פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה |
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. לעשות עמו במלאכה אחרת אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר והשוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרה אסור. שכרה לרכוב עליה אע"פ שהניח עליה לגינו שכרה מותר:

גמ' איבעיא להו שכרו לסתם יינו מהו. כיון דאיסורא חמיר כיין נסך שכרו נמי אסור. או דלמא הואיל וטומאתו קילא שכרו נמי קילא. ת"ש דההוא גברא דאגר ארבא לסתם יינן ויהבו ליה חטי באגריה. אתא לקמיה דרב חסדא א"ל זיל קלנהו וקברינהו בי קברי:

סימן בעריכה

דבי רבי ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית ופרעי להו בשמינית. אתו וא"ל לרבי יוחנן. ואמר להם יאות הן עבדין. וכנגדו באתנן מותר. דתניא בא עליה ואח"כ נתן לה אתנן מותר דכיון דבשעת ביאה לא היה קנוי לה מה שנתן לה מתנה בעלמא יהיב לה ואין אתנן חל עליו ודבי ר' ינאי נמי כיון דלא יהבי פירי אחריני עד שמינית אין נתפשין בדמי שביעית מכאן דקדק הר"ר אלחנן שאם יש ביד ישראל יין נסך ועבודת כוכבים ומשמשיה האסורין בהנאה ותופסין דמיהן אם עבר ומכרן לעובד כוכבים בהקפה שאחר שימכרם העובד כוכבים ליתן לישראל המעות דמיהן מותרות. דכיון דבשעה שפורע לישראל. אין העבודת כוכבים ביד העובד כוכבים לא הוי דמי עבודת כוכבים כמו פירות שמינית דמותרין. ולית בהו משום חליפי פירות שביעית. לפי שבשעה שהיו פורעין דבי רבי ינאי לעניים לא היו פירות שביעית בעין. ואע"פ שיש לחלק דשאני פירות שביעית שלא היו בעולם אבל העבודת כוכבים מיהא ישנה בעולם. ודקדק הרמב"ן ז"ל מדלא מוקי הך (לקמן דף סג:) דצאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית כשפרעו קודם אכילה אלמא דמותר בכל עניינים. ואין זה כל כך ראיה. דצאו ואכלו ואני פורע משמע לאחר אכילה כשיעשה חשבון עם החנוני לידע כמה אכלו. ומיהו נראה דאפילו לא מכרו העובד כוכבים לעולם וישנה עדיין בידו הדמים מותרין כיון דאחר שקנאה העובד כוכבים במשיכה נתן המעות לישראל לא היו הדמים דמי עבודת כוכבים. כיון שלא היו המעות ביד ישראל בשעת משיכה. והוי כמו בא עליה ואח"כ נתן לה דכיון דשלא היה ברשותה בשעת ביאה אין אתנן חל עליו. ואפילו אם מעות מותרין. ה"מ לישראל אחר אבל לדידיה אסורים דקא מטיא ליה הנאה מעבודת כוכבים. כדאמרינן לעיל גבי מכרן וקדש בדמיהן מקודשת: בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר. ורמינהו בא עליה ואח"כ נתן לה אסור ואפי' מכאן ועד ג' שנים. אמר רב חסדא לא קשיא הא דאמר לה הבעלי לי בטלה זה. והא דאמר לה הבעלי בטלה סתם. טלה זה הא קמחסרא משיכה. קשה לן הא שכר פעולה לא בעי קנין. דפועל העושה עם בעל הבית קנה שכרו. וביאה דבר שנותנין עליו שכר הוא ואמאי לא נקנה לה הטלה בביאה. מכאן נ"ל לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך. יכול ליתן לו דמי החפץ בשכרו ודאי נתחייב לו החפץ או הדמים. אבל בגוף החפץ א"א לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה ברשות הפועל בשעת עשיית מלאכה. וכיון שיכול ליתן לה דמי הטלה הוי כמו טלה סתם:

סימן געריכה

איבעיא להו שכרו לשבור חבית של יין נסך שכרו מהו. כיון דרוצה בקיומו אסור. או דילמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי. אמר רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה:

סימן דעריכה

איבעיא להו דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים תפסה דמיה או לא תא שמע דתניא ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה. מכר עבודת כוכבים והביא לו יין נסך והביא לו מותר. ואם אמר המתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור. והא דאמר לעיל (דף יב.) לא חשו חכמים לדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אלמא דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסור. היה אומר רבינו תם ז"ל דודאי עובד כוכבים שמכר עבודת כוכבים ופרע המעות לישראל מותרין. והא דדרשינן (לעיל דף נד:) והיית חרם כמוהו כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו היינו דוקא בישראל שהחליף עבודת כוכבים אבל אם החליפה עובד כוכבים החליפין מותרין. והא דאמר לעיל דדמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים אסורין. היינו היכא שמכרה לקנות בדמים צורכי עבודת כוכבים ונשארו המעות באיסורא. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. סיפא משום דהוה לה כרוצה בקיומו. ותימה דמשום דאמר לו המתן הוי טפי רוצה בקיומו אפילו לא אמר המתן רוצה הוא בקיומו של עבודת כוכבים עד שתמכר ויתנו לו הדמים. וי"ל דהלשון משמע שאין לו ערב מדקאמר ליה המתן. אבל אם היה לו ערב אז מותר דאז אינו חושש בקיומו כי יוכל ליפרע מן הערב. כדאמר בעבודת כוכבים המתחלקת לפי שבריה לא חשיב רוצה בקיומה. הלכך ברישא מיירי דיש לו ערב ולהכי מותר:

סימן העריכה

ת"ר איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה שאין עובד עבודת כוכבים דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות וכו'. ומייחדין אצלו יין אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים. ואפי' הודיעו שהוא מפליג. כי מגעו מותר בשתיה. ולחלופי בשעה מועטת לא חיישינן. ואין מפקידין אצלו דחיישינן לחלופי ואינו נזהר במגע עובד כוכבים. ומעשה היה בעובד כוכבים שמל ולא טבל טבילה כראוי ועמד בביתו של ישראל ימים רבים ונגע ביינו והתירוהו בשתיה. דהא גר תושב אינו אוסר במגעו כל שכן זה שמל וקבל עליו כל המצות. ואע"ג דאמר לעיל (דף נו.) עבדים ובני השפחות שמלו ולא טבלו עושים יין נסך שאני הני שאין לבם לשמים אלא מאימת רבן מתיהדים ואמר נמי (דף נט.) גרים שמלו ולא טבלו צא והכרז על בניהם שהן ממזרים ואע"ג דמסתמא היו נוגעים ביין ועל זה לא הקפיד כמו שהקפיד במזגו עובד כוכבים ושתו ישראל: שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו'. אוקמא רבא כגון דאמר העבר חבית חבית בפרוטה. דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם שכרו אסור. חבית. חבית בפרוטה ונמצא חבית של יין נסך ביניהן שכרו מותר:

מתני' יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות. ואם היו מבוקעות אסורות. ומעשה בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו:

גמ' מעשה לסתור. חסורי מיחסרי והכי קתני ואם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס בן זונן וכו': ההוא ביתא דחטי דנפל עליה חביתא דחמרא יין נסך. שרא רבא למיטחינה ולאפויה ולזבונה לעובד כוכבים שלא בפני ישראל כי היכי דלא ליתיה ישראל וליזבין מיניה. ואקשינן עליה דרבא ממתני' דתנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. ותירץ רב פפא שאני חטי דאגב צירייהו כמבוקעות דמו :

סימן ועריכה

חמרא עתיקא בענבי ד"ה בנותן טעם. חמרא חדתא בענבי אביי אמר במשהו. ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא. הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד. והוה ליה מין בשאין מינו ומין בשאין מינו בנותן טעם. ) תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם ואם היו מבוקעות אסורות. קס"ד בחמרא חדתא מאי לאו בנותן טעם. לא במשהו. והא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח אלא לפגם כגון חומץ שנפל לתוך הגריסין שנותן טעם לפגם מותר. מכלל דבנותן טעם עסקינן: י"א דכל איסורין שהן במשהו לא אמר בהן דנותן טעם לפגם מותר ). דהא אין לך בטול טעם יותר ממשהו באלף אפ"ה אסרו רחמנא וה"ה נמי נותן טעם לפגם. ומביאים סעד לדבריהם מכאן ומפרשין כך מכלל דבנותן טעם עסקינן מדשרי שלא כדרך הנאתו דאי איירי באיסור משהו אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור. ולא נהירא דנהי דהחמירה בהן תורה לאוסרם במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן. אבל כשהוא פגום פקע איסורו כדילפינן מנבילה (לקמן דף סז:). ועוד עיקר טעמא פריכא הוא דהיכן אסרה תורה במשהו במין במינו התם אפילו אחד באלף אין טעמו נפגם ולא נתבטל דמינו אינו פוגמו ואין מבטלו אבל נותן טעם לפגם מעיקרא שרי כי לא היה בו טעם. ובשמעתין פריך מדסיפא בנתינת טעם מכלל דרישא נמי בנתינת טעם וסיפא הוי פירושא דרישא: חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירי דשערי אביי אמר בנותן טעם. בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאין מינו ומין בשאין מינו בנותן טעם. ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי. הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו:

סימן זעריכה

חלא לגו חמרא דברי הכל בנותן טעם. חמרא לגו חלא אביי אמר במשהו ורבא אמר בנותן טעם. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא. הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא הוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם:

סימן חעריכה

ההוא בת תיהא עובד כוכבים בדישראל שפיר דמי. ישראל בעובד כוכבים אביי אמר אסור. ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור. ריחא מילתא הוא. ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא: בפסחים (דף עו.) פליגי רב ולוי בבשר נבילה שצלאה בתנור אצל בשר שחוטה רב אסר דריחא מילתא היא. ולוי שרי דריחא לאו מילתא היא. ופסק רשב"ם בשם רש"י דהלכה כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא דקם ליה בשיטתיה דרבא הכא דהלכתא כוותיה לגביה אביי לבר מיע"ל קג"ם. וכן פסק ה"ג ור"ת פסק הלכה כרב דבפרק כיצד צולין תניא רב כהנא כוותיה דרב ועוד דאיכא התם עובדא כוותיה דרב ומר בר רב אשי ס"ל כרב וקי"ל הלכתא כוותיה בכוליה תלמודא בר ממיפך שבועה דאורייתא. ורבא דהכא ס"ל דריחא מילתא היא בריח פטם נבילה. וגווני טובא איכא בריח מעלות זו למעלה מזו. פת חמה וחבית פתוחה אסור לכ"ע כריש לקיש. למטה ממנו ריח פטום נבילה שנחלקו בו רב ולוי. למטה ממנו בת תיהא. והמותר לכ"ע פת צוננת וחבית מגופה. ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פטום. ודוקא בתנורים קטנים שלהם שהיו מכסים פיהם כדמוכח פ"ק דשבת (דף יח:) ולכך נכנס ריח של זה בזה. אבל בתנורים שלנו ופיהם פתוח אין לחוש. והלכתא בכל הני כרבא. דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם:

סימן טעריכה

זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין. אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הלכתא: ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כשמשביח ולבסוף פגם ואסור. אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין. אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. איכא דאמר אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם אין אומרים קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא פגמה:

סימן יעריכה

א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ואם ריבה טעם לפגם מותר. ולימא נותן טעם לפגם מותר. הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחריני דפגמה בהדיה. והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש:

סימן יאעריכה

ההוא עכברא דנפל לגו חביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור. אמר להן רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והאי חידוש הוא דהא מימאיס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסריה רחמנא הילכך בטעם לפגם נמי אסור. תימה דהאי שיכרא וחלא דלקמן צונן הן למה נאסרו בנפילת עכבר. וכי אם נפל זבוב ביין צונן אסור והלא העיד הרשע (מגילה יג:) שכך נהגו וזרקו ושותה ויש לומר ששהה בו זמן מרובה והוה ליה כמין כבוש ונפלט טעמו בשכר ובחומץ. ולא פירש התורה כמה יעמוד בחומץ ובשכר דנחשביה כבוש כמבושל (ושמעה) בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו יום שלם מעת לעת נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל וראייה מדאמר בחולין (דף קח.) בשר בחלב דחדוש הוא. דאי תרי ליה כולא יומא בחלב שרי אי בשיל ליה אסור. ומה חדוש הוא כל איסורין שבתורה נמי דינו כך דצונן בצונן לא מיתסר ולא בלע. אלא ודאי זהו חדושו דכל איסורין שבתורה אע"ג דצונן לא בלע אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש ובבשר בחלב חדוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול. אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב. אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה. אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח: איבעיא להו נפל לגו חלא מאי. א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר. א"ל ההוא אימרטוטי אימרטוט. תימה היאך אנו אוכלין הדבש והלא רגלי הזבוב מעורבין בו והיינו אימרטוטי אימרטוט. ואפילו יפגום הדבש השרץ מיהא אסור. והיה אר"ת אף ישאר בו רגלי הזבוב או כנפים אינו חשוב כשרץ אלא עפר בעלמא. ותנן (ידים פ"ד מ"ו) עצמות החמור מותרין. רב אחי שיער בחלא בחמשין. רב שמואל בריה דרבי חייא שיער בשיכרא בס'. והלכתא אידי ואידי בששים דחיישינן דלמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא:

סימן יבעריכה

מתני' עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב. ואפילו בחבית פתוחה מיירי דומיא דברייתא דחמרין ופועלין דמייתי עלה בגמרא דמיירי בחבית פתוחה. וכן בלגין שעל הדולבקי דמיירי בפתוח דומיא דעל השולחן. וכן עובד כוכבים שנמצא בצד הבור דשלהי פרק ר' ישמעאל (דף ס:). וכן מעשים בכל יום דאפילו חביות פתוחות שנמצא העובד כוכבים עומד אצלם לא חיישינן שמא נגע. ותימה אמאי לא חיישינן והלא בקל יכול ליגע. וי"ל כיון שיודע העובד כוכבים שיפסיד הישראל יינו אם יגע בו מרתת עובדי כוכבים. וכל היכא דסבר דלמא חזי לי ישראל לא נגע. ואין לו פנאי לנסך דכל שעתא ושעתא אמר השתא אתי ישראל וחזי לי. והכי נמי תניא בתוספתא (פ"ח) פרואר שישראל ועובד כוכבים כונסין לתוכו יין אף על פי שחביות פתוחות והעובד כוכבים יושב מותר מפני שחזקתו משתמר. והרמב"ן ז"ל כתב דמסתבר ליה דמיירי בחביות סתומות בפקק של עץ וכיוצא בו. אע"ג דהעובד כוכבים יכול לסלקו וליגע בלא זיוף כלל. כיון ובחזקת משתמר מותר. אבל בפתוחה לגמרי לא דכיון שהם על כתיפו ויוכל ליגע בהן בהדיא חיישינן דלמא נגע ולא מירתת כלל. דמישתמיט למימר להחזיק בחביות נתכוונתי שלא תפול. ואע"ג דמתניתין סתמא קתני ומשמע דאיירי בפתוחות דומיא דאחריני. סתמא דמעביר חבית של יין ממקום למקום היינו סתום בפקק של עץ וכיוצא בו שלא יצא היין בטלטול החבית. והראב"ד ז"ל כתב דהא דשרינן חביות פתוחות כשהוא בחזקת משתמר היינו דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחבית עצמו. אבל במעביר חבית לא. לפי שאפשר לפשוט ידו וליגע בתוכה אם היא מליאה והיינו דאמר בפרק רבי ישמעאל (דף ס.) עובד כוכבים דדרי כובא וישראל אזיל בתרא מליא אסור דלמא נגע. הלכך אם מליאה היא אסורה ואפילו לא הניחו כלל. ואם חסירה היא אם העלים עיניו אסור חיישינן שמא הורידה מעל כתיפו ונגע בו ונשמט לומר לנוח מעט הורדתיה. ואין נראה להרמב"ן לחלק בין הני בבות דמתניתין אלא כולם בפתוחות איירי. וגבי מעביר סתומות בפקק של עץ היינו כפתוחות כיון שיכול לפתוח בלא זיוף. ואמר נמי בירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ה) אמר ר' שמואל מעשה בעובד כוכבים אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אתא עובדא קמיה דרבי אבהו ואסר אמרינן בפתוחות הוה עובדא. אמר ר' זריקה לא סוף דבר מליאות אלא אפי' חסירות דטרף ונגע בידיה וחזר. פירש שטרף הכד בכתיפתו. עד שהחזירן והרכינן שיכול לחזור בו. והודיעו שהוא מפליג. פי' שאמר לו שדעתו להפליג בסתם או שא"ל המקום ויש באותה הפלגה כדי שישתום ויסתום ויגוב. אבל אם אין באותה הפלגה כדי שישתום ויגוב אפילו שהה זמן מרובה מותר דבכל ענין מירתת עובד כוכבים דילמא אתי השתא וחזי ליה: גמ' היכי דמי בחזקת המשתמר. כדתנן הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות אפילו הפליגו כדי מיל טהרותיו טהורות. ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם כיון שנתעלמו עיניו מהם טהרותיו טמאות. ומוקי רישא בבא להן דרך עקלתון דמירתתי השתא אתי וחזי לן:

מתני' המניח יין בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא ונכנס למדינה ורחץ מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב. ודוקא בקפנדריא שהעובד כוכבים סבור שיכול לבא בקצרה ומירתת תמיד דלמא אתי. אבל ראוהו נכנס למדינה וסבר הוא שלא ישוב מהרה אסור: המניח עובדי כוכבים בחנותו אף על גב שהוא יוצא ונכנס מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ויגוב:

סימן יגעריכה

היה אוכל עמו על השלחן והניח לפניו לגין על השולחן ולגין על הדולבקי והניחו ויצא מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדולבקי מותר. וכגון שלא הודיעו שהוא מפליג. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולבקי אסור: חביות פתוחות אסורות. סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ויגוב:

גמ' אמר רב הלכה כרשב"ג והואיל ותנן סתמא כוותיה חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות כדי שיפתח ויגוף ויגוב. וכי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לסתימה וקי"ל כר"א דלא חייש לזיופא האידנא מ"ט לא מותבינן חמרא בי עובד כוכבים. חיישינן לשייכא פירוש מינקת:

סימן ידעריכה

אמר רבא זונה עובדת כוכבים וישראל מסובין חמרא שרי. דנהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דעבודת כוכבים ויין נסך לא תקיף להן. זונה ישראלית ועובדי כוכבים מסובין חמרא אסור. דכיון דזילא באנפייהו בתרייהו גרירא. ההוא ביתא דהוה יתיב חמרא דישראל ועל עובד כוכבים ואחדיה לדשא באפיה. והוה ביה ביזע בדשא. אמר רבא כל דלהדי ביזע שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור:

סימן טועריכה

ההוא ביתא דהוה ביה חמרא דישראל וישראל דר בעלייתא ועובד כוכבים בתתייאתא והיתה ארובה בעליה שרואין בה לבית. שמעו קל תיגרא ונפקו קדים ואתא עובד כוכבים ואחדיה לדשא באפיה. אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדימו אנא ואתאי קדים נמי ישראל ואתא בעליה וחזי לי:

סימן טזעריכה

ההוא אושפיזא דהוה ביה חמרא דישראל ועובד כוכבים. אשתכח עובד כוכבים דהוה קאי ביני דני. אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסור. פירש"י ואי לא שאין נתפס כגנב על הכניסה דאית ליה לאישתמוטי אע"ג דלית ליה לאישתמוטי על הנגיעה חמרא אסור. דאם לא בא לנסך למה בא. ולא דמי למניח עובד כוכבים בחנותו שמותר בנכנס ויוצא דשאני התם שיודע הישראל שהעובד כוכבים שם ומירתת העובד כוכבים דלמא אתי ישראל וחזי לי. אבל הכא שאין הישראל יודע שהוא שם לא מירתת ודאי לנסך נכנס. ואע"ג דלא קאמר הכא ואחדיה לדשא כמו בעובדא דלעיל אפ"ה מיירי שנעל הדלת כדמוכח מדפריך מננעל הפונדק. וכיון שהדלת סגור ואין ישראל יכול לראות מבחוץ אם נגע ביין לא מירתת. אבל אם הדלת פתוח מירתת ואע"פ שאין הישראל יודע שהוא שם. דהא אפילו נמצא בצד הבור (לעיל דף ס:) לא חיישינן לנגיעה אע"פ שאין הישראל יודע שהוא שם משום דמירתת כיון שלא ננעל הדלת. ועוד בהך עובדא דלעיל דהוה ביזע בדשא דאית ליה לאשתמוטי כיון שיש לו שם יין והדלת נעול ואפ"ה שרינן כל דלהדי ביזעא. דהואיל ויכולין לראותו מירתת עובד כוכבים. הלכך כל היכא דמירתת דלמא חזי ליה כגון שהדלת פתוח או דלהדי ביזעא ואפילו איתא ליה לאישתמוטי שרי. ואי לית ליה לאישתמוטי אפילו ננעל הפונדק שרי. ופרש"י כל שרי דהכא שרי אפילו בשתיה דהא לא נגע. וכל אסור דהכא אפי' בהנאה. והראב"ד ז"ל כתב דכל אסור דהכא היינו בשתיה ואין אסור בהנאה אא"כ הפקידו אצל העובד כוכבים לשומרו בלא חותם. כההוא דתנן (דמאי פ"ג מ"ד) המפקיד אצל העובד כוכבים לשומרו הרי הוא כפירותיו ומסתברא פרש"י דכיון דחיישינן דילמא נגע הוי כההוא דהמפקיד ואסור בהנאה. ההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו יתבי ושתי חמרא שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא. קם ונפק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמרא והדר אתא והיין שעל הדולבקי מותר כדתנא במתני'. וקמ"ל רבא דלא הוי כהודיעו שהוא מפליג. א"כ משמע שהתיר אפילו שעל השולחן מדלא מפליג. והכא מיירי שכל אחד שותה מיינו ובמתניתין מיירי שהעובד כוכבים שותה מיינו של ישראלי:

סימן יזעריכה

ההוא ישראל ועובדי כוכבים דהוי יתבי בארבא וקשתו חמרא שמע ישראל קל שפורי דבי שימשי. קם סליק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא קמדכר לחמריה ואתי ואי משום שבתא הא אמר ליה איסור גיורא כדהוינא בארמייתא אמרין יהודאין לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי משתכחן בשוקא. ואינהו לא ידעי דעבדינן כרבי יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות:

סימן יחעריכה

ההוא אריא דנהים במעצרתא אשתכח עובד כוכבים דהוה קאי ביני דני. אמר רבא חמרא שרי. מ"ט מימר אמר כי היכי דטשאי אנא פי' נתחבא. ה"נ טשא ישראל וחזי לי:

סימן יטעריכה

הנהו גנבי דהוי בפומבדיתא סליקו ופתחו חביתא אמר רבא חמרא שרי רוב גנבי ישראל נינהו דבפומבדיתא שכיחי גנבי ורמאי טובא כדאמר (חולין דף קכז.) פומבדיתא לוייך שני אושפיזך. נרשא? נשקיך מני ככיך. וכן במקומות שיש ליהודים מגרש בפני עצמו נעול בלילה תלינן בגנבי ישראל: הנהו גנבי דאתו לנהרדעא פתחו חביתא אמר שמואל חמרא שרי כיון דאיכא דפתחי אממונא ה"ל ספק ספיקא. אין דין זה מצוי בינינו דאין רגילות להצניע ממון בחביות: ההוא רביתא דאישתכח ביני דני דהוה נקיטא אופיה בידה אמר רבא חמרא שרי. אימור מגבא דחביתא שקלתיה ואף על גב דליכא השתא אופיא. אימור איתרמויי איתרמי לה. פרש"י דקטנה היתה ולא ידעה בטיב ניסוך ולהכי תלינן לקולא. ומסתבר דהאידנא דאין עובד כוכבים בקיאין בטיב ניסוך בכולהו תלינן לקולא.

סימן כעריכה

ההוא מסוביתא דמסרה מפתיחא לעובדת כוכבים אמר רבי יצחק בן אלעזר כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בי מדרשא ואמרי לא מסרה לה אלא שמירת המפתח בלבד ונתפס כנגב על הכניסה. וחמרא שרי ומכאן התיר ר"ת ז"ל לישראל שהניח יין במרתפו והלך לעיר אחרת להיות שם בי"ט ונתן המפתח לשפחה. ואי משום די"ט הוא הא אמרי עובד כוכבים יהודאי לא מינטרו שבתא. ולא דמי לההיא דמניח יינו בעיר של עובד כוכבים בלא מפתח וחותם. דהכא עובד כוכבים אחריני מירתתי מן השפחה ואיהי מירתתא מעובד כוכבים אחריני שמא יאמרו לישראל שנכנסה:

מתני' בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך:

סימן כאעריכה

אומנין ששלח להן עובד כוכבים חבית של יין נסך בשכרן מותרות שיאמרו תן לנו את דמיה. ואם משנכנסה לרשותו אסור. פירש שקבלו בשכרו אבל בהכנסתו לרשותו לא נאסר שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו.

סימן כבעריכה

המוכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. דכי משכיה עובד כוכבים אכתי לא הוי יין נסך. והמודד לתוך כליו של ישראל. או לתוך כליו של עובד כוכבים שהדיחו דלית ביה עכבת יין. ואפי' לא הדיחו בדיעבד שרי. כרשב"ג דאמר ימכר לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו מדד עד שלא פסק דמיו אסורין:

סימן כגעריכה

גמ' ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא לך. וקנה ממנו. אזל זבנה לאיניש אחרינא. אמר רב יוסף קמא קנה. אמר ליה אביי והא לא פסיק ולא סמכא דעתיה כההיא דתניא משך חמרין ופועלין והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור. פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן: מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לך במאה זוזי. אזל זבנה לאינש אחריני במאה ועשרים אמר רב כהנא קמא קני מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד ודלמא זוזי אנסוהו. והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. ואפילו אי בעי קמא למיתב מאה ועשרים קנה השני. כיון דבשעת המכר קנה השני לא יתבטל המקח בשביל תוספת דמים של זה. ואם ידע הראשון קודם המכירה שרצו ליתן לו בשדה מאה וכ' ואמר לו תנם לי במאה וכ' ומכרה לשני אפילו בזה קנה השני דהתנאי לא היה אלא אי מזבנינא לאחר בשוויין דהיינו מאה זוזי וכיון שנתנו להם בה מאה וכ' אין כאן תנאי. א"ל כדשיימי בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא. וכדאמרי בי תלתא עד דאמרי כולהו. כדשיימי בי ד' עד דשיימין בי ד' וכ"ש אם אמר כדאמרי בי ד'. כדשיימוה בי תלתא ואתו תלתא ושיימוה ואמר ליתי בי תלתא אחריתי ולשיימוה דקים להו טפי אמר רב פפא דינא הוא דמעכב. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהנהו קים להו טפי. דלמא הני קים להו טפי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע:

סימן כדעריכה

מתני' נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים ונטלו ומדד לתוך צלוחית של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ואם לאו מותר:

סימן כהעריכה

המערה מכלי אל כלי המערה ממנו מותר. את שעירה לתוכו אסור. ומוקי לה בעובד כוכבים המערה וההוא דנפק לבראי גזרי ביה רבנן ואסרוה משום כח עובד כוכבים ודלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. ומשום נצוק לא מיתסרא דלא החמירו כולי האי בכח עובד כוכבים לאסור המחובר לו על ידי נצוק:

סימן כועריכה

גמ' תנן התם הנצוק והקטפרס ומשקה טופח עליהם אין חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. והאשבורן חבור לטומאה ולטהרה. אמר רב הונא נצוק לענין טומאה וטהרה לא הוי חבור. לענין יין נסך הוי חבור. אמר ליה רב נחמן מנא לך הא. אילימא מדתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה ). לטומאה וטהרה הוא דלא הוי חבור הא לענין יין נסך הוי חבור אימא סיפא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה. לטומאה ולטהרה הוא דהוי חבור הא לענין יין נסך לא הוי חבור. אלא מהא ליכא למישמע מינה. היה אר"ת דל"ג אמר רב הונא נצוק וכו' אלא ה"ג אמר רב הונא לטומאה ולטהרה לא הוי חבור וכו' ואכולהו קאי רב הונא נצוק וקטפרס ומשקה טופח. ומשום דכולה שמעתין איירי בנצוק הגיהו בספרים נצוק. ופר"ת דמכולה שמעתין יש להוכיח דנצוק לא הוי חבור. כי רב הונא לא אמר מסברא ומגמרא דנצוק הוי חבור. אלא דרך משא ומתן רצה להוכיח מן המשנה מדקתני לטומאה ולטהרה. והוכיח לו רב נחמן דהא דיוקא ליתא וחזר בו רב הונא. ותדע דחזר בו מדאמר לעיל פ' ר' ישמעאל (דף נו:) על מילתיה דרב הונא דהחזיר גרגותני ש"מ נצוק חבור. ומאי בעי הא ודאי רב הונא אית ליה הכי. אלא ש"מ דקים ליה לתלמודא דרב הונא חזר בו. דע"כ הדקדוק אין אמת על כל המשנה לומר דמשקה טופח הוי חבור לענין יין נסך. דהא במתני' בעינן עכבת יין דהיינו טופח להטפיח וכן לעיל בפ' ר' ישמעאל (דף ס:) גבי מעצרתא בעינן טופח להטפיח. ומדליתיה לדיוק גבי משקה טופח. ליתיה נמי לענין נצוק. ועוד מדתני רבי חייא פחסתה צלוחיתו משמע דסבר דנצוק אינו חבור. ואע"ג דדחי ליה תלמודא. דיחוי בעלמא הוא. דלכאורה משמע שהיה שונה דברו אמתני' ומסיים בברייתא שלו. ועוד דבכמה דוכתיה מתמה תלמודא ש"מ נצוק חבור משמע שהיה תמיה איך יהיה נצוק חבור. ולעיל (דף סה.) גבי עובדא דאבוה דרב אחא דהוה שפוך חמרא לעובדי כוכבים ה"מ לאקשויי ש"מ נצוק אין חיבור ולא חש להקשות דלאו מילתא דתמיה הוא אי אמר דנצוק לא הוי חבור. ועוד דהא תרגמא רב ששת בעובדי כוכבים המערה והאי שינויא דסמכא הוא דשרינן כחו של עובד כוכבים דלא נפיק לבראי. ולמ"ד נצוק חבור לא צריכינן להאי שינויא. ועוד ראיה מהנהו אמוראי בתראי דמתמהי אמילתיה דרבא בעובדא דגישתא ובת גישתא ש"מ דנצוק חבור. ועוד דמר זוטרא בריה דרב נחמן דבתראה הוא אמר קנישקנין שרי ורבה בריה דרב הונא גופיה שתי בקנישקנין ואין לחלק דהאי נצוק חבור דהיינו בקלוח שיורד למטה שסופו להתערב אבל לא בנצוק העולה ע"י מציצה דהא נצוק דבת גישתא גם ע"י מציצה עולה והא דאמר רב חסדא להנהו סביותא קטפי קטיפי או נפוצי נפוצו לא משום נצוק מדלא מסיק עלה ש"מ נצוק חבור ועוד מדאפסיק במילתיה דרב חסדא בין כחו של עובד כוכבים דלעיל מיניה ובין הנהו שפוכאי דהוי נמי משום כחו של עובד כוכבים אלמא מילתיה דרב חסדא מיירי נמי בכחו של עובד כוכבים ולא בנצוק. והיו מוכרין יין לעובד כוכבים ומודדין ונותנין לכליו של ישראל ואח"כ נותנין לתוך נוד של עובד כוכבים. ופעמים העובד כוכבים מסייעו ואמר להם שיהיו מקטפין. כי פעמים יסמוך על העובד כוכבים והוי כח עובד כוכבים והוא לא יהיה סבור שסמך על העובד כוכבים ונאסר היין ולא יזהר אם בא מן היין לתוך כליו. ואין להוכיח מההיא דאגרדמים (לעיל דף נח.) דקתני (בתוספ' פ"ח) מפני שטיפת יין החוזרת אוסרת כל היין ואי נצוק הוה חבור למה לי טיפת היין כיון שקדח במניקת ומצץ ביין עד שנגע בפיו נאסר כל היין משום נצוק. דאיכא למימר דההיא סיומא לא קאי אלא אטעם מן הכוס והחזירו להחבית. וגם אין להוכיח מר' יוחנן דאית ליה נצוק אין חבור מדקאמר המערה יין נסך מחבית לבור ראשון ראשון בטל ולמה לא נאסר התחתון המחובר לעליון ע"י נצוק. דאפילו הוי נצוק חבור בעלמא הכא לא הוי חבור כיון דאפילו שותת כל היום כולו בזה הענין ונתערב כל אותו חבית בבור הוי ראשון ראשון בטל אין סברא להחמיר בנצוק יותר ממעורב. וראיות אילו נכוחות וברורות אלא שהגאונים ורש"י פסקו דנצוק חבור. וכן דעת רב אלפס. ור"מ היה נוהג ע"פ גדולי צרפת דבהפסד מרובה היה מתיר נצוק כגון אם משך מן החבית לכלי שיש בו יין נסך אבל לא בהפסד מועט:

סימן כזעריכה

אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לעובד כוכבים לא ליסייע בהדייכו דלמא משתליתו ושדיתו להו עילויה וקאתי מכחו ואסור. ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא ואתא עובד כוכבים ואנח ידיה אגישתא ואסר רבא לכולי חמרא. ש"מ נצוק חבור. שאני התם דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר. אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי. וה"מ דקדים ופסק ישראל אבל קדים ופסק עובד כוכבים לא. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא שרא להו למישתי בקנישקנין איכא דאמרי איהו גופיה שתי בקנישקנין:

סימן כחעריכה

מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. יין ביין ומים במים בכל שהוא. יין במים ומים ביין בנותן טעם. זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם ור"ת היה אומר דוקא ביין נסך שנתנסך לפני עבודת כוכבים אוסר במשהו דומיא דמים במים. אבל בסתם יינן ונגע עובד כוכבים בטל בס' אפי' יין ביין כשאר איסורין שבתורה וכן נמצא בתשובת הגאונים בכתב יד רבינו יוסף טוב עלם. ומלשון יין נסך אין לדקדק דהא בריש פירקין קתני השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך ומסיק בגמרא דאפי' בסתם יינות. והא דמספקא ליה משום דלא מסתברא ליה להחמיר בסתם יינן לאסור השכר ופשט ליה ממתניתין דמיירי אפילו בסתם יינן. וכן יין נסך שנפל לבור דקאמר רשב"ג (לקמן עד.) ימכר לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו מיירי אפי' בסתם יינן כדאמר לעיל (דף עא:) מידי הוא טעמא אלא לרב האמר הלכה כרשב"ג. וקשה לי לפירושו ההוא דאגרדמים (דף נח.) דקתני (בתוספתא פ"ח) שטיפת של יין אסורה ואוסרת בכל שהוא אלמא אפילו סתם יינן אוסר בכל שהוא. וי"ל דאתיא כר' יהודה דאית ליה בכל איסורים שבתורה מין במינו במשהו. ועוד קשה מההיא דמשפך אם יש בו עכבת יין אסור ולמה לא יבטל היין שבמשפך לאותו עכבת יין. וצ"ל דאיירי כשאין במשפך כדי לבטל העכבה בששים. ואין לפרש דמתני' אתיא כרבי יהודה. דאם כן בגמרא דפריך לרבי יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל ממתניתין לישני מתני' אתיא כר' יהודה:

גמ' כי אתא רב דימי א"ר יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל. פרש"י ומותר בהנאה. ולכאורה נראה דכיון דטעמא משום דראשון ראשון בטל דמותר אף בשתיה. דהיכן מצינו בטול לחצאין וכן משמע דומיא דההוא דסלק את מינו כמי שאינו (מינו) דשרי אפי' בשתיה. ראשון ראשון בטל. וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק במה אשה (דף סה:) ובפרק בתרא דבכורות (דף נה:) שאין טובלין בנהרות ביומי ניסן דחיישינן שמא רבו נוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין בזחילה ולא אמר קמא קמא בטילי הנוטפין בזוחלין. וכן בפרק הנודר מן הירק (דף נז:) בצל שעקרו בשביעית ושתלו בשמינית ורבו גידולים על עיקרו מותר. וכן כלאים שהוסיפו מאתים (כלאים פ"ה מ"ו) ולא אמר בכל הני קמא קמא בטל. ותירץ ר"ת דהא דקא"ר יוחנן ראשון ראשון בטל לא שיבטל לעולם אלא הוא בטל עד שיפול מן היין כל כך שלא יהא בהיתר ס' לבטל יין האסור. והשתא הוי דומיא דאינך דבטלין מתחילה עד שיתרבה. וקאי ר' יוחנן אמתניתין דקתני יין נסך אוסר בכל שהוא קאמר דה"מ דנפל היתירא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתירא ראשון ראשון בטל עד שיתרבה האיסור שלא יוכל לבטל בס'. וא"ת למה הזכיר שם בטול כיון שאין בטול אלא שאין אסור מחמת מיעוטו. הכי הוה ליה למימר לא שנו אלא שנפל היתר לתוך איסור אבל נפל איסור לתוך היתר אין אסור אלא עד כדי נתינת טעם כמו יין במים. י"ל דנקט האי לישנא דהמערה מחבית ראשון ראשון בטל לאשמועינן דוקא חבית דלא נפיש עמודיה כולי האי. שפי החבית צר ואע"ג דנפיש מצרצור אבל מגיגית דנפיש עמודיה טפי לא אמר קמא קמא בטיל אפילו יש בהיתר ס' לבטל הקלוח. והיינו חומרא דיין נסך יותר משאר איסורין. דבשאר איסורים לעולם מותר עד שיהא באיסור כדי ליתן טעם בהיתר. אבל ביין נסך המערה מגיגית אוסר בכל שהוא. וגם בהיתירא לגו איסורא חמיר יין נסך משאר איסורין דביין נסך קמא קמא בטיל ואפילו נתרבה ההיתר ויש בו ס' לבטל האיסור. ואלו בשאר איסורין אם נתרבה ההיתר ויש בו ס' ניעור מאיסורו ומבטל האיסור. דאמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה אמר רבי אבהו א"ר ביוחנן כל איסורין שריבה עליהם בשוגג מותר ובמזיד אסור. פסק רש"י דאין הלכה כרב דימי שהרי בא רב יצחק והחמיר רבין והחמיר. ואין דבריו מובנים דבעיקר דינא דרב דימי דאשמועינן ראשון ראשון בטל לא פליג עליה רב יצחק. אלא שמחמיר לאסור המערה מחבית. ורבין איכא למימר דלא פליג עליה כלל. דהא דמצריך קיתון של מים לבטל היין. ולא קאמר קמא קמא בטל היינו במערה מגיגית או שנפל לתוך כלי גדול מלא יין בלא עירוי והתירו דרואין את ההיתר כאילו אינו אתא לאשמועינן. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך לבור מצרצור קטן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה. אבל חבית דנפיש עמודיה לא. וכיון דפליגי רב דימי ורב יצחק בחבית אליבא דרבי יוחנן מסתברא דבשל סופרים הלך אחר המיקל: כי אתא רבין א"ר יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל ברבי יהודה א"ר יוחנן ל"ש אלא שנפל קיתון של מים תחילה. אבל אם לא נפל קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין בכל שהוא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים. אבל אם נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר קיתון של מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאי איכא בין דמתני לה אמתניתין למאן דמתני לה ארבין. איכא בינייהו תחילה. מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחילה. ומאן דמתני לה ארבין בעי תחילה והלכתא כלישנא בתרא דבשל סופרים הוא. והא דלא אמר חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות ויצטרף מים לבטל היין דהיתר ויין דאסור. היינו לפי שלא נפל מן היין האסור כדי נתינת טעם בהיתר אלא במשהו נאסר. וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה. דרב דקאמר התם פרק גיד הנשה (דף ק.) על ההיא משנה וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות אפילו לא נתנו טעם אלא בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ופריך (הספר) רב ספרא התם מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל למ"ל בנתינת טעם אפי' לא נתנה טעם נמי. הכא במאי עסקינן כשקדם וסלקו. רבא אמר אפילו תימא כשלא קדם וסלקו (וסבר רבי יהודה) הוי מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו. והשתא מאי איצטריך רב למימר אפי' לא נתנה טעם אלא בחתיכה אפילו בלא נתינת טעם נמי אסרה חתיכה נבילה לשאר חתיכות לר' יהודה דאמר מין במינו במשהו. אלא ודאי אע"ג דמין במינו נאסר במשהו מן התורה לא אמר שתעשה חתיכה נבילה להצריך ס' לבטל את כולה אם לא שנאסרה בנתינת טעם וכ"ש יין נסך לרבי יוחנן דאינו אוסר במשהו אלא מדרבנן לא מצריכין לבטל גם ההיתר. ומאן דבעי הכא תחילה מחמיר הוא ביין נסך אע"ג דבשאר איסורים לא בעיא ולית הלכתא כוותיה: איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה אם הגדילו באיסור אסור. ואם הגדילו בהיתר מותר. ור' יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור נמי מותר. הגדילו באיסור פרש"י שנפל יין נסך בסוף. והגדילו בהיתר שנפל יין של היתר בסוף. ורבי יוחנן אמר אפי' הגדיל באיסור הואיל והמים נפלו תחילה לא אמר מצא מין את מינו וניעור. וקשה מה שפי' הגדיל בהיתר שנפל יין של היתר בסוף דהא משמע דקאי איין נסך שנפל לבור דמיירי בדאיכא יין דהיתירא בבור. ועוד שפירש דר' יוחנן בעי שנפלו מים תחילה אם כן יקשה לרבין ורב שמואל ברבי יהודה למאן דמתני לה אמתניתין דלא בעי תחילה. ונראה לפרש דהגדילו באיסור שנגדלו המים ע"י איסור כגון שנפל באחרונה. ונתגדלו באיסור שמצאו בבור. ולא אמרינן רואין. הגדילו בהיתר כגון שנתגדלו המים על ידי יין של היתר שהיה בבור קודם שנפל ואח"כ נפל יין נסך. כיון שהפסיק בנפילת מים בין שתי היינות ולא יצטרפם עוד יחד. ורבי יוחנן מתיר הכל בין נפלו מים תחילה ובין לא נפלו מים תחילה. ורבי ירמיה היה סבור דפליגי בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן. והלכתא כרבי יוחנן דקי"ל דאמר רואין:

סימן כטעריכה

זה הכלל מין במינו במשהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו. שלא במינו בנותן טעם. רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. רש"י כתב בפ' כל הבשר (דף קט.) דקי"ל כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל דהא קים ליה רבי בשיטתיה דאמר נראין דברי ר' יהודה. ורב ושמואל נמי סברי הכי ותניא כוותייהו. ואע"ג דפליגי עלייהו רבי יוחנן ור"ל ותניא נמי כוותייהו. שמעינן להו לאביי ורבא דאינון אמוראי בתראי דקיימי כרב ושמואל בפלוגתא דחלא לגו חמרא (לעיל דף סו.) ובפרק כל שעה (דף ל.) נמי פוסק רבא הלכתא כרב דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו. ומפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורים שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. וגזר רב נחמן שלא במינו אטו במינו משום דלא בדילי אינשי מיניה. וקשה לר"ת דאם כן יקשה דרבא אדרבא דבפרק גיד הנשה (דף צז:) קאמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס'. והאי דפליגי אביי ורבא לעיל בחמרא חדתא וענבי חמירא דחיטי וחמירא דשערי. מיירי בטבל ויין נסך. תדע מדלא נקט אלא הני. והא דפסיק רבא בחמץ בין במינו ובין שלא במינו במשהו כרב. איכא למימר כרב ולאו לגמרי מטעמיה. דרב סבר כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם וגזר חמץ שלא במינו אטו במינו. אבל רבא סבר כל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. ובחמץ דלא בדילי מיניה החמירו חכמים לאוסרו במשהו. ורבינו תם פוסק הלכה דכל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם. והביא ראיה מפיסקא דרבא דפרק גיד הנשה. ועוד כי דברי ר' יוחנן עיקר בכולא תלמודא כנגד רב ושמואל כדאמר בריש י"ט דף ד: רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ובפרק מי שהוציאוהו (דף מז:) מוכח דר' יוחנן ושמואל הלכה כרבי יוחנן ועוד ראיה מריב"ל דאמר (חולין דף צח.) כל איסורין שבתורה בששים ויליף מזרוע בשלה דהוה ליה מין במינו. וריב"ל בר סמכא הוא. דבסדר תנאים ואמוראים פסק הלכה כמותו בכל מקום ועוד ראיה מר' אליעזר בן יעקב דסבר מין במינו בטל בשמעתא דחרסן של זב וזבה בזבחים פרק התערובת (דף עט:) ומשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד ראיה מסתמא דתלמודא בשילהי י"ט (דף לח:) דאמר מי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חיטין וכו' קאמר שפיר עבוד דאחיכו עליה דמ"ש חיטין בשעורין דלא דמין בשאינו מינו בטל וכו' לרבנן מיבטל בטל ושפיר עבוד דאחיכו עליה. מכלל דהלכתא כרבנן. ובמנחות פרק הקומץ רבה (דף כג.) קאמר רבא קסבר ר' יהודה כל מין במינו ודבר אחר וכו' מכלל דאיהו לית ליה. ואף רבינו יהודאי גאון פסק כן. דשאלו מקמיה כל איסורים שבתורה במשהו כרב ושמואל או בנותן טעם כרבי יוחנן ור"ל. והשיב מדאיצטריך ליה לרבא למימר הלכתא בחמץ בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב. בהא נימא הלכתא כרב. הא בשאר איסורים כרבי יוחנן ור"ל. ולא הבנתי ראיה זו דמשום שלא במינו הוצרך לפסוק כרב לאפוקי ממאן דפליג עליה התם. ואדרבה מן זו הביא רש"י ראיה דהלכה כרב אלא שדחינו אותו. והכי הלכתא דכל איסורים שבתורה בס' חוץ מחמץ בפסח. והא דלא קאמר חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח בהך ברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן. משום דחמץ בפסח אפי' שלא במינו במשהו. וכן עמא דבר: ורב אלפס ז"ל פסק כרב ושמואל והעידו תלמידיו עליו שאחר כך מחק והגיה עליו הלכה כרבי יוחנן. וכן פסק במסכת חולין:

סימן לעריכה

מתני' ואלו אסורין ואיסורן בכל שהן. יין נסך ועורות לבובין ועבודת כוכבים ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושיער נזיר ופטר חמור. ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהוא. כל הני מילי בדבר יבש ומשום חשיבותייהו לא בטילי כדקתני בגמרא דהוי דבר שבמנין:

גמ' תנא מאי קחשיב. אי דבר שבמנין קחשיב ליתני חתיכת נבילה. ואי איסורי הנאה קחשיב ליתני חמץ בפסח. א"ר חייא בר אבא ואי תימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה. פרש"י. וחמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו. וחתיכת נבילה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלא אסירא בהנאה בטלה ברובא. וחדא שדי לכלבא ואידך שרו באכילה. ולא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה. דהא דאמר חמץ במשהו היינו דבר לח המתערב דבמקום דהוה שאר איסורי בנותן טעם הוי חמץ במשהו אבל דבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטל ה"ה בחמץ בפסח. וכן מוכח שמעתא כמו שאפרש. ולמאי דבעי רש"י להחמיר לאוסרו באכילה ה"ה נמי אסור בהנאה. ומה שפירש ומשליך אחד לא ידענא למה דתנן במסכת ערלה (פ"ב מ"א) הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים וא"צ להרים. והא דצריך להרים בתרומה היינו משום גזל השבט. ולפרש"י פליג האי תנא אתנא דפרק גיד הנשה (דף צו:) דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין ומפרש בגמ' משום דהויא חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחים ואפי' באלף לא בטיל. וי"ל דלא פליג אלא דלא חשיב האי תנא אלא מידי דאית ביה תרתי והא דקאמר למעוטי ה"ק למעוטי דלא חשיב להו. וכה"ג קאמר בריש פ"ק דב"ק (דף ה. ע"ש) דקאמר מניינא דמתני' למעוטי דר' חייא ור' חייא למעוטי דרבי אושעיא ולאו משום דפליג. ובסגנון זה פירש הראב"ד ז"ל והביא ראיה דלא פליגי אהדדי מהאי דתמורה פרק כל האסורין (דף כח.) דפריך התם מ"ש לענין תערובת קדשים דתניא איסורי אכילה ואיסורי הנאה בהדי הדדי דהתם קתני רובע ונרבע דלאו איסורין נינהו ואיסורן בכל שהוא. אלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן. ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי אכילה לחוד ואיסורי הנאה לחוד. פי' דמתני' דהכא מתניי' בחולין ולא קתני אלא איסורי הנאה. ותירץ כי קאי בעבודת כוכבים משום דבעי לפרושי איסור יין נסך פריש נמי כל איסור הנאה דדמיין לה. כי קאי הכא משום דבעי פי' אתנן ומחיר מוקצה ונעבד פריש נמי כל האסורין למזבח דדמי להן. אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה ה"ה איסור אכילה שדינן כן לעשות תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרס נמי בירושלמי (ירושלמי עבודה זרה, ה) למה לא תנינן נבלה עמהן. א"ר אסי לא אתינן מתני' אלא שאסור בהנאה. התיבון הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת ואלו אין בהן כרת. הרי אלו למעוטי מאי וכו' כתב רב אלפס ז"ל וליתיה להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור ואוסר בכל שהוא. ותימה דלא הזכיר נמי חתיכת נבילה ולמאי (דפריך) דהאי למעוטי לאו דס"ל חתיכת נבילה וחמץ בפסח אין אסור בכל שהוא. אלא למעוטי דלא תני להו ניחא. והראב"ד ז"ל תמה על רב אלפס דמנין לו דחמץ בפסח אוסר את התערובת בהנאה במשהו וזה לא נזכר בשום מקום אי משום הנך דאילו עוברין (דף מב.) כותח הבבלי וחביריו השנויין שם לאו משום משהו מיתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהן. וכבר פירש בגמרא אחד מהן זיתום המצרי תלתא חיטי והוא מעיד גם על השאר שיש בהן חמץ הרבה. ועוד דהנהו שאני שאין גופי המאכל נעשה זולתי החמץ שיש בהן. וכיון שהחמץ שיש בהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הכל חמץ. וכיון שכן מנין לנו לדחות סוגיא שבכאן שיאמרו אין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אא"כ הוא דבר שבמנין והיאך נדחה אותה בלא ראיה. ול"נ דהכלל אמר גם לענין חמץ בפסח ובתערובת חמץ דפסח שנתערב עם מינו מותר אפי' באכילה. דלענין תערובת דיבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דלא החמירו חכמים לאוסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורים בנ"ט וחמץ דמשום דלא בדילי אינשי מיניה אסור במשהו בלא נ"ט כשאר איסור. אבל יבש ביבש אם אין דבר שבמנין כי היכי דבשאר איסור חד בתרי בטל ה"ה חמץ בפסח. וכן מוכחא כל הסוגיא דפריך אי איסור הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומשני האי תנא תרתי אית ליה. ואע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה כיון שאין דבר שבמנין בטל ברוב. אלמא אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסור יבש ביבש ולח בלח היכא דשייך ביה נתינת טעם. כי היכי דבשאר איסור הנאה שנתנו טעם בהיתר נאסר אף בהנאה דטעם כעיקר דאורייתא בין לאכילה בין להנאה וה"ה חמץ בפסח אפילו במשהו אסור בהנאה:

מתני' יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. רבי שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו:

גמ' אמר רב הלכה כר' שמעון בן גמליאל חבית בחבית אבל לא יין ביין. ושמואל אמר אפילו יין ביין. אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור וחבית בחבית מותר. סתם יינו יין ביין נמי מותר:

סימן לאעריכה

מתני' גת של אבן שזיפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה. ושל עץ רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואחר כך ינגב. אבל אם ירצה לעשות עירוי שלשה ימים א"צ לקלוף את הזפת. שעל ידי עירוי פולט את הבלוע בגת.. כדאמר לעיל (דף לג.) בקנקנים זפותים אף ע"ג דמכניסן לקיום. ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ואינה ניתרת בניגוב אלא בעירוי. דניגוב אינו מפליט בכלי חרס. וכיון דצריך עירוי אין צריך קליפה דעירוי מפליט אף בלא קליפה כל זמן שלא דרך בה. דלא גרע מקנקנים שמכניסין לקיום. אבל אם דרך בה אין עירוי מועיל בעוד הזפת עליו. משום דעל ידי דריכה בלע טפי אלא יקלוף ואח"כ יעשה עירוי. ולהכי אמר רבה נעוה ארתחיה. והרוצה להכשירו בלא קליפה אין לו תקנה כי אם ע"י הגעלה:

גמ' גת של אבן שזפתה עובד כוכבים וכו' אמר רבא דוקא שזפתה אבל דרך בה עובד כוכבים אחר שזפתה לא סגי לה בניגוב משום דאית לה פילי ונכנס בהן היין ונבלע בגת הילכך בעי קליפה ואחר כך ניגוב: ת"ר הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים רבי מתיר בניגוב. וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים של עובד כוכבים שהוא אסור. ומה הפרש בין זה לזה. זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפים אסורין. והא אנן תנן גת של אבן שזפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה. מתני' דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. ומשום דדרך בה בעי ניגוב של עץ ושל אבן. אע"פ שאין זפותין לפי שע"י דריכה נבלע בהן יין קצת אבל שאר כלים של עץ ושל אבן שנשתמש בהן העובד כוכבים סגי בהדחה בעלמא:

סימן לבעריכה

גיגיות גדולות שדורכין בהן יין דינן כגת ובעו ניגוב. כי בימיהם לא היו רגילין לעשות בגת גלגל וקורה. אלא רק דורכה ברגל כדתניא (לעיל דף נה.) לוקחין גת בעוטה וכן (לעיל דף נו:) מהו לדרוך עם העובד כוכבים בגת. הלכך גיגיות שדורכין בהן היין דינן כגת ובעו ניגוב אם אינו יודע שעבר עליהם י"ב חדש משעה שדרך בהם העובד כוכבים. רבא שדר גולפי להרפני חתים לה אבירצייהו. פי' מסדרן בקרון או בספינה כפויין על פיהן וחותמו בשולים שלא יוכל העובד כוכבים להופכן ולעשות בהן יין. קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן. והרמב"ם ז"ל כתב דדוקא בכלי חרס אותה דבר שמכניסו לקיום צריך עירוי. אבל כלי עץ וכלי אבן וכלי מתכות אפי' מכניסו לקיום סגי להו בשכשוך. ור"ת ור"י ז"ל לא ס"ל הכי כי הצריכו הגעלה או עירוי לחביות של עץ אפילו גרודים. וכן מסתבר דכיון שהיין משתהא בתוכו זמן מרובה נבלע בתוכו. וכן אמרינן (לעיל דף לג.) גבי נודות של עור דאין לחלק במכניסו לקיום: במה מנגבן. רב אמר במים ואפר. רבה בר בר חנה אמר באפר ובמים. ול"פ הא ברטיבתא הא ביבישתא: איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרתי תלתא. שמואל אמר תלתא ארבע. בסורא מתני הכי בנהרדעא מתני הכי. בי רב אמרי משמיה דרב תלת ארבע. ושמואל אמר ארבע וחמשה. מר חשיב מיא בתראי ומר לא חשיב מיא בתראי. ולקולא עבדינן וסגי במים ואפר (ואפר) ומים:

סימן לגעריכה

בעו מיניה מר' אבהו הני גורגאי דארמאי מאי. אמר להו תניתוה הרי שהיו גיתו ובית בדיו טמאים ובקש לעשותן בטהרה כיצד הוא עושה. הדפין והעדשים והלולבין של עובד כוכבים מדיחן העקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן. ושל שיפא ושל גמי מיישנן י"ב חדש. פרש"י עדשים היינו עיקר הגת. ומדמייתי אמוראי מהך ברייתא ראיה ש"מ דסמכא הוא. ופליגא אתנאי דלעיל דהוו מצרכי בגת ניגוב. ואין זו ראיה משום דמייתי מינה ראיה לגורגאי דארמאי דלא אשכחן ביה פלוגתא לא יהיה בשביל זה הלכה כמותם במאי דאשכחן פלוגתא. ולדבריו היה לו לומר משום דבשל סופרים הולך אחר המיקל. והאי דנעוה ארתחיה יעמיד בשל חרס אבל של עץ ושל אבן סגי להו בהדחה. ורשב"ם גרס מנגבם והכי איתא בתוספתא. ור"ת גרס מדיחם ועדשה אין זה עיקר הגת עצמה תדע מדחשיב ליה בתר דפין. אלא עיגול של טיט כמין ריחיים עגול וכבד ודומה לעדשה ומכביד על הדפים שעל הענבים והוא הנקרא בפרק המוכר את (הספינה) (דף סז:) ים ומפרש בגמרא מאי ים טלפחא. ומוציא שפע המשקין כמים לים מכסים. אבל גת עצמה בעיא ניגוב. והא דלא פירש הכא טהרת גת. לפי שכבידה היא ואינה רגילה לטלטל ונשמרת מטומאה יותר מכל כלי הגת. ועוי"ל דאפי' נפרש שהיא גת עצמה לא תקשה. משום דלעיל מיירי בשל עובד כוכבים והכא מיירי בשל ישראל. כדקתני גיתו ובית בדיו. ואע"ג דמייתי לגורגאי דארמאי מעקלים של ישראל. יש הרבה כלים שלא חלקו חכמים בין של ישראל לשל עובד כוכבים כמו קנקנים (לעיל דף לג.) וכיוצא בהן. אמר רב יהודה הני רווקי דארמאי דמזיא מדיחן. דעמרא מנגבן. דכיתנא מיישנן. ואי אית בהו קיטרי שרי להו. הנהו דיקולי וחלתא דארמאי ציירי בחבלי מדיחן. דצבתא מנגבן. דכיתנא מיישנן. ואי אית בהו קיטרי שרי להו. היה אר"ת המפות והסדינים שלנו שנשרו ביין נסך אין צריך לישנן. ודוקא בהני כלים שמנו כאן חכמים רווקי וחלתא. ולא אמרו כל כלי פשתן בסתמא. אלא לפי שהיו בקיאין בכלים הבולעים. והשמיענו מה הן. אמנם תימה על המפות שלפעמים שנופל עליהן איסור רותח ומתירין אותן ע"י כבוס של כלי שני. ונהי דר"ת כתב לקולא אם נאסרו ע"י צונן דיין נסך אין להקל באיסור רותח. וי"ל לפי שרגילין לכבסן בכמה כבוסין באפר וכבוס בחמין ובצונן ומביא עליהן קים להו שמפליטים כל מה שבלעו. כאילו הרתיחם בכלי ראשון:

סימן לדעריכה

מתני' הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלה מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה בתוספתא קתני סכינין בהדי שפודים ואסכלאות וכן בפרק קמא דחולין (דף ח.) גבי סכין של עובד כוכבים דפריך תיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ומשני בשליבנה באור ותימה דבפרק כל שעה (דף ל.) משמע דסגי להו בהגעלה דגרס התם אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכיני דפיסחא היכי עבדינן להו א"ל מעלינן לקתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ומסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ויש מפרשים אידי ואידי ברותחין אחר הליבון לפי שאין יכול ללבן הברזל היטב אצל הקתא והכי קתני בתוספתא פעמים שאדם חס על סכינו ללבנו ור"ת פי' דחמץ שאני משום דהיתירא קבלע וכי קפליט ליתיה לאיסוריה בעיניה והכי משני רב אשי לקמן בשמעתין (עו.) ואע"פ דרב אשי גופיה הוא דקאמר התם קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא שמא מחמיר על עצמו היה ולא רצה לסמוך אשינויא דידיה וכן משמע הלשון לדידי כעין חדתא עבדי ליה ואנן סמכינן אמאי דפסיק תלמודא והילכתא אידי ואידי ברותחין ומסתברא הא דמסיק והלכתא אידי ואידי ברותחין כל זה מדברי רב אשי כלומר אע"פ שאני עושה ליבון אין הלכה כך כי אני מחמיר על עצמי אלא כך הלכה דברותחין סגי ובירושלמי גרס סכין תוחבו ג' פעמים בקרקע ודיו רבי בון בשם רבי יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו והוא שיהיו ניצוצות ניתזין הימנו. מתוך הירושלמי רצה ר"ת לחלק דסכין עובד כוכבים דחולין וסכינא דבתוספתא מיירי בסכינים גדולים שפעמים צולין בו בשר להכי בעי ליבון דיקא נמי דבתוספתא קחשיב לה בהדי שפודין ואסכלאות ובפסחים מיירי בסכינים קטנים ולא נהירא דההיא דירושלמי לחתוך בצונן איירי כיון דקאי אתוחבה ג"פ בקרקע ולענין צונן לא שייך לחלק בין תשמישו על ידי האור לתשמישו על ידי רותחין לכך נראה דסכינין גדולים דרך לעשות בהן גומות ובגמרא אמר דשיפה לא מהני בסכין שיש בה גומות ואפילו לחתוך בה צונן הלכך בעי ליבון דהגעלה לא מהני כי אינו יכול לנקר הגומות ואינו פולט במקום הגומות אפילו סכין קטן אם יש בו גומות בעי ליבון וסכינין ישנים הנקחים מן עובדי כוכבים היה אומר ה"ר יצחק בר"מ דבעי ליבון שדרך עובדי כוכבים לתקן בהן הפתילה בפי הנר של חלב בשעה שדולק והופכין בהן בשר על גבי גחלים ואמר ר"ת כיון דאין תשמישו לכך לא חיישי דלמא מיתרמי ועביד הכי ואפילו איתרמי דעביד כל מה דאין הישראל משתמש בו על ידי האור סגי ליה בהגעלה ברותחין דכל מה שסופו לפלוט ברותחין פולט בהגעלה ראשונה ולא נהירא כיון דתשמישו על ידי האור אין יוצא מידי דופיו בהגעלה בלא ליבון ופולט תמיד בכל הגעלותיו מידי דהוי אכלי חרס דלא סגי ליה בהגעלה ולא אמרינן דכל מה דעתיד לפלוט דפולט בהגעלה ראשונה אלא אינו יוצא מידי דופיו ופולט תמיד מעט מעט ואין לחלק ולומר ממה שבלע ע"י האור לא יפלוט לעולם כי אם באור דהא אמר השפוד והאסכלה של קדשים מגעילן ברותחין אלמא בליעה על ידי האור נפלטת ע"י רותחין ויראה שיספיק אם ילבן חורו של סכין לפי שרגילין העובדי כוכבים להשתמש בו באור אע"ג דחם מקצתו חם כולו ונתפשט האיסור בכולו מ"מ כיון שאין הישראל משתמש בסכין ע"י האור סגי בהכי:

סימן להעריכה

גמ' תניא וכולן צריכין טבילה במ' סאה. מה"מ. אמר רבא אמר קרא תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים. דהא ישנים כי לבנן באור כחדשים דמו ואפ"ה בעו טבילה. מתקיף לה רב ששת א"ה אפילו זוזא דסרבלא נמי. אמר רבא כלי סעודה אמורים בפרשה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא בלקוחין וכמעשה שהיה. אבל בשאולין לא. פרשב"ם דישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מהעובד כוכבים ולא הטבילה צריך טבילה כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון. ר' יצחק בר יוסף זבן מאני דמרדה חדתי מעובד כוכבים. סבר לאטבולי א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשי לי מיניה דרבי יוחנן כלי מתכות אמורים בפרשה. א"ר אשי והני כלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו. קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחילתן וח"א כסופן והלכתא כסופן. יש שהיו רוצין לומר שכלים שיש להם חשוקים של ברזל. כגון דלי שמעמידין אותו שצריך טבילה לפי שהכל הולך אחר המעמיד. ולא נהירא דמנ"ל דהלכה כרבנן דר' נחמיה בפרק במה אשה (דף ס.) דאמר הכל הולך אחר המעמיד. דילמא כר' נחמיה קי"ל דלא אזיל בתר מעמיד. דסתם משנה דבמה אשה מוקי התם כר' נחמיה. ועוד אפילו יהיה הלכה כרבנן דאזלי בתר מעמיד לא בעי טבילה כיון דאין משתמש במקום הברזל לא הויא דומיא דכלי סעודה דמדין ומהאי טעמא נמי כלי חרס המחופה באבר מבחוץ א"צ טבילה: משכנתא בעיא היא ולא אפשיטא ועבדינן לחומרא ומטבילן ליה בלא ברכה. או יקנה כלי אחר ויטבול שניהם ביחד ויברך. והנותן כסף לאומן עובד כוכבים לתקן לו כלי יש שרוצים לומר למ"ד אומן קונה בשבח כלי טעון טבילה ופליגי ביה אמוראי בפ' הגוזל קמא (דף צט.) ובעל ההלכות פסק כרב אשי דאמר אומן קונה בשבח כלי. ורב אלפס פסק כרבא דדחי התם דכו"ע אין אומן קונה בשבח כלי וא"צ טבילה כיון דלא נקרא שם העובד כוכבים עליו. ולא דמי לכלי מדין. וישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו צריך טבילה כיון שנקרא שם העובד כוכבים עליו. אבל ישראל שמשכן כלי לעובד כוכבים וחזר ופדאו ממנו אין צריך טבילה. אע"ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני. לענין הא ודאי פשיטא לן דלאו כזביני :

סימן לועריכה

ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וצלוחיות וקתוניות מדיחן ומטבילן והן טהורין. ודברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון יורות וקומקמוסים ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין. פי' רשב"ם דוקא מגעילן או מלבנן תחילה. אבל הטביל תחלה הוי כטובל ושרץ בידו. ולא נהירא דהך טבילה לא משום טומאה דאפילו חדשים צריכים טבילה. אלא גזירת הכתוב הוא אם ירצה יטבילנה וישתמש בה צונן. וכשירצה להשתמש בו חמין יגעילנה. ויש הכשר לחצאין כדאמר במתניתין הסכין שפה והיא טהורה. ואע"פ שצריך עדיין להגעיל לחתוך בה צונן ולא יצא מטומאה ולגמרי. ועוד ראיה מדאמר בזבחים פרק דם חטאת (דף צג.) נדה מזין עליה והיא טהורה. וכי היכי דהזאה מועילה בימי נידות ה"נ מהניא טבילה מקמי הגעלה. והאי דנקט הגעלה תחילה משום דהוא עיקר הכשר פליטת האיסור. ועוד משום דגבי צונן איצטריך למתני מדיחן מקמי טבילה משום חציצה: וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבין תני חדא אסור ותניא חדא מותר. לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר והא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. לכאורה משמע שעל כל מה שנזכר בברייתא טבילה והגעלה וליבון קתני שאם נשתמש בלאו הכי אסור. ובברייתא בתרייתא נמי לא פליג עליה אלא בהגעלה וליבון דאית ליה נותן טעם לפגם מותר. אבל בטבילה אין להתיר מטעם זה. ולא מיסתבר כלל לומר שאם נשתמש בכלי קודם טבילה שיהא אסור כל מה שבתוכו. הלכך נראה לומר האי דנקט בברייתא עד שלא הטבילה משום שריותא דתנא חדא מותר נקטיה. ולא משום רבותא דאיסורא. והכי איתמר בירושלמי וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל והגעיל ושף וליבן הרי אילו טהורין. אי נמי למאן דתני אסור איצטריך למתני עד שלא יטביל. דכיון דטבילה מתיקון הכלי כמו הגעלה וליבון איכא למימר דגזרינן למ"ד נ"ט לפגם אסור אטו הגעלה וליבון. אבל לדידן דקי"ל נ"ט לפגם מותר שרי. ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי עובד כוכבים דאסר רחמנא היכי משכחת לה. אמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. פרש"י שבשל בה העובד כוכבים בו ביום. אבל אם בשל בה אתמול (בלילה) כבר הורע טעמו בלינת הלילה. מתוך לשונו משמע שלינת הלילה פוגמת הטעם ולא בעי מעת לעת. וגם ר"ת נשאל על זה אם צריך מעת לעת. או אם נאמר שאם בשל בה איסור סמוך לחשיכה כיון שחשיכה נפגם הטעם שהרי אינה בת יומו ונאמר שתחילת הלילה היא שפוגמה יותר משעה אחרת. והשיב שכל רבותינו פירשו שלינת הלילה היא פוגמת. ונראים דבריהם כי לא היה דרך לבשל בימים קדמונים בלילה. כדמשמע בזמן שקבעו לק"ש בשעת שכיבה בכהנים ובעניים ובכל אדם בשמעתא קמייתא דברכות. ומתוך שאין מבשלין בלילה נפגם הטעם הנבלע בקדירה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר תבשיל שעוברה צורתו (והוי) כמו תעובר צורתו ויצאו לבית השריפה (זבחים דף עז.) והדברים ק"ו ומה האוכל שהוא בעין נפגם בלינת הלילה. כ"ש איסור המובלע בדופני הקדירה. ועוד מדקאמר קדירה בת יומא ולא קאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בתוך מעת לעת א"כ משמע דלא בעיא מעת לעת. ודוקא כשעמדה כל הלילה בלא בישול יש להתיר ולא בענין אחר. דכיון שאין ידוע לנו מי גורם הפגם יש להסתפק אם תחילת הלילה או סופה או כולה גורם. אבל אם עמדה כל הלילה מותר ולא בעי מעת לעת. ועל דא אנא סמיך והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לחוש מפני החסרון. ולפי דבריו שהביא זכר לדבר מעיבור צורה דקדשים א"כ תפשוט דעמוד השחר גורם. והכי אמר בקדשים בפ"ב דזבחים (דף יט:) גבי קדוש ידים במי כיור דעמוד השחר חשיבה לינה. וכן בפרק המזבח מקדש (דף פז.) משמע שאם חשב להוריד מן המזבח סמוך לעמוד השחר ולהעלות אחר עמוד השחר חשיב חוץ לזמנו. דעמוד השחר עושה לינה. ומשום דלאו ראיה גמורה אלא זכר לדבר אין לפשוט משם. ומיהו קצת נראה משם שסוף הלילה לבדו אין מועיל אלא כולו. שאם סוף הלילה לבדו גורם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחשת אחר בשול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר. כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו. בשלמא אי אמרת כל הלילה גורם ניחא. דאצטריך קרא לכלים שבשלו בהן בלילה דכדי שלא יבאו קדשים לידי נותר היו מבשלין גם בלילה ואותו טעם לא נפגם בבקר ונעשה נותר. וחלה עליו תורת שבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחשת. הלכך אפי' הניח הכל עד אחר שנפגם טעמו והותר מן התורה אפי' הכי כיון שחל עליו חיוב שבירה מריקה ושטיפה שעה אחת שוב לא פקע. ומשום הכי היו שוברין כל הכלים במקדש אפילו אותם שבשלו בהן אתמול. כי לכתחילה לא היו מבשלין בהן גזירה אטו בת יומא. כי ברוב הבישול שהיה בעזרה אתי למיחלף. וכיון שכן הוא היו שוברין אותן במקום קדוש כמו הטעונין שבירה מדאורייתא וכן מריקה ושטיפה. כי היכי דלא אתי למיטעי אף באותן שהן בני יומן לשוברן שלא במקום קדוש ולהכשירן בלא מריקה ושטיפה. מיהו י"ל דאע"פ שכשנפגם הותר מן התורה אם נעשה נותר מכל מקום גזירת הכתוב הוא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת. מידי דהוה אמריקה ושטיפה שהיא גזירת הכתוב אפילו כשהיא בת יומא. שהרי אחר ההגעלה שכבר נפלט כל האיסור טעון מריקה ושטיפה לרבי בצונן ולרבנן שטיפה יתירתא (זבחים דף צז.) וה"נ אע"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזירת הכתוב הוא. ואם תאמר א"כ מנלן דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו במה שטעון שבירה. כיון שהשבירה אינה מחמת איסור אלא גזירת הכתוב. וי"ל מכל מקום מדכתב מריקה ושטיפה בכלי נחשת ושבירה בכלי חרס זהו משום שזה יוצא מידי דופיו וזה אין יוצא מידי דופיו הלילה. וה"ה ביום שעבר כדפרישית. וכל דחוקים הללו צריכין אנו לומר לפי רבותינו שאינן מצריכין מעת לעת. אבל אם באנו להצריך מעת לעת אתי שפיר טפי מה שהצריך שבירה ומריקה ושטיפה אחר בישול החטאת. כי כל שעה שיבשלו אפילו שחרית בתחילת היום בעמוד השחר דלמחר יהיו בלועים הכלים מאיסור נותר. וכיון שחל עליהם חיוב מריקה ושטיפה תו לא פקע. ואתי נמי שפיר האי דשמעינן מהכא דכלי חרס אין יוצא מידי דופיו במריקה ושטיפה בכלי נחושת. דמריקה ושטיפה ודאי לנקות הכלי מן האיסור בא. אע"פ שבאיסור אחר אין צריך נקיון גדול כזה ואידך קדירה בת יומא אי אפשר שלא נפגמה פורתא. אי הכי מכאן ואילך לישתרי גזירה שאין בת יומא אטו בת יומא. ואם בשל בדיעבד בכלי שאין בת יומא הקדירה אסורה והתבשיל מותר כי הקדירה היה בו איסור קודם שנפגם. אבל התבשיל לא היה בו איסור מעולם. ועוד בתבשיל ליכא למיגזר דילמא אכיל בנתבשלה בבת יומא דהא לא שכיח לבשל בבת יומא הואיל ואסור לכתחילה אפילו כשאין בת יומא ואין חשוב נ"ט לפגם עד שתשהא הקדירה לילה לפר"ת או מעת לעת לפר"י. ושלא נתבשל בה כלום. אבל אם נתבשל בה צריך מעת לעת מבשול אחרון. ואין להגעיל כלי בן יומו אם לא שיהיה במים ס' כנגד כל הכלי. דמה שנפלט ממנו חוזר ונבלע בתוכו. ושומן בחמין הוי טעם לשבח. דלא שרינן לעיל בפ"ב (דף לח:) חמין של עובד כוכבים אלא משום דסתם כלים של עובד כוכבים אינן בני יומן. ולא גזרינן גבי הגעלה כלי שאין בן יומו אטו בן יומו כדגזרינן הכא כיון דאין צריך נמי הגעלה לא גזרינן אלא בשביל התבשיל. ואע"ג שטעם הפגום הנבלע ממנו חוזר ונבלע בתוכו והוה ליה כקודם הגעלה. אין לחוש דהוה ליה נותן טעם בר נ"ט. מהכלי למים ומן המים חוזרין ונבלעים בהכלי וכולו היתר כיון שנפגם הטעם. ויש שרוצים להתיר להגעיל אפילו כלי בן יומו אף על פי שאין ששים במים ובלבד שישים הכלי למים בשעה שהן רותחין. ומביאין ראיה מפרק כל הבשר (דף קח.) כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח בשר אסור וחלב מותר. משום דמיבלע בלע מיפלט לא פליט בשר את החלב שבלע עד דנח מרתיחתו. א"כ הכא נמי מיבלע בליעי המים את פליטת הכלי מיפלט לא פלטי לתוך הכלי מה שבלע ממנו. ולאו כלום הוא דלא שייך לומר כך בשמנונית המתערב עם המים. דודאי בכל מקום שהמים נבלעים השמנונית נבלע עמהם דדבר לח המתערב אינו נפרד זה מזה. ועוד אחר שינוחו המים מלבלוע כל פליטת הכלי שגמר הכלי כל פליטתן הדר בלעי. וגם אין סברא לומר דכי היכי דאמר מיבלע בלע מיפלט לא פליט מה שבלע הכי נמי מיפלט פליט מיבלע לא בלע מה שפלט. כי הכל מתערב עם המים ונבלע וגם אחר שנח בלע. אבל בערב הפסח קודם ארבע שעות היתר הוא מותר להגעיל אפילו בן יומו והוי נ"ט בר נ"ט הכלי במים וחוזר ונבלע בכלי וכולן היתר. והוי כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח (חולין דף קיא:) ואפי' לדברי המפרשים עלו אין נתבשלו לא. הכא שרי דהתם הבשר הנבלע בדגים חשוב טעם כי נבלע אוכל באוכל שהדגים ראוין לאכילה והבשר נ"ט בהן לשבח הלכך אסור לאוכלו בכותח אם נתבשלו בקדירה אבל הכא טעם החמץ הנפלט מן הכלי למים וחוזר ונבלע בדופני הכלי אין חשיב טעם שיחזור ויפלט בפסח בתוך התבשיל. ונהגו העולם לשפוך מים צוננין על הכלי תימה מה תועלת יש בזה אי משום להדיח מי הפליטה מן הכלי שלא יחזור ויבלע בו. בזה אין תקנה כי מיד כשהוציאוהו מן המים הרותחין עם עלייתו הוא בולע. כי אי אפשר לצמצם כל כך למהר ולשפוך עליו. ועוד כי אפילו בתוך המים הוא חוזר ובולע את פליטתו כדפרישית לעיל ולהכי בעינן שיהיו המים ס' ואז אין לחוש אם חוזר ובולע וסמך לדברי מצינו בזבחים פרק דם חטאת (דף צו:) דקאמר התם גבי מריקה ושטיפה דקדשים לא נצרכה אלא לשטיפה יתירתא ולשון יתירתא משמע שטיפה אחת יתירתא בקדשים. דבתרומה לא בעיא אלא שטיפה אחת ובקדשים אחת יתירתא. ושטיפה דהתם צונן הוא: עד כמה מלבנן. א"ר מני עד שתשיר קליפתן. וכיצד מגעילן. אמר רב הונא יורה קטנה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה מהדר לה לישא אפומא וממלא לה מיא ומרתח לה. קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בנצוצות אף פולטו בנצוצות. וסכין שפה והיא טהורה. אמר רב הונא נועצה י' פעמים בקרקע. לאו דוקא עשר דהא בירושלמי קאמר שלשה פעמים. רש"י פירש דשיפה ונעיצה בעיא. ולא נהירא דלמה לא פירש המשנה כל דין הכשרות. ועוד דעובדא דשבור מלכא תקשה דאיהו לא עבד אלא נעיצה. אלא ודאי או הא בעי או הא בעי אמר רבא ובמקום קשה. אמר רב כהנא ובסכין שאין בה גומות. תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן: