעא מיני' אביי מרבה חצר שראש' א' נכנס בין פסי ביראו' מהו להיציא מתוכ' לבין הפסין או מבין הפסין לתוכו:    פי' דברי' הראוי' לטלטל שם בין הפסין ממה שהתירו לצורך בהמת עולי רגלי' או לצורך בני אדם אם תמצא לומר שהתירו בו כלים בצורך אדם כדבעי' למימר קמן בס"ד. וקא מספקא ליה לאביי משום דפסי ביראות אין דיוריהן דיור גמור אלא לפי שעה ולהכי קא בעי מי אמרינן דתשמיש שעושין שם עולי רגלי' עראי לא חשיב לי' כתשמיש חצר של יחיד או של רבים שהוא אוסר על רשות חבירו אלא הרי הוא כרשות היחיד שאין בו דיורין לאחרים שאינו אוסר על חצר שלו או דילמא דתשמישן חשוב דיור ואוסר בחצר או בית הפתו' לחצר חבירו או לביתו שצריך שתוף והכ' לאו בר שתוף הוא עם בין הפסין כדבעי' למימר. א"ל מותר פי' דלא חשיב תשמיש עולי רגלי' דיורה היו שתי קצרות שפתחן פחות לבין הפסין מהו פי' שתי חצרות מתאימות שהכותל מפסיק ביניהן או אפילו זו מרוח מזרח וזו מרוח מערב מהו כלומר נהי דדיור עולי רגלים לא חשיב דיור לאיסור דיור שלהם שמשתמשין בין הפסין כאדם המשתמש בחצ' שלפני ביתו חשיב דיור ושניהם אוסרין זה על זה והוא בעי שיתוף ולא איפשר או דילמא אף תשמישן אינו חשוב דיור כיון שהוא מפולש לכל צד ועשוי לתשמיש ביראות א"ל שתים אסור ואפי' ערבו פי' ואפי' היו החצרות מתאימות וערבו שניהם חצרותיהם דרך פתח שביניהם דהשתא אין א' מהם אוסר על חבירו כלום ואינו מדינא אלא משום גזיר'. שמא יאמרו עירוב מועיל לבין הפסין פרש"י ז"ל כי הרואה אותם משתמשים בין הפסין אולי לא ידע כלום מן העירוב שערבו לחצרותיהן מבפנים וכסבור שתשמישן בין הפסין מפני עירוב או שיתוף שעשו ביניהם בבין הפסין ויאמרו כי מותר לחצרות היוצאות לבין הפסים שישתמש בין הפסים ע"י עירוב או שתוף וזה אינו דלא תקון רבנן עירוב אלא במבוי סתם אבל לא כזה מפולש מכל צדדיו פירש לפי שאע"פ שלפעמים מערבין רשות הרבים ע"י לחיים לרבי יהודא או צ"פ ולחי לרבנן ומשתתפין בו ומ"מ הוא רשות מיוחד שאפשר לעשות בו דלתו' להיו' ננעלות בלילה וליחדו להם כל צרכן וכיון שכן מועיל בו שתוף אבל בבין הפלוש שעומד מפולש ופתוח לכל ד' צורות לכל העול' אינו רשות מיוחד לבני החצירות שראשון נכנס שם כדי שיועיל שם שתוף בשתוף מבוי או בעירוב חצר. וא"ת והא גזירה לגזירה הוא שאפי' יבאו להתיר להשתמש מחצרו' שלא ערבו בין שתיהן לבין הפסין איסורא דרבנן הוא. י"ל דהא ודאי אתו למשרי הכי לאלתר וכולה חדא גזירה היא ורבא אמר אם ערבו ביניהם בעי' שאין אוסרין זה על זה הרי הם מותרין להשתמש בין הפסין ולהוציא ולהכנס ולא גזרינן למראית העולם שיהיו סבורין שלא עירבו בין גזירה לגזירה הוא:

א"ל אביי לרבה תניא דמסייע לך כו':    וא"ת וכיון דידע אביי הא מתני' מאי הוא בעי מעיקרא וי"ל דלא הוה קים ליה שפיר בהא מתני' אי הויא בר סמכא או דלא קים ליה בפירושא ודכוות' בריש פ' שכתבנו ואמר תלמודא לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא ומפרקי' דאע"ג דפשוטה מסייע לרבה לא הוי תיובתיה דרב הונא דאמר לך רב הונא התם בהדדן ערבן פרש"י כי לסוף החצרו' באותו חצר שנכנס לכותל שביניהן לבין הפסין נעשי' שם פרצה בראש אותו כותל שנראה לעין שהחצרו' פרוצות ומפולשות זו לזו לגמרי ונראות שהן כאחת ואינן ראויות לאסור זו על זו ותו ליכא למגזר מידי וקשה קצת לפי' זה לישנא דהדדי עירבן וי"ל כי מפני שכבר יש בין החצרות פתח א' לפנים שנשתתפו והחצירות מתערבות בו ומתפלשות זו לזו קאמר השתא כי מלבד אותו הפתח הראשון שביניהם נתערבו בחצרות הדרין בחצרות וערבן זו בזו כפרצ' הנזכרת שיש פרצה בראש הכותל הנז' כזה   לפי הלשון הוה נראה דתרתי בעי' שיהא פתח בין שתי החצרות להתערב ולהשתתף בו ושיש פרצה בסוף הכותל וברייתא דקתני ואם ערבו מותרות לפרצה הזאת האחרונה קורא עירבו לפנים כדאמר רב הונא ומיהו תירוצא הוא דמתרצי' ליה לרב הונא ודחקי' מתניתא כי היכי דלא תיהוי תיובתיה אבל אנן כאביי ורבה מוקמי' לה והויא כהלכתא והויא מתני' כפשוטה.

בע' מיניה אביי מרבה יבשו מים בשבת מהו א"ל כלום נעשית מחיצה אלא משום מים אין כאן מים בטלו מחיצות איכא דמקשי והא רבה בעא מיניה מרב הונא בסוף פ"ק עירב דרך הפתח ונסתם דרך הפתח בשבת מהו וא"ל הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מיניה רבה ויש מתרצי' דהא אמרי' התם במסקנה כדאוקימנא לרב הונא כר' יוסי שלא אמר אלא היכא דאיתנהו למחיצות וכדמוכח נמי מעובדא דנפל לחייה וכדכתיב לעיל ומיהו עדיין קשה לפר"ת ז"ל שאמר דרב הונא אמר לה אע"ג דליתנהו למחיצות וההוא דאמרינן ע"כ לא קאמר ר' יוסי פירושא בעלמא הוא דעביד תלמודא לאוקמי דרב הונא אפי' כר' יוסי אבל נ"ל דלאו קשיא כלל דכולם סוגיא דהתם הוא או כשנשארו מחיצות או דיורין אבל הכא כיון דיבשו מים ליכא לא מחיצות:

יבשו מים בשבת ובאו מים בשבת מה פי' משמע דתרווייהו מיבעין ליה מהדין יבשו ומהדין באו והיינו דא"ל יבשו מים לא מיבעיא לי דאלמא לר' אבין הא נמי מיבעיא ליה ופי' באו מים אחר שיבשו באו מים בו מהו חרורין להתירן או לא באו מים לא מיבעיא לי דהא תניא כו' ולא איתמר עלה אמר רב נחמן כו' פי' מההיא ודאי תפשוט בעיא דבאו מים אבל לא כדבריך ופשטת לה לקולא להיתר טלטול דכיון דנקטת לה כפשטה ודאי בעית למימר דשמה מחיצה אפי' להתיר אלא יש לך למפשט מינה איסורא וכדרב נחמן ופריק כי איתמר דרב נחמן אמזיד איתמר ומשום קנסא ובאו מים בשבת היינו שוגג ועדיף משוגג גבי בור היכי שרו רבנן פי' דהא ודאי אין הבור שבנתיים עושי פסי ביראות מחיצות דאורייתא אלא ודאי דכיוצא במחיצות כעין פסי ביראות מחיצות גמורות הן דאורייתא בכל מקום ומדרבנן הוא דאסור לטנטל כיון שהפרוץ מרובה על העומד וגבי פסי ביראות דעולי רגלים וכיוצא בה ודבר מצוה אוקמיה אדין תורה:

אי מהתם ה"א כו':    פי' ה"א דר"א כאן ולא ס"ל דקאמר דהא הכי אמרי' לקמן לר"י בר זוגיה וכיון דכן קרוב הוא לומ' כן לר"א כיון דאמרוה כחדא קמ"ל כאן וס"ל פי' קמ"ל דלר"א מיהת כאן וס"ל הוא ואע"ג דלר"י הוה כאן ולא ס"ל כדלקמן ופרכי' ותרתי למה לי לר"א מנא לי' לימ' הא ולא בעי הך פי' לימא הא דהזורק לבין פסי ביראו' דהכא דהיא מימרא ולא סגי דלא ס"ל ולא בעי אידך דאמר בהדי ר' יוחנן ופרקי' חדא מכלל חברת' איתמר פי' דאיהו הוא דהזורק לבין פסי ביראות קאמר ואידך דלקמן אמרוה תלמידי' באוקימת' דמתני' מכללא דמימר' דהכא:

תנן הת':    פי' לקמן במכילתין ואורח' דתלמודא בהכי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אא"כ מכניס ראשו ורובו למקום שהוא עומד שם פרש"י ז"ל שמא יבא להבי' הכלי למקו' שגופו עומד שם פי' ושמא יכניסנו להדיא הואיל והוא צריך להם אבל לא גזרי' כי שמא אחר שיעקור אות' על דעת לשתותן ברשות אחרת או שמא אחר שיגמר לשתות שם ימלוך להכניסם דבכי הא כיון שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ליכא אלא איסורא דרבנן וכ"ש אם הכניס אותה אחר ששתה בהם למעלה מעשרה טפחים דהוה ליה מחליף ברשויות דרבנן אלא ודאי כדאמרן:

וא"ת ותיפוק לי שאפי' לא יכנס הכלי לרשות שעומד בה כיון דראשו וגופו בכאן הא גריר פיו אחר גופו: וי"ל דהא ליתא דבעי' כזה אין ראשו נגררין אחר גופו אלא ודאי הם נדונין כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות ואע"פ שאחר שתיה בפיו הם נכנסים בגופו שהוא ברשות היחיד מ"מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהם נגררין ובאין לגופו וכה"ג שרי אפי' לכתחילה ואפי' למי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן. והא דאמרי' לקמן שאם היה עומד ברשות אחת זרק או השתין ברשות אחרת שהוא חייב התם שגופו ופיו וראשו כלם עומדים ברשות אחת והא קמ"ל דמחשבתו משויא לה מקום לפי האמה ולפיו לחשבו עקיר' אבל כל שפיו וגופו עומדין ברשות אחרת שורת הדין כי מותר הוא לשתות משם אלמלא ויורה זו שפירש"י ז"ל ולא דמי למה שאמר כי במקום שאין בו ד' על ד' העומד בין שתי רשויות מותר להשתמש בו אם לא יחליפו ואם יחליפו אסור דהתם מחליף ע"י רשות דרבנן שהיא עומד בנתיים אבל בכאן מרשות היחיד לרשות הרבים הוא עוקר ומניח ואח"כ מתגורר הוא מאליו ומ"מ עדיין אף לשטה זו יש להסתפק אדם שעומד ברשות היחיד והוציא ראשו דרך חלון אם הוא מותר לרוק לרשות הרבים אם לאו דמ"מ כיון דגופו ברשות היחיד וראשו ברשות הרבים אפי' נימא דראשו לא גריר בתר גופו מ"מ הרי עוקר מרה"י שגופו שם ונותן לתוך פיו ואח"כ נותן מפיו לר"ה וכ"ש אם אתה חושב כי עקיר' הגוף מגופו הכל הוא דבר א' ומה שבפיו לא חשיבא הנחה דה"ל זורק מרה"י לר"ה ותדע דהא איבעיא לן בפ' בתרא אם עומד ברה"י ופי האתה ברשות הרבים מהו ולא אפשיטא לן אבל יש למצוא טעם היתר דלעולם לא מיבעיא אם הרוק כבר היה נעקר מגופו ועומד בפיו כדרך רוב הרוקים שהוא מותר לרוק אותו לר"ה ששם עומד גופו אלא אפי' בכיחו וניעו שהוא עוקר עתה מגופו ועובר דרך פיו כשהוא בפיו חשוב הנחה גמורה וכיון שהחלון גבוה מעשרה הרי הוא כעוקר ומניח מרשות היחיד למקום פטור ואא"כ ממקום פטור לרשות הרבים ואין בכך כלום שלא אסרו אלא להחליף ברשויות דאורייתא דרך מקום פטור:

אבל כשיש לחוש שיכוין להכניס ולהוציא להדיא מרשות דאורייתא לרשות דאורייתא א"א לרוק אלא דרך פיו שעומד במקום פטור ולא דמי לאותה שבפ"ק דשבת גבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ דקנסוה גזרה דלמא אתי בהו לידי חיוב חטאת דהתם פעמים שהוציא ידו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים גמורה ולא נחה במקום פטור אבל הכא על כרחין נחה במקום פטור והא דאיבעיא לן בעומד פי האמה בר"ה אינו דומה לזו ושתי תשובות בדבר חדא דפי האמה בעלמא לא חשיב מקום באנפי נפשיה לחלוק רשות לעצמו כלל ונגרר הוא אחר הגוף לגמרי. ועוד אפי' יחלק רשות לעצמו אין דרך השתן להתעכב שם כלל כדי שתהא חשובה הנחה שם ואפי' היה עומד פי האמה במקום פטור אבל לא כשעומד פיו וראשו למטה מעשרה טפחים כך נראה להלכה אבל למעשה ראוי לחוש מ"מ לענין משנתינו שפיו וראשו עומדין ברשות אחרת והוא שותה שהעקירה הראשונה והנחה שבפיו ברשות אחת הם לגמרי זה היה מותר גמור לעולם אי לאו דחיישינן שמא יכניס או יוציא הכלי כדפרש"י ז"ל:

וכן בגת פירשו בפרק בתרא וכן בגת לעניין מעשר שצריך לשתות ממנו עראי קודם שירד לבור וכל שתייה שהיא על הגת חשיבא עראי ולפי' מזגו בחמין מיהת ואשמעי' תנא שכל שגופו חוץ לגת וראשו בגת שתייה חוץ לגת חשיבא עד שיהו ראשו ורובו על הגת.


דף כ עמוד בעריכה

גבי אדם הא אמרי' דבעי' ראש. ורובו:    פי' שיהא ראשו ורובו במקום ששותה ואי לא חישי' שמא יכניס ויוציא הכלי. גבי בהמה מאי כלומר אם עומדת ברשות אחת והשקה אותה ברשות אחרת מי בעינן שתהא ראשה ורובה במקום ששותה שמא יבא להוציא הכלי לרשו' שעומד' שם או דילמא לא חיישינן וזו הכוונה מוכחת כי טעם איסור' דאתי משו' גזרה דפרש"י ז"ל היא וכדמוכח כלה שיטת' דאייתינן על בעיין היכא דלא נקיט לה לא תבעי לך כי תבעי לך פי' הכי דלא נקט לה לבהמ' לא תבעי לך דבעי' ראש' ורוב' והוא דנקיט למאנה כדמקשי לה וכדאמרי' לקמן בסוגיין דנקוט מנא ולא נקיט לה: וכלל של דבר כי זה על ד' דרכים או דנקט מאנה ונקיט לה או דנקיט מאנ' ולא נקיט לה או דנקיט לה ולא נקיט מנא: או דלא נקיט לה ולא נקיט מנא. וכל היכא דלא נקיט מנא כששותה לא שקלינן וטרינן בה בהאי סוגיין כלל דהא פשיט' דליכא למיגזר ואע"ג דלא נקיט לה וכ"ש בדנקיט לה ואין כל הסוגיא אלא בדנקיט מנא או דנקיט לה או דלא נקיט לה. והגדו' יותר היינו דינא דלא נקיט לה ונקיט מנ': ואחריו הוא היכא דנקט מנא ונקיט לה דכיון דנקיט לה נמי ליכא למיחש כ"כ שתוציא ראשה לרשות שעומדת שם ויוציא זה לשם הכלי שבידו ודוק בכולה שמניח ותשכח הכי:

ת"ש דתנן גבי פסי ביראות ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים::    וא"ת והא מנא ליה למפשט הכי כיון שאפשר לומר שלא הוצרך אליו משום היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה תרצו בתוספת דדייק לישנא דקתני ובלבד שהוא לשון מיעוט לומר שאפי' למי שדרכו להשקות לעולם בדנקיט מנא ונקט א"א לעשות פסי' בפחות מכדי ראשה ורובה. ועי"ל דאדלקמן סמוך שהוא סובר דכל היכא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא שרי אפי' בראשה ורובה. וכיון דכן על כרחיך שריותא דראשה ורובה היינו להיכא דנקיט מנא ונקיט לה דאלו בדלא נקיט מנא לא בעי' ראשה ורובה כלל כדאמרן:

וא"ת מ"מ למה לא התירו פסי ביראות בפחות מכדי ראשה ורובה של פרה להשקותה בדלא נקיט מנא: יש לומר דסתם השקאה שהיא בכלי תלוש אינו אלא בדנקיט מנא כדי שלא תשפך המים ודח' דדילמא מתנ' בדנקיט מנא ולא נקיט לה הוא שדרך רוב משקי בהמות:

ופרכי' וכי לא נקיט ונקיט מנא מי שרי והתניא כו': הקשו בתוס' והא בתחל' הבעיא נקטי' להדיא דנקיט מנא ולא נקיט לה לא תיבעי לך דבעי' ראשו ורובו ומשמע מהא. לישנ' דבעי' וסגי לן דהכי משמיעות' דהא לישנא בכל דוכתא ותירצו בתוס' דמעיקרא לא דק בלישנ' כולי האי אלא כך ר"ל דאם תמצא לומר דכל היכא דצא נקיט לה ונקיט מנא יועיל שלא תהא כולה בפנים ע"כ לא סגי דלא בעי' ראשה ורובה. עוד י"ל כי אפי' היה דעת השואל לומר דבעי' וסגי לן הנשאל לא הסכימה דעתו בכך אדרבה הא סבר דלא סגי לן. ומ"מ לא רצה השואל לתפוש מיד על זה כי הניחו לעשו' שאלתו וכי אתא למיפשט בעיא דיליה הפך דעת השואל מאי לאו דנקיט מנא ונקיט לה והיכי כוונתו כמו שפירשנו דאלו בדלא נקיט לה לא סגי לה בראשה ורובה בפנים והשואל לא הבין זה ודחה לו דילמא מתני' בדלא נקיט לה אז חוזר הנשאל ומפרש לו.

ואי בדלא נקט לה מי שרי והתניא כו':    וסוף סוף דחה השואל זו הברייתא ואמר דילמא כל היכא דלא נקיט נה סגי בראשה ורובה ובעילה וכדנקיט מנא ונקיט לה תבעי לן בעי' ראשה ורובה ויש כיוצא בזה בתלמוד. ולפי שטת התוספות אפשר עוד לפרש. כי השואל והנשאל הראשונים הסכימו לסברא זו דאע"ג דנקיט מנא ולא נקיט לה סגי בראשה ורובה ועכשיו חוזר התלמוד ושואל על הסכמה זו. דאי בדלא נקיט לה ונקיט מנא מי שרי והא תניא כו' ותרצו לנו הברייתא להעמיד דברי השואל והנשאל הראשונים. וזה דבר נוח ורגיל בתלמוד.

והא תניא לא ימלא אדם ויתן לפני בהמתו:    פי' זו הברייתא גבי גבי פסי ביראות תנא וכן אתה רוצה הברייתא באוקימתא דאביי דבסמוך שהוצרך לומר וראשה עומד בין הפסי' והוא מן הטעם הזה דכיון שכבר יש בפסי ביראות שיעור שיהא ראשה ורובה בפנים משמע לן על כרחין דלא סגי דמיירי אלא בדנקיט מנא ולא נקיט לה דאלו בדנקיט מנא ונקיט לה פשי' דסגי בראשה ורובה בפנים דאי לא כי לא מהני למה הצריכו בפסי ביראות ראשה ורובה בפנים. ואין צ"ל בדלא נקיט מנא כלל דאפי' בעלמא דליכא ראשה ורובה בפנים. אבל ממילא הוא שופך והיא שותה מאליה פי' ושופך אפי' על הכלי בדלא נקיט לה כל היכא דלא נקיט מנא דאי כששופך בגומא שבקרקע פשיטא דהא לא גזרי' בהא אטו מנא אלא ודאי כדאמרן. ולכשתמצא לומר דשופך לפנינו משמע על הגומא לא נקטה בדוקא אלא משום שאין דרך להשקותה בכלי ולא נקיט ליה לכלי כדכתב לעיל:

ואמרי' הא אתמר עלה אמר אביי הכא באבוס העומד ברשות הרבים עסקינן:    פרש"י ז"ל שהבהמה עומדת ברשות היחיד כל גופה ותוצי' ראשה דרך חלון שבכותל לאבוס שעומד בפניה שראש האבוס הסמוך לה הוא ברשות הרבים. וראשי האבוס השני נכנס לבין הפסין שהוא רשות היחיד והאבוס בעצמו יש לו דין רשות היחיד שהוא גבוה עשרה ורחב ד' טפחים. ולהכי קתני שלא ימלא מים ויתן לפני בהמתו לתת הכלי על האבוס הזה אפי' בראשו שתוך הפסין מטעם הגזרה דמפרש ואזיל ובודאי דהאי אוקימתא דאביי לא מכרחא שתהא הבהמה עומדת ברשות היחיד כמו שמפרש רש"י ז"ל שאין טעמו של אביי לומר אלא דהכא אין החשש שמא יוציא הכלי אחריה אלא טעם אחר וגזרה אחרת היא כדמפ' ואזיל ורבינו ז"ל כדי להראותינו דהכא לאו משום חששא דלעיל היא כלל אלא משום גזירה אחריתי הפריז במדתו ופירשה כן דיכול היה לומר שהיא עומדת כלה ברשות הרבים והאבוס לפניה ואיכא לגזרה דאביי. והא דנקט אביי שהאבוס גבוה עשרה ורחב טפחים היינו משו' דרוב האבוסים רחבי' ד"ט וכיון דרחב ד"ט לא סגי שלא יהא גבוה עשרה דאי לא הא ה"ל כרמלית וא"כ בלאו גזרה דדילמא מנח ליה ברשות הרבים איכא איסור' דרבנן דכי חזי ראשו של אבוס שבין הפסין שהוא מקולקל ומניח בכלי בראש האבוס השני הויא לה הנח' מרשות היחיד לכרמלי' כי ראשו שבין הפסין רשות היחיד וראשו השני שברשות הרבי' כרמלי' כיון דלא גבוה עשרה ורחב ד' ולהעמידו בפחות מרחב ד' טפחים שהוא מקום פטו' א"א דסתם אבוס אינו כן וכן דרך הראב"ד ז"ל אע"פ שלא פי' כל הצורך. צ"ע דהא אבוס זה כלי הוא כדפרש"י ז"ל ערבה ומשמע בפ"ק דשבת שאין כרמלית בכלים גבי קופה וי"ל דשאני ערב' זו שהיא כבדה ואדם קובע לה מקום:

שם גזרה דילמא חזי ליה לאבוס דמקלקל ומפיק ליה לדווליה בהדיא וחזי ליה לאידך גיסא. דמקלקל דקא מפיק ומנח ליה וקא מפיק כו' כך הגרס' בכל הספרים ויש לישב' יפה כפי' רש"י ז"ל שכבר אמרנו שראש האבוס הא' בין הפסים וכי חזי דמקלקל ואינו מתיישב שם יפה יצא הוא עצמו מבין הפסין כדי להתקרב לראש האבוס השני הרחוק ממנו וכשיוצא מבין הפסין לרשות הרבים יוצא הכלי דרך האבוס מראש האבוס שבין הפסים לראשו השני העומד ברשות הרבים ואע"פ שהאבוס כולו אחד שפיר שייך למימר דמפיק לי' כיון שהראש האחד עומד בין הפסין וראשו אחר הוא מבחוץ וזהו שכתב רש"י ז"ל כי אע"פ שהוא עומד ברשות הרבי' ומטלטל כלים ברשות היחיד אין כלום דהא קיימא לן עומד אדם ברשות ומטלטל חפצים ברשות היחיד פי' בחפצים שאין צריכין לו בחוץ כגון זה וכי חזי לראש השני שהוא מקלקל לחוץ ואין הכלי מתיישב בו מפיק לי' ומנח לי' ברשו' וקא מפיק וכו' ופרכי' וכה"ג מי מחייב פי' כיון שבעקר הכלי מבין הפסין שהיא רשות היחיד לא היה דעתו לעשות ריוח ברשו' הרבים והא תניא המפנה כו' ואע"פ שהוא פטור אבל אסור משום איסורא דרבנן כי הא דלא שכיחא לית לן למיגזר דהוי ליה גזר' לגזרה וא"ת וליחייב משום העקירה שעשה מראש האבוס השני שהיתה על דעת להניחו ברשות הרבים. וי"ל דהת' כיון שלא נתייש' הכלי ולזרק אותו מידו לא חשיבא שם הנחה ועקיר' והרי זה כעומד לפוש שאמ' שם שהוא פטור. וזו צורת האבוס למראית העין:   רשו' הרבי' ולכן ציירתי רשות היחיד כך שעומד בתוך רשות הרבים שאם לא כן היתה צריך לומר שיהא אבוס ארוך י"ו אמה כשיעור רשות הרבים אלא א"כ נאמר כי רשות היחיד היה סמוך לבין הפסי' מן הצד והאבוס לפניו וראשו נכנס לבין הפסים ואע"פ שכל כיוצא בזה מקום האבוס שבחוץ הוא קרן זוית שהוא כרמלית אפשר דכי מפיק ליה מנח ליה ברשות הרבים גמורה של אחר האבוס כגון זו הצורה:   והצורה ראשונ' יותר נכונ' ומצוי יותר שיניחנו ברשות הרבים א"ד גבי אדם פשוטה דסגי לי' בראשו ורובו. אובסין אותו בפנים פירשה רש"י ז"ל אביסה ממש להניח בגרונה וא"א דהא קי"ל שאין אובסין בהמה כשרה. לכך פר"י ז"ל דלא דק ומלעיטי' בעי למימר דפשטי' הא מגמל ללישנא קמא הוא. ודכוותא בתלמודא שאני גמל שראשו ארוך. פי' ואע"ג דנקיט לה נהי דלא מישתמיט ונפיק יעקים צוארו ויוציאנו לחוץ ויוצי' הוא האוכל או הכלי לחוץ דהא מילת דשכיחא היא. ל"ג איתמר נמי דמאי סייעת' מדבריו לדבריו. והתניא אלא לבהמ' בלבד פי' ומשמע דלצורך בני אדם לא התירו ואפי' של עולי רגלים:

מים חיים למאי:    פי' דאי למעוטי בור שמימיו מכונסין הא קתני באר אלא ודאי מים חיים דקאמר היינו מים זכים ראויים לשתות ופרקי' בעי' מאי דחזו ליה לאדם ופעמים רבים לא ימצאו מים דחזו לאדם ויפסידו הבהמות שלא יעשו להם פסין. א"כ עשית מן הטפל עיקר. והנכון כמו שפי' בתוס' כי באמת עיקר התקנה מפני הבהמות היתה דאלו לאדם הם מטפס ועולה מטפס ויורד אע"פ כיון שבאו להתיר התירו לטלטל בהם גם לצורך האדם אגב בהמה אפי' כשאינו יכול לטפס כדאמרינן לקמן שאם היו רחבים שא"א לטפס ולירד שממלא כדרכו לצרכו ואפי' אין שם בהמה כלל או שאינה ראוי לבהמה מפני שאין מן הפסין לבאר כדי ראשו ורובו. ועוד יש מרבותי אומרים כי תחלת התקנה היתה מפני בהמת עולי רגלים אבל הוא הדין דכיון דהותר להן הותרו אפי' לשאר בהמות ובלבד שנעשו בתחילתן לצורך עולי רגלים או של מתיבתא ולא מבעיא כשיש שם בהמות עולי רגלים שמקשה על ידן שאר בהמות אלא אפילו אם אין שם בהמות עולי רגלים כלל כיון שנעשו לצרכן והותרו הותרו לכולן שלא יהא לזה מותר ולזה אסור. ולעיל הכי קאמר שלא הותרו לעשותן מתחלה אלא לבהמת עולי רגלים וזהו דעת רבותי וטעמא דמסתבר הוא אף על פי שאין לו עיקר בתלמודא:


דף כא עמוד אעריכה

אלא מה הועלו ראשו ורובו של פרה: דקס"ד דפשיטא לן דכל היכא דנקיט לה ונקיט מנא לא בעי' ראשה יי מבוי בדבר זה דודאי לא כמו פסי ביראות אלא דהיכא דנקיט מנא ולא נקיט לה והא דתניא לא ימלא כו' באבוס העומד כו' וכיון שכן שמעי' שכן הלכה דנקיט פרה ונקיט לה לא בעי' ראשה ורובה בפנים ונקיט לה מנא ולא נקיט לה סגי לה בראשה ורובה בפני' כיון דאיכא מתיבתא: פי' ושמעי' מינה שלא לעולי רגלי' בלבד התירו אלא אף לבני מתיבת' וכל לצורך מצות הרבים:

דאיכא בקרא ואגבי:    פי' ובורגנין כי הני לית להו שום קביעות ולא חשיבי כלל לעשות מהם עיבור לעיר: לכל תכלה ראיתי קץ. פי' לכל דבר שנתת לו תכלית וקצבה ידעתי וראיתי קץ אותו השיעור כמה הוא אבל רחבה מצותיך מאד שלא ידעתי שיעורה. כי פשטת לה כמה הויא כו' כבר פירשה רש"י ז"ל ופשוטה היא מאד כי המגלה כשהיא עפה יש בה ארבעין אמות על עשרים אמות שהם ת"ת אמות והאמה מרובעת יש בה ארבע זרתות כדמוכח לעיל גבי המזבח והקרנות נמצא שיש בה שלשה אלפ' ומאתי' זרתות:


דף כב עמוד אעריכה

ארך אפים לצדיקי' וארך אפים לרשעי':    פי' אפים לשון פנים באו וישתחו אפים והוא מאריך פנים של זעם לרשעי' שלא להענישם בעולם הזה. ופנים שלי רחמים לצדיקים להאריך שכרם לעולם שכולו ארוך וכולו רב טוב הצפון:

מתניתין אמרו לו לרבי יהודא לא אמ' בית סאתים אלא לגוף ולקרפף אבל אם היה דיר וסהר או מקנה או חצר אפי' בית עשרה כורין:    פרש"י ז"ל הרי את' מודה בדיר וסהר שלא נתנו להם שיעור כיון שהם מוקפין לדיר' ואף פסין אלו כיון דמימיהן חזו לשתיה אתו דירה מעליא חשיבא. והקשו בתוס' היאך חשיבי דירה מעליא והרי התירו שלא יהא בין הפסין אלא שתי אמות וזו דירה סרוחה היא ועוד כיון דאין תשמישו אלא לקיצון ולפי שעה אינו חשוב דירה וא"כ תקשי להו לרבנן למה לא התירו בשיירא בית סאתי' פס. דהא התם מחיצו' חבלים חשובו' יותר מן הפסין כדאי' בריש פרקי' ועיקרם לתשמיש אדם וקשיא דרבנן דפסין לרבנן דחבלים אלא ודאי דתשמיש לפי שעה ושהוא בא לקיצון כגון זה לא חשוב דירה ואין הקיפו היקף דירה. ויש שהקשו עוד דהא בריש פרקי' אתיין למימר דמתני' דלא כרבי עקיבא מדתנן פסי ביראות ודחי' דלעולם מתני' כרבי עקיבא והא דתנן פסי ביראות מילתא דפסיקא ליה נקט כלומר מילתא דשרי בין ליחיד בין לרבים ולמה לי' כולי האי תיפוק לי' שהוכרח לומר ביראות משום דבעי למתנא סיפא שהתירו להרחיק כל שהו והא לא אפשר אלא בביראות דחזו לאדם. ומיהו יש לדחות ראיה זו דרישא לא דמתני להאי דינא דהא רישא בין לר' מאיר בין לר' יהודא נשנית דהא קיימי עלה ואלו ר' יהודא לא שרי אלא בית סאתים. ומכל מקום הקושיות הראשונות נכונות. לכך פר"י ז"ל דודאי פסין לא חשיבי היקף דירה ולא אפי' חבלים דשיירא אלא שחכמים הקילו בפסי ביראות לצורך דבר מצוה אפי' בלא היקף דירה ואוקמוה אדאורייתא דלא בעינן מדאורייתא היקף דירה וכי היכי דאוקמוה אדאורייתא להתיר בפרוץ מרובה כי אף ע"פ שפרוץ מרובה כיוצא בזה התירתו הורה בכאן לא התיר פרוץ מרובה על דעלמא והיה להם לחכמים לגזור ולא גזרו. וכך אמרו לו חכמים לר' יהודה אחר שהתרנו עשרת כורין בדיר וסהר שאף ע"פ שהקיפו לדירה מ"מ אינו תשמיש גמור לא ראוי הוא לנו שתהא מצוה זו שבפסין קובעין כאלו הם מותרין לדירה כעין סהר והיינו שלא הקילו בין בשיירא כיון שאינה לדבר מצוה וכבר כתבנו למעלה טעם אחר. לר' יהודא אהדר להו בברייתא זו מחיצה וזו פסין. כלומר אע"ג דאקילו בה חדא לא אקילו בה תרתי להתיר בו יותר מבי' סאתי' ודיר וסהר פרש"י ז"ל שהם עשויין לבהמות הדיר בשדות ולזבלן כעניין שאמר שדה שני דיירה בשביעית והסהר בעיר להיותן בלויות שם: ומפני שהרועה עומד עמהם שם תמיד חשיב היקף דירה: ומוקצה היינו רחבה שאחורי הבתים ומתני עולה והולך דסהר חשיב מדיר כיון שהסהר בעיר ומוקצה עדיפ' מסהר וחצר עדיף ממוקצה. והא דהדר קתני ומותר להרחיק כל שהוא יש לפרש דאתי לאשמועינן מייתורא דשרי' הרחקה דמיירי בין להאריך הפסין הרבה בין להאריך הבור דממילא יאריכו הפסין ולומר שיעשה הבור גדול ורחב כמו שירצה ואף על פי שלא הוקף לדירה כבר פירשנו שלא חשו חכמים לזה גבי פסי ביראות:

גמרא:    איבעיא להו בור ופסין קאמר או דילמא בור ולא פסין קאמר פי' שיעור בית סאתים שנתן ר' יהודא הוא לרחב הבור וארכו עם מה שבינו לבין הפסין או לא נתן שיעור אלא לבור שיהא בית סאתים מלבד שתי אמות של בין הפסין. ולכשתמצא לומר דבור בלא פסין קאמר לא יתיר מ"מ בין הפסין אלא שתי אמות והראיה מדאמרי' לקמן כדאוקימנא בבור בלא פסין. אי הכי היינו רשב"א ומאי קושיא דילמא דין הפסין איכא בינייהו דרשב"א לא שרי אלא שתי אמות בדקתני בהדיא ור' יהודא שרי טפי. ומיהו ק"ל דהא ת"ק בבין הפסין איירי להקריב או להרחיק ועלה קתני ר' יהודא בית סאתים והיכי אפשר דלא איירי ר' יהודא אלא בבור בלא פסין. וי"ל דבהקרבה והרחקה דאיירי רבנן רחב הבור בכלל שהתירו לעשותו כמו שירצה כי הרחקת הפסין הכא גם דהאריך חלל הבור וי"מ דהכא לרבותא נקטי' דאפי' בבו' בלא פסין שרי בית סאתים וה"ה דשרי נמי לתת בית סאתי' בין כל הפסין ויהיו בין הכל ד' סאין ודקא קשיא לך נימא דהיינו דאיכא בין ר' יהודא ורבנן ורשב"א: יש לומר דלישנא דרשב"א דייק' דבחלל הבר נמי אתי לאפלוגי על ר' יהודא דאי לא פליג אלא בסוף דבריו דקתני ולא אמר להרחיק אלא כדי ראשה ורובה של פרה היאך פתח דבריו לומ' בור בית סאתי' על בי' סאתים מותר אדרבה הכי ה"ל למתני רשב"א אומר שלא אמר להרחיק אלא כדי ראשה ורוב' של פרה וחלול הבור בי' סאתי' על בי' סאתים: אלא ודאי כדאמרן: או דילמא אדם נותן עיניו במחיצותיו וגזרי' שמא יבא להתיר בקרפף ככל שיעור הבור והפסן שנתנו בכאן ויתיר קרפף יותר מבית סאתים: ואשמעי' מינה שכשהתיר ר' יהודא קרפף בית סאתים כשיש בתוכו בור או שיח כדאיתא לקמן במתני' כי הבור הוא מן המנין של בית סאתים שאם אינו מן המנין מאי גזרה דאיכא הכא:

איכא בינייהו אריך וקטין:    פרש"י ז"ל דלכ"ע לא התירו בבור אלא בית סאתים אלא דר' יהודה שרי להו אפי' בחצר המשכן שהוא ארוך וקצר כי ארכו פי שנים ברחבו שהו' ק' על נ' ורשב"א לא שרי להו אלא מרובעת ומיהו ק"ל דהא לקמן במתני' בעי ר' יהודה בן בבא שיהו מרובעת ושיהא בה שעורה או בית דירה וקתני עלה ר' יהודה אומר אפילו אין בה אלא או בור או שיח כו' ומשמע דלא פליג על ר' יהודא בן בבא אלא בהא אבל מודה הוא דבעי' מרובעות דר' יהודא בן בבא וי"ל דהתם הוא גבי גנה וקרפף אבל הכא גבי פסי ביראות מתיר ר' יהודא אריך וקטין כחצר המשכן:

והראב"ד ז"ל פי' אריך וקטין איכא בינייהו דרשב"א שרי ליה לעשותו גדול אפילו של ד' סאין דהיינו בית סאתי' על בית סאתים דר' יהודא לא שרי ליה אלא בית סאתים בלחוד דהיינו מאה על חמשים כחצר המשכן: ואע"ג דבעלמא גבי קרפף לא שדי אלא בית סאתים כחצר המשכן הכא שרי מאה על מאה כיון שאינו אסור אלא משום גזרת קרפף דעלמא. וכמה תשובות בדבר חדא שלשון אריך וקטין לא שייך כהא פירושא דלא אמרי' הכי אלא היכי דפליגי אי בעי' מרובעות או שכיון בארכו פי שנים כרחבו כחצ' המשכן וכדאמרי' ליה בהדיא לקמן במאי דפסקי' הלכה כר' יוסי וה"ל למימר בהדיא דבית סאתי' איכא בינייהו ועוד דאינהו לא פליגי באריך וקטין דהיינו כחצ' המשכן אלא באותו שהוא ארוך מכל צד דהיינו בית סאתי' על בית סאתים שהוא מאה על מאה והכי אמרי' דאיכא בינייהו אריך וקטין וכי תימא דאיהו קרי אריך כשהיא בית סאתים על בית סאתי' וקורא קטין כשאינו אלא סאתים היאך אפשר לקרוא לזה אריך אחר שהוא מרובע הוה ליה למימר גדול וקטון איכא בינייהו ועוד כיצד הוא אומר דאע"ג דבעלמא לא שרי רשב"א אלא בית סאתים לא אסר משו' גזירה אלא בית סאתים על בית סאתים הא ודאי כל מה שהוא אוסר בעלמא יש לו לגזור כאן כיון דאית ליה גזירה ולמה לא יחוש שמא יבא לעשות בעלמ' קרפף מאה על מאה ועוד דבירושלמי הביאו דברי רשב"א ולא הזכירו בו אלא מבית סאתים. וכן אמר שם רשב"א אומ' באר שיש בה סאתים אינו צריך להרחיק ממנה אלא מלוא ראשה ורוב' של פרה אלמא לא אמר רשב"א בית סאתים על בית סאתים אלא לומר שיהו מרובעו' אבל לא היתר אלא בית סאתי' וכך פירש"י ז"ל והסכימו בתוספות:

כאן הודיעך כחו של מחיצה:    פירוש דלא אמרי' דאתו רבים ומבטלי מחיצתא: ואקשי' כאן וסבירא ליה פי' מסתמא כל שאמר כאן הודיעך חכמים סתמא משמע דהכי לית כוותייהו והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלו בלילה פי' וכל שדלתותיה ננעלת בלילה נדון כסתימה גמורה ומחיצה שלימה וכאלו יש כאן ד' מחיצות שהרי לצפון ולדרום יש מחיצה ולמזרח ולמערב פתחים ודלתות: ואלמלא כן היו חייבין עליה משום רשות הרבי' פי' מבואות ירושלים רשות הרבים יש להם שהרי אית להו ששה עשר אמה רחב והוא דרך לששים רבוא. כל העמים היא: וכן בריחיה מפולשין ומכוונין זו במזרח וזו במערב זו בצפון וזו בדרום שזה דין רשו' הרבים במבואות המפולשין כדפרש"י ז"ל כאן ובמסכת שבת מ"מ שמעי' אליבא דר' יוחנן דדלתות דוקא מצילו' ירושלי' מדין רשות הרבים הא לאו הכי אין להם דין רשות הרבים ואע"פ שיש שם מזרח ומערב פתחי' גמורי' לא חשיבא סתימא דאתו רבים ומבטצו מחיצת פי' לא שיבטלו מחיצות שלימות של צפון ודרום דהא אמאי אלא שמפילין מחיצות שבמזרח ומערב כיון שבוקעין בהם תדיר דרך הפתחים וכאלו אין שם פתח ולא שום גפופי והיו פרוצין במלואם ולא יועילו צורת פתחים ולא גפופי דלא סגי דמזרח ומערב שבירושלים כלם היו פרוצים במלואים בפתחים אלא ודאי כדאמרן והיינו קושיין ואלו בפסי ביראו' שבוקעין רבים בבין הפסים לא אתו רבים ומבטלי מחיצות בדיומרין וא"כ קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ופרקי' דרבי יוחנן כאן הודיעך קאמר ולא סבירא ליה הכי אלא ס"ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ודוקא רבי יוחנן לא סבירא ליה הכי אבל רבי אליעזר ס"ל הכי כדאית' לעיל ומ"מ לא אמר רבי יוחנן אלא בירושלים כיוצא בה דבקעי בהם תמיד להדיא והדרך סלולה שם לרבים להשתמש לעבור שם תמיד אבל במבואות המפולשין ורשות הרבים שאין בקיעת' תדירה וסלול להדיא אע"פ שבוקעין בה לא מבטלי מחיצתא דפתחין והראיה ממתני' דפ"ק דחנניה ות"ק אליבא דב"ה דאיפליגו כיצד מערבין רשו' הרבי' דחנניה מכשירו בדלית אחד מכאן ואע"פ שאינה ננעלת ולתנא קמא אפילו בצורת פתח ולא פליג עלה ר' יוחנן אדרב' פרכי' התם מיהא דרבי יוחנן דירושלים ומשום האי פרכא אוקימנא במבואות המפולשין לרשו' הרבי' כלומר שאין הדרך סלולה שם אלמא מודה ר' יוחנן בהא ולא עוד אלא דההיא שקלא וטריא אליבא דר' יוחנן הוא דאוקמנא בהכי ומימרא דרב יהודה דאוקמה בבקעה מכאן ובקעה מכאן ואלו לר' אליעזר תלמידו הוא סבירא ליה בהא כרבנן לא דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ואפי' במקום שהדרך סלולה שאין להם מעבר אחר. והא דפסי ביראות ג"כ הדרך סלולה היא לזמן שעוברין בו דבקעי בה רבים להדיא כאדם שעובר בדרכו הסלולה. והיא הנותנת שאין הלכה כרבי אליעזר דהת' פרכי' מדרבי יוחנן וכולהו שמעתא דהתם סלקא אליבא דידיה ושמעי' הכא דכל שהדרך סלולה ועשויה לכך אין הפרש כאן שיהא רחב ט"ז אמה או פחות דהא פריכינן מירושלים שהוא רחב ט"ז אמה ותשמיש הרבים גדול לפסי ביראות שאינם רחבים אלא י"ג אמה ושליש לכל היותר אלמא כי הדדי נינהו:

ורמי רבי יהודא אדר' יהודה כו':    עד אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה וקשיא דרבנן אדרבנן פי' קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דגבי פסי ביראות אמר דאתו רבי' ומבטלי מחיצתא ובמבוי זה דלא מבטלי ואפי' תימא שאפי' שאחד מאלו רחב מחבירו אין בכך כלום לפי מה שאמרנו וכ"ש אם אתה מעמיד ברייתא במבוי שהוא רשות גמורה כדברי רש"י ז"ל דקשיא טפי דברשות רחב ט"ז אמה אומר רבי יהודה דלא אתו רבים ומבטל מחיצתא והכא בברייתא אמרו שאין מערבין רשות הרבים וליכא למימר דשאני הכא שהוא רחב ט"ז חדא דהא פרישנא למעלה דהא לא מעלה ולא מוריד. ועוד דהכא סתמא פליגי בכל רשות הרבים שהרבים בוקעין בו ואע"פ שאין בו ט"ז אמה ולא עוד אלא דעל כרחין לא מיירי כשהוא רחב ט"ז אמה דהא פריך בסמוך דטעמא דרבי יהודא משום דשתי מחיצות הם רשות היחיד מדאורייתא וא"א שיאמר כן ברשות הרבים שא"כ בטל' לרבי יהודה רשות הרבים דאורייתא ממבואות המפולשות ואלו בפרק ב' אמרינן איזו היא רשות היחיד גמורה למעוטי הא דאמר רבי יהודא יתר על כו' וברשות הרבים גמור' אמרי' למעוטי הא דפסי ביראות ולא אמרינן למעוטי לרבי יהודא דבריית' כדאמרינן ברישא אלא ודאי דהא דרבי יהודא בשאינו רחב ט"ז קאמר או שאין בו דרך לששים רבוא והקשו בתו' מאי קושיא מדרבנן אדרבנן דדילמא הא דאמרו לו שאין מערבין רשות הרבים מדרבנן קאמרי שאין מערבין אותה לטלטלה אבל לזרוק מודים שמערבין ולא אתו רבים ובטלי מחיצתא וגבי פסי ביראות מפני המצוה אוקמוה על דין תורה כשם שהקילו בפרוץ מרובה על העומד ותרצו דא"כ הל"ל וחכמים אוסרין ולישנא דאין מערבין משמע אפי' מדאורייתא ועוד הקשו ודילמא בכך הוא דלא מערבא דלחי או קורה אינם עושין מחיצ' וכמאן דאמר קורה ולחי משום היכירא ואפי' למ"ד משום מחיצה היינו מחיצה דרבנן לדופן רביעית ויש לומר דאנן אליבא דרבי יוחנן שקלי' וטרי' ולדידיה אפי' בדלתות לא מיערבא אלא אם כן ננעלות בלילה כעין ירושלים וכדאמרי' בסוגיא בפרק קמא על מתני' דת"ק וחנניה: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם איכא שתי מחיצו' מעלייתא כי המחיצות דתלמודא בצפון ודרום אינם מבטלין לעולם משום בקיע' הדרכים כדפרישנא לעיל. ואיהו סבר דשתי מחיצות בצפון ודרום הוו רשות היחיד מן התורה וכדאמרינן בפ"ק דשבת זו היא רשו' היחיד למעוטי הא דרבי יהושע וכיון ששאר המחיצות אינם אלא מדבריהם הקילו אפילו לערב לטלטל בו אבל גבי פסי ביראות ליכא שתי מחיצו' שלימות ולא שום מחיצה שלימה כי פתוחים הם מד' רוחות ורבים בוקעין בהם ומבטלי להו לכולהו הא אלו הניח שהשתי רוחו' סתומות אפילו צפון ודרום אין צריך שיסלקנה לצדדים. ואין צ"ל אם הניח שם שתי מחיצות שלימות כמין גם:

דרבנן אדרבנן לא קשיא התם גבי פסי ביראות איכא שם ד' מחיצות אבל הכא במבוי דר' יהודה אין בו שם ד' מחיצות:    פי' דאי משום קורה או לחי אפילו למאן דאמר שהם משום מחיצה לא חשיבי להו שם מחיצות חשובות לעניין זה ואפילו בצ"פ נמי לא חשיב מחיצות כעין פסי ביראו' שיש שם שתי אמות עומדין: ואיכא למידק מ"מ ר' יוחנן דאמר דירושלי' אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה אין חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלי מחיצתא דאמר כמאן אי לר' יהודא הא איכא שתי מחיצות מעלייתא אי לרבנן הא איכא שם ד' מחיצות דעדיפי מפסי ביראות כי אין צ"ל שבאותן רוחות שהיו פתחי ירושלים היה בכל פתח ופתח מכאן ומכאן עומד מרובה מאד יותר על הפרוץ. יש מרבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו דמבואות ירושלי' ג"כ כלם היו מפולשות שתי וערב וליכא שתי מחיצות מעלייתא. ורבי יוחנן דא' כר' יהודה ואינו מחוור. אבל הנכון כדברי האומרין דר' יוחנן סבר לה כר' יהודה בחדא דאתו רבי' ומבטלי מחיצתן וסבר לה כרבנן דמדאוריית' לא הויא רשות היחיד בפחות מגימל מחיצות הילכך בעי' בירושלים שלשה מחיצות מעלייתא וליכא וקיימא לן כר' יוחנן חדא רבי אליעזר תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד דסוגין כר' יוחנן אזלא כדכתיבנא לעיל: הילכך אי אפשר לערב רשות הרבים או כשאין הדרך סלולה שם לרבים ויש להם מעבר א' אלא שפעמים בוקעים בה רבים כעין מבואות המפולשין לרשות הרבים דבכי הא מיערבא בצורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן או בדלת מכאן שאינה ננעלת: הא כל שהדרך סלולה לרבים בין שהיה רחבה יו"ד אמה או פחות אין מערבין אותה אלא א"כ ישרה לרוח אחד מפילושיו דלת הננעלת ממש בלילה:


דף כב עמוד בעריכה

אילימא משום דמקיף ליה סולמא דצד מהאי גיסא ומחסנ' דגדר מהאי גיסא והם כשתי מחיצות כמין גם דאי בשאינו כמין גם מאי קאמר דהיינו רשות הרבים גמורה דמבוי המפולש אלא ודאי כדאמרן. וק"ל ולמאי דס"ד השתא אמאי לא פריך ליה מדרבי יוחנן דאמר שיש רשות הרבים בירושלים: וירושלים ארץ ישראל היא ומפק ליה האי סולמא ומחסנא. י"ל דהא עדיפא ליה למיפרך דא"כ אפילו בבל נמי וכדאפריקא הא אפריקא אידך דר' יוחנן ואלו הוה מקשי' מדר' יוחנן דילמא הוה דחי דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן:

דהא מקיף ליה פרת מחד גיסא ודגלת מחד גיסא:    פי' כמין גם. וכולי עלמא נמי לא ליתיי' דהא מקיף ליה אוקיינו' פי' דכל שהוא עמוק עשרה טפחי' חשיבא מחיצה כדאית' בפ"ק דשבת ובכל דוכתא ולהכי פרכי' דכיון דאמרת דאפי' המחיצות מרוחקי' כל כך דין רשות היחיד א"כ אין רשו' הרבים בעולם א"א וק"ל עד מ"מ עד אימתי והא מרוחקי' שיהו חשובו' מחיצות לשוייה רשות היחיד דהא אמרי' דקרפף יותר מבי' סאתי' שהוקף אפילו שלא לדירה רשו' היחיד הוא מן התורה וכמה יהא שיעו' אותו יותר מבית סאתי' או' רבי' הרב הגדול ז"ל דהיינו כל שרואה עצמו תוך המחיצות דאע"ג דלגבי שבת לא בעי' מחיצות הניכרות לדירתו כדאי' בפ"ק דסוכה אפ"ה בעי' שיראה עצמו תוך מחיצות:

דילמא מעלות ומורדות קאמרת:    פי' שמעלות ומורדות שבארץ ישראל אע"פ שהם רחבים י"ו אמה ובקעי בהו רבי' אין בהם דין רשות הרבים א"ל קרקפיה כלו' אדם גדול וראש חזיתי לרישיך ביני עמודא כדאמרה ר' יוחנן להא שמעת' דאין חייבין עליהם משום ר"ה פי' כתוב האחרונה דמשום רבה שהיה רבו של אביי אמר חזיתי לראשך כלומ' ראיתי לרבך רבו שהיה לומר שם לפני ר' יוחנן דרבה למד לפני ר' יוחנן כדאי' בפ' שני דייני גזירו' ודמי' להא דא' במס' שבת רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי. אבל אביי לא מצי' בשום מקום שהלך בארץ ישראל ללמוד תורה אצל רבי יוחנן. ואין פירוש זה מחוור כדבעי' למימר בסמוך ואינו שטת ר"י ז"ל אלא הכא דרך צחות קאמר ליה כל כך כוונת ההלכה עד שכמדומה לי שהיית בבית המדרש כשאמר ר' יוחנן כן. מפני שאינם כרגלי מדבר. פירש"י ז"ל כי רגלי מדבר בארץ מישור וחלק היו מהלכין כי ענני כבוד היו מושכין כל העקלקלות ואינו נכון דא"כ מאי איריא שבארץ ישראל אפי' שבבבל נמי דכל רשו' הרבים דעלמא מרגלי מדבר ילפי' להו כדאי' בפרק הזורק אבל הנכון דכולי האי לא גמרי' מרגלי מדבר. והכא קתני שמעלות ומורדות אלא כיון דלא ניחא תשמישתייהו לא מסרם יהושע לרבים כדאמרי' לקמן גבי שבילי בית גלגל וא"כ אינם דומים לרגלי מדבר שהיו מסורי' הדרכים לרבים והיינו דנקט שבארץ ישראל מ"ר:

בעא מיניה רחבה מרבה כל המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות ורבים בוקעין בו:    פי' והוא רחב ט"ז אמה ועשוי לדריסת ששים רבוא מהו וא"ת ותפשוט ליה מדרבי יוחנן דלעיל דמעלות ומורדות שבארץ ישראל תרצו בתוס' דרבה לא שמיעא לי' ההיא דר' יוחנן ומינה דלא הוה ביה מדרשא כדאמרה רבי יוחנן. ויש מתרצים דמהתם דפשט ליה כשא"ל אין חייבין אלא שלא פירש ואינו מחוור. התם דניחא תשמישתיה אמור רבנן דלא אתו רבים ומבטלי ליה מחיצות פיר' גבי פסי ביראות דאיכא שם ד' מחיצות הכא לכ"ש ואיכא למימר ואדרבה נדמייה לאידך דרבנן דאמרו שאין מערבין ר"ה י"ל דלא דמי חדא דסתם ניחא תשמיתייהו ועוד דהתם ליכא שם ד' מחיצות דאורייתא אבל בכל זה כיון שהוא גבוה י' ניפחים מכל צד הרי יש לו שם ד' מחיצו' דאורייתא דכל גובה י' טפחים חשיב מחיצה ומיהו הרבים בוקעים בו מכל רוח ורוח כעין פסי ביראות והיינו דמדמי' לה והדרי שפירש ואפי' במעלות בית חורין פי' שאין יכולי' לעלות במדרונו אלא א"א. אבל למעלה רחב הוא ויש ט"ז אמה:

איתיביה חצר שהרבים בוקעין בו כו':    עד אלא לאו רבי יהודא וק"ל ודילמא שאני התם דאיכא ב' מחיצות מעלייתא י"ל דהא ליתא דא"כ מאי קמ"ל רבי יהודא הא אפי' בדניחא תשמישתיה אשמעי' רבי יהודא דלא מבטלי רבים מחיצת' וכ"ש בזה אלא על כרחך הכא כשהפרוץ מכל ארבע רוחותי' ולא איצטריך לפרושי תנא הכא דהא לא סגי דאיירי אלא בהכי ורשו' הרבים לטומאה איצטריכא ליה. וא"ת ולימא ליה דלעולם רבנן הוא וקמ"ל דהוי רשו' היחיד אפי' לטלטל ולא מחמרי' בה מדרבנן י"ל דהא לא משמע ממתניתא תדע דבפ"ק אמרי' מאי קמ"ל דבמתניתא היא ופרקי' דאי ממתניתא ה"א לזרוק אין לטלטל לא קמ"ל רב דאפי' לטלטל ואי הוה מוקמי' לה בדקאמרת א"כ תקשי לן מאי קמ"ל רב התם:

בבירוה ס"ד:    פירוש היאך אפשר לעשות רשות הרבים בבור ופרקי' דה"ק לבורות פי' שבפתחיהן של מכוונת היו בורות לתשמיש הרבי' והיינו דנקט בור משו' דבהכי מסתמ' דחשבי לה דבקעו בהו רבים ומיהו כיון שיש שם בור אפילו היה הדרך רחב הרבה אי אפשר דליהוי ניחא תשמישתיה כי בני אדם מתרחקים ונשמרי' משפת הבור. אלא לאו רבי יהודה פי' וכשהם מפולשין שתי וערב דאי לא מאי קמ"ל רבי יהודא וכדפריש' לעיל כל היכא דלא ניחא תשמישתיה לא מסרה לרבים. פי' ואם רצו המצרנים של שם לסתמן וליטלן לעצמן הרשות בידם וכיון דכן לא חשיב אלא כבקעה שהיא כרמלית. וא"ת ואמאי לא שני ליה הכא דרשות הרבים לטומאה אצטריכ' ליה. וי"ל דהא דפריך ליה הכא עדיף טפי וה"ל קושטא דמילתא ולעיל דלא הוה ליה תירוצא אחרינא שני ליה הכי. והאי דקתני בור לאפוקי מדר' עקיבא פי' דלא קתני בור הרבים למעוטי בור הרבים אלא למעוטי באר היחיד וה"ק כי אע"פ שהוא באר נובע אין עושין לו פסין אא"כ הוא של רבים. מאי קאמר דאמר ועוד פי' דמסתמא ליכא למימר ועוד אלא היכא דמיירי במידי שהוא עניינא גופיה דאיירי לעיל הת' במלתי' אפסקו' הכא במילתא אחריתי פי' גבי סוכה במילתיה גופי' אפסקוה דאתו לאפלגי עליה שאין חייבין לאכול בסוכה אלא לילה הראשונה וכה"ג לא חשיבא הפסקה אבל הכא במשנתינו במלתא אחריתי אפסקו' כשנגמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף אבל דיר וסהר כו' ואע"פ שהפסקה היתה להביא ראיה שאין לרבי יהודה לומר מה שאמר מכל מקום הפסקה חשיבא דלא מצי למימר ועוד:

והקשו בתוס' דהא במס' ביצה פ' המביא קתני רבי אליעזר אומר ניטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק. וחכמים אומ' מגבב משלפניו ומדליק וקתני נמי בבא אחרת אין מוציאין את האור לא מן העצים כו' והדר קתני ועוד אמר ר' אליעז' עומד אדם על המוקצה כו' והא התם דאפסקוה במילת' אחריתא וקתני תירץ ר"ת ז"ל דשאני התם דקאמר ועוד לקולא דהוי רבותא יתירתא א"ל אפי' שהפסיקוה במילתא אחריתי והכי איתא לקמן בפרק כל גגות. עוד תירץ הראב"ד ז"ל דבהפסקה דהתם רבי אליעזר מודה בה וסתמא היא לדברי הכל ולא חשיבא הפסקה מה שאין כן במשנתינו דקא מייתי לה לאותובו עלה מדיר וסהר דהשתא חשיבא הפסקה במילתא אחריתי:

מתניתין אבל לבור היחיד עושין מחיצה כו':    רבי יהודא בן בבא או' עושין חגור' פי' היקף סביב כעין חגור' ואפשר דנקט חגורה משום דשרי' ליה ע"י חבלים וכדקתני בברייתא חנניה אומר חבלים לבור ורבי עקיבא דנקט מחיצה לא שרי ע"י חבלים אלא במחיצה של שתי וערב:


דף כג עמוד אעריכה

ובלבד שיהא בה שומר' או בית דיר' או שתהא סמוכה לעיר:    פרש"י ז"ל דאע"ג דכיון דאיכא הני חשוב מוקף לדיר' אפ"ה קסבר רבי יהוד' בן בבא דאפי' למיקף לדיר' אין מטלטלין בו כשהוא גדול מבית סאתים ואינו מחוור דא"כ פליג ר' יהוד' בן בבא על ר' יהודא וחכמים אפי' בדיר וסהר שאמרנו לעיל להדיא שמתירין בו אפי' בית עשרה כורין מפני שהן מוקפין לדירה וזה חדוש גדול שלא ראינו שום תנא חולק בזה ואי פליג בה ר' יהודא הוה לי' לפרושי בהדי' דפליג בדיר וסהר וחצר ועוד דשומרה ובית דירה בגוה מה מעלים ומורידי' לעשות מוקף לדירה דהא זרעי' מפקי מתורת היקף דירה ואפי' בחצר גמור כשנזרע רובו כדאי' לקמן בהדיא. והנכון כמו שפר"י ז"ל דהני לא חשיבי היקף דירה ואפי' בקרפף דמיירי דשומרה ובית דירה זו נעשו אחר שהיקף וה"ל הוקף ואח"כ פתח דלא חשיב כדאיתא לקמן בפרקי' ומיהו מחמיר ר' יהודא בן בבא שלא להתיר אפי' בי' סאתים אלא כשיש בה תשמישן אלו וביותר מבית סאתים אפי' בתשמישין אלו לא נתיר כיון שלא נחשב מוקף לדירה. ויש שהיו סבורין לומר כפשוט' דלישנא דר' יהודא בן בבא דמודה ר' יהודא בן בבא בפחו' מבי' סאתים שאין צריך דבר מכל אלו. אבל בתוס' כתבו דהא לא מסתבר שתהא מחלוקת רבי יהודא בן בבא בבית סאתים מצומצמות לא פחות ולא יותר ושלא יהא דינם או כלמטה או כלמעלה של ודאי דלר' יהודא בן בבא תל שהוא פחות מבי' (סאתים) דינו כבית סאתים מצומצמות דבעי שומרה או א' מחביריו ורבי יהודא כבור או שיח אע"פ שאינם חשובי' כל כך. כך הגרסא בכל הספרים שלנו ר' עקיבא אומר אע"פ שאין בה אחד מכל אלו מטלטלין בתוכה ובלבד שתהא שבעים אמה ושיריי' על שבעים אמה ושיריים. אבל בנסחאות ישנו' גורסין רבי עקיבא אומר אפי' אין בה אלא אחד מכל אלו. ותימא דא"כ היינו רבי יהוד' או ר' יהודה בן בבא דאיהו נמי באחד מכל אלו סגי ליה וליכא למימר דליהוי כרבי יהודא בן בבא בהא דהא משמע בתלמודא להדיא דלרבי עקיבא לא בעי' שומרה מדאמרי' ואי אמר הלכה כרבי יוסי ה"א עד שתיהוי בה שומרה קמ"ל הלכה כר' עקיבא אלמא לרבי עקיבא לא בעי' שומרה. וא"כ ר' עקיבא על בור ושיח קאי והיינו ר' יהודה ושמא נאמר דאין הכי נמי וכי אמרינן בתלמודא ר' עקיבא היינו ת"ק משום ר' יהודה קאמרינן דהוה ת"ק דידיה ואע"פ שלא פי' רש"י ז"ל כן ולא בתוס':

וי"מ זו הגרסא דרבי עקיבא על ר' יהודה בן בבא קאי דבעי בית סאתים אע"פ שהם מרובעות שיהא עמה א' מן התשמישין התם דהיינו שומרה או דירה או סמוכה לעיר ובא ר' עקיבא ואמר אע"פ שאין בה אלא א' מכל אלו או ריבוע או תשמיש בית שמיר' ובית דירה או תשמיש בור ושיח בהכי סגי ופרכי' בתלמודא דרבי עקיבא היינו ת"ק כלומר ר' יהודא בן בבא שהוא ת"ק שלו שדבר עתה בתחלה בענין קרפף דכיון דקתני סיפא ובלבד שתהא מרובעת אלמ' תרתי בעי נמי רבוע ותשמיש. ופרקינן דאיכא נמי בינייהו דבר מועט ולעולם כל היכא דאיכא רבוע לא בעי שומרה רשות תשמיש כדאיתא בתלמודא ונכון הוא. והגאונים ז"ל כך פי' אפי' לפי הגרסא האחרת דכי אמרי' בתלמודא היינו ת"ק על ר' יהודא בן בבא קאמר כדבעי' למימר קמן. ועוד יש להוסיף בשטה זו לפי הגרסא האחרת דר"ע אינו מחלק בין תשמיש דרבי יהודה או תשמיש דר' יהודא בן בבא בהכי סגי ופרכי' בתלמודא דהיינו ת"ק דידה או ר' יהודה או ר"י בן בבא דאיהו כיון דקאמר ובלבד מכלל דבעי ריבוע ואחד מן התשמישין ופרקינן דאיכא: בינייהו דבר מועט ובודאי לענין הרבוע שאין הם ר' יהודה ור' יהודה בן בבא שהרי לא חלק ר' יהודה אלא על התשמישין:


דף כג עמוד בעריכה

גמרא ר' עקיבא היינו ת"ק:    פרש"י ז"ל דריש' דמתני' שאמר לר' יהודה לא אמר בית סאתים אלא בקרפף אבל אם הי' דיר או סהר דאלמא בקרפף בית סאתים מטלטלין בלא שום תשמיש אחר שיהא שם ופרקי' דאיכא בינייהו דבר מועט. והקשו בתוספות דמנא לי' דר' עקיבא היינו אמרו ליה. ולפי פשוטו של לשונ' לא בעי רבוע כלל ויכול היה להבין מאי דתריצנא דריבוע איכא בינייהו. ועוד כי אולי רבנן דאמרו לו בעי שומרה או בית דירה דלעיל כיון דלאותובי בעלמא אתי לא הרויח הדבר לברר אותו. לפי' פי' הם ז"ל דה"ק דהיינו ר' יהודא בן בבא ואע"פ שלגרסת הספרים שלנו ר' יהודה בן בבא בעי שומרה ור' עקיבא קתני אע"פ שאין בה א' מכל אלו אנן מסיפא דר"ע פרכי' למה הוצרך לומר ובלבד שתהא שבעים ושיריים דהא ר' יהודה בן בבא אמר לה בהדיא. ופרקי' דאיכא בינייהו דבר מועט שיש כבית סאתים של חצר המשכן יותר מע' אמה ושיריים כי חצר המשכן שהוא ק' על נ' יש בו י"ט אמות פחות שליש אמה יותר על ע' ושיריים כמו שכתב רש"י ז"ל דר' יהודה בן בבא שרי אפי' רבוע גמור שלא יחסר ממנו כלום ומפני שהוא דבר מועט לא חשב עליו להזכירו וכדתני ר' יהודה אומר דבר מועט יש על שבעים אמה ושיריים ולא נתנו בו חכמים שיעור כלום שלא הכניסוהו במנין מפני שלא חששו להזכירו שלא לבלבל דברי שיעורם אבל מ"מ מתירין אותו אבל ר' עקיבא דקתני ובלבד משמע לעכובא שלא התירו לטלטל אלא בשבעים אתה ושיריים בלבד ונפסיד אותו דבר מועט:

אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים מפורש יפה בפירוש רש"י ז"ל שנשארי' בידינו מחצ' המשכן שא"א להוסיף על הרבוע י"ט אמה פחות שליש ברחב שני טפחים וכשנקצר אותו לעשותו ממנו רביעית להוסיף על הרבוע של שבעים על שבעים לא יבא לדברי שלם כי הוא פחות משני שלישים אצבע ברוח' ולפי' לא חשו להזכירו דוק ותשכח. פשטיה במאי כתי' פי' דהא ודאי אסמכת' בעלמא הוא והיינו דלא שיילי' לרבנן האי חמשים בחמשים מאי עבדי ליה מתוך דברינו נלמוד מאי עבדי דהא דאמרן אינו אלא סמכתא. ועשרים אמה לכל רוח פי' לכל רוח' הקרשים שעביין אמה:

איכא בינייהו רבוע דרבנן:    פרש"י ז"ל דכיון דנקט ר' יוסי אפי' ארכה כשני' כרחבה דהיינו כחצר המשכן נראה מלשונו דרביע עדיף ליה לכתחילה ומיהו שרי' בדיעבד לטלטל אפילו כשהוא ארכו כשנים ברחבו כחצר המשכן אבל ר' אליעזר אינו מקפיד בדבר ושרי לכתחלה בין רביע בין בחצר המשכן ממש ולפי פי' זה קרי ליה רבוע דרבנן מפני שחדשוהו סופרים מאסמכתא דרחב חמשים בחמשי' ולא עבדי' קרפף כחצר המשכן שהיה ג"כ תשמישן לאויר. והקשו בתוספ' שזה אינו דבר מצוה כסוכה או לולב דשייך ביה לכתחילה או דיעבד כי מי מיחה על ידו שלא יעשה קרפף שלו כמו שירצה וכשהוא עשוי לכ"ע שרי לטלטל בו לכתחילה לפי' פי' ז"ל כמו שפר"ח והרי"ף ז"ל דה"ק איכא בינייהו ריבעא דרבנן דאיפליגי ר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן גבי אלפים אמה של תחום שבת דר' חנינא סבר שלא נתנו אלפים אמה עגולות לכל צד ויפסיד את הזויו' דדריש התם זה יהי' לכם גבול לזה אתה נותן פאות וזויו' ואין אתה נותן פאות וזויו' לשובתי שבת. ולדידיה ה"ה הכא דלא משתכח זויות ולא התירו לו קרפף כחצר המשכן שהיו לו זויות דא"כ היכי מסתבר באלכסון של האורך שלא יסירו ממנו את הזויות עד שלא יהא בו באלכסון אלא כארכו אלא שיהא כגון זה:   וכן צייר אותו הראב"ד ז"ל והיינו דקאמר ר' אליעזר ובלבד שיהא נמצא בארכו ואפי' באלכסונו יותר מפי שנים ברחבו ורבנן אמרי התם כזה יהיו כל שובתי שבת שנותנין לו אמותיו מרובעו' ויש לו אלפי' אמה מרובעו' לפום שבת אשתכר הזויות והאלכסון והכא נמי שרי' ליה לטלטל בקרפף שיהא כחצר המשכן ממש בלא סילוק זויות וישתכר הזויות הלכך ר"א כר' חנינא בן אנטיגנוס ור' יוסי כרבנן וקי"ל כרבי יוסי וזהו הנכון. ותרוייהו לקולא פי' רב יוסף קאמר ליה:

קרפף שהיא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי היא כגנה ואסור פי' דאתו זרעים ומבטל' מפקי לה מתורת חצר ועבדו לי' כגנה ולהכי נקטו גנה ולא נקטו שדה לאשמועי' דגנה לא הויא לדירה ואפי' היא יכולת אילנות אכולה קרפף אתסר ואפי' מה שלא נזרע וכדמפ' ואזיל. נוטע רובו. הרי הוא כחצר ומותר דנטעים לא מפקי ליה מתורת דירה שדרך חצרות הוא לפעמים ליטע בהם אילנות לצל ולטיול:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן דנזרע רובו אסור אלא כשיש ברובו יותר מבית סאתים:    פי' דכיון שכן הנזרע אסור מפני שהוא קרפף יותר מבית סאתים שהוקף שלא לדירה דהא ביטלת תורת דירה מן המחיצות ומה שאינו נזרע ג"כ אסור ואע"פ שעדיין הוא חצר מפני שנפרץ במלואו למקום האסור אבל אם אין בנזרע אלא בית סאתים מותר פי' מותר כל הקרפף דאע"ג במקם זריע' קרוי קרפף שלא הוקף לדירה כיון שאין בו אלא בית סאתים הרי הוא בעצמו מותר. ושאינו זרוע שהוא חצר הוא פרוץ במלואו המותר לו וא"ת והא אין לקרפף הזרוע מחיצות כלל ובמה לישתרי כי החצר מקיפו לכל צד וי"ל דכיון שהמחיצות בתחל' נעשו לצורך כל החצר אע"פ שבטל' תורת דירה מהם לגבי הזרוע לא בטלה תורת מחיצה מהם אף ממנו ועדיין עולות לכאן ולכאן. אי נמי והוא הנכון יותר דהכא מיירי שהזרוע הוא בצד א' מן החצר ושאינו זרוע לצד אחר שכל א' וא' יש לו ג' מחיצות לכל הפחות:

כמאן כר"ש:    פרש"י דלר' שמעון אע"ג שהחצר נפרץ במילואו לקרפף הזרוע הרי הוא מותר דלמקום המותר לו נפרץ דכיון דתרוייהו דחד גבהא הוא לא אסרי אהדדי פי' לפירושו לא שיהא צריך לר"ש שיהא החצר והקרפף לאד' שהרי כת' רבי' ז"ל בסמוך דנר"ש א' גגות וא' חצרו' וא' קרפפו' רשות א' הם אפי' הם של בעלי' הרבה. אלא ה"ק דבעי' שיהא החצר של אדם א' וכן הקרפף שאם הוא של שני בני אדם ויש בו דיורין שאוסרין זה על זה כ"ש שהוא אסור להוציא ממנו לגג או לקרפף:

ולא לכלים ששברו בתוך הבית:    פי' שאותן כלי' אם הוציאן לחצר בין בהיתר בין באיסור אסור להוציאן אחרי כן מן החצר לגג או לקרפף דבית וחצר שתי רשויות נינהו ובשע' שביתה נאסרו מזה לזה. וי"א דווקא שהבית והקרפף הם של שני בני אדם אבל אם הם של אדם א' מותר מידי דהוה אבית וחצר דחד גבר' שהוא מותר לדברי הכל. ואע"ג דלרבנן אסרי' מחצר לקרפף ואפי' מחד גברא וכדמוכחא שמעתי להדיא דאמרי' בסמוך אבל בי' סאתי' אסור כמאן כרבנן והכא ודאי הזרוע ושאינו זרוע דחד גברא הוא מן הסתם שהרי כלו מקרפף אחד וסתמ' דחד גברא אפ"ה עדיף אפי' לר"ש בית וקרפף מחצר וקרפף לרבנן כיון דהוו דחד גברא וטעמא דמסתבר הוא וכן דנים מורי הר"ח ז"ל אבל י"א דבת וקרפף לר"ש כחצר וקרפף לרבנן דאסרי אפי' בחד גברא. הילכך רחבה שיש לחצרות אחורי הבתי' אפי' לר"ש אסור להוציא שם בשבת ששבתו בתוך הבית ואע"פ שהם כולם דחד גברא אלא א"כ נעשית הרחבה באחרונה דהויא ליה פתח ולבסוף הוקף ויש נותנין טעם להתיר ואינם מן הבית לרחבות מפני דלא חשיבא רחבה שלא לשם דירה אלא רחבה שאחורי הבתי' שעשה כל אחד ביתו סביב ונשארה רחבה בנתים דהוה לי לגואי עבידן לבנאי לא עבידן: אבל רחבה שנעשו כתליה לצרכיה מקפת לדיר' חשיבא וכן פי' הראב"ד ז"ל. גבי רחבה דאמרי' לקמן בשמעתין ואין זה מחוור. אבל יש למצוא לרחבות שלנו לפי שטה זו שלא אמרו דרחבה חשיבא כקרפף לגבי בית אלא כשהיא יותר מבית סאתים אבל בית סאתים לא הוי כקרפף וכדאמר רב בפ' כל גגות דלא חשיב גג כקרפף אלא כשיש בו יותר מבית סאתים והלכתא כוותיה וה"ה לרחבה דבין גג בין רחבה תרוייהו תשמישי בית נינהו. הא' רחבה יותר מבית סאתים או קרפף גמור אפי' של בית סאתים אסורה לגבי הבית ואפי' לר"ש ואע"ג דהוי דחד גברא וכן נראה דעת התוס'. והלשון הנראה נראה יותר נכון והוי יודע דהא דא"ר שמעון דחצר וקרפף רשו' אחת דוקא כשהוא בית סאתים או אפי' שהוקף לדירה שאם הוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הרי הוא אסור לעצמו ואין צ"ל שהוא אסור עם החצר: והיינו דאמרי' הכא שאם יש בו יותר מבית סאתים שאסור הכל ואפי' לר"ש ולר' שמעון כיון דנזרע רובו רובו ככולו וכאן ה"ל גינה יותר מבית סאתים ולתסר דכיון שנזרע רובו רובו ככולו וכיון שנזרע כולו ה"ל גנה יותר מבית סאתים ולתסר. והא דנקט ה"ל כגנה ולא נקט ה"ל גנה יותר מבית סאתים משום דעל דרך האמת אין בו אלא גנה בית סאתים ומשום דמיעוט חצר שבו מיבטיל לגבי הרוב חשוב כלו כגנה:


דף כד עמוד אעריכה

אלא אי איתמר הכי איתמר הא דקתני נזרע רובו אסור דמשמע דנזרע מיעוטו שרי לא אמרן אלא דלא הוי בית אבל בי' סאתי' אסור דמשמע דנזרע מיעוטו שרי לא אמרן אלא דלא הוי בית סאתי' אבל בית סאתי' אסור כמאן כרבנן דאמרי דחצר וקרפף שתי רשויו' ומה שהוא זרוע הוי כקרפף ושאינו זרוע הוי כחצר וכיון שכן ה"ל חצר נפרץ במלואו למקום האסור לו אליבא דרבנן ולפי' נאסר הוא גם הוא בעצמו: ויש מדקדקין מכאן דלרבנן אין חצר וקרפף שתי רשויות אלא כקרפף שהוא סאתי' אבל קרפף פחות מבית סאתים רשות אחת הוא עם החצר ומותרין זה לזה דאי לא כי הוי הזרוע פחות מבית סאתים ליתסר דהא נפרץ במלואו למקום האסור לו ואין זה נכון דא"כ פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בחצרות וקרפפית אינו אלא בקרפף שהוא בית סאתים בצמצום דביותר מבית סאתים אפי' ר"ש אוסר כדכתיב לעיל ולא אפשר דלא ליפלגי אלא בבית סאתי' מצומצ' ומאי דאמרי' הכא לרבנן דנזרע מיעוטו פחו' מבית סאתים שהוא מותר לרבנן טעמא דמילתא משום דכיון דאיכא תרתי למעליית' חדא שאין הזרוע אלא מיעוטו ועוד שהוא פחות מבית סאתים שאינו דבר שלם לא נעקר מחיצות מתורת דירה כלל וה"ל כחצר גמור שהוא מותר. רב יהודא מפרש מתני' לקילא דנזרע מיעוטו אפי' בית סאתים שרי אליבא דר"ש והא קיימא לן הלכתא כר"ש: אצטבלאות פי' שורו' שורו': אנא כרב נחמן סבירא לי וכן הלכתא: פורץ בו פרצה יותר מעשר פי' וחשוב כאלו נפרץ כל הכותל לגמרי וכשחוזר וגודרו ומעמידו עד עשר לשם דירה הרי הוא חשוב כאלו עשה בו מחיצה אחת שלימה לשם דירה דסגי בהכי לקרפף שלא מוקף לדיר' כדאי' לקמן בשמעתין:

איבעיא להו פרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ביותר מעשר:    פירש דהשתא איכא גדר יותר מעשר לשם דירה אלא שלא נעש' הכל ביחד מי אמרינן דכל אמה ואמה בטלה בשעתה או דילמא דהשת' חוזר הכל וניעור ומצטרף: ר' שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה טמאה מדרס פי' כי עדיין תורת סנדל עליו אפי' לקבל טומא' ואין צריך לומר דלא פרחה טומאה ישנה ממנו. וכתב רש"י ז"ל דה"ה לא תקנה דכל שנשאר בו אזן ראוי למלאכתו ותורת סנדל גמור עליו כבתחלה והא דקתני ותקנה משום דבעי למתני שאם נפסקה שנייה ותקנה טהור מן המדרס ואלו לא נתקנה ראשונה פשיט' שהוא טהור שהרי אין לו שום אזן והא דקתני כי כשנפסקה השנייה ותקנה טהור מטומאת מדרס שבו אבל מקבל מגע מדרס כתב רבינו ז"ל מפני שבשעת פריסת הסנדל הזה מן האזן השנית שהיה עליו תורת מדרס לטמא כלים קבל טומאה מאביו והוי ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין ולא נהיר דלא אמרינן בעלמא בשעת פרישתו מאביו מקבל טומאה מאביו אלא כגון בגד שלם שהיה טמא מדרס ונפסק ממנו מקצת שאין בו שיעור מדרס ונשאר שם שיעור מדרס דמה שנפסק מטמא מגע מדרס דבשעת פרישתו מאביו קבל טומאה ממנו אבל סנדל זה שפקעה מכלו טומאת מדרס כשנפסקה אזנו השנייה הרי פרחה כל הטומא' ביחד ואין כאן דבר שנאמ' שמקבל ממנו טומא' בשעת שפירש ממנו: ואין לומר דכל דבר שקבל טומאת מדרס החמורה ויצא מתורת כלי מדרס לטמא אדם וכלים עדיין יש דבר בו מן הטומאה מקצתה כדי לעשות טומאה קלה חדא דהא אמאי כיון שכלה היתה בתחלת' טומאת מדרס היאך אפשר למיפלגא. ועוד דא"כ לא ה"ל למימר שקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו גם לא נאמ' בכל התלמוד הלשון ההוא אלא על הדרך שהזכרנו. אבל הנכון כמו שפירש רבינו שמשון ז"ל שהטעם לטומאת מגע זה מפני האזן הראשונה שתקן שכשחברה אל הסנדל והיא היתה טהורה נטמאת בנגיעתה אל הסנדל וירדה תורת מגעה כשנגעה בה גם ירד לה טומאת מדרס כשנתחברה לו מפני שנעשית חלק מן הסנדל וכיון דטומאת מגע קדמה שפיר מקבלה טומאת מדרס וכמו שנעשית היא ע"י חיבור הסנדל טמא מדרס כך נעשה כל הסנדל טמא מגע מדרס באזן שאע"פ שהאזן מיעוט הוא לגבי הסנדל ואין הסנדל בטל לגבי האזן כיון שכולו כלי אחד ונעש' מקצתו מגע מדרס אף כולו כן. ואע"ג דאמרינן במנחות דכלי שקבל טומאה חמורה אינו חוזר ומטמא טומאה קלה משום דישבע ליה טומאה מעיקרא התם שהכלי עצמו ששבע טומאה חמורה יחזור הוא עצמו לחול עליו טומאה קלה בנגיעתו אבל הכא שבאה לו טומאה מפני שנתחב' למקצתו שהוא טמא בו בכי הא לא אמרינן דשבע ליה טומאה ולפי שטה זו יש לומר דלהכי קתני רישא ותקנה שהרי ע"ז התקון ההיא באה עתה הפסיק' שנייה טומאה מגע לסנדל זה וכן מוכיח בסיפא דמתני' במס' כלים בפ' כ"ו דקתני לא הספיק לתקן הראשונה עד שנפסק' השנייה טהור אלמ' טומאת מגע שבזו משום תקון אזן הראשונה הוא. ויש פירשו דהא דקתני הכא טמא מגע מדרס מיירי כשדרס בו הזב ברגלו שחלו עליו ביחד שתי טומאות טומאות מגע וטומאות מדרס דכי פקעה טומאת מדרס מינה בפסיקת השנייה נשאר בו עדיין טומאת מגע ולפי זה י"ל דקתני ברישא ותקנה כדפרש"י ז"ל משום סיפא והדין הזה אמת הוא אבל פי' רבי' שמשון ז"ל הוא המוכרע ממקומו כמו שכתבנו:

ואמרת לנו פנים חדשות באו לכאן וטהור:    פי' דסוף כבר נפקו שתי אזניו הראשונו' שבהן קבל טומאה ואע"פ שלא נפסקו ביחד אין בכך כלום ה"נ לגבי נקב במוציא רימון בפנים חדשות באו לכאן וטהור ע"כ דברי ר' יוחנן שאמר לחזקיה ומ"מ תפשוט מינה הא דקרפף דגדרות מצטרפין לעשות מוקף לדירה דסוף סוף פנים חדשות באו לכאן וקרפף חדש הוא וכן הלכתא:

רחבה שאחורי בתים: פי' שסתמ' אינה מוקפת לשם דירה ויש בה יותר מבית סאתים שדינה ככרמלי' אבל הוקף ולבסוף פתח לא פי' דמשום דפתח' לתשמי' דירה לא מחשב' מוקפת לדירה עד שיעשה בה מעשה לפרוץ בה יותר מעשר ולחזור ולגודרו ולהעמידו בעשר: לא צריכא דאית בה בי דארי. פי' דקודם שחזר והקיף היה שם גורן שפתח הבית פתוח לו. מהו דתימא דכשחזר והוקף לצורך בי דארי הוא ולא שתהא פתוח' לחצר לתשמישו אין הקיפו היקף דיר' ואע"פ שהפתח קודם להיקף קמ"ל דכיון שהפתח קודם להקף לא סגי שלא יהא ההיקף גם לצורך תשמישו של בית וה"ל היקף לדירה ושרו. סבור מינה מים כזרעים דמו פי' ומבטל תורת דירה מן החצר כדין זרעים האמור לעיל. כנטעים דמו. פי' ולא מבטלי תורת דירה אלא כדין נטעים שהוזכר לעיל:


דף כד עמוד בעריכה

ולא אמרן אלא דחזו לתשמישתן:    פי' שהם מי' זכין ראויין לתשמישתן של חצר דבהכי חשיבי כפירות שבחצר. אבל לא חזו לתשמישתן דהוו מים עכורין אסור כדין זרעים. וכי חזי לתשמישתן נמי לא אמרן אלא שאין בעמק' יותר מבית סאתי' יש שפירשו דלמקומ' קרי עומקם מפני שא"א למים בלא שום עומק והנכון דעומקן ממש קאמר וסתם עומק היינו של עשרה טפחים דאנו מה שאינו עמוק כל כך בטל הוא בחצר ואינו עולה לחשבון בית סאתים ולהכי קאמר שאם יש בעומקן יותר מבית סאתים אז הוו כזרעים לבטל תורת דיר' מן החצר ולעשותו כקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדיר' ואפילו הם מיעוטו של חצר. ולעניין החצר הרי הוא ג"כ אסור שהרי נפרץ במלואו למקום האסור לו ואפילו לר"ש ואע"פ שיש בכאן עומק עשר' שהוא חשוב מחיצה הא לא מינכרא כיון שכולה מכוסה במים. אבל י"א שאם החצר סמוך לעומק עשר' בתוך גי' טפחים שהוא כלבוד הרי החצר כמוקף מחיצה ומותר וכן דעת מורי נר"ו. ונפקא מינה אליבא דהלכתא להיכא דלא חזו לתשמישתן דאסרי בזרעים כאלו היכא דחזו לתשמישתן הא אסיקנא דלא חסר כלל מיירי:

דהויא אכריא דפירי:    פרש"י ז"ל כריא דפירי שוחה עמוקה שמצניעין בה פירות כי אע"פ שהיא עמוקה הרבה נוטלין ממנה בשבת ולא נהיר דכי הא ודאי אם היא יותר מבית סאתים אסור להוציא ממנה לחצר דבקרפף יותר מסאתי' שלא הוקף לדיר' הוא דכריא דפירא כי הא לא חשיבא אלא כמוקפת שלא לדירה כדאמרי' לקמן בעובדא דאבי דנקא גבי תורא דבי תורי. והנכון דכרי' דפירי פירושו כרי גדול של פירות שעומד בתוך החצר שאפילו הוא גבוה הרבה ויש בו יותר מבית סאתי' טפל הוא לחצר דהכל לצורך תשמישי שני אדם הדרין בחצר ותו לא מידי:

ההוא רחבה דהוה בפום נהרא כו':    פי' והיתה יתירה מבית סאתי' שלא הוקפה לדירה ודינא ככרמלית ולהכי היתה אוסרת על המבוי והשביל כשנפרצו לה מפני שנפרץ למקום האסור להן הא אלו הוקפה לדירה או שאין בה אלא בית סאתים הרי היא מותר' לעצמה ואינה אוסרת לא על המבוי ולא על השביל והיינו דאמר בפ"ק שאם היה מבוי כולו לרחבה אינה צריך כלום דמיירי התם כשהוקפה לדירה או שאין בה יותר על בית סאתים שמותר לטלטל בכולה. חד גיסא מאידך פתוח למתא וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים. פי' ואחד השביל ואחד המבוי היו להם ג' מחיצו' אלא שהיו פרוצין במלואן לרחבה אבל הרחבה אינה פרוצה כלום. ומדינה בין המבוי בין השביל מותר הוא בפני עצמו אלא שהרחבה אוסרתם מפני שהיא אסורה ואוסרת דכל שנפרץ במלואו במקום האסור לו הרי זה אסור ומ"מ הרחבה אינה פרוצ' במילואה גם אין הפלוש יותר מעשר שאלו היתה ג"כ פרוצה במלואה א"כ הרי נתערבו המבוי והרחבה והשביל ונעשו רשות אחת כמבוי גדול שהוא סתום מכל צד. ואלו היה הפלוש יותר מעשר כשסות' ממנו מעט לשם רחבה מוקפת לדירה ומותרת לעצמ' ואינה אוסרת אלא ודאי כדאמרן וכן פירש"י ז"ל. ושביל של כרמים סליק לגודא דנהרא. ופרש"י ז"ל כי דיורין היו קצת בשביל זה וכן עיקר שאלמלא כן לא שייך להכשירו בלחי כדלקמן שאין תורת לחי אלא למבוי שיש בו דיורין:

אמר אביי היכי ניעבד:    פי' שורת הדין דכל שהוא כשרה הרחבה הוכשרה הכל ולא היו רוצין לטרוח ולקצר הרחבה לעשות בה מחיצה אחת לשם דירה חוץ לד' טפחים מן הכותל הראשון. גם אומר רש"י ז"ל כי חומת הרחבה היתה חזקה מאד והיה הדבר קשה לפרוץ בה פרצה ביותר מעשר או להשלים על הפלוש עד יות' מעשר ולחזור ולהעמידה בעשר. וא"כ היכי נעביד נעביד מחיצה אגודא דנהרא אין עושין מחיצה על גבי מחיצה פי' נעביד מחיצה אחור' דשביל שעל הנהר וכיון שהשביל פרוץ במילואו לרחבה אותה סתימה שעושה לשביל לסותמו חשוב כאלו עשה ברחבה עצמה מחיצה אחת לשם דירה ואע"ג דסתימה זו אינה ביותר מעשר מ"מ כיון שקודם לכן היתה השביל כעומד בפני עצמו עתה שסותם אותו ונעשו הרחבה והשביל דבר אחד הרי כאלו נעשה עתה מן הרחבה השביל והרחבה מקום א' וכאלו הוקיף השביל על הרחבה ועדיפא הא מעשה מחיצה אחת ברחבה לשם היקף דירה וכן פרש"י ז"ל אבל טעמא דמגו ליכא למימ' הכא כי הסתימה הזאת הכשירה כלום בשביל לבדו כדי שנאמר מגו:

אין מחיצה ע"ג מחיצה:    פרש"י ז"ל דלא חשיב היקף דירה מפני שיגביה לשם דידה אפי' כל כותלי הקרפף שלא הוקפו בתחלתן לשם דירה והכא גודא דנהרא שהוא עמוק עשר' חשוב מחיצה גמורה וא"ת גודא דנהרא היאך חשובה מחיצה ניחוש דילמא מסיק נהרא שרטון למאן דחייש הכי בפ"ק. י"ל דהכא הנהר היה קצר בעניין דליכא למיחש להכי. והקשו בתוספ' דהא אמרי' לקמן בעושה מחיצה ע"ג תל גבוה עשרה דהויא מחיצה להכשיר קרפף יותר מבי' סאתים דהא באויר מחיצות האחרונות הוא דר והיכירא רבא איכא. והא לא קשיא לפי מה שגורס רש"י ז"ל לקמן כדבעי' למימר ר"ל דאביי ורבא לית להו ההי' דר' יוחנן ובתו' פירשו כי בסוף השביל הסמוך לגודא היה תל המתלקט עשרה מתוך ד' דהוה חשיב מחיצ' ועולין דרך שם ויורדין אחרי כן באלכסון אל הנהר: אי נמי כי הנהר היה קצר ומצד הנהר השני היו מחיצות נראות עולות למעלה מן השביל שהיו רואין עצמו תוך מחיצות: וקשה קצת היאך לא פי' בתלמוד כשם שפירש דשביל סליק לגודא. ואין לומר שהיתה כותל גמורה בסוף השביל ולדידיה קרי גודא דהא בכל דוכתא קרי' דנהרא לשפת הנהר מלשון והנהר מלא על כל גדותיו וכדפריש הראב"ד ז"ל. וא"ת אי משום דאין מחיצה על גב מחיצ' יכניסו החדשה ד' טפחים. י"ל דא"כ היה השביל מתקצר להם ליעבד ליה ט"פ אפומא דשביל של כרמים. פי' הפתוח לרחבה והשתא מהני ט"פ להתיר השביל הנפרץ במילואו. לרחבה ומגו דמהני לשביל מהני לרחבה ושמו ותועלתו שעושה לשביל חושבו כאלו עושה סתימה גמורה לרחבה לשם דירה. כשעושה פתח לשם דירה כשעשה פתח זה דאע"ג דאפי' הוקף ולבסוף פתח לא מהני בעלמא הכא מהני במגו וא"ת וכיון דמדין מגו הוא דמהני למה לא הזכירו כמו שהזכיר בסמוך גבי לחי וי"ל דכיון דלא קאי לא חייש להזכירו ובלחי דקאי לפום סבריה דאביי פי' טעמי' ועוד דגבי לחי הוצרך לפרש מפני שהוא רבותא גדולה לומר שיועיל לחי במשהו להתיר הרחבה ולעשות היקף לדירה:

גמלא שדיין ליה:    פירש"י ז"ל גמלים הבאים מן העיר דרך הרחבה לשאוב מן הנהר. ותמה א"כ היכי ס"ד לעשותו כותל בסוף השביל. ר"ל כי יניחו שם מן הצד דרך מעבר לגמלים שיעבר לנהר: ויש לפרש כי אלו הגמלים עוברים דרך הרחבה אל הכרמים או לזבל או להוציא משאות פירות משם: אלא אמר לעביד לחי או אשביל של כרמי' פי' הסמוך לרחב' להכשירו כמבוי הסתום שהיא כל הכרמלי' בלחי תל שהוא גבוה עשר' בלבד לא שרו לי' גמל ומגו דחשיב לאכשורי מבוי חשוב כסתימה ומחיצה גמורה לשם דירה להכשיר הרחבה. וא"ת והלא כבר יש לשביל לחי מן הגפופין של הרחבה שהרי הוא אינה פרוצ' במילואה. וקי"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וכיון שכן הלחי שהוסיף אינו מועיל כלום ויתר שהוא כנטול דמו ואין כאן שום היקף לדירה לרחבה זו ובתוס' תירצו דשאני הכא שכיון שהגפופין נעשו לצורך הרחבה ולא יועילו לה אם לשביל ולמבוי לא יועילו לה דלנפש' לא מצלה והיכי מצלה לאחריני ואין לדבר הזה טעם נכון אבל הנכון דמיירי שהיו הגפופין ד' אמות שאינן נדונין משו' לחי כיון שהיו עשויין מאיליהן ואע"ג דסובר אביי דבלחי סגי להכשיר היה סבר מעיקרא לאכשורה בצורת פתח כיון דחשיב טפי ועדיף כדי לעשות הכשר יותר א"ל רבא אם כן יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים דעלמא פרש"י ז"ל שיבאו לטעות להתיר לחי של כרמים בעלמא דלא קאי אגודא דנהרא ואין לו מחיצה שלישית כי הכא דגודא חשיבא מחיצ' כיון שגבו' עשרה ויבואו להתיר מבוי מפולש בלחי. והקשו עליו דמאי שנא דבעלמ' לא גזרינן מבוי סתום אטו מפולש. וי"ל דשאני הכא דמחיצה דגודא לא מינכרא וכיון שכן וגם שרוב השבילי' לא סלקי לגודא דנהר קרוב הדבר שלא יתנו לבם על הגודא ויתירו כן בעלמ'. ובתוס' פירשו בשם הש"ר ז"ל שאין בשבילין של דיורין מועטין במיעוטו של שביל לא יחשבו אותם ויבאו להתיר כן בשביל של כרמים שאין בו שום דיורין. והוא צריך מן הדין פס או שני לחיים כדין מבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו. וליכא למימר שעשו בהן פס ד' דא"כ אתו גלולי ושתי ליה. אלא אמר רבא ליעביד לחי מהך גיסא דלגבי מתא מיגו דמהני למתא פי' מגו דמהני למבוי הכלה לרחבה כמבוי סתום היוצא לרשו' הרבים או לכרמלית שנכשר בלחי מהני נמי לרחבה כאלו עשה לה מחיצ' גמור' לשם דירה דהכשרו למבוי חושבו. ובודאי כי שורת הדין דכיון שהוכשרה הוכשר גם השביל שהרי הוא פרוץ למקום המותר לו אבל רש"י ז"ל סובר דאפי הכי אוסרין את השביל שלא יתכשר בלחי זה שלא יאמרו לחי מועיל לשביל של כרמים. ובתוס' אומרין דכיון שלא נעשה הלחי לשם השביל ומאליו השביל ניתר מפני שכלה לרחבה המותר לעצמה תו ליכא למגזר וכן עיקר.

טלטולי במתא גופא שרי ברחבה גופא שרי:    ממתא לרחבה ומרחבה למתא פליגי בה רב אחא ורבינא חד שרי וחד אסר. מאן דשרי דהא לית בה דיורין פי' שיאסרו על בני המבוי וכחצר אחת הם ומאן דאסר חיישי' דילמא דממלכי והוו בה דיורין שיפתחו לרחבה פתחים מן הבתים שסביבותיה ויהיו ברחב' דיורין ואותן דיורין אוסרין מלהכניס ולהוציא מן המבוי לרחבה עד שישתתפו ביחד והיו צריכין להשתתף אלו על אלו בשתי חצרות שפתח אחד בהם ביניהם ושמא לא יתנו לבם וישתמשו בו בלא שתוף כדרך שמשתמשין. פירוש כי זה דבר קרוב לטעות:

וא"ת מהאי טעמא נאסור גם המבוי לעצמו והרחבה לעצמה. זה אינו שאפילו היו בה דיורין ולא נשתתפו אלו עם אלו אלו משתמשין לעצמן ואלו משתמשין לעצמן כשתי חצרות שיש פתח ביניהן ונראין דברים שלא גזרו כן אלא במבוי שיש לחי ביניהם שמפסיקין ונראין כשתי מבואו' ואפ"ה הם משתמשים שם ויבואו להתיר כן גם לאחר שהיו דיורין ברחבה. אבל השביל שנראה אחר מן הרחב' ובמבוי אחד שוב לא יטעו וידעו בטוב דמבוי שנתוספו דיורין צריכין הם להשתתף אלו עם אלו כי כלא' מבני המבוי אוסר על חבירו אם לא ישתתף עמו והלכתא כמאן דשרי דקי"ל רב אחא ורבינ' הלכה כדברי המיקל ואע"ג דקי"ל בפ"ק כמאן דחיישי' ברחבה דילמא מימליך ובנו בה בתים התם בשל יחיד אבל ברחבה דרבים לא חיישי' להם והראב"ד ז"ל פי' דהתם חששו למבוי הפתוח לרשות הרבים דאורייתא אבל הכא למבוי שהוא רשות היחיד דאורייתא לא גזרו לכך:


דף כה עמוד אעריכה

קרפף שהוא יותר מבי' סאתים שלא הוקף לדירה ובא למעטו באילנו' לא הוי מיעוט':    פי' כל אילן במשמע ואפילו הוא גבו' עשרה ורחב ד' דהוי רשות היחיד דהא לאו בחלוק רשויות תליא מילתא דעמוד גבוה עשרה ואינו רחב ד' רשות בפני עצמו דמקום פטור הוא ואפ"ה לא ממעיט אלא משום דאילנות תשמיש דקרפף הם הרי הם נחשבין ממנו נמדדין עמו אבל עמוד שאינו תשמיש קרפף כשהו' חשוב באנפי נפשיה קאי ולא בטיל ודווקא עמוד אבל בור לא ממעט בקרפף ואפי' הוא עמוק עשרה ורחב ד' דמשתמשי הוא כאילנות ונמדד עמו והיינו דלא נקט הכא עמוד או בור כדנקיט בכל דוכתא גוב' ועומק כההי' דאמרינן שפת בתל גבוה עשר' וכן בוקע עומק עשרה ורבים כזה:

הרחיק מן הכותל ד' טפחים ועשה מחיצה:    פי' קרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ובא לעשות בתוכו מחיצ' אחת לשם דירה. אם הרחיקה מן הכותל הראשון ארבעה טפחים הועיל לדברי הכל וחשיבא כאלו הוקפה כולה מתחלתה לשם דירה ומסתברא בשיהא כותל גבוה עשרה טפחים ושיהא משוך כל הכותל הראשון שהיה באותו הצד שסמכו לזה בין מרובה בין מועט:

פחות מג': פי' שהיה זה הכותל בתוך ג' טפחים לראשון לא הועיל כלום דהא כלבוד דמי ודווקא כשנשאר בו עדיין יותר מבית סאתים דאם לא כן לא גרע זה הכותל החדש מהיכ' דטחו לכותל הראשון בטיט דאמרי' לקמן שאם יכול להטיח לעמוד בפני עצמו דהוי מיעוט.

משלשה ועד ארבעה: פי' ועד ארבעה ולא עד בכלל:

רבא א' אינו מועיל דכיון דלית בה מקום ד' לא חשיב. פי' ואע"ג דנפקא ליה מתור' לבוד ואפילו לאותה שעה שכתבנו בפ"ק גבי מחיצות כלאי' בברייתא דג' מדות שנרא' ממנה דרבא סובר אליבא דרבנן דכל שיש במחיצה ג' טפחים דכיון דנפקא ליה מתורת לבוד חשיבא להתיר לזרוע כנגדה. ואע"פ שהפרוץ מרוב' על העומד. ולית ליה דאביי דבעי התם לרבנן שיהא בה ד' טפחים דחשיבא לה. לא קשיא על הא דהכא שאין כל העניינים שוים דהתם לגבי כלאים דתלי מילתא בערבוביא הקילו לעשו' דבר חשוב כל שיצא מתור' לבוד אבל הכא לקרפף שכבר נאסר להוציאו מחזקתו ע"י מחיצ' קס"ד בהאי לישנ' דבעי' הרחקת שיעור דחשיב שתהא כמופלגת לגמרי מן הראשון:

רבה בר שימי מתני לה לקולא:    פי' דכל היכא דאיכ' ג' טפחים שלמים דהרחקה דכ"ע מועיל בו וכי פליגי בפחות מג' דאפי' בפחו' מג' אמר רבה דהועיל ופירשה רש"י ז"ל דקאי אפי' אההיא דעמוד שאפי' בעומד פחות מג' אמר רבה דהוי מיעוט דלגבי מיעוט בכל דהו סגי לן כיון שאינו מן הדברים העשויין לתשמישו של קרפף ומורי הרב נר"ו אומר דבעמוד כולי עלמא אית להו כלישנא קמא והכא על הרחוק מן הכותל ועשה כותל חדש קאי דסבר רבה דכל שעשה בו שום מחיצה שלימה לשם דירה בהכי סגי ליה ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפסק כלישנא קמא דהוא לישנא דתלמודא ותו דרב המנונא ורב ששת הכין סבירא להו וקי"ל כרבא דהוא בתראה דבעי' הרחקת ד' טפחים דמימרא דרב המנונא דהרחיק מן הכותל ד' טפחים הכי ריהט':

טחו בטוטפי' קרפף יותר מבית סאתי' שהוקף שלא לשם דירה וטחו לאחד מכותליו בטיט לשם דירה וע"י הטיח הזה נתמעט אויר הקרפף והם כבית סאתים או בפחות אם טיחה זו חשוב' שיכולה לעמוד בפני הכתלים הוי מיעוט לדברי הכל: אינו יכול לעמוד בפני עצמו רבה אמר הועיל ורבא אמר אינו הועיל כך הגרסא בכל הספרי' ופירושו שהועיל למעט השיעור אם נתמעט ע"י הטיח אבל לכ"ע לא הועיל לחשבו מוקף לדירה אם עדיין נשאר בו יותר מבית סאתים ואפי' ללישנא דרבה בר שימי דמתני לה לקולא ושרי רחב בפחות מג' טפחים התם הוא מפני שנעשה כותל חדש בפני עצמו וזה ברור. והועיל ולא הועיל האמור כאן אינו כעין האמור למעלה ואגב אשגרות לישן דלעי נקטוה הכא. ורש"י ז"ל מוחק וגורס כאן רבה אמר הוי מיעוט ורבא אמר לא הוי מיעוט ואין צריך למחוק:

הרחיק מן הכותל ד' טפחים ועשה מחיצה:    פי' כגון שהיה הקרפף הזה עמוק והקרקע לכל סביביו גבוה עשרה טפחים והרחיק מן הכותל בתוך העומק ד' טפחים ועשו כותל אחד חדש לשם דירה להכשירו אפילו ביותר מבית סאתים דברי הכל הועיל אבל אם הרחיקו פחות מג' או שעש' מחיצה על שפת התל ממש גבוה עשרה טפחים פליגי בה רב אחא ורב המנונא כדמפרש ואזיל ומדלא נקט הבא פחות מג' לא הועיל כדאמרי' לעיל שמעי' דהכא מאן דמכשר אפילו בפחות מכשר דכיון שהראשון הוא כותל העשוי מאליו סגי ליה בכותל רחוק כל דהו וכשם שהוא מכשיר מחיצה ע"ג מחיצה. ומיהו ודאי מאן דאמר לא הועיל אפילו מג' ועד פחות מד' טפחים קאמר דלא הועיל דהא לא קאמר תלמודא שהועיל לדברי הכל אלא כשהרחיק מן התל ד' טפחים שלמים אלמא כל שהוא פחות מד' טפחים פלוגת' הוא:

עשה מחיצה על גבי מחיצה:    אמר רב חסדא בשבת מועיל. נראין דברים שלא הקיל רב חסדא אלא זה דעשה על שפת התל כדאמרינן לעיל שאע"פ שאינו עושה היכר ליושבים בתוך הנקע עושה הוא היכר ליושבים על התל שלא היו עומדים קודם לכן בתוך מחיצו' וכן פי' מורי הרב: והלכתא כמאן דאמר אינו מועיל וכדאמרי' לעיל בהדיא דרחבה אין מחיצה על גבי מחיצה: ומיהו כל שלא היתה המחיצה הראשונה גבוה עשרה והשלים בה כל שהו להשלימה לעשרה לשם דיר' הרי זה היקף גמור לשם דירה ואפי' באחת מן המחיצות בלבד:

גרסת הספרים אמר רב חסדא מודה רב ששת שאם עשה מחיצ' על שפת התל מועיל פי' שאם היה הקרפף גבוה כולו ומחיצות שלו חריץ עמוק עשרה טפחים סביביו ועשה הוא למעלה מחיצה גבוה עשרה טפחים סביביו שהועיל לדרים בתוכו גובה הואיל ובאויר מחיצות הוא דרפי' שכבר עשה היכירא לדור בתוך מחיצות ונראין דברים דאפי' במחיצה אחת סגי. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן על שפת התל אלא ה"ג שאם עשה מחיצה על התל משמע דקשיא ליה עובדא דרחבה דפוס נהרא שהיו רוצין לעשות מחיצה על שפת הגודא ואמרו אין מחיצה על גבי מחיצה ולא ידענו מה הועיל רבי' ז"ל בגרסתו דהא כי גרסינן נמי שעשה אותו על התל ה"ד דאי כשהרחיקו משפת התל ד' טפחים או ג' כמאן דאמר הכי לעיל פשיטא מאי מודה ואם לא הרחיק היינו על שפת התל ושמא נאמר דרב חסדא ורב ששת סוברי' כלישנ' דרבה בר שימי דמתני לעיל לקולא שאפילו בפחות מג' הועיל והיינו רבותי' ועם כל זה אין לנו למחוק גרסת הספרים דההיא דאביי ורבא דלעיל כבר פירשנוה לעיל במקומה: האי מאן דשרא לפתא כו': להכי נקט לפתא מפני שדרכו לצמוח כפילי הנגרעא וגם שהוא צומח מהר' וניכר שבחו: ואפילו הכי לא קני ביה דבעי' שיחזיק בענין שיעשה תועלת לקרקע כשמחזיק בו לקנותו ממש:

קרפף בית שלש:    פירוש בת ג' סאין מצומצמין שלא הוקף לדירה וקירונו בית סאה לשם דירה והנשאר הוא בית סאתים רבה אמר אויר קירויו. פי' עדיין המקירה חשוב מן המנין לדונו כיותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה כי הקירוי אינו מועיל לעשותו מוקף לדירה דבמחיצות הדבר תלוי. ר' זירא אמר אין אויר קירוי מתירו פי' שאין מודדין אלא כשאין מקורה בפני עצמו והרי אין בו אלא בית סאתים וטעמא משו' דסבר דאמרי' פי תקרה יורד וסות' כדמפרש ואזיל: ואמרי' לימא רבא ורבי זירא בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי: פי' דאיפליגו נמי אי אמרינן בהא פי תקרה יורד וסות':

דאיתמר אכסדרה בבקעה:    פרש"י ז"ל שאין לה שום מחיצה אלא שנעץ ד' קונדיסין והטיל קירה בין קונדס לקונדס ועשה עליה קרוי והיינו דנקט אכסדרה בבקעה כלומר שהיא פרוצה מכל צד רב סבר פי תקרה יורד וסותם פי' מד' רוחותיה ושמואל סובר דלא אמרינן פי' תקרה יורד וסותם מד' רוחותיה הא משתים ושלשה רוחות אמרי':

ורבינו ז"ל גורס בפרק כל גגות אמרינן חצר שנפרצה בד' רוחותיה בהאי פלוגתא דרב ושמואל דאכסדרה כי לית לי' לשמואל בד' אבל בשלש אית ליה פי' דבג' מחיצות מודה שמואל דאמרינן פי תקרה יורד וסותם: ומהדרי' הכי אי דעביד כאכסדרא הכי נמי פי' רבי' ז"ל דאי דעביד קירוי דהכא כאכסדרה דהתם שגגו שוה דכ"ע אמרינן פי תקרה יורד וסותם בין מג' רוחות לשמואל בין מד' רוחות לרב כגון שהיה הקרוי באמצע קרפף ואינו סמוך לשום כותל:

הב"ע דעביד כאורזילא כלומר שגגו משופע ומדרון ובגג מדרון לא שייך לומר פי תקרה יורד וסותם זו שיטת רבי' ז"ל: וק"ל דכיון דאמרינן לימא בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי משמע שזו כעין פלוגתא דרב ושמואל הוא ואמאי והא הכא מסתמא כשקרויו בית סאה אין צריך לומר פי תקרה יורד וסותם אלא מרוח אחד והא אמרת דבהא אפי' שמואל מודה ומהיכא משמע לן דמיירי בשקרויו הי' באמצע שאינו סמוך לשום כותל וי"ל מדנקט סתם וקירו בו בית סאה: א"כ דהשתא סבירא לן דשמואל אפי' במחיצה אחת קאמר ולא ידעי' סוגיא דפרק כל גגות דמודה שמואל בג' מחיצות וס"ד דהאי דנקט הכא אכסדרה בבקעה משום כח דהיתירא דרב:

ור"ת ז"ל הקשה על פרש"י חדא דלשון אכסדרה לא משמע שהיא פרוצ' מכל צד אלא שהיא עומדת מג' רוחות או לכל הפחות משתי רוחות וכדאמרי' בפרק לא יחפור עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת. ועוד ללישנא דאורזילא לא אשכחן ליה בשום דוכתא כפי' זה ועוד דכי הוי הגג משופע התקרה עומדת היא ישרה מן הסת' ולמה אין אומרין בו פי תקר' יורד וסותם לכן פי' ר"ת ז"ל דהכ' כשהיא סתומה מג' רוחות או משתי רוחות הא בפרוצה מכל צד או מג' רוחות אפי' רב מודה דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם והא דנקט הכא אכסדרה בבקעה מפני שהיא פרוצה לרוח רביעית לגמרי שאין שום סתומה כנגדה באכסדרה שבחצר והשתא איפלגו אפי' ברוח אחת בלחוד סבר שמואל דלא אמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם והתם בפ' כל גגות כך הגרסא בכל הספרים הישינים וכי לית ליה לשמואל בשלש בארבע אית ליה. וכן גורס בה ר"ח ז"ל וה"פ דכי לית ליה לשמואל כשאין שם אלא ג' מחיצות ורוח רביעית פרוצה כולה אבל אם מקצת רוח הוא סתום מודה הוא דאמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם כיון שיש בו גפופי ואפי' יש שם פרצה ביותר מעשר. ומהדרי' אי דעביד כאכסדר' כלו' שזה הקירוי עשוי כאכסדרה מוקף מג' רוחות או שתי' הכי נמי דאמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם אליבא דרב דהלכתא כוותיה ומודה ביה רבה כסברא דרב. דעביד כאורזילא כלומר שהוא פרוץ מכל צד או מג' רוחות שהקירוי עשוי ע"ג קונדיסין בלא שום מחיצה לשמור עליה משום הגנות ולשבת תחתיה לצל לפעמים וכדמתרגמינן כמלונה במקשה כארסילא במבוהתא. וכן פי' הראב"ד ז"ל:


דף כה עמוד בעריכה

אמר רבי זירא ומודינא בקרפף:    פירוש של בי' סאתים שלא הוקף לדירה שנפרץ במלואו לחצר שהוא אסור: פי' דטעמא דשרי' לעיל היינו משום דפי תקר' יורד וסית' והכא ליכא פי תקרה וכיון שכן אויר החצר שנוסף עליו מיתרו לקרפף לעשותו קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדיר' שהוא אסור אבל החצר מותר מפני שיש לו גפופי כי החצר לא נפרץ במילואו. וגם אין שם פרצ' בייתר מעשר:

מתקיף לה רב יוסף וכי אויר המותר לו אוסרו:    פי' דקס"ד שאסור הקרפף היה מפני שנפרץ במלואו לחצר שהוא אסור לו ולהכי נקט קרפף שנפרץ במלואו ולהכי אתקיף ליה דהא קרפף וחצר רשות אחת הם ומותרים זה עם זה מאחר שאין בו אלא בית סאתים וא"כ היאך הוא אוסרו. ועל זה השיב אביי לרב יוסף כמאן כר"ש כלומר כמאן את אומר דקרפף וחצר רשות אחת הם כר"ש דהלכתא כוותיה דאלו לרבנן שתי רשויות הם ואפי' הם של איש א' אסורין לרש"י ז"ל א"נ בשני בני אדם דווקא לתוספות. וכדכתיבנא לעיל. אפי' לר"ש יש טעם אחר לאסור זה הקרפף שנפרץ במלואו דהא איכא מקו' מחיצות שנוסף על הקרפף ונעשה בו יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה והיינו דא"ר זירא שאויר חצר מתרו כלומר מקום הכותל שנוסף עליו כשנפרץ לאויר החצר נוסף עליו ויתרו ועשאו יותר מבית סאתים ולפ' הקרפף אסור אבל החצר מותר מפני שיש בו גפופי ואין הפתח יותר מעשר דלא חשיבא פרצה. וא"ת הא הקרפף ג"כ נכשר בגפופי החצר למאן דסבר דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. י"ל דהכא כשהיו נכנסין כותלי הקרפף בתוך חצר וא"נ כשכותלי החצר יתרין על ד' אמות: וי"מ דקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה לא משתרי לעולם כשהוא פרוץ במלואו בלחיין ולא בפסין ואפי' ברוח רביעית וכדאמ' רב כהנא קרפף בית סאתים שנפרץ במלואו לחצר כו':

חצר מאי טעמא מותרת דאיכא גפופי:    פי' כמאן קאמר דחצר מותרת אי משום גפופי ושאין בו פרצה אלא בעשר והקרפף אסור אע"פ שאין בו אלא בית סאתים בלבד ומשום דקרפף וחצר שתי רשויות ונפרץ במלואו למקום האסור לו ואליבא דרבנן דאמרי' שתי רשויות הם: זימנין דמשכחת לה איפכא פי' דאי מהאי טעמא זימנין דהוי איפכא שהחצר נפרץ במלואו לקרפף ויש לקרפף גפופי ואין שם פרצה יותר מעשרי'. קרפף מותר לגפופי. וחצר אסור שיפרץ במלואו לקרפף שהוא אסור לו אליבא דרבנן וכיון דמשכחת לה איפכא אמאי פסיק ונקיט שריותא בחצר ואסורא בקרפף לימא הכי קרפף בית סאתים הסמוך לחצר ונפרץ א' מהם במלואו לחבירו הוא אסור וחבירו מותר: ומדנקטה הכא בההיא שמעי' דהא כר"ש היא דסבר קרפף בי' סאתי' וחצר רשו' אחת וקרפף אסור מפני שנוסף באויר מחיצו' ונעשה יותר מב"ס והחצר מותר כי אע"פ שבייתור זה נפרץ למקום האסור לו ואפי' לר"ש מ"מ ע"י גפופין שלו אינו חשוב כפרוץ במילואו ונהי דאס' להוציא מזה לזה הוא עצמו עומד בהכשרו ושאין בו פרצה יותר מעשר וז"ל כיון שזה הכותל של קרפף הרביעי אין בארכו אלא עשר אמות בלבו כמו שאמרנו שאלו היה בו יותר היתה פרצת החצר ביותר מעשר והיה נאסר וכיון שכן על כרחינו קרפף זה שיש בו ב"ס יש בארכו יותר מכמה פי שנים לרחבו ואפילו קודם שנפרץ והיה בו ב"ס בלבד היאך היה נטל ליתר. וי"ל כי בצדדים האחרים היה רחב הרבה עד מאד אלא שנתקצר במיעוט סמוך לכותל הרביעי כגון זה:

ההא בוסתנא דהוה סמוך לגודא דאפדנא:    פי' פרדס יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שהיה סמוך לטרקלין שהוקף לדירה והכותל חוצץ בין שניהם וכשהי' הכותל קיים היה גם הפרדס מות' מחמ' אותו הכותל של האפדנ' שהוקף לדיר' דהא קי"ל לעיל דכל שיש בקרפף כותל א' שהוקף לדירה בהכי סגי ליה נפיל אשייתא דבי בני והכל ענין א' כי האפדנא היה א' מאפדני החצר ולפי' זה הכותל החוצץ נקרא כותל חיצון של אפדנ' לגבי החצר סבר רב ביבי בר אביי למסמך אגודי גוואי פי' היה רוצה להתיר הבוסתנא ע"י כותלי האפדנא הפנימיי' שהוקפו לדירה שנעשו עתה מחיצות גם לבוסתנא כי הבוסתנא נפרץ במלואו לאפדנא וטעה רב ביבי מפני שכשם שקודם לכן היתה הבוסתנ' כשר' בכותל אפדנא שנפל כך תהא עכשיו נשאר בכותלי האפדנא הפנימיי' דמ"ש:

אמר ליה רב פפא משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא: גווייאתא לגואי עבידן לבראי לא עבידן: פי' אין זה דומ' לכותל החיצון שנפל כי הכותל הראשון החצון שנפל נעשה בתחל' גם לצורך הבוסתנא להיות חוצץ בין שניהם וכיון שנעשה לדיר מפני צורך האפדנא הרי נעשה לדירה גם לבוסתנא אבל אלו הכתלים הפנימיים לא נעשו כלל לצורך הרחבה כי אחר שנעשה הכותל החיצון נעשו הכתלים הפנימיים וכיון שכן השתא דנפל כותל החוצץ ואין הפרדס נכשר בהם דה"ל כהוקף ולבסוף פתח שאיני מכשיר: ונראה דאליבא דרב פפא אף האפדנא נאסר עכשיו שהרי נפרץ גם הוא במילואו למקום האסו' לו דחצר וקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שניהם אסורין זה עם זה ואפילו לר"ש כדכתיב לעיל. ומה שלא הזכיר התלמוד איסור האפדנא משום דהא פשי' בי שניה' נאסרי' ביחד:

ומה שכתב רש"י ז"ל כדברי רב פפא גוייתא לבראיי לא עבידן ונהי דפרצה ליכא הקף לדירה ליכא י"ל שכך רצה לומר נהי דפרדס זה אינו נאסר מטעם פרצה שנפרץ לחצר דהא לחצר שהיה מותר לו נפרץ כי בעוד שהיה הכותל קיים היה הפרדס מוקף לדיר' והיו שניהם מותרים זה לזה אליבא דר"ש דהלכתא כוותי' מ"מ הרי הוא נאסר מפני שאין לו היקף לדירה ואז אוסרין זה לזה בפרצתן:

אבל יש מרבותי' בעלי התוספות ז"ל שכתבו כי האפדנא לא נאס' בכאן שלא היו טורחין אלא בהכשר הפרדס והטעם מפני שהיתה שם קורה ופיה יורד וסות' להכשיר האפדנא אבל הפרדס שלא היקף לדירה דמחיצה גמור בעי' עוד י"מ שהטעם מפני שהקרפף נפרץ במלואו כי עדיין נשארו לו גפופי מכאן ומכאן כעין סוגיא דאמוראי לעיל: וזהו מה שכתב רש"י ז"ל ונהי דפרצה ליכא לאסור את החצר שהרי לא נפרץ במלואו ג"כ הפרצה ביותר מעשר היקף לדירה ליכא והרי הפרדס נאסר. וא"ת א"כ זה הכותל שנפל לא היה יותר מעשר כיון שאין פרצתו ביותר מעש' והיאך הוכשר בו הפרדס מפני שנעשה זה הכותל לדירה דהא משמע לעיל דלא מכשרי אלא כשיש בפרדס או בקרפף פרצה ביותר מעשר וחזר וגדרו בעשר. י"ל דהתם הוא במחיצה גמורה גדולה אבל כיון שזה היה כותל סמוך לפרדס וכולו הוקף לדיר' הרי הוא חשוב כמחיצ' של מאה להתיר כל הפרדס ונכון הוא זה. עי"ל כי מחיצוית הבוסתנ' היו גדולים ממחיצות האפדנא והאפדנא נפרצה במלואה בעשר אבל הבוסתנא גפופי היו לה שלא היו לדירה וזהו שאומר רש"י ז"ל: וההיא פרצה ליכא לאסור את הבוסתנא היקף לדירה ליכא כי בתחלה היה ניתר הבוסתנא במחיצת האפדנא שהיתה לשם דירה ואע"פ שלא הית' אלא בעשר כנ"ל:

ויש שפירשו כי זה הפרדס שלא הוקף לדירה אסו' היה לעצמו קוד' שנפלה האשתייתא מפני שלא היקף לדירה כי לא היה סמוך לאפדנא ממש אלא רחבה שאחורי בתים מפסקת בין האפדנא והבוסתנא וכותל הרחב' מפסקת בין הרחבה והבוסתנ' נקרא אשייתא ברייתא דאפדנא וכשנפל הכותל הזה החוצץ בין הרחבה והבוסתנא נעשה הבוסתנא והרחבה א' והרי חוצץ בין האפדנא והבוסתנא כותל האפדנא שהיקף לדירה ולזה היה סובר רב ביבי להכשיר הבוסתנא בכותל זה ואע"פ שלא נעשה לשם הבוסתנ' הרי נוסף עליו עתה ונעש' לו כותל וע"ז אמר לו רב פפא שזה אינו כיון שבתחלתו לא נעש' לצורך הבוסתנא ה"ל כהוקף ולבסוף פתח שהוא אסור: ופ' זה אינו ג"כ נכון דא"כ למה אמר דסמיך האפדנא הא ודאי אי משו' דסמיך ממש או משו' דסמיך אהכשירא דידיה והכי ודאי ניח' טפי וכדאמרינן בעי למסמך אגודי ודאי וזה ברור והא דאמרי' הכא ובכל דוכתא משום דאתיתו ממולאי: פרש"י ז"ל לשון כריתה שהיו מזרע עלי שהיו נכרתין בחצי ימיהן. אבל ר"י ז"ל פי' שנקראו כן על שם מקומן שנקרא ממוליא כדאמרי' התם במדרש דר' מאיר איקלע לההוא אתרא דשמיה ממולי' חזנהו שהיו שחורי הראש. אמר להו מדבי' עלי אתון לכו ועסקו בתור':

ההוא אבורנקי כו':    המעשה הזה כבר נכתבו בו כמה פירושים ומה שנראה נכון בעיני רבותי ובעיני אני כותב והוא בשטת רש"י ז"ל: כי האבורנקא הוא אילן גדול שענפיו מרובין והוא עשוי כפרדסי הגדולים להיות שם לצל ולרוח היום ומקיפין אותו למחיצות לטייל שם בצניעות. ואוכלים שם לפעמים גם מניחים שם כליהם כשבאים לטייל בפרדס והוא כאותה שאמרו במס' תענית זה הנוטע אבורנקי של מלכים והיה לריש גלותא סמוך לבתו פרדס גדול יותר מבית סאתים שלא הוקף ואחר שהוקף שלא לדירה עשו בתוכו זה האבורנקא שהוא מוקף מחיצות:

א"ל ריש גלותא לרבה בר כהנא זיל עביד שם תקנתא. פי' בערב שבת דלמחר ניכול נהמא שם ונוכל להוציא מהבית לבוסתנא וגם מן האבורנק' לבוסתנ' כי מפני שבוסתנ' לא היקף לדירה והוא יותר מבית סאתים לא היו יכולין לטלטל בו אלא בד' אמות. גם היה אסור להוציא מן האבורנקא והבית לתוכו וממנו לתוכם:

אזל עבד קנה קנה פחות מג' פי' שעשה בבוסתנא מחיצה של קנים סמוכים זה לזה בפחות מג' ועשה אותם לשם דירה. ורש"י ז"ל פי' שעשה אותם מפתח הבית הפחות לבוסתנא עד האבורנקא מחיצה מכאן ומכאן והשביל באמצע ואז נכשר להוצי' מן הבית לאבורנק' ואולי כי גם במת צות אלו תתכשר האבוסתנא כיון שנעשו לשם דירה דמגו דמהני להתם מהני להתם כאלו עשה בו מחיצ' שלימה לשם דירה וא"ת ומ"ש הכא ממחיצות אבורנקא גופו דאסיקנא דלא מהני ואלו בקנים אלו משמע דמהני לדברי הכל. י"ל דקנים אלו כיון שבאים מן הבית ממש עד האבורנקי ומצרפין הכל ביחד נעשו כאלו הם מחיצות הבית עצמן כנ"ל: ויש אומר שהרחיק ד' טפחים מאחד מכותלי הבוסתנא ועשה מחיצה זו לשם דירה ואו הוכשר הבוסתנא וכיון שהוכשר הוא בעצמו לטלטל בכולו ונכשר גם האבורנקא והבית להשתמש עמו שנעשה כתצר שלפני הבית. אתא רבא שלף שדנהו כו' פי' סלק הקני' משם לא להחמיר אלא להקל שהיה סובר כי כותלי האבורנקא שהוקפו לדירה ולתשמיש שלו מכשירות גם לבוסתנא דלא גרעי אלו המחיצו' מאלו עשו בוסתנא מחיצה אחת לשם דירה ברחוק ד' טפחי' כי אע"פ שהוקף הבסתנא קוד' שנעשו כותלי האבורנקא אין זה כהוקף ולבסוף פתח דהתם לא עשה לו שום מחיצה לשם דירה אלא שפתחו לבי' דיר' מה שאין כן בזה שעשה שם מחיצות האבורנק' וכיון שהאבורנקא בתוך הבוסתנא והוא תשמיש לה לא גרעי מאותו כותל שנעש' כקרפף רחוק ד' טפחים מן הכתלים הראשונים שלא הוקפו לדירה שדומה כאלו הוא יתר וכנטול ולמחר כשירצו לאכול ולטייל בבוסתנא:


דף כו עמוד אעריכה

איתיבי' רבינ' לרבא מעיר חדש' שנעשו בתחל' חומותי' שלא לשם דיר' ואח"כ עשו בתוכ' דיורין גמורין שאין מודדין לה לענין אלפי' מחומותי' כיון שלא הקפו לדיר' ואע"פ שכשנעשו החומו' נעשו על דעת לעשו' בתוכו דיורין: גם נעשו אחרי כן דיורין גמורין לא אתו דיורין שבתוכו להכשיר החומו' החי צונו' ולעשותן כאלו הוקפו לדיר' הכא נמי כותלי האבורנק' בתוך הבוסתנ' לשם דירה לא יועילו לעשו' הבוסתנ' מוקפת לדיר' כיון שהוקפ' הבוסתנ' בתחל' שלא לשם דיר' ולא דמי להרחיק מן הכותל ד' טפחי' ועש' מחיצה לשם דירה דהת' הוא שזו המחיצה החדשה היא עכשיו אחת ממח צו' הקרפף שהוא מוקף בהם מה שאין כן בזה ורבא שמע תשובה זו וקבל':

שם אז נתנו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע על לבם ונזכרו הלכה וחזרו בהם ממה שהסכימו אתמול עם רבא בסלוק הקני' ובאו והקשו לו. והקשה רב פפא ממחיצת אדריכל לומר שאפי' את"ל דמחיצות עשויות לשם דירה בתוך קרפף שהוקף שלא לשם דירה יהיו מכשירין אותו בכאן אין ראוי להכשיר הבוסתנא פי' כותלי האבורנק' לפי שכותלי האבורנקא בעצמן לא חשיבי מוקפין לדירה מפני שאינם עשויין להשתמש בהם לדיר' קבע אלא לאכול שם דרך עראי ואקראי ולצניעותא שלא יראים מבחוץ כשיושבים ומטיילים שם והרי זה כמחיצ' כותלי אדריכל שעושין חוצבי אבנים לאכול שם עראי או לעשו' מלאכת' בצנעא דלא חשיב מוקף לדירה:

וכדאמר רב אסי האי מחיצ' דאדריכל לא שמה מחיצה כיון דלצניעותא בעלמא עבידא ורב הונא בריה דרב יהושע הקשה עוד לרבא מעין קושיא זו דמחיצות האבורנק' לא חשיב הוקף לדירה שהרי עיקר עשיית' הוא להניח שם כלי להצניע' שם כשבאים לטייל בבוסתנא וכל כה"ג הוי לה מחיצה העשויי' לנחת פי' להניח שם כלים: ואמר רב הונא כל מחיצה שהיא עשויה לנחת לא שמה מחיצ' וכדמוכח ממאי דהוה עביד רב' בר אבוה למחוזא ואז לא מצא רבא שום תשוב' לקושיות אלו נאסרה הבוסתנא ועל זה אמר ריש גלותא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו פי' הם חכמים להזכיר אלינו לאסור הבוסתנא אבל אתמול כשסילק רבא הקנים והסכימו על ידו לא היו חכמים להטיב ולומר שהיה הבוסתנא צריך הכשר ושנכשרנו ע"י הקנים שעשה רב הונא בר חיננא או על ידי הכשר אחר:

והא דאמרינן דרבה בר אבוה מערב לה לכולא מחוזא עד סאת' ערסאת' משום פירא דבי תורי: פרש"י ז"ל כי מחוזא היתה עיר קטנה שאין בה ששום רבוא וקי"ל דעיר של יחיד אפילו נעשית של רבים מערבין את כולה כשהי' מוקפת מחיצות אבל מחוזא לא היו לה חומות ומבואו' שלה מפולשין ובתוך מקצת המבואות היו פירי דבי תורי כלומר שוחות עמוקות בין שכונה לשכונה ששם מניחין מאכל השוורים וכשעשו מחיצות בראשי המבואות ההם לא עשאום כדי לסתום בה את העיר אלא להיות מחיצות לאותו פירי דבי תורי וכיון שכן הוה ליה מחיצה העשרה לנחת ולא חשיבא היקף לדירה ומפני זה לא היתה מחוזא חשובה כסתומה ומוקפת לשם דירה וכמפולשות דמיא לעניין שאין מערבין את כולה: ולפיכך לא היה רבה בר אבוה מערבא כולה ביתד אלא היה מערב כל שכונה ושכונה באנפי נפשה: כי אין המחיצות חשובות מחיצות של קיימא לצרף את כולה לעשות כל העיר אחת: כן פירש"י ז"ל והקשו עליו בתוס' דהא מחוזא עיר גדולה הוה שיש בה ששים רבוא וחומות היו לה וכדאמרי' בפ"ק הני אבולי דמחוזא אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים: ופרש"י ז"ל שם כי הי' שם ששים רבוא כרגלי מדבר כלומר שהיו רגילין בה ששים רבוא: ואבולא דמחוזא היינו חומותיה. ועוד הקשו דאפי' היתה עיר גדולה מה בכך הרי מערבין את כולה ע"י שיור וכדאיתא בפ' הדר ושם אמר בפירש דפירי דבי תורי הוו שיורי דיורין דירה וש"מ דעיר גדולה היאתה ועוד היאך אפשר כי אותן מחיצות שעשו בראשי מבואות המפולשין לא היו עשויים גם לצורך סתימת העי' ולהיקף דירה וה"ל ישב ולבסוף היקף ודוחק גדול הוא לומר כי נעשו הפירות דבי תורי והקיפו קוד' שישבה העיר ולפי' פי' בתוס' והוא הנכון דמחוזא עיר גדולה הית' ומוקפ' חומה ואי לאו פירא דבי תורא שהיו שם אפשר היה לערב את כולה ביחד ע"י שיור וכדאי' בפ' כיצד מערבין אבל משום פירא דבי תירי שהיתה שם שהיתה מפסקת בין מבוי למבוי לא היו יכולין לערב ביחד ופירא דבי תורי היא חפירה עמוקה עשרה והיתה יתירה מבי' סאתים והיו עושין כן במבואות שבין שכונ' לשכונ' ולהצניע שם פירו' של מאכל בסמתם כי ארץ מקנה היתה וכיון שעשויה לכך חשיבא מוקפת שלא לדירה דהויא לה מחיצה העשויה לנחת דלא שמה מחיצה כדאמרינן לעיל וכיון שהיא עצמה אסורה ככרמלית היתה עושה הפסקה גמורה בין שכונה לשכונה שא"א לערב כולן ביחד ולפי' היו צריכין לערב כל שכונה ושכונה באנפי נפשה. וערסת' פירוש שכונות וחבירו בפ"ק דגיטין מערסא לערסא ואפשר שהיתה השכונה מבוי א' גדול או אפי' תבואות הרבה פתוחין זה לזה ואחרי השכונה מכאן ומכאן פירא דבי תורי לצורך בהמות אותה שכונה או אפשר שבכל מבוי ומבוי שבעיר היה פירי דבי תורי באמצע ושכונה קורה שמערבין בני מבוי זה שמצד שמאל עם בני מבוי השני הסמוך להם מצדה מאחוריהם ע"י פתחים או חלונות שביניהם וכן אותן שבצד ימין עם אותם שסמוכין מצדם מן המבוי האחר שבאחוריהם ועוד י"א שלאורך כל העיר באמצעות היה שם חפירה גדולה ושכונות מכאן ומכאן ובין כל שכונה ושכונה חפירה דבי תרי: וזו היא צורתה


א"ר אלעי שמעתי מרבי אליעזר אפי' היא כבית כור:    פירוש מטלטלין בכולה ואע"פ שלא הוקפה לדירה ופליג את"ק דלעיל אליבא דר' אליעזר וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח א' מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא עמהם לו אבל להם מותר פירש מתני' כשבטל להם רשות שיש לו בחצר כדאיתא בתלמודא לא הוצרך התנא לפרש דהא פשיטא דבלאו הכי אוסר הוא עליהם לגמרי ובטול זה מועיל אפי' בשבת דהכי קיימא לן במכילתין בפ' הדר דמבטל ישראל רשות ואפי' בשבת ופרישנא בתלמודא דמיירי בשלא בטל להם בפירוש רשות ביתו ואפ"ה סבר ר' אליעזר שהמבטל רשות חצרו ביטל רשות ביתו וכאורח הוא אצלם לגמרי ושורת הדין היה שיהא גם הוא מותר להוציא ולהכניס אפי' מביתו לחצר פרש"י ז"ל שאם הוא חוזר ומוצא מביתו לחצר נראה כאלו הוא חוזר מן הבטול ומחזיק ברשותו הוא ואוסר רשותו עליהם והם עליו וכדתנן בפ' הדר משנתן רשותו והיציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר: והלכך הוא מותר להוציא ולהכניס מבתיהם לחצר כאורח בעלמא. ואסור להוציא ולהכניס מביתו לחצר והם מותרין אפי' מביתו לחצר וכן כל הבא משם. ויש מקשים לפרש"י ז"ל דאי מהאי טעמא הוא דאסור היה לו לתנא לומר שהוא אסור קודם שהחזיקו הם בחצר ואם קדמו והחזיקו בחצר כבר החזיקו ואינו אוסר עליהם מפני שחוזר ומחזיק ברשותו וכדתנא התם בהדיא בפ' הדר גבי הא דתניא מי שנותן רשות להוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר כו'. בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי אבל לאחר שהחזיקו אינו אוסר ר"ל דתנא לא נחת לפרוש כולי האי שלא בא עתה אלא ללמד שהמבטל רשות חצירו ביטל רשות ביתו מן הסתם ולפיכך מותר להם להוציא ולהכניס אפי' מביתו לחצר. וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקבלין בפתח. פרש"י ז"ל מצוותא דארזא. ופרש"י ז"ל שהוא סיב עבה סביב הדקל ובפ' כל שעה אמר לדברי הכל שיוצאין בחרכינ' ופרשו התם דהוי אצוותא דדקלא. ועל כרחין שני מינים הם וההוא דהתם מין ירק שגדל סביבות הדקל ועולה ונכרך בו ולפי' הוא כשר לדברי הכל דהא אמר בפ' כל שעה דבעי' מרור שהיא מן זרעים דומיא דמצה שהיא מין זרעים וכן פר"ח ז"ל בהא דהכא שהוא מין זרעים. וא"כ הטעם שלא הודו לו לו חביריו מפני שאין לו שרף ולחות וע"פ שהוא מר בעי' שיהא בו שרף והנכון דהא דהכא מעיקרו של דקל הוא גדל ושרף יש לו ומפני שאינו מין זרעים לא הודו לו ור' אליעזר לא בעי מרור מין זרעי' דומי' דמצה והא דקתני ובקשתי לי חבר לא מצאתי פי' כדפירש רש"י ז"ל שלא מצא לו חבר מתלמידי ר' אליעזר שיאמר כן בשמו של ר' אלעזר דבפ' כל שעה אשכחן בברייתא באתי אצל ר' אליעזר בן יעקב והודה לדברי אלא ודאי כדאמרן:

גמרא. מתניתין דלא כחנניא:    פי' מורינו ז"ל דלא כחנניא משמיה דר"א דחנניא קתני משמי' דר' אליעזר אפי' היא ארבעי' סאה. ושניהם מקרא אחד דרשו בין ר' אליעזר בין ר' חנניא דר' אליעזר נתן שיעור באסטרטיא של מלכים. והם נחלקו בשיעור דאסטרטיא כדמפרש ואזיל. ויש לפרש מתני' דר' אלעאי בשם ר' אליעזר דלא כחנניא משמיה דנפשא וכי תימא מאי איריא דלא כחנני' אפי' דלא ככולי עלמא י"ל משום דחנניא אזיל בשטתי' דר' אליעזר דיליף מאסטרטיא דמלכים אצטריך לומר דמתני' דלא כחנניא דאלו לחנניא שיעורו מ' סאה: וכן פי' בתוס': מכאן לאסטרטיא של מלכים עיירות בינוניות פי' וכיון דקרי להחצר ואף על פי שהיא רחבה שאחורי הבתים שלא הוקפה לדירה כדקארי לה תיכונה נקטי מינה אסמכתא דכל השיעור הזה יש לה דין חצר לטלטל בכולה. ולא היא דאתי לאיגרויי שטן: פירוש ולתלמיד חכם בעלמא ליכא למיעבד כמו שעשה ישעיה שהיה נביא וצדוק גמור:


דף כו עמוד בעריכה

כשתמצא לומר:    פי' כשתמצא בעצמך לרדת לסוף טעמן תצטרך לומר דהיינו טעמא דר' אליעזר: פשיטא פי' דהיינו טעמייהו. אמר רבא אנא כו' לא נצרכה אלא כגון שהיו חמשה כו' פי' ולא בא רב ששת אלא ללמדנו דהא נפקא לן מגו פלוגתא דר' אליעזר ורבנן דכי היכי דלר' אליעזר בעין יפה. מיבטיל ואמרי' שאף רשות ביתו בטל כדי שלא יאסור עליה': הכי נמי אמרי' באידך כי כשביטל רשותו לאחד מה' בעין יפה בטול ודעתו לבטלו לכל בני החצר כדי שלא יאסור עליה' ומה שאמר לאחד מהם במקו' כולם אמר לו: והקשו בתוס' היכא רמז רב ששת בלשונו שנלמוד וה יותר ממה שאנו לומדין ממשנתינו דהא ממתני' נמי שמעי' הכי דלר' אליעזר בעין יפה ביטל וה"ה לאידך ותרצו דשמעי' הכי ממאי דנקט בלישניה רשות ביתו ביטול כלומ' הוא עצמו מבטל ולא נקט רשות ביתו נתבטל כלומר מטעם דביתא בלא חצר כמאן דליתא דמי: רב טביומי מתני' כמאן אזלא כו' ושניהם לשון אחד הם ממש אלא שבזה הלשון האחרון מזכיר בו רב הונא בר יהודא אמר רב ששת וכן כתב רש"י ז"ל ולא כגרסת מקצת הספרים שגורסי' בלשון אחרון צריך לבטל כמאן כרבנן. ותו לא מידי: