עבודה זרה סג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ליחול עלה איסור אתנן למפרע אמר רבי (אליעזר) כשקדמה והקריבתו ה"ד אי דאמר לה קני ליך מעכשיו פשיטא דשרי דהא ליתיה בשעת ביאה ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה ואי דלא אמר לה קני ליך מעכשיו היכי מצי מקרבה (ויקרא כז, יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאמר לה להוי גביך עד שעת ביאה ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו בעי רב הושעיא קדמה והקדישתו מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כמאן דאקריבתיה דמי או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה ותפשוט מדרבי אליעזר דא"ר אליעזר שקדמה והקריבתו דוקא הקריבתו אבל הקדישתו לא דרבי אליעזר גופיה קא מיבעיא ליה מאי מיפשט פשיטא ליה לרבי אליעזר דהקריבתו דוקא אבל הקדישתו לא דהא איתיה בשעת ביאה או דלמא הקריבתו פשיטא ליה והקדישתו מספקא ליה תיקו:
בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר:
ורמינהי בא עליה ואחר כך נתן לה אפילו מכאן עד שלש שנים אתננה אסור אר"נ בר יצחק אמר רב חסדא לא קשיא הא דאמר התבעלי לי בטלה זה הא דאמר לה התבעלי בטלה סתם וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה בזונה עובדת כוכבים דלא קניא במשיכה ואיבעית אימא לעולם בזונה ישראלית וכגון דקאי בחצירה אי דקאי בחצירה בא עליה ואח"כ נתן לה הא קניא לה לא צריכא דשויה ניהלה אפותיקי דאמר לה אי מייתינא ליך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואי לא שקליה באתנניך מתיב רב ששת אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש
רש"י
עריכהליחול עליה איסור אתנן למפרע - שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה:
קני מעכשיו - קודם ביאה פשיטא דמותר דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהביה ניהלה לאו שכר ביאה הוא:
ואי מצטריך ליך קני מעכשיו - הלכך איצטריך מתני' לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא ניקני לך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אי מצטריך ליך קני מעכשיו הויה לה מתנת חנם כי שקלתיה ואקריבתיה:
כיון דאמר מר - (בתוספתא) דקידושין בפ"ק (דף כח:):
בטלה זה - כל כמה דיהיב לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה:
בטלה סתם - כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא דהשתא הוא דקנייה (ליה):
עובד כוכבים - לאו בר משיכה דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא או קנה מיד עמיתך:
הא קנייה (ליה) - מהשתא קודם ביאה והיכי קרי ליה בא עליה ואח"כ נתן לה:
ואי לא שקליה - ביום פלוני באתנניך הלכך בא עליה ואח"כ נתן לה הוא ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוויה אפותיקי ועמד בחצירה חייל עליה אתנן:
מתיב רב ששת - לר' ינאי:
לפועליו ולחמריו - עובדי כוכבים או עמי הארץ:
תוספות
עריכהאלא דאמר לה ליהוי גביך. כלומר לא תקני עד שעת ביאה והלכך לא הוי פשיטא דליהוי מותר מאחר שגלה בדעתו שלא תקנה עד שעת ביאה ומשום אתנן נמי ליכא דהא אמר לה אי צריכא ליך קני מעכשיו:
או דלמא השתא מיהא קאי בעיניה. ואע"פ שאין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור שמא הכא מאחר דאיתיה בשעת ביאה חל איסור אתנן למפרע משעה דיהיב לה ואז לא היה הקדש:
והא מחסרא משיכה. פי' ואפי' לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הכא גבי אתנן לא קנו כיון שהפקיעו חכמים דאין קניית מעות קונה ואוקמוה אמשיכה גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן כלל ולא דמי לההיא דפרק הזהב (ב"מ דף מח.) נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל דכיון דמעל מן התורה מי יפקיע המעילה ממעות הקדש:
בזונה עובדת כוכבים. לא קניא במשיכה וכרשב"ל משני דאמר לעמיתך במשיכה הא לעובד כוכבים בכסף דאילו לר' יוחנן אית ליה לעובד כוכבים במשיכה ומשום דרב חסדא אית ליה פרק הזהב (ב"מ דף מז:) כר' יוחנן הדר משני שינויא אחרינא דלרבי יוחנן לא תקשי:
כגון דקאי בחצרה. וא"ת לישני תרוייהו בטלה זה הא דקאי בחצירה והא דלא קאי בחצירה וי"ל דניחא ליה לאוקמה בטלה סתם אפילו קאי בחצרה עם טלאים אחרים שלו אע"פ שאינו יכול לדחותה לטלה מן השוק אפילו הכי אין שם אתנן חל אפילו למאן דאית ליה ברירה אלא על המבורר בשעת ביאה:
ואינו חושש לא משום שביעית. פי' בקונטרס שמא ימסור דמים הללו למי שחשוד על השביעית ותניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ופריך הכי מדקאסר בצאו ואכלו ואני פורע אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ונקראים דמי שביעית ואע"פ שכבר אכלום הכי נמי דבי ר' ינאי כי קפרעי דמי שביעית הם וקשה מי הזקיקו לשנות פירות שביעית ממעשר ויין נסך שהטעם מפני שנראה כמאכיל לפועליו דבר שאינו מעושר או יין נסך ה"נ היה לו לפרש שמאכיל שביעית לפועליו ונמצא פורע חובו מדמי שביעית ועוד תקשי לרב ששת דמפרש טעם הברייתא משום דמי פירות שביעית דלמא אחר הביעור איירי ואיסורא משום דנהנה מפירות שביעית בשעת האיסור דומיא דיין נסך דהוי טעמא משום דנהנה מיין נסך אי נמי אפילו קודם הביעור וטעמא משום שפורע חובו מפירות שביעית שקונה פירות שביעית ומאכילן לפועליו ולא דמי כלל לדבי ר' ינאי ועוד קשה בסמוך דמסיק בחנוני המקיפו דמשעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דכיון דמקיפו לבעל הבית סמך עליו ומשועבד לו בעל הבית לפי שסמך עליו לכך הוי דמי שביעית אבל דבי ר' ינאי לא הוו חנוני המקיפו ולא סמכא דעתייהו כולי האי ולא משעבדי להו דבי ר' ינאי מהשתא וכי פרעי להו אחר זמן לאו חליפי שביעית נינהו וקשיא דמדמי לעיל ההיא דר' ינאי לאתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה ואוקימנא אפילו עשאו לה אפותיקי ועומד בשעת ביאה בחצרה ואע"ג דמשעת ביאה אישתעבד לה ואין להתיר מטעם שאין השיעבוד על טלה זה אלא על נכסיו וכשיתן לה טלה זה לפצות השיעבוד מנכסיו הוי חליפי אתנן דשרי כדאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף ל.) דא"כ מאי ראיה מביא לעיל מאתנן על דבי ר' ינאי שאני התם דחליפין מותרין ואילו חליפי שביעית אסורין אלא ודאי אע"ג דמשתעבד אינו נתפש באיסור אתנן כלל וה"ה לדבי ר' ינאי אע"ג דמשעבדי ועוד לפירושו לשון קנה לה דינר גביה יתור לשון הוא לא היה לו להזכיר רק משתעבד ולא משתעבד לכך נראה לרבינו יצחק לפרש ואינו חושש לא משום שביעית שפורע חובו מפירות שביעית שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע אחר שאכלו האיסור אבל אמר ואני פורע חושש משום שביעית שהוא כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו ונמצא פורע חובו מפירות שביעית והשתא אפילו איירי ברייתא לאחר הביעור פריך שפיר אלמא כי קפרע דמי איסורא קפרע ואי איתא דבעלמא לא חשיב דמי פירות שביעית בכי האי גוונא שפורע אחר שכלו הפירות מן העולם גם בכאן לא היה לנו לחשבם כאילו לקחם בעל הבית לעצמו ונתנם לפועליו מאחר שהן לוקחין הפירות מבית החנוני והוא פורע המעות לאחר שאכלום ומסיק תרגמה רב פפא בחנוני המקיפו דמשתעבד ליה דכיון דדרכיה לאקופי קני ליה דינר גביה פי' דמשתעבד ליה שקונה שיעבוד בנכסיו לאלתר כנגד מה שנותן לפועליו והיינו קני ליה דינר גביה דקאמר לשיעבוד הדינר קונה בנכסיו שוה דינר ולא קנין גמור שיוכל להקדישו מעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית לאלתר כשהן בעין ונותנו לפועליו הוי ליה מה שקונה בנכסי בעל הבית דמי הפירות ולכך חשיב בעל הבית כלוקח הפירות והירק מחנוני ומאכיל לפועליו בשכרן ולבסוף כשיתן הדמים לחנוני לפצות השיעבוד מנכסיו יהיו דמי שביעית אחרון אחרון נתפש ואם היו העניים שלווים מהם דבי ר' ינאי ע"י ר' ינאי כחנוני המקיפו והיה אומר ר' ינאי לבני ביתו צאו ולוו ואני פורע היה נתפש באיסור שביעית מה שר' ינאי פורע להם מטעם זה דפירש אבל הם לא היו כחנוני המקיפו ולהכי לא גמר ומקני להו שיעבוד בנכסיו לאלתר כשנותנין פירות שביעית לבני ביתו דנהי דבתורת ערבות וקבלנות משתעבד להם לעניים סובר עתה זה המתרץ שאין משתעבד בערבות אף בקבלנות רק גוף הערב והקבלן אבל בנכסיו של ערב אין המלוה קונה כלום לאלתר ואפילו שיעבוד אי נמי היה טועה בזה שאין שיעבוד בנכסי ערב אלא במלוה ולוה אבל אם היה אומר תן לפלוני מנה או הלוהו ויהא קנוי לו והוא יהא פטור ממך ואני נותן לך או ואני פורע לך שזהו כעין מעשה דר' ינאי דהכא אין כאן דין ערבות אע"ג דאמרינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעד.) תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום דמשמע אבל על הערב יש לו מדלא קאמר אין לו על זה ועל זה לא הוה מסיק אדעתיה השתא מההיא כי היכי דלא אסיק אדעתיה הך דרבא וכי אייתי דרבא חדא מינייהו נקט והתלמוד נושא ונותן לפי טעותו ואמר אבל חנוני שאין מקיפו מאי מותר כו' ותו חנוני שאין מקיפו מי לא מישתעבד כלומר וכי אין נכסיו משועבדין ממש כדין ערב והא אמר רבא כו' קנה מדין ערב וכשהוא
ראשונים נוספים
הא דאקשינן הכא והא מיחסרן משיכה. משמע לי דאליבא דר"ל מקשינן דאמר משיכה מפורשת בתורה דאלו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרא משיכה בדאורייתא ואיסור אתנן (בדרבנן) [דאורייתא] הוא ודמפרק בזונה כותית דלא קניה במשיכה פירש"י ז"ל דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר"ל דאלו לר' יוחנן איפכא הוא בישראל מעות ובעכו"ם משיכה ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן אשכחן סוגיי טובא ליחידאי.
אלא הא קשיא, דהכא דלפירוקא דר' חסדא מקשינן ר' חסדא כר' יוחנן ס"ל כדמוכח בפ' הזהב דא"ר חסדא התם כשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות אלא דהכא לאוקמי ברייתא לכ"ע בעי' כלומר התינח לר' יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר וכולה סוגייא אזדא לטעמיה דר"ל וקושיא אליבא דחד תמצא מהן הרבה בריש פ' האשה שנתארמלה ונימא רוב נשים בתולות נישאות ואחרות במס' מכות אמתני' דזורק אבן לר"ה ובפ"ק דקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ורבות כן.
הא דאמרינן אי לאו דאקנייה ניהלה מעיקרא היכי מצית מקרבא ליה ואיש כי יקדיש את ביתו קדש (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא וכו': קשיא לי דהא משיכה קונה אפילו בלא נתינת דמים ואם נשרפו או נאבדו ברשות לוקח ללוקח נאבדו או נשרפו ולא למוכר, אלמא דידיה ניהו. ואם כן למה אינה יכולה להקריבו דהא קונה לה במשיכה, ולענין איסורא נמי אמרינן דחשבינן ליה כדידיה לגמרי (כדתניא) [כדתנן] (עא, א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, דמכי משכיה קני ליה וקמי זוזי עלייהו דגוי בהלואה, ואף על גב דנגע ביה גוי עד שלא פרעו לית לן בו מידי דמכי משכיה גוי אסתליק מניה ישראל לגמרי.ונראה דהכי קאמר אי דלא אקנייה ניהליה מעיקרא במשיכה אלא שיהא אצלה עד שעת ביאה ואם יבא עליה יהא שלה היכי מציא מקרבא ליה קודם ביאה.
וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא חסרה משיכה וכו': איכא מאן דמפרש דאפילו אליבא דר' יוחנן דאמר (ב"מ מז, ב) דבר תורה מעות קונות מקשינן, דכיון דתקנו רבנן דלא ליקני אלא במשיכה הרי הוא כאלו אין המעות קונות כלל ואפילו לגבי איסור תורה, ומותר לגבוה, דרבנן הוא דאמור דלא ליקני ליה, הילכך לאו אתנן הוא, שהם העמידו דבריהם אפילו במקום איסורא דאורייתא. ויש לפרש דדוקא אליבא דריש לקיש דאמר (שם) משיכה מפורשת מדאורייתא מקשינן, אבל לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות הא לא מחסרה משיכה מדאורייתא, ואסור אתנן דאורייתא הוא. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל, דהא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה פירש הוא ז"ל: דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא, וזו היא סברת ריש לקיש (בכורות יג, א) דאלו לר' יוחנן איפכא הוא דבישראל מעות קונות ובגוי במשיכה.
ואף על גב דקיימא לן כן כר' יוחנן, הכא מקשי אליבא דריש לקיש, דאיכא סוגיות הרבה בתלמוד שמקשה אליבא דחד תנא ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה. ודכוותה היא בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, א) ונימא רוב נשים בתולות נשאות, (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקדושין (נא, א) את וחמור הוא ואת וחמור קנה וכן הרבה. ואף על גב דלפום אוקימתא דרב חסדא מקשי ורב חסדא כר' יוחנן סבירא ליה, כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ שם) דאמר רב חסדא התם כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, הכא לאוקומי ברייתא לכולי עלמא בעינן, כלומר הא תינח לר' יוחנן לריש לקיש מאי איכא למימר.
ואוקימנא בזונה גויה דקניא בכסף ולא מיחסרא משיכה וביאתה היינו כספיה: אבל זונה ישראלית לא קניא ליה כלל ואף על גב דיחדו ליה באתננה קודם ביאה. ומיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד [זה] או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו, שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה דהא מיחסר משיכה ויהיב ליה מידי אחרינא, וכדאמרינן הכא בטלה זה. ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות.
ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממון שפסק עמו מיהא חייב ליתן לו, דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו (ב"מ קיח, א), אף על פי שיש לחלוק ולומר דסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך, וזה נכון ועיקר.
והיכא דקא פסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו, צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות כדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכירות וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים, או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב, אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב, והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר, בדבר זה צריך אני להתיישב. ואפשר שהכל הולך אחרי המלאכה שעשה, שאם עשה וטרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא בריש השוכר את האומנין (ב"מ עו, א),ואי לא, יהיב ליה כשכיר דעלמא לפי אומד המלאכה שכר שעשה, כן נראה לי.
הא דמותיב רב ששת לדבי ר' ינאי מהא דתני אומר אדם לחמריו ולפעליו צאו ואכלו ואני פורע אסור, אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע: קשיא לי דדילמא שאני הכא דכי קא שקלי פועלים דידיה איסורא קא שקלי ומשום הכי אסור, אבל דבי ר' ינאי כי שקלי פירי מעניי ההיא שעתא אכתי איסורא ליכא דקודם הביעור קא יזפי, וכי קא פרעי לאו דמי איסורא קא פרעי. ויש לומר דהכי קא מותיב, ואם אמר להו צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך, אלמא ודאי איסורא דהכא משום פרעון הוא דפורע דמי איסורא, דאי משום דמעיקרא שקלי פועלים דידיה איסורא אמאי חושש להם משום יין נסך דהא איהו לא שקיל מידי ופועלים הוא דשקלו ואיהו נמי הא לא פרע מידי לחנוני ומאי איסורא קא עביד, אלא ודאי משום פרעון הוא דאסור, דאלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע, הכא נמי וכו'. כן נראה לי.
מי מציא מקרבא ליה איש כי יקדיש כו' אף כל ברשותו: פירוש ברשותו ושלו ולאפוקי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאין אחד מהם יכול להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכדאיתא בפרק מרובה ולישנא קלילא נקט.
אי נמי דכיון דאם אינו ברשותו אינו מקדישו כל שכן כשאינו שלו כי הכא: הקשה מורי הר"שבא נ"ר דהכא שלו וברשותו הוא דכיון דמשכתיה קניתיה במשיכה ואי משום דלא בא עליה אין הבעילה אלא דמים וכל שמשך ופסק דמים קנה אף על פי שלא פרע ואין המעות אלא כתוב אצל הלוקח והכי נמי אמרינן לה אף לענין אסורא כדתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי' וקושיא גדולה היא זו והעלה רבינו בגמגום והנראה לי בזה דבעלמא כל שהמשיך פירותיו אחר פסיקת דמים גמר והקנה דסמיך דפרע ליה לוקח שפיר וכי לא פרע ליה נמי כייף ליה בדינא דלא כסיפא ליה מילתא למתבעיה אבל הכא דכסיפא מילתא למתבעיה לביאה אנן סהדי דלא מקני כלל אלא שיהא בפקדון אצלה עד שיבעול.
קדמה והקדישו מהו כו': פירוש מי אמרינן שאין דעתו להקנותו לה כל זמן שהוא בעולם כלל והכא הא איתיה או דילמא דעתו להקנותו לה כל זמן שאינו ברשות והכא ליתיה ברשותה דאמירתה לגבוה כמסירת להדיוט דמי והיינו דאצטריכו לטעמיה דאמר מר כו' ודוק.
הא דאמר ליה בטלה זה כו': פי' דכי אמר ליה בטלה זה הא מייחד וחייל עליה איסור אתין ולפיכך אסור אבל כולה סתם לא מייחד ולא מיתסר ואף על גב דמחייב למתן ליה בתורת חוב ופרכינן וכי אמר ליה בטלה זה מאי הוי הא מחסרה משיכה ודעת המפרשים דקושיין לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה דאלו לרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות הא קניתיה בביאה שהיא המעות וכיון דאסיר מדאוריתא היכי משתרי משום תקנתא דרבנן דאמור שלא יהו מעות קונות שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה אלא ודאי כדאמרן וכן נראה מלשון ר"שי ז"ל ואף על פי שדעת הגאונים דלית הלכתא כריש לקיש הא כתיבנא בכמה רוב דוכתי דפריך תלמודא סתם ואפילו למאן דאמר דלית הלכתא כותיה כדפרכינן התם בקדושין את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ואנן קיימא לן דקנה אבל נראה לי שאין צורך לכך וקושין אפי' לר"י דכל איסורא דתלי בממונא כיון דבממונא הפקר בית דין הפקר אפילו באיסורא נמי אדרבנן מוקמינן לה והוי נמי אורייתא ואב לכולן הא דקיימא לן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקדושיו ואפילו להצריכה גט וליכא למימר דאפקוה רבנן לקדושי כדאמרינן בעלמ' דאם כן הוה מפרש לה תלמודא התם אלא טעמא דמילתא שאף מן התורה אינה מקודשת שהתורה אמרה שיתן לה שוה פרוטה בשעת קדושין והרי לא נתן לה.
וכן פי' שם גדולי רבותי ז"ל והכא נמי התורה אברה שיהא אתנן כשזכתה בו לעשות רצונה והכא הרי לא זכתה בו דאפקרוה מינה רבנן ויש לי כיוצא בזו בפ' אלו נערות וכן הודה לי מורי הר"א הלוי ז"ל.
בזונה גויה: ושמעינן מהכא דאתנן זונה גויה אסורה והכי נמי איתא במסכת תמורה כתב מורי הר"שבא נר"ו וזה לשונו מיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו שהרי מה שפסק עמו לא מקני ליה דהא מחסרי משיכה ויהיב ליה מידי אחרינ' וכדאמרינן הכא בטלה זה.
ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם שאינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממין שפסק נותן לו דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו אף על פי שיש לחלוק ולומר שסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך והיכא דפסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות בדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכי' וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר בדבר זה צריך להתישב ע"כ.
ואי לא שקולי באתנניך: פי' ודקאמר ואחר כך נתן לה לאו דוקא שהרי כבר היה בחצרה אלא כיון שלא זכתה בו עד עכשיו בא עליה ואחר כך נתן לה הוא וכן פר"שי ז"ל עוד יש לומר דבחצרה לאו ממש אלא שהשכיר לה מקומו והוי כחצרה וכגון שהיה משתמר לדעתה וכשלא נתן לה מעות נתן לה הטלה כנ"ל.
אומר אדם לחמריו ולפועליו: פי' גוים או עמי הארץ צאו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שמא יקחו פירות שביעית מן השוק ותניא במס' סוכה אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר משלש סעודות ולא משום מעשר אם עמי הארץ הם יקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן דהא איהו לא ספי להו מידי אלא פריטי יהיב להו ולא משום יין נסך אם גוים הם ונמצא משקן יין נסך והרי מזונותיהן שלו ונמצא נהנה מיין נסך ע"כ לשון ר"שי ז"ל.
ומה שנראה מלשונו שסתם עמי הארץ חשודין בשביעי' הא כתיבנא בפ"ק דחולין שאין זה דעת מקצת המפרשים ז"ל אלא הא וכל דכותא בעם הארץ החשוב לכך. ואם תאמר ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משו' לפני עור לא תתן מכשול מיהת ויש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האסור עצמו והדבר ספק אם יקח אסור אם לאו אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל.
מהדורא קמא:
וכי אמר לה בטלה זה מה הוי והא מיחסרא משיכה קשיא לי אטו כי בא עלי' והדר יהיב לה טלה באתננה וייחד לה אותו הטלה לא הוי אתנן עד דמשכא לי' מעיקרא. והא אמרי' בפ' מרובה אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו בא על אמו (איתביעה) [אי תבעה] לי' קמן בדינא מי אמרי' לי' קים הב לה אתנן אלא אע"ג דכי תבעה לי' קמן בדינה לא אמרי' לי' הב לה כיון דקא יהיב לה הוי אתנן אלמא מוכח מהכא דאע"ג דלא משכא לי' כיון דאתני בהדי' דליתיב לה ויהיב לא אתנן הוי:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
ואינו חושש לא משום שביעית מה שפי' המורה שמא יקחו בו פירות שביעית מן החשוד למוכר ותני' במסכת סוטה אין מוסרין דמי פירות שביעית יותר משלש סעודות אינו נ"ל דאטו דינר יותר משלש סעודות אית בי' ואת"ל דאית בי' אטו דינר דוקא קאמר ונ"ל לפרש שזהו איסור שביעית אם לא הפקיר אדם את שדה אותן הפירות אסורין באכילה כדאמרי' והיתה שבת הארץ לכם לאכל' מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור וכן נמי אם הגיע שעת הביעור שחייב אדם לבער את הפירות שכנס ואסף בביתו ולהפקירם אם לא הפקירם הן אסורין באכילה ומפני זה פירות החשודין על השביעית אסורין באכילה שיש לומר או משדה נשמר הן או הגיע שעת הביעור ולא ביערן:
אי לא אמר מנח לי' מי אמר ככה לי פי' כגון שהי' החמת חלש ולא היה יכול להטעינו ולא הי' יכול כ"א לרכוב עליו כלום יכול לחסר דמי שכירותו בעבור הלגין שאינו יכול לישא אינו יכול לחסרו כלום שהוא אומר לרכוב עליו שכרת אותו והרי אתה יכול לרכוב עליו:
הוה שפיך חמרא לגוים פי' המורה הוה שפיך מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו ופירש כי טרח בהיתרא קא טרח שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעיתו של זיקי דידהו וק"ל ויאסר היין ע"י נצוק לפיכך נ"ל לפרש דזיקי חדתי הוו ואינו נאסר עד שלא ימסור לו הנוד מלא וקישר' הגוי ונוגע ביין:
פיסקא יין שנפל ע"ג ענבים. אבל עוש' אותו תכריכין למת בנדה בפ' האשה בה' בדק' אחת מהן אמרי' אמר ר"י זאת אומר' מצו' בטלה לע"ל א"ל אביי והאמר רב אמי א"ר ינאי ל"ש אלא לסופדו אבל לקוברו אסור הא איתמר אמר ר' יוחנן אפילו לקוברו ואזדא ר' יוחנן לטעמא דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות:
הדר שרי רבא למיטתני' ולמיפיי' ולזבינה לגוים שלא בפני ישראל. ראיתי מקשים ממאי דאמרן בפ' גיד הנשה בגמרא שולח אדם ירך לנכרי דגזרי' התם שמא יתננה לו בפני ישראל וכן אין מוכרין להן טריפות ונבלות אפילו שלא בפני ישראל דילמא אתי למיזבן ליה בפני ישרא' ומתרצים התם מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן כגון דרונות ששולח אדם לחבירו וכן מכירה אבל הכא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ולהכי שרי ליה שלא בפני ישראל ודוחק גדול נ"ל תירוץ זה דאטו להתערב איסור בהיתר מילתא דלא שכיחא היא והנכרון בעיני לומר דרבא לא ס"ל האי סברא ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל תדע דלא ס"ל דהא אתם בההיא הילכתא מייתינן ברייתא דתני במציעתא דידה ומפני שני דברים אין מוכרין נבלות וטרפות לגוי אחד מפני שמתעהו ואחד שלא יחזור וימכרנו לישראל ומקשי' התם רישא וסיפא דברייתא למציעתא דרישא וסיפא מיירי במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ותירץ רבא כולה במקום שמכריזין ורישא וסיפא כשהכריזו ומציעתא כשלא הכריזו פי' וכיון דהוא במקום שמכריזין ולא הכריזו קונים ישראל בשר מן הגוים להכי חיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל אם היה במקום שאין מכריזין שאין ישראל קונ' בשר מן הגוים מותר למכור נבלות וטרפות לגוים דתו ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל ורב אשי תירץ כולה בשאין מכרייזן ומציעתא גזירה שמא יתננה לן בפני ישראל פי' אע"ג דהוי במקום שאין מכריזין אסור למכור לו שלא בפני ישראל שמא ימכור לו בפני ישר' והיא אומר לו שכשרה ושחיטה היא כדמוכח התם וכדפרישית התם פמה"ק ואתי ישראל למיזבן מני' דאמר הא מישראל. זבנה וכשרה היא. הנה עכשיו רב אשי גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומוקי מציעתא במקום שאין מכריזין ורבא דלא בעי לאוקמי לית לי' הך גזירה ושרי לו לזבוני' טרפה שלא בפני ישראל ולא גזר דילמא אתי לזבונה בפני ישראל. עוד ראיתי מקשים היכי שרי רבא למיטחינהו ולמיפינהו. ומ"ש ממאי דאמרי' בפ"ק דפסחים בה' ר' יהודא אומר בודקין אור לארבעה עשר בתר איסורי' לא ניבדוק גזרי' דילמא אתי למיכל מני' ומתרצים מצינן למימר ע"י גוים שרי למיטחינהו א"נ יי"נ בדילי אינשי מני'. ותירו זה אינו כלום דמאי דאמרינן בדילי אינשי מניה זהו מקודם לכן לא על אותה שעה מדבר דהתם אקשינן אמאי לגבי חמץ גזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מני' ובחדש לא גזר דתנן משקרב העומר היו יוצאים ומוצאין שוקי ירושלים שמלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים ר' יהודא אומר ברצון חכמים היו עושין אלמא דס"ל לר' יהודא שמותר להתעסק בחדש לעשותו קמח וקלי קודם הקרבת העומר ולא גזר דילמא אתי למיכל מני ' ובחמץ בפסח אמאי גזר ותירץ אביי חדש בדילי אינשי מני' פי' מקודם לכן משעה שנראה לעולם אין אדם אוכלו והילכך עכשיו כשעושה אותו קמח וקלי זהיר בו שלא יאכל אבל חמץ דלא בדיל מני' מקודם לכן שעד עכשיו הי' אוכלו השתא נמי גזר שלא יבדקנו דילמא אתי למיכלי' אלא יבטלנו כדכתיב תשביתו שאור דהוא בביטול בעלמא ומצות בדיקה שהיא מדרבנן לא יחוש לקיים שמא יאכל ויעבור על איסור תורה וה"נ ניגזור שמא יאכל מאלה החטים דהא לא הוה בדיל מנייהו מעיקרא ואע"ג דהשתא אסירי דהא חמץ וחדש אסירי ואפ"ה גזרי' עלייהו בחמץ לר' יהודא ובחדש לרבנן ואפילו רבנן דלא גזרו בחמץ אלא כדאמרי' התם הוא עצמו מחזר לשורפו מיכל קאכיל מני' אבל הכא שאינו מחזר לשורפו ניגזר בין לרבנן בין לר' יהודא אבל נראה לי לתרץ דלא גזרי' הך גזירה במקום דאיכא פסידא שא"כ מי שנתערב לו שום איסור בהיתר יהא אסור ליגע בו ואל ימכרנו לגוי דילמא אתי למיכל מני' ולא יהא שום תקנה בדבר כ"א שישרפנו א"ו במקום פסידא לא גזרי' אלא טורח בכל מה שיכול להציל ממעותיו שלא יפסידם והתם לגבי חדש אסרי לי' רבנן שלא יתעסקו בו קודם הקרבת העומר דילמא אתי למיכל מני' ואי לא מתעסק בי' ליכא פסידא הילכך גזרי' ובחמץ בפסח לר' יהודא הוה גזר דלא ליבדוק בתר איסורי' אלא יקיים מצות ביטול ודי לו אבל לעולם במקום דאיכא פסידא לא גזור רבנן שיפסיד את שלו ולא יתעסק למוכרו לגוי משום הך גזירה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה