חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק ג


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שלישי בכל מערבין

דף כו עמוד בעריכה

בכל מערבין:    פירש"י ז"ל בין עירובי תחומין בין עירובי חצרו'. ולא דק דהא קי"ל דעירובי חצרו' צריכין פת כדאי' לקמן בפ' הדר והכא בעירובי תחומין קאמר דכולי פרקין בהכי מיירי:

חוץ מן היין ומן המלח. פרישנא בתלמוד' שאין למדין מן הכללות אע"פ שנא' בהם חוץ והכא נמי מאי איכא כמהין ופטריות שאין מערבין בהן דלא חשיבי אוכלא ואינ' באי' לא לסעוד בה' ולא ללפת בה' את הפת ואוכליהון לאו אינשי:

וכל שאינו ראוי לסעוד בו או ללפו' בו את הפת אין מערבין בו דמידי דחזי לסעודה בעי' והא ודאי מאי דנקט בתלמודא דהא איכא כמהין ופטריו' נקט מילתא דפסיקא לגמרי דבפרקין אמרי' לקמן דאיכ' כמה מילי שאין מערבין בהם. והעולה מכלל השמועות שאין מערבין אלא באוכל שהוא נאכל כמות שהוא עתה ואינו מחוסר תקון ולפי' אין מערבין בכפניות שמחוסרין מיתוק ע"י האור וכן חטי' ושעורים ועלה בצלים שאין נאכלין כמות שהן חיין ופולין יבשין וכן אין מערבין בדבר שאין דרך רוב העולם לאכלו כדאי' בתלמודא גבי חזין. וכן אין מערבין בדבר שאינו מאכל גמור ראוי לטמא טומאת אוכלין בלא שום תקון מבחוץ אין מערבין בו. וכשם שאמרו שאין מערבין בקורא דדקלא והטעם בכל אלו דעירוב דעבדי כעין סעודה צריך שיהא ראוי לסעוד' בשעה שקונה עירוב דהיינו בין השמשות ואם אינו נאכל כמות שהוא חי הרי אי אפשר לבשלו ולתקנו בשבת ובעי' נמי מידי דרגיל לסעודה ושיהו בני אדם אוכלין אותו. וקורא דדיקלא אע"ג דרגילין לאכלו וניקח בכסף מעשר מ"מ אינו אוכל גמור כיון שסופו להקשות כעץ ועומד לכך. ואע"ג דחזי לאכילה אין אוכלין אותו אלא באקראי ואינו בא לסעודה וללפות בו את הפת וכיון דלעניין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל לא חשיב לשווייה אוכל לסעודת עירוב. וגרסי' ברושלמי אע"ג דר"מ בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים והמלח ובלבד דבר שנאכל חי כמות שהוא ואמרו שם כי אפונים מערבין בהם ואע"פ שמסריחין את הפה. ומסתברא דבאפונין לחין קאמר שהיו אוכלין אותן דומיא דפולין לחין שאמר בתלמודא.


דף כז עמוד אעריכה

אף אנן נמי תנינא:    כל הנישא על גב הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב והאד'. פי' שלש טומא' חמורו' יש בזב משונו' מטמא שרץ וטמא מת מדרסותיו והסיטו ועליונו של זב. מדרסותיו מטמאין אדם וכלים בין במגע בין במשא והא טעון כבוס בגדי' והם בכל דבר הראוי למשכב ומושב שייחד' לכך ואפי' פשוטי כלי עץ כדברירנא בבבא בתר' ועליונו והסיטו הם דברי' הנישאים עליו ושני ענייני' חלוקי' הם. דהא הסיטו נפקא לן מדכתיב וכל אשר יגע בו הזב. איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו ואלו עליונו של זב נפקא לו במס' נדה בפ' בנות כותי' מדכתי' וכל אשר יהיה תחתיו כלו' דבר שהזב עומד תחתיו ושם ביררנו ההפרש שיש בין הסיטו לעליונו דעליונו הוא דבר שכלו נישא ונסמך עליו בין שנישא אותו ממש או' אפי' שהיה הוא בכף מאזנים ואוכלים ומשקים בכף שנייה דקי"ל שאם כרעו הזב טמא גם זה מדין עליונו כמו שהיה מפ' רש"י ז"ל במס' נדה ועליונו של זב הוא כגון בגד שהוא פרוץ מקצתו עליו ומקצתו נגרר בארץ או שסומכין מקצתו בני אדם אחרים או שסומכין אותו כלי עליו ומשכחת נמי עליונו של זב על ידי כף מאזנים לפי דעת מקצת רבותי' בעלי התוס' ז"ל כגון שהזב והטהור בכף מאזנים ומושבות ומשכבות בכף שנייה וכרעו הזב והטהור דמדין היסיטו ליכא כיון שאין הזב לבדו מכריע כי אם בסיוע הטהור:

ודעת רבותינו בעלי התוספת ז"ל ג"כ דעליונו של זב ליתיה אלא בדבר הראוי למשכב ומושב דלהכי אפקיה רחמנא בלשון כל אשר יהי' תחתי' למדרשיה נמי כפשטיה שראוי להיות תחתיו דזב אבל היסיטו של זב הוא בכל דבר הראוי לטמ' במגע כדאמרינן התם כל שבא לכלל מגע בא לכלל היסיט: ויש דבר שמטמא בהיסט ולא במגע כגון כלי חרס המוקפין צמיד פתיל דאמרינן התם וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכדאי' בהדיא במשניות: ועליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד כדאמרינן התם בהדיא בפרק בנות כותיי' נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה וה"ה ודאי להיסטו של זב שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו חוזר ומטמא אלא אוכלין ומשקין שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואינו חשוב אב הטומאה בזב אלא הוא ומשקיו ומדרסותיו בלבד. נמצא מדרס חמור משניהם לעניין שהוא ראוי לטמא אדם וכלים מה שאין כן בהיסטו ועליונו: והיסטו חמור משניהם שהוא נוהג בכל דבר. ומדרסותיו ועליונו אינו אלא בדבר הראוי למשכב ומושב ועליונו הוא הקל שבכולם שאינו אלא ראשון לטומאה לטמא אוכלין ומשקין ואינו נוהג אלא בדבר הראוי למשכב ומושב. ועוד יש בזב דין רביעי משונה והיינו אבן מושמה זב והיא נוהגת בעליונו של זב ובהסיטו ובמדרסותיו וכדפרישנא במס' נדה כי אם יש משכבות תחת אבן מושמה כבדה עד מאד והזב י"ל האבן אע"פ שאינו מכביד על המשבצות הרי הם טמאים מדרס וכן אם נושא אבן כבדה עליו ויש על אותו אבן קלים שאינם מוסיפי' שום כובד מטמאין מדין היסט. וה"ה כשהבגד נמשכת עליו בכח אחרים על אבן מושמה יהא טמא מדין עליונו של זב והטומאות האלו שוות בנדה כזבה כמו בזב. יעוד יש באלו טומאת מרכב שהוא מטמא ברכיבתו והוא מטמא אח"כ אדם וכלים בין במגע בין במשא אלא שבמשא טעון כיבוס בגדים ובמגעו אין כיבוס בגדים אלא טומאת ערב כדאיתא במסכת כלים בהדיא. מעתה הא דאמרינן כל הנישא ע"ג הזב אין לפרשה מדין עליונו של זב כדפרש"י ז"ל דהא כללא כלי המט' על גבי הזב ואלו עליונו של זב אינו בכל דבר אלא בראוי למשכב ומושב כפי השטה שכתבנו ויש לפרשה בהסיטו של זב שהוא נוהג בכל דבר כמו שאמרנו. אבל רש"י ז"ל שמפרש אותה בעליונה של זב נראה שהוא סובר שאף עליונו של זב נוהג בכל דבר ואינו נראה נכון. גם הלשון הנישא על גבי הזב לא משמע אלא הסיטו ואף על גב שלא שנינו כל הניסט ע"ג הזב אין בכך כלום כי טומאת היסט טומא' משא הוא אלא שהיסטו של זב משונה שהוא טמא נושא טהור וכל שאר טומאת משא דעלמא הוא כטהור נושא טמא וזו היא שאמרו בכל מקום דהיסטו של זב אין לו חבר בכל התורה כולה ולפי' ייחדו שם היסיטו אבל פעמים שאפי' משא דעלמא נקרא בלשון היסט כדאי' בפר' רבי עקיבא וכן פעמים שהסיטו של זב נקרא משא כגון זה. וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ ממשכב ומושב והאדם פי' כי אדם הנושאו טמא וטעון כיבוס בגדים שהיא לבוש וגם מטמא כלים דעלמא בחיבורין אבל שלא בחיבורין אינו מטמ' אלא אוכלין ומשקין והא דאמרי' דכל שהזב ניש' עליו טהור פי' טהור לגמרי ואפי' מטומא' קלה כשלא נגע בו והכיי אית' בהדיא בת"כ וכל אשר ישב עליו במיוחד לשכיבה או לישיבה ולא שאינו מיוחד לשכיב' ולישיב'. יכול לא יהא מטמא טומא' חמור' אבל יטמא טומא' קלה ת"ל משכב ומאי דקשיא על הא בפ' דם נדה כבר בררנוהו שם בס"ד:

ותו ליכא והאיכא מרכב:    ופרכי' האי מרכב ה"ד אי דיתיב עליה היינו מושב: גר"ח ז"ל וליטעמיך באורייתא נמי אי לא כתיב מרכב וכתיב מושב. פי' והם חלוקי' בטומאת' דמישב הנוגעו טעון כבוס בגדי' מה שאין כן במרכב. אלמא תרי מילי הא. אנא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב אחית ידיה עליה וכדתניא האוכף טמ' מושב והתפוס שלו טמא מרכב ופר"ח ז"ל כי אוכף ותפוס כלי אחד הוא העשוי לרכיבה והמקום שיושבין בו ברכיבה הוא האוכף והוא מטמא טומאת מושב שהנוגעו טעון כיבוס בגדים והתפוס שלו הם הצדדין שלו מלפניו ומאחריו הנקראים ארצון שהאדם תופס בהן כשרוכב והיינו דאמרי' הכא מרכב גבא דאוכפתא דבהדי דרכיב מחי' ידיה עלי' והצדדין האלו יש בהן דין מרכב שהנוגעו אחר שרכב עליו הזב אינו טעון כבוס בגדים וכן פירש"י ז"ל בפי' החומש. ובתוספו' הקשו על זה היאך אפשר שיהא כלי אחד ויהיו לו שני דינים לטמא אחרים לכך פי' כי אוכף ותפוס ב' כלים הם ואוכף הוא הבאש"ט בלעז שאין דרך לרכוב בו אלא בלא פסוק רגלים וזה יש בו דין מושב ואפי' רוכבין בו לפעמים בפיסוק רגלים דמיוחד לרכיבה בעי' כדאי' בתוספתא בהדי' מרכב המיוחד. ומרכב הוא אותו שרוכבין בו בפסוק רגלי' כגון אותו ישאנו קורין בלעז סיליי"א וזה כלו מטמא כדין מרכב: ואפי' המקום שרוכבין בו ומשמע שחלקו בין אוכף של נאקה לאוכף של חמור דתנן אבל אוכף של נאקה מטמא כלו' משא מרכב: וי"ל הטעם דאוכף של חמור מטמא מושב מפני שאינו מיוחד לרכיבה וכן פי' רבי' שמשון ז"ל ובספרא אמר שפיטן של סוס טמא מרכב מפני שיושבין עליו: וכן הגרסא בפי' הראב"ד ז"ל ופי' הוא ז"ל מפני שיושבין עליו עראי כאדם שצף על המים כלומר שאין ישיבתו ישיבה גמורה מלשון אוקפי היינו ניצף הברזל נקפא ברזלא:

אבל בתוספתא מצי' שגורס שפטין של סוס טמא מושב שעומדין עליו בסמפון וכן מוכיח במשנה דהכי תנן ואלו טמאין משום מרכב הזרת האשקלונית ומדינ' הנרית והעביט של גמל וטפיטן של סוס: ר' יוסי אומר טפיטן של סוס טמא מושב מפני שעומדין עליו בקומפין ובודאי שזו היא שאמר בת"כ אלא כי לשם שנו אותם סתם לדברי ר' יוסי ונראה כי טפיטן של סוס אינו השיליי"א ממש אלא כלי אחר כמין באש"ט שנותנין על הסוס שרוצין לרכב עליו דרך ישיבה למי שהוא זקן או חולה: ובערוך ובפרש"י ז"ל כי טפטן של סוס יושבין עליה בני אדם ועושין אותו לסוס ברדלא: ומפ' קונפין שהוא כעין ששוחקין בו לפני המלכים ובודאי בלישנא דתנן ואטפוס דייק טפי כפי' הראשון שהאוכף והטפוס כלי אחד הם וגזרת הכתוב הוא כי הזב כשרוכב על המרכב יטמא מקו' מושבו לטמא אדם הנוגע בו לכיבוס בגדים ויש טמא הצדדין טומאה יותר קלה שלא יהא הנוגע בו טעון כיבוס בגדים. ואע"פ שהטומאה יורדת לשניהם ביחד על רכיבתו. והא דאמרי' בפסחים שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב היינו דבזב כתיב וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא והכוונה על הארצון שאמרנו ובאשה כתיב אשר היא יושבת עליו ולא אמר רוכבת עליו ואע"פ שהכוונה על הארצון. ולישנא דקרא דנקט ירכב עליו ויושבת עליו ואע"פ שאין רכיבת האיש ולא ישיבת אשה על הארצון י"ל שאמר כן מפני שהרכיבה היא בסמוך של ארצון שתופס כי האדם כשעולה ויורד מן המרכב עם בעוד שהוא רכוב עליו. אבל לפי' השני יבאו הכתובים כפשוטן כי אפי' מקום המושב שאדם יושב עליו או רוכב עליו קרוי מרכב ויש לו דין מרכב וקראו הכתוב באשה לשון מושב דכתיב אשר הוא יושבת עליו לשון כבוד כדאיתא התם בשמעתא קמייתא דפסחים ואתי שפיר מה שאמרו בת"כ ואם על המשכב זה משכב אשר היא יושבת זה מושב בנוגעו בו איזהו דבר שחלוק בין מגעו למשאו הוי אומר זה מרכב ופי' זה מושב ר"ל זה מושב שבמרכב דלא בעי למימר מושב דעלמא דא"כ הכא אשכחן דבאש' קראו מושב אלא ודאי מושב זה היינו מרכב ולמדנו שאפי' מושב שבמרכב דין מרכב יש לו ולאידך פי' יש לפ' דתנ' נמי לישנא מעליא נקט וה"ק אשר היא יושבת עליו זה מושב של אשה שכיוצא בו הוא מרכב באיש והיינו הארצון ואע"פ כן הפי' השני הוא יותר מחוור ונכון כי כל הכלי דין א' יש לו. ובתורת כהנים תניא בהדיא בפרשה זה תהיה אשר ירכב עליו הזב יטמא יכול אפי' רכב על המשכב ת"ל מרכב לא משכב ולא מושב יכול הוציא את אילו ולא הוציא את האוכף ת"ל מרכב מרכב מיוחד משמע דאוכף שהוא ממעט כלי שלם הוא לעצמו דומיא דמשכב ומושב והא דקתני בתוספת' האוכף טמא מושב ותפוס שלו טמא מושב דמשמע דאוכף ותפוס חד כלי הוא נראה שכך הוא הפירוש כי פעמים שהאוכף והתפוס שלו הרי הם מחוברין ביחד ועושין כלי אחד ואז הוא מיוחד לישיבה שיוכלו לשבת עליו בלא פיסוק רגלי' ובאותה שטה כל הכלי טמא מושב. ופעמים שנוטלין ממנו אותו מקום מושב כשרוצין לרכוב בפסוק רגלים ונשאר התפוס לבדו והוא מיוחד לשכיבה ואז יש לתפוס דין מרכב וזהו שאמר והתפוס שלו טמא מרכב כלומר כשעומד לבדו ואוכף של נאקא אמר עליו שהוא טמא מרכב לעולם מפני שלעול' הוא מיוחד לרכיבה כי הוא מפיל רוכבו אחור אם אינו תופס בו יפה דרך רכיבה בפסוק רגלים וכדאמרי' התם משום דבעותא אורחיה הוא ברכיבה בפסוק רגלים ואפי' לנשים כדכתיב ותרכבנה על הגמלים:

והא דגרסי הכא ברוב הספרים דתנן האוכף טמא מושב כו' טעותא הוא שאינה משנה אלא תוספתא והכין איתא בתוספתא האוכף טמא מושב והתפוס שלו טמא מרכב. ושאר כל התפיסות שבצדדין אם היו רחבות טפח טמאות פירוש שאין התפוס מטמ' מרכב אלא אותו שהוא מלפני הרוכב או מאחוריו אבל אותן עצים שעושין לפעמים מן הצדדין באוכף אם אינם רחבים טפח טהורו' אפי' ממרכב וכן שנינו תפוס של חמור שהוא יושב עליה טהורה ופי' רבי שמשון ז"ל כי הטעם מפני שאינה רחבה טפח. וכבר הארכנו בזה הרבה בכאן ונחזור לשמועתינו:

והאיכא כמהין ופטריו':    פי' שאע"פ שנאכלין כמות שהן אינו ראויין לעירוב שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי ומאן דאכיל ליה בתורת ליפתן בטלה דעתו אצל כל אדם. מאן דמתני לה אמעשר כ"ש אעירב. ק"ל מאי כ"ש דהא איכא כמה מילי שניקחין בכסף מעשר ואין מערבין בהן חטין ושעורין ותבלין וכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי וי"ל דכל שהגריעות שבו הוא מפני שלא נגמר בישולו או שהוא מחוסר הכשר אכילה אבל מ"מ אוכל הוא או פרי דין הוא שיה' ניקח בכסף מעשר. ואע"פ שאין מערבין בו דלגבי עירוב בעינן מידי דחזי לאכילה בשעה שקונה עירוב כי א"א לתקנו בשב' ולגבי כסף מעשר הרי יכול לתקנו ולאכלו. אבל כל שהגריעות שלו מחמת שאינו חשוב אוכל גמור ולא פרי גמור אבל מ"מ נאכל הוא כמות שהוא חי אם אתה אומר שהוא ניקח בכסף מעשר מפני שאתה חושבו פרי או אוכל כ"ש שראוי לחשבו אוכל לעניין עירוב דרבנן:


דף כז עמוד בעריכה

אמר רב יוסף לא נצרכ' אלא שנתן לתוכן שמן:    פרש"י ז"ל דהא דר' יצחק דמתני לה אמעש' מיירי כשנתן לתוכן שמן. וק"ל מאי לא נצרכה דהא קושיין לא הוה משום דלא צריכא ולפום קושיין הוה ליה למימר אמר רב יוסף הב"ע כשנתן לתוכן שמן. וי"ל דרב יוסף ארכבי' לפירוקי' בתרי רכשי ושמעינן אגב אורחיה דאע"ג דהא דר' יצחק מיירי כשנתן לתוכן שמן דצריכותא יש בו שלא נוכל לומר דאי בהכי מיירי פשיט ואביי לא הבין מאי צריכותא דאית בה ופריך דא"כ תיפוק ליה משום שמן דאית ביה. ופרקי' לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה פי' כי במחייו של זה נבלע גם דמי המי' והמלח שבו והא קמ"ל דאגב שמן שהוא פרי יכול ליקח בכסף מעשר המים והמלח שבו ואפי' בשוה פרוטה דאלו פחות משוה פרוטה פשי' דלא חשיב מידי ולאו כסף הוא. וא"ת כיון דפריש תלמוד' דמאן דאתני לה אעירוב מיירי כשנתן לתוכן שמן דהא בההוא גוונא דמתני לה מר אמעשר מתני לה אידך אעירוב וכיון שכן תיקשי לן לענין עירוב תיפוק לי משום שמן דאית ביה דלגבי עירוב לא שייך טעמא דהבלעה דהכא לאו אדמים קפדינן אלא אגופיה דאוכל שיהא ראוי לסעודה וי"ל דהכא נמי מיירי כשאין בשמן שיעור ראוי לעירוב בפני עצמו שאין בו רביעית וגם אין בו כדי ללפות בו שתי סעודות אלא בתערובת המים והמלח וקמ"ל דאגב השמן חשוב הכל אוכל להשלים לשיעור שתי סעודות כן פי' בתוס' וכן מוכיח מירוש' בפירו'. אבל מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שהם סוברים דלגבי עירוב מיירי אפי' בשלא נתן לתוכו שמן כיון שדרך לטבל וללפות בו דהא גבי עירוב לא בעיני' מידי דאקרי פרי אלא מידי דאורחא לעשו' ממנו סעודה או ללפת בה ואינו מחוור לא לפי שטת התלמודא ולא לפי שטת הירושלמי:

ומנא תימרא דהבלעה שרי דחטא בן בג בג אומר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו:    פי' לישנא דאגב לא דייק שפיר וה"פ שלוקחין הבקר עם העור דאע"ג דעור לאו אוכל הוא ניקח בטפלה של בשר וכן על דרך הזה קנקן אגב היין: ופרש"י ז"ל שהעור והגיזות והקנקן יוצאין לחולין גמורין ואינו צריך למוכרן וליקח בדמיהן אוכל והכי משמע ודאי דאיכא לרבויי קרא וגזירת הכתוב הוא שתחול כל קדושת כסף מעשר על הבקר והצאן והיין השכר ויצאו הטפלין שלהם לחולין. ויש אומרים שלא התיר הכתוב בקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו אלא בשלקחם חיים שאז הם טפלין לו: ותדע דבשלמא בעור הוה אפשר לומר דליזרוק אפי' שחוט עם הבשר מפני שנשאר בו לפעמים אבל גיזות מאי נטירותא דאית ביה אלא ודאי לא התיר זה הכתוב אלא כשהם חיים כי אז הכל טפיל לבהמה ונראין דברים דלגמרי שבא הכי רחמנא ואפי' כשאפשר לו ליקח בשר בלא עור ובלא גזות דלא פליג רחמנא בהא כדי שיקח בריוח שכן דרך בני אדם לעשות כן לצורך ביתם ליקח בעין יפה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמיד משהחמיץ פי' בהבלעת מים שבו ודוקא משהחמיץ דאלו מקמי הכי לא חשיב אלא מיא ופוסל את המקוה כמים ממש וכדתנן בפ"ק דחולין:

וכל הני דרשי דעביד בן בג בג נראה קצת מפרש"י ז"ל דמגופיה דבקר ויין ושכר מדרשי דלהא בלחוד איכתיבו פרטי אבל א"א לומר כן דהא איצטריכו כולהו או מקצתיהו לכלל ופרט וכלל או לריבה ומיעט וריבה דלקמן דא"א דבן בג בג פליג דלא עביד כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה: וכל הפחות צריך לכלל ופרט וכלל שני פרטים בקר ויין או בקר ושכר או צאן ויין או צאן ושכר חד לבעלי חיים וחד לדבר שאין בו רוח חיים דהא לא אתי חד מחבריה כדאיתא בהדיא בפ"ק דקדושין גבי הענקה דצריכי צאן וגורן לפרטי לא אייתר לדרשא אלא יקב ובת"כ עביד הכי כלל ופרט וכלל מבקר ויין ודריש דלא אתי חד מחבריה מפני שזה מאכל וזה משקה וכיון דכן על כרחין הא דדריש בן בג בג אינו מגופן של פרטים דא"כ היכי דריש להו כולהו אלא ודאי מיתורא דביתי"ן דאית בהו דריש הכי כלה כי כתב רחמנא ביתי"ן בכל חד וחד לומר שהלוקח עמהם מה שהיא טפל להם. והשתא דאתית להכי ק"ל אידך תרי פרטי גופייהו למאי איצטריכו דאתין לשום דרשא דלא ידעי' לה דהא איכא דכוותה בתלמוד כך פירשו בתוס' בשם ר"ת ז"ל. והראב"ד ז"ל פי' דכיון דאיצטריכו למיכתב הביתי"ן משום הא דרשא דבן בג בג איצטריכו למיכתב התיבות עצמן דלא איפשר בלאו הכי ע"כ. וכי תימא וליכתוב התיבות בלא ביתי"ן ולייתו להא דרשא דבן בג בג הא ליתא חדא דגופיהו לא אתי שפיר הני דרשי שבאו לדרוש דבר הטפל ועוד בתרי מינייהו נצרכא לכתוב בביתי"ן איכתיבי אידך למי בביתי"ן:

אמר רבי יוחנן מאן דמתרגם לבור כו':    ואיכתב רחמנא ביין ה"א יין אגב קנקן אין משום דהיינו נטירותיה אבל שכר דקיות' בעלמא הוא אימא לא. ק"ל דהא אפי' לא כתב רחמנא אלא שכר ולא כתב רחמנא בשכר הוה לן למימר דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר דהא במסכת יומא ובמסכת שבועות אמרי' דשכר דכתב רחמנא היינו תמד דגמרי' לה מנזיר דכתיב ביה יין ושכר ומינ' נמי ק"ל הא דאמרי' בסמוך אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית דהא מוכח התם דשכר דהכא תמד הוא כדאמרן ולא ילפי' ממקדש דכתיב ביה שכר והיינו דבילה קעילית דמידי דתלה במאכל ולמשקה גמרינן ממדי דתלי. ומאכל ומשקה כגון נטר ולא ממקדש דטעמא דידיה ודאי משום הדעת וכדתניא שאם אכל דבש או חלב ונכנס למקדש לעבוד' חייב וי"ל דאנן הכי קאמרינן דאי לא כתב רחמנא אלא שכר לחודיה הוה דרשי' ליה שיקח תמד בלא הבלעת דמי המים שבו ואע"ג דלא חשיב חמרא מעליא ריבהו הכתוב לענין כסף מעשר אבל שיהא המי' בהבלע' דמים לא. וא"ת אמאי כולי טעמא משום דקיותא בעלמא דאי מהאי טעמאי אפי' שלא בהבלעה נמי י"ל דה"ק בשלמא אגב היין הוא שיהא בהבלעה דהא מנטר ליה ואע"פ שהוא חוץ מגופו הרי הוא כגופו כיון שאין ליין קיום ושימור זולתו אבל תמדים אינו כן כי המים שבו אין משמרין ואין מועילין אותו אדרבה עבדי ליה קיוהא וכל היכא דאית ביה מיא פורתא טפי מעלי. אי נמי דת"ק מכל שכר דקיותא בעלמא לא הוה מרבי' לה ליקח המים בהבלעת כי די לנו מה שריבה אותו הכתוב ליקח אותו בלא הבלעת מים כיון דהוי דקיותא. וכן הא דאמרינן דאי כתב רחמנא בשכר ה"א דבילה קעילית ה"פ דמייתורא דבי"ת מרבי' דבילה קעילית וא"ת ולמה למנקט דאי כת' רחמנא ה"א שכר דבלה קעילית דהא הוה מצי למימר דאפ' דרשי' בשכר לרבות תמד כדרש' דבן בג בג ה"א דדוקא תמד ניקח עם המי' בהבלעה כיון שהכל גוף אחד אבל יין אגב קנקנו לא. ועוד ק"ל למה לי לרבויי דבילה קעילית מדרשא דבי"ת תיתי מכלל ופרט וכלל דהא פרי וגדולי קרקע הוא. וי"ל דכל היכא דלא רביה קרא בהדיא לא משמע לאתויי משום דלא חזי שפיר לאכילה כיון שהוא מבלבל הדעת ולאו אורחא למיכלינ' ולגלויי אהאי עניינא דדבילה קעילי' צריכ' רבוייא נקטי' הכא אגב אורחא דה"א דביל' קעילי' לאשמעי' דהא נצרכ' לרבוייא ולאשמעי' דעם כל יריעות' חזי טפי לרבויי מתמד ליקח המים בהבלע' כיון דמקהו ליה. ומיהו התם בשבועות אי לאו דאשכחן דכתב שכר גבי נזיר דהיינו תמד הוה לן לומר דשכר היינו דבילה קעילית דומיא דמקדש דלא סגי לן בלאו הכי דמנא תיתי לן דשכר היינו תמד הוה לן כלל: ומיהו לבתר דגלי לן שכר דנזיר דמשמע לן דטפי איכא לרבויי תמד בלא הבלעת מים דחזי לשתייה בלא טירוף הדעת ושהוא דרך שמחה מלרבות דבילה קעילית אע"ג דהיא גופי' אוכל אבל בתר דאתי בשכר לדרשא אחריתי טפי עדיף לן דבילה קעילית שהוא עצמו אוכל מתמד דקיותא היא שניקח המים שבו בתוך מעשר:

וא"ת ואפי' השתא דכתב רחמנא ביין אמאי לא ניחא לן נמי דבשכר אתי לדבלה קעילית וי"ל דכיון שחזי' שריבה הכתוב כ"כ ואפי' קנקן דעביד נטירות' בעלמא משמע לן דלא אפשר דלית ליה מכללא דבילה קעילית: שהוא עצמו פרי. וכיון דדבילה קעילי' אתי מכללא אייתר לן בית דבשכר להבלעת מים דתמד: וקי"ל דהתם בשבועות וביומא אתי לומר דשתייה בכלל אכילה מדכתב רחמנ' ואכלת וכתב שכר וטרחינן לברורי דשכר היינו תמד ולא דבלה קעילית ולמה לן למיטרח בהא דאפי' תימא דשכר היינו דבילה קעילית מ"מ בית דבשכר היינו תמד: ומיניה שמעי' שפיר דשתייה בכלל אכילה וי"ל דמההיא לא שמעי' לה דודאי כי כתיב ואכלת לא קאי אלא אפרטי גופייהו ולא אמאי דמרבי מן הבי"תין תדע דהא מרבי' קנקן ועור וגיזות דלאו בני אכילה נינהו:

לר' אליעזר מיעט ציר:    פי' דאלו מים ומלח משמע דלא צריכי מיעוטא כי לא היו בכלל מעולם שהרי אינם פרי ולא אוכל שאלו היה בכלל הרבוי הא ודאי כל ריבה ומיעט וריבה אין לך למעט אלא הגרוע שבתוך הרבוי שהרי הרבוי השני מרבה כל דבר אלא כיון דכתב ביה מיעוטא לא סגי דלא אתי לשום מידי. וכבר פרש"י ז"ל במס' סנהדרין ודוכתי אחריני דריבה ומיעט לחוד חשיב בכלל ופרט וכלל וריבוי השני לרבות כל מאי דלא אתי בכלל ופרט וכלל דעלמא: ולפי' המיעוט נדרש בדבר הגרוע שבתוכו: ומשמע דריבה ומיעוט או מיעוט וריבה חדא מילתא היא ואינו כמו כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט וזה ודאי דבר הצריך טעם מה לי כלל ופרט מה לי ריבה ומיעט ולמה לא נאמר ג"כ אין ברבוי אלא מה שבמיעוט ובכלל שאלה זו ג"כ למה נרבה יותר בלשון ריבה ומיעט וריבה טפי מלשון כלל ופרט וכלל. ותשוב' זו למדנו כבר במקומו' אחרים מפרש"י ז"ל כי לשון פרט משמע כאדם שמפרט ומפרש מה שהיה בידו כבר ולפי' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כאלו אמרתי סתום ומפורש אין בסתום אלא מה שבמפורש וזה הטע' לכלל ופרט וכלל שאינו מרבה אלא מעין הפרט לפום טעמא דלקמן למאן דסבר כללא קמא דוקא או כללא בתרא דווקא. אבל ריבה ומיעוט אין משמעות לשון זה שבא המיעוט לפרש כלום אלא כי מן הרבוי שבינך בא לקצר ולמעט מהם קצת והדבר מסור לחכמים שבא למעט כל הדומה למיעוט ופרט וכלל דאמרי' שנעשה כלל מוסף על הפרט וריבה הכל מסתברא שלא בא לרבות כל דבר שאם כן פרט למה נכתב אלא בא לרבות כל הדומה לפרט ואפי' בחד צד: ויהא הפרט פירושו של כלל לרבות כל הדומה לו בשום צד. לר' יהודא בן גרים ממעט מים ומלח: פי' דקסבר שאף מים ומלח המעורבין ביחד בכלל הריבוי הם וכיון דכן ממעטים ליה משום דגריע טפי מציר ולא ממעטי' ציר דשומנא דפירא הוא. ומיהו כל שנתן בו שמן כלה ומודה שהוא ניקח בכסף מעשר ואפי' בהבלעת דמי מים ומלח כדאי' לעיל כדרמי' ממתנייתא דר' יהודא בן גרים: ור' אליעזר לר' יצחק אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע פי' ולמעוטי כמהין ופטריות דלא פרי מפרי נינהו ולמעוטי ציר ומים ומלח ואפשר דלמאן דדריש כללי ופרטי ממעט מים ומלח ושמן בהבלעה או אפשר והוא יותר נכון דבשמן כ"ע מודו משו' שמן דאית ביה וכי היכי דמרבי' יין אגב קנקנו דההי' דבן בג בג דברי הכל היא ואפי' להני תנאי וכנ"נ:

מה הפרט ולד מוולדות הארץ:    פי' ובכלל זה פרי מפרי וגדולי קרקע וכדמוכח לקמן בהדיא וכדפרש"י ז"ל ובכלל ולד דנקט יש פרי מפרי שאין לך ולד שאינו פרי מפרי ובכלל ולדות הארץ יש גדולי קרקע מוסף עליו דגדולי קרקע מיקרי כל שחי ע"י הארץ ומתקיים בו כגון בהמה וחיה שאע"פ שאין גדולים מן הארץ ממש להיו' נוצרים משם ויונקי' ממנו וכדמוכח בברכות דלא חשיבי גדולי הארץ מ"מ הרי הם גדלים וחיים ע"י צמחי הארץ וולדות הארץ משמע מה שהוא נולד מן הארץ ממש נוצר משם ויונק ממנו כדמוכח בברכות וכדאמרי' בסמוך דלמאן דאמ' גדולי קרקע דגים ועופות גדולי קרקע פטור: ולמ"ד וולדות הארץ לאו ולדות הארץ נינהו דדגים מן המים נבראו. ועופות מן הרקק נבראו:


דף כח עמוד אעריכה

למימרא דדגים גידולי קרקע נינהו:    פי' אליבא דאביי דמפרש הכי והאמר אביי גופיה אכל פוטיתא לוקה ארבע נמל' לוק' חמש כו': פי בתורה יש לאוי' כלליים בכל השרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תמטאו בהם ויש בשרץ המי' שני לאוין מפורשין כל שאין לו סנפיר וקשקשת חד לאו בת"כ וחד לאו במשנה תורה דהא כתוב ביה מבשרם לא תאכלו: ובשרץ על הארץ יש ג' לאווין מפורשין חדא כל השרץ השורץ על הארץ לא יאכל ועוד כתי' כל הולך על גחון וכו' לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו' כי שקץ ועוד כתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ: ויש בשרץ העוף לאו אחד מפו' וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו: מעתה יש בפוטיתא שהוא שרץ המיסד' לאווין השלי' הכללים ושנים מפורשים ובנמלה שהוא שרץ הארץ ה' לאוין הב' כללים והג' המפורשים. וצרעה שהוא שרץ העוף יש בו ששה לאוין השנים הכלליים והג' המפורשי' בשרץ הארץ דאיהו נמי לא מפיק מכלל שרץ הארץ דכל שהוא גדולי הארץ הוי בכלל וכדאתינן השתא לרבויי דגים בכנל שרץ הארץ למ"ד גידולי קרקע נינהו מוסף עליהם שרץ העוף הלאו המפורש בשרץ העוף הוה להו שש לאוין: וכת' רש"י ז"ל דלא מצינן מנמלה וצרעה תרי לאוי דכתיבי בפרש' קדושי' תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה היינו משום דההוא הכא בבהמה וחיה בעוף גדולים משתעי ולא בשרצים דהא לא כתיב התם שרץ דלשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ומפני קטנו אינו נרא' אלא ע"י ריחושו ושרוצו בארץ. והקשו בתו' דלשון רמישה נמי שייך אפי' בדבר שהוא נד ושורץ על הארץ דהא נחש שורץ בארץ שהולך על גחונו ואמרי' בפ"ד מיתות ובכל חיה הרומשת על הארץ זה נחש. ולא ידענא מאי קושי' דההוא מיירי בנחש קודם שנתקלל שלא הוה הולך על גחונו אלא אדם משלחו לצפון ולדרום כדאי' התם בהדיא בפ"ד מיתות ועכ"ז יפה כחב הרב רבי יעקב מאורליניש ז"ל דההוא ליכא למחשביה בנמלה וצרעה דההוא קרא לא מיירי אלא בח' שרצים הכתובי' בתורה בלבד וכדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח במובדלין דבר הכתוב דכתיב אשר הבדלתי לטמא כלומר שהבדילם הכתוב משאר שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים ואם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו אפוטיתא לילקי חמש משום שרץ הארץ כך הגרסא במקצת ספרים ולא דק שהרי מאותן חמש שבשרץ השורץ על הארץ כבר נמנו מהם גם בפוטיתא השנים הכלליים ואין הכוונה אלא לומר שנמנ' בפוטיתא כל החמש שבשרץ הארץ ונוסיף עליהם השניים המפורשים בשרץ המי' והוו להו שבע לאוין בפוטיתא. וי"ג ללקי נמי משום שרץ הארץ והגרס' הזאת רווחא:

אלא אמר רבינא עופות איכא בינייהו אהני כללא קמ' למעוטי מאי דלא דמי ליה בשני צדדין הילכך מרבי עופות שדומה לו בשני צדדין דהוו פרי מפרי וגדולי קרקע אבל דגים ממעטי דלא דמו אלא בחד צד שהם פרי מפרי אבל לא הוו גדולי קרקע: מהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בג' צדדין פי' כל היכא דאיתנהו דאי ליתנהו לא מצרכינן לה וזה ברור וכיון שכן ממעיטו אפי' עופות דהא לא הוו ולדות הארץ ואינם אלא פרי מפרי וגדולי קרקע ונראין דברי' דלמאן דאמר כללא קמא ה"ה דאי איכא בפרט צדדין או יותר דבעי' הדומה לו בכולם דכיון דכללא קמא דווקא ומיעט כל דבר שלא היה לנו אלא הפרט המפורש לבדו היינו שריב' הכלל האחרון הדומה לו בכל הצדדין וא"ת א"כ היינו ריבה ומיעט וריבה י"ל דהא ליתא דבכלל ופרט וכלל בעי' הדומה לצדדין העיקרים שהם מעצמותו של דבר וריבה ומיעט וריבה מרבה אפי' הדברים הדומין בצדדים שאינם עקריים. וסוגיין בעלמא כמ"ד כללא בתרא דוקא ולא נקטי' בכלל ופרט וכלל אלא דבר הדומה בשני צדדים והכי רהטי כולהו: וק"ל בפ"ג מינים אמרינן דהיכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבי' אפי' מאי דדמי בחד צד ואלו הכא אמרי' דלכל הפחות בעינן דדמי ליה בשני צדדין. ובמסכת קידושין: דרשינן כלל ופרט וכלל גבי מרצע ונקטי' מה מרצע של מתכ' אף כל של מתכת ולא נקטי' מה מרצע שהוא כלי ושל מתכת:

ויש מתרצים דההוא כמאן דאמר כללא בתרא עדיף וכי בעי' הדומ' לשני צדדין היינו היכא דאיכא טפי מחד פרטא אבל היכא דליכא אלא חדא פרטא מרבי' הדומה לו אפי' מחד צד עיקרי ומהני כללא קמא למעוטי אם דומה לו בצדדין שאינם עיקריים וק"ל דהא במכילתין לעיל אמרינן ובמסכת גיטין דרשינן בכלל ופרט וכלל מאי דכתי' וכתב לה ספר כריתות מה הפרט מפורש דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ואע"ג דליכא שם אלא חדא פרטא בעי' שם צדדין ויש מתרצים דהתם תרי קראי כתיבי ומנינן כל חד מנייהו בכלל ופרט וכלל האי מרבי' חד צד ומאי מרבי אידך צד א"נ דהנהו שני צדדים שקולין הם וא"א להביא אחת מהם ולהוציא לחבירו וכל כה"ג לא חשיבי אלא כחד צד ושקולים הם ויביאו שניהם וכדמוכח במסכת נזיר:

ואכתי ק"ל דבמסכת חולין גבי ארבה דדרשינן התם בכלל ופרט בד' רגלים וד' כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו וליכא למימר דההוא כמ"ד כללא קמא דוקא דהא קי"ל כמ"ד כללא בתרא דוקא ולא מוקמי' לה לההיא דלאו כהלכתא והנכון דההיא לא קשיא כלל דההיא לאו חד כלל ופרט בלחוד הוא אלא טובא כדאמרינן התם הרי זה כללי כללות ופרטי פרטות משום דכתיב למיניהו זימני טובא: והא דאמרינן דר' אליעזר דריש ריבוייא ומיעוטא לאו למימרא דבשו' דוכתי לא דריש כללי ופרטי דהא בכמה דוכתי דרישי כללי ופרטי ולא פליג ר' אליעזר אלא לומר בין מן הסת' תופס כלל לדין ריבה ומיעט וריב' דהכי גמיר אי דאיכא למדרש מן הסתם אבל יש מקומות שיודה בכלל ופרט וכלל משום דגמיר לה הכי בהדיא. או משום דאיכא הוכחה והכי מוכח במ' נזיר בפ' ג' מינין ושם נפרש בע"ה מערבין בפעפועין ובגלוגלוגו' וגדגדניות פי' שכל אלו נאכלין כמות שהן ופעמים שאדם סומך עליהם לסעודה והני גודגדניות אינם אותם שאנו קורין פיריזיש בלעז אלא מן ירק הוא שעושה זרע וכדאמר ואם הקשו לזרע: ורש"י ז"ל פירש שהוא סליאנדרי בלע"ז:

מי לא תנן מערבין להזיר לנזיר ביין: פי' דאע"ג דלא חזי לדידיה כיין דחזי לאחריני מערבין בו: והא ודאי שאין הדמיון יפה דהתם איהו גופיה חזי אלא דארעא דאיסורא רביע עליה מה שאין כן בגודגדניות שהם עצמן קשים לגוף אלא דתלמודא ס"ל דליכ' לפלוגי דינא מהאי טעמ' ומיהו אפשר דלמאי דאוקימנא הא דרב בחנדקוקי מידי דחזי לאכילה הדרי' מיהא וסביר' לן דבאידך שהם קשין אין מערבין בהם אפילו למרובה בנים ולא אמרי' בהא כיון דחזי לחבריה לדידי' נמי מערבין כיון דלדידיה לא חזי מחמ' דיעות שבגופן ולא מדמי' לה ליין דנזיר:

וחזיז:    פרש"י ז"ל שהוא שחת ויש מיעוט בני אדם שאוכלין אותו כשהוא חי וסועדין בו אבל רוב העולם אין עושין כן ולהכי אמר רב שאין מערבין בו ופרכי' מאידך דרב דאמר שמערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמ' אלמ' חזי לאכילה וגם לסעודה או ללפתן ופרקי' דההיא דאמר רב מערבין בחזיז הוה בתר דאתא רב לבבל וחזא שהיו רגילין לאכול אותו וללפת בו את הפת: ופרכי' ובבל הויא רובא דעלמא: פי' דבשאר דוכתי דעלמא לא רגילי למיכליה ומשו' בני בבל דאכלי ליה לימא רב שיערבו בו בכל מקום כדין בבל וכי בבל הוא רוב העולם שנגרור כל העולם אחר דרכם ומנהגם דהא רב סתמא קאמ' שמערבין בהם ומשמע בכל דוכתא:

והא תנן הפול והשעורה והתלתן שזרעו לירק:    פי' שהיה כוונתו בזריעתן לאכול הירק שלה' בעודו לח ולא בשביל הזרע בטלה דעתו אצל כל אדם ואינו מעשר על הירק כלל אלא מעשר על הזרע כי עיקרם לזרע הוא בכל העולם וא"ת מאי קא מקשי מגברא לדוכתא דהא בפ' חבית אמרי' אין סוחטין ברמונים ושל בית מנח' היו סוחטין ברמונים ואמרי' הלכה כשל בית מנחם ופרכי' בשל בית מנחם הוי רובא דעלמא ומהדרי' אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לשדותיהן לגמליהן. ופרכי' מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם. וי"ל דההיא דקיים קוצים בכרם אע"פ שאין נוהגין בו בשאר מקומות אינו מנהג משונה לפי שמקיים אוחם דודאי טובים הם לגמלים אלא לפי שאין הגמלים מצויים כשאר המקומות ומ"ה סבר ר' אליעזר דהוי ערביא רובא דעלמא ורבינן פליגי עליה התם ואמרו דאפ"ה לא הוי רובא דעלמא ומיהו בערביא גופה דנהיגי בה מודו רבנן דקדש:

אבל כשהמנהג משונה מאד ויוצא מדרך השכל והראוי אפילו היכא דהוו נהיגי בה באתרא אין מנהגם מנהג ואפילו לדידהו ובטלה דעת' אצל כל אדם כדאסיקנ' בפ' המצניע כי המוציא משוי על ראשו בשבת פטור ואפילו לאנשי הוצל שנוהגין כן בחול דבטלה דעתם אצל כל אדם והא דחזין לההיא דחול דמיא דהא ודאי אין ראוי לזרוע תבואה בשביל לאכול השחת ולא לזרוע פולין ושעורין משו' ירקן ומ"ה אפילו הם אתר' אותם שנוהגין כן דינא כגברא שבטלה דעתם אבל לגבי עצמן והיינו דפרכי' הכא וכי בכל רובא דעלמא לגרור אותם למנהגם אדרבה כיון שמנהגם משונה אפילו לגבי דידהו אינו מנהג: וכהא דתנן בפול ושעורה שזרען לירק. ומיהו ק"ל דהתם היכי מייתי ראיה לההיא דסוחטין ברמונים מההיא דקוצים בכרם דהא רבנן פליגי עליה דר' אליעזר וסברי שהמקיים קוצים בכרם לא קדש ולא גמרי' מערביא דס"ל דערביא לא הוי רובא דעלמא וי"ל דסבירא להו דהלכתא כר"א מההוא א"נ דקסבר דהת' הוא דפליגי רבנן משום דלדידהו קיום קוצים בכרם אע"פ שאינו מנהג משונה מ"מ אינו מנהג יפה לגמרי כי פעמים שהפסדם מרובה משכר' והרי בשאר מקומות יש להם גמלים ואין מקיימין אותן אבל רמונים לסחוט מנהג טוב הוא דעדיף לרפואה ולמאכל ומה שאין נוהגין כן בשאר מקומו' אינו אלא מפני שאין הרמוני' מצויין להם לרוב הלכך בהא אפי' רבנן מודו דליהוי רובא דעלמא: ואפ"ה מהדרי' דלא דמו דערביא אתרא ורמוני' דשל בית מנחם גברא וש"מ דכל היכא דהוו אתרא ודאי הוו רובא לעלמא וק"ל דהא אמרינן בפ"ק דקידושין האו' חרופתי ביהודה מקודשת לפי שנוהגין לומר כן אבל האומר כן בעלמ' אינו מקודשת וכדפרכי' ויהודה הוי רוב' לעלמ'. וי"ל דההיא דחרופה הוא מנהג בינוני שאינו מנהג משונה ומ"מ אין המקום הזה מובחר כשאר מקומות שהרי אינם רגילין בו מפני כן כי ודאי הרי הוא ראוי להם ודומה כאלו היו גמלים מצויין בכל מקו' ואין מקיימים להם קוצים דבהא אפילו ר' אליעזר מודה כיון שהיו ראויין לעשות בערביא ואינם עושין דלא מגררי' שאר דעלמא בתרייהו נמצאת למד כי הדין הזה הוא על ג' דרכים. כל שהמנהג משונה אפי' נהגו בה באתרא חד בטלה דעתם לגמרי לגבי דידהו כהא דחזין וכההוא דהוצל וכל שאין המנהג משונה אלא שאין שאר העולם בוחרין בו ואע"פ שהיו יכולין לנהוג כן היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג והוא דהוו היכא דנהוג אתרא והיכא שהמנהג הוא יפה וראוי לכל מקום ומה שאין נוהגין אותו בשאר מקומות הוא מפני שאינם צריכין לכך או שאינו מצוי להם הרי אותו מקום שנוהגין רובא דעלמא כקוצים בכרם לרבי אליעור ורימונים לרבנן ומיהו בדאיכא מנהגא דאתרא דכל מנהגא דגברא חדא או משפחה אחת לא חשיבא לעולם למיהוי רובא דעלמא וכדמוכח מההיא דרמונים. ומיהו לדידהו גופייהו אפשר דמהני מנהגא בכי הא. והרבה דברים נאמרו ונכתבו בזה אבל מה שכתבתי נ"ל שהיא תרומה טהורה מכל דברי רבותי ז"ל:

השחליים והגרגיר זרען לזרע מתעשרין:    זרע וירק. זרען לירק מעשרין ירק וזרע. כך הגרסא בספרים ישנים והקשה ר"י ז"ל מה בין הלשון הראשון ללשון האחרון הוה ליה למיתני זרען בין לזרע בין לירק מתעשרין ירק וזרע שהרי אין הכוונה אלא שהוא חייב לעשר בין זרען בין ירקן: ותירץ דהא קמ"ל כי אם זרען לירק. הא אחשביה לירק וה"ל לגבי זרע כיפה לגבי רע ואם בא לתרום ולעשר מזה על זה מעשר מן הירק על הזרע דה"ל מן היפה על הרע אבל לא מן הזרע על הירק דהוה לי' כתורם מן הרע על היפה. ואם זרען לזרע אז הדבר הפך כי הזרע הוא היפה והירק הוא שאינן יפה. ואין התירוץ הזה מחוור דהאיך מחשבתו בזריעה משוי ליה יפה או רע ויותר נכון התירוץ השני שכתב רבי' ז"ל דנפקא מינה בדין המעשרו' לעניין מעשר שנה שנייה ושלישי' כגון שזרען לשנה שנייה ולקטן בשלישית שאם זרען לזרע הולכין אחר הזרע דהיינו אחר הבאת שליש ומתעש' הכל במעשר שני כדין שנה שנייה ואם היה דעתו לירק הולכין אחר לקיטתו כירק ומתעשרין מעשר עני כדין שנה שלישית:


דף כח עמוד בעריכה

כי קאמר רב ברגאנייתא::    פי' מין חזיז ידוע שאנו ראוי לתבואה כלל ולא היה עולה יפה ונוהגין לזרעו לאכיל' ירקו כשהוא לח אבל חזיז דעלמא אין מערבין אותן בו אפי' בבבל דבטלה דעתם אצל כל אדם: זרע הגרגיר למאי חזי א"ר יוחנן שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין סוחטין אותו ומטבלין בו את הצלי פי' וכיון דחזי לאכילה חייב במעשר וה"ה דמטמא טומאת אוכלין כדתנן במס' נדה כל שחייב במעשר מטמא טומא' אוכלין והקשו דכיון דאמרינן הכי כי מפני שלא היה להם פלפלין עושין כן מכלל דפלפלין עדיפי וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין וההם נמנו וגמרו שהפלפלין אינם מטמאין טומאת אוכלין. ותרצו דהכא ברטיבתא והייני דאמרי' שהראשוני' לא היו להם פלפלין דפלפלין לחין לא שכיחי והיו נותנין במקומן גרגיר לח אבל פלפלי' יבשי' לא חזו לטבול בהם אלא שהם תבלין לקדרת ולפי' אין מטמאין טומאת אוכלין ומיהו אפ"ה חייבין בערלה ובמעשר כיון דנחית עלייהו חיוב בעודן לחים תו לא פקע מה שאין כן לעניין טומא' ולענין ברכה נמי הא אמר בפ' כיצד מברכין דרטיבת' בורא פרי העץ ויבשתא לא כלום כדכתיב התם בס"ד: ויש שכתבו שם דרטיבתא בורא פרי האדמה דלא חשיבי פרי העץ אלא דחשבה תורה בהם לחייבם בערלה מדכתיב כל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה: והלכתא כינוקא דבי רב ולא קשיא להכא דאמר רב חזין בורא פרי האדמ' דההיא הא אקימנא לעיל ברגוניינת' והא מיירי בר לאו גנונייתא ואע"פ שכתבתי לעיל שאין מערבין בהם אפי' בכל נהי דלעירוב לא חשיבי אוכלא דבעי מידי דחזי לסעודה או ללפתן אבל לגבי ברכה הא חזו קצת לברך עליה' שהכל מ"מ יחת מה שאין כן במידי דלא חזי לא כילה כלל שאין מברכין עליהם כלום כדכתיב בדוכתא בס"ד:

והא דאמרי' שאין מערבין בכפניות והם התמרים שלא נתבשלו כל צרכן הוינן בה וכפניות לא מערבין והתני' קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין פי' קור היינו קורא דדקלא שאמר בפ' כיצד מברכין: והם החריות של דקל כשהן לחין ודרכו לאכלם וראויים הם לכך ולפי' נקחין בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו: אבל אין מטמאין טומאת אוכלין משום דכתיב גבי טומאה מכל האוכל אשר יאכל כלו' שעיקרו לאכיל' ואם מניחין אותו יהא ראוי לאכילה לעתיד ואפי' אינו נאכל עתה לגמרי וקור זה אין עיקרו לאכיל' דלאו אדעתא דהכי נטען ליה ואם אתה מניחו הרי מתקשה ויוצא מעצמו מתורת אוכל הילכך אע"פ שאם שלקו וטיגנו:

מקבל טומאה כדאמרי' לקמן מ"מ כל זמן שלא שלקו וטיגנו אינו מקבל טומאה ויפה דימו אותו לקמן לעוזרדין שאינו מקבל טומא' ואם שלקו מקבל טומאה דהת' נמי לאו אוכל הוא מנפשי' ולא להכי קאי ואם אתה מניחו מתקשה ויוצא מתורת אוכל מאליו והכפניות שא' בסיפ' דמתנייתא שהם מקבלי' טומאה ואע"ג דהא לא חזו לגמרי לאכילה עד שימתקם באור היינו טעמא דהנהו עיקר נטיעתם לפרי ולאוכל ואם תניחם לא יצאו מאליהם מתורת אוכל וכיון שכן ועומדים לאכילה ולתקנם קרי בהו שפיר כל האוכל אשר יאכל ומעתה ראוים לקבל טומאת אוכלין: קודם שימתקם באור כדאמרי' בסוגיין ולפי' שנינו ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין וכן הגרסת ברוב הספרים ומה שניקחות בכסף מעשר משום דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו ואע"ג דלא חזו לגמרי לאכילה כיון שאפשר למתקם ולתקנם הוו להו כחטים ושעורים וכיוצא בהם ומצינו מקצת נוסחאות ישנו' שגורסים כפניות אין ניקחית בכסף מעשר: ויש לפרש הטעם דגריעי מקור דאלו קור הא חזו לגמרי לאכיל' ונוהגין לאכלם כן אבל כפניות אין רגילין לאוכלן כמות שהן וכיון שכן ואין פריין נגמר כחטים ושעירים וגם לעניין ברכה אין מברכין עליהם פרי האדמה אין נקחין בכסף מעשר ולעניין עירוב הא אסיקנא שאין מערבין בהם כיון שאין נאכלין כמות שהן ומחוסרין תקנ' דמידי דחזי לשעתיה בעינן: והקשו בתוס' דהא תנינן הכא גבי קור שניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין אלמא לא תלי' הא בהא ואלו במס' נדה אמרי' גבי קשט וחמום וראשי בשמים אין ניקחין בכסף מעשר ליטמו טומאת אוכלין: ותירצו שאין כל הדברים שוים דהתם פרי גמור הם שנגמר עניינם לגמרי אלא שאנו מסופקי' אי חשיבי אוכל כיון שאין רגילות לאכלן אלא בתורת ציקי קדירה וכיון דכן אם הם חשיבי אוכל לכסף מעשר הוא הדין לטומאת אוכלין ואי לא חשיבי אוכל לחד מינייהו אף לאידך לא חשיבי אוכל מה שאין כן בקיר דאיכא טעמא רבא דכתיבנא לפלוג. ביה בין ניקח בכסף מעשר לטומא' אוכלין:

התם כדניסני:    פי' תמרי' הנלקטים בניסן כי אפילו היה מניחים אותם באילן לא היו מתבשלין יותר הלכך זהו פריים וכן הדרך לאכלן וכי אמרי' שאין מערבין בכפניו' באותן תמרים שאין נלקטין בניסן והיו מתבשלין באביהן וכשממהרין ללקטן קודם זמנם ליכא גמר פרי והאוכלם בטל דעתו אצל כל אדם:

אי הכי בהא לימא ר' יהודה פטורות מן המעשר והאמר רבי יהודא כו': ואיהבנו רטובניא אינו כפניות דנסני וקתני ר' יהודא שחייבות במעשר אלא לעולם בדלאו ניסני פי' הא דקתני הרי הם כפרי לכל דבריהם אפי' בדלאו ניסני קאמר שלא נגמר פריים וכ"ש בדנסני וכי אמרי' שאין מערבי' בהם אפילו בדניסני משו' דלטומא' אוכלין שני הואיל וראוי למתקן על ידי האור אבל לענין עירוב בעינן מידי שנאכל כמות שהוא חי ובין דנסני ובין דלא נסני אינם נאכלין כמות שהן בלא תיקון ולפיכך אמר רב סתם שאין מערבין בכפניות וכל כפניות במשמע אפילו דלא נסני:

שם הא דתנן לא הוזכרו פני בהוותני: הם תאנים שאין מתבשלין כאבן דומיא דכפניות ולענין ביעור שביעית היא שנויה דקאמ' ת"ק עד מתי אוכלין בתאני' עד שיכליי פגי ביוותני אמר רבי יהודא לא הוזכרו פני ביוותני אלא לעניין מעשר בלבד. והקשו בתוספות. כיון דטעמא דר' יהוד' הוא מפני שראוי למתקן ע"י האור למה פוטרן מן המעשר דהא בההיא דר' יוחנן לעניין מעשר אתמרא כדלקמן: וי"ל דר' יהודא סביר' ליה דלא מהני טעמא הואיל וראויין למתקן על ידי האור אלא לשויי' אוכל לעניין טומאת אוכלין דכתבי בהו אשר יאכל אבל לא לעניין מעשר: גם שקדים המרים סבר לה כמאן דאמר זה וזה לפטור פי' אשקדים המרים קאי דבין גדולים ובין קטנים פטורים דגדולים מרירן טובא ולא דמו לקשות מרה שחייבת בתרומה דההיא לא מרירא טובא וחזי לאכילה קצת שאין תרומתה יפה ולפי' נאמרו התור' מן הקשות ונמצאו' מרה תרומה יחזור ויתרום כלומר תרומה דאורייתא ויחזור ויתרום מדרבנן דהוה ליה כתורם מן הרע על היפה כדאית' בפ' האשה רבה וקטנים דחזו קצת פטורים משום דלא נגמר פריין וכיון דכן ומרירן קצת אינם בני מעשר ולמ"ד זה וזה לחיוב למאי חזו. פירוש הגדולי'. דאנו הקטנים הא חזו קצת ויש גורסין בהדיא גדולים למאי חזו:

שלקו וטגנו איכא בינייהו:    פירוש לרבנן טמאים ולרבי יהוד' טהור דהא קתני שהוא כעץ לכל דבריו. אנא אמר רבא ברכה איכא בינייהו. הנכון כדפרש"י ז"ל דלרבנן מברך עליו בורא פרי האדמה ולר' יהודא מברך עליו שהכל אבל ליכא לפרושי איפכא כדפיר' ר"ח ז"ל דהא ר' יהודא דקתני שהוא כעץ לכל דבריו לקולא אזיל בה על כרחין טפי מדרבנן ואף על גב דקיימא לן בסמוך כשמואל דאמר שהכל אין בכך כלום אי אתי פסק הלכתא כרבי יהודה ודלא כרבנן דזימנין טובא פסק תלמודא כיחיד במקים רבים:

ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דדקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ודין הזמורות הרכים כדון קורא דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי ומברכין עליהם שהכל וכן בשקדים המתוקין שאוכלין קליפתן בעודן קטנים אבל בשקדים המרים אומר ר"י ז"ל שמברכין עליהם בורא פרי העץ כיון שכשהם גדולים לא חזו לאכילה ולא נהיר כדפרישית בדוכתא בס"ד מ"ר רשות בכמה פירש בכמה יש בו שיעור שתי סעודות שהוא שיעורו של עירוב:

מערבין בקוליא:    פרש"י ז"ל קלח של כרוב ולפיכך הא דפרכינן קוליא סלקא דעתא משום דסלקא דעתא דמיירי אפי' באותו קשה שבו שאין דרך לאוכלו: ופרקי' בירקא דקוליא כלומר הדבר הרך שבו. ויש מפרשי' דקוליא היינו בורית ולהכי פרכי' קוליא ס"ד ומהדרי' בירקא דקוליא פירוש בירקות שעושין מהם הבורית:

מהו לערב בפולין לחים:    פירוש דאלו יבשין פשי' שאין מערבין בהם שהרי אין נאכלין כמות שהן חיין ואסיקנא דמערבין בהן כמלא היד כי כשיעור זה דרך ללפות שתי סעודות:


דף כט עמוד אעריכה

וכי מערבין בתפוחי' הקשו בתוס' ואמאי אין מערבין בהם דהא פרי חשוב הן ונאכלין כמות שהן ודרך ללפות ולסעוד בהם ותירצו דתפוחים דידהו קשה היו ולא היה דרך לאכלן חיים אלא על ידי הדחק וכן הם היום בארץ אשכנ"ז שהתפוחי' מדבריות: ומ"ה הוה אמר רב סתמא שאין מערבין בהם:

אלא משום דקתני במזון שתי סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאות אוכלין משנה יתירה היא דהא מריש' דטומאו' פסול גויה הוה שמעי' לה שפיר להכי משמע לן שלא נשני' אלא לתלות' בדין עירוב לומר דכל דחזו לטמויי טומאת אוכלין מערבין בו בדבר שנגמר פריו מיהת ולאפוקי כפניות דלעיל:

תפוחים בקב:    פירוש שבזה יש שיעור ללפת בהם שתי סעודות רבי שמעון בן אליעזר אומר כו' פי' הא דרבי שמעון בן אלעזר לענין חילוק מעשר עני בגורן היא שנויה שאם באו עניים הרבה נותן לכל אחד מהם שיעור שתי סעודו' שכן שיערוה חכמים נתינה האמורה בתורה לעניים וכשהעניי' מרובין ואין במעשר שיעור נתינה לכל אחד מהם מניחו ביניהם ומסתלק והשתא משער ת"ק שיעור שתי סעודות:

ערלה בתבלין כלומר כי הערלה שהיא שמיניה הלקיטה מתבלין יש בו שיעור שתי סעודות וכן בלטרא ירק ועשרה אגוזין או חמשה אפרסקי כי פעמים אדם לופת בהם שתי סעודות וכן לעירוב פי' דשיעור זה נותנין לשתי סעודות של עירוב בדברים האמורים במשנה זו כאותן שהם ראויין לעירוב ולאפוקי תבלין דלא חזי לעירוב דהא לא חזי אפילו ללפות בהם את הפת וכ"ש לאכלן בפני עצמן ואנן בעינן מידי דחזי ליה הלכך אפילו באותן שחייבין במעשר או מטמאין טומאת אוכלין אין מערבין דהא בהא לא תליא:

אנא אמריתה ניהליה אמתני' והוא אמרה אברייתא:    פי' דרב יוסף אמרה לרב מנשיא להא דרב אמתני' דלקמן ורב מנשיא אמרה לגורסק בר דארו תלמידו אבריית' דלעיל דקים ליה לרב יוסף דמאי דאמרה גורסק בר דארו לעיל אברייתא מרב מנשיא גמרה. ר' עקיבא אומר פרס פירוש חצי מנה. כדי שימכרום ויקחו בהם שתי סעודות. פירוש ואע"פ שאין בהם עצמם מזון ראוי לשתי סעודות ומיהו אין אלא לעניין חלוק עניים דאלו לעניין עירוב פשיטא מידי דאיהי גופיה חזי לאכילה ושיהא נאכל או ללפת כמות שהוא חי:

ומאי אולמיה דהא מהך:    ק"ל דהא לישנא משמע דבעי' למימר דמה לי דאתמרא על מתני' או על ברייתא שהרי מתני' ובריית' לא פליגי אלא דמתני' מיירי במקצת מינין וברייתא במיני אחריני וכיון דכן ליכא קפידא לאוקומא על זו יותר מזו ואפי' כי שמעה מרב בפירוש דאמרה על המשנה אין להקפיד אם אומר אותה על ברייתא: ולפי זה קשה דאם כן מאי משנינן במסקנא דכאן דשמעי' ליה לרב דאמר דבר הדומה למשנה לעניין שיעור יין ש"מ דכי אמרה רב לאידך אמתני' אמרה: ומה תשובה יש בזה לשאלתינו דאכתי נימא מאי אולמיה דהאי מהאי:

ובתוס' תירצו כי מה שאמר דבעינן שתי רביעית יין לעירוב הוא חדוש דהא מסתמא הוה מסתברא דסגי ברביעי' דהוי דבר חשוב בכל דוכתא ולהכי פרי' שלא לשנות דברי רבי מן המשנה על הברייתא כדי שנלמוד מדבריו דין זה דבעינן שתיי רביעיו' לעירוב שאלמלא שאמרה רב לא היינו סבורים כן ואע"ג דהא אמרה רב חדא זימנא לן למקבע בה מסמרות ולאמרה לאידך על משנתינו: והנכון דקים לן דרב יוסף לא קבלה בפירוש על המשנה אלא מסברא הוא דאמר הכי והכין מוכח ממאי דאמרי' במסקנא דש"מ דכי אמרה על מתני' אמרה אלמא לא היה לו לרב יוסף קבלה אחרת בדבר זה ומשום הכו פרכי' דהא ודאי כיון דרב יוסף מסברא אמרה על המשנה והוא קפד עתה על רב מנשיא כששנה אותה על הברייתא מכלל שיש קפידא בדבר זה שלא ללמוד זה מזה וכיון שכן צריכין אנו לדעת מאן מכרח לרב יוסף לאמרה על משנתינו יותר מן הברייתא דאי משום דאי אפשר לאמרה על הברייתא כיון דקתני בה תבלין דלא חזו לעירוב כ"ש דליכא לאמרה על המשנה דקתני חטין ושעורים. ובין בהא ובין בהא יש לנו לומר על כרחינו שלא נתכוון רב להשוות עירוב לחלוק עניים במינין אלא על השיעורין ואם תאמר הדרא קושין לדוכתה אם אין קפידא בין המשנה לברייתא למה הוא מקפיד לשנותה על זו יותר מזו. ואם אין קפידא בדבר מה ראיה יש לאמרה על זו יותר מזו. ומהדרינן דודאי איכא קפידא כי אין כל שיעוריהן של דברים שוין ואין ללמוד זה מזה ואפי' על משנתינו לא היינו מסיימין אותה אי לאו דחזינן דאמרי רב דכוותא. וכיון דכן יש הוכחה לעמידה על המשנה יותר מהברייתא ושוב אין לינו לשנותה כי אולי בזה מודה רב שכן לעניין עירוב ולא יודה כדברי הברייתא כן נראה לי. וכן משמע מדברי הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דליכא קפידא במילתא וכיון דאמרינן לה על מתני' הוא הדין על הברייתא אלא דניחא ליה לרב יוסף לקבעה על המקום שנראה שאמרה רב. וכן נראין דברי התוספות ואינו מחוור. ואם תאמר ולמה ליה לרב תרתי בשיעור עירוב. יש מתרצין שלא אמר רב אלא חדא ואידך מכלל הברייתא איתמר. ואפשר כי הא דאיתמרא על מתני' ללמד על כל האמור במשנה ובאו ולמדו ממנה לעניין יין מיהת ועשו ממנה מימרא. אבל אין לומר דהוא אמר המימרא ואחר כך נקטוה מכלל זה ואמרוה על המשנה אלא לדברי רש"י ז"ל שאומר שאין קפידא בין מינין למינין לעניין השיעורין וכיון שהשוה אותם רב לעניין היין יכולין אנו להשוותם לשאר דברים השנויין במשנה הראויין לעירוב. ויש מתרצים כי זו המימרא לא אמרה רב אלא על ידי מעשה. וכן תירצו בתוספות:

והושיבו ר"מ בארבע אמות שלו:    פי' מפני שאין עירובו עירוב שאין מערבין בבצלים ואם תאמר ואפילו יצא חוץ לתחום בשבת שלא על ידי עירוב למה הושיבו בד' אמותיו דהא קי"ל שהיוצא מתחומו בין באונס בין ברצון שיכול להלוך כל העיר. ותרצו בתוספות דהא עובדא בשדה הוה ושם מצאו לר' מאיר. אי נמי דילמא רבי מאיר סבר לה כר' יהושע דאמר לקמן בפ' מי שהוציאוהו שאפילו בעיר אין לנו אלא ד' אמות:

גרסת הספרים כי קאמר רב בחמרא מבשלא פירוש דבהא לא סגי אלא בשתי רביעית אבל בחמרא דעלמא שאין דרך לשתות ולסמוך עליו לשעורי מה שהוא ולפי שדרך בני אדם לאכול בו שתי סעודות ולא בעי שיעורא כולי האי אבל ביין מבושל דרכן של בני אדם לסעוד ממנו לבדו וכששות' ממנו רביעית סומך עליו לסעוד' ולפי זה כי מותבי' מדר' שמעון בן אלעזר היינו משום דמשמע לן דשיעורא דרב נפיש טפי מדר' שמעון בך אלעזר שאמר כדי לאכול בו. וקשה לי דהא אפילו ההוא דאמר רב אמתני' לאו בחמרא מבשלא היא דלעניין חילוק עניים היא דליכא חמרא מבשלא בשכר ואפילו תימא דהא דמתניתין מכלל אידך איתמרא היאך למדו מיין מבושל ליין שאינו מבושל כיון שאתה אומר שיש לחלק ביניהם:

והנכון דהכי גרסי' וכן היא במקצת ספרים כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר בחמרא מבשלא שאין דרך לשתותו בפני עצמו אלא ללפו' בו ולפיכך אמרו כדי לאכול בו ולא נתן שיעור בדבר אלא הכל כפי מה שהוא במקום שרגילין בו שאין זה רגיל בכל מקום אבל ביין שאינו מבושל שהוא מורגל בכל מקום ושותין ממנו לבדו לסמוך עליו לסעודה נתן רב שיעור שתי רביעיות לשתי סעודות וגם לפי פירוש זה יש לפרש דסבירא לן דשיעורא דרב נפיש טפי מדר' שמעון בן אלעזר והכין מסתבר דטפי שיעורא בעינן למאי דמשתי באנפי נפשא מההוא דאתי לאכול בו וכן פירש רש"י ז"ל בלשון הזה אחרון:


דף כט עמוד בעריכה

לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו:    פרש"י כי השרף של בצל נקרא נחש מפני שהוא קשה לגוף כארס של נחש: והקשה ר"ת ז"ל דאם כן מאי האי דאמרינן ברבי חנינא שאכל חצי בצל ואכל עמו חצי נחש שבו פשיטא כי האוכל חצי בצל אוכל הוא חצי השרף שבו. ופירש כי העמוד שבתוך הבצל שמתעגל בו כמין גבעול והוא מסוכן כולו בתוכו כנחש ומתקבץ בו זרע הבצל אותו העמוד נקרא נחש של בצל וכן פירש ר"ח זי"ל. וכן הגיה ר"ת בפירוש רש"י ז"ל הכתובין מכתב ידו. ויש שפירשו כי נחש של בצל הוא תולע' שנעשה בו שהוא סכנה כארס של נחש וכדרך שאמרו קפא תאיני וקפא דחסא. ובקשו עליו חביריו רחמים פי' בשלשה ואף על פי שכדאי היה לחוב בעצמו שעבר על דברי חכמים:

אמר רבי זירא שכר מערבין בו ופוסל את המקוה בשלשת לוגין:    פירוש כדין ג' לוגין מים שאובין שפוסלין מקוה שלא היה שלם ואין דינוי כמשקין דעלמא שאינן פוסלין לעולם אלא בשינוי מראה ובשינוי מראה פוסלין אפילו מקוה שהיה שלם: וקשה לי היכי דמי. אי בתמד שלא החמיץ היאך מערבין בו דהא לא חזי למשתייה כלל. ועוד מאי קמשמע לן מתני' היא בפרק קמא דחולין התמד עד שלא החמיץ פוסל את המקוה ואדפרכי' ליה מיהא דאיצבע נפרוך ליה ממתניתין דהתם ואף על גב דהתם משמע דההוא מתני' בתמד של תמרי' כדפרי' התם וזו היא בתמד של חרצנים לעניין פסולו של מקוה אין הפרש בדבר זה לפסול את המקוה כל זמן שלא החמיץ: ואי הא דשמואל מיירי בתמד שהחמיץ היאך אומר שפוסל את המקוה. ובפי' שנינו שם התמד שהחמיץ אינו פוסל את המקוה ואדפרכינן ליה פשיטא נפרוך ליה מההיא מתני' שאינם פוסלין:

ומתוך הדחק יש לי לומר דלעולם בשהחמיץ והא דקתני שאינו פוסל את המקוה היינו לצורך שיהא פסול התמד היין והמים שבו ביחד בג' לוגין כשם שאינו אומר בתמד שלא החמיץ שכולו חשוב כמים ופסול בג' לוגין אבל תמד שיש בו לוגין מים אפי' כשהחמיץ פוסל את המקוה במים שבו והיינו חדושא דאשמעינן שמואל ואנן פרכי' פשיטא שפוסלין ג"כ בשלשת לוגין דלא גרעי מאיצבע שפוסלין גם כן בשלשת לוגין על ידי המים שבו. ופרקינן דמהתם לא הוה שמעי' לה דשאני התם דמיא דצבעא מיקרי ועדיין שם מים עליה' תה שאין כן בזה דשכרא איקרי והוא ס"ד שלעולם אינו פוסל אלא בשינוי מראה. וא"ת ומאי שנא תמד שהחמיץ מיין מזוג שאינו פוסל אלא בשינוי מראה ואפי' יש בו לובן מים שאינו פוסל אלא בשינוי מראה ואפי' יש בו ג' לוגין מים או יותר כדאמרינן התם דחמרא מזיגה קרו ליה: י"ל דהתם איכא תרתי למעליות' כי היה עיקרו יין והשתא נמי מיקרי חמרא מזיגה מה שאין כן בשכר דאע"ג דמיקרי שכרא אין עיקרו אלא מים. תרין רבעי שכרא. פיר' תרין רבעי דקבא שהם שני לוגין כי הקב ד' לוגין וכדפרש"י ז"ל:

כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית:    פירש רש"י ז"ל דהא רביעית היינו לוג שהוא רביעית הקב והכי קאמר צריך שיהא בו רביעית הלוג של יין כי כשימזגנו כמזגא דרבא יעמוד על לוג וקתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית רביעית הקב דהיינו לוג אלמא לעניין הוצאת שבת היין הוא ברביעית הלוג ושאר כל המשקין ברביעית רביעית הקב דהיינו לוג אלמא לעניין הוצאת שבת היין הוא ברביעית הלוג ושאר כל משקין בלוג והוה יין חד מארבע דשאר משקין. הכא נמי לענין עירוב כיון ששיערו ביין שתי רביעית של לוג כדאיתא לעיל צריך בשאר משקין שני לוגין של מים. ואין פירוש זה נכון דהא ודאי שיעור כוס של ברכת המזון בין חי בין מזוג אינו אלא רביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה כדמוכח מד' כוסות של פסח שהאחד מהם הוי כוס של ברכת המזון ושיעורו אצבעים על אצבעים והוא ביצה ומחצה ועוד דהא דתנן ושאר כל המשקין ברביעית היינו רביעית הלוג כדמוכח במסכת נזיר דמני ליה בעשר רביעית ואותם רביעיות הם רביעית הלוג דהא מני התם רביעית דם המטמא באהל והוא ביצה ומחצה שאם יקרש יעמוד בכזית הלכך הכי קאמר צריך שיהא בו רובע של רביעית הלוג כי כשימזגנו יעמוד על רביעית הלוג ושאר כל המשקין ברביעית הלוג ואנן לדוגמא בעלמא מייתינן ראיה כי היכי דלענין הוצאת שבת היין הוא אחד מארבע בשאר משקין דהוא הדין לעניין עירוב וכיון דיין הוא לעירוב שני רביעית של לוג צריך לשאר משקין שני לוגין וזה ברור. דאכיל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא כו' פי' דאע"ג דגרוגרו' עדיפא טפי טפי קפצי זביני לתמרי דלא שכיחי כולי האי:

בשר חי:    יש שפירשו בשר חי ממש וכגון שהוא מלוח שאינו נאכל מחמת מלחו דאי לא אין דרך לסעוד בו. וכן פירשו בירושלמי. ובשר צלי היינו צלי ולא צלי והיינו טבהקי. דאלו צלי ממש דכולי עלמא כדי לאכול בו. ויש שפירשו בשר חי צלי ולא צלי כדאמרינן התם גבי בן סורר ומורה בשר חי בשיל ולא בשיל וצלי צלי גמור. ופירוש טבהקי חתיכות של צלי:

ופרסאי הוו רובא לעלמא:    פירוש שנשען עליהם לכל העולם והתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים פירוש דבגדי עניים מטמאין משלש על שלש ושל עשירים בשלשה על שלשה אבל בגדי עשירים לעניים פירוש שאפילו יש ברשות עניים סמרטוטי בגדי עשירים אין משערין להם אלא בבגדי עניים בשלש והוא הדין לבגדי עניים ברשות עשירים שיעורים טפח ונקטי' הכא אבל בגדי עניים לעשירים לא מפני שני דברים. הא' כי אנו שיערנו לרב יוסף בפרסאי ושיעורן יותר גדול משל שאר בני אדם שלופתין בו סבירא לן שאין לנו לתפוס שיעור גדול דפרסאי לעלמא כי היכי דלא הדרי' לעניין טומאה שיעור גדול של עשירים לגבי עניים אלא כל חד וחד בשיעוריה דיינינן ליה. ועוד דהתם העשירים הם מרובין כדבעינן למימר ואפ"ה אין העניי' המועטין נגררין אחריהן והיאך נגרור כל העולם אחרי הפרסיים שהן מועטין:


דף ל עמוד אעריכה

וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא דגבי טומא' כיון דשיעור חמור טפי תפסין לחומרא ולא אזלינן בתר עשירי' והכא שיעור דפרסאי נפיש והוי לחומרא שלא יועיל עירו' אלא בשיעו' גדול שלה'. והא תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר מערבין לזקן ולחולה כו'. אלמא מערבין לזקן ולחולה בשיעורמועט שלהם לקולא ואינם נגררים אחר הרוב והרעבתן ששיעורו מרובה אין משערין לו בשיעורו הגדול אלא בשיעור העולם שהוא יותר קטן ולקולא וכיון דכן לא אזלינן בשיעורי עירוב לחומרא אדרבא נקטינן בה לקולא שיעורא דבציר טפי ואין קושייתינו מרעבתן דלא משערינן לעלמא לחומרא בשיעור גדול שלו דבהא איכא למיחש תרתי חדא דרעבתן טפי משונה בפרסאי ובטלה דעתו אצל כל אדם. ועוד רעבתן גברא ופרסאי אתרא. אלא קושיין דלא אזלינן בעירוב לחומרא לגרור מיעוט אחר הרוב כיון דמשערין לזקן ולחולה בשיעור קטן שלהם ולקולא וכל שכן שאין משערין לכל העולם מפני פרסאי לחומרא. והא דתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים. פירש רש"י ז"ל במסכ' שב' לעניין טמא שרץ ונבלה וטמא מת דבגדי עניים בשלש אצבעות ובגדי עשירים בשלשה טפחים. והקשו בתוספות דהא אמרי' בפרק במה מדליקין שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד וקרא ודאי בין לעניים בין לעשירים הוא:

ועוד מדאמרינן בזבחים בפרק דם חטאת מעיל שנטמ' ונפל עליו דם חטאת פירוש וצריך כבוס בקדש ואי אפש' לכבסו כולו בפנים מפני שהוא טמא מכניסו פחות פחות מג' מכבסו פי' דפחות מג' לא חשיב ורשאי להכניסו בטומאה ומכבסו. והא התם דבגדי כהונה בגדי עשירים הם ואפילו הכי נקט פחות מג' טפחים ולא נקט שיכניסנו בפחות פחות מג': ועוד מדתנן במסכת כלי' פרק ט' בגד מטמא משום שלש על שלש למדרס שלשה על שלשה לטמ' מת וכיון דנקט שלש על שלש למדרס בעשירים מיירי דאלו בעניים הא תנן פרק כ"ח בגדי עניים שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס. לפיכך פי' בתוספת דהא לעניין טומאת מדרס ומשום דמדרס ביחוד תליא מילתא חלקו בין עניים לעשירים שהעני מייחד אותו כשיש בו שלש על שלש אבל העשיר אין דרך ליחדו בפחות משלשה טפחי' אבל בשאר מקומות עשיר ועני חד שיעורא הוא בשלש על שלש דליכ' טעמ' לאפלוגי בינייהו. והקשו הראב"ד ז"ל דבכמ' דוכתי גמרינן משיעור' דעני כדאמרי' במסכת שבת שכן עלי אוכל פתו בלא כתישה ושכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה ושכן עני קולע שלשה נימין ותולה בצואר בנו ולא עוד אלא אפילו בשלש על שלש דטמא שרץ אמרינן דחזי לעניים ולעשירים לא חזי ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירי' ותירץ דבהנהו דהתם אפילו הבינוניים נקראים עניים בדברים ההם והוו להו רובא ואזלינן בתרייהו לגבי עשירי' ממש דהוו מיעוטא אבל הכא גבי מדרס כל הבינוניים דינם בעשירי' שאין מייחדין למדרס פחות משלשה אבל עניים מבליעין אותו בשלש על שלש לטלות על קרע שלהם:

והא תניא ר' שמעון בן אלעיר אומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו:    פירוש לעניין מה שבבית ועתיד להוציאו משם דק"ל שאם יש בבית פתחים הרבה הן שכולן פתוחין או שכולן סתומי' בלא פרצת פצימין כולן טמאין עד שיחשוב להוציאו באחת מהם: ובלבד כל פתח שיש בו רוחב ד' טפחים דחשיב פתח אבל בציר מה' לא חשיב פתח וטהור ואם היה אחד מהן רתב ד' טפחים כולם טהורים חוץ מאותו שיש בו ד' טפחים ואם לא היה אחד מהם רחב ד' טפחים כולן טמאין אפילו חור שבכותל שאינו פתוח וכדאיתא התם במשניות וקתני רבי שמעון בן אלעז' דעוג מלך הבשן פתחו במלואו ואינו מטמ' כשהוא בבית אלא פתח שיש בו במלואו ואינך כולהו לא חשיבי ואפילו יש בהם ארבע טפחים ואם יש בו פתח אחד שהוא במלואו הוא לבדו טמא ואם אין בו שום פתח במלואו הוו להו כולהו כפתחים שאין בהם ארבע טפחים אלמא סבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דמשערין לעוג בעצמו ואינו נגרר אחרי מתי' דעלמא והיכי קאמ' לעיל דרעבתן אין משערין לו בעצמו. ופריק אביי דלא דמי דהתם כיון שאין המת מטמא אלא בפתח שראוי לצאת בו אין לשער לעוג אלא בפתח הראוי לו ובפתח ד' טפחים אי אפשר לו לצאת דהיכי נעביד וכי נהדמיה הדומי לאפקיה הא ודאי לא אפשר דאם כן מנוול טובא: אבל הכא גבי עירוב אפשר לרעבתן לשער בעירוב דעלמא ולא ניזיל בתר שיעוריה כיון שהוא משונה ובטל מנהגו אצל בני אדם:

אמר אביי התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דבהא אפי' רשב"א מודה שאותו שיש בו ארבע טפחים מציל על כולם דמסתמא בדידיה מפיק ליה דכי מרווח בדידיה מרווח כי הוא עומד להרחיבו יותר מן השיעור הא כשכולם שיים כול' טמאי' ולפי זה אין ההפרש בין עוג מלך הבשן לאינשי דעלמא אלא כשיש בו פתח שיעור מלואו של עוג והשאר בד' דבעוג מציל על שאר פתחים ושאר מתים אינו מציל דאלו בשכולם בני ד' טפחים או פחותים מד' טפחים בין בעוג בין באיניש דעלמא כולם טמאים ואם כשהאחד יש בו ד' טפחים ושאר כולם קטנים כשם שהאחרים מציל אותו שיש בו דרך מציל לעני לפי דברי אביי. ודעת הראב"ד ז"ל דמי אמרינן שזה הגדול מציל על שאר הפתחים היינו מן הסתם אבל אם חשב על אחת מהם הקטני' הוא לבדו טמא דמסתמ' בההוא דחשיב התם מרווח.

מערבין בבצים חיים:    פי' חיים ממש דזימנין דסועדין בהם כן ע"י הדחק וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני דהיינו רב יוסף אמר שתים כלימר שתי בצים: אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עליו אין מערבין לו בה. עיקר הפי' בזה שאין ההפרש בעלמא דשבועה איסור גברא וחשיב אוכל דהא ודאי אף קונם שאסרו עליו באיסור חפצא כיון דחזי לאחריני אוכל הוא חשיב והוה ליה כיין שמערבין בו לנזיר ואף על פי שהוא לו איסור. חפצא מכיון דחזי לאחריני אלא הטעם כדפרישית דשבועה מסתמא אינה אלא איסור אכולה שעל הרוב הוא אומר שבועה שלא אוכל וכיון שכן מותרת היא לו בהנא' ומערבין לו בה כיון דחזי לאכיל' לאחריני אבל אם קונם הוא שאומר ככר זה עליו ואינו מזכיר אכילה והוא אסור אף בהנאה דמסתמא לאיסור הנאה נחית ואם מערבין לו בו נמצא שנהנה באיסורי הלאה ואין לו לעשות מצוה זו באיסורי הנאה דחשיב הוא נהנה ובזו השטה דרך רש"י ז"ל אלא שהוא מפרש כל הסוגיא דכל היכא דאמרי' שמערבין בככר של קונם היינו מטעמא שהנודר סתם לא נחית לאיסור הנאה ואין דעתו אלא על איסו' אכילה בלחוד שדרך ליהנו' יותר בו ומפלי כן מערבין וכהא דאוקימנ' במסקנ' פלוגתא דר"א ורבנן דר"א סבר סתמא לאיסור הנא' נחית ורבנן סברי סתמא לאיסור אכילה בלחוד נחית ורב הונא דאמר כרבי אלעזר הוא כל שפי' איסור הנאה דברי הכל אין מערבי' בו או משום דמיירי כשעירוב לדבר הרשות וכסבר דמערבי' לדבר הרשות או משום דסב' שאע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה מצות ליהנו' ניתנו והיינו שלדברי הכל מערבין בככר של הקדש. וקשה לזה קצת דכיון דמוקמינן בין לרבנן בין לרבי אליעזר שמערבין לדבר הרשות או שהמצות ניתנו ליהנות היכי פרכי' לקמן על רבה ורב יוסף דאמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנו' ניתנו טמא רבה ורב יוסף כתנאי אמרו' לשמעתא כלומר כתנאי דרבי יהודא ורבנן דהא ודאי אשכחן הכא דהויא שמעתייהו על כרחין כתנאי דהא רבי אליעזר ורבנן הוו דלא כוותייהו ואמאי מתמהינן עלייהו משום תנא דרבי יהודה ורבנן טפי מדרבי אליעזר ורבנן דפליגי עלייהו בהדיא וא"ת דרבה ורב יוסף מפרשי דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. אינו אלא אם מערבי' לרשות או לדבר מצוה וטעמא דאמרי רבנן שמערבין היינו מפני שאין מערבי' אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואינהו דאמור כרבנן: מכל מקום הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי כיון דסוגיין הכי נקטינן דאפי' לרבנן מערבי' לדבר הרשו' ומצות ליהנו' ניתנו. לפי' הנכון כשטת רש"י ז"ל דודאי טעמא דרב הונא כדאמרן וכל היכא דמותבינן עליה לומר שמערבין בככר של קונם בכולה שמעתין וטעמא דאמרי' במסקנ' דלרבנן מערבי' בו אינו אלא משום דסבירא לן שאין מערבי' אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ורבי אליעזר דאמר אין מערבי' קסבר שמערבי' לדבר הרשות אי נמי דמצות ליהנות ניתנו והשתא הוו להו אפילו לפום סוגיין רבה ורב יוסף דלקמן כרבנן דהוו רבים והיינו דלקמן דסלקא דעתא דהוו פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ואינהו דאמר כרבי יהודא דהא יחידא' הוה וקשיא לן ומתמהי' נימא כתנאי אמרוה לשמעתייהו כלומר וכיחידאה אבל משום תנאי דרבי אליעזר ורבנן דאמור דלא כרבי אליעזר לא חיישי' כלל כיון דאמור כרבנן דהוו להו רבים וזה ברור:

ואם תאמר מכל מקום בין לפי שטה זו בין לשיטת רש"י ז"ל משמע שאין הפרש דוקא מפני חומר הקונם על השבוע' אלא מפני שיש בקונם מן הסתם איסור הנאה מה שאין כן בשבועה הא קונם שהוציאו בפירוש בלשון אכילה בלבד ושבועה שהוציאו בפירוש בלשון איסור הנאה כגין שאמר שבועה שלא אהנה מככר זו וקינם כבר זה עלי לאכילה יהא הדבר בהפך לרב הונא ולרבי אליעזר שמערבין בככר של קונם ואין מערבי' בככר של שבועה: ואם כן למה תפסו היתר בשבוע' ואיסור בקונם: י"ל דאורחא דתלמודא הוא דנקיט מאי דרגילי ביה טפי ורובי קונמות הם סתם ויש בהם איסור הנאה ורוב שבועות מפורשין בהם לשון אכילה: וא"ת ולפי שטה זו למה אין מערבין לדברי הכל בככר של הקדש משו' דאסור בהנא' י"ל מפני שהוא אסור לכל העולם ואנן בעי' עירוב במידי דחזי לאחריני לכל הפחות ואלו איסור ככר לכל העולם אפילו באכילה לחוד שוב אין מערבי' בו כיון דלא חזי לשום אדם והא דנקט הקדש אורחא דמילתא נקט שסתמא אסור לכל העולם: ובתוספת תפסו שטה אחרת בזה בשם רשב"א ז"ל: דהכא כולהו אמוראי ותנאי דסוגיין כולהו סבירי להו כרבה ורב יוסף שאין מערבין אלא לדבר מנוה ומצות לאו ליהנו' ניתנו ודקאמר רב הונא שאין מערבין בככר של קונם אינו אלא משום גזירה מפני שהוא אסור חפצא ודמי למקדש שהוא אסור לכל העולם ואין מערבין בו ולפיכך כשאסרו בשבוע' דלא דמיא להקדש ואפי' אמר שבוע' שלא אהנה ממנו מערבי' לו בה כשם שמערבי' לנזיר ביין דלא גזרי' בה כלום אטו והיינו דכולהו סוגיין נקט שריותא בשבועה ואיסורא בקונ' ואין זה מחוור דאי רב הונא הא אתא לאשמועי' לינקיט רבותא דיליה בהדיא דאי אומר שבועה שלא אהנה בה מערבי' לו בה ואם אמר קונם אכילתי עלי אין מערבין לו בה. ועוד דכל כי האי גוונא שהטע' משום גזירה היכי לא מפרש לה תלמודא לפיכך הנכון כשטה שכתבנו:

מאי לאו דאמר עלי: ק"ל למה הוצרך התלמוד לומר מאי לאו דהא פשיטא דהנודר מן הככר היינו עלי: וי"ל משום דסיפא משמע לכאורה דמיירי כיכרי בשבועה מדקתני אימתי בזמן שאמר שבועה כו'. להכי קאמר מאי לאו דאף על גב דסיפא משמע קצת דמיירי בשבועה דלא מיירי אלא באומר עלי מדלא פליג ותני בדידה במה דברים אמורים כו'. ואורחא דתלמודא היא לפעמים שהוא מרגיש בקושיותיו ודבריו קצת ממה שעתיד להקשות ולתרץ כדכתב בכמה דוכתי:

חסורי מיחסרא והכי קתני: הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי' אמר נעשה עלי בעשה כאומר שבוע' שלא אטעמי' כלומר שדין האומר עלי כדין שבועה כי אע"פ שחסרה עליו בהנאה אינו אלא כאלו לא אסרה תורה אלא לטעימה שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו: ואם תאמר ולרב הונא נמי נימא הכי דהכי קאמר אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמיה אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש שאין מערבין בה: ויש לומר דהא ליתא דאם כן כיון שכבר אמר נעשה כאומר ככר זה הקדש שאין מערבין לו בה מה חזר ואמר לפי שאין מערבי' בהקדשות הרי כבר אמר שאין מערבין מככר של הקדש: ועוד מאי איריא דקתני שאין מערבי' בהקדשות אפי' בקונמות נמי אין מערבין: זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה כו' לפירוש רשב"ם אתי כפשוטי' אבל לשטתו ולשטת רש"י ז"ל לאו דווקא בהאי לישנא הוא הדין אם אסר הנאה בשבועה שאין מערבין ואם ככר עליו בקונם לאכילה בלחוד מערבין ומשו' דהני שכיח טפי: נקט איסורא בקונם ושריותא בשבועה:


דף ל עמוד בעריכה

אי אתם מודי' שמערבין לגדול ביו' הכיפורים:    פי' וקס"ד דטעמ' דב"ש נמי בהא משו' דכיון דחזי לקטן שמותר לאכול ביום הכיפורי' מערבין בו אפי' לגדול דאפי' מאי דלא חזי לדידיה ולשום גדול כיון דחזי לקטנים מערבין בו והיינו דאמרו להן כשם שמערבין לגדול ביום הכפורי' מטעמא דאמרן כך מערבין לנזיר ביין דאע"ג דלא חזי לדידי' חזי לאחריני ושמעי' מהכא דכיון שאין מערבין בטבל טבול דרבנן כדאיתא לקמן שאסור להאכילו בידים לקטנים דאי לא אזי לקטנים דומיא דעירוב ביום הכפורים ואין לומר דשאני טבל שהוא איסור חפצא דהא בכולא סוגיין לא מחשבי' מפלגי בהא מילתא וכדאמרי' הכא כשם שמערבין לגדול ביום הכיפורים כן מערבין לנזיר ביין ולאפוקי מקצת רבנן שהם סבורין דאיסורין דרבנן מותר להאכילן לקטן בידים וזה אינו כדמוכח ממאי דאמרן וכדכתוב ביבמות פ' חרש בס"ד:

וכ"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום:    פי' למ"ד סוף היום שעבר קונה עירוב דלמ"ד תחלת היום קינה עירוב הא ודאי לא חזיא ליה: וא"ת אפי' למ"ד סוף היום קונה עירוב היינו בתחלת השמשות והרי אסור לאכול אפי' קודם לכן משום תוספת יום הכפורים וי"ל דסוף היום דאמרי' שהוא עירוב היינו סוף היתר היום של אכילה וערב יום הכפורים קונה עירוב סמוך לתוספת יום הכפורים כמאן דלא כחנניא פי' ברייתא דלעיל אליבא דב"ש וכו': כלהו תנאי דמתני' דשרו ללכת יותר מתחים שבת ע"י עירוב בלבד דלא כב"ש אליבא דחנניא דלדידיה לא שרו ב"ש אלא בשמוציא כל כלי תשמישו הצריכין לו לשבת לאותו מקום שקונה שביתה וכדמפרש ואזיל:

והוצרך לצאת בשחורין:    פי' והיה רגיל בכך או שהיה יודע שצריך להם דהשתא לא קנה שביתה כיון שלא הוציא כל כלי תשמישו דאלו כשאינו רגיל בהם אלא שנתחדש לו ענין בשדה שהוצרך להם הא ודאי אין זה מעכב עליו כיון שכבר הוציא כל כלי תשמישו שהיו סבר שצריכין ושהיה רגיל בהם:

דאיפשר במתשיל בנזירותה: וק"ל אם כן למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי (מעכה) שם מינה וביה ובככר של הקדש דהא א"כ איפשר דמתשיל עליה י"ל דלא אמרי' הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאלו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני ולפרושי עלה ממקום אחר פי' דאכתי הא חזיא לאתשולי עליה' ולאפרושה עלה ממקום אחר וכיון דאיפשר הכי נימא הואיל ויהיו מערבין בו ופרקי' לא נחשדו חברים לתרו' שלא מן המוקף לאו למימר במתני' בחבר בלחוד מיירי דהוא סתם איתנא:

אלא ה"ק שאסור לתרום שלא מן המוקף ומשום דמרגלא בפומין לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף נקטי' הכא וא"ת והא משמע ביבמות גבי אריסיה דר' ינאי דלצורך כבוד שבת מותר והכא לצורך שבת הוא מעכב לשום מצוה. וי"ל שלא אמר שם אלא לצורך סעודת שבת ומשום עונג שבת דוקא:

לפרוש עליה מניה וביה ופרקי' כגון דלית ביה שיעורא:    פי' שלא היו בו אלא שתי סעודות מצומצמות ופרכי' מאן פסקה כלומר מי פסק לתנא שלעולם לא יהא לו אלא שתי סעודות מצומצמות של תרומה דלפסוק ולתני שאין מערבין לסומכוס לתרומה. ויש שואלי' מאי דאמרי' לעיל תרומ' נמי מתשיל עלה כדאי' בערכין ובמסכת נדרים פ' הנודר מן הירק. וי"ל דאם כן מאי פסקה כי הכי דלתני התם מערבין בחולין ולא בתרומה כיון דאיכא שריותא בתרומה שלא בא ליד כהן:

אלא סומכוס סבר לה כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות:    פי' וכיון שכן אסור הוא לו להפריש אפי' מיניה וביה בבין השמשות בשעה שקונה עירוב ולפי' אין מערבין בתרומה דאי אמרתי מתשיל עלה הדרה לטבלה ולא הוה מצי מפריש עלה ואשתכח דליכא הואיל אבל רבנן דפליג עלי' דסומכוס טעמ' דידהו או משו' דאיכ' הואיל דסביר' להו כר"י דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אי משום דאע"ג דלא חזיא לדידיה כלל מסתיין דחזיא לכהנים: והא דאמרי' דלסומכוס כיון דסבר כרבנן א"א להפרישה איתא אפי' למ"ד סוף היום קונה עירוב כי סוף היום הזה בערבי שבתות וימים טובים בתחלת בין השמשות הוא ובכל בין השמשות גזרו חכמים. פי' אבל לר"י שלא גזרו אפי' בסוף בין השמשות לא גזרו ולפי' היה מותר לסומכוס אלו ס"ל כרבי ואפי' ס"ל בתחלת היום קונה עירוב והיינו דלא אוקמינ' לסומכוס אפי' כר"י ודקסבר תחלת היום קונה עירוב:

סומכוס היא דאמר מידי דחזי לאכיל' בעי':    פי' וכיון שכן ה"ה נותן דלא משערי' אלא בדידיה גופיה לימא פליגא מתני' דיש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדרבי שמעון בן אלעזר דלא משערי לכל אדם בעצמו מדלא משערי' לרעבתן בדידיה. ומהדרי' תרגימו אזקן ואחולה פי תרגימ' אמתני' דיש שאמרו לפי מה שהוא אזקן וחולה דאלו רעבתן אינו מן המניין דבטל' דעתו אצל כל אדם:

ולכהן בבית הפרס:    פי' ואפי' לסומכוס דבעי מידי דחזי לדידיה ההיא שעתא דהא נמי אפשר דחזי לדידיה כרב יהודה אמר שמואל דאמר מנפח אדם בית הפרס והולך וכבר פירשתיה לזה במסכת ברכות ובמסכת נדה יפה בס"ד. ושם בררתי דזמנין דשרו רבנן לכהן להכנס בבית הפרס אע"פ שלא נידש ואפי' בלא ניפוח דאוקמה רבנן אדאורייתא והכא נמי גבי עירוב אוקמיה רבנן אדאורייתא ואמרי' דאי בעי עייל התם ושקיל עירוביה ואכיל וה"ל מידי דחזי לדידי' אבל לא בבית הקברות דהתם לית ליה תקנתא למיעל ולמשקל עירוביה וה"ל מידי דלא חזי לדידיה וכולה סיפא אליבא דסומכוס נמי איתניא דאלו לרבנן דלי' להו לסומכוס אפי' בבית הקברות מערבין לכהן דהא חזי לישראל וכשם שמערבין לישראל בתרומה וכן פרש"י ז"ל ואנן הא קי"ל כרבנן דפליגי עליה דסומכוס:

רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות:    פי' ואפילו אליבא דסומכוס. תאנא מפני שיכול לרוץ ולילך שם בשידה תיב' ומגדל פי' כשהם כלם גדולים העשוי' לנחת דלא מקבלין טומא' לפי שאין מטלטלין מלאין וריקנין וכל שאינן מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה לדברי הכל בשעומד עץ במקום אחד אבל הכא פליגי רבי יהודה ורבנן משום דהוי אהל זרוק כדמפרש ואזיל דרבי יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל לחוץ לפני הטומאה שלא תהא בוקע' ועולה ורבנן סברי לא שמיה אהל. ואהל זרוק פי' ר"ח ז"ל שנזרק שם לפי שעה ואפי' בעודו נח אמרי רבנן דלא הוי אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עם מקום העירוב וגלגל שם מתחל' את השידה ואח"כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם לא שמיה אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ואין פי' זה מחוור דקשיא עליה עובדא דתבודא במסכ' מגילה דשקליה ואנחוה באנדרונ' דמשמע דבשעת הנחתה חוצץ בפני הטומאה משום דהואי כלי העשוי לנחת כדאיתא התם אע"פ שנזרק לשם אבל רש"י ז"ל פי' והוא הנכון אבל זרק אהל המטלטל דסברי רבנן כי אע"פ שהוא כלי גדול העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה אפי' בשעת טלטול ומ"מ אינו חוצץ בפני הטומאה ורבי יהודה סבר דאפי' כשהוא מטלטל חוצץ בפני הטומאה ואמרי' בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העובדי כוכבים בשידה תיבה ומגדל פי' שהם כלים גדולים העשויים לנחת ר' מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר: פי' דאע"ג דגזרו רבנן טומאת אהל בארץ העובדי כוכבים כלים אלו חוצצין בפני הטומאה במאי קא מיפלגי מר סבר כר' יוסי בר' יהודה אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ ומר דהיינו ר' אלעזר דלא שמיה אהל והכי אוקימנא בהא פלוגתא פי' כהן גדול דמסכת נזיר בחדא לישנא דפליגי ר"א ור' יוסי בר' יהודה באהל זרוק דאבעיא לן ארץ העובדי כוכבים משום אוירא ור"י בר' יהודה סבר משום גושא וכ"ע אהל זרוק שמיה אהל ודחי' לא דכ"ע משום גושא ובאהל זרוק קא מפלגי מר סבר שמיה אהל וכו' ואמרי' עלה והא תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין. ואיכא מרבנן ז"ל דמפרשי התם דכי אמרינן והא תניא לאו בניחותא גרסי' ליה ובלשון סייעתא דאדרבא תיובתא היא לאוקמתין היכי אמרי' דר' יוסי בר' יהודה סבר אהל זרוק שמיה אהל וחוצץ בפני הטומאה דהא קתני באידך ברייתא התיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאים ומאי דהדר אמרינן התם ואיבעית אימא דכ"ע משום אוירא גזרוי וטעמא דר' יוסי בר' יהודה משום דשידה תיבה מגדל לא שכיחי לא גזרו ביה רבנן היינו משום דמקבלי' תיובתא דמתני' מתיבה שהיא מלאה כלים ועבדי' אוקמתא אחרי' ובתוספת' השיבו על פי' זה חדא דאם איתא דהתם אידחיא לה ההיא אוקמיתא ואסיקנא בתיובתא היכי אמרי' לה הכא בהדיא ולא מותבי' עלה מידי. ועוד דאם כן דתיובתא הוא דמותבי' עלה התם לא הוה לן למימר בתר הכי. ואיבעי' אימא והכי הוה לן למימר אלא דכ"ע אהל זרוק לא שמיה אהל ודכ"ע משום אוירא גזרו והכא בהא קא מפלגי ועוד תנן דמשום תיובתא דאותבי' מתיבה מלאה כלים הוא דהדרי' מאוקמתא קמייתאי למה לן למהדר בין ממאי דאמרי' דלטעמא משום גושא גזרו ולמימר דכ"ע משום אוירא גזרו דאכתי הוה מצי' למימר דכ"ע משום גושא גזרו ומיהו אפי' לרבי יוסי בר' יהודה אהל זרוק לא שמיה אהל וטעמא דרבי יוסי בר' יהודה משום דשידה תיבה ומגדל לא שכיחי דלעולם כל אוקמת' דסתיר לה תלמוד' מכח תיובתא לא סתרי מינה אלא מאי דאותב מינה בלחוד. לכך פר"ת ז"ל דהתם בניחותא גרסי' והתניא וסייעתא הוא דמייתי' מדקתני ואם נחה טהורין וה"פ תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין דאפי' למ"ד אהל זרוק שמי' אהל ה"מ כשהוא מהלך על הארץ אבל בשנזרק באויר לא הוי אהל כלל לא לחוץ בפני הטומאה דה"ל כטלית שהיא מנופפת שאינה חוצצת ואינה מביאה את הטומאה כדאיתא במסכת אהלות ואם נחה בארץ טהורין ואפי' כשהיא מטלטל' ומהלכת דאהל זרוק שמיה אהל והשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר ואם איתא דס"ל דאהל זרוק המטלטל בארץ לא שמי' אהל למה לי למתני שזרקה על פני המת לתני שהיתה מהלכת בארץ על פני המת וכ"ש אלא ודאי כדאמרן והשתא אתיא שמעתין דהכא שפיר כלישנא קמא דהתם דהא לא אתותב כלל ואע"ג דהתם עבדו בה אוקמתא אחריני לא חיישי' הכא להנהו לישני ואמרי' דלפום חד לישנא דהתם. פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דהכא בפלוגתא דרבי יוסי ורבי יוסי ברבי יהודה: לכשתמצא לומר דרבי ורבי יוסי בר יהודה לא פליגי בהא כפום אידך לישני דהתם לית לן בה: והקשו בתוס' לקמן דמאן דסבר הכא דאהל זרוק לא שמיה אהל מאי האי דאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן גבי תנוקות ההולכים למלאת מימי חטא' שמניחין תחתיהן דלתות לחוץ מפני קבר התהום דהא כשהוא מהלך אינו חוצץ בפני הטומאה: ותירץ ר"ת ז"ל דאליבא דידיה לא היו מניחין שם דלתות אלא שוורי' שכרסם רחבה כדאיתא התם דרחמנא קרי לי' אהל מדכתיב ובעצמות וגידים תסובבני וכיון דמהאי טעמא הוא דהוי אהל אפי' בשעת זריקתו הוי אהל דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא ונכון הוא זה: ויש לתרץ עוד דלא אמרי' אהל זרוק לא שמיה אהל אלא בדבר שהוא כלי דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד נחת הוי כשאר כלים אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפי' כשהן זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצין:


דף לא עמוד אעריכה

תניא ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר:    פי' ואפי' לסומכוס דבעי מידי דחזי דידיה דאלו לרבנן אפי' בתרומה לכהן טמא מערבין בטהורה דנהי דלא חזייא לי' הא חזיא לכהן טהור בעלמא אלא ודאי כדאמרן וקמ"ל דאע"ג דמנח לי' בקבר איפשר למעבד ליה תקנתא דלא מיטמיא ומצי שקיל לה ואכיל לה דאלו תרומה טמאה אסורה היא באכילה בין לכהן טהור בין לכהן טמ' הכי אזיל ושקיל לה בשידה תיבה ומגדל פי' דלרבי יהודה אהל זרוק שמיה אהל כדאמרן לעיל ולרווחא דמילתא נקטי' לה אפי' בשמניח עירובו בבית הקברות ארוך דאלו בקבר יחידי בלא שידה תיב' ומגדל משכחת לה שיבא עד סמוך לקבר ברחוק ד' אמות ויטול עירובו בפשוטי כלי עץ ואכיל ליה והיינו דפרכי' בסמוך אי הכי מאי טעמייהו דרבנן דהא לדידהו אהל זרוק לא שמיה אהל אלא ודאי הכי פרכי' מאי טעמייהו דרבנן בקבר יחידי מיהת דלא בעי שידה תיבה ומגדל וכן פרש"י ז"ל ושיילי' והא כיון דאחתה לעירוב בתרומה בקבר אטמיא לי' ולא מצי אכיל לה שום אדם ואמאי עירובו עירוב אפי' לרבנן דפליגי עליה דסומכס ופרקי' דמיירי בשלא הוכשרה תרומה זה לקבל טומאה שנילושה במי פירות פי' כגון ממי תותין ורמונים ושאר דאלו יין ושמן מכשירין הן כדאיתא בפ"ק דפסחים ושלא כפר"ח ז"ל:

ושייל' היכי מייתי' לה:    פי' דהא כי נקיט לה בשום כלי מטמ' הכל באהל המת ואע"פ שאין בו פותח טפח דלטומאת עצמן בכל שהן כדאיתא במס' אהלות גבי עובי מרדע על כתפו ומייתי לה בפ"ק דשבת וחוזר הכלי ומטמא את התרומה ולא חזיא לאכיל' ופרקי' דמייתי לה בפשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומא' ואפי' טומאת אהל כל היכא דלא חזו למדרסאות ופרכי' והא קא מאהיל כלומר דנהי דפשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה הרי הן מביאין את הטומאה כשיש בהן פותח טפח וכדתנן התם דעל הנושאן בעובי המרדע ופרש"י ז"ל דקס"ד דמיירי כשיש כלי פותח טפח שהיא מביא את הטומאה ופרקי' דמייתי לה אחודה בכלי שאין בחודו טפח ולא נהיר מדקאמר דמייתי לה אחודה דהאי לישנא משמע דבההיא דס"ד מעיקרא בההוא מיירי השתא אלא דמעיקרא ס"ד דמיירי דמייתי לה בשטה שלה שיש בו טפח מן הסתם והשתא אמרי' דמיירי דמייתי לה אחודה שאין בו טפח ונקטי' לה הכי לאשמעי' דלא גזרי' דלא לאתוייה בחודה אטו דלאו חודה: אסור לקנו' בית באיסורי הנאה פי' מנח עירובו בקבר וקונה בו שביתה ללכת אלפים אמה נמצאו נהנה בקבר שהוא איסורי הנאה קסבר מצות לא ליהנות ניתנו ומר סבר ניחא ליה דלינטר פי' ואע"ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לדבר מצוה הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם דכי מצטריך ליה אכיל ליה:

דמאי הא לא חזי ליה ופרקי' מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וכו' ולכאורה קושיין ופירוקי' לסומכוס היא דאלו לרבנן מסתיין דחזי לעניים בעלמא ואע"ג דלא חזי לדידיה ומשום דסיפא דמתני' דברי הכל היא ואפי' לסומכוס פרכי' ופרקי' אציבא דידי' ויש שפירשו דכי פרכי' דמאי היא לא חזי ליה קס"ד דלא חזי לשום אדם ואפי' לעניים וקושיין אפי' לרבנן ופרקי' דאדרבה אפי' לדידי' איפשר דהוי חזי ואתיא שפיר אפי' לסומכוס ונכון הוא: ומה ראית פרש"י ז"ל ומה ראית דאוקמתא קרא דחיובא בהקדימו בכרי וקרא דפטורא בשהקדימו בשבלין והקשו בתוס' היכי אמרי' ומה ראית דהא ודאי מילתא פשיטא היא לומר כן וכדמפ' ואזיל דהאי אידגן והאי לא אידגן ופרשו בתוס' ומה ראית לחלק בין הקדימו לכרי להקדימו בשיבלין דילמא בשניהם פטור וקרא דכל מעשרותיכם בשהקדימו אחר פני הבית ואינו נכון בעיני כלל חדא במאי אולמי' דראה פני הבית ממרוח בכרי ועוד דכיון דתלמודא הוא נקיט קרא דכל מעשרותיכם ואנן פרכי' דעביד ליה אוקמתא אחרינ' והיא עיקר קושיין היה לי' לתלמודא לפרושי והנכון כדפרש"י ז"ל ומשום דאמר ליה עליך אמר קרא הוה משמע ליה דמגופא מוכח דמיירי בכרי ולהכי אמ' ומה ראית במקראו' עצמן לומר כן ופרקי' דמסתברא הוא דמפריש הכי דהאי אידגן והאי לא אידגן קמשמע לה דאין חומש מעכבי פירשתיה במסכת שבת ובמקומות אחרים הרבה וכן ההיא דאסימון כתבתי פי' רש"י ז"ל ור"ת ז"ל בכמה דוכתיה:


דף לא עמוד בעריכה

ולא בטבל פשי':    פי' דהא לא חזי לשום אדם לא לדידי' ולא לאחריני' ואפי' תימ' דאיכא הואיל דאי בעי מפריש מיני' וביה בבין השמשות אליבא דר' מ"מ הא פירשנא לעיל דאפי' לסומכוס לא אמרי' הואיל אלא דכל הואיל חזי לי' לאחריני וכדפרישנא לעיל מהאי טעמ' הוא שאין מערבין בהקדשו' לדברי הכל ואפי' לסומכוס ואליבא דר':

ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אין זה עצמו מקרא כתוב אלא שהתלמוד עושה אותו משני מקראות והכין אורחא דתלמודא. וא"ת אדרבא כל מקום שנא' כסף שוה כסף כבכסף י"ל דהכא כלל ופרט וכלל הוא ומייתי' כעין הפרט. דבר המטלטל וגופו ממון למעוטי עבדי' וקרקעות ושטרות: וא"ת והא אמרי' התם במעיל' ומייתי לה בפ' הזהב בונין בחול ואח"כ מקדישין ותלוש ולבסוף חברו ובטלי במחובר מעיקרו דמי י"ל דהתם כיון שאם לא חללו מעו' הקדש על הבנין הרי הבנין עומד ליתלש הרי הוא קוד' הקד' בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלי שהוא בתלוש.

כאן בעירובי חצירות וכאן בעירובי תחומין:    פרש"י ז"ל דעירובי חצרות דלא מקנא ביתא הוא אלא עירוביה רשותא בעלמא לא חשיבא זכיה ועושין אותו ע"י קטן אבל עירוביה תחומין דמקני ביתא הוא אינו נעשה ע"י קטן ואיכא דקשיא ליה מיהא דאמרי' בפ' התקבל בהא דאמרי' גבי קטן צורר וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ואותביה עלי' דרב מיהא דתניא כיצד משתתפין במבוי וכו' ומזכה להן ע"י עבדו ושפחתו העברים דמיירי על כרחין בשפחה קטנה ופרקי' שאני שיתופי מבוי דרבנן דמשמע דכל שהוא מדרבנן יש לקטן זכיה לאחרים ואלו הכא אמרי' דדוקא עירוביה חצרות דעירוביה רשותא בעלמא היא ומסתבר' דלא קשיא דהתם לרוחא דמילתא משנינן שנויא רויחא ולא דייקיה בה ולאו למימרא דכל בדרבנן יש לו זכיה ויש שפירשו כאן כאן בעירוביה תחומין דליכא דעת אחרת מקנה וכאן בעירוביה חצרות דאיכא דעת אחרת מקנה והשתא מתרצא סוגיא דהתם דאלו התם כלה שמעתין בדאיכא דעת אחרת מקנה כדפרישנא התם והיינו דמותבי' ליה לרב משתופי מבואות דאלמ' כל דאיכא דעת אחר' מקנה זוכה הוא אפי' לאחרי' אהל עירובי תחומין אינו מן השם דלית ביה דעת אחר' מקנ' זוכה הו' ולחוש דילמ' לא שקיל מיני' מאי דלא שקיל מיני' דהא אמרי' כשעומד ורואהו ותו אפי' שקיל מיני' דילמא לא עביד מאי דאמ' ליה:

אלא ה"ק ודילמא לא שקיל מיניה על דעת לעשות שליחותו והיינו מאי דפרקי' כדאמ' רב יחיאל חזקה שליח עוש' שליחותו הכ' איתמר דרב יחיאל אהא דתני' נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין זה עירוב: והקשו בתוס' מדאמרי' במס' מעילה שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעל הבית מעל ופרכי' והא לאו בני שליחות נינהו ופרקי' עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו על הפיל והוליכו הרי זה עירוב אלמא עבדוה לשליחותיה וכי תימא דהתם כשאמ' לאחר לקבלו ממנו: א"כ לאו אינהו עבדוה לשליחותיה אלא אותו אחר ומה ראי' הביא ממנה לשליח ביד חרש שוט' וקטן ותירץ רבי' אפרי' הצרפתי הזקן ז"ל דהתם בשאינו סומך על חכמתו של פיל או של קוף דלעביד שליחותיה אלא שהפיל או הקוף מוליך העירוב עד מקום שביתה והוא עומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי אבל הכא מיירי בשסמוך על הפיל ודיקא נמי דהכ' קאמ':

נתנו לפיל נתנו לקוף דמשמ' שסומך על חכמתו והתם קאמ' נתנו על הפיל נתנו על הקוף דמשמ' שאינו סומך על חכמתו כלל או אלא שנושא עליו משאה בעלמא: ויש מקשים דא"כ היכי אמרי' התם אלמא שליחותיה עבדיה דהא אינהו לא עבידי שום שליחות אלא שהוא עצמו אומר שם תה' שביתתי וי"ל דהת' לאו דוקא אמרי' דעבדי שליחות ממש אלא לומר שידם כידו להניחו במקום השביתה ועולה לו לענין זה במקום שליחות גמורה ולומר דה"ה לגבי מעילה אע"ג דחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו כיון שמדעתו עשו מה שעשו אנו חושבי' כאלו נעשה על ידו למעול על ידם וכאלו היה כאן שליחות גמורה הוא ושמעי' מינה שיש מעילה אפי' על ידי עובדי כוכבים ומזלות וה"ה שקונה עירוב על ידו כשהעומד ורואהו ואומר שם תהא שביתתי ומיהו אכתי קש' לי מאי אשמעי' הכא שאם נתנו לפול או לקיף שאינו עירוב וי"ל משום הא דאמרי' לקמן בפרקין בדרבי ירמי' דשורת הדין דאע"ג דלא אמטי ליה לעירוב כמאן דאמטי ליה דמי וקונה שם שביתה ממקומו אלא משום גזרה בעלמא הוא שצריך להוליכו דאפ"ה בשנתנו לקוף או לפיל אע"פ שהם מלומדים לעשות לא קנה עירוב והא דלאו אסתייע לקמן בהא ברייתא משום דאיכא למדחייה דכלה לא נצרכה אלא משום סיפא דאמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב דחזקה שליח עושה שליחותיה כנ"ל:

אמר רב נחמן בשל תור' אין חזקה שליח עושה שליחותיה:    פי' לקולא דאלו לחומרא כ"ש דבשל תורה חיישי' וכדאמרי' התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם והכין איתא בפרק התקבל בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו פי' ואפי' לקולא והא דקאמר בשל תורה לא סוף דבר בשל תורה ממש אלא ה"ה בשל דבריהם שיש לו עיקר מן התורה תדע דהא רב ששת דפליג על רב נחמן אסתייע לקמן מהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי וההוא תרומה מדרבנן הוא דאין לך תרומה מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר אלא ודאי כדאמרן דכיון דתרומת תאנים יש לה עיקר מן התורה כתרומת דגן תירוש ויצהר דינה בשל תורה ממש לענין זה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. וא"ת ומה ראיה משם דהתם לאו משום שליחותא בלחוד עבדי כהני אלא שאפי' הם מחוייבים להקריב קרבנותיהם של ישראל הא דמייתי בסמוך מהאשה שיש עליה זיבה או לידה כהני גופייהו חייבין להקריב דאע"ג דשלוחי דידן או דרחמנא נינהו מ"מ מחייבין הם ומצוה מוטלת עליהם לעשות אותו שליחות וי"ל דאלו מדין חובת עצמן הרי זמנם בעומד כל היום וגבי קרבן זיבה או לידה אפי' למחר וליומא אחרי אבל מדין שליחות להכשיר לישראל שיהא מותרין בחדש בעצמו של יו' ולהכשיר האשה בקדש ובמקדש מקריבין ומקדימין העומר עד חצות וקרבן זיבה ולידה באותו יום:


דף לב עמוד אעריכה

התם כדקתני טעמא שאין ב"ד מתעצלין:    פי' ושליחות' דב"ד שאני. דבדידהו ודאי אמרי' דחזקה עושים שליחותם אבל שליח דעלמא לא כן פרש"י ז"ל. והא דלא פרקי' דשאני כהנים דזריזין הם משום דהא מילתא שיש להם זמן יותר לעשו' ליכא טעמא דלזרזו נפשייהו אי לאו טעמא דחזק' שליח עוש' שליחותו בעלמ'. ונותנת בשופר פי' מדעתם של כהני משמרה ומסיימת מצותיה שיהא נודע של מי הם כדי שיקריבו כוליה בו ביום:

התם כדרב שמעיא דאמר רב שמעיא וכו' ומיהו לא מצי לאותוביה לרב ששת מהא כדאותבי' לעיל בחד לישנא מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין דהא דרב שמעיא מימרא היא ומימרא לדרב ששת לית ליה. אמר רב ששת מנא אמינא לך וכו' עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו פי' לאו דוקא שנחשדו בכל מקום ח"ו אלא לומר שנחשדו במקום זה וכדמפרש טעמא לקמן ולישנא קלילא נקט. הא דבנו חזקה שליח עושה שליחותו ואע"ג דהכא ליכא שליחות בכל דכן מקשי' שזה החבר שנתן רשות לזה לאכול מפני שעול' בדעתו שזה סומך עליו שיעשר לו וכאלו הובטח בדבר טורח לקיים הבטחתו כדי שלא יעשה איסור על סמך שלו כשנעשה לו שליח ממש שעושה שליחותו:

התם בדרב חנינא חוזאה וכו':    פי' דשאני התם דכל חבר רוצה שלא יכשל שום אדם בפירות שלו אבל בשליחות דעלמא שמקבל לחבירו לעשות אפשר דלא עביד שליחותיה. וכיון דלא שני ליה דחבר שני שמעי' מינה דלגבי שליח חזקה שליח לא שנא בין חבר לעם הארץ והיינו דפרכי' נמי לעיל מההיא כהני' שהם בחזקת חברי' וחבר אחד שומעו פי' ואותו חבר השומע רוצה לאכול מהם מדעת המקבל שניתן לו רשות לאכול או שנתן לו במתנה דליכא משום גזל.


דף לב עמוד בעריכה

ניחא לי' לחבר דלעביד איסורא זוטא ולא לעביד עם הארץ איסור' רבה והא דאמרי' בפ"ק דשבת וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חביריך אפי' אליבא דר' אתיא דשאני התם שאין לו היתר לומר לו כן אלא א"כ הוא עושה מעצמו ועוד דשאני הכא דאיסורא דעביד עם הארץ הוא על ידו ובסבתו. ונוסחא איכא דגרסי' הכא ולא לעבדיה לעם הארץ איסור' רבה אבל אי קשי' הא קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו ב"ד שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה דאמרי' במי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועוש' אותו בן חורין כדי שלא יבטל מפריה ורביה ואע"ג דאיכא עשה דלעיל' בהם תעבודו וההיא אמתא דהוי עבדי בה איסורא וכפו את רבה לשחררה. וי"ל דעשה דלעול' בהם תעבודו קיל טובא דאפי' למלויי בי' עשרה שרי' ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי ואפי' בעבד ושפחה גמורה כ"ש במי שחציו בן חורין דליתיה לההוא עשה כנ"ל ומיהו אכתי קשיא הא דאמרי' בשלהי במכלתין דכהן שעלתה יבלת בידו חביריו הותרה לו בשיניו דאע"ג דאיכא איסור' דרבנן שרי' ליה כדי שיזכה חבירו לעבד עבדתו. וי"ל דתקון כהנים לעמוד לשרת בשם ה' שאני. ויש מתרצין דההיא דאמרי' בשבת שאני שאין אומר לו לאדם עמוד וחטוא לזכות חבירו על ידו כיון שחבירו פשע והדביק פת בתנור בשבת ואף ע"פ שעשה בשוגג מ"מ ה"ל לאסוקיה אדעתיה מה שאין כן בההיא דמי שחציו עבד וכההי' דכהן שעלתה בידו יבלת דהוו אנוסין וההיא אמתא נמי כיון שהיתה להוטה אחרי בני אדם לזנות אותן בני אדם כאנוסין דמו. עוד יש לתרץ דשאני התם שאין אומרי' לו לאדם שיעמוד ויחטא בשביל שיזכה חבירו לפטרו מקרבן וחיוב חטאת וזה נכון מאד:

והא דשרי' ביבמות בעובד' דאריסיה דר' ינאי לתרום שלא מן המוקף מפני מצות ענג שבת אפי' אליבא דר' אתיא דענג שבת שאני וקרא אשכוח ודרוש כדאי' התם בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת פסקו הגאונים הלכה כרב נחמן דבשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו לקולא דסוגיין דעלמא כוותיה מדאמרו בפ' התקבל גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגירושין ולהמניה לשליח מי לא א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ופרקי' כי אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרי אלמא לישנא דתלמודא כרב נחמן סלוק. ועוד בפ"ק דחולין אמרי' לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו באומר לחבירו צא ותרום או צא ושחוט ואע"ג דההיא סוגיא דרב נחמן היא מ"מ משמע דקבלוה מיניה דהכין הילכתא ועוד דהא דרב שמעיה דגבי זבה ויולדת רהטא כרב נחמן. וכן פר"ת ז"ל אבל מקצת רבותי' בעלי התוס' ז"ל פיסקין כרב ששת לפי שבתוכן מקצת הגאונים ז"ל משמע דרבנן סבוראי דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני וכדרב ששת באיסורי. ואי מההיא דחולין אליבא דרב נחמן איתמרה כלה ועוד דאפי' רב ששת לא קאמר חזקה שליח עושה שליחותו בשל תורה אלא בדבר שיש מכשול אבל משלח כשהוא סבור שעושה הלה שליחותו וסומך עליו כדרהטא כלה סוגיין דהכא אבל בדבר שאין בו מכשול אצל המשלח מודה הוא שאין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא וההיא דשליח אומר לגרושין אין מכשול אצל המשלח אם לא יתן גט לאשתו וכן באומר לחבירו צא ושחוט סבור השליח שאם לא ישחוט הרי זה מוצא' בהמתו שאינה שחוטה ולא יאכל ממנה ואם לא יתרום ימצא הכרי שלו שלם ולא יאכל עד שיעשר. ואם המשלח עולה בדעתו כי שמע אחר ושחט או תרם אין זה מדין השליח וכי תימא והא לגבי גט אם לא יתננו לאשה יש מכשול אצל ייבום כגון שזו האשה ערוה ובא ליבם צרותיה כסבור שנתגרש' הערוה י"ל דשליח לי' ליה למיחש אלא שלא יכשל על ידו המשלח עצמו. ואי משום הא דרב שמעיה י"ל שלא אמר רב שמעיה ליתן טעם למה סומכה על הכהנים אלא ליישב דברי הרב דבפרק האשה דפסח שני דקאמר שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ המחוסר טבילה ואע"פ שהמקוה לפניו משום דמחוסר מעשה וחיישי' דילמא פשע ולא טביל ושוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואע"פ שמחוסר מעשה שהחששא הזאת היא אצל אחרים ולא אצל המשלח וצפי' הוצרכו לטעמי' של רב שמעיה וכדמייתי' עלה הא דרב שמעיה ואע"פ שכל אלו התרוצין עולין כהוגן מ"מ ראוי לחוש לפסקן של גאונים ז"ל שלא לסמוך בשל תורה על חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בשל תורה עד שיחזור המשלח ויאמר לו עשיתי שליחותי דבהא ודאי סמיך עליה דקיימא לן עד א' נאמן באיסורין ואפי' היכא דאתחזק איסורא כדכתיבנא ביבמות בפרק האשה רבה בס"ד:

האי אילן דיתיב היכא אלימא דיתיב ברשות היחיד מה לי למעלה ומה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע:    פי' ואפילו למעלה מי' נמי דינא הוא שיהא עירובו עירוב ואפי' באילן שאין בו רחב דהא הוא ועירובו במקום אחד הם עומדין ברשות היחיד וקושטא דמילתא נקט דאפי' תימא שאין רשות היחיד עולה עד לרקיע מ"מ פטור הוא. וה"ל הוא ועירובו במקום א'. וא"ת אדרבה תקשי ליה אפי' למטה מעשרה היאך עירובו עירוב דהא קא משתמש באילן וכדפרכי' לקמן. וי"ל דהשתא ניחא לן טפי למקשי לפום דעתיה דתנא דלא חייש לשמש דאילן והכין אורחא דתלמודא:

נתכוון לשבות היכא אי למעלה הוא ועירובו במקום אחד:    פי' ואפי' למעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב. וא"ת אי בשנתכוון לשבות למעלה תקשי רישא דלמטה מעשרה למה עירוב עירוב שהרי הוא ברשות היחיד למעלה: ועירובו במקום אחר ברשו' הרבים או ברשות בכרמלית כיון שהוא למטה מעשר' וי"ל דהא לא קשיא דכי היכי דהניחו למעלה מיירי שנתכוון לשבות למעלה ה"נ כשהניחו למטה מיירי שנתכוון לשבות למטה וכי תימא מאן פסקא י"ל דהכין אורחא דתלמודא מסתמא ששביתתו במקום עירובו. ואיפשר דסביר לן דכי קתני מתני' למעלה או למטה אתרוויהו מילי קאי בין אמקום שביתתו בין אמקום עירובו:

ואלא דנתכוון לשבות למטה:    פי' דודאי מתני' בהכין מיירי שנתכוון לשבות למט' ולפי' הניחו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דמיירי באילן שהוא רחב ד' טפחים וה"ל עירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבי' דלא מצי שקיל ליה וכשהניחו למטה מעשר' עירובו עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הוא. יש ספרים שגורסין והא מני ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וה"פ דכי קתני למטה מעשרה טפחים לא מציה שקיל ליה בין השמשות דאסור שבות אית ביה חדא דקא משתמש באילן דלמטה מעשרה כרמלית היא כיון דמיירי באילן רחב ד' טפחים ואסור להוציא ולהכניס מכרמלית לרשות הרבים:. וגרסא זו ניחא מאד אבל ברוב הספרים גורסין וכן גורס רש"י ז"ל ובתוספת:

והא קא משמש באילן הא מני ר' היא וכו':    וא"ת ובלאו שמוש באילן תקשי לן למטה מעשר' טפחים למה עירובו עירוב דהא כרמלית היא ואיכא שבות דרבנן. כבר פרש"י ז"ל דאין הכי נמי דמצי לאקשויי הכי אלא דחד' מיניהו נקט פי' דהניח ליה טפי לאקשויי משמוש דאילן דאלים פרכיה טפי דאלו מאידך מצי לתרוצי דמיירי שהניחו על גבי האילן כגון בדבלה שמנה דה"ל רשות הרבים שאין כרמלית אלא במקום מסויים ולא דפני הכותל או האילן שברשות הרבים וכדאי' בהדיא במס' שבת: אי נמי אפי' הניחו בחור שבאילן וקסבר דחורי רשות הרבים כרשות הרבים אי נמי בתור שאין בו ד' וכרבנן דלית להו חוקקין להשלים ור"י ז"ל פי' דהא לא מצי מקשי דהא מצי למימר במתני' צאו באילן העומד ברשות הרבים אלא באילן העומד בכרמלית והוא רחב ד' דלמטה מעשרה ה"ל רשות היחיד ואסור ולמטה מעשרה כרמלית הוא ומותר כמכרמלית לכרמלית קא שקילי ואין זה מחוור כל הצרך דמ"מ למאי דמוקים לה תלמוד' באילן העומד ברשות הרבים שפיר מצי למפרך מלמטה מעשר' ואיכא דקשי' ליה משום דהניח עירובו באילן מאי שמוש באילן איכ' דהא לא אסרו חכמים אלא שלא ישתמש גופו באילן וכדתנן ולא עולין ע"ג אילן אבל ליטול ממנו משא אין בזה איסור דהא דכותה תנן שאין רוכבין על גבי בהמה וא"ה מותר ליטול משא שעליה וכדתנן בפ' מי שהחשיך הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניתני' הניטלין בשבת. וכ"ש שאין לאסור מפני שנהנה באילן להיות עירובו: עומד שם שאין זה בכלל גזרה דלא עולין באילן ובהדיא אמרי' בפרק כירה שמניחין נר ע"ג דקל בשבת. ויש שהיו מתרצים דלעולם מפני שעירובו מונח באילן דכיון שהוא קונה שביתה בהנחה זו לקנות לו שם בית הרי משתמש באילן ואין לדבר הזה טעם כלל שאנו אין לנו איסור אילן אלא מה שהוא דומה לעולים באילן כלומר שגופו משתמש בו. ועוד דהא לקמן אמרי' בהדיא דאסור ליטל משם בשבת ואפי' לר' נטילה גופה אסירא וכדפרש"י ז"ל הכא והנכון בעיני דהכא איסורא משום דזמנין דכי שקיל ליה נותן גופו על האילן והוא משתמש בו ונכון הטעם שאסרו להניח נר ע"ג דקל בי"ט שמא ישתמש באילן כשיטלנו משם והא דפרכי' בהדיא והא קא משתמש באילן משום דחזי' דתנא לא חיישי כלל. ואע"ג דזמנין דאפי' למטה מעשר' איפשר דמשתמש באילן ולא עוד אלא דאפי' למעלה מעשרה לא אסר אלא מפני שהוא ברשו' היחיד ואין עירובו עמו במקום אחד: אבל לשמא יעלה באילן כדי ליטלו לא חייש כלל ולהכי פרכי' והא קא משתמש באילן:

והא דקאמר ר' כל דבר שהוא משו' שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות ק"ל דהא תנן בפ' במה מדליקין דספק חשיכא אין מטבילין את הכלים ואין מעשרין את הודאי ואע"ג דבהני ליכא אלא משו' שבות ולא התירו אלא לעשר את הדמאי ולהטמין את החמין ולערב עירובי חצרות שהם הקלים שבשבות וליכא למימר דסתמ' דהתם דלא כר' ופליגא אסתמ' דהכא דא"כ הו' לן למרמי' לשנויי הכי בגמר': ועוד דהתם הוה לן למימר דמתני' דלא כר':

והנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל שלא התיר ר' לעשות מעשה בשבות דרבנן בין השמשות אלא שעל גבי עירוב הקל לדונו כאלו יכול לעשו' כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ועל הדרך הזה אמרו' בגמ' בשמעתין ובכל דוכתא דוק ותשכח: ואפי' בהא לא התירו כל השבותים דהא לקמן אמרינן אליבא דר' גזרה שמא יקטום וכל גזרה איסור' דרבנן היא וטעמ' דמילתא דכל שבות שהוא קרוב לטעות ולעשות איסור דאוריתא אוסר ר' אפי' בין השמשות כי היכי דלא נשרי באיסור' דאוריתא וכן פי' בתוס' יש גורסין וכן אמר שמואל יישר אבל רש"י ז"ל כתב דלא גרסי' יישר דהא שמואל לאו אשקלא וטריא דהכא אמרה אלא בעלמא והיינו דאמרי ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמ' ורב נחמן הוא דאמר להו יישר והעיד להם שכן אמר שמואל כדבריהם: ויש מקיים גרסת הספרים כי רב נחמן מעיד שכיוצא בענין זה אמרו לפני שמואל ואמר להו יישר: אינהו נמי הכין פתרי פי' וא"כ מאי מתמה על שמואל ורב נחמן ופרקי' דה"ק קבעיתו לה בגמר' פי' דהא דאמר ליה פתריתו להו באתמהא אמרוה: אלא בניחותא כמי שהדבר טוב בעיניהם שהסכימו לדעתם.

אמר רבא לא שנו דלמעלה מעשר' אין עירובו עירוב אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל באילן שהוא בתוך העיר אפי' למעלה עירובו עירוב:    פי' ולא בתוך העיר ממש דוקא אלא ה"ס תוך עיבורה קרי תוך העיר משום דקי"ל לקמן במכילתין דעיבורה של עיר כעיר ותדע דהא לא מוקי' לה למתני' אלא באילן שהוא חוץ לעיבורה. ותוך העיר דאמרי' אינה העיר שהוא דר בה דא"כ למה צריך עירוב הרי יש לו אלפים אמה לכל רוח אלא בעיר אחרת שהיא תוך אלפים אמה של עירו וכדפרש"י ז"ל:

דמתא כמאן דמלי' דמיא:    פי' כמאן דמלי' עפרא וכאלו הכל רשות היחיד: וקל הוא שהקלו חכמי' לענין עירוב בדבר זה בנחשבי' ביה כמאן דמליא וכאלו הוא ועירובו במקו' אחד והיה יכול ליטלו אבל ודאי רשות הרבים גמורה היא ואסור ליטלו שאם אין אתה אומר כן אין לך עיר שיש בה ובעבורה רשות הרבים וזה א"א ותדע דהא ירושלם אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים גמורה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכ"ש בעבורה של עיר שאין שם מחיצות: וכן הא דאמר רבא בסמוך שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות שהם חשובות כמוקפות מחיצות וכרשו' היחיד עד לרקי' אינו אלא לענין הכשר עירוב לדון שהוא ועירובו במקום אחד אבל ודאי אסור הוא ליטלו משום דהא רשות הרבי' גמורה היא לדין תורה וכן פרש"י ז"ל וברור הוא. והא דאמרי' דמתא כמאן דמליא דמיא פרש"י ז"ל דמתא מתוך שהיא מוקפת מחיצות כמאן דמליא עפרא ע"כ ואף ע"פ שעיבורה של עיר אינו מוקף מחיצות מ"מ כיון דעיבור' של עיר כעיר הרי הוא כאלו הוא תוך מחיצותיה וכאלו המחיצות הן דופן עקומה שמתעקיות עד עבורה של עיר.

כיון דאמר רבא הנותן את עירובו יש לו ד' אמות:    פי' שכל מקו' שהו' מניח את עירובו יש לו ד' אמות שהן חשובות רשו' המיוחד לו וכאלו הוא רשות היחיד שהוא מוקף מחיצות: והא דרבא אתמרא לקמן גבי נתגלגל עירובו חוץ לאלפי' אמה שאם הוא תוך ד' אמות עירובו כאלו לא נתללגל משום דאותן ד' אמות חשובות כבית המוקף מחיצות וקי"ל דהנותן עירובו בבי' שמקצתו חוץ לאלפים אמה שאע"פ שהניחו בסוף הבית הרי הוא כמונח תוך אלפים אמה ויש לו אלפי' אמה לכל רוח:

הכא באילן הנוטע חוץ לד' אמות מעיקרו ונתכוון לשבות בעיקרו והנה באילן העומד ברשות הרבים ונופו העליון כפוף ונוטה חוץ לד' אמות. והעירוב מונח בסוף הנטייה ונמצא שהוא חוץ לד' אמות ממקום שביתתו פרש"י ז"ל ואע"פ שיש לזה ד' אמות כדרבא מ"מ אין עירובו עירוב ברשותו וה"ל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולפי' כשהוא למעלה מעשר' אין עירובו עירוב כי הוא ברשו' הרבי' ועירובו ברשו' היחיד ולא מצו שקיל ליה וכשהוא למטה מעשרה טפחי' עירובו עירוב דכי שקיל מכרמלית הוא דשקיל ליה ומתני' ר' הוא שלא גזרו בכרמלית כל בין השמשו' וא"ת וכיון שהעירוב חוץ לארבע אמות למקו' שביתתו היאך עירובו עירוב דהא ה"ל כנתגלגל עירובו חוץ לד' אמות שאינו עירוב י"ל דהתם כשהניחו בסוף אלפי' אמה אבל הכ' מיירי באילן שהוא תוך אלפי' אמה שהעירוב הזה עדיין הוא תוך אלפי' אמ' ממש או תוך ד' אמות הסמוכין לאלפים אמה. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהא דאמרי' שהעירוב חוץ לד' אמות מיירי אפי' כשהוא מרוחק הרבה ממקום שביתתו דהא אי בעי למשקליה ולאתוי למקום שביתתו בבין השמשות שקונה עירוב דמצי מייתי ליה פחות מד' אמות דליכא אלא שבות דרבנן ואליבא דר' לא גזרו עליו בין השמשות אבל ר"י ז"ל כת' דשבות כזה לא התיר ר' מפני שדומה לאיסור תורה וגם הוא קרוב לטעות דמייתי ליה ד' אמות ברשות הרבים וכן סובר רש"י ז"ל לקמן בפרקי' וכדבעי' למימר התם בס"ד. לפי' פר"י ז"ל דהכא מיירי שהוא חוץ לד' אמות עד פחות מח' אמות בלבד דבנטילה אחת מביאו פחות מד' אמות ומניחו במקום שביתתו וכן עיקר. וא"ת והיאך יכול להביאו אצלו שהרי הנותן את עירובו יש לו ד' אמות שהם חשובות רשו' היחיד י"ל דהא פרישנא לעיל דההיא מדרבנן בעלמא הוא דאמרי' רואין. אבל שורת הדין שאינו אלא רשות הרבי' כדפרש"י ז"ל. וא"ת וכיון שזה אינו מערב ברגליו אלא בככר זה והוא מתכוון לשבות בעיקבו היאך העירוב הזה קונה לו שביתה בכאן והוא רחוק ממנו ד' אמות או יותר דהא ודאי כל שעירובו חוץ למקום שביתתו אינו בדין שיקנה לו שבית' במקום זה שמתכוין לשבות ואין לחלק בזה בין שהוא רחוק ממקומו ד' אמות או אלף אמה. וי"ל דלפי פי' ר"י ז"ל ניחא דכיון שאינו רחוק אלא פחות מד' אמות של מקום שביתתו ובנטילה אחת יכול ליטלו אמרי' הואיל וכדאמר ר' ירמיה לקמן הואיל ויכול לנטותו ולהביאו אצלו ועד כאן לא פליג התם מאן דפליג אלא משום דההיא שרי' על ידי הואיל מה שהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד אי נמי דההיא דמוליכו בראשון ומחשיך עליו שהוא רחוק מעירובו הרבה מאד אבל בכיוצא בזה שפיר איכא למימר הואיל כיון דתרויהו ברשות הרבים אי נמי שאין עירובו אלא בכרמלית שהוא מקום פטור מן התורה: אבל לפירש רש"י ז"ל קשיא. וי"ל דכיון שהאילן אחד הוא האילן עושה אחד מקום שביתתו עם מקום עירובו כיון שיכול להביאו אצלו פחות פחות מד' אמות:


דף לג עמוד אעריכה

ומאי למעלה ומאי למעה:    פי' דודאי באילן זקף שייך לומר למעל' ולמט' שהרי יש בו מעל' ומט' אבל באילן שהו' כפוף ונוט' והדבר מונח כפוף הנטי' לא שייך באות' נטי' מעלה ומטה ולא שייך בה אלא גבוה ונמוך והכי ה"ל למימר אם הוא גבוה עשרה אין עירובו עירוב ואם נמוך הוי עירוב. ופרקי' דהדר זקיף כלומ' כי הנוף ההוא אחר שנכפף חוזר ונזקף והרי זה כצור' למד כגון זה   מי' ולמעל' מעשרה דקתני שהניחו בראש הזקיפה ומיירי שיש בזקיפה ההיא בעצמה גובה עשרה ובהכי הוי רשות היחיד שאם לא כן אין האויר שתחתיו משלימו לעשרה דהויא לה בקיעת גדים ולא אמרי' גוד אחית מחיצתה אלא א"כ יש שם באותו אויר אבנים או קוצים דמבטלי בקיעת גדיים ממנה. ואם יש בעצמה של מחיצה עשרה טפחי' תו לא חיישי' לבקיע' גדיים שתחתיו שאין אנו צריכין לומר כאן גוד אחית מחיצתא והוה ליה כבית בנוי ע"ג עמודים ברשות הרבים שהוא רשות היחיד גמורה וזה ברור וכן פרשו בתוס' והאי איבעי מייתי ליה דרך עליו פרש"י ז"ל כיון שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות כי הוי עירובו חוץ לד' אמות שלו וגם למעלה מעשרה טפחים למה אינו עירוב דהא אכתי מצי מייתי ליה למקום שביתתו דרך אוירא של אותה נטיה וקא מייתי מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר כרמלית דליכא אלא שבות בעלמא שלא גזרו עליו בין השמשות אליבא דר' דאוקמא מתני' כוותיה ופרק' בשרבים מכתפין עליו: פי' שהנטיה ההיא אינה כרמלית כדקס"ד אלא רשות הרבים גמורה הילכך כי מייתי ליה דרך עליו הוה ליה מושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהיא מלאכה מן התורה ואע"פ שמניחו למעלה מעשרה והרי לפ' בפ' הזורק מן העגלות שהן בדיוטא אחת. וא"ת מ"מ אכתי מצי זריק ליה וליכא אלא שבות דרבנן וכדתנן התם המושיט חייב והזורק פטור: י"ל דשבות כזה לא התיר ר' דילמא זריק ליה לרשות הרבים שבנתים דאיכא איסור תורה: וקשה על פי' זה הכא דכה"ג שהוא מביאו ברגליו מרשות היחיד לרשות היחיד אינו מושיט אלא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד ועוד שהמושיט הוא שנותן מרשות שעומד בו לרשות שחבירו עומד שם ולא שנוטל מחבירו ומביא לרשותו ועוד דבירוש' מפ' שאין המושיט חייב אלא כשהנותן לחבירו וכן אמר שם כי משונה מלאכה זו מכל שאר מלאכו' דשאר מלאכו' דשבת יחיד שעשא' חייב ושני' שעשאוה פטורין ובהושטה שנים שעשאוה חייבי' אחד שעשאה פטור שכן היתה ההושטה בעגלות ע"י שנים ור"י ז"ל פי' דהכא ה"ק דכיון שרבים מכתפין עליו ה"ל מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שהוא חייב מן התורה ואע"פ שהעבירו דרך עליו דהכי אמרי' פי' הזורק תניא מרשו' היחיד לרשו' היחיד ועברה ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה היא:

ובמאי אלימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה טפחי' לא מחייב והא אמר ר' אלעזר המוציא משא על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת וא"ת נהי דבמעביר איכא איסור תורה דהא (תניא) זריק ליה מרשות לרשות שהוא פטור. י"ל כדכתיב' לעיל דבשבות כזה לא התיר ר': ועדיין אין שטה זו נכונה לפי מה שביררנו בפ' הזורק דכי אמרי' התם שהמעביר מרשו' היחיד לרשו' היחיד דרך רשות הרבים חייב היינו לר' עקיבא שהוא סובר דמהלך כעומד דמי: אבל לרבנן פטור שלא מצינ' מלאכה כזו במשכן כי משא בני קהת ברשות הרבי' היתה שאינה נכנסין לפנים לשאת המקדש עד שאהרן ובניו פוסקין ומוציאין לחוץ למחנ' לויה וכדכתב ולא יבאו לראו' כבלע את הקדש וגו': ותדע דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתנ' שהמעביר מרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב כמו ששנינו המושיט והמכניס והמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים או הזורק: וכן יש לפ' לפי שטה זו דבמעביר כזה אע"פ שאין בו איסור תורה ואינו אלא משום שבות הרי הוא דומה למלאכה של תורה: ועוד דדילמא נייח ברשות הרבי' וחייב משום מכניס ומוצא ושבות כזה לא התיר ר' וכעין שאמרנו לעלין הזריקה:

ויש לר"י ז"ל בשמועה זה שטה אחרת דכי אמרי' דמיירי' באילן הנוטה חוץ לד' אמות הכי קאמרי' דכיון שוב אין לומר שהנותן את עירבו יש לו ד' אמות שלא אמר רבא אלא כשהוא ועירובו במקום אחד: והא דפרכי' והא אי בעי מייתי ליה בדרך עליו ולא באוירא של נטיה דא"כ מאי קושיא דהא ה"ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו שהוא חייב לרבנן דהא אין לו לזה ד' אמות כדי שיהא מקומו חשוב כרשות היחיד אפי' מדרבנן: אלא הכי פרכי' דאי בעי מייתי ליה דרך נטיה עצמה דמנח ליה בגופה של נטיה דקס"ד דהויא כרמלית וקי"ל שהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ונח בסטיו שהוא פטור לדברי הכל ופרקי' בשרבים מכתפין עליו דכי מנח ליה באותה נטיה ברשות הרבים הוא דמנח ליה וה"ל מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהאי שטתא ליכא למקשי כדקשיא לן לעיל דהא מצי זריק למקום שביתתו דלהאי שיטתא כי זריק מרשות היחיד לרשות הרבים קא זריק ומיהו עדיין יש להקשו' דהא מצי מייתי להו דרך עליו למקו' שביתתו כשיגביה ידו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור: ותירץ ר"י ז"ל דשבות כזה לא התיר ר' כיון שאם מביא ידו למטה מעשרה יש איסור תורה. ואין צריך לכך אלא כמו שתרץ הר"ם בר' שניאור ז"ל דכי היכי דאמר ר' אלעזר שהמעביר משוי על כתפו למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ה"ה למוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שאע"פ שהוציאו למעלה מעשרה טפחים חייב ואפי' עומד לפוש דלא שייך מקום פטור בדבר שהוא מונח בגופו של אדם או בידיו שרגליו בארץ כי מה שמונח בידו או בגופו למעלה הרי הוא כמונח למטה בין רגליו וכשעומד לפוש ה"ל כאלו מניחו בקרקע לא עשו למעלה מעשרה ברשו' הרבים שיהא מקום פטור אלא במה שאינו בידי אדם בכגון וכיוצא בו שאינו רחב ד' אי נמי כעין ההי' שמעת' דכורת דבפ"ק דשבת ושטה זו הי' המחורת בעיני יותר.

מאי ר' ומאי ר' עקיבא דתניא נתנו באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואליבא דרבא אתיא כשהוא חוץ לעבורה של עיר ובאילן הנוטע חוץ לד' אמות ורבים מכתפין עליו וכדפרישנא למתני' למעט' מעשר' טפחי' עירובו עירוב ואסור ליטלו פי' אפי' בבין השמשו' שלא התיר ר' אלא לומר רואין כאלו הוא מותר וכדפרש"י לעיל בתוך ג' מותר ליטלו פי' ואפי' בשבת עצמה שלא אסרו להשתמש במחובר מג' טפחים ולמעלה שאינו כארעא סמיכתא.

נתנו ותלאו' באילן אפי' למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב וטעמ' מפרש בסמוך: ואית דגרסי' אסור ליטלו דברי ר' אבל רש"י ז"ל כת' דלא גרסי' לי' דא"כ אמאי קא מתמה בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ולא מתמה הכא עליה דר' אלא ודאי לא גרסי' ליה ומשום דקיימי רבנן אסורין עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו נראה להם דר' קאמר אסור ליטלו ולפי' כתבוהו בספרים: ואין צריך למחוק הגרס' דהא לא מתמה עליה דר' משום דמדרבנן קשיא טפי למאן דסבר התם בפ' מי שהחשיך דצדדין מותרין ותו דכיון דעל מימר דרבנן דייקי' נקטי' לרבנן בלחוד: וגרס' ר"ח ז"ל ורוב הגאונים ז"ל גרסי' ליה ומפרש"י דכי אתמהי' בסמוך לימא קסברי רבנן צדדין אסורין לאו משום דאמרי כל מקום שאסור ליטלו: אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב דאלמ' לדידהו צדדין אסורין אפי' בבין השמשות ולפי' אין עירובי עירוב דלא מצי שקיל ליה בבין השמשו' והא לא אשכחן מאן דאס' צדדין אלא בשב' עצמה אבל לא בבין השמשו':

אלא ארישא:    פי' דקתני דלמטה מעשרה עירובו עירוב ועלה אמרי' רבנן דכיון שאסור ליטלו משם הן מפני שהוא כרמלית הן מפני שאסור להשתמש באילן אין עירובו עירוב דאפי' בין השמשו' גזרו חכמים משום שבות גם לענין עירוב: האי אילן ה"ד אי דלית ביה ד' טפחים ברוחב מקום פטור הוא פי' ולמעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב ואי דאית ביה באילן רחב ד' טפחים כי נתנו בכלכלה מאי הוי פי' דנהי דכלכלה גופה לא חשיבא רשות היחיד דהא לית בגופה גובה עשרה טפחים ויש תחתיה בקיעת הגדיים מ"מ כיון דאילן עצמו גובה עשרה טפחים ורחב ד' הוי רשות היחיד כדאי' בפר"ק דשבת:

אמר רבינא רישא דמתנית' בדלית ביה באילן ד' טפחי' וסיפא דלית ד' וכלכלה שצמותי לד':    פי' וכיון שאין באילן ד' טפחי' למהוי רשות היחיד תו לא חשיבת כלכלה חורי רשות היחיד ור' סבר לה כר"מ דאמר חוקקין להשלים פי' ורואין כאלו נחקק באילן להשלים לכלכלה לד' טפחים ואמאי בעי חקיקה להשלימה לד' משום דסבר לה כר' יהודה דאמר בעי' עירוב ע"ג מקום ארבע' טפחים ואי לא לא הוי עירוב ולפי' אמר בסיפא עירובו עירוב דאי משום מקום ד' הא איכא ואי משום דבעי' הוא ועירובו במקום א' הא איכא בהא לא חשיבא כלכלה גופה רשות היחיד כיון דלית ביה בגופ' גובה עשר' טפחים ויש תחתי' בקיעת גדיים וכדאמרי' בפ' הזורק גבי ביצאתם דמישן. וכן פרש"י ז"ל בכאן א"נ טעמא דפר"ח ז"ל דלית לר' חוקקין להשלים אלא לענין דלהוי מקום ד' טפחים בהו מדרבנן אבל לא לשוייה רשות היחיד מדאורייתא דלגבי ההיא כרבנן סב' ליה דלית להו חוקקין להשלים:


דף לג עמוד בעריכה

והא דבעי' לר' חוקקין להשלים למהוי מקום ד' מפני שהכלכל' נתונה למעלה בראשו של אילן וגם אם היא נתונה למעלה יש בעמק שוליה ג' טפחי' והעירוב נתון בשוליה דליכא למימר לבוד דהכי אורחא דמילתא מסתמא הא אלו היתה כלכלה בראשו של אילן ואין בשוליה עומק ג' טפחים הוה אמרינן לבוד והרי יש בצרוף הכלכלה וגופו של אילן ד' טפחים וזה ברור וכן פרשו בתוספת. וא"ת ולמה לן לדחוקי ולמימר דר' סבר חוקקין להשלי' לימא דמיירי באילן שאין בו ד' ויש בכלכלה גובה רחב ד' טפחים ולפי' עירובו עירוב דהא איכא מקום ד' וליכא רשות היחיד כיון שיש בקיעת גדיים וי"ל דא"כ פשי' שעירובו עירוב ומאי קמ"ל ואי משום דקמ"ל אסור ליטלו בשבת משום דצדדין אסורין אמאי אשמעי' הכא לשמעי' בעלמא שהרי אין זה מעלה ולא מוריד לעניין עירוב אלא ודאי הא קמ"ל דאמרי' חוקקין להשלים לד' טפחים ואכתי ק"ל אמאי דחיק לאוקמיה מתנייתא בתרי גווני נימא דכלה רישא וסיפא באילן שאין בו ד' טפחים קתני רישא דלמעל' מעשר' אין עירובו עירוב משו' דבעי' מקום ד' וליכא וכדקא מפרשי' בסיפא ולמטה מעשרה עירובו עירוב דכל שהוא למטה מעשרה לא בעי' מקום ד' וכדאית' לקמן תירץ הר"ם בר שניאור ז"ל דמשמע לן דמאי דקאמר ר' דמעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב אינו מפני חסרון מקום ד' אלא מפני איסור טלטול שבת דומי' דרבנן דאמרי. עלה כל שאסור ליטלו ומתני' נמי אע"ג דלא איירו בה רבנן לא מפרשי' לה מטעמא דלית ביה ד' טפחים משום דמשמע לן דמתני' דומיא דבריתא מיירי באיסור טילטול שבת:

מאי ר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר נעץ קורה ברשות הרבים והניח עירובו עליה גבוה עשרה ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב אינה גבוה עשרה אין עירובו עירוב אדרבא הוא ועירובו במקום אחד הוא. כך גרש"י ז"ל וכתב הוא ז"ל דסיפא הוא דקשי' לן דקס"ד דכי קתני ואם לאו אין עירובו עירוב בין אגובה ובין ארחב קאי ולהכי פרכי' באינה גבוה עשרה למה אין עירובו עירוב דהא לאו רשות היחיד הוא וה"ל הוא ועירובו במקום אחד אבל רישא דקתני גבוה עשרה ורחבה ד' עירובו עירוב ל"ק: דסביר לן כרב' שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות והוה ליה הוא ועירובו ברשו' היחיד. והקשו בתו' דא"כ לקמן שדוחק התלמוד עצמו לסיועי' לרב' אמאי לא סייעיה מהכא וי"ל דלא אסתייע משום דסבירא לן דכי קתני שרחבה ד' טפחים היינו בראש הקורה ויש תחתיה בקיעת גדיים ולא חשיבא רשות היחיד וכן פי' הראב"ד ז"ל וא"ת ומאי האי דפרכי' בכשאינה גבוה עשרה הוא ועירובו במקום אחד דהא כרמלית היא ודילמא כרבנן ס"ל דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: ויש לומר דהכי פרכינן דאם איתא טפי הוי לן למימר שיהא הוא ועירובו במקום אחד כשהוא למטה מעשרה יותר משהו' למעלה וכיון דהוי עירוב למעלה כ"ש דהוי עירוב למטה ויש נסחאות דגרסי' בהדיא דפרכי' בין מרישא בין מסיפא גבוה עשרה היאך עירובו עירוב דהא הוה ליה הוא במקום אחד ועירוב במקום אחר ותו ואם לאו אין עירובו עירוב אמאי והא הוא ועירובו במקום אחד. ואפי' גרסתינו יש לפ' כן דסיפא ורישא קשיא לן ומסתיים לה תלמודא בלישנא דנקט אדרבא כלומר דאדרבא איפכא מסתברא. ומסתברא דאפ ' לגרס' זו האחרונה עיקר קושיין מסיפא הוא דאלו מרישא הא מצי' לתרוצי דטעמא כדרב' שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות ורשות היחיד עולה עד לרקיע דלא אלימא ממתני' דפרישנא בהכי:

אלא לאו ק"ק גבו' עשרה צריך שיהיה בראשה ד' אין גבוה עשרה אין צריך שיהא בראשה ד' טפיחים:    פרש"י ז"ל דכי קתני ואם לאו אין עירובו עירוב לאו אגובה קאי אלא ארחב. וה"ק כי כשהיא גבוהה עשרה אם היא רחבה ד' טפחים עירובו עירובו ואם אינה רחבה ד' אין עירובו עירוב דבעי' מקום ד' ודייקי' מינה דאם אינה גבוה עשרה לא בעי' רחבה ד': והא דלא בעי' עירוב ע"ג מקום ד' כשהוא למטה מעשרה פרש"י ז"ל דכיון דלמטה מעשרה הוא כמאן דמנח אארעא דעי ע"כ: ויש מקשים שלא אמר כן אלא כשנח בדבר שאינו מסויים כגון שנח בפני הכותל ולא קשיא כלל שלא נתכוין רבי' ז"ל לומר שיהא דין זה בכל מקום אלא שלענין הנחת עירוב חשבי' ליה כמונח בקרקע מכיון שהנחתו תוך עשרה טפחים שהוא אויר ממקומו של אדם בר"ה:

כמאן דלאו כרבי יוסי מה שפי' שפירשנו למעלה מתני' דרבי דגבוה עשרה טפחים ורחבה ד' לפי' עירובו עירוב ולא חשיב ברשות היחיד מפני שלמטה אינה רחבה ד' ואיכא בקיעת גדים. יש לפ' כאן דההוא רישא קיימי' דהא דלא כרבי יוסי ברבי יהודא דלדידיה כל שיש ברחבו ד' טפחים וגבוה עשרה כגון טרסקל זה אע"פ שהוא קצר למטה ויש תחתיה בקיעת גדיים חשיב רשות היחיד אלא ודאי דר' יהודה לית ליה דר' יוסי בריה ופרקי' דלעולם כבריה ס"ל וע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא התם גבי טרסקל דהוי למעלה מחיצתו סביבות הקורה ונראות כאלו יורדות למטה וראוי לומר גוד אחית מחיצתו. אבל קורה זה שהיא רחבה למעלה ד' טפחים ומתקצרת ויורדת למטה מעט מעט לא הדירן מחיצתא ואין בה היכר לומר גוד אחית מחיצתה ובתוספ' פירשוה וגם הראב"ד ז"ל אבל רש"י ז"ל פי' דעל אוקמתא דרבינא דלעיל קיימינן דכלכלה לא חשיבא רשות היחיד אע"פ שיש בה רחב ד' טפחים כשחוקקין באילן להשלימה לד' וטעמא משום שיש תחתיה בקיעת גדיים ועלה אמרי' השתא דלא כרבי יוסי דלדידיה אמרי' גוד אחית מחיצתא גבי טרסקל אע"פ שיש תחתיו בקיע' גדיים מכיון שיש ברחבו ד' טפחי' אבל בכלכלה זו אין בה רחב ד' בשים מקום אלא א"כ תאמר חוקקין להשלים ותרתי לא עבדי' דנימא חוקקין להשלים ודנימא גוד אחית מחיצתא דאין זה מחוור בעיני דא"כ הוה לן למימר הא מילתא לעיל בסמוך ולאתויי בתר הכי במתניתא דרבי יהודה ושקלא וטריא דעלה כתב רש"י ז"ל דאיכא דמפרשי דהא דאמרינן כמאן דלא כר' יוסי דקאי אנעץ קורה דקאמר ר' יהודה קורה שאין ברחבה ד' טפחים לא חשיבא רשות היחיד וה"ק כמאן כר' יהודה קורה דגבוה עשרה צריכ' שיהא בראשו ד' דלא הוי רשות היחיד בפחות מד' דלא כר' יוסי בר' יהודה דחשיב טרסקל רשות היחיד וסתם טרסקל אינו רחב ד' טפחים. והקשה רבינו ז"ל על פי' זה דהא בפ"ק מיתי לה להא דר' יוסי בר' יהודה גבי בצייתא דמישן שרחבות ד' טפחים למעלה אלא דאיכא תחתיהם בקיעת גדיים ומוכח התם דטעמא דר' יוסי משום דאמרי' גוד אחית מחיצתא כיון שיש למעלה רחב ד' טפחים ועוד שבכל מקום שאמרו בתלמוד דליכא רשות היחיד בפחות מד' למה לא אמרו דהוי דלא כר' יוסי בר' יהודה כדאמרן הכא. ויפה הקשה רבי' ז"ל ועוד קשה לנו דהא לא שמעינן בדר' יהודה דילמא משום דלא הוי רחב ד' טפחים לא הוי רשות היחיד. אלא א"כ היו מפרשים הברייתא כפי' התוספות והראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה דמשום דליכא ד' טפחים למטה לא הוי רשות היחיד וא"כ הפי' יבא כראוי וליכא למקשי עליה מידי:

ר' ירמיה אומר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה:    פי' ר' ירמיה מהדר אמתנייתא דלעיל דלעולם סיפא נמי באילן שיש בו ד' טפחים דה"ל כלכלה חורי רשות היחיד דהוו כרשות היחיד והא דקתני עירובו עירוב וחשבי' ליה הוא ועירובו במקום א' מפני שיכול להטות את ראשה עד שיכוף אותו למטה מעשרה שהוא רשות הרבים ושקיל ליה לעירובו ומייתי ליה למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים ואכיל ליה דהשתא מרשות הרבים לרשות הרבים קא מייתי ליה. וק"ל דהא מ"מ כשהטה ראש הכלכלה למעלה מעשרה עד למטה מעשרה קא מייתי העירוב מרשות היחיד לרשות הרבים. וי"ל דכיון דקיימא בהטיה לא חשיבא הנחה ע"ג מקום ד' טפחים וקי"ל דבעי' עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' אי נמי דכיון שלעולם קצת הכלכלה עומד במקומו למעלה לא חשיב כמוציא העירוב מרשות היחיד לרשות הרבים דאגוד כלי שמיה אגוד וכדאיתא במסכת שבת גבי מוציא כיס שיש בו מעות שאע"פ שהוציא ראשו הא' לחוץ ויש בו מעות לא חשיבא הוצאה לחייבו מדאורייתא כל זמן שיש בפנים שום דבר מן הכיס ואפי' שנצים שלו למ"ד דאגוד כלי שמיה אגוד:

יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתא:    פי' וקאמר הא דר' ירמיה דאמרי' הואיל בכה"ג לדון מה שהוא שתי רשויות מן התורה כרשות אחת ובמקום אחת. איתיביה רבי בר שילא לרב פפא כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו לשמרו עד שיהא בין השמשות שהוא קונה עירוב ומיירי במוליכו ע"י שלי' דאי לא כיון שהוא עצמו הולך שם אין צריך עירוב פת דהא קא מערב ברגליו וכדפרש"י ז"ל.

נוטלו ובא לו:    פי' שאם יניחנו שם שמא יאבד למחר קודם בין השמשות ואין לו עירוב ליום השני ולפי' נוטלו ובא לו בי"ט ולמחר בשני מחשיך עליו כשמוליכו שם קודם בין השמשות עד שיעבור זמן בין השמשות שהוא כניסת שבת ואם ירצה אוכלו שם ובא לו:


דף לד עמוד אעריכה

ואמאי לימא כיון דאי בעי לאמטויי ממטי ליה אע"ג דלא אמטי לי' כמאן דאמטייה דמי:    פי' ולא צריך להוליכו מכיון שעשאה לשם עירוב ואמר בזה תהא שביתתי במקום פלו' נימא דהוי כמי שהוליכו דמה לי הואיל זה ומה לי הואיל דר' ירמיה וכתב רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי' למפרך מכל עושי עירובי תחומין דעלמא והא דמותבי' מיהא די"ט הסמוך לשבת משום דלא אשכחן מתני' דתני בה בהדיא דבעי' הולכת עירוב. אבל בתוס' פירשו דליכא לאקשויי מעירוב דעלמא שמניחו בע"ש דהתם ליכא הואיל דאנן בעי' שיהא יכול להוליכו בבין השמשות שקונה עירוב ובשבת לא מצי ממטי ליה ולא מבעיא כשהעירוב בביתו אלא אפי' הוציאו מבעוד יום לרשות הרבים אי אפשר להוליכו בבין השמשו' עד מקום העירוב בפחות פחות מד' אמות. ואפי' אליבא דר' שלא התיר ר' בבין השמשות שבות כזה וקושיין הכא היינו ממה שמוליכו בראשון שהוא ערב י"ט להחשיך עליו ואלו בי"ט יכול הוא להוליכו להם אפי' בי"ט עצמו. אבל ממוליכו בשני לא ק"ל דשבת הוא ואינו יכול להוליכו בראשון בבין השמשות. והא דפרקי' גזירה משום י"ט שחל להיות אחר שבת שאינו יכול להוליכו בראשון שהוא שבת: בדין הוא דיכלי למימר גזירה אטו עירובי שבת דעלמא אלא דניחא לן למימר הא דדמיא למשנתינו שהיא י"ט סמוך לשבת. אי נמי דהא איכא מילי טובא דלא גזרי י"ט אטו שבת ושפיר איכא למגזר י"ט הסמוך לשבת מלפניה אטו י"ט הסמוך לשבת שאחריה ע"כ תורף שטת התוס' והוא הנבון יותר ומיהו עדיין הדבר קשה מה ענין לדמות הולכת עירוב לאידך דר' ירמיה דאלו בדר' ירמי' העירוב מונח קרוב במקום השביתה ואי משום דאיכא חלוק רשויות שהוא ברשות הרבים דעירוב ברשות היחיד כדאי יש בהואיל דר' ירמי' לעשות הכל במקום אחד אבל בזה שהככר בכאן והעירוב קונה בסוף אלפים אמה היאך יהא כח בהואיל לעשות כאלו הככר במקו' השביתה לקנות לו שם שביתה: ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפי' דקושיין הכא מדקתני שצריך להוליכו בשני ואע"פ שכבר הוליכו שם בראשון והוקבע מקומו שם על דעת לקנות שם למחר שלא יהא צריך להוליכו בשני ונימא דכיון דמצי ממטי ליה למחר מבעוד יום דכמאן דאמטייה דמי: והשתא אצטרכי' לאותובי מיהא מתני' אלא מעירובי תחומין דעלמא ודמיא הואיל להואיל דר' ירמיה: פרקינן דאין הכי נמי וגזרת שבת של אחר י"ט אטו י"ט של אחר שבת דלא מצי לאמטוייה שם בשני להחשיך עליו וזה הפי' הוא הכון בעיני וגם בעיני הרב מורי ז"ל:

איתיביה נתכוון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בכותל:    פי' בכותל הסמוכה לרשות הרבים למטה מי' טפחים עירובו עירוב ויש שפירשו דאתיא אליבא דר' אפי' בחור שיש בו ד' דהוי כרמלית דבכרמלית לא גזרו בבין השמשות ואליבא דרבנן נמי אתיא כשהניחו בפני הכותל או בחור שאין בו ד' ולמ"ד חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו אתיא אפי' בתר שיש בו ד': אבל רש"י ז"ל פיר' דעל כרחין אתיא כר' דמשמע ליה דסתמא קתני למטה מעשרה עירובו עירוב אפי' בהניחו בחור שיש בו ד' טפחים ותדע דאי בפני הכותל או בחור שאין בו ד' טפחים למעלה אמאי אין עירובו עירוב הא מקום פטור הוא ובעי לאוקמא אליבא דהלכתא כסברא דרבא דאמר דחורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו.

למעל' מעשר' טפחים אין עירובו עירוב:    פי' ואתיא אליבא דרבא כשהניחו חוץ לד' אמות ממקו' שביתתו דאי לא כיון שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה כאלו הוא ועירובו במקום אחד ברשות היחיד וכן פרש"י ז"ל ואע"פ שהעירוב רחוק ממקום שביתתו ד' אמות קונה לו שביתה במקומו משום דאמרי' הואיל ואי נמי מייתי ליה בפחות מד' אמות או שיש מקום שביתתו עד הכותל שום דף וכיוצא בו שמצרף הכל ועושה אותו כמקום אחד וכפי מה שכתבנו לעיל במימרא דרבה:

נתכוון לשבות בראש המגדל או בראש השובך למעלה מעשר עירובו עירוב למטה מעשרה אין עירובו עירוב: רש"י ז"ל פירשה בשני פנים בפי' הראשון כתב דמיירי כשהניחו בבתים שיש במגדל או בשובך עצמו וקתני שאם הניחו בבית העליון שהיא למעלה מעשרה עירובו עירוב שאע"פ שאינו יכול לשוח מראש המגדל וליטול העירוב ולהגביהו למקום שביתתו דקא ממטי ליה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים וקי"ל דכה"ג מושיט הוא ואפי' למעל' מעשרה חייב מ"מ הרי יכול לירד מראש המגדל ולאוכלו במקום שהוא מונח שם וה"ל כאלו אכלו במקום שביתתי ממש דכל למעלה מעשרה עד לרקיע כוליה חשוב. אבל אם הניחו בבית שהוא למטה מעשרה דהויא כרמלית אין עירובו עירוב דהא ה"ל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דהא לא מצי למשקליה מההוא כרמלית ואיתויי לראש המגדל ששובת שם דא"כ הוה ממטי ליה דרך אויר רשות הרבים לרשו' היחיד פי' וכה"ג אע"ג דליכא אלא משום שבות כל היכא דלא נח ברשות הרבים מ"מ בשבות כזה שדומה וקרוב למלאכה של תורה לא התירו בבין השמשות אפי' אליבא דר' ואי נחית ואכיל ליה במקום העירוב למטה: קא נפק ליה ממקום שביתתו שהוא למעלה מעשרה ואנן בעי' סעודה הראויה לאכול במקום שביתתו ואמאי הכא נמי נימא דאפי' למטה מי' עירובו עירוב הואיל ויכול לנטות המגדל עד שיהא ראשו למטה מעשרה ושקיל ליה לעירוב ממקום שהוא מונח למטה מעשרה ומייתי ליה דרך אויר כרמלית ואכיל ליה במקום שביתתו דהא ליכא בנטילה זו אלא משום שבות ולא גזרו על השבות דהא מתנייתא על כרחין ר' היא מדקתני ריש' למטה מעשרה עירובו עירוב אלא ודאי ש"מ דלא אמרי' הואיל כזה וקשיא לר' ירמיה ופרקי' בהב"ע במגדל: מסומר שא"א לנטותו רבה אמר אפי' תימא במגדל שאינו מסומ' ובמגדל ארוך יותר מד' אמות עסקי' דאי מנטיליה עד דהוי ראשו למטה מי' טפחים נפקא ליה ראשו ממקום השביתה שהיה עומד בו ד' אמות וכי שקיל ליה לעירוב ואכיל ליה בראש המגדל כשהוא למטה מעשרה אשתכח דלא אכיל ליה במקום שקונה שביתה ע"כ תרף הפי' הראשון: ובודאי דהא דקאמ' מרן ז"ל דבשהניחו למעלה מעשרה לא מצי שקיל ליה מהתם ולהביאו לראש המגדל דה"ל מושיט זה אינו נכון דכה"ג לאו מושיט הוא כדכתיב לעיל ויכול ליה לפרש כל שהניחו למעלה מעשרה לפי' עירובו עירוב. מפני שכשם שיכול לירד למט' ולאכלו שם כדפרש"י ז"ל ה"ה שיכול ליטלו ולהעלותו למקום שביתתו דליכא בהא אלא משום שבות וכיון שהוא למעלה מעשר' שהוא מקום פטור יתיר ר' בשבות כזה:


ומיהו עדיין לפי' זה הא דפרקי' במגדל ארוך עסקי' דכי ממטי ליה למטה מעשרה מפיק ליה חוץ לד' אמו' מה בכך דהא בתר דממטי ליה לראש המגדל למטה מעשר' ושקיל ליה לעירוב ומנח לי' התם הככר ומגב' למגדל ומהדר ליה לדוכתי' ואכיל ליה לעירוב בראש המגדל במקום שקנה שביתה דכיון דלא נעקר המגדל ממקומו אגוד כלי שמיה אגוד ואין בהגבהה זו משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד. ועוד קשה על פי' זה דכיון דבסיפא דמתנייתא לא קתני אלא שנתכוון לשבות בראש המגדל שהניח את עירובו במגדל מכלל שלא נשתנה בסיפא אלא מקום השבית' אבל מקום הנחת העירוב בכותל הוא עומד דומי' דרישא:

ולפיכך הנכון יותר כפי' השני בפרש"י ז"ל דסיפא ה"ק שנתכוון לשבות בראש המגדל או בראש השובך והניחו עירובו. בכותל שהוא כנגד המגדל או השובך ואם הניחו בכותל למעלה מעשרה ואפילו בטפח עשירי שאינו מקום פטור עירובו עירוב דהא מצי שקיל ליה מן הכותל ולהביאו אצלו ואע"ג דה"ל מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבי' אין זה מושיט חדא שהוא מביא מרשות אחרת לרשותו עד דה"ל דרך רחב רשות הרבים והוה לו כעין שתי גזוזטראות שתי דיוטות ברשות הרבים שהמוציאו מזו לזו פטור כדאי' בפ' הזורק וכשהוא למטה מעשרה טפחי' אין עירובו עירוב ואפי' לר' דמיירי כשהניחו בטפח תשיעי בבית אחד מן המגדל שמשתמשי' בו רבים דה"ל רשות הרבי' וכי ממטי ליה לראש השובך ה"ל מרשו' הרבי' לרשות היחיד: ופרכי' דאסור דאם איתא דלר' ירמיה הכי נמי נימא דאי בעי ממטי לי' לראש השובך עד למטה מעשר' כנגד מקו' העירוב וה"ל ראש המגדל כרמלית וה"ל מביא מרשוי הרבים לכרמלית דליכא אלא משום שבות ואכיל ליה במקום שביתת דבמגדל ארוך יותר מד' אמות עסקי' דכי ממטי ליה למטה מעשרה לא מצי ממטי ליה בסמוך לכותל כי אין בין הכותל והמגדל ריוח ד' אמו' ויש לו להטותו אל הצד האחד ויהיה ממקום העירוב שבכותל עד ראש השובך יות' מד' אמות דאי מייתי ליה להתם ה"ל מעביר ד' אמות ברשות הרבים וא"ת יביאנו פחות מד' אמות דליכא אלא משום שבות י"ל דבשבות כזה לא התיר ר': ובכאן יצטרך רש"י ז"ל לחזור בו ממה שפי' למעלה דשרי לר' להביא בין השמשות פחות פחות מד' אמות ברשות הרבי':

ועדיין קשה לפי' זה דכיון דקתני התם למטה מעשרה טפחים לא משמע דמיירי בטפח תשיעי דווקא מדלא פריש לה תלמודא כדפי' לעיל גבי מתני' אבל י"ל דמיירי שהוא דף שהוא רחב ד' טפחים ואין בו אורך ג' טפחים יוצא מן הכותל דה"ל כאלו מונח בפני הכותל דהוה ליה רשות הרבים אי נמי שהניחו בחור שבכותל וכמ"ד דחורי רשות הרבים כרשו' הרבים דמו וכן פרשה הראב"ד ז"ל גרסת הספרים ואי דאיכא כותא ומותנא לתייה במותנא ופרקי' דליכא מותנא וכותא ופירשה רש"י ז"ל בפי' הראשון דה"ק למטה מעבר' למה אין עירובו עירוב שאם יש ארובה במגדל בפנים שעוברת ממקום ועד ראש השובך ויש חבל בידו יקשור החבל בעירוב ויביאנו אצלו דרך תוכו של מגדל דהא מכרמלית לרשו' היחיד הוא. ובפי' השני פי' שאם יש חלון במגדל כנגד מקו' שהעירוב שם ויש חבל בידו יקשור החבל בעירוב מבעוד יום ויכול להביאו אצלו דאע"ג דקא מייתי מרשות הרבים שהעירוב שם בטפח התשיעי לראש המגדל שהוא רשות היחיד אין זו מלאכה של תורה כיון שאגדו של חבל תמיד הוא בידו וכדתנן לקמן במכלתין גבי היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו אפי' בארץ עצמו גוללו אצלו דכיון דליכא אלא משום שבות שרי' לזה מפני בזיון כתבי הקדש דעלמא כל שאגודו בידו אינו אלא משום שבות: ולפי' הזה האחרון בכדי נקט כותא שהרי אין צריך שיהא חלון במגדל כנגד מקום העירוב דוק ותשכח: ויש גורסין ואי דאיכא לוכתא ומותנא:

ויש שפירשו כי הלכתא היא מזלג קטן נתון בראש החבל כדי לאחוז בו. ואחרים פירשו שהוא הגלגל ההולך ומתגלגל מעצמו ונקר' לוכתא מלשון הליכה: ומפני שהעמיד במגדל ארוך קא מקש' הכי דכיון שהוא ארוך כ"כ היאך הניחו שם אלא שקשרו בחבל ההו' ושלשלו למט' וכיון שכן הרי הוא יכול להביאו אצלו ע"י החבל ההו' ושלשל כיון שאגדו בידו ומפני כן לא הקשינן כן למעל' גבי כתבו באילן למעלה מעשרה טפחים: ופרקי' דליכא מותנ' כלומ' וקודם שעלה לראש השובך נתנו לעירוב בידו למט' מעשר' הכין פי' הראב"ד ז"ל וק"ל אליבא דרבא כיון שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות למה אין עירובו עירוב שהרי יש לו חוץ לראש המגדל ד' אמות ורשות היחיד כשם שעולה עד לרקיע הכי נמי נחית לתתא וה"ל היא ועירובו ברשות היחיד שהרי לפי הפי' השני שפרש"י ז"ל אין בין המגדל והכותל ד' אמות אבל לפי' רש"י ז"ל הראשון שפי' שם קשיא: וי"ל שלא אמר רבא שהנותן את עירובו יש לו ד' אמות אלא בששבת ברשות הרבים או בכרמלית שאין כל הרשות שלו אבל בששבת ברשות היחיד גמור' שהו' מקום מסויים שוב אין נותנין רשו' היחיד אחר של ד' אמות ואפי' נתכוון לשבות בטפח הסמוך לרשות הרבים. ואלא דנתכוון לשבות למעלה ברכות הרבים הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא פי' ולמה יהא עירובו עירוב. וא"ת ולישני ליה כגון ששבת תוך ד' אמות סמוך לשפת הבור והנותן את עירובו יש לו ד' אמות כדרבא. וי"ל דכיון דאוקמנא דיש דמהני' בנותן את עירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו משמע לן דסיפא בהכי מיירי נמי דניחא לן טפי לפרושי מתני' ואפילו בלאו מימרא דרבא ומיהו ההיא דרבא הלכה היא דליכא אמורא דפליג עליה וכלה שמעתין רהטא כוותיה:


דף לד עמוד בעריכה

נתנו בראש הקנ' ומיירי בשיש בראש הקנה ד' טפחים אליבא דר' יהודה דאמר דלמעלה מעשרה בעי' מקום ד' טפחים ומתני' אפי' בשקנה מונח ברשות הרבים דהא כיון שאינו רחב ד' טפחים למטה ואיכא בקיעת' גדיים לא הוי רשות היחיד לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר יהודה ואפשר דאפי' לר' יוסי נמי אי לא הדידן מחיצתא. גזרה שמא יקטום. פי' וכשקוטם מן המחובר הויא לה מלאכה דאורייתא משום קוצר והקטימה תועיל לקנה להצמיחה וכיון שכן אע"ג דהשתא לא מיכוין להכי והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כגון דעביד בארעא דיליה וא"ת ואמאי חיישי' בהא שמא יקטום טפי מאילן פרש"י ז"ל דאיירי דרכיכא טפי קא אתי להקטימא ואינו נכון דא"כ ה"ל דבר שאין מתכוין שהוא מותר דהא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא מן הסתם ועוד דבסמוך מוכח דטפי גזור רבנן בדבר שהוא קשה כעוזרין יותר מדבר שהוא רך ולקמן בפרק המוציא תפילין אשכחנא דמהלכין ע"ג עשבין ולא גזרו אלא באילן לא משו' שמא יקטום ולא משום פסיק רישא לפי' פירשו רבותי' גזרה שמא יקעום לדעת כדי שיהא נוח לו ליטלו שכן דרך לעשות בקנה וכשהוא בעוזרדין נוח לו ליקטם ולפי' גזרו בו וההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא פי' חבורה של בלי הבית החיל ועשו דוחק בעיר והיה המקום צר לתלמדים בעיר.

אמר להו רב נחמן פוקו כבשו כבשי באגמא:    פרש"י ז"ל לכו לאגם ותכופו הקנים זו על זו הרבה לעשותן כמין כסאות כדי שנשב עליהם ואף על גב דס"ל דמותר לישב עליהם ואין בזה משום משתמש באילן בין שאינם בעוזרדין בין כדמפ' בסמוך אין ראוי לתקן בהם ישיבה בשבת לכתחלה ובעו הכנה במעשה מבעוד יום ולא סגי להו במחשבה כיון שהן מחוברין אי נמי שהטעם כמו שפי' הראב"ד ז"ל כדי שתשבר עכשיו בחול הראוי' להשתבר דהוי פסיק רישיה ולא ימות והטעם הראשון יותר נכון:

איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי' לה רב עוקבא רב חמא לרב נחמן:    פי' משום דהוא שרי רב נחמן להשתמש לישב בהן למחר אותבוה ממתני' דאסר ליתן עירובו ובקנה שהוא מחובר מעיקרו כדקתני בזמן שהוא תלוש ינעוץ תלוש ונעוץ אין נעוץ שאינו תלוש לא. והיא נראה דרמי בר חמא לטעמיה דסביר ליה לעיל דטעמא דמתני' כדי שלא ישתמש במחובר וכרבנן דפליגי עליה דר' וע"כ לא שרי ר' אלא בבין השמשות לענין עירוב אבל להשתמש בהן ממש אסור אפי' בבין השמשות וכ"ש בשבת עצמה אבל לפום אוקמתא דרבינא דפריש טעמא דמתני' גזירה שמא יקטום משמע דלא קשיא ולא מידי דלעולם אימא לך מותר להשתמש בקנים כל היכא דליכא למיחש לשמא יקטום והני כיון דכבשינהו מבעוד יום תו ליכא למיחש לשמא יקטום אלא ודאי משום דרב חסדא אוקמא לרמי בר חמא דרבנן וקבלה מיניה אותיב מיניה לרב נחמן ורב עוקבא בר חמא נמי כאחוה ס"ל ובדין הוא דיכול רב נחמן לשנויי דמתני' ר' יהודה היא וגזירה שמא יקטום אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי לה דכשאינם קשים כעוזרדין לא גזרו חכמים וכדקאמר ומנא תימרא וכו' אבל י"ל דקושיין אפי' לאוקמתא דרבינא בהא משמע דלא פליגי רבנן בדין תשמיש דקנים ואלמודא לעיל להדיא קאמר דלא נאסור להשתמש בהן אלא דמר מוקים לה כרבנן ומר מוקים לה כר' ולא עוד אלא שלא גזרו חכמים שמא יקטום במידי דלא פסיק רישיה אלא באילן שאסרו להשתמש בו והכין משמע לקמן בפ' המוציא תפלין וזה הנכון:

כאן בעוזרדין כאן כשאינה עוזרדין:    פי' רש"י ז"ל כי לאחר שהוקשו הקנים כעצי עוזרדין אז גזרו עליהם חכמים כמו באילן אבל קודם שהוקשו אינם אלא כירק ולא גזרו חכמים להשתמש בירק וגם לא חששו בו שמא יקטום שלא גזרו ולא חששו לזה אלא באילן וכדאי' בפרק המוציא תפלין שלא היתה בעשרי' גזרת מחובר כלל וכדאסיקנ' השתא דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כלהו שרו. ולפי שטת רש"י ז"ל נראה דלענין כלאים בכרם ג"כ יש במין קנים אחד שני דינים דכל זמן שלא הוקשו דינם כירק ואחר שהוקשו דינם כאילן ובדין דהוה מצי תלמודא לפרוקי הכי גבי קנה אלא דקושטא דמילתא שני ליה דקנה לחוד וקנה לבנה לחוד. אבל יש שפירשו בעוזרדין ושאינה עוזרדין שני מיני קנים הם המין האחד הם לעולם רכים ודינם כירק והמין משניה' קשים בתוכם ונקראין קנים עוזרדין ודינם כאילן ואפי' קודם שהוקשו. ויש סיוע לפי' זה ממקצת ספרים שגורסין התם בשל עוזרדין ולהאי פירושא על כרחיה אצטריך תלמודא לשנויי גבי קנה דשני מינים הם ולא מצי לשנויי כאן קודם שהוקשו וכאן לאחר שהוקשו וזה דעת מקצת רבותי שיחיו:

מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו כו':    בתלמודא מפ' טעמא דר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ולישנא משמע דכל שאינו ידוע בודאי אינו עירוב ס"ל כר' מאיר וספק עירוב אינו כשר. והיינו דקתני כל שאינו ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו ודקדק הראב"ד ז"ל מהאי לישנא דדוקא שאינו ידוע לו שהמפתח במקומו אבל יש ידוע שהוא במקומו כי הוא יודע בודאי שהניחו במקום המשתמר אע"פ ששכח היכן הניחו הרי זה עירוב דעביד הוא דמדכר מקומו. הרי זה חמר גמל פי' דספק עירוב אינו כשר וכיון שהוא מסופק אם קנה שביתה במקום עירוב או בבני עירו אינו יכול לילך בשבת אלא באותן אלפי' אמה שיש מעירו על מקום עירובו ודומה למנהיג חמור לפניו וגמל לאחריו שיש לו להלך בין שניהם על כרחו לפי שהאמור אינו נוהג אלא מלאחריו והגמל אינו נוהג אלא לפניו. ושמעי' מהכא שהנותן עירובו במקום אחד אינו מתרוקן מזכות בני עירו על הספק ואם לא קנה לו עירוב במקומו הרי הוא כבני עירו דאי לא כל דס"ל דספק עירוב אינו כשר הול"ל שלא יזיז ממקומו שכבר אבד זכות בני עירו ולקמן במכילתין נברר בזה יותר בס"ד:

ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא:    פיר' דכיון שאבד המפתח ולא נמצא קודם בין השמשות הרי אינו יכול ליטול עירובו בבין השמשות שהרי אסור הוא לשבור הדלת בשבת ולקמן נפרש אמאי פשיט לתלמודא דאסור לשוברה ואע"ג דמשמע ליה דמיירי במגדל של עץ וכדמוכח ממאי דמשני ליה תלמודא דהכא במגדל של בנין עסקי'. רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתני' במגדל של בנין עסקי' ור' מאיר היא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל דתנן בית שהוא מלא פירות שהוא סתום ונפחת נוטל ממקום הפתח פי' אבל לא יפחות לכתחלה וא"ת כיון שאסור לפחות הוה ליה מוקצה מחמת איסור וכשנפחת מאליו למה נוטל. תירץ רש"י ז"ל במקומה במסכת י"ט דמתני' ר"ש היא דלית ליה מוקצה פי' לפי' ומיירי שהיתה הסתומה רעועה שמצפה עליה אימתי תפחת וכדאמרי' התם בסוכה רעועה עסקי' דהא מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אימת תכבה נרו. וא"ת אמאי לא מוכח מיהא מתני' בשמעת' קמייתא דביצה דבי"ט סתם לן תנא כר"ש תירץ רש"י ז"ל דניחא ליה טפי לאתויי ממתני' במחתכין את הדלועין ואת הנבילה דהוי איסור דאורייתא דהכא באוירא דלבני ליכא אלא אסורא דרבנן וה"ר יעקב האוכלוני ז"ל תירץ דליכא למימר דסתם לן כר"ש אלא היכא דהוה מצי למתני בהדיא ר"ש אומר והכא לא מצי למתני ר"ש אומר נוטל ממקום הפחת דדילמא ר"ש בהא כרבי מאיר ס"ל דפוחת לכתחלה:

באוירא דלבני:    פי' שאין כאן בנין גמור אלא לבנים סדורות זו על זו בלא טיט ואין כאן בנין וסתירה גמורה ומיהו מדרבנן דמיא לסתירה. ולפי' אסרו בשבת דחמיר טפי ובי"ט התירו מן הטעם שפרש"י ז"ל דלא ליתיה לאיתמעטי משמחת י"ט כי משלך נתנו לך. עשוה כמכשירין שא"א לעשות כן מבערב י"ט והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והעפר שהם מוקצים. והריב"א ז"ל היה מביא ראייה מכאן כי מותר לטלטל בי"ט מוקצה שהוא על אוכל נפש כדי ליקח האוכלי ואע"ג דבשבת לא שרי' אלא טלטול מן הצד בי"ט הקלו וראיה ממנהגינו שאנו מסקי' ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצ' ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש: ומסתברא דממתני' ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתני' מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפתוח אותה אין העפר והלבינה מוקצין ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי"ט אלא אם כן הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפי' בשבת כדאי' במס' שבת בכמה דוכתי. ולענין רישא דמתני' פי' רבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דליכא בהא משום איסור מוקצ' לגבי הפירות ואפי' לת"ק דכיון שהפירות בעצמן מכשרי' ואינם מחוסרים שום תיקון אלא שהכותל חוצץ בפניהם וכאבנא רביע עלייהו לא גזרו בהם משום מוקצה והרי זה כאלו היו רחוקים ממנו ונתקרבו ועדיפא הא מההיא דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ונקט מתוקן ודבר זה אינו מתחוור בעיני כל הצורך. הכא נמי בי"ט והא דלא שני ליה דהכא ואפי' בשבת וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. י"ל דמשמע לן דשבות כזה שדומה להתירא של בנין שהוא מלאכה גמורה לא התיר ר' כלל ויש מתרצים דטפי ניחא ליה לדחוקה לאוקומה בי"ט דוקא מלאוקומה אליבא דר' בלחוד ואינו מחוור כיון דרישא בהא ר' היא אי הכי היינו דקתני עלה וכו' פירש דבשלמא אי אמרת דמתני' בשבת מיירי איכא לאפלוגי בין עיר לשדה דבעיר מצי לאתוייה דרך גגות כר"ש מה שאין בשדה. אלא אי אמרת בי"ט מיירי אפי' בשדה יכול להביאה כיון שהוא לצורך וכו':


דף לה עמוד אעריכה

חסורי מחסרא וה"ק וכו':    פרש"י ז"ל כי ג' מחלוקות בדבר היכא שנמצא המפתח רחוק ממקום העירוב דלת"ק דמתני' ות"ק דברייתא עירובו ואפילו בשבת בין בעיר בין בשדה דר"ש דאמר דאפי' בשדה נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. ור' אלעזר דברייתא ס"ל דבעיר עירובו עירוב מפני שיכול להביא דרך גגות וחצירו' כר"ש אבל בשדה אין עירובו עירוב דלא שרי ליתנו לחבירו וחבירו לחבירו ור' אליעזר דברייתא ס"ל דבעיר עירובו עירוב דמתני' סבר שאפי' נמצא בעיר אין עירובו עירוב דלית ליה כר"ש אפי' בגגו' וחצרות והיינו דלא שרי אלא בשידוע שהמפתח במקומו. ומיהו אי בעי' למימר דמתני' בשדה מיירי הוו רבי אלעזר. דמתני' ור' אלעזר דברייתא בחדא שטתא ויפה כיון רבי' ז"ל ולעניין מפתח שאבד ולא נמצא משמע דליכא אלא תרתי פלוגתא דת"ק שרי לסגור הדלת בי"ט וכר' מאיר ור' אלעזר דמתני' ודברייתא אסרי כרבנן דהתם וכל מאי דאמרי' בשמעתין דנמצא בעיר שרי כר"ש מפני שיכול להביאו דרך גגות מיירי כששבת בתוכן המפתח בבין השמשות חוץ לבית דאי לא הא ס"ל לר"ש לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית:

בשדה אין עירובו עירוב כרבנן:    פי' דס"ל דאפי' ר"ש לא שרי שיהא נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אלא בתפלין דוקא כדאי' בפ' המוציא ומשום בזיון תפלין אבל בעלמא ואפי' במקום מצוה בעירוב לא וליכא למימר דמצי לאתוייה פחות פחות מד' אמות דהא כתיבנא לעיל דאפי' ר' לא התיר בבין השמשות שבות כזה והוי יודע דמאן דשרי הכא בשדה כר"ש שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו דוקא לענין המפתח אבל לענין העירוב בעצמו לא שרי' מהאי טעמא אם הניחו בבית הקברות או במקום שאינו יכול ליטלו ע"י עצמו ויכול ליטלו ע"י חביריו:

רבה ורב יוסף דאמרי תרויוהו במגדל של עץ:    פי' והוא מגדל גדול שמחזיק מ' סאה והיינו דמדמי לה לפלוגתא דגבי טומאה דמייריי על כרחין בשידה תיבה ומגדל שהם מחזיקי' מ' סאה מר סבר כלי הוה ואין בנין וסתירה בכלים פי' ולפי' עירובו עירוב שהרי יכול לסתור המגדל בידו ור' אליעזר סבר אהל הוא ויש בו משום סתירה:

ופלוגתא דהני תנאי דתנן שהזב על גבי שידה תיבה ומגדל טמאין:    פי' מדין הסיטו של זב ור' נחמיה ור"ש מטהרין. וא"כ היכי דמי אי כשאין מחזיקין מ' סאה מ"ט דמר אהל הוא. ואי בשמחזיקין מ' סאה מ"ט דמר כלי הוא תירצו בתוספו' לעול' בשמחזיקין מ' סאה וא"ה איכא פלוגתא כדאשכחן דפליגי ר' מאיר ור' יהודה התם בערבת העבדנים ד' ושל בעל הבית דחד מנייהו סבר שהיא כלי ואפי' מחזקת מ' סאה. ולמאי דקא סלקא דעתך השתא בחנם נקט הקיש דבמגע נמי משכחת פלוגתייהו אלא כיון דמיירי בזב נקט הסיטו שאין לו חבר בכל התורה עכ"ל. והנכון דאיברא דמיירי במחזיקין מ' סאה ואינהו גופייהו אינם מקבלים טומאה כלל לא של מגע ולא של הסט דבעי' דומיא דשק וכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל הסט דלהכי אפקיה רחמנא להסיט בלשון נגיעה כדכתי' וכל אשר יגע בו הזב והכא לענין כלים הנתונים בתוכם עסקי' לטמאם ע"י הסיטו של אלו מר סבר כלי הם ומר סבר אהל הם ופליגתא דערבת העבדנים דהתם הכי היא וכן פ' מקצת רבותי' בעלי התוספות ז"ל והא דקתני ר' נחמיה ור"ש מטהרין באלו משום דקתני התם ברישא מילי אחריני שמודו בהו כלהו:

אמר אביי וכללא הוא פי' וכי כלל פשוט היא בידך דדין הסט בכלי או אהל כלי דכל שהוא כלי טמא וכל שהוא אהל טהור והתניא אהל ונסוט טמא כלי ואינו נסוט טהור אלמא כלה מילתא בנסוט ואינה נסוט תליא פי' נסוט שנעקר ממקומו משהו: וקתני סיפא פי' בסיפא דמתני' קתני דמידו ר' נחמיה ור"ש שאם היו נסוטין בכאן טמאין זה הכלל נסוט מחמת כח שהקיש בהן טמאים נסוט מחמת רעדה שהקיש במקום אחר ומחמת הרעדה. ההיא נסוט ונעקר טהור אלמא בכחו ורעדה תליא מילתא וא"ת ולמה הוצרך אביי לאתויי מתנייתא ולאתויי סיפא דמתני' ולאפוקי מחמת רעדה שהיא טהור אבל כלי כשאינו נסוט כלל טהור אבל נסוט ואפי' מחמת רעדה טמא ואינה הפרש' לנסוט מחמת רעדה בין אהל לכלי ופליגי בנסוט מחמת רעדה טמא ואיכא הפרשה לנסוט מחמת רעדה בין אהל מר סבר אהל הוא ומר סבר כלי הוא. דאי ממתני' ה"א דהא דאמרי' דר' נחמיה שאם היו נסטין ממש מחמת כחו טמאין ואם מחמת רעדה טהורין היינו משום דסבי' להו דהני אהל נינהו הא אלו היו כלים אפי' מחמת רעדה היא טמאין ולהכי מטמא ת"ק משום דס"ל כלי הוא אבל השת' דאתנהו לתרוייהו למתני' ומתנייתא אי אפשר לרחוקינהו. ומתנייתא לפרושי מתני' אתא דכל דהסט טמא ואפי' אהל וכל כלי שאינו נסיט טהור ואפי' כלי וכלה פלוגתא תליא בנסוט מחמת רעדה כדמפרש ואזיל:

ברעדה מחמת כחו:    פי' שהקיש בהם בידו וכחי אבל לא נעקרו ממקומם לגמרי ואפי' משהו אלא שנתנדנדו מר סבר דנדנוד הסט הוא וטמא ומר סבר דלאו הסט הוא וטהורין של עץ מיירי במאי אוקמת פלוגתייהו. פרש"י ז"ל אי בכלים גדולים שמחזיקים מ' סאה מ"ט דרבנן דשרו דהא אהל הוא לכ"ע ואי בכלים קטנים מ"ט דר"א דאסר דהא כלי הוא לכ"ע והקשו בתוס' דמהיכן פשיט ליה כלי הא דאי מחזיקין מ' סאה הוה כלי לענין שבת לכ"ע הא פליגי ליה בהא מהא הכ' לפי' פר"י ז"ל דק"ק כיון דאוקמתא דידך דאמר' דפליגי במגדל גדול של עץ אם הוא אהל או כלי תלית ליה בפלוגתא דהקיש ע"ג הזב הא אידחי ליה דלאו בהא פליגי לא בעי' לאוקומי פלוגתא דהכא בהכי דמנא תיתי לן:

אביי ורבא תרוייהו הנה במנעול דקטיר במותנא ובעי סכינא למפסקי' רבנן סברי לה כמ"ד כלי ניטל אפי' שלא לצורך תשמישו הילכך עירובו עירוב דהא מצי למפסקיה בסכינא ור' אלעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו פרש"י ז"ל וסכינ' אינו עשוי לחתיכ' מותנא אלא לחתוך לחם וכיון שכן אינו יכול למפסק בה מותנא ולפי' אין עירובו עירוב: אבל ר"ת סובר דאפי' לר' נחמיה לא אמרי' שאין כלי ניטל אנא לצורך תשמישו חשיב והכא מיירי בשאבד הסכין ואין לו מרא וקרדום ולרבנן שרי למפסק בהו מותנא ולר' נחמיה אסור שאין זה דרך תשמישם וכבר פרשתי מחלוקת זו בפרק כל הכלים בס"ד. מ"מ לכלהו פירושי ר' אלעזר לרבנן סבור ליה שגזרו בבין השמשות בדבר שהו' משום בבות דהא איסור טלטול כלים אינו אלא מדרבנן ולא משמע דבשבות כזה לא יתיר ר' וא"ת ולת"ק היאך מות' לפסוק מותנא בסכינא דהא קי"ל בחותמות שבקרקע יתיר ומפקיע אבל לא חותך והני כחותמות שבקרקע חשיבי דהא לכ"ע לא שרי' לשבור המגדל דחשבי' ליה אהל וסכינא הוא דבעי' למפסקי' תירץ רש"י ז"ל דמ"מ אין בזה אלא איסור שבות ות"ק סבר לה כר' שלא גזרו בשבו' בין השמשות:

ויש מתרצים שלא אסרו חכמים אלא בחותמות שבקרק' ממש אבל בכלים אע"פ שהם גדולים שדינם כקרקע לגבי פתיח' דלתו' דינם ככלים קטנים. ואיכא למידק שמעתין דהא משמע דאביי ורבא במגדל של עץ מוקמי מתני' לא נדו מאוקמתא דרבא ורב יוסף דאי לא היה להו לפרושי וכיון דכן ואשכחן דאפי' ת"ק לא שרי אלא משום דמצי למפסקיה בסכינא מכלל דלכ"ע אסור לשבור אותו וא"כ סביר' להו דלכ"ע יש בנין וסתירה בכלים ותלמודא נמי משמע דהכי הוה פשיט לי מדקא מקשיה בהדי' לריש שמעתין ואמאי הוא במקו' אחד ועירובו במקום אחר וכדפרשי' לעיל: והא אמאי דהא ק"ל דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ותנן בפ' חבית שובר אדם את החבית כדי לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי וליכא מאן דפליג עליה דאלמא אין סתירה בכלים תירץ ריב"א ז"ל דהתם בכלים קטנים כגון חבית אבל בכלים גדולים שמחזיקים מ' סאה או יותר יש בהם בנין וסתירה כאהלי ור"י ז"ל תירץ דשניא ההי' דחבית דמיירי בשל מוצטקי כדאוקימ' במסכ' י"ט וכיון דכן הויא לה כמנורה של חוליו' ומטה של טרסיי' ותריסי חביות שאין בהם בנין וסתר' אבל במה שהוא כלי שלם כלומר שאינו של חוליות וחבורו חבור גמור כמסמרי' וכיוצא בו יש בו בנין וסתירה וכדאמרי' התם עול שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה מפני שחבירו חבור גמור ע"כ: ובודאי דמאי דאמר מר"ן ז"ל דבמה שהוא חבור גמור דינו כאהל להיות בו בנין וסתירה דין אמת הוא שאפי' במגבן הוה ס"ד התם לומר שיש בונה אלמל' דהוו אוכלין וכדפרישית בפ' הבונה אבל מה שכתב דמתני' דחבית מיירי בשל מוצטאקי זה אינו נכון דהא לרבי אליעזר הוא דאוקימנא הכי במסכת י"ט לתרוצי קושיין דפרכי' ליה מההיא מתני' דאלמלא לרבנן דפליגי עליה לא מיירי בהכי דאי לא הוה לן למימר כדפרכי' לרבי אליעזר ותסברא לרבנן מי ניחא אלא במוצטאקי הכא נמי במוצטאקי וגם פי' ריב"א ז"ל אינו נראה נכון דכל שהוא כלי של חוליות כגון תריסי חנויות אפי' הם כלים גדולים אין בהם בנין וסתירה לב"ה דקיימא לן כוותייהו. וכל שהן חבור גמור אפי' בכלים קטנים יש בהם בנין וסתירה דומיא דההיא דקופינא דמרא אבל הנכון בעיני דבחבית ליכא למימר סתירה דאורייתא דהא סתימה של חרש וסותר שלא ע"מ לבנות הוא ואי משום שבות דרבנן כיון דלעין יפה מיכוין ודומה למקלקל שרי בשלא נתכוון לעשות כלי ומיהו אכתי ק"ל לרבה ורב יוסף היכי ס"ד דפליגי ביש בנין וסתירה כיון שחבורם הוא חבור גמור. ואיפשר דאינהו הוא מוקמי לה בשל חוליות ואפ"ה ס"ל לרבי אלעזר דכיון דכלים גדולים הם יש בהם בנין וסתירה כנ"ל: וכן פירשתי לפני רבי' ז"ל:

אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד' אמות ויש מקשים כיון דנתגלגל בתוך ד' אמות קנה עירוב ובמקומו היא חוץ לד' אמות נמי יקנה דהא כי נפיק ומייתי ליה בפחות מד' אמות הא דמייתי ליה למקומו וליכא אלא איסור תחומין דרבנן ובשבות כזה לא גזרו בבין השמשו' כר' ולאו קושיא היא דאפי' תימא דמצי לאתויי כל שהוא לתחום ביתו קונ' צו עירוב אבל כל שהוא חוץ לתחו' ביתו שאינו יכול ללכת שם בהתר גמור אינו קונה לו עירוב. דבעי מרא וחציני פי' והויא מלאכה של תורה בבית משום בונה ובשדה משום חורש ואע"פ שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות היא כיון דעביד בארעא דידיה מלאכה דצריכה לגופא חשיבא: וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרא שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידיה מיירי פירשו רבותי:


דף לה עמוד בעריכה

ואפי' טבל ספק טבל במסכת פאה:    פי' והא עדיפא טפי מקמיית' דבהא איכא דררא דטביל' ובתרייתא עדיפ' מכלהו דררא דטבילה ואתרחק שם מקוה שנם ולא זו אף זו קתני והא דהדר תני בסיפ' גבי טומא' קלה דרבנן משו' כחו דר' יוסי דמטמ' בכלהו ואפי' בתרייתא:

שמקדרים בהרים:    פי' שאם יש הר אי גומא אין מודדין הכל גם אין מכניעין אותו בחבל למדוד מקצה אל קצה כאלו היה ארץ חלקה אלא משערין בחבל שם ד' אמות והעליון נותן ראש החבל כנגד רגלו והתחתון נותן ראש החבל השני כנגד לבו כדי שיהא החבל הולך ביושר כדרך המודדין ונמצאו משתכרין בכל חבל וחבל כשיעור תוספות האלכסון שיש אם היה החבל נתון מרגלו של תחתון לרגלו של עליון: ולשון מקדרין יש שפירשו כמו נוקבין כלומר שדנין כאלו ההר נקוב במקו' רגלו העליון והוא נכנס בהר דרך הנקב עד לבין החבל ההולך מלבו עד כנגד לבו של עליון כדרך המודדין והרבה יש בתלמוד לשון קדירה שהוא לשון נקב ומקצת הגאונים ז"ל פי' שהוא לשון שיעור ממוצע הבא מאומד מלשון קודר אדם קב או קביים ודומה ללשון הערבי:

ולא בערי מקלט:    פי' כשמודדין תחומא דקי"ל כשם שהעיר קולטות כך תחומא קולט: דתנן נגע באחד בלילה וכו' ר' מאיר מטהר ובתוספתא מפרש דברשות הרבי' מיירי דאנו ברשות היחיד מודה ר' מאיר דטמא דגמרי' מסוטה ורבנן נמי לא מטמו אלא בשלא ראוהו חי מבערב אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמי' ליה אחזקתיה וכדאי' בתוספתא מודים חכמים כשראוהו חי מבערב אבל בשלא ראוהו חי מוקמי' ליה בחזקתיה דהשתא שכל הטומאות בשעת מציאתן ובמקום מציאתן ובמסכ' נדה בפ"ק מפורש יפה: והקשו בתוספ' ומאי קושיא מדרבי מאיר אדרבי מאיר דשאני התם גבי טומאה דאיכא סיוע חזקה דגברא דקאי בחזק' טהור מה שאין כן בזו דגברא קאי בחזקת ביתו ועירו ובחזקת שלא עירב: ותרצו דקס"ד דכיון דודאי עירב ואין הספק אלא אם נטמא העירוב הא נפק גברא מחוק' בית זה ואי משום ספק העירוב אוקמיה בחזקתיה דהוה בחזק' טהור: משנתינו שה' עלי' שרץ כל בין השמשו': פרש"י ז"ל שרץ מת דודאי איטמי מבעוד יום והיינו דפרכי' א"ה בהא לימא רבי יהודה ספק עירוב והא וודאי מיטמי: ומיהו ק"ל דס"ד כרבי ירמיה לוקמה בהא וי"ל דהיינו נמי דמתרץ תלמודא דמשנתינו בשתי כתי עדים: ורבי ירמיה ה"ק דמשום הכי פוסל רבי ירמיה: שמשנתינו מפני שיש שם כת אחת אומרת שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואע"פ שיש כת אחרת שמכחשת אותה ס"ל לרבי מאיר דעל כת האומרת נטמאת סמכי' דכל תרי ותרי דאורייתא ספיקא דאורייתא הוא ולא מוקמי' מלתא בחזקתא אבל רבי יוסי סובר בכל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. ומוקמי' מילתא בחזקתה ואפי' באיסורין דאורייתא והא פלוגתא היא כדפרי' בקדושין ויבמו' בס"ד. אבל במתני' דנגע בלילה דליכא כת שמעידה כנגד החזקה אוקמי' אחזקה דקאי בחזק טהור:



דף לו עמוד אעריכה

רבא אמר התם תרי חזקי לקונא הכא חזק לקולא:    פי' דגבי נגע. באחד בלילה איכא תרי חזקה לקולא חזקת נגע וחזק' מת דקאי מעיקרא בחזקת חי דהא ודאי חי הוה אבל במשנתינו ליכא אלא חדא חזקה לקולא דקאי עירוב בחזקת טהור פרש"י ז"ל וכיון דכן התם גבי מת אפי' בשתי כתי עדים אלימי תרי חזקי לאפוקי מידי כת האומרת שהיה מת ולא אמרינן בהא תרי ותרי ספיקא דאורייתא אבל כמשנתינו דליכא אלא חדא חזקה לקולא לא אלימא ההיא חזקה לאפוקי מידי כת האומרת שנטמאת וכל. תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. ותימא מי הזקיקו לרש"י ז"ל לפ' דברי רבא בדאיכא הכא' והתם שתי כתי עדים: תירצו בתוס' דס"ל לרש"י דכל היכא דליכא עדים הא וודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוה קאי בחזקת ביתיה וכדהוה ס"ד בסבר' דמקשה מעיקרא וכדפרש"י ז"ל לעיל אבל כשיש כת שמעידה כנגד' לא משגחי' בתר חדא חזקה דלקולא. והר"ם בר שניאור ז"ל נתן. טעם לדבר למה אלימא חזקת העירוב שבכל מקום אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרי' העמד אדם על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרו' על חזקתן ואני פירשנו במס' נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקת טהרות משום דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקה מינייהו וכדאמרי' גבי שליא בבית:

שבת נמי יש לה עיקר דאורייתא:    פרש"י ז"ל כרבו עקיבא דאמר תחומין דאורייתא וק"ל מנא ליה דרבי יוסי כרבי עקיבא ס"ל ודלא כרבנן. וי"ל דס"ד דכיון דאוקימנא לרבי מאיר כרבי עקיבא ה"ה נמי לרבי יוסי דאי בתחומין פליגי לפלוגי בעלמא. ופרקי' דודאי רבי יוסי תחומין דרבנן ס"ל ויש ללמוד מכאן דמ"ד תחומין דרבנן אין להם שום עיקר מן התורה ואפי' ביותר משנים עשר מיל כדברי הירוש' דאי יש להם עיקר מן התורה הדרא קושיין דר' יוסי אדר' יוסי אבל הראב"ד ז"ל תירץ דלא דמי שבת לטומאה דהני טמאו' דוקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכל ראשון והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין משום טומאה דאורייתא גזרו עליהם כדאי' בפ"ק דשבת דדילמא אכיל אוכלין טמאין אלו ושדי' משקין דתרומה לתוך פיו וכן בכלם לפי' עשאם רבי יוסי כשל תורה ממש אבל תחומי אלפים אמה לא גזרו בהם משום תחומין די"ב מיל דהא רחוקים הם זה מזה אלא דרבנן אסמכינהו לגמרי אתחומי ערי הלויים ואסמכינהו אג"ש כדאי' לקמן בפרק מי שהוציאו והילכך גזרה דרבנן גרידא חשיבא לקולא. ול"נ דכי פרכינן שבת נמי יש לה עיקר מן התורה בתחומי שנים עשר מיל ופרקי' דקסבר רבי יוסי תחומין דרבנן לגמרי ואפילו של שנים עשר מיל התם היינו טעמא דרבי יוסי קסבר העמד טמא על חזקתו פי' אבל במשנתינו העמד עירוב על חזקתו דקאי בחזקת טהור ובתר חזק' העירוב אית לן למיזל דעלה אתיא למידן ולא בתר חזק' גברא והיינו דפרכי' דא"כ התם נמי אדרבה העמד מקוה על חזקתו בחזקת שלם כי עכשיו עליו נולד לנו הספק והוא האחרון ופרקינן דמתני' במקוה שלא נמדד. פרש"י ז"ל שלא נמדדה. מתחלה ולא עמדה בחזקת כשרות ולי נראה פי' במקוה שלא נמדד מזמן מרובה דחסר ואתאי כדאמרי' בפ"ק דנדה.

אימא ספק נדמעו:    פי' דקאי עירוב מעיקרא בחזקת חולין ואיכא חזקת דכשרו' וא"ת וכי נדמעו ודאי מאי הוי דהא קי"ל דמערבין לישראל בתחומא. תירץ רש"י ז"ל דהא הא מתנייתא סומכוס היא דסבי' ליה שאין מערבין אי נמי דהכא שנדמעו בטבל קאמר וקי"ל שאין מערבין בטבל ואע"ג דלא אמרי' לשון דמוע אלא בטומאה הכא לא דייקי' בלישנא ובתוס' פירשו שנדמעו בתרומ' טמאה דאפי' לכהן לא חזי':

אחת טמאה ואחת טהורה:    פי' ואינו ניכר איזו היא טמאה ואיזו היא טהורה. אמר עירבו לי בה פי' שיערבו בטהורה שבהן בכל מקום שיהיה ויניחו שתיהן לעירוב ונקט האי לישנא מפני שרוב המערבין בפת עושין ע"י שליח שאלו ע"י עצמן ברגליהם מערבין ומחשיכין שם תיבעי לרבי מאיר תבעי לר' יוסי פי' אע"פ שאין הספק הזה דומה לספק עירוב שנחלקו בו רבי מאיר ורבי יוסי מ"מ כיון דאינהו איירי בשום ספק עירוב ומר מקל בעירוב ומר מחמיר דבעירוב תלי בעייה בדידהו:

בעי' סעודה הראויה מבעוד יום וליכא:    פי' דכיון דטהורה לא יביאה ואפי' למי שמערבין לו הא לא מצי אכיל עירובו והא דנקט מבעוד יום קושטא דמלתא נקט ולמפלג אפי' כשנתברר ספיקא בבין השמשות. ומ"ש פי' דהא בין בהא בין בהא לא הויא חולין כל בין השמשות הוא מן היום וסיפא הוא משל מחר. והקשו בתוספת היכי קאמר מ"ש דהא ודאי שנא דאשכחן ליה לרבא בסמוך דקאמר זאת אומרת סוף היום קונה עירוב וא"כ היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב דהא בסוף היום הקדש היה ואין מערבין בהקדשות. ותרצו דמ"ד סוף היום קונה עירוב אינו אלא להחמיר דבעי' נמי סוף היום אבל ה"ה שלא יהא עירוב דכשאומר היום חול אין לנו תחלת היום בחולין וכשאומר היום קדש אין לנו סוף היום בחולין. ור"י ז"ל תירץ דהא דאמר רבא בסמוך זאת אומר' סוף היום קנה עירוב אליבא דההוא תנא קאמר אבל לדידיה ס"ל תחלת היום קונה עירוב דהא אשכחן ליה דפסק במסכת י"ט הלכה כרב דאמר נולדה בזה אסור' וטעמיה דרב משום הכנה דהא ס"ל דשתי קדושות הם פסק לקמן הלכה כד' זקנים דאמרי שתי קדושות הם:

וכל מאן דאית ליה הכנה דרבה אית ליה תחלת היום קונה עירוב כדאי' לקמן בפרקין. וא"ת מ"מ לא הוה ליה למימר. ומ"ש אלא דלימא דאדרבא איפכא מסתברא. י"ל דה"ק בשלמא היום קדש ולמחר חול לאקשיא לי למה אין עירובו עירוב. דאע"ג דסבי' לן דתחלת היום קונה עירוב אפשר דסבירא לן דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום אבל היום חול ולמחר קדש למה עירובו עירוב דהא תחלת היום קונה עירוב וא"כ בין בזו ובין בזו היה לך לומר שאין עירובו ערוב. ומ"ש וא"ת כיון דרבא הוה סבר דתחלת היום קונה עירוב ובעינן סעודה הראויה מבעוד יום מה הוצרך לזה כלום מרב נחמן רבו דהא מסתמא להכי אמר ליה ומ"ש משום דאיהו מרביה קבלה דתחלת היום קונה עירוב וי"ל דבעי למילף מרב נחמן רביה אי אית ליה בהני בעיי' שום טעמא אחרינא שיהא כדברי הכל ולהוציא זה מלבו בעה מיניה וא"ל נמי ומאי שנא. ורב נחמן א"ל דודאי שנא ושנא דהיום חול ולמחר קדש מספקא לא נחתה לה קדושה ולפי' אפי' למ"ד דתחלת היום קונה עירובו עירוב היום קדש ולמחר חול קדושה מספקא לא פקעה ולפיכך אין עירובו עירוב ואפי' למ"ד סוף היום קונה עירובו וס"ל נמי דלא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כנ"ל:

והא דאמרי' ולמחר חול:    פרש"י ז"ל למחר יהיה מחולל על מעות שיש לי בביתי ולא דק דהא קי"ל במסכת נדרים גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי. הילכך בלא שום חלול יהא למחר חול כיון שהתנה. לגין טבול יום פי' לגין שהיה טמא והוא טבול יום ואינו פוסל במעשר אלא בתרומה שמלאהו מן החבית מעשר טבל. פי' שמלאהו מן החבית שהיה לו ממעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר. ואמר הרי לגין זה תרומת מעשר על שאר החבית לכשתחשך דבריו קיימין. ולכשתחשך יהא מה שבלגין תרומת מעשר והשאר חולין ואם אמר ערבו לי בו לא אמר כלום:

אמר רבא זאת אומר' סוף היום קונה עירוב דאי ס"ד תחלת היום קונה עירוב אמאי לא אמר כלום:    פירש דבשלמא א"א סוף היום ק"ע לפי' לא אמר כלום דסוף היום היינו דתחלת בין השמשות ועד תחלת היום שהוא סוף בן השמשות לא הוה חשכה ולא נעשה תרומה ועדיין בסוף היום טבל הוא ואין מערבין במעשר הטבול לתרומה ולא עוד אלא דאפי' תימא דבתחלת בין השמשות נעשה תרומה מ"מ לא נטהר הלגין עד סוף בין השמשות והויא לה תרומה טמאה אבל אי אמרת דבתחלת היום קונה עירוב למה לא אמר כלום דהא בסוף בין השמשות כבר הוכנה וכבר נטהר הלגין ג"כ ותרומה טהורה היא שמערבין בה לכהן אפי' לסומכוס ולרבנן אפילו לישראל. והקשו בתוס' ודילמא לעולם אימא לך תחלת היום ק"ע. וא"ה לא אמר כלום דמספקא לא נחתא ליה ללגין קדושה תרומה ועד שיעבור כל בין השמשות עומדת בטבילה ואין מערבין בטבל. כדאמר רב נחמן לעיל ותירצו דשאני הכא דטבל איסורו מעצמו ואיהו בעי לתקוניה ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תקוניה ממהר ומתקן מה שאין כן בהקדש דמדעתיה מקדיש לה ולא ניח' ליה דתיחות ליה קדושה מספק וכי אמר היום קדש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושיה מספק. ואי נמי דהתם כיון דמצי למימר מעתה קדש אי נמי מכשתחשך קדש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור אבל מכאן מפני שקודם לא היה יכול להקדישו כדי שלא תטמא התרומה ע"י הלגין לפי' אמר כשתחשך ודעתו לומ' כי מיד שיטהר הלגין ולא יפסול בתרומה שיהא נעשה תרומה דהיינו בסוף בה"ש:



דף לו עמוד בעריכה

קשיא עובדי כוכבים ומזלות אעובדי כוכבים ומזלות וקשיא חכם אחכם:    פי' קשיא צורת לשון המשנה לצורת לשון הברייתא דאלו בעיקר דינא הכל יוצא לדרך אחד. הא במותיב פרקי' פי' הרב הדורש לרבים הא במקרי שמע פי' המלמד מקרא לתנוקות פי' מתני' במותיב פרקי' דמסתמא מערב לצאת לקראתו ומתניתא דרבי יצחק במקרי את שמע דאינו עושה עירוב ללכת אליו. וא"ת ומה ענין לי לברוח מפני מקרי את שמע פרש"י ז"ל דמיירי כשבא במותיב פרקי למזרח פי' וקאמר אם בא חכם המקרי שמע למזרח עירובו למזרח שיש שם מותיב פרקי ויודע היה שלא יבא המותיב פרקי מן הרוח שיבא המקרי את שמע וא"ת למה תלה הליכתו למותיב פרקי בביאתו של מקרי שמע. י"ל דמיירי כי ידע שתבא לו בתחלה שמועת ביאתו של מקרי שמע שהיה דרכו למהר לבא קודם בכל אבל יש שפירש בע"א ונקטה תנא בהאי צורתא לאשמעינן דעדיפא ליה לאינש למיזל לגבי מותיב פרקי מלמיזל לגבי מקרי שמע ואע"ג דהא ודאי והא ספ':

שם אמר רבא ליתא למתני' מקמי איו וכו' כבר פירשתי במסכת גיטין ובמקומות אחרים דיני ברירה והארכתי בה הרבה בס"ד. וכללא דנקטי' מינה שאין דין ברירה אלא בדבר שהוא תליו וראוי לחול ולהתברר על אחד משני דברים או על זה או על זה ועומד להתברר בסוף אבל עכשיו לא נתברר ולכשיתברר יש לנו צורך לדון אותו בירור למפרע כאלו נתברר מעכשיו וכדאמרינן התם דכולי שמעתין גבי עירוב שמתברר קודם העירוב למחר וצריך לדון בו למפרע כאלו נתברר היום בבין השמשות אבל כל שאין צריך להתברר למפרע אין כאן דין ברירה גם כל שאין ספיקו מתברר בסוף בא' משני דברים אלא שהוא מוטל על דבר א' לבדו אלא שהוא ספק אם יהיה לי או לא יהיה אין כאן דין ברירה. מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין בריר' מזרח ומערב נמי אין ברירה בהכא פי' כי כשאמר למזרח או למערב נמי דעתו שיחול על א' מכם ולמחר יתברר לאיזה רוח יבא החכם ואנו צריכין לדון כאלו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות וא"ת וכיון שעל חכם א' הוא מתנה אין כאן ברירה שהרי אם החכם הוא לצד מזרח על כרחין לא יבא לצד מערב וכן בהפך מעתה אין כאן אלא ספק ידיעה שאין אנו יודעין לאיזה רוח עומד אבל הדבר מבורר הוא בעצמו לאיזה רוח יבא ולהכי אתי למחר אין כאן אלא גלוי מלתא בעלמא: ותרצו שם בתוספות דהב"ע שאותו החכם עומד לצפון עירו של זה המערב ואפשר לו לבא לכאן בין למערב בין למזרח כגון זה   אמר רבי יוחנן וכבר בא חכם פי' כי בין השמשות כבר בא חכם לאותו צד יהיה הדבר מבורר בעצמו בשעת קניית העירוב ובברור חל העירוב לאלתר לאותו צד אלא שזה לא היה יודע ועל כי האי גוונא ליכא למימר ברירה וביאתו של מחר גלוי מילתא בעלמא הוא וא"ת ולמה ליה לאוקמה בשכבר בא חכם לוקמה כשלא בא חכם כבר מיירי כשהחכם א"א לו לבא משתי הרוחות אלא או למזרח דוקא או למערב וי"ל דאריך דנקט עדיפ' לי' כי אעפ"כ שלדעתו של מערב היה הדבר לדון ברירה שהיה סבור שהיה אפשר לו לישא בין למזרח בין למערב כיון דבקושט' דמילתא ליכא ברירה שכבר בא חכם לא גזרינן בא אטו לא בא כנ"ל.

לא ס"ד דאשמעי' ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין מבין העובדי כוכבים וכו':    כבר פירשתיה בכמה מקומות בס"ד וא"ת וכיון דמיהא מתני' הוא דמוכרח דליתיה למתני' דהכא אמאי נקטה למתנייתא דאיו ליתא למתני' מקמיה הא דתנן הלוקח יין וכו' וי"ל דאגב ארחיה בעי ולא שמעי' דההיא מתניתא דאיו מתרצא היא ועיקר ואע"ג דפליגא אמתני' כנ"ל ויש מתרצים דאי לאו מתנייתא דאיו הא דמתני לא פליגי ובדאורייתא איו ברירה לר' יהוד' ובדרבנן יש ברירה אבל השתא דאשכחן תנא דתני דלרבי יהודה אפי' בעירוב אין ברירה ואשכחן ליה בהדיא למתני' דהלוקח שאין לו ברירה הכי ניחא לן טפי דלא לשבושא למתניתא דאיו ולמימר דלא הוה פליג אמתני' דהכא אי לאו דקים ליה דלרבי יהודה כי היכי דבדאורייתא אין ברירה ה"ה בדרבנן ותנא דמתני' דהכא ס"ל דלרבי יהודה יש ברירה בין בדאורייתא בין בדרבנן ותסבריה דרב יוסף דלקמן:


דף לז עמוד אעריכה

זווי זוזי קתני:    פי' אבל אין ס"ל דלאו זוגי זוגי נינהו: שתי נשים שלקחו קיניהם בעירוב וכו' פי' וקי"ל ודאי דקן סתמא כהן רשאי איזו פרידה תהא עולה אי חטאת אבל אין לו רשות לפ' בשני קנין סתומי' לשני בעלים אי זה קן מהם יהא לרחל ואיז' מהם יהא ללאה אלא א"כ נתנו לו רשות וכדין ברירה כיון דקתני הכא דסבר רבי יוסי היו קנ ה' של רחל ושל לאה מעורבין שלא נתפרשו מעול' איזה של לאה ואיזה של רחל שהכהן יכול לברר איזה מהם ללאה ואיזה מהם לרחל א"כ ס"ל לר' יוסף שיש ברירה דאמר' כי כשבררם הכהן הוברר הדבר למפרע שעל מנת כן לקחום מתחלה שיהא קן זה של לאה וקן זה של רחל דאי לא דילמא איפכא הוה מעקרא ונמצא הכהן מקריב קרבן של זו לזו ואיכא שינוי בעלים וכל הזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים אם חטאת היא פסולה ואם עולה כשרה ולא עלתה לשם חובה כדאי' בפ"ק דזבחים ופרקי' הב"ע כשהתנו פירש"י ז"ל שהתנו הנשים ביניהם שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה. והקשו בתוספות דכי התנו ומאי הוי אם רוצה לומר שהתנו שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה מתחלתו הלקיחה ולא יחול בו זכות לחברתה א"כ היינו ברירה ואם ר"ל שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה כי חברתה נותנת לה זכות שהיה לה בקן ההוא בשעת הקרבה א"כ הוה ליה כאלו נשתתפה עמה באותו קרבן וקי"ל שאין אדם מוכר עולתו ולא חטאתו לפי' פר"י ז"ל דהא דקתני שנתערבו קניהם לא שנתערבו גופן של קנים שלקחום בעירוב אלא שנתערבו המעות ובשעת המקח לקחו כל אחת מהם שלה והתנו הנשים ואמרה כל אח' מהן קדושת מעותי בכל מקום שהן תהא חלה על שתי פרוטות אלו ושוב לא נתערבו או שנתנו מעותיהן לכהן מעורבין והתנה הכהן כן בשעת מקח על כן קל וקן בפני עצמו על זה יתחללו מעותיה של לאה ועל זה יתחלנו מעותיה של רחל ובהא לא שייך דין ברירה כלל והא דקתני לאיזה שירצה כהן יקריב עולה לפי שבשע' המקח אע"פ שנתבררו הקינים לא נתפרש וכ"א מהן איזה יהא עולה ואיזה יהא חטאת וקמ"ל שהכהן מפרישה בשעת הקרבה וכי תימא כיון שהתנו פשיטא דה"ק תלמודא דקמ"ל דלא גזרי' התנו אטו לא התנו וקמ"ל כדרב חסדיא כדקא מפרש ואזיל:

ויש שפי' שהב' שהתנו שהן לקחו קניהן בעירוב ממש אבל התנו ביניהם מתחלה שלא תזכה אחת מהן בשום קן בעולם עד שיברר אותם הכהן ומשעה שיברר אותם הכהן ואילך תחול זכותם באותו קן שבררם הכהן קודם הקרבה תברר קנה של כל אחת ומאות' שעה ואילך זכתה בקן שלה וכן כשנתנו דמי קניהם מעורבין לכהן התנו שאותן הקן שיברר הכהן לאחת מהם בשעת המקח יהא שלה ויהא שלוחם לברר חלק כל אחת מהן דהשתא מתחלה זכייתן בקניהן הנברר קן כל אחת מהן ואין כאן ברירה וקמ"ל דלא גזרי' התנו אטו לא התנו וזה יותר נכן בלישנא דמתני' דקתני שלקחו קניהן בעירוב ואתי שפיר טפי לישנא דהתנו. וקרוב לזה פי' הר"א ז"ל וקמ"ל כדרב חסדא והקשו בתוספו' מנא לן דאשמועינן הני תרתי דלא גזרינן התנו ואידך דרב חסדא דהא ודאי כחדא מיניהו אשמועי' טובא: ותירצו דאי לא אשמעי' דלא גזרי' התנו אטו לא התנו בלחוד אתי לתני הכי שתי נשי' שלקחו קניהן בעירוב או שנתנו דמ' קניהן לכהן פטירו' למה לי למתני לאיזה מהם שירצה כהן יקריב עולה אלא ודאי לאשמועי' כדרב חסדא ואי לאשמעי' דרב חסדא בלחוד אתא אמאי נקטה בשתי נשים לתני אשה אחת שנתנה קן סתומה שלה לכהן איזה מהן שירצה כהן וכו' ולהכי נקט שתי נשים לאשמעי' דאע"ג דאיכא עירוב לא גזרי' התנו אטו לא התנו: וק"ל הכי אשמעי' כדרב חסדא דהא אין עיקר חדושו של רב חסדא שהכהן רשאי קן סתומה אלא שאין בעלים יכולים לפרש אותה אחר שעת לקיחה שהכתוב תלה הדבר בלקיחת בעלים כדכתיב ולקחת שתי תורים וגומר או בעשיית כהן כדכתיב ועשה הכהן אחד עולה ואחד חטאת ולישנא דרב חסדא הכי דייק דקאמר אין הקנים מתפרשו' אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן וי"ל דמתני' נמי הא קמ"ל דכיון שלא נתפרש הקן בשעת המקח אזה יהא עולה ואיזה יהא חטאת שוב אין לו פי' ע"י בעלים ואע"פ שפירשו אותו אחרי כן הרשו' ביד כהן לשנות ולהקריב איזה שירצה עולה או חטאת:



דף לז עמוד בעריכה

עם הארץ שאמר לחבר וכו':    פירש שהחבר היה הולך ליקח גלוסקא מן השוק ומצאו עם הארץ וא"ל שיקח אחרת לעצמו והלך חבר ולקח שתי ככרות סתם אחת לו ואחת לעם הארץ ולא ניכר בשעת המקח איזו מהן שלו ואיזו לעם הארץ ואח"כ נתן אחד מהן לעם הארץ וקי"ל שאסור לחבר למכור לעם הארץ משלו שום דבר שאינו מעושר ודאי:

גרסת רוב הספרים שלנו יהיה בפירש"י ז"ל נותן לו ואינו צריך לעשר: פי' נותן החבר לעם הארץ אחת מהן ואינו חייב לעשר והיינו מדין ברירה דאמרינן שזו היה של עם הארץ מתחלת המקח ואין החבר הזה מוכר לו כלום וחכמים אומרים לא יתן עד שיעשר דסברי רבנן דאין ברירה ואין החבר מוכר לו זכו' שיש לו באותו דבר ויש גורסין אוכל ואינו צריך לעשר וזו גרסת ר"ח ז"ל ומפרשי' לה כי החבר הזה הפריש משלו על הככר שלו בכל מקום בעיר שהיו מעורבות ואח"כ נתן נכרו לעם הארץ וקתני שהחבר אוכלת הנשארת לו ואינו צריך לעשר פעם אחרת דיש ברירה והוברר הדבר למפרע שזו היתה שלו וכבר נתקנה ותכמים אומרים אינו אוכל עד שיעשר פעם אחרת דסבי' להו דאין ברירה: ואינו נכון דכיון דסבי' להו לרבנן דאין ברירה כשם שאסרו על החבר שלא יאכל עד שיעשר היאך לא אסרו עליו שלא יתן לעם הארץ עד שיעשר כדי שלא ימכר לעם הארץ דבר שאינו מעושר ועוד דהא במתניתא לא קתני שכבר עשר החבר והיכי תני אכל ואינו צריך לעשר אי נמי לא יאכל עד שיעשר אלא ודאי הגרסא הראשונה היא הנכונה והא דפרכי' מהאי דרבי יוסי לאידך דרבי יוסי דהלוקח יין משום דסבי' לן דמאן דלית ליה ברירה בדאורייתא ה"ה בדרבנן דהא הכא דרבנן הוא:

רבי יוסי אומר חולל:    פי' חולל מעכשיו קודם שתעלה הסלע מן הכיס כשתעלה והיינו דאיכא דין ברירה והא דלא מקשי' הכא בשמעתי' לרבי יהודה או לר' יוסי מההיא דהאומר הרי זה גטיך אם מתי דשמעי' מינה בפ' כל הגט דרבי יוסי ור' יהודה לית להו ברירה: י"ל דסוגיין דהכא סביר להו דהתם כיון דאשה אחת היא לא שייך בה דין ברירה לפי שאין שעת חלות הגט מבוררת מעכשיו והתם פרישנא לה בס"ד: ומאי תעלה פי' דכיון שאין אחרת בכיס הא בעודה בתוך הכיס יכול לחלל עליה לגמרי ופרקינן איידי דתנ' וכו' ואשמעי' בהך סיפא דלא גזרינן היכא דליכא אלא חדא אטו היכ' דאיכא תרתי: מאן האי תנא פי' מאן האי תנא מתניתא דבעי' למתני השתא דס"ל דבדרבנן נמי אין ברירה דתניא וכו' ואשתיק רב נחמן דלא ידעי' סתמא דהאי ברייתא מני. ורב יוסף אתא לברורי מדתני' האומר הריני מערב וכו' ולאו מדקתני וחכמים אומרים דא"כ ערביך ערבא צריך דהנהו רבנן מני דהא רבא תנא מסויים בעי אלא רב יוסף היה סומך על דבעי' לאפוכי מתנייתא ור"ש הוא דתני אין עירובו עירוב דס"ל דאפי' בדרבנן אין ברירה וכדמפרש תלמוד' ואזיל:

א"ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים וכו' וכ"ת הכי נמי והתנן תרומת כרי זה לתוכו וכו':    והא דנקט אביי היו לפניו שני רמונים ולא פריך ליה לאלתר מיהא מתני' משום דאביי הוה גמור לההיא דשני רמונים מרבותיו הכי נמי דבין ירדו בין לא ירדו אין בדבריו כלום פי' למאן דאית ליה ברירה ומשום שאין שיריה ניכרין בשעת הפרשה. ואי בעית אימא התם כדקתני טעמא וכו' ומסקנא דהכא פליגא אמסקנא דפ' כל הגט וסוגיי אחריני דאמרינן בתלמודא דטעמא דר' יהודה ור' יוסי בההיא דלוקח יין משום דאין ברירה וזומן הסוגיו' המתחלפו' בתלמוד וכבר פירשתיה יפה בארוכה בפ' כל הגט בס"ד:



דף לח עמוד אעריכה

מתני' ר' אליעזר אומר י"ט הסמוך לפני שבת בין מלפניה בין מלאחרי' מערב אד' שני עירובין:    פי' בפת ונותן א' למזרח וא' למערב כדי שיהא העירוב הא' קונה לו שבית' למזרח והעירוב השני קונה לו שביתה למערב ליום השני וכדמפ' ואזיל וקסבר ר' אליעזר די"ט ושבת שתי קדושות הם וכיצד יעשה נוטל שתי ככרות ומניח הככר הא' למזרח ואומר כאן תהא שביתתי למחר והככר השני מניחו לצד מערב ואומר כאן תהא שביתתי ליום שני וכ"א וא' מהם קונה לו ליומו של מחר קונה לו שביתה בבין השמשות של היום ושל יום שני קונה בבין השמשות של מחר וצריך לתת את שניהם במקומם מערב יום ראשון כמו שאמרנו כי למחר לא יוכל להניח עירוב ליום של אחריו ולא מבעיא למאי דס"ד בגמרא דמיירי מתני' במניח העירוב לסוף אלפים לכל רוח דהא ודאי כיון שהניח עירוב למח' לסוף אלפי' של מזרח וקונה שם שביתה שוב לא יוכל למחר לצא' מן העיר לצד מערב ואפי' פסיע' אחת וצריך היה לשלוח עירובו ע"י מבני העיר אלא אפי' במניחו לסוף אלף אמה כדאסיקנא בגמר': אי נמי בבא לערב ע"י שליח אינו יכול למחר להניח עירוב לקנות שביתה ליום של אחריו שאין מערבין בתחל' מי"ט לשבת ואפי' למ"ד דתחלת היום קונה עירוב ושב' מכינה לעצמה דמ"מ כיון שהוא עושה עירוב לכתחלה בי"ט לשבת או ברגליו או בפת מוכחא מילתא שמכין מי"ט לשבת ואפי' בנותנו היום במקומו ונועלו ומחזירו למחר א"א דעד כאן לא שריא הכי אלא בסופא לרבנן שמערב הכל לרוח אחת אבל לר' אליעזר שנותן עירוב אחד ליום א' ועירוב אחת ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו רוח שבא למכין למחר הרי זה במכין מי"ט לשב':

וחכמים אומרים או מערב לרוח אחרת או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר דסבי' להו לרבנן די"ט ושבת קדושה אחת הן וכיום אחד ארוך הם וכשם שאי אפשר ביום א' לערב חציו למזרח וחציו למערב כך אינו יכול לחלוק שני ימים אלו לשתי רוחות. ודקתני או אינו מערב כל עיקר ולא קתני מערב ליום א' משמע דה"ה שאינו יכול לערב יום א' למזרח והשני כבני עירו כשם שא"א לערב חצי יום למזרח וחצי יום כבני עירו: ותו דייקי' מינה דכל שמערב לשני ימים לשתי רוחות אין עירובו כלום ואם היה בדרך ונתן עירובו לשתי רוחות לא יזוז ממקומו שהרי עיקר עירובו מכאן ובמקום עירובו לא קנה ומיהו אם הוא בביתו בין השמשות כיון שלא עשה כלום בעירובו הרי הוא כבני עירו שאין אדם עוק' דעתו מביתו אלא על דע' שיקנה לו עירובו וכדבעי' למכתב בפרק מי שהוציאוהו גמרי' מי שיצא לילך לעיר אחת בס"ד:

כיצד יעשה מוליכו בראשון ומחשיך עליו פי' מוליך עירובו של פת ומיירי במערב עד שהניח כדפרש"י ז"ל וכדכתיב לעיל ניטלו ובא לו פי' בשלא היה מקו' המשתמר אבל אם הוא מקו' המשתמ' אינו צריך ליטלו אלא מניחו שם ואימר בזה תהא שביתתי למחר וליום שני וקונה בו עירוב היום ולמחר: ולמחר בבין השמשות קונה בו ביום שני ורבותא אשמעי' תנא שאפי' נוטלו היום יכול להחזירו שם למחר וקונה לו עירוב ולא הוי כמכין מי"ט לשבת ודוק' כשהתנ' היום מן החול לקנותו בו שביתה למחר בבין השמשות ליום השני דהשת' כי מהדר ליה התם למחר לצורך יום שני לקבעיה הדר ובהנחה גרידא קונה בשתיקה ואנו צריך לומ' כלום הא אלו לא הניחו היום שם בתנאי ובא ליתנו שם למחר לקנו' שביתה לשני ימים היה צריך אמירה ואע"ג דבתחל' היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מ"מ ה"ל כמכין מי"ט לשבת ואסו' והכין מוכח בשם ובירושלמי נראה שיש שטה אחרת ואינה כפום ש"ס דילן:

נמצא משתכר בהליכתו כלומר שיקנה תחום למחר ומשתכר בעירובו שיוכל לאוכלו. נאכל עירובו בראשון אינו עירוב לשני פי' דדיינינן להו לשתי קדושות וכיון שכן אין עירובו של יום שני קונה עד בין השמשות שלו וכיון שנאכל קודם לכן אין כאן עירוב: ואלו סבי' לן דשתי קדושות הן ודאי כרבי אליעזר הרי הוא בשני כבני עירו אבל למאי דאמרינן בש"ס לרבנן דמספקא נהי אם היה קדושה אחת או שתי קדושו' זה שנאכל עירובו בראשון הרי הוא חמר גמל. ואין לו אלא אלפי' אמה מתחומו ועד עירו וגם כן כל עירו אבל לא יותר דהא לא ידעי' אם קונה לו עירוב למזרח או אם דינו כבני עירו וזה ברור:

גמרא לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים:    פי' דעל כרחין כי אתי רבנן לאפלוגי ולמימר או מערב לרוח אחת לא ליום אחד קאמרינן דהא אפילו לר' אליעזר נמי ולכ"ע אי אפשר לערב ליום אחד לשתי רוחות אלא על כרחין ה"ק או מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר ואפילו ליום אחד.

הכי קאמר רבנן לרבי אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד וכו':    פי' דמתני' ה"ק כשם שאתה מודה דביום אחד או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר שאפי' הם כיום אחד ארוך הם כקדושה אח' הם: אמר להם ר' אליעזר לחכמים פי' לשון ברייתא הוא שמפרש מחלוקותם של ר' אליעזר ורבנן וכן הוא בתוספתא אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני פי' לא שיערב לכתחלה בשני אלא שיהא מתנה מערב הראשון שיקנה שם שביתה למחר בשני ולמחר מחשיך שם לערב לשני כמו שהתנה ומערב בשתיקה שאינו צריך לומר כלום דהשתא כיון דתחלת היום קונה עירוב אינו כמכין ולא כקונה עירוב מי"ט לשבת אבל לכתחלה ליום הראשון לשני אסור ואפילו בשתיקה דהא מחזי כקונה מי"ט לשבת וכן כתבו בתוספות וכדבעינן למימר קמן והאי דקתני עירוב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני ולא קתני סתמא עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגליו לאו למעוטי שאם עירב בפת בראשון אינו מער' בפת בשני כלל דהא ליתא דודאי כל שעירב בפת בראשון והתנה בו ליום השני יכול הוא לערב באותה הפת למחר ליום השני כדקתני מתני' אליבא דרבנן דכל שהוא באותו פת עצמו הרי כשחוז' ומניחו שם למחר כדי לקנית בו שביתה בי"ט וכדאי' במתניתא אליבא דרבנן ולרבותא נקט דאפי' כשערב ברגליו בראשון בשתיק' בעלמ' על דעת לקנות שביתה למחר וליומא אוחרי חוזר ומערב למערב ברגליו להחשיך שם בשתיק' וכדאסקוה לקמן בשמעתין מובודאי דעירב ברגליו חמיר טפי דאלו פת לא ניד מנפשיה וכשטתנו שם קונה שם מקו' וכי שקיל ליה מהתם ומהדר ליה על דעת תנאו הראשון לקבעיה הדר אבל כשמערב ברגליו כיון דאדם כי דניד מנפשיה כי לניד בתר הכי מהתם מעק' עקר והוה ס"ד דכי הדרי תמן לא הדר לקבעיה וה"ל פנים חדשות ואם צריך הוא לומר כאן תהא שביתתו ביום ראשון כך נ"ל ביום השני ור' אליעזר אשמועינן דאפילו במערב ברגליו בשתיקה סגי ליה וכיון שכן מערב ברגליו בשני וכ"ש שמערב בפת דומיא דרגליו דהיינו באותה פת עצמה דהדר קתני נאכל בראשון אין יוצא עליו בשני וכיון שכן היא הנותנ' שאינו יכול לערוב בפת אחרת שזה עירובי אח' מחודש הוא: ואמירה בעי וכל דבעי אמירה אסור לערב אותו מי"ט לשבת ולא מי"ט לחבירו. והכי מוכח לקמן ממאי דפריך אביי לרבא מדרב יהודה וכדבעי' למימר בסמוך בס"ד ורבנן הכא לחומרא והכא לחומרא פי' תלמודא מפ' טעמא דמספקא להו בי"ט ושבת אם הם קדושה אחת או ב' קדושות:

אמר לו לר' אליעזר:    פי' גם זה מלשון הברייתא אי אתה מודה שאין מערבין מי"ט לשבת אמ' להם אבל לאיי קדושה אחת היא. משום הכי אסור דה"ל כמערב בחצי היום לחצי הנשאר ור' אליעזר התם משום הכנה פרש"י ז"ל משום הכנה שמכין מי"ט לשבת ולאו משום דחד יומא. והקשו בתוס' ולמה ליה למנקט טעמא משום הכנה תיפוק ליה דעירובי תחומין מקנה ביתא הוא דאסור בי"ט ואפילו היכי דליכא משום הכנה תדע דהא אפילו לשני ימים של גליות שהם שתי קדושות ולא שייך בהו טעמא דאיסור הכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה ואפ"ה קי"ל שאסור לערב עירובי תחומין מי"ט וא"פ למה לי משום הכנה ורבנן נמי מה תשובה לומר לאיי קדושה אחת היא דהא אפי' תימא שתי קדושות הם לאסור משום מקנה ביתא ועוד הקשו בתוספות דהכא מתרצים טעמא דר' אליעזר משום הכנה אבל לרבנן קתני דטעמא משום דהוו קדושה אחת מכלל דרבנן לית להו טעמ' דהכנה דרבה. ואלו לקמן דפריש רבה טעמא דרב משום הכנה איתיביה אביי ממתני' דתנן לרבנן כיצד הוא עושה מוליכו וכו' והא קא מכין מי"ט לשבת ומאי קושיא דהא רבנן לית להו טעמא דהכנה:

ורב כר' אליעזר ס"ל דאית ליה טעמא דהכנה ותירצו בתוספות דהכא לאו מעירובי תחומין קאמרי ליה רבנן אלא מעירובי חצרות דלא הוי מקני ביתא אלא עירובי רשותא בעלמא. והכי קאמרי ליה אי אתה מודה שאין מערבין מי"ט לשב' לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות וקושיא מעירובי חצרות וכשאמר להם אבל אמר לו לאיי משום קדושה אחת היא דהא משום מקני ביתא ליכא וסבי' להו נמי דברייתא דחצרות ליכא משום הכנה ור' אליעזר ס"ל שאף בעירובי חצרו' יש לאסור משום הכנה מיהת. והשתא אפי' רבנן י"ל דאית להו הכנה דרבה בעלמא אלא דסבירא להו דחצרות דעירובי רשותא בעלמא הוא לא מתסר משום הכנה: והשתא להאי פירושא דסביר להו לרבנן שאין מערבין עירובי חצרות מי"ט לשבת אתיא הא מתנייתא כמאן דתני הכי בתוס' י"ט תניא י"ט הסמוך לשבת אין מערבין לא עירובי חצרות ולא עירובי תחומין. ר' אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין אבל לרב תחליפא דסמוך התם ותני ר' אוסר וחכמים מתירין: י"ל דרבנן דהכא לא הוו רבנן דהתם אי נמי דאמרינן לך רב תחליפא דהתם מעירובי תחומין השיבוהו חכמים לרבי אליעזר וטעמא דר' אליעזרמשום מקנה ביתא הוא ולא משום הכנה: וא"ת והא משמע בסמוך דסבר ר' די"ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן ר' תני לה ולא סבר לה וא"כ היאך תתיר לערב עירובי חצרות מי"ט לשבת דהא קתני שא"א לומר כן למאן דסבר קדושה אחת הן. וי"ל שכבר פי' הוא הטעם בברייתא ההיא שאין אתה אוסרו אלא בדבר המותר לו ואתה אוסרו בדבר האסור לו כלומר דתחומין שהם אסורים לו אפילו בי"ט אתה אוסרו שלא לערב אותו מי"ט לשבת אבל עירובי חצרות שהוא דבר המותר לו בי"ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב אותו בשבת:



דף לח עמוד בעריכה

איפוך:    פי' איפוך סברא דילי' ותני בריש' מערב ברגליו בשני ותאני בסופ' אין יוצא עליו בשני. אימא וכן אמ' רשב"ג פי' וה"ה דבעינן למתני סברא דרשב"ג מקמי סברא דר' יהודה אלא רב גמר' גמיר לה פי' לאו מסברא אמר לה אנא הכי גמיר לה דר' סבר כרבנן ורשב"ג ור' ישמעאל סברי כרבי אליעזר. אמר התם משום הכנה דתניא וכו' ולמאן דאית ליה הכנה דרב' אין אופין מי"ט לשבת מדאורייתא והא דשרו ליה רבנן בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל. ואיכא למידק דהא לעיל אמרי' ובכולה סוגיא דר' אליעזר אית ליה הכנה דרבה ואלו בערבי פסחים איכא מ"ד דלית ליה לר' אליעזר אופין וא"כ היאך אופין מי"ט לשב' בעירובי תבשילין היינו מטעם הואיל ואיכא למידק דהא לעיל דרבנן וי"ל דמ"ד התם דר' אליעזר לית ליה הואיל ס"ל דר' אליעזר לית ליה הכנה דרב' כלל מי"ט לשבת ומעירובי תחומין השיבו רבנן לר' אליעזר וטעמא דר' אליעזר משם מקני ביתא ושם פירשנו בו טעם אחר בס"ד:

א"ל אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה וכו' והא קא מכין מי"ט לשב' ואיכא למידק דמשמע דאביי לא ניחא ליה למימר דטעמא דרבה משו' הכנה ואמאי דהא רב כר' אליעזר ס"ל דאית ליה הכנה ואפילו בעירובי חצרות כדאיתא לעיל וי"ל דאביי סבר טעמא דר' אליעזר לעיל משום מקני ביתא ובעירובי תחומין איתניא אי נמי דאביי סבר דגבי ביצה שנולדה בי"ט כיון דמידי דממילא הוא לית ביה משום הכנה ואפילו לר"א ואע"ג דסבר לה גבי עירובי חצרות דלא הוי אלא רשותא שאני התם דאיכא מעשה לכתחלה בי"ט אבל לא ביצה דאתיא ממילא ואלו איתא דגבי ביצה איכא משום הכנה היה דהוה לן למימר גבי עירוב ליטלו בראשון ולהחזירו בשני אלא ודאי משום דלא הוי לכתחלה שאינו צריך לחזור לומר כלום ולקבעי הדר משתרי וא"כ ה"ה לביצה: ואביי אזיל בהא לטעמיה דפריך במס' י"ט לרבה דסבר דאיסור בינה שנולדה בי"ט הכנה וקסבר שאין האיסור אלא משום פירות הנושרין ושאר טעמי דהתם והכין. ס"ל הכא. וא"ת מ"מ מאי קא מקשי מהא דרבנן דהא רב כר' אליעזר ס"ל ואפשר כי היכי פליג בהכנה דעירובי חצרות פליגי בהא דביצה שנולדה ובאידך דמוליכו בשני. וי"ל דהא אשכחן במתניתא דלעיל דסבר ר' אליעזר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וה"ה שמערב בשני באותו הפת וכדכתיב לעיל: מיהו אין זה מספק דהא ודאי לא שמיעא ליה לאביי ההיא מתניתא מדלא מותיב מיניה ומותיב מדרבנן. והנכון דאביי מסברא משמע ליה דהא גריעא מהכנה דעירובי חצרות ואפי' לר' אליעזר לא פליג עלה ולית לן לאפושי פלוגתא בניהו בכדי הילכך אפילו לאביי בין רבנן בין לר' אליעזר כלהו אית להו הכנה דרבה אלא שאין ההכנות שוות דבהכנה גמורה בידים כגון עירובי תחומין ואין צ"ל אפיה ובשול אפילו לרבנן אסירא וכל שהיא הכנה גרועה כגון עירובי חצרות פלוגת' דר"א ורבנן כדקתני לעיל: וכל דאתי ממילא כגון ביצה שנולדה והמחזיר עירובו בי"ט ומניחו במקומו אפילו לר' אליעזר לא חשיבא הכנה:

ושבת מבינה לעצמה::    פי' ומאי טעמא אמרינן בעלמא כי המבשל בשבת יאכל בשוגג או במזיד כדאיתא התם ואתיא אפי' למאי דקיימא לן בהכנה דרבה: ומיהא דאמרינן הכא מי סברת סוף היום קונה עירוב תחל' היום קונה עירוב דקדק ר' לעיל דכל מאן דס"ל הכנה דרבה בביצה שנולדה ס"ל נמי תחלת היום קונה עירוב כי היכי דלא תקשי ליה הא דתנן מוליכו בשני ומחשיך עליו:

אלא מעתה יערבו בלגין:    פי' ואלו לעיל תנן שאין מערבין בו ודוחק הוא לומר דפליגי מתני' אהדדי והויא ההיא דלגין דלא כרבנן דהכא: ה"ג ואלא הא דתנן ר' אליעזר אומר מערב אדם שני עירובין הראשון למזרח והשני למערב והא בעי סעודה הראויה מבעוד יום וליכא וכן גרש"י ז"ל וה"פ דקס"ד דמיירי שנותן העירוב האחד לראשון בסוף אלפים אמה למזרח והעירוב האחד ליום שני לסוף אלפי' למערב וא"כ ביום הראשון שעירובו למזרח לא מצי אזיל לצד מערב והוה לי' אותו עירוב שבמערב סעודה שאינה ראויה לו: והקשו בתוס' דמאי קושיא דנהי דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכל בני העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח וקיימא לן דמערבין לישראל בתרומה דאע"ג דלא חזיא לדידיה הא חזיא לכהנים: תירצו בתוס' דהתם למאן דחזיא בבין השמשות חזיא מבעוד יום והכא להאי דחזיא ליה בין השמשות לא חזיא מבעוד יום וגירעא טפי דכיון דחזיא ליה בלילה מסתמא על דעת סעודתו דחזיא ליה קונה עירוב ולא על דעת דחזיא לאחריני ואין זה מחוור. אבל הנכון דשאני הכא דמאי דלא חזיא לדידיה מבעוד יום הוא לפי שאינה בתחומו ואין עירוב קונה לאדם חוץ מתחומו דה"ל נתגלגל חוץ לד' אמות דאע"ג דחזי לאחריני דקאי תוך תחומין אינו קונה לו:

וא"ת מ"מ לאביי היכי ניח' והיאך קונה לו כשאינו בתחומו. וי"ל דאביי סבר דלדידיה כיון דמקלינן בעירוב דלא בעי סעוד' הראויה מבעוד יום מקיל נמי בהא כיון דמ"מ הרי הוא בתוך תחום עירו מה שאין במתגלגל חוץ לד' אמות שהוא חוץ גם לתחום עירובו ועוד דאע"פ שהוא חוץ לתחום אין בו אלא איסו' תחומין דרבנן וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכיון שיכול ליטלו ע"י שבות דרבנן וגם היא תוך תחום עירו חשבינן ליה עירוב כיון דסבי' לן דלא בעינן בעלמא סעודה הראויה מבעוד יום אבל למאן דסבר בעלמא דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום הא ודאי יש לאסור בזה שאינה מבעוד יום תוך תחומו ממש ואע"פ שהיא תוך תחום עירו ואע"ג דמצי אזיל להתם ע"י שבות:

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב בראשון וכו':    פרש"י ז"ל דקושיין ממערב ברגליו בשני דהוי מידי דמחזי לכתחל' ודמי להכנה וקס"ד דבעי' אמירה בשמערב משום דהוי מידו דניד. אבל ממערב בפת בשני לא קשיא ליה דפשי' ליה דההיא בשתיקה מערב בשני כיון שכבר התנה מערב י"ט דכי הדר לקבעיה הדר ויפה פרש"י ז"ל: ומיהו קי"ל מאי קא מקשי' לרב מדרב יהודה דילמא רב יהודה כרבנן ס"ל דלית להו הכנה דחצרות ואלו רב כר' אליעזר ס"ל ודילמא ר' אליעזר לית ליה הא דרב ואי משום דקתני לעיל אי אתם מודים לי שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני וכי הא דרב יהודה הא ודאי לא שמיעא ליה לא ההוא מתנייתא מדלא פריך מינה וקא פריך מדרב יהודה וי"ל דכיון דרב יהודה תלמידיה דרב הוא מסתמא מיניה גמיר לה ולא פליג עליה וא"כ שמעינן מינה דלר' אליעזר כשם שהתיר לערב ברגליו בשני כך התי' לערב באותו פת בשני כמו שהתי' רב וכדכתיב לעיל דאי לאו ה"ל רב יהודה דלא כרב רביה דהא רב כר' אליעזר ס"ל בהא כדמוכחא סוגיא להדיא:

א"ל מי סבר' דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק:    פי' שהמערב ברגליו אין צריך לומר כלום אלא שיהא בדעתו לקנות שם שביתה וסוגיין מוכחא דאפילו במערב לכתחלה ברגליו בע"ש או בי"ט סבי' לן דבשתיקה סגי ליה דהא פרכי' עלה כמאן כר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ופרקינן אפילו תימא רבנן וכו' ומאי קושיין נימא דעד כאן לא אמרינן הכא אלא שערב כבר בראשון והתנה אבל במערב לכתחל' אמירה בעינן אלא ודאי כדאמרן ותדע לך דהא אמרינן בסמוך שאם עריב בפת בראשון ואבד מערב ברגליו בשני והרי עירוב זה דלכתחל' הוא וכיון דקאמר במערב ברגליו בשני מכלל דבשתיקה סגי ואי לא הוה ליה מכין מי"ט לשבת וקשיא עליה דרבה אליבא דרב אלא ודאי כדאמרן. וא"ת א"כ דאפי' המערב בתחלה ברגליו בשתיקה סגי למה לא התיר רבי יהודה לערב לכתחלה בשני ואפי' שלא עירב כלל בראשון לא בפת ולא ברגליו ואלו איתא הוה מפ' לה דהא היה לה רבותא טפי. תירץ הריב"א ז"ל דלא אמרינן דמערב בשתיקה ברגליו אלא היכא דאיכא גלויי דעתא שהוא רוצה לקנו' שם שביתה כגון שזה עירב שם בראשון וגלי דעתיה דניחא ליה ביה גם ביום השני אבל בשלא עירב שם כלל מעי"ט דילמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אח' וכיון שכן בעי אמירה ומעשה בא לפניו בארי שבא בספינ' בי"ט הסמוך לשבת ובי"ט לא הניחו לזוז ממקומו אבל בשבת התירו לו לצאת לפי שקנה שביתתו בלא אמירה דאנן סהדי דניחא ליה מידי דהוי אישן. נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחלת עירב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דלקבעי הדר: אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ליה ואפילו בתחלת עירוב ומ"מ כל שלא ערב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמיר' ולא בשתיקה דה"ל כמכין מי"ט לשבת:

א"ל רבה בר בר חנן לאביי לא שמיעא ליה למר:    פי' לרבה הא דתניא לא יהלך אדם וכו' פי' דאסרי' אפי' בשתיקה כיון דאסור באמירה דאי שמיעא ליה הוה הדר ביה ממאי דקאמר לעיל דכשניטל ומחשיך עליו משום הכי מות' משום דלא בעי אמירה. ואע"ג דבאמירה חשיבא הכנה דשתיקה שרי' דאלמא דמילתא כי הא אע"ג דאסירא באמירה דמחזי כמכין אשתרי בשתיקה ואלו בהא מתניתא אסרי' בשתיקה מאי דאסיר באמירה ובשלמא לדידן לא קשיא דאנן סבי' לן דמשו' נותנו ומחשיך עליו משום דאפי' באמירה לא חשיבא כי הא הכנה כיון שכבר הלך שם מאמש: אבל לדברי שסובר דהתם אסור באמירה דחשיבא הכא ה"ל למיסר אפילו בשתיקה כדאסרי' הכא שתיקה כאמירה אלא ודאי דהכנה בההיא דעירוב בשני באותו פת עצמו לא חשיבא הכנה מי"ט לשבת אבל זו של שבת מסתברא דהויא לכתחלה נקני ודברו לא חשיבא כיון שעושה מעשה ללכת שם ופרקינן דהתם מוכחא מילתא פי' דלצורך מחר אזיל ושמעינן מינה שלא אסרו אלא ללכת לסוף שדהו: אבל ללכת לגנו שיש לו בתוך התחום מותר דמימר אמרי שהולך להתעדן שם וכדכתיבנא בפ' חבית לדעת ר"י ז"ל:


דף לט עמוד אעריכה

ורבנן דילמא עצה טובה קמ"ל יש שפרשו דה"ק ורבנן דהיינו רבי יהודה ושמואל מאי קמ"ל דהא ממתני' שמעי' לה דדוקא באותו פת ופרקינן דאי לאו רב יהודה ושמואל אלא הוה ס"ד דדילמא מחני' עצה טובה קמ"ל אבל ה"ה דשרי לערב בפת אחרת ולפי פי' זה לשון הגמ' בזה לישנא קיטא וקלילא הוא אבל רש"י ז"ל פי' ורבנן דמתמהי לעיל אמימר אדרבה דהיינו אביי ורבה בר בר חנן קשיא להו מתני' דלא שרי בפת אחר' אע"פ שכבר עירב מאמש דדילמא אפי' כי הא דלא הוי לכתחלה לגמרי הכנה היא משום דהוה אמירה ואלו לדידהו אפילו באמירה לא חשיבא הכנה כדאמרי' לעיל אלא דאינהו אמרי לך ה"ה בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדבר אלא עצה טובה קמ"ל שלא תאבד הפת ויטריח באחרת וזה יותר נכון:

מתני' ר' יהודה אומר י"ט של ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר:    פי' שהיה חושש שמא יהא אלול מעובר ויקבעו ב"ד ר"ה ביום ל"א ונמצא ר"ה שהיא שני ימים ומפני זה הספק מערב אדם שני עירובין פי' לשתי רוחות וכדפרשנא לעיל דסבר ר' יהודה דאפי' שני ימים של ר"ה שתי קדושו' הם: ולא הודו לו חכמים פי' דסבי' להו דקדושה אחת הם:

גמרא לא הודו לו אמר רב ר' יוסי היא:    פי' ושנאוהו במשנה בלשון חכמים לפי שהלכה כמותו: ותנא דברייתא פריש דר' יוסי היא אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים לי שאם באו עדים מן המנח' ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש: פי' מפני התקנה שהתקינו כן בפרק קמא דביצה לפי שנתקלקלו הלוים בשיר. וטעמו דרבי יוסי בזה דבשלמא בשאין עושין שני ימים אלא מפני הספק ואלו נודע וודאי לא היו עושין אותו קדש הוו להו שתי קדושות וכאלו אחד מהן קדש והשני חול אבל עכשיו שבאו עדים ביום הראשון ורוצי' חכמים לדחותו ולקדש יום שני הרי זה ברור בלי ספק כי השני היא ר"ה והשני חול ודאי ומה שעושין שני ימים אינו מפני ספק אלא שרוצין להחמיר בו דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא י"ט מן התורה שיבואו עדים קודם המנח' וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו הניחוהו בקדושתו כאלו הוא ועשאוהו עם השני כיומא אריכא אלא שהשני מן התורה וממנו מונין לכל המועדות והראשון מדבריהם וכיון שזה יארע בבית הועד לפעמים כל שנה ושנה עושין אותן בגבולין קדושה אחת שמא כך אירע בבי' הועד והוו להו כיומא אריכא וקדושה אחת מדרבנן מה שאין כן בשני ימים טובים של שאר המועדות כי לעולם אין עושין אותן בבית הועד אלא יום א' וכשעושין אותן שני ימים בשום מקום לא היה אלא מפני הספק שלא יודע קדוש ב"ד הילכך הוו להו שתי קדושות: ור' יהודה התם דלא לזלזלו ביה: פרש"י ז"ל כי כשנוהגין בראשון קדש אינו מפני לחלוק לו כבוד ולעשותו בקדושה אחת עם השני אלא כדי שלא יזלזלו בו לשנה הבאה שיאמרו אולי חול הוא שלא יבואו עדים קודם המנחה וכיון דמהאי טעמא הוא לא חשיבי כקדוש' אחת. ויש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לאחרי החורבן הוה דהא אינהו לאח' החורבן היו והיכי הוו פליגי בדינ' דקודם החורבן דמאי דהוה הוה ושבקא לפרושי דינא דלאחר החורבן אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החורבן היא: ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום: ומיהו לא התקין כן אלא לענין ידיעת קביעות המועד על הודאי ושיהו מונין המועדות מן הראשון אבל מ"מ עדיין הניח הדבר על מכונו שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ומ"ה ס"ל לרבי יהודה דלא חשיבי קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא משום דלא לזלזלו בהו. ורבי יוסי סבר שאפי' לא היה חורבן קדושה אחת הם כמו שהיו קוד' חורבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתי' הא דפלוגת' דאפליגי רבה ורב' דאפליגו בפ"ק דביצ' דרבה אמר מתקנ' ריב"ז ואילך ביצה מותרת ורבא אמר אפילו מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה. מי לא מודה רבי יוחנן שאם באו עדים מן המנחה וכו' כדאי' התם: ושטה זו נראית קרובה והיא רחוקה דא"כ היה לן למימר התם דפלוגתא דרבה ורבא תנאי והיא ועוד היכי שבקי רבה לר' יוסי דנמקו עמו והלכה כמותו כדמוכחא סוגיין ואמר כר' יהודה: לפי' הנכון כמו שפר"י ז"ל כי מחלוקתן של רבי יהודה ור' יוסי קודם החורבן ורבה ורבא תרוייהו כר' יוסי סבי' להו ואיפליגו בלאחר החורבן אליבא דר' יוסי דהא ודאי לא איפליגו ר' יהודה ור' יוסי בקודם החורבן אלא משו' מאי דנפק מינה לדורם שהוא לאחר החורבן ואשכחן התם דהתם מודה רבה דלגבי בני בבל אף לאחר החורבן ביצה אסורה ולא אמר שהיא מותרת אלא לבני ארץ ישראל וכדפרכי' עליה התם והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו ביצה שנולדה בזה אסורה בזה. ופרקי' הא לן והא להו והטעם דלגבי ארץ ישראל כיון שנשתנה ענינים לאחר החורבן דקודם החורבן לא היו מקבלים עדות עדים לאחר המנחה ועכשיו לאחר החורבן מקבלים אותם נשתנה ענינה דלא להוו קדושה אחת כמו שהיו קודם החורבן דבדידהו ליכא למגזר משום שמא יבנה בית המקדש שכבר הם רואים שאין הענינים דומים זה לזה דבזמן החורבן הראשון מן התורה ובשעת הבנין השני מן התורה. אבל לגבי בני בבל לא נשתנה ענינים בכל יום כי אינם רואים קבלת העדים ואינם יודעים איזהו מן התורה ואיזהו מדבריהם לא קודם החורבן ולא לאחר החורבן וכיון שכן דינם שוה אף לאחר החורבן כמו קודם לכן להיות שניהם קדושה אחת משום גזירה שמא יבנה בית המקדש. ורבה פליג התם דאפי' לבני ארץ ישראל ג"כ כיון שהתקנה עדיין עומדת שלא להיות מקבלים עדים מן המנחה ולמעלה הרי נראה כאלו לא נשתנה ענינם וכיון שלא ישתנה דינם גזירה שמא יבנה בית המקדש נמצא כי לדברי רבה לא באו דברי ר' יוסי אלא ללמד לאחר החורבן על בני בבל ולדברי רבה באו ללמד על בני ארץ ישראל ג"כ וקי"ל כרבא. והא דפריש רבא לקמן גבי הא דתניא ור' יוסי אוסר וכו' ה"ק ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה בגולה ומשמע דמעיקרא קתני שהיה אוסר גם בגולה אזדא רבא לטעמיה כאלו לרבה לא אסר ר' יוסי כלום לאחר החורבן לבני ארץ ישראל וסופא דההיא מתני' כרב אשי יתרץ לה רבה כל זה מיסודו של ר"י הזקן ז"ל והוא הנכון:



דף לט עמוד בעריכה

אבל כלכלה דדילמא אתי לתקוני טבלא אימא לא:    פי' דאי שהה ליה ביום שני דילמא אתי למעשר. בראשון ואי עביד הכי דמתקנו טובא. ורש"י ז"ל מחק והגיה דה"נ אבל כלכלה דמחזי כמאן דמתקן טבלא. ואין צריך.

ההוא בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאתציד בי"ט ראשון של גליות:    פרש"י דאיתציד ע"י עובדי כוכבים ואסיקנא דבה"ג לכ"ע מותר בשני ומכאן ראיה לדברי רש"י ז"ל שכתב דשני ימים טובים של גליות שהם שתי קדושות כשם שביצה שנולדה בזה מותרת בזה כך מה שנעשה בו מלאכה ע"י עובדי כוכבים בראשון מותר בשני כיון שהמתין לערב בכדי שיעשו והא דא' רב פפא כעובדי כובבים שהביא דורון לישראל שיש במינו במחובר שהוא אסור לערב בכדי שיעשו היינו לערב י"ט ב' ולא כדברי בעל הלכ' גדולות ז"ל שפי' דבלילה הראויה לעשיה קאמר דהיינו במוצאי י"ט שני ולא התירו בשני אלא בביצה שנולדה דהויא ממילא ואין בה איסור בכדי שיעשו אבל כל שנעשה בו מלאכה כיון דבעי' בכדי שיעשו לא משתרי עד מוצאי י"ט שני לאחר כדי שיעשו. וכן סובר ר"י ז"ל ואמר דמעשה עובדי כובבים ומזלות בי"ט לישראל. אינם אסורים כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים כדפרש"י ז"ל דא"כ ודאי הרי הם מותרין בשני ממה נפשך שאם הראשון חול הרי זה מותר ואם השני חול הרי מעשה עובדי כוכבים ומזלות ביום טוב או בשבת מותר הרי כחול לאחר כדי שיעשו אלא הטעם שמא יאמר לו ישראל עשה וכיון שכן אם אתה מתי' מעשיו לישראל בשני יאמר לו בראשון עשה כדי שיהנה בשני והכי ראיה מהמבשל בשבת בשוגג שהוא מותר כר' מאיר כדאי' בפ"ק דחולין אלא דלא דרשינן ליה בפרקא ולא אסרי' ליה משום נהנה ממלאכת שבת ועובדא דהכא דבר טביא לא אתציד ע"י עובדי כוכבים ומזלות אלא שנצוד מעצמו במכמורת הפרושה מעי"ט דהויא לה ממילא כביצה שנולדה בי"ט ודברי רש"י ז"ל נראין יותר דהא למאי אסיק רב אשי דהאי בר טביא מחוץ לתחום אתא עובד' ע"י עובדי כוכבים ומזלות הוה. וה"ה למאי דסברי' השתא ועוד דלישנא דלמערב בכדי שיעשו לערב של אותו יום משמע ולא לערב של מחרתו וההוא דהמבשל בשבת בשוגג לא דמי' להא דהרי בשוגג נעשית מלאכה וליכא למגזר ולא למקנס ביה מידי אליבא דר' מאיר דליכא למיחש שמא יעשה במזיד אבל במה שנעשה ע"י עובדי כוכבים ומזלות לישראל דאתי לזלזולי במילתא ולומר לו עשה גזרו שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול והא שני חול הוא ואם הראשון חול כ"ש דשרי: וא"ת וכיון שנאסר מעשה עובד כוכבים ומזלות לערב יום טוב שני בכדי שיעשו היאך יהא מותר למחר נימא מגו דאתקצאי לבין אשמשות התקצאי לכולא יומא. י"ל שלא אמרו כן אלא כשנאס' בבין השמשו' של שבת או י"ט גמור אבל י"ט שני דחול הוא כיון שעבר ספיקו של ראשון שוב אין לאסור וזה הטעם בביצה עוד פירשו בתוספו' דליכא למימר מגו אלא באיסור שנאסר בין השמשות מפני קדושת היום הבא אבל לא במה שנאסר מפני היום שעבר. וא"ת והא גבי סוכה אסורה עד מוצאי י"ט האחרון הואיל ואי מתרמי ליה אורחים אוכלי התם ומגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכול' יומא י"ל דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים וכבר פירשתי זה במס' סוכה בארוכה בס"ד. וכדי שיעשו פר"ח ז"ל שמשערין בכדי שתעשה המלאכה ויביאו אותה ממקום שבאה בי"ט ובמס' שב' כתבתי ענין זו פ' מי שהחשיך בס"ד.

דילמא ה"ק וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה בגולה:    וא"ת והא למאי אצטריך דכיון דאוסר בארץ ישראל כל שכן בגולה דהא רבה דאסר בגולה ושרי בארץ ישראל וכדאי' התם וכדכתיבנא לעיל וי"ל דאיצטריך לומר כן דדילמא ס"ד דדוקא בארץ ישראל עושה אותם קדושה אחת מפני שבזמן שבית המקדש קיים לא היו עושים אותם בבית הוועד לעולם מחמת ספק וכל ארץ ישראל דינו כבית הועד מפני שכולה ראויה לכך אבל בגולה כי לעולם היו עושים אותם אף מחמת הספק משום דלא ידעו קביעות ב"ד אימא דכלהו שתי קדושות קמ"ל דכיון דבגולה לא היו עושין אותן מפני הספק בלבד אלא שמא אף בירושלים היו עושין אותן קדושה אחת שאפי' בהם דנין כדין ירושלים להם בקדושה אחת וביצה שנולדה בזה אסורה בזה. אי הכי האי של גליות כגולה מבעי ליה פי' דלישנא דשני ימים טובים של גליות לא מיתמר אלא באותן שאינם נעשים אלא בגליות ואינם בבית הועד לעולם אלא יום אחד.

דילמא ה"ק וכן היה ר' יוסי עושה איסור שני ימים טובים של גליות כשני ימים טובים של ר"ה לרבנן דשרו:    פי' דכי קתני וכן היה ר' יוסי אדר' יהודה קאי כי האיסו' שהיה נותן ר' יהודה בשני ימים של ר"ה לעיל היה הוא נותן בשני ימי' של גליות לומר שלא היה אוסר הביצה אלא ביום ראשון בלבד ואע"ג דדחקי' לישנא דר' יוסי טובא הא עדיפא ליה לרב אשי מלאוקומי' לר' יוסי בטיעותא דליסר בשני ימים טובים של גליות וכדפרש"י ז"ל:

אמר רב אסי אמ' לי אמימר ההוא בר טביא לא אתצודי אתציד אלא מחוץ לתחום אתא הא ודאי לאו למימרא דאי אתציד כדהוה אמרי' מעיקרא דילמא דרב אשי דאסור בשני דהא רב אשי גופיה דחיק מתנית' לעיל כי היכי דלא נימא כלל דר' יוסי אוסר בשני. ועוד דהא כלהו אמוראי שרו ורב ששת גופיה קאמר אי משכחת לדבי ריש גלותא לא תימ' להו ולא מידי דאלמא איהו גופיה הדר ביה ובמתניתא תנינא דמודי ר' יוסי להתירא אלא ה"ק דמרימר אמר דח"ו דלאו אתצודי אתציד בי"ט ראשון דבהא לא הוה אסר רב ששת כלל דליכא למ"ד דלא להוו שני ימים טובים של גליות שתי קדושות אלא בבא מחוץ לתחום הוא דאיפליגו. וכן פרש"י ז"ל וגם הראב"ד ז"ל:


דף מ עמוד אעריכה

מאן דאכל סבר כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דבי ריש גלותא אתא וכן הלכתא דהא מאן דאכלו מיני' הוו להו רבים ורב ששת דאס' יחידאה הוא. ההיא לפתא דאתי למחוזא חזייא רבא דמכמשא הא ודאי מאתמול עקירא ושריא פי' דאלו עקירא היום הוה אסירא ואפי' עקירא בשביל עובדי כוכבים בלבד או משום מוקצה או משום דהוא בכלל גזירה דפירות הנושרים שאסרו חכמים גזירה שמא יעלה ויתלוש דכל' חדא גזירה היא דאי לאו הא לא קיימא הא ולא דמיא לההיא דעובדי כוכבם ומזלות שהדליק את האור או שעש' כבש לעצמי שמשתמש אחריו ישראל דהתם ליתנהו להני טעמי וכדפריש' בדוכתא התם בס"ד:

מאי מחוץ לתחום אתאי יש שפירשו דה"ק מאי אמרת דניחוש שמא מחוץ לתחום אתאי הנה בשביל לישראל מותר לישראל אחר ודייקי מינה דס"ל לרבא דספק תחומין לחומרא. ופלוגתא דרב ושמואל היא במס' שבת גבי חלילין ושם פירשתיה בס"ד. ודכ"ע בפירות הנושרים בעיר אין תולין אותם מן הסתם שבאו מחוץ לתחום ואם הם ביד עובדי כוכבים ומזלות המצוי בעיר אלא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו:

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כן כתבו וכדכתיב' התם בס"ד. גרש"י ז"ל הנהו בני גננא דגזו להו עובדי כוכבים ומזלות אסא בי"ט שני שרא להו רבינ' לאורוחי לאורתא לאלתר. ואף לפי גרסא זו יש סיוע לר"ש ז"ל דדב' שנעשה בו מלאכה ע"י עובדי כוכבים ומזלות בראשון אין צריך להמתין בכדי שיעשו אלא לערב די"ט שני ולפי' היה מקל רבינא כמה שנעשה בי"ט שני דרבנן דלא לבעי לאורתא בכדי שיעשו ואפ"ה פליגי עליה דבהא נמי בעי' לערב בכדי שיעשו אבל לדברי ר"י ז"ל שפי' דלערב דמוצאי י"ט קאמר רב פפא התם היאך נמתין במעשה י"ט ראשון עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו ונתיר מעשה י"ט שני לערב לאלתר ר"ל דקסבר רבי דבי"ט ראשון דאורייתא ראוי להחמיר עד בחול ממש אבל בי"ט שני שלדבריהם אינו צריך להמתין כלום לערב:

ויש ספרים שגורסים הנהו בכי גוונא דגזו להו אסא ביומא טבא ומפרש ליה דבי"ט ראשון הוה עובדא ולפיי גרסא זו כ"ש דהוי סייעת' לפרש"י ז"ל כדברי רב פפא דס"ל לרבינא דאפילו במעשה י"ט ראשון אין לנו להמתין בכדי שיעשו אלא בדבר שבא להשתמש בו דעיקרו תשמישו שנעשה בשבילו כגון פירות לאכילה אבל אסא דכי גזיל' לאו לאורוחי נקצץ אלא לצורך גוונא ומשום הכי שרי לאורוחי לאלתר אבל יש דוחין דרבינא ליה ליה דרב פפא כלל וס"ל שאין צריך להמתין בכדי שיעשו כלל ורב פפא סובר שצריך להמתין אף במוצאי י"ט שני ואין זה מחוור:

ואיכא למידק דמשמע הכא דהדס שתלשו עובדי כוכבים ומזלות מן המחובר לצורך ישראל אסור להריח בו ביום טוב לדברי הכל ואמאי דהא אמרי' התם במסכת סוכה הדס במחובר מותר להריח כפי מה שגורס רש"י ז"ל וברוב הספרים וא"כ לגבי ריחא לא אתעביד בה מידי ולא הועיל בו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות ולמה יאסר. ויש מתרצים דכיון דאי בעי ישראל להריח בו בכאן בכי גוונא לא מצי לאורוחי הרי הועילו מעשיו של עובדי כוכבים ומזלות כי בלא קציצה ואבא' לא אפשר לאתיקוני ביה הכא וכיון שכן הרי הוא אסור אלינו או כדי שלא נהנה ממלאכת קציצה שעשה עובדי כוכבים ומזלות או כדי שלא נאמר לו שיקוץ ויביא כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפי' שרית ליה לא אתי למגזייה אבל הכא דהוי תלוש ולצורך גונא אי שרית לי' אתי לטלטולי ולמעבד מיניה גונ' וה"ל כאתרוג במחובר שאסור להריח בו דילמא אתי למקצייה ואין זה נכון והנכון בעיני יותר דכל שנעשה בו לצורך ישראל שום מלאכת איסור שא"א ליהנות בו זולתה אסרו כל הנאת אותו דבר לגמרי ואפי' מה שלא הועיל בו מעשה עובדי כוכבים ומזלות שאם לא כן אף אתה נהנה ממעשיו שנתכוון לדבר האסור ויבא לומר לו עשה ובמסכת סוכה הארכתי בס"ד:

ולפי גר"ח ז"ל שגורס שם הדס במחובר אסור להריח בו תו לא קשיא ולא מידי. ואלא מאי להתנות למה להו לאפליגי בתרתי פי' דבשלמא לדידי אית לי למימר דבר"ה אפליגי להזכיר. ובשאר ראשי חדשים אפליגו להתנות. ואם איתא אחת עשרה מבעי ליה. פי' דכי היכי דעביד ברכה באנפי נפשה לקדושת שבת הוה ליה למימר ברכה אחריתי בשל ר"ה כשם שמזכיר ר"ח באנפי נפשה במעין המאורע אלא ודאי ש"מ דזכרון א' עולה לכאן ולכאן ולפיכך נכלל בברכת קדושת היום:



דף מ עמוד בעריכה

אמר ר' זירא שאני ר"ח מתוך שכולל שחרית וערבית כולל נמי במוספין:    פירש דלעולם אין זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן והא דלא עבדי לר"ח ברכה באנפי נפשה במוסף ר"ה לאו משום דיכיל ליה בחתימת קדושת היים אלח משום דכי לילה בברכ' קדושת שבת שאפילו בכל השנה כלה מפני שר"ח נכלל בתפלת שחרית וערבית בין דחול בין דשבת נכלל נמי במוספין של שבת לחתום בשל שבת ור"ח ביחד וכיון דכן ה"ה בראש השנה: קשיא ומיהו אכתי איכא למימר דלעולם אין זכרון א' עולה לכאן ולכאן ואפ"ה כיון דר"ח ור"ה שניהם ענין זכרון לכלול שתיהן בחתימה אחת במוספין: והיינו דאמרי לקמן מאי הוה עלה ומאי קא שיילינן דהא הכא מדלא קתני אחת עשה שאומר זכרון אחד לכאן ולכאן ואע"ג דמדב"ש דייקי' לה לאו בהא פליגי ב"ש וב"ה אלא ודאי משום דאיכא לדחויי כדאמרן לא פשטוה מהכא וכן פי' בתוס':

וכולל עצמו תנאי היא:    פי' מה שכוללין ר"ח בכל השנה כלה בשחרית וערבית ומנחה דשבת תנאי פליגי בה באיזה מקום כוללין אותה דתניא וכו' הרי שלדברי ת"ק כולל אותו בעבורא ולרשב"ג ולר' ישמעאל אומר אותו באמצע אמצעו' שאומ' באמצעתה יעלה ויבא או שאומר את יום המנוח הזה את יום ראש חדש הזה אלא שאינו חותם בשל שבת בלבד והילכתא כתנא קמא לגבי שחרית וערבית אבל לית הילכתא כוותיה במוספין אלא כרבי דאמר שחותם אלא בשל שבת ור"ח וכדאית' בפר' בתרא די"ט: כיון דאמר זמן קביליה עליה ואתסר ליה למשתי פי' ודוקא דקביליה עליה כשאמר זמן שהוא דבר של קדושת יום הכפורים ודומיא דעובדא דר' דאמר ליה אין בדילנא לפי שהתפלל כבר של שבת כדאי' בברכו' אבל באמירא בעלמא לא מתסר וכדכתב' בפ"ק דשבת וכן נמי אע"ג דאכל כל סעודתו ערב יום הכפורים ואפסיק ביה אדעתא דלא למיכל מכאן ואילך שרי למיכל בתר הכי תדע דהא כי אמר זמן כבר הפסיק מלאכול ואין דעתו לאכול יותר ואפ"ה לא איתס' אי לאו דאמר זמן וכן ההיא בפי' בירו' ובמדרש איכה רבתי דאמר התם ר' יהודה בן בתירה אזיל לנציבין בערב צומ' רבה אתא ריש כנשת' לזמוניה א"ל כבר אכליה ופסקי' א"ל אשגח עלי דלא יימרון אינשי ר' יהוד' לא אשגח עלוי אזל עמיה ואכל מן כל עגול ועגול חד פירא ומכל חבית וחבית שתא חד כסא וכן פר"י ורבי' הרמב"ן ז"ל: המברך צריך לטעום פי' כדי שלא תהא ברכה לבטלה הילכך אם לא טעם המברך מסתיין דלטעו' אחרינא וכדאמרי' בסמוך ליתבי לינוקא דילמא אתי למסרך דאלמא כד טעים מיניה ינוקא סגי לן והיינו נמי דאמרי' התם אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומיהו דוקא כשטועם ממנו קטן שהגיע לחנוך ברכות דאי בתנוק שלא הגיע לחנוך ברכות הרי הברכה יוצאה לבטלה והא דאמרי' הכא ניתיביה לינוקא מיירי בתינוק שהגיע לחנוך ברכות ולא הגיע לחנוך תענית ביום הכפורים:

לית הלכתא כרב אחא בר יעקב:    פי' דשרי דבכ"הג ולא חייש לסרכא: וכתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכן אמרה רב אחא בר יעקב ור"ת ז"ל שכך קבלו הראשונים דאמרי' במס' שבת גבי רב עמרם דזרע כשות בכרמא ע"י עובדי כוכבים ומזלות ופרכי' וליתביה לפירות ישראל דמאן דפריך הכא הוה רב אחא בר יעקב דילמא אתי למסרך פי' כי כשיגדל יברך זמן על הכוס ושתה ממנו ולא ידע דאשתקר לא נתנו לו לשתות אלא מפני שהיה קטן: וכתב ר"י ז"ל שלא חששו לזה אלא בדבר שאין באין לתקן על ידו לצרכינו אבל בדבר שאנו עושין לצרכו לא חיישי' להכי דאי לא היאך מאכילין את התינוקי' ביו' הכפורי':

עוד כתב הוא ז"ל שלא חששו דילמא אתי למסרך אלא בדבר שהוא קבוע לכל שנה אבל אירע ברית מילה ביום הכפורים יהבינן מן כסא דברכתא לינוקא ולא חיישי' דילמא אתי למסרך: ונ"ל שלא אמר רביני ז"ל אלא לצורך דבר של מצוה כגון הא דברית מילה אבל בדבר הרשות בדבר שאינן קבוע חיישי' דילמא אתי למסרך וכדמוכח מההיא דכשותא בכרמא דלא קביע כלל וחייש' דילמא אתי למסרך: והגאוני' ז"ל כתבו דמילה שהיא בי"הכ או באח' מן הצומח מברכי' לה על אסא משמע דלית להו סברא דר"י ז"ל: ואם החיה אינה מתענה והמילה שם בבית מברכין אכס' ומטעמי' לה: שהו' מפסיק מבעוד יום פי' ואת' כמ"ד התם דט' באב בין השמשות שלו אסור: ומיהו אין צריך להפסיק מבעוד יום טפי כמו בי"ה וכדכתיב' במס' תענית בס"ד.


דף מא עמוד אעריכה

ואמר עולא הלכ' כר' יוסי:    פי' אלמא מתענ' ומשלי' ולא שני ליה בהא בין תעני' קביע לתעני' של רשות והיינו דמייתי' רא' מט' באב לתעניתא דהני דבי רב: אין גוזרין תענית על הצבור כבר פירשתיה יפה במקומה בס"ד: ועכשיו אתה מבקש את דבריו פי' אלמא הלכה כרשב"ג שהרי הסכימו לפסק הלכ' כמותו ופרקי' דבדורו של ר"ג עשו כמותו כלומר כי הדור שהיו בשעתו עשי כמותו ואח"כ הסכימו האחרונים ופסקו כר' יוסי דנמקו עמו: טעמא די"ט הא לאו הכי משלימין פי' דשל ט' באב וכו' באב שהוא י"ט שלהם ממש הא אלו היה כדרכו לט' באב שהוא ערב י"ט שלהם משלימין אלמא לא עשו כר"ג בדורו כי ר' אליעזר בר' צדוק בדורו של ר"ג היה:

שאני י"ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות:    פי' שאפי' כשחל ט' באב בי"ט שלהם לא נדחה התענית והתנו בו שעות הקלו בו ג"כ שמשלימין בו ערבית כלומר כשחל התענית בערב י"ט אבל שבת שאין מתענין בו אפי' שעות כשחל ט' באב בשבת החמירו בה ג"כ שאין משלימין בה ערבית שאם אירע בערב שבת מתענה ואינו משלים והקשו בתוס' היאך היו עושים בני שום ט' באב שהרי י"ט שלהם מיומא דלא להתענאה בהון הכתובי' במגל' תענית שהוא אסור לפניהם ולאחריה' ותרצו דה"מ תענית הרשות אבל ט' באב דאורייתא הוא מתקנת חכמים נביאים ולפניהם מותר להתענות בו: וא"ת והיכי מייתי לעיל ראיה מט' באב דר' יוסי שהיה מתענה ומשלים לתענית הרשות דבני בי רב י"ל דהתם לגבי קדושת שבת אין לחלק בין תעני' קבוע לתעני' הרשות ואלו היה אסור להכנס לשבת כשהוא מעונה מפני תעני' הרשות אפילו מפני ט' באב היה אסור אבל לגבי י"ט שלהם אינו כדאי לדחות ט' באב דאורייתא מפני איסור יום שלפניהם:


דף מא עמוד בעריכה

הלכה מתענה ומשלים נראה כי ר"י ז"ל סובר דה"פ שאם רצה מתענ' ומשלי' אבל אם רוצה לאכול הרשות בידו וזו מצוה מן המובחר כדי שלא יכנ' לשבת כשהוא מעונ' שהם העידו על ר"י ז"ל שפעם אחת אירע עשר' בטבת בע"ש ולקח ביצה מגולגלת מבעוד יום וגמע' ולא רצה להשלי' נראה שהוא מפרש כמו שכתבנו וכן כתב ה"ר יעקב הארלני ז"ל ופשטא דשמעתין לא משמע כן וכתב הראב"ד ז"ל שלא אמרו להתענו' ולהשלים אלא שלא לאכל קודם שקיע' החמ' אבל משתשקע החמה מתוס' שבת הוא וכבר קדש היום וכיון שכן אם רצה לאכל אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות וכבר אמר שאסור להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בא בע"ש שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואע"פ שלא חשכה: ודעת רבותי שהמתענה בע"ש בין תענית קבוע בין תענית של רשות אין עושין נפילת אפים במנחה גם אין אומרים בו וודויים בצבור אלא שאומרים תפילת תענית בלבד אבל יחיד מתפלל מנחה קודם זמן התוספת אם רצה נופל על אפיו ומתודה: