עבודה זרה עד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא:
גמ' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכות נבילה אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח א"ר חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הוא הא תנא ליה התם הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח מאן שמעת דא"ל ר"ע הא תנא ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעה"ב:
הרי אלו:
למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה א"נ למעוטי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין:
מתני' יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו:
גמ' אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחביות אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפי' יין ביין וכן אמר רבב"ח א"ר יוחנן אפי' יין ביין וכן א"ר שמואל בר נתן א"ר חנינא אפי' יין ביין וכן א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' יין ביין א"ר נחמן הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יין אפי' יין ביין מותר:
רש"י
עריכהמתני' אלו אסורין ואוסרין בכל שהו - כל מקום שנתערבו שם אפי' אחד באלף לא בטיל ואוסרין את כולן:
יין נסך - חבית באלף חביות:
ועבודת כוכבים - צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות שאינן עבודת כוכבים:
ועורות לבובין - דהוו נמי איסורי הנאה כדאמרן באין מעמידין (לעיל כט:):
וציפורי מצורע וחולין שנשחטו בעזרה - איסורי הנאה הן ובמס' קדושין (דף נז.) מפרש להו:
ושער נזיר - דאיסורי הנאה הוא דכתיב (במדבר ז) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:
ופטר חמור - דאסור בהנאה כל זמן שלא נפדה:
[ובשר בחלב] - חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת כולן בהנאה והאי תנא סבר בשר בחלב איסור הנאה דפלוגתא היא בכל הבשר בשחיטת חולין (דף קטז.) ויש שלמידים ממשנתנו דבשר בחלב במשהו וסבורין דהאי בכל שהו דקתני כגון טיפת חלב שנפלה לקדירה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לקדירה ואפילו אין בה נ"ט וטעות הוא בידם דהא מפרשינן בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני כגון חתיכה בחתיכות משום דדרכן לימנות חשיב ולא בטיל ואי בבשר שנתערב טעמו בחלב קמיירי או בטיפת חלב שנפל לקדירת [בשר] מי הוי דבר שבמנין ועוד הא אוקימנא כל איסורין שבתורה שלא במינו בנ"ט ואפי' לרב ושמואל דאמרי במשהו בשלא במינו מודו ובכולה שחיטת חולין אמרינן בשר בחלב בנ"ט:
שער נזיר - דבר הנמכר במנין הוא כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין:
גמ' אי דבר שבמנין קחשיב - משום דדרכו לימנות לא בטיל ואפי' לאו איסור הנאה נחשוב נמי חתיכות נבילה:
תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה - דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל חמץ פרוסה בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטיל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו וחתיכת נבילה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסור הנאה הוא בטלה ברובא וחדא שדי לכלבים ואינך שרו באכילה:
אגוזי פרך - מקום וכן רימוני בדן אם של ערלה או של כלאי הכרם הן ונתערבו באלף כולן ידלקו:
הא תנא ליה התם - בסדר זרעים ומייתי לה בביצה שנולדה (דף ג:) וביבמות בהערל (דף פא:):
וליתני ככרות של בעה"ב - לענין חמץ בפסח דדבר שבמנין הוא ואיסורי הנאה:
חבית בחבית - דשקיל חדא ושדי בנהרא ואינך נשתרו בהנאה אבל יין שנתערב ביין כולו אסור בהנאה:
הלכה למעשה - להורות על המעשה:
יין נסך - ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה:
סתם יינן אפי' יין ביין מותר - בהנאה חוץ מדמי אותו יין וכן הלכה:
תוספות
עריכהאלו אסורין ואוסרין בכל שהו יי"נ. פ"ה מיירי בחבית יין נסך שנתערב באלף חביות כדאמרינן לקמן בגמ' דדבר שבמנין קחשיב ועבודת כוכבים צורת עבודת כוכבים שנתערבה באלף צורות ובשר בחלב חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנ"ט וחזרה ונתערבה באלף חתיכות דהיתר אוסרות כולם והאי תנא סבר דבשר בחלב אסור בהנאה כדמוכח בגמ' דהאי תנא אינו קחשיב רק דאיכא תרתי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופלוגתא היא בפ' כל הבשר (חולין דף קטז.) אי אסור בהנאה אי לא רבותיו של רש"י רוצין לפסוק מתוך משנתנו דהכא דבשר בחלב נאסר במשהו ומפרשים דאסורין בכל שהוא דקתני מתני' היינו טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר גדולה אע"ג דליכא טעמא אי נמי חתיכת בשר קטנה שנפלה בקדירה מלאה חלב אע"ג דלא יהיב טעמא וטעות הוא בידם דהא מפרש בגמ' דלא מיירי מתני' אלא בדבר שבמנין כגון חתיכה בחתיכות ומשום דהוי דרכן להימנות לא בטיל ואי בטיפת חלב מיירי או בחתיכת בשר קטנה הא לא הוי דבר שבמניין ועוד הא אסקינן (לעיל דף עג:) כל איסורין שבתורה בנ"ט ואפילו רב ושמואל דאמרי מין במינו במשהו בשלא במינו מודו ועוד דבכולה שמעתא דטיפת חלב דכל הבשר מיירי בהדיא דבשר בחלב בנ"ט:
הא תנא ליה התם הראוי לערלה ערלה כו'. וא"ת לעיל נמי דפריך וליתני חתיכת נבילה היה לו לתרץ משום דהא תנא ליה במס' חולין פ' גיד הנשה (דף צו:) דתנן חתיכה של נבלה שנתערבה באלף כולן אסורות וי"ל דודאי גבי חתיכת נבילה ליכא לשנויי הכי דאע"ג דתנא ליה התם בחולין מ"מ הדר איבעי ליה למתנייה הכא. (מדקתני) בשר בחלב. וליכא למימר דבא לאשמועינן דבמשהו זה אינו דע"כ מיירי בחתיכה חשובה הראויה להתכבד דאי בחתיכה כל דהו פשיטא דבטלה וליכא למימר משום דהוי איסור הנאה לא בטלה אע"ג שאין בה חשיבות שהרי ערלה (וכלאים) וכלאי הכרם איסורי הנאה נינהו ואפ"ה אמרינן יעלו באחד ומאתים אלא ודאי מיירי בחתיכה חשובה כי ההיא דחולין אלמא הדר תני ליה אע"ג דכבר תנא ליה התם ולכך הוה פריך וליתני חתיכה של נבילה וא"ת ויי"נ דקתני לה במתני' על כרחך מיירי בחביות סתומות כיון דתרתי אית ליה וא"כ אמאי תנייה הכא הא כבר תנא ליה התם במס' ערלה (פ"ג מ"ז) דקתני וחביות סתומות וצ"ל דאיצטריך לאשמועינן חומרא אפי' בסתם יינם אע"פ שהוא מדבריהם ועוד איכא למימר דיי"נ הכא במכילתין עיקר הוא למתנייה לכך תנייה אע"פ ששנה כבר במקומות אחרים כה"ג אבל שאר דברים שאינו שונה אותן כאן כי אם אגב גררא דיין נסך שם אני אומר שלא חש לשנות אותם השנויים במקום אחר:
למעוטי דבר שבמנין ואין איסורי הנאה. לכאורה משמע דאתא למעוטי דלא הוי במשהו וא"כ פליגא הך דהכא לההיא דפ' גיד הנשה (חולין דף ק. ושם) דקתני התם דחתיכת נבילה אינה בטלה משום דהוי דבר שבמנין אע"ג דלא הוי איסורי הנאה וקשיא דא"כ ה"ל לתלמודא לאתויי מתני' דהתם ולמפרכה מיניה אההיא דהכא לכך נראה לי למעוטי דקאמר הכא היינו דלא חשיב הכא דבר שבמנין ולא איסורי הנאה שלא ירד לשנות רק היכא דאיכא תרתי וכה"ג איכא פ"ק דב"ק (דף ה.) למעוטי מסור ומפגל דהוי נמי פי' שלא ירד לשנותם אע"ג דמחייב עלייהו [ועיין תוס' חולין דף ק. שילהי ד"ה שאני]:
אי נמי למעוטי איסורי הנאה כו'. הכא הוי ודאי למעוטי איסורי הנאה דלא הוי במשהו אלא בטל כיון דלא הוי דבר שבמנין כדפירש לקמן וקשה השתא לא הוי למעוטי דסיפא דומיא דלמעוטי דרישא דרישא היינו שלא ירד לשנות דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אבל מ"מ אמת הוא דהוי במשהו וסיפא אמר דאתא למעוטי דלא הוי במשהו כלל כדפרישית ושמא יש ליישב למעוטי דסיפא נמי דהיינו שלא ירד לשנותו אבל מ"מ אמת הוא דאיכא איסורא דהוי במשהו כגון חמץ בפסח שאסור בהנאה והוי במשהו אפי' בלא חשיבות דבר שבמנין דהא אפי' תערובת דחמץ בעלמא הוי במשהו והשתא ניחא דלמעוטי דרישא ודסיפא ממעט הנך ב' דברים שהקשה התלמוד מהם חתיכת נבילה וחמץ בפסח מיהו הא לא מתוקמא אלא לרב דאמר (בפסחים כט:) חמץ במשהו:
אמר רב הלכה כרשב"ג בחבית דאמר ימכר כולו לעובד כוכבים כו'. וא"ת וכי פליג רשב"ג אסתם מתני' דקתני יין נסך במשהו ואוקמינן בחבית בין החביות וקאמר במשהו וי"ל דרשב"ג מוקי לה לענין שלא יכול למכור כל אחד ואחד לבדו לפי שאינו בטל למיהוי היין נסך היתר ע"י ביטול אבל כל התערובת (. כחד) ודאי יוכל למכור חוץ מדמי חבית שבו:
ראשונים נוספים
מתני': ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן. פי' שאם נתערב א' מהם ברבוא ועומד בעינו אלא שאינו נכר בהן כולן אסורין ואיסורן כיוצא באלו שאסורין בהנאה ויין נסך וע"ז ועורות לבובין משום חומרא דע"ז היא ואפי' קיתון קטן של יין נסך ברבוא קיתונות וכן טבעת קטנה של ע"ז ברבוא וכן עור קטן שאין דרכו להמנות כלל אלא כולן משום חומר ע"ז אוסרין בכל שהן והיינו דלא קתני בהני אלא שם איסורן יין נסך וע"ז ולא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז ושארה קתני בהו שם חשיבותן שור הנסקל עגלה ערופה ועלייהו בעי בגמ' טעמא ומפר' בגמ' משום דהוו ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין אבל (על ידי כולה) [עורות לבובין] לאו דבר שבמנין (ואין) [והן] כולן אסורין בכל שהן ומתני' לאו בבלול מיירי כלל ומיהו ודאי שיש מהם שאוסרין שהרי יין נסך יין ביין וכן ע"ז כגון תקרובת ועורות לבובין כולן אפי' בבלול אוסרין בכל שהן ואיסור תערובתן איסור הנאה.
ואיפשר שכך הדין בשיער נזיר ופטר אמור שאפי' על ידי בילה שאינו דבר שבמנין אוסרין בכל שהן ואיסורן איסור הנאה.
וכך אמרו בירושלמי (ב,יב) ר' יוסי בשם רבי חנינא בעי איסור הניה מהו שיבטלו בטרוף והא תנינן שור הנסקל תפתר חתיכה בחתיכות והא תנינן צפרי מצורע תפתר צפור בצפורין [והא תנינן שיער נזיר] כלומר [...] גזות השער בגזות האחרות כד מטון לערלה התיב ר' יעקב קומי ר' יוסי והא תנינא מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק אמר ליה אלו אמר אנא תמן אתיביה יאות פי' כשהגיעו רבנן דבי מדרשא דלא מצו למיפשט בעיין למס' ערלה השיב ר' יעקב קומי ר' יוסי ממתני' דהתם לומר שאפי' בטירוף אין איסורי הנאה בטלים וא"ל ר' יוסי אלו אמרה התנא שם השבת יפה אבל השתא דילמא תנא אחרינ' הוא דקסבר כל איסור הניה במשהו.
ובגמ' דילן בשלהי מס' תמורה מוקי לה להא דתני ידלק השק בציפרתא כלומר שעשה בו צורת צפור משער הנזיר דחשיב ביה בשק ולא בטיל אלמא בטירוף בטל.
מ"מ אין כל השנוין במשנתנו למדין זה מזה שאין בשר וחלב אוסר במשהו על ידי בילה ולא שור הנסקל וחבריו ומדפליגי אמוראי בחמץ בפסח ע"י בילה ודכ"ע אי במשהו או בנותן טעם והכא אקשי לתני ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח ש"מ דלא שייכא חדא בחברתא כלל דאפי' בשתמצי לומר במשהו משום דה"ל דבר שבמנין ואיסור עומד בעיניו ולא נתבטל אלא שאינו ניכר בהם אבל ע"י בילה בנ"ט הוא שדבר בטל ממשו בתערובת הרוב אלא מיהו למ"ד התם במשהו כ"ש דבר שבמנין אלא שדבר שבמנין כנון ככרות של בע"ה בחמץ בפסח אוסרין את תערובתן במשהו איסור הנאה ואין עירוב משהו אוסר בהנאה ע"י בילה אלא כותח הבבלי ושכר המדי ומכיריהן שמתבערין בפסח מפני שיש בהם חמץ הרבה טעמו וממשו וכאלו הוא בעינו כדאמרי' בזיתים המצרי תלתא חטי ותלתא קרטומי ותלתא מלחא וכ"נ למ"ד כל מין במינו במשהו לא קשיא ליה מתני' דהכא ולא מתני' דמס' ערלה דלאסור הנאה נשנו, וכן פי' הראב"ד ז"ל.
ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל וליתא להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אסור ואיסורו בכל שהוא לפי דעתי שכך הוא וי"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ואסור בכל שהוא באלו השנויין במשנתנו בדבר שבמנין ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא וא"ת והא אפי' גבי ערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר"ע דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור תערובתן בהנאה זו אינה קושיא דלא גרעי ככרות של בעל הבית משער נזיר דמתני' ובעינא לפרושא קמן.
וי"מ שלא אמרו מין במינו במשהו לא בחמץ ולא בשאר איסורין אלא בלח שיש בילה ונ"ט אבל ביבש כגון חטים בחטים בטלין ברוב שהרי תרומה עולה באחד ומאה וכלאי הכרם עולה באחד ומאתים ומוקי לה ביבש אבל לא בלח דהא מין במינו במשהו לרב.
ואין זו ראיה של כלום, שהרי שאור של תרומה עולה וכן של כלאי הכרם וערלה שכך שנינו במס' ערלה וכמה מקומות בס' זרעים והתם מין במינו הוא כדקתני במתני' פ"ב דערלה ולמ"ד מין במינו במשהו אוסר במשהו כדאמרי' לעיל בחמירא דחטי וחמירא דשערי שהוא במשהו ואי אתה יכול לחלק בין זו לזו ולומר דהתם כשהמחה אותם ובללן ובמתני' דערלה למ"ד מין במינו במשהו מוקמי' לה בשלא המחה אותם שהרי אעפ"כ הרי זה נותן טעם זה בזה וכל שנותן טעם אוסר במשהו במינו שהרי חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהן במינה ויש בהן מטעמא משהו אף (האסור) [השאור]כיון שהוא נ"ט בעיסה דין הוא לאסור מינו במשהו כשאר איסורין ובשלהי פ"ק דפסחים אמרי' בהדיא בחבית של יין תרומה דעולה אלא דקסבר רבי יהודה שיעורין אלו בתרומה וערלה דאורייתא דלא אשכחן לר' יהודה דפליג בכל הני וכבר כתבתי בענין הזה בפ' כל הבשר (חולין קח,ב).
מ"מ אע"פ שאין זו ראיה דעת הספרדים ז"ל כך היא דמין (בשאינו מינו) [במינו] חד בתרי בטיל לכוליה ואותה סברא לא נתבררה לנו לבטל בפחות מששים.
ומיהו עדיין איפשר לומר שאפי' למאן דאמר כל מין במינו במשהו הנ"מ בלח ויבש דומיא דלח כגון חטים שאין אדם עשוי לאכול כל חטה וחטה בפני עצמה אלא ע"י בילה ועירוב טעמים אבל דבר שכל אחד ואחד עומד בעצמו כגון שור הנסקל בשוורים ושאר כל השנויין במשנתנו וה"ה לחתיכה של נבילה שנתערבה בין החתיכות ולא נתבשלו אלו כולן שיעורן בס' ואין אוסרין במשהו אלא בדבר שבמנין ואיסורי הנאה חוץ מאיסורי ע"ז שהם אוסרין במשהו אפי' בלא בילה ובלא דבר שבמנין מעתה איפשר שחמץ בפסח על ידי בילה ועירוב טעמים כל שאוסר באכילה אוסר בהנאה אי במשהו אי בנותן טעם ובמסכת חולין יש מקום להאריך באלו.
ואקשינן בגמר' תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכות נבילה. כלומר שאוסרת תערובתה להיות כמוה במשהו אי איסורי הנאה קחשיב דסבר כל איסורי הנאה אוסרין תערובתן כמוהן במשהו ליתני נמי חמץ בפסח ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כלומר שאין דבר אוסר את תערובתו במשהו להיות כמוהו ואפי' הוי דבר שבמנין כגון חתיכת נבילה כיון דלאו איסורי הנאה בטילה וכך פי' רש"י ז"ל.
ולפי פי' זה, מתני' דהכא פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה דתנן גיד הגשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנ"ט ואם לאו כולן אסורין והוינן בה וליבטל ברובא ופריש בריה שאני דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מתרץ שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחין והכא משמע שאין החתיכה אוסרת כל החתיכה במשהו וה"נ משמע דפלוגתא היא מדקאמרי' האי תנא תרתי אית ליה דאלמא איכא תנא דלית ליה תרתי.
ונראה שרבינו הגדול סובר כן שלא כתב אותה משנה שבפ' גיד הגשה וכתב כאן דליתא להאי כלל משום חמץ בפסח אלמא בשארא איתא.
והראב"ד ז"ל יוצא ידי שתיהן שהוא מפרש האי תנא תרתי אית ליה כלומר דלא קתני אלא איסורי הנאה וס"ל דאיסורי הנאה עצמן אינן אוסרין את תערובתן בהנאה אלא בדבר שבמנין ומ"ה לא קתני חמץ שאינו אוסר אלא באכילה ולא קתני נבילה שאע"פ שתערובתן כמוה משום דבר שבמנין אין איסורה איסור הנאה ומתני' באיסורי הנאה מיירי באיסורי אכילה לא מיירי והאי דקאמר תרתי אית ליה ולא קאמר תרתי קחשיב לאפוקי איסור הנאה ולאו דבר שבמנין והיינו דקאמרי' הרי אלו למעוטי מאי כלומר למה שנה כן וכי מה יש לי עוד להביא ופריק למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן כאן עם אלו א"נלמעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין שאין אוסרין תערובתן בהנאה כאלו אבל דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה אוסרין במשהו.
ובמס' תמורה בפ' כל האסורין מוכח הכי, דקא מקשי ומ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנייה לחוד ואיסורי אכילה לחוד פי' דהתם קתני הרובע והנרבע וכו' דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן אלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כהם והכא במתני' לא קתני אלא איסורי הנאה ומפרקי' כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האיסורין לגבי מזבח דדמו להו אלמא מתני' איסורי הנאה קתני וה"ה לאיסורי אכילה שדינן כן וה"נ משמע בריש פ' התערובות.
ובירושלמי (ה,יב) למה לא תנינן עמהם נבילה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני' אלא שאסור בהנאה ונבילה מותרת בהנאה התיבון הרי חמץ בפסח חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהם כרת.
ועוד יש לי ראיה מההיא דגרסי' בפ"ק דביצה וכ"ת ביצה חשיבא ולא בטלה הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל וכו' והא מתני' דכל שדרכו למנות דבר שבמנין ואיסורי הנאה קתני דומיא דמתני' וחד תנא נמי קתני לתרווייהו כדאיתמר בשמעתין וא"כ ביצת טריפה אמאי לא בטלה אפי' למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא ש"מ כל שדרכו למנות ואיסורי הנאה אוסרין בהנאה וכל שדרכו לימנות ואיסורי אכילה אוסרין באכילה וכדפרישית.
ומסתברא דהתם מתני' ר' מאיר היא דתנן התם במס' ערלה מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כולן ידלקו דר"מ וחכמים אומרים יעלו שר"מ אומר את שדרכו למנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים ר' עקיבא אומר שבעה וכו'.
וליכא למימר דהני דמתני' תשיבי טובא ודמילששה דברים דרבנן חדא דהא לא חזינן כל הך חשיבותא לשער נזיר ולצפורי מצורע וטובא תשיבי חבילי תלתן מינייהו ועוד דגרסי' בפרק כל התערובות גבי חטאות מתות ושור הנסקל וחביריו ששנוין שם ונתבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו למנות שנינו מא"ל דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאוריית' וכו' רב אשי אמר אפי' תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בעלי אלמא כל כי הני דבר שבמנין הוו ולא לשש' דברי' דרבנן ואפי' שור הנסקל דודאי אכולהו מקשי' מדלא איתמר בגמ' חטאות מתות וליבטיל ברובא ועוד מדלא מוקמינן לכולהו בשוורים גדולים דחטאות מתות וכבשים קטנים נמי עדיפי מצפורי מצורע והכא הא קתני חולין שנשחטו כדקתני התם חטאות מתות.
וכיון דסתם מתני' כר"מ ש"מ הילכתא כוותיה ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בכל שדרכו למנות בדידיה ומשמע נמי דהני מכל שדרכו למנות הן ולרב פפא תנא דליטרא קציעות היא ולא דייקינן עלה בגמ' מידי משום דמתוקמא כי ההיא דהיא בת ביקתא.
ומיהו לרב אשי י"ל דמילתא פסיקא קתני הך מתני' דאי צפורי מצורע חיים הם בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אפי' לרבנן ואי מתים מוקמינן להו כשבשלן והן ראויין להתכבד בהן לפני האורחין וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכה הראויה מיתוקמי במתני' דגיד הנשה וכדמוקמי' לה בירושלמי לעיל.
חבית בחבית מותר. כתב הר"א ז"ל דה"ה לשאר כל האוסרין בכל שהן שאע"פ שהם אוסרין בהנאה מפני חשיבותן ימכרו כולן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן.
וי"א שלא אמרו כן אלא בחבית פתוחה אבל בסתומות שהוא דבר חשוב לרבנן דערלה אוסרת כולן ואין להם תקנה אפי' בסתם יינן, ודברי הרב ז"ל נראין.
וכבר כתבנו בפ' כל הצלמים דה"ה בשאר כל איסורי' דשרי רשב"ג אפילו כגון יין ביין וקי"ל נמי כוותיה ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין אלא מיהו צריך להזהר מן הדברים הנקחים מן העכו"ם שלא למוכרן להם שמא יחזרו וימכרו אותן לישראל כמ"ש שם.
ומסתברא חבית בחבית שאם נפלה א' מהם לים מותרין בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר כל איסורין שבתורה דקי"ל כרב דאמר בפ' כל התערובות טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה א' מהם לים הגדול הותרו כולן דאמר האי איסורא נפל וה"ה לחבית כדר"ל דאמר התם חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה א' מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל ואצטריך דר' נחמן ואצטריך דר"ל וכו'.
ולפום פשטא משמע שאפילו באכילה תלינן להיתר ושרו דהא תלמוד כל היכא דאיכא למיחש לחבית דאיסור הנאה ואכילה כי הדדי נינהו ועוד חבית דתרומה לאו חיסור הנאה הוא ושרי לה וכן בחבית של יין נסך.
ומיהו לפי דעתנו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי י"ל דדוקא שנפלה לתוך ס' דמדינא בטל וה"נ בתרומה למאה ובע"ז ברבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור וכיון שנפלה א' מהן לים הותרו דתלינן לקולא אבל לפחות מס' כיון דאיכא נ"ט בתערובתן ואפי' בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא שלא אמרו [אלא] לתלות תערובות החמורות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא וה"ה לדבר שבמנין אבל נותני טעמים אינן בטילין בנפילה.
ודוקא שנפלה מאיליה אבל ליטול אחד מהן להוליכה לים המלח אסור ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרי' במבטל איסור לכתחילה.
ואיכא נוסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא ואע"ג דפליג עליה רב יוסף הילכתא כרבא, וזה גירסת הר"ם הספרדי ז"ל.
שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (ד,ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחד לתוכן ואבדה אחד מהן ר"ש בן לקיש אמר ספיקן בטלי ברוב ר' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודה ר' יוחנן שאם רבה מהן על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב ומשמע ודאי דהילכתא כר"ל דהוא אמרה להא שמעתא בגמ' דילן ולא פליג עליה ר' יוחנן הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש דאמרי' שאני אומר בדרבנן ושם אמרו בירושלמי דלכתחילה אסור כמ"ש וא"ת.
ומ"ש רש"י ז"ל דחתיכת נבילה כיון דלאו איסורי הנאה היא בטלה ומשליך א' מהן לכלבו ואידך שרו באכילה תמהני עליו שכל איסורין שבטלו אינן צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה כגון תרומה וחלה מפני גזל השבט והכי איתא במשנה מס' ערלה (ב,א).
מתני': ואלו אסורין ואיסורן בכל שהם: פירוש בכל מקום שנתערב, ואפילו נפל אחד מהם באלף, והאי בכל שהן אינו חוזר על האסור לומר אע"פ שאין האיסור אלא משהו אוסר כל תערובתו, דהוא בגמרא מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין, כדאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אלא האי בכל שהו נופל על דבר ההיתר שנתערבו אלו ביניהן, ולומר שבכל מה שאין אסורין, דכיון שהאסור הוא דבר שבמנין לעולם אוסר את תערובתו ועושה את תערובתו כיוצא בו, כלומר שאסורין בהנאה כיוצא באלו.
ובשר בחלב דקתני לאו כגון שנפלה טפה אחת על גב בשר הרבה, אלא כגון בשר שנאסר באסור בשר בחלב ונפלה חתיכה ראויה להתכבד בה בתוך חתיכות בשר של היתר, וכן פירש רש"י ז"ל, ומיהו דוקא בשאר אסורי הנאה דקתני הכא בעינן שיהא האסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובים שכל אלו אסורות משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתם במינם במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור להנות מאיסור ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי (בפרקין הי"ג) דגרסינן התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר: לא ידבק בידך מאומה (דברים יג, יח), והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורן בלבד קתני כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו חשיבותן, שור הסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועלייהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. והכי נמי מוכח בבבא אחריתי דמתניתין דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, ויין נסך סתמא קאמר דאוסר את הכל בהנאה.
ורש"י ז"ל שפירש יין נסך חבית באלף חביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות, דמשמע דסבירא ליה דבכולה מתניתין בדבר שבמנין מיירי ואפילו באיסורי ע"ז, לא מיחוור. והאי דקתני נמי דאוסרין כל תערובתן ואפילו כי נפיל חד באלף, הני מילי בשעומד האיסור בעינו אלא שאינו ניכר בהם, דכל זמן שעומד בעינו דבר שבמנין הוא ודבר שבמנין מיקרי, אבל אם הוא נימוח או שנבלל זה בתוך זה אינו אוסר כי אם אחד בששים כשאר איסורין, דכל שנימוח או שנבלל לאו דבר שבמנין הוא. ומיהו באיסורי ע"ז כיון שאין הדבר תלוי בדבר שבמנין אלא שאוסרין בכל שהן, אף באסור בלול ונמוח אסור לעולם במשהו בהנאה.
גמרא: תנא מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין קא חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה: כלומר שאוסרת את תערובתה להיות כמוה ואפילו באלף, דדבר שבמנין הוא שראוי להתכבד בה לפני האורחים, ותנן במסכת חולין (צו, ב) אם אין מכירה כלן אסורות. אי איסורי הנאה קא חשיב, דקסבר דכל שאסור בהנאה אוסר את תערובתו כיוצא בו במשהו, ליתני נמי חמץ בפסח דאף הוא נמי מאיסורי הנאה הוא ואמאי לא תני ליה, ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה.
ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי מפרש לה, האי תנא לית ליה איסור אוסר תערובתו להיות כמוהו אלא באסור דאית ביה תרתי דהוי דבר שדרכו לימנות ואיסור הנאה, אבל דבר שבמנין ולאו איסור הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה, ואיסורי הנאה דלאו דבר שבמנין [אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן]. ולפי פירוש זה מתניתין דהכא פליגא אמתניתין דגיד הנשה (חולין שם), דהתם תנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירין בנותן טעם, ואם לאו כלם אסורין. והוינן בה (שם צט, ב) וליבטיל ברובה, ופריקו בריה שאני, פירוש דגיד בריה הוא, וגבי [חתיכה של נבלה] מתרץ (שם ק, א) שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה לעולם אלא אוסרת את כל החתיכות במה שהן, והכא אמרינן שאין חתיכת נבלה אוסרת במה שהיא ואף על פי שהיא ראויה להתכבד בה. ולישנא דגמרא דהכא הכי נמי משמע דהאי תנא פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי.
ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף ז"ל בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפרק גיד הנשה, וכאן כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח, אלמא משמע דסבירא ליה דבשארא איתא, אבל הרמב"ם ז"ל (פט"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ה) פסק כאותה משנה דחתיכה הראויה [להתכבד] לעולם אינה בטלה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. (ולפיכך) [ולפי] מה שפירש כאן הראב"ד מתניתין דהכא ודהתם לא פליגא כלל, דהכא הכי קאמר, האי תנא לא איירי במתניתין אלא באסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר: אסורין בהנאה, אלא אם כן הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובתו איסור אכילה במשהו אבל בהנאה אינו אוסר במשהו.
והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר, משום הכי סתם התנא את דבריו כך, לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינן ראויין לשנות כאן, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות כאן, דכל אסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, והיינו הני דקתני הכא ודקתני במסכת ערלה (משנה, ערלה ג, ז), ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין הן את תערובתן במשהו באכילה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (דף כח.) דקא מקשה התם ומאי שנא לענין תערובת קדשים דקתני איסורי הנאה ואסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואסורי אכילה לחוד, פירוש דבמתניתין דהכא דמתנייא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל אסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האסורים לגבי מזבח דדמו להו, אלמא כי קתני הכא אסורי הנאה הוא הדין לאסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרסינן נמי הכא בירושלמי (?) למה לא תנינן עמהון נבלה, אמר ר' יוסי לא אתינא מתניתין אלא שאסור בהנאה, התיבון הרי חמץ בפסח, [חמץ בפסח] יש בו כרת ואלו אין (בו) [בהם] כרת.
הרי אלו למעוטי מאי וכו': כתב הרי"ף ז"ל דכללא דמתניתין ליתא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אוסר במשהו. ותפס עליו הראב"ד ז"ל דמאין לו לרב ז"ל שחמץ בפסח אוסר את תערובתו בהנאה במשהו, זה לא נזכר בשום מקום, ואי משום דהנך דאלו עוברין (פסחים מב, א) כותח הבבלי וחביריו השנויים שם במשנתנו, הנהו לאו משום משהו מתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהם, וכבר פירשו בגמרא (שם ע"ב) אחד מהם ואמרו: זיתום המצרי תלתא חטי, [תלתא] קורטמי, תלתא מלחא, והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה, ועוד דהנהו שאני שאין גוף המאכל נעשה זולת החמץ שבהן, וכיון שהחמץ שבהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאלו הכל חמץ, וכיון שכן מאין לנו לדחות סוגיא אחת שבכאן שאמר שאין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין ונדחה אותה בלא ראיה, ושמא הרי"ף ז"ל פירש משנתינו לענין אכילה, ואינו אלא לענין הנאה כמו שפירשנו למעלה, והרמב"ן נ"ר אומר דאפשר שדעת הרב הגדול ז"ל לומר דקיימא לן דחמץ בפסח אסור בהנאה, וכיון שכן אוסר את תערובתו במה שהוא ודבר שבמנין, ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא.
ואם תאמר והלא אפילו בערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר' עקיבא (ערלה פ"ג מ"ז), דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור את תערובתן בהנאה. יש לומר דלתנא דמתניתין מיהא לא גרעי משער נזיר. ולא נתבררו לי דבריו, דאי משום הא למה לי לרבנו ז"ל למימר דליתיה להאי כללא, דהא בעינן ליה בגמרא וליתני ככרות של בעל הבית, ואמרינן דאין הכי נמי למאן דאית ליה חמץ בפסח אסור בהנאה דהיינו ר' עקיבא, ור' עקיבא נמי תנא ליה התם בהדיא.
כתב הראב"ד ז"ל הלכה למעשה: יין נסך גמור יין ביין משהו אוסר את תערובתו בהנאה. ואם נתחלפה לו חבית של יין נסך בחבית של היתר ולא הכיר אי זו היא של היתר ואיזו של אסור האחת מותרת בהנאה והאחרת אסורה בהנאה. סתם יינן אפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין.
ולענין [שאר] איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהם, אם נתחלף אכל באכל אפילו הוא דבר שבמנין כגון אגוזי פרך ורימוני באדן שהן אוסרין את כל תערובתן, הני מילי באכילה, אבל בהנאה אהניא להו חשיבותייהו דדמיהן אסורין לעולם ויוליך הנאה לים המלח (והשאר) [אבל תערובתן] מותר בהנאה כדין חבית של יין נסך. ואם נימחו בשל התר בזה נשתנה דינם מיין נסך, דיין נסך אוסר את תערובתו בהנאה, ושאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכוותה אם נימחו בטלים במאתים, ומותרים אף באכילה.
ולענין חמץ בפסח, אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחבית. ואם נימוח בשל היתר בזה דינו חמור מיין נסך, כי יין נסך במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם, אבל חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו לאכילה, דהכין איפסיקא הלכתא בפרק כל שעה (פסחים ל, א).
ולענין איסור הנאה דינו קל מיין נסך, שאינו אוסר את תערובתו בהנאה בין במינו בין שלא במינו אלא אם כן הוא ממכשירי המאכל, כגון כותח הבבלי ואותן השנויין במשנת אלו עוברין (פסחים מב, א) שהן חשובין כאלו הכל חמץ, וכנגדו ביין נסך בשאינו מינו, כדאמרינן בכבשים פרק אין מעמידין (לח, ב) לדעת חזקיה, דאם ידוע שנתן לתוכו יין אסורין בהנאה, אבל במינו אוסר את הכל בהנאה. ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהיו המים ראויים לשתות על ידו בתורת יין אפילו על ידי הדחק הרי הוא ככבשים ואוסר הכל. ויין ביין מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה, שלא אמר יין ביין להקל אלא להחמיר.
ואנו כבר כתבנו בפרק אין מעמידין דההיא מתניתין דהתם אתיא דלא כרשב"ג, וחזקיה נמי מתניתין הוא דמפרש, אבל לרשב"ג אפילו בידוע ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ומיהו סעד מצאתי לדברי הראב"ד ז"ל בירושלמי הכא (הי"ג), דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דחכמים ורשב"ג, אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפק מבי וועדה אמר איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור, אלמא בכל מכשירי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך.
ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דיין ביין בסתם יינן אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו המים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל, קשיא לי, חדא, דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני במתניתין, לא חלקו בין רב למעט, ולעולם קאמר רשב"ג ימכר כלו לגוים והלכתא כוותיה, והכי נמי נראה מן הירושלמי שכתבנו למעלה, דקאמר דמודה רשב"ג ביין לתבשיל, וההוא ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין וכיוצא בו כדברי חזקיה, ומשמע דדוקא יין לתבשיל, אבל יין ביין בענין הזה, כלומר שיש בו כדי שיכשיר בכנגדו במקום אחד מתיר רשב"ג למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא, דחשיב ואזיל כרוכלא יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן וחלק כל הדינין אחד לאחד לא הוה שתיק מניה לעולם, שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום. ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל (נח, א) וכי שכשוך עושה יין [נסך], כלומר בתערובתו, אלמא משמע דאין שכשוך עושה יין נסך לעולם בתערובתו, ואפילו אם נפל מן המשוכשך הרבה לתוך ההתר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דאמרינן בגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין, ושמואל אמר אפילו יין ביין, ולכאורה משמע דיין ביין דומיא דחבית בחבית קאמר, כן נראה לי.
ובמה שכתב הרב ז"ל דכל שאר אסורי הנאה שנתערבו אכל באכל דינו כיין נסך וימכרו כלם לגוים חוץ מדמי אסור שבהן כדין חבית בחבית, גם הרמב"ן נ"ר מודה לו בכך [שכתב], וכן כתבנו בפרק כל הצלמים (מט, ב ד"ה רבי אליעזר) דאפילו בשאר איסורין שרי רשב"ג כדין יין ביין, וקיימא לן כוותיה, ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין.
ומיהו צריך להזהר בדברים הנקחים מן הגוים שלא למוכרן להם, שמא יחזור הגוי וימכר לישראל. וכתב עוד דמסתברא דחבית בחבית אם נפלה אחת מהן לים הגדול מותרות, בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר איסורין שבתורה, דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות (זבחים עד, א), טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן האי דאיסורא נפל, והוא הדין לחבית, כריש לקיש דאמר התם (שם ע"ב) חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דאיסורה נפלה. ולפום פשטה משמע דאפילו באכילה תלינן להיתר, דהא חבית של תרומה לאו איסורי הנאה היא אלא דבאכילה שרינן לה, וכן בחבית של יין נסך.
ומיהו לפי דעתינו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי יש לומר, דדוקא שנפלה לתוך ששים דמדינא בטיל, והוה ליה כתרומה למאה ובע"ז לרבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור, וכיון שנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו דתלינן לקולא, אבל לפחות מששים כיון דאיכא נותן טעם בתערובתן ואפילו בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא, שלא אמר לתלות אלא תערובת החומרות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא והוא הדין לדבר שבמנין, אבל נותני טעמים אינם בטלים בנפילה. ודוקא שנפלה מאליה, אבל ליטול אחת מהן להוליכה לים המלח אסור, ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרינן במבטל איסור לכתחלה (משנה, תרומות ה, ט).
ואיכא נסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא, ואף על גב דפליג עליה רב יוסף הלכתא כרבה, וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' תרומות ה"ד).
שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (פ"ד ה"ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהו, רשב"ל אומר ספקן בטל ברוב, ור' יוחנן אומר כלן נעשו הוכח, מודה ר' יוחנן שאם רבה מהם על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספקן בטל ברוב, ומשמע ודאי דהלכה כריש לקיש דהוא אמרה להא שמעתא בגמרא דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן, הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש, דאמרינן שאני אומר בדרבנן, ושם בירושלמי אמר דלכתחלה אסור כמו שכתבתי, וצריך עיון.
ומה שכתב רש"י ז"ל למעלה שחתיכה נבלה כיון דלאו איסורי [הנאה] הוא בטלה ומשליך אחת מהן לכלבו ואידך שרו באכילה, (תנו רבנן) תמהני עליו שכל האיסורין שבטלו אינם צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה מפני גזל השבט, והכי איתא במשנת מסכת ערלה (פ"ב מ"א) עד כאן. וכן הסכימה דעת רבותינו הצרפתים ז"ל דאין צריך להרים בשאין מכיר האיסור אלא הכל מותר, שלא הצריכו להרים אלא באסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה, וכדמפרש בירושלמי (שם ה"א) דהיינו מפני גזל השבט, אבל באיסור הבטל בהיתר ליכא למימר שום גזל אם הם של אדם אחד ואין צריך להרים.
ואי קשיא לך כל איסורין שבתורה היאך בטלין ברוב. כגון נבלה וכיוצא בה בששים ותרומה באחד ומאה, וכן כלם זה כדינו וזה כדינו, ואמאי לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדמשמע פרק התערובות, דתנן התם (זבחים ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או אחת מן החטאות המתות אפילו אחת ברבוא ימותו כלן, ופריך בגמרא (שם עג, ב) ונכבשינהו דנינידן, פירוש: נעמידם במקום צר כדי שילכו משם מחמת דוחק המקום, וכל אחת ואחת כשפורשת נימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלמא משמע מהתם דבתערובת האוסרין איכא למימר נמי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דפריש מרובא פריש.
יש לומר דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא בדבר שהאיסור נכר וידוע ועומד לבדו, וההיתר ניכר ועומד לבדו, ואם לקח מן האחד ואינו יודע מאיזו לקח אסור, וכדאמרינן (חולין צח, א) בתשע חנויות שכלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, אבל בדבר מעורב שאין ניכר איזה היתר ואיזה איסור לא שייך למימר כל קבוע, אלא הולכין בו אחר מה ששערו בו חכמים, תרומה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים ונבלה וכיוצא בה בששים, והא דמשני פרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע, לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה על מחצה ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא הכי קאמר גזירה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו ואז ודאי אסירי משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם, או משום דהוי דבר שבמנין, כך תירץ רבנו יצחק הזקן ז"ל. .
מתני' אלו אסורין ואוסרין בכל שהן: פי' לא במשהו קאמר דהא אמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא ה"פ שאוסרין בכל מה שהן ואפי' באלף ורבוא והיינו דנקט האי לישנא ודעת גדולי המפרשים ז"ל והיא דעת רבותי דלא אמרו בגמרא דבעי תנא דבר שבמנין אלא בשאר השנוין במשנתינו אבל עבודה זרה ויין נסך ועורו' לבובין אוסרין הן במשהו ואפי' בהנאה משום חומרא דעבודה זרה דכתיב בה לא ידבק בידך מאומה מן החרם כדאיתא בירושלמי וכדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו והיינו נמי דלא קתני בהכי שם חשיבותן דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של עבודה זרה אלא שם אסורן בלחוד ובאידך קתני שם חשיבותן שור הנסקל ועגל' ערופה וצפורי מצורע וזה שלא כדברי ר"שי ז"ל שפירש יין נסך חבית בין החביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות והדבר ידוע שאין דבר שבמנין אוסר אלא כשנתערב ועודו בחשיבותו אבל אם נתפצע או נמוח חזר לדינו ובשר בחלב דקתני הכא היינו חתיכה הראויה להתכבד עם האורחין שנתבשלה עם החלב ונאסרה ואחר כך נתערבה באלף חתיכות:
גמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסו' הנאה: פי' ר"שי ז"ל דדוקא היכא דאיכא הני תרתי דחשיבותא אבל פרוסה דחמץ בפסח דלא חשיבה אי נמי חתיכת נבלה דחשיבה ולא אסירא בהנאה בטלין הן ומשליך אחד מהן לכלבו והשאר מותר באכילה ולפי' זה מתני' דהכא פליגא המתני' דפרק גיד הנשה דתנן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ופריש' טעמא משום דהויא חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין דהוי דבר שבמנין ונראה שזהו דעתו של רבינו אלפסי ז"ל שלא כתב בהלכותיו אותה משנה משמע ליה דפליגא אהא דהכא וסמך על סתמא זו והוא מה שכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח משמע דבשארא איתיה אבל רבותינו הצרפתים ז"ל והר"אבד ז"ל ורוב המפרשים ז"ל סברי דלא פליגי מדלא אמרו לה בגמרא והכא הכי פירו' דהאי תנא דהכא לית ליה במניניה כלומר דלא איירי אלא בדאיכא הני תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה כי בא להשמיענו שאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא היכא דהוו דבר שבמנין ומשום הכי לא איירי אלא בהני תרתי אבל ודאי מודה הוא שאף באיסורי אכילה חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין אוסרת היא אפילו באלף חתיכות כשאינה נכרת כמתני' דהתם והא דאמרינן לקמן הרי אלו למעוטי דכר שבמנין ולאו איסורי הנאה פירושו למעוטי דלא איירי ביה הכא ואיידי דנקטי' למעוטי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין דהוי דוקא כדפרישנא כייל באידך נמי לישנא דלמעוטי וכן עיקר וכן אמרו כאן בירושל' למה לא תנינן עמהון נבלה אמר רבי יוסי לא אתיא מתני' אלא איסורי הנאה וכן מוכיח קצת בגמרא דילן במסכת תמורה פרק כל האסורין וכן נראה דעת הר"מבם ז"ל שפסק כמשנתינו וכמשנת פרק גיד הנשה גם מה שכתב רש"י ז"ל ומשליך אחת מהן לכלבו והשאר מותר זה אינו דבכל האסורין כל שנתערב בדבר המבטלו הכל מותר ואין צריך לסלק כלום ולא אמרו כן אלא בתרומ' ומעשרות מפני גזל השבט כדאיתא בירושלמי וכן היא במשנת מסכת ערלה.
ולתני ככרות של בעל הבית הא תני ליה התם כו': ושמעינן מהכא שאין חמץ בפסח אוסר תערובתו בהנאה אליבא דתנא דידן אלא בככר חשוב שהוא דבר שבמנין מעתה הא דפסק רבא דחמץ בפסח אוסר במשהו הני מילי לאכילה אבל בהנאה אינו אוסר אפילו במינו עד שיהא דבר שבמנין או שיהא דבר המכשי' כל המאכל ככותח הבבלי וחבריו השנוין במשנת אלו עוברין אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שהוא אוסר במשהו וכבר הגיה עליו הר"אבד ז"ל דההיא לענין איסור אכילה הוא ואפשר שרבינו אלפסי ז"ל כך רצה לומר שאין כלל השנוי במשנתינו דוקא דהא איכא חמץ בפסח דאוסר בכל מה שהו כשהוא דבר שבמנין וכדקתני ליה רבי עקיבא במתניתין דערלה ואשמועינן דהלכתא כרבי עקיבא דסתם מתני' דהכא בדידיה אוקימנא אלא דסמיך אמאי דתני ליה התם כרבי עקיבא ודעת רבי הר"אה ז"ל דחמץ בפסח אינו אוסר במשהו בהנאה אבל בנותן טעם אוסר ומסתמא דנין אותו כחמור שבנותני טעמים דהיינו כלאי הכרם שהן מקדשין ואוסרין בהנאה במאתים.
אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור: פירוש במשהו ואין לו תקנה חבית בחבית מות' פירוש מותר כרבן שמעון בן גמליאל ונראין דברים דאפי' חבית חשובה ודבר שבמנין קאמר כדנקיט לה סתמא דאף על גב דקתני לעיל אלו אוסרין בכל שהן הני מילי שאוסרי' אותם כל זמן שלא עשו תקנה להם ושאין להם תקנה להתירם אלינו אבל מכל מקום יש להם תקנ' למכור לגוים חוץ מדמי חבית זה וזה ברור.
סתם יינם אפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו ונראה ודאי דמילתא פסיקא נקט ואפי' נפל בו יין מרובה שכיוצא בו נותן טעם במים דאי לא הוה ליה לפרושי כדפריט אידך ושלא כדברי הר"אבד ז"ל ומיהו בירושלמי אמרו דמודה רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור ואין לו תקנה פירוש בין שהוא מכשיר כל התבשיל וחשוב כאילו הכל אסור וכיון שנותן בו טעם אין לו תקנה ואפשר שאין זה בגמ' דילן מדפריט הכא טובא ולא פריט הא וכבר כתבנו לעיל במכלתין דתקנתא דרבן שמעון בן גמליאל איתא בכל האיסורין חוץ מן הדברים שהן נקחין מן הגוים שאין עושין תקנה זו שמא יחזור בו גוי וימכרם לישראל וכתב רבינו הר"מבן ז"ל דמסתברא דחבית בחביות אם נפלה אחת מהן לים מותרות בין ביין נסך ושאר כל האסורין דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות טבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול כולן מותרות דאמרינן האי דאיסורא נפל וריש לקיש דאמר כן התם בחבית של תרומה שנתערבה במאה ונפלה אחת מהן לים הגדול ולפום פשטה משמע שהותרו אפי' באכילה דהא תרומה אינה אלא איסורי אכילה וטעמא משום דמדאורייתא חד בתרי בטיל לעולם בכל מין במינו וכיון דכן אמרינן אני אומר להיתרא כרבנן ודוקא נפלה מאליה אבל להוליך אחת מהן לים המלח אסור ואם עשה כן במזיד אסורות משום קנסא בשוגג מותרות כדין כל מבטל אסורין.
מהדורא קמא:
פיסקא אלו. אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך פי' המורה חבית אחת באלף חביות וזה שפירש כן נ"ל משום דאמרי' בגמ' דהאי תנא אית ליה תרתי דבר שנמנין ואיסורי הנאה מש"ה פי' חבית של יי"נ דנמכרת במנין ואינו נ"ל דהא רישא דתנן יי"נ אסור ואסור בכל שהו בע"כ יין ביין הוא ולא חבית בחביות מדתני יין במים ומים ביין בנ"ט מכלל דרישא יין ביין ממש מיירי ולא חביות בחביות וכן תנן נמי לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה ש"מ דאפילו יין ביין אוסר בכל שהוא ואע"ג דאינו דבר שבמנין ואי קשיא הא אמרי' בגמרא דהאי תנא בעי תרתי תשובה נ"ל דוקא בשאר כל האיסורין אבל ביין נסך לא משום חומרא דע"ז והילכך אע"ג דלא הוי דבר שבמנין לא בטיל האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה כו' נ"ל דמאי דתנן בפ' גיד הנשה גיד הנשה שנתערב בין הגידים בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולם אסורים והכי תנן נמי גבי חתיכ' של נבלה ומוקי טעמא בגמרא התם דגיד וחתיכה חשיבי ולא בטלי האי תנא פליג אמתני' דקסבר כל דבר שבמנין אפילו אם אינו אסורי הנאה לא בטלוכן נמי מאי דתנן בפ"ג דערכ' האורג מלא הסיט מלמ' הבכו' בבגד ידלק הבגד משערי הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק האי תנא נמי פליג אמתני' וקסבר דכל איסורי הנאה אפי' אם אינו דבר שבמנין לא בטל וכן נמי מאי דתנן בתמורה כל האיסורין ע"ג המזבח אוסרין בכל שהו הרובע והנרבע המוקצה והנעבד האתנן והמחיר והכלאים טרפה ויוצא דופן האי תנא פליג אמתני' קסבר אע"ג דאין איסורי הנאה כיון דהן בעלי חיים וחשיבי כדאמרי' בפ' כל הזבחים שנתערבו לא בטלי פירש המורה תרתי אית לי' דבר שבמנין ואיסורי הנאה דאיכא תרתי לחשיבותא דחשיב איסור דידהו הוא דלא בטיל אבל פרוסת חמץ בפסח הואיל ואין דרכו למנות בטל ומשליך אחד מהן לנהר והשאר נותן לכלבו וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלאו איסורי הנאה הוא בטל' ברובא ושדי חדא לכלבי' ואינך שרי באכילה ואינו נ"ל מה שאמרו לגבי חמץ והשאר נותן לכלבו אלא אפילו באכילה שרי דכיון דבטל ברוב מה לי איסור הנאה מה לי איסור אכילה כי היכי דבטל איסור הנאה דידי' ואיסור אכילה דנבלה הה"נ בטל איסור אכילה דידי' גם אינו נ"ל מה שאמר משליך אחד מהם לנהר או לכלבו אלא כיון דבטל ברוב הכל מותר דתנן בפר' ב' דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החל והביכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפן זע"ז וא"צ להרים ומקשה בירושלמי על התרומה דתנן צריך להרים והלא ערלה וכלאי הכרם איסורן חמיר ושנינו שא"צ להרימן אלא בטלין ופריק מש"ה צריך להרים משום גזל השבט פי' משום גזל הכהנים. שהתרומה צריך לתתה לכהנים אבל ערלה וכלאי הכרם דאין שם גזל בטל האיסור וא"צ להרים אלמא כל האיסורים שבתורה בטלים וא"צ להרים חוץ מתרומה מפני גזל הכהנים:
פיסקא יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו פי' לא דמיא הך פלוגתא לפלוגתא דר"א ורבנן דאיפלגי בפ' כל הצלמיםדר"א אמר יוליך הנאה לים המלח וחכ"א אין פדיון לע"ז דהתם הוי שרי ר"א להוליך דמי הנאה לים המלח ובתר דפדה להנאת ע"ז מותרות כל החביו' למוכרן ואע"ג דמוכר חבית של יי"נ ומקבל דמי' ונמצא נהנה מע"ז מותר משום דכבר פדאו ופקע לי' לאיסורא אבל אם לא פדה ע"ז יש לומר דאסר ר"א למכור כל החביות לגוי חוץ מדמי חבית יי"נ כיון דלא פדה חבית יי"נ בכל חדא וחדא איכא לספוקי דילמא הדא הוא דיי"נ ואע"ג דמתנה בהדיה חוץ מדמי יי"נ לא מיפקע איסורי' בהכי ואין זה דרך פדיון ודוקא דרך פדיון שרי ר"א אבל זה שאינו דרך פדיון כרבנן דפליגי עלי' דר"ש ס"ל י"ל דבדרך פדיון שרי ר"א כ"ש למכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו שאינו נהנה מיי"נ כלל וכלל ורבן שמעון נמי דשרי למכור כולו לגוי י"ל דוקא בכי האי גוונא שרי דלא מיתהני מיי"נ כלל. אבל ע"י פדיון לא דאין פדיון לע"ז ובתר הכי כי שקיל דמי אותו חבית נמצא דדמי יי"נ קא שקיל וי"ל דשרי כה"ג בלא פדיון וכ"ש ע"י פדיון ומש"ה קבעי הלכה כר"א או כר' שמעון משום דלא שייכא פלוגתייהו להדדי כלל וכי עביד לה פדיון שרי לזבונינהו כולהו ולמישקל דמי כולם דהלכה כר"א ואי לא עביד לה פדיון מוכרין כולן לגוי חוץ מדמי י"נ כר"ש:
אמר רב נחמן הלכה למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביו' מותר נ"ל דאפילו ע"י פדיון נמי אסור דהא בפ' כל הצלמים דאיפסו' הלכה כר"א אמרינן אמר רב אדא בר אהבה ל"ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית ודוקא חבית התיר רב חסדא אבל יין ביין לא גרסי' בפ' כל הזבחים שנתערבו אמר ר"נ אמר רבה בר אבהו אמר רב טבעת ע"ז שנתערבו במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן אמר ר"ל חבית של תרומה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דנפל איסורא נפל:
מהדורא תנינא
עריכהפרק השוכר
לקט לי בו ירק היום הנה מצאנו שגם הירק יש לו דין שביעית וקשיא לי ממאי דאמרן לעיל בפ' אין מעמידין זה הכלל. כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית פי' המורה כגון קישואין ודלועין והרי כמה משניות מוכיחות שכל הירק יש לו דין שביעית. ולא עמדתי על ביאור הדבר מה הוא כל שאין לו עיקר אין לו שביעית:
רבא אמר דקדוש שכרן כו' הם הם דברי ר' יוחנן יש לומר דאביי ורבא לא שמעו דברי ר' יוחנן. אלא חילקו לפרש קושיות הפועל והחמרין והתלמודא היא שחיבר דבריהם אחר דברי ר' יוחנן שאלו שמע רבא דברי ר' יוחנן לא הי' צריך לומר כלום שלא הוסיף על דבריו כלום
אי דאקנייהו ניהליה מעיקרא מתנה הוא דיהבי לה פי' שאמר הילך טהל זה ע"מ שאבא עליך ותעשי בו מיד מה שתרצה נמצא שמתנה היא אצלה ואם לא תיבעל לו תיפטר עצמה בטלה אחר אבל ודאי אי הוה קיים בשעת ביאה הוה חייל עליו שם אתנן אע"ג דאקנייה ניהל' מעיקר' דהא איקיים בי' תנאה ולא כמו שפירשתי במה"ק:
כשהקדים לו דינר ובא לחלק בין נתינת דינר ליד' לנתינת דינר ליד חנווני וכן כשנטל ונתן ביד בא לחלק בין נתינת דינר לנתינת פירות:
כיון דדעתי' לאיגיורי ודאי ביטלה פי' אע"ג דגוי שמכר ע"ז לא ביטלה בהכי גר וודאי מבטלה במכירה זו ליתן רשות ולבטל רשות שניהם דבר אחר הן שהביטול הוא שנוי בעירובין בכמה מקומות פעמים בלשון ביטול עמים בלשון נתינה:
הא דאמר לי' העבר לי ק' חביות. חבית חבית בפרוטה וה"ה [כששכרו] למלאכה אחרת וא"ל העבר לי חבית של יין נסך דהא לא שייכא בכלל ההיא מלאכה אלא לשון הברייתא תפש וברייתא דאמרו לעתותי ערב כמו משל דיברה כלומר לעת ערב דלא שייכא בכלל מלאכתו וה"ה בחצי היום היכא דלא שייכא:
ולא יעשנו מרדעת לחמור ואע"ג דתנן בסוף כלאים תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאים ולא גזרי' דילמא שקיל לי' מעל מרדעת וטלי לי' על בגדי' התם במיודחין לחמור דלא חזו לאינשי אבל הכא דהוא בגד דחזי לאינשי גזרי' דילמא מימלך וטלי לי' עלוי' אי נמי התם בידועין שהן כלאים והילכתא ליכא למיגזר בהו אבל הכא בגד שאבד בו כלאים קתני דאתי למיטעי הא בידוע שרי זה ראיתי בספר הישר:
ריחיה הלא וטעמי' חמרא חלא ואע"ג דאביי בתר טעמא אזיל ריחא נמי בכלל טעמא הוא וכיון דאיבטל ריחי' לא אזלי' בתר טעמיה:
וכך היו עושין בערבי שבתות בציפרי רב דימי הי' מסתייע משם שאסור שהרי בציפרי היו עושין כך ואי לאו שהי' בו שבח לא היו עושין כן:
אין אומרים קדרה זו חסירה מלח פי' אם לא היתה הקדרה פגומה מחמת דבר אחר וזה פגמה עכשיו אז התירו חכמים שנמצא שזה פגמה ואלולי זה היתה משובחת אבל אם היתה פגומה מחמת דבר [אחר] אע"פ שגם זה הוסיף לפוגמה לא התירו חכמיםשכיון שהיא פגומה ועומדת אינן חוששין לפגם זה ובלישנא בתרא קאמר אין אומרים חסירה מלח יא כלומר וכבר נפגמה מחמת דבר אחר וזהמוסיף לפוגמה מותר:
חידוש היא דקא מאיס ובדילי אינשי מיני' פי' והו"ל נבלה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא ואפ"ה אסרי' רחמנא אלא מעתה ליטמא לח ויבש פי' כיון דלא חזי לאכילה מיקרי שרץ יבש דלא חזי לאכילה לא מקרי שרץ דומיא דנבלה אלא אי אמרת דלח נמי לא חזי לאכילה ליטמי לח ויבש כדם הנדה ובשר המת ולטעמך שכבת זרע הטמא לח ויבש פי' הרי שכבת זרע דלא חזיר לאכילה כלל ואפ"ה חילק בה בין לח ויבש והה"נ בעכבר אע"ג דלא חזיא לאכילה כלל חילק בו דגזירת מלך היא ולאו משום טעמא דבעי' דחזי לאכילה כנבלה:
האי אימרטוטי אמרטיט אי קשיא ואע"ג דאכיל עני' לישתרי משום נבלה שהסריחה שאין לומר דס"ל דחידוש היא דא"כ אמאי קא מבעי' לי' נפל לנו חלא מאי כיון דחידוש הוא אע"ג דלא משבח לי' אסור תשובה י"ל דס"ל דלאו חידוש היא וחזי לאכילה והכא משום דחומץ צומתו ולא מסרח א"נ יש לומר נבלה סרוחה שריא מדאורייתא ואסורה מדרבנן אבל נ"ט לפגם שרי אפילו מדרבנן והיא דאסתייע לעיל מנבלה סרוחה ה"ק כיון דנבלה סרוחה שריא מדאורייתא נטל"פ שרי אפילו מדרבנן כיון שאין ממשיתו של איסור קיים:
נכרי שהי' מעביר נו' מסיפא דתני מה שעל השלחן אסור ומה שעל הדלפקא מותר מוכיח שאף הפחותות מותרות ביוצא ונכנס והאי דנקט בכולהו בבי סתומות לאשמעי' פלוגתא דרבנן ורשב"ג בשתימה שכך מועיל בכל מקום יוצא ונכנס כיושב ומשמר. סתומות ול"ש פתוחות דהא סתם קתני ואע"פ שיש עליו מצוה שרי ביוצא ונכנס וההיא דתנן נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מצוה אסור שלא הי' יוצא ונכנס ואפ"ה אם אין לו עליו מלוה מותר מפני שלא הי' יוצא ונכנס ואפ"ה אם אין לו עליו מלוה מותר מפני שלא הי' שם נכרי שהי' צריך הבור שימור שבכר' ישראל הי' הבור ולא הי' צריך שימור ואירע הדבר ונמצא הגוי שם. ותדע דקתני נמצא ולא קתני המניח. הוצרך אם אין לו עליו מלוה מותר דמירתת אבל אם הניחו מדעת והודיעו שהוא מפליג אע"פ שאין לו עליו מלוה אסור דסמכה דעתי' ואמר ליכא ישראל אחריני דחזי לי דהאי היא דהוה משמר לי' והרי הפליג עיין מה שכתבתי בפסקי:
וכי מאחר דקיי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתימה כו' פי' מכח חד מנייהו ליכא למשרי דאי כרשב"ג נהי דלא חיישי' לשחימה כיחוש לפתיחת כל המגופה שהרי עכשיו יש לו כמה שהות וניחוש נמי לחלופי דבשלמא בכולי מתני' ליכא למיחש לחלופי שכשהיה מעביר חביות עמו בדרך או בקרון או בספינה לא שכיחי בהדי' דמצי לחלופי וכשהניחו בחנותו נמי מירתח לצאת ולהביא ולהחליף דילמא חזו לי' אבל הכא איכא למיחש לחלופי ואי כר' אלעזר נהי דלא חייש לזיופי דחותם התינה בנוד דליכא למיחש שמא ינקוב במקום אחר. אבל בחבית דאיכא למיחש שמא ינקב שלא במקום החותם אסור הילכך בענין הלכה כרשב"ג דלא חייש לשחימה וכר"א דלא חייש לזיופא ופתרון המורה נ"ל דאע"ג דסבר דפתיחת החבית הויא זיופא ולא חיישינן לזיופא נהי דלזה ליכא למיחש איכא למיחש לחלופי אלא ודאי כדפרישית הוא:
האי זוזי אנסי' פי' דלא הוה מזבן לי' במאה ואי אמרת קמא ליקני נמצא שאין רצונו למוכרה והוא אי עזביננא קאמר. ואפילו אם רוצה הראשון ליתן ק"כ אינו קונה שזה הוא מכר אחר וכבר קנה שני:
לא פחסתו צלוחיתו תיפשוט [לך דאסור] ניצוק תיבעי לך שאין לדקדק דוקא פחסתו אסור הא נצוק שרי שיש לומר יותר הוא חמור הניצק מן הפחיסה מפני שמושפך מלא יין ועומד בפני עצמו ואינו מתערב עם היין שבכלי אלא בראש הדק של משפך וה"א יתן אצבעו על נקב המשפך מלמעלה ואותו היין שעומד בדקותו של משפך יאסר וכל מה שעומד ברחב שלו לישתרי אבל הניצוק יש לומר דכולי' הוי חיבור ואסור עיין ספר המכריע בערך ל"ז:
אפילו כל היום ראשון ראשון בטל והא דתנן לקמן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה נראה לי שיש לנו לפרש כגון דנפל יי"נ ברישא דהו"ל היתרא לגו איסורא והמורה שפירש שהיתה חבית גדולה ונשברה ונפל כולו כאחד דליכא למימר קמא קמא בטל אינו נראה לי דאע"ג דנפל כולו כאחד גבי בור מלא כל שהו חשוב והמערה מחבית לאו מברזא דחביתא משמע דדא"כ מה בין זה לצלצל קטן דלקמן אי אפשר לו להיות כל כך פיו צר שיהא פחות מפי הברזא א"ר שהסיר כל המגופה משמע ועירה מפי החבית ואפ"ה בטל תדע דאע"ג דנפל בבת אחת אמר ר' יוחנן דבטל דכי מקשי' לי' ממתני' ונדחק לתר דנפלו התירא לנו איסורא אמאי לא תריץ לי' כגון דנפיל בב"א א"ו לא שני לי' דאפילו בבת אחת בטל אצל הרוב:
אלא הכא ברואין קא מיפלגי פי' לא דמו להדדי דהכא איכא מים דמבטלי לאיסורא והכא אדרבא שאור דולין מסייע לשאור דתרומה והכא בשאור לית בי' שיעורא למיסר העיסה והכא ביין אית בי' שיעורא למיסר הבור דהא שיערו בכל שהו הילכך אם החמיר מוקי' ביין שיש בו שיעור לא החמיר בשאור שאין בו שיעור ויש לומר דס"ל זה וזה גורם מותר ור' יוחנן אם הקל ביין מפני שהמים מבטלין אותו לא היקל בשאור ששאור של חולין מסייעו ויש לומר דס"ל זה וזה גורם אסור:
תניא כוותי' דרב ושמואל ותניא כוותי' דר' יוחנן מגמגם לבי אטו לא ידעי' פלגותא דרבנן ור' יהודא דר' יהודא סבר מין במינו במשהו ורבנן סברי בנותן טעם כדתנן בפ' גיד הנשה גבי גיד וחתיכה דנבלה וגבי דם בכיבוי הדם לבד ביי"נ וטבל דמחמרו רבנן ומודו:
הלכה כרשב"ג חבית בחבית מה שפירש המורה דשקיל חדא ושרי בנהרא ואינך נישתרו בהנאה אינו נראה לי שלא מצינו שהתיר דבר זה אלא ר' אלעזר שזהו דרך פדיון ורשב"ג לא ידעי' מאי קסבר בפדיון ע"ז כדפירשית במה"ק:
גת של אבן שזפתה גוי אי קשיא הא אמרן לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות גוי רובבן ועודן ונתן לתוכן יין ושרינן לי' משום דנעשה כזורק מים לטיט תשובה התם מיירי ביין ישראל שבעם שמשליכו לתקן הנוד אינו מתנסך אבל לעולם ביין הגוים אסור:
ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף את הזפת פי' זפת שעל גבי העץ בולעת יותר מספת שע"ג האבן וגם פליטתה קשה מפני העץ שמלחלחה מלמטה והמורה שפירש דשל עץ בעיא ספת טפי אינו נראה לי. אמר רבא דוקא שזפתה כו' עיין בקונטרסי בפ"י דכלים:
ונועצה עשר פעמם בקרקע מה שפירש המורה אע"פ ששפה אינו נ"ל דהא מעשה דשבור מלכא לא הוי אלא נעיצה ונ"ל דלפרושי אתא דמאי שפה נועצה. מר יהודא ובאטי בר טובי הוו יתבי קמי' ודשבור מלכא זה באטי בר טובי עבד הי' כדאמרי' בריש עשר' יוחסין באטי בר טובי ברמות רוחא דאית בי' לא שקיל גיטא דחירותא:
תניא בספרי כל דבר אשר יבא באש תעבורו באש כגון הלוכסין והסכינין והקדרות והשפודין והאסכלאות מפני גיות גוים וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כגון הברבנאות והכוסות והקיתונות וקומקומין והיורות מפני גיות הגוים ופי' רבי' הלל מסלווידי זצוק"ל הלכוסין והסכינין והקדרות דהיינו קדרות של מתכות והשפודין והאסכלאות מלבנן באש מפני גיות גוים שצולין ומבשלין בהם גוים ובלעו מבישוליה' והקרבנאות והכוסות כו' איכא מהני שנשתמש בהן ע"י חמין כגון קומקומין ויורות ואינו נראה לי פתרון זה כלל שיהא קדרות של מתכת צריכות ליבון שהרי אי דרכן לצלות בהן אלא לבשל בהן ובהגעלה ברותחין סגי להו ולא בעי ליבון ונ"ל דבבבא דרישא ניי"ל התנא שני ענינים בין אותן שדרכן ללבן ובין אותן שדרכן להגעיל ולתרווייהו קרי באש מפני שגם ההגעלה ברותחין על גבי האש היא והלוכסין והסכינין והקדירות צריכין הגעלה והשפודין והאסכלאות צריכין ליבון ובבבא דסיפא תנא כל אותן שתשמישן ע"י צונן שמדיחן במים ודי להם ואע"ג דתני בסיפא יורות נ"ל דמשבשתא היא או שמא יש לומר שאינן יורות של בישול ומזו הברייתא מוכיח הסכינין לא בעי ליבון אלא ברותחין סגי להו כדפרישית בפ' כל שעה במהדורא בתרא מדתני לסכינין בהדי קדרות ולא תני להו בהדי שפודין ואסכלאו' ובספרי זוטא תניא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר שדרכו להבליע באור יבליע באור זו האסכלה והשפוד וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודי והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין הגעלה אלו הדודים והיורות וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שהן מחוסרין שטיפה אלו הקיתוניות והדליות והסיטליות ד"א וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין לקבלה איו הפשוטין אילו הסכינין והסייפין והרמחין וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים כלים שאינן עשוין למלאכה אבל עשוין לנוי אלו קטליו' ונזמים וטבעת כו' גם מזו מוכיח דסיכנין לא צריכי ליבון דמתדתני סכינין בסיפא ולא תני להו ברישא גבי שפודין ואסכלאות ש"מ דלא בעי ליבון בשפודין ואסכלאות ואע"ג דבסיפא לא מיירי בענין גיעול אלא בענין טומאה. וטהרה מ"מ איכא לדיוקא מדאסר להו הכא ולא אדכר להו לעיל גבי שפודין ואסכלאות ש"מ דאין דינן שוה עיין במהדורא תליתאה בשילהי מסכת ע"ז לעיל רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו כו' מ"ש במהדורא קמא דהילכתא כרב ושמואל משום דאביי ורבא קיימי כוותייהו קצת מספר הישר בא בידי וריאתי שם ראיות גדולות ומבוררות כאור וכצהרים דהלכה כר' יוחנן וריש לקיש דאמרי בין במינו בין שלא במינו בנותן [טעם] חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינו בנותן טעם ותרומה נמי דינה כטבל דהא אמר ר' יוחנן שני כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינה בטלה דחד טעמא היא דכי היכי דאמרינן גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהתירה כך איסורה דחיטה אחת פ7וטרת את הכרי בשילהי ע"ז ואביי ורבא כר' יוחנן ס"ל דהא דאפליגו אביי ורבא גבי חמירי דחיטי וחמירא דשערי וגבי חלא דחמרא וחלק דשיכרא ולא איפליגי במילי אחריני משום דאלו שני דברים בלבד הוו מין במינו במשהו דהיינו טבל או תרומה ויין נסך ובהני אפי' ר' יוחנן מודה דרבא בפי' ס"ל כר' יוחנן וראיתי שם כתוב ועל טבל קשה לי ההוא דאמרינן בנדרים בהנודר מן הירק כל שיש לו מירין כגון הטבל וכו' לא נתנו בו חכמים שיעור כן אמרינן גבי מעשר שני בבבא מציעא דאינו בטל ברוב הואיל ויש לו מתירין טבל נמי אמאי בטל בשאינו מינו ונ"ל כי היכי דמוקמינן בב"מ דמעשר שני שאין בו ש"פ בטל ברוב וכגון דלית לי' מעות הראשונות (אהאי) כך מצאתי כתוב בספר ונ"ל לתרץ קושייתו דהיכא אמרי' דטבל ומעשר הן דבר שיל"מ ואינן בטלין אפילו באלף הני מילי כשעומדין בעינן שיש לו תקנה להתירן אבל כשנתערבו באחרים ונימוחו שוב אין להן תקנה להתירן דכיון דנימוחו ואינם בעינם כאלו אבדו מן העולם דמי ולא חייל שם תרומה ומעשר על מה שמפרשי על אותו טבל שנימוחו וגם לא חייל פדיון על מעשר שני שנימוח הילכך דינן ככל האיסורן להיות בטלין בששים וההיא דנדרים ודבבא מציעא בטבל ומעשר שני העומדים בעינם קא מיירי שאם נתערבו טבל ומעשר שני חטין בחטין אפילו באלף לא בטלי ולא בתרומה שעולה באחד ומאה או בכלאי הכרם שעולין בא' ומאתים מפני שאז וודאי יש היתר לאיסרן אבל כשנימוחו ובטל ממשן לעולם אין היתר לאיסורן שהרי בכל איסרין שבתורה היכא דבטל ממשו אע"ג דאיכא טעמו איכא מ"ד דאינו אסור מן התורה ואפילו למ"ד אסור מן התורה מודה הוא דיאן לוקין עליו דכיון דנימוח בטל ואי שמו הראשון עליו ה"נ כיון דנימוחו בטלי ושוב לא מיתפס זה שרוצה להתירן בקדושה והרי הן באיסורן ומש"ה איצטריך למימרא חוץ מטבל כגון שנימוח מין במינו ולא מנה נמי גם מעשר שני וחדש והקדש שאלה דווקא כשהן בעינם ואינם ניכרים לא בטל אפילו באלף מפני שיש להן מתירין אבל אם נימוחו בטלין בנותן טעם אבל טבל אע"פ שנימוחו הוא אוסר בכל שהו כיי"נ עיין במהדרוא תליתאה ועיין בפ' הערל במהדורא תליתאה שפירשתי שאין לומר דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אלא בדבר יבש אבל בדבר לח לא אמרי' הכי:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכהפרק השוכר
ואינו חושש לא משום שביעית מה שפי' המורה שמא יקחו בו פירות שביעית מן החשוד למוכר ותני' במסכת סוטה אין מוסרין דמי פירות שביעית יותר משלש סעודות אינו נ"ל דאטו דינר יותר משלש סעודות אית בי' ואת"ל דאית בי' אטו דינר דוקא קאמר ונ"ל לפרש שזהו איסור שביעית אם לא הפקיר אדם את שדה אותן הפירות אסורין באכילה כדאמרי' והיתה שבת הארץ לכם לאכל' מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור וכן נמי אם הגיע שעת הביעור שחייב אדם לבער את הפירות שכנס ואסף בביתו ולהפקירם אם לא הפקירם הן אסורין באכילה ומפני זה פירות החשודין על השביעית אסורין באכילה שיש לומר או משדה נשמר הן או הגיע שעת הביעור ולא ביערן:
אי לא אמר מנח לי' מי אמר ככה לי פי' כגון שהי' החמת חלש ולא היה יכול להטעינו ולא הי' יכול כ"א לרכוב עליו כלום יכול לחסר דמי שכירותו בעבור הלגין שאינו יכול לישא אינו יכול לחסרו כלום שהוא אומר לרכוב עליו שכרת אותו והרי אתה יכול לרכוב עליו:
הוה שפיך חמרא לגוים פי' המורה הוה שפיך מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו ופירש כי טרח בהיתרא קא טרח שהיין אינו נאסר עד שמגיע לקרקעיתו של זיקי דידהו וק"ל ויאסר היין ע"י נצוק לפיכך נ"ל לפרש דזיקי חדתי הוו ואינו נאסר עד שלא ימסור לו הנוד מלא וקישר' הגוי ונוגע ביין:
פיסקא יין שנפל ע"ג ענבים. אבל עוש' אותו תכריכין למת בנדה בפ' האשה בה' בדק' אחת מהן אמרי' אמר ר"י זאת אומר' מצו' בטלה לע"ל א"ל אביי והאמר רב אמי א"ר ינאי ל"ש אלא לסופדו אבל לקוברו אסור הא איתמר אמר ר' יוחנן אפילו לקוברו ואזדא ר' יוחנן לטעמא דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות:
הדר שרי רבא למיטתני' ולמיפיי' ולזבינה לגוים שלא בפני ישראל. ראיתי מקשים ממאי דאמרן בפ' גיד הנשה בגמרא שולח אדם ירך לנכרי דגזרי' התם שמא יתננה לו בפני ישראל וכן אין מוכרין להן טריפות ונבלות אפילו שלא בפני ישראל דילמא אתי למיזבן ליה בפני ישרא' ומתרצים התם מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן כגון דרונות ששולח אדם לחבירו וכן מכירה אבל הכא מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ולהכי שרי ליה שלא בפני ישראל ודוחק גדול נ"ל תירוץ זה דאטו להתערב איסור בהיתר מילתא דלא שכיחא היא והנכרון בעיני לומר דרבא לא ס"ל האי סברא ולא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל תדע דלא ס"ל דהא אתם בההיא הילכתא מייתינן ברייתא דתני במציעתא דידה ומפני שני דברים אין מוכרין נבלות וטרפות לגוי אחד מפני שמתעהו ואחד שלא יחזור וימכרנו לישראל ומקשי' התם רישא וסיפא דברייתא למציעתא דרישא וסיפא מיירי במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ותירץ רבא כולה במקום שמכריזין ורישא וסיפא כשהכריזו ומציעתא כשלא הכריזו פי' וכיון דהוא במקום שמכריזין ולא הכריזו קונים ישראל בשר מן הגוים להכי חיישי' שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל אם היה במקום שאין מכריזין שאין ישראל קונ' בשר מן הגוים מותר למכור נבלות וטרפות לגוים דתו ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל ורב אשי תירץ כולה בשאין מכרייזן ומציעתא גזירה שמא יתננה לן בפני ישראל פי' אע"ג דהוי במקום שאין מכריזין אסור למכור לו שלא בפני ישראל שמא ימכור לו בפני ישר' והיא אומר לו שכשרה ושחיטה היא כדמוכח התם וכדפרישית התם פמה"ק ואתי ישראל למיזבן מני' דאמר הא מישראל. זבנה וכשרה היא. הנה עכשיו רב אשי גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומוקי מציעתא במקום שאין מכריזין ורבא דלא בעי לאוקמי לית לי' הך גזירה ושרי לו לזבוני' טרפה שלא בפני ישראל ולא גזר דילמא אתי לזבונה בפני ישראל. עוד ראיתי מקשים היכי שרי רבא למיטחינהו ולמיפינהו. ומ"ש ממאי דאמרי' בפ"ק דפסחים בה' ר' יהודא אומר בודקין אור לארבעה עשר בתר איסורי' לא ניבדוק גזרי' דילמא אתי למיכל מני' ומתרצים מצינן למימר ע"י גוים שרי למיטחינהו א"נ יי"נ בדילי אינשי מני'. ותירו זה אינו כלום דמאי דאמרינן בדילי אינשי מניה זהו מקודם לכן לא על אותה שעה מדבר דהתם אקשינן אמאי לגבי חמץ גזר ר' יהודא דילמא אתי למיכל מני' ובחדש לא גזר דתנן משקרב העומר היו יוצאים ומוצאין שוקי ירושלים שמלאין קמח וקלי שלא ברצון חכמים ר' יהודא אומר ברצון חכמים היו עושין אלמא דס"ל לר' יהודא שמותר להתעסק בחדש לעשותו קמח וקלי קודם הקרבת העומר ולא גזר דילמא אתי למיכל מני ' ובחמץ בפסח אמאי גזר ותירץ אביי חדש בדילי אינשי מני' פי' מקודם לכן משעה שנראה לעולם אין אדם אוכלו והילכך עכשיו כשעושה אותו קמח וקלי זהיר בו שלא יאכל אבל חמץ דלא בדיל מני' מקודם לכן שעד עכשיו הי' אוכלו השתא נמי גזר שלא יבדקנו דילמא אתי למיכלי' אלא יבטלנו כדכתיב תשביתו שאור דהוא בביטול בעלמא ומצות בדיקה שהיא מדרבנן לא יחוש לקיים שמא יאכל ויעבור על איסור תורה וה"נ ניגזור שמא יאכל מאלה החטים דהא לא הוה בדיל מנייהו מעיקרא ואע"ג דהשתא אסירי דהא חמץ וחדש אסירי ואפ"ה גזרי' עלייהו בחמץ לר' יהודא ובחדש לרבנן ואפילו רבנן דלא גזרו בחמץ אלא כדאמרי' התם הוא עצמו מחזר לשורפו מיכל קאכיל מני' אבל הכא שאינו מחזר לשורפו ניגזר בין לרבנן בין לר' יהודא אבל נראה לי לתרץ דלא גזרי' הך גזירה במקום דאיכא פסידא שא"כ מי שנתערב לו שום איסור בהיתר יהא אסור ליגע בו ואל ימכרנו לגוי דילמא אתי למיכל מני' ולא יהא שום תקנה בדבר כ"א שישרפנו א"ו במקום פסידא לא גזרי' אלא טורח בכל מה שיכול להציל ממעותיו שלא יפסידם והתם לגבי חדש אסרי לי' רבנן שלא יתעסקו בו קודם הקרבת העומר דילמא אתי למיכל מני' ואי לא מתעסק בי' ליכא פסידא הילכך גזרי' ובחמץ בפסח לר' יהודא הוה גזר דלא ליבדוק בתר איסורי' אלא יקיים מצות ביטול ודי לו אבל לעולם במקום דאיכא פסידא לא גזור רבנן שיפסיד את שלו ולא יתעסק למוכרו לגוי משום הך גזירה:
חמירא דחיטי וחמירא דשערי מה שכתבתי במהדורא קמא דשאור של חטים בעיסה של חטים הן מין בשאינו מינו בין לאביי בין לרבא משום דלא שוו לא בשמא וא בטעמא דמי לחלא וחמרא אינו נ"ל אל אמין במינו הן לכ"ע דע"כ ל"פ אלא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי ואמר רבא דהן שני מינין אבל שאור חטין ועיסת חיטין מודה דמין במינו הוא כדתנן בתרומות ולא דמי לחלא וחמרא דודאי חלא וחמרא אע"ג דחלא הוה יין מעיקרא חשובין שני מינין שאין דרך העולם לערב חומץ ביין אבל שאור בעיסה דלהכי היא דעביד ליתן טעם בעיסה מין במינו הוא וממתני' דתרומות דמשער להו בנ"ט לא קשיא דהא סתמא הויא רבנן דאפילו מין במינו ס"ל בנ"ט אי נמי עד כאן ל"פ אביי ורבא אלא בטבל בלחוד דהוי מין במינו בכל שהו אבל בתרומה לא כדבעינין לפרושי לקמן:
תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין בריש פ"ב דערלה תנן התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והיכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זע"ז פי' אפילו ר' שמעון דפליג לקמן בערלה ובכלאי הכרם מודה בהני דערלה וכלאי הכרם הן שני שמות אבל כל הני שם אחד הן דכולהו מקרי תרומה הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זה עם זה ר"ש אומר אין מצטרפין פי' דערלה וכלאי הכרם הן שני שמות דלאו אחד מיוחד לערלה ולאו אחד מיוחד לכלאי הכרם וכי היכי דחלב ודם לא מצטרפי הה"נ ערלה וכלאי הכרם לא מצטרפי ות"ק דאמר מצטרפי נ"ל דע"כ לא אמר אלא במין אחד כגון יין של ערלה ויין של כלאי הכרם וקסבר שני שמות ומין אחד מצטרפין אבל שני מינין מערלה ומכלאי הכרם כגון ענבים של כלאי הכרם ותאנים של ערלה לא אמר דמצטרפי דהכי תנן בכריתות בפ' אמרו לו אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד חייב על כל א' וא' זה חומר במינין הרבה ממין אחד וחומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור. פי' משני מינין ומשני שמות כגון חלב ודם אינן מצטרפין והאי מתני' ליכא דפליג עלה דהכי אמרי' בגמרא פשיטא ואם איתא דסבר ת"ק דערלה וכלאי הכרם מצטרפין אפילו בשני מינין היכי אמר פשיטא אלא וודאי לא אמר ת"ק דמצטרפין ערלה וכלאי הכרם שהן שני שמות אלא במין אחד דהיינו ענבים וענבים אבל בענבים ותאנים מודה דלא מצטרפי ור"ש סבר כיון שהן שני שמות אע"פ שהן מין אחד אינן מצטרפין והה"נ אשכחן דפליגי בההוא פירקא בשני שמות ומין אחד דתנן שאור של תרומ' ושל כלאי הכר' שנפלו לתוך העיס' ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ומותר לכהנים ור"ש מתיר לזרים ולכהנים פי' התרומה וכלאי הכרם הן שני שמות של איסורין לגבי זר אבל לגבי כהן התרומה מותרת הילכך הוה אמר ת"ק דאסור לזרים דאע"פ שהן שני שמות כיון שהן מין אחד מצטרפין ור"ש הי' מתיר אף לזרים דקסבר שני שמות אפילו ממין אחד אינן מצטרפין והכי נמי תניא התם גבי תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך הקדרה והכי תני נמי התם גבי חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות של חולין דת"ק אסור לזרים ואע"פ שהן שני שמות קדשי קדשים ופיגול כיון שהן מין א' מצטרפין ור"ש היה מתיר אף לזרים דקסבר שני שמות לא מצטרפי אפילו במין אחד שזה בשר וזה בשר והתם תנן תבלין שנים ושלשה שמות ממין חאד או משלשה אסור ומצטרפין ר"ש אומר שני שמות ממין א' או שני מינין משם א' אינן מצטרפין ומה שפי' המורה שלשה שמות כגון פלפל שחור ולבן וארוך אינו נ"ל אלא מצאתי שר"ת זצוק"ל פי' שלא יאמר שם אלא על האיסור כדתנן במכות שלא השם המביאין לידי מכות מביאין לידי תשלומין והיא העיקר שהלאוין נקראין שמות בכל מקום והכא שלשה שמות ממין אחד כגון שהיו תבלין של ערלה ושל תרומה ושל כלאי הכרם אע"פ שהן שמות מוחלקין כיון שהן ממין אחד אמר ת"ק דמצטרפין ועוד הוסיף לומר או משלשה פי' מינין שאע"פ שהן שלשה שמות ושלשה מינין הוה אמר דמצטרפין וזאת היא הפרזה גדולה שהרי שנינו בכריתות דשני מינין משתי שמות אינן מצטרפין והכא קאמר דמצטרפין מש"ה איצטריך חזקי' לומר במיני מתוקה שאני הוא דראויין למתק בהן את הקדרה אלמא אע"פ שהן שלשה מינין חלוקין בשמות בני אדם בקריאתן לאו בתר שמא אזלי' ולמיחשבינהו שלשה מינין אלא בתר טעמא וכמין אחד הן חשובין ורבא תירץ לעולם בתר שמא אזלי' [ולא בתר טעמא] וכיון שנקראין בשלשה שמות שלשה מינין הן וא"ת א"כ הו"ל שלשה שמות ושלש' מינין והיכי אמר ת"ק דמצטרפין הא מני ר"מ היא דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין ואפילו חלב ודם ופליג אמאי דתנן בכריתות משני מינין פטור עיין בקונטרשי בשבת בפ' ר"ע במהדורא תליתאה ור"ש פליג בסיפא ואמר שני שמות ממין אחד אינן מצטרפין כמו שפירשנו לעיל חלוקתם ועוד הוסיף לומר או שני מינין משם אחד כגון תאנים וענבים ושניהן של ערלה אינן מצטרפין ורבנן אף על גב דלא מיירי בכל האיפירקא בשני מינין משם אחד אשכחן בדוכתא אחריתי דאמרי מצטרפין דהכי תנן במעילה בפ' קדשי מזבח חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר והחלב והסולת והיין והשמן. אלמא אע"פ שהן הרבה מינים כיון שהן שם א' מצטרפין ותנן נמי התם כל הפיגולים מצטרפין זע"ז. וכל הנותרות מצטרפין ע"ז וכל הנבילות מצטרפות זו עם זו וכל השרצין מצטרפין זע"ז מכל הני משמע דשני מינין ושם אחד מצטרפין ותנן נמי התם הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות ונ"ל דבשני מינין מיירי כגון בשר ולחם אבל בשר פיגול ובשר נותר שהן מין אחד אע"פ שהן שתי שמות מצטרפין דמ"ש מערלה וכלאי הכרם דתני בההיא פירקא דמצטרפין א"ו הא במין אחד והא בשני מינין ואמרי' בגמרא אמר רב יהודא אמר שמואל ל"ש אלא לטומא' ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא ר' אליעזר אומר לא יאכל כי קודש הם כל שבקודש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו פי' אע"ג דכל איסורין שבתורה לא מצטרפי פסול הקדשים מצטרפי דלאו אחד נכתב על כולן. וכסברא דר"מ שהי' אומר בכל איסורין שבתורה שנכתב לאו אחד בכולן ותנן נמיהתם הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ר' שמעון אומר אין מצטרפין. וקשיא לי דמוכח מהתם דלא פליג ר"ש אלא גבי ערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה ר' שמעון אומר אין מצטרפין. וקשיא לי דמוכח מהתם דלא פליג ר"ש אלא גבי ערלה וכלאי הכרם שהן שני שמות ממין אחד כדפרישית אבל גבי כל השרצים וכל הנבלות ופיגולין ונותרות מודה לת"ק דמצטרפי מפני שהן שם אחד. ואע"פ שהן שני מינין ובערלה אמר דשני מינין משם אחד אין מצטרפין ויש לומר לפי הדחק דהאי דתני במעילה דר' שמעון אין מצטרפין. אכולהו דתני בההוא פירקא קאי דאפי' שני מינין משם א' אינן מצטרפין ובגמרא מקשה ומי צריך ר"ש לצרופי והא תניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות בפ' אלו הן הלוקחין בה' כמה יאכל מן הטבל ובפ' שבועות בתרא בה' שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא אמרי' דסבר ר"ש כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן אלמא בכל שהו ס"ל דלוקה והיאך הי' אומר כאן אין מצטרפין להשלים השיעור ולא לקי עלייהו למימרא דלא לקי עד שיאכל כשיעור כזית ומשני תני אין צריכין לצרף פי' דכל צירופין דהאי פירקא הוא איסור באיסור להשלים השיעור ולא מיירי כשנתערבו במידי דהיתרא כדתנן חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה. כל השרצין מצטרפין זה עד זה. כל הנבלות מצטרפות זע"ז וכו' וכולהו משמע להשלים השיעור להיות לוקה עליהם ואכולהו קאי ר"ש ואמר אין מצטרפין. כלומר אין צריכין צירוף דבלא שיעור לקי עלייהו אבל הני צירופין דערלה דמיירי כשנתערבו בהיתר ואין שיעור באחד מן האיסורין לאסור את ההיתר ואמרי רבנן דמצטרפין שני האיסורין ואוסרי את ההיתר שנתערב בהן ואמר ר' שמעון דאינן מצטרפין ההוא ודאי מתפרש כמשמעו דיאן מצטרפין לאסור את המותר כדתנן התם הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זע"ז שאין להם כח לאסור אלא עד מאתים ואם אין שיעור בערלה לבד מצטרפי כלאי הכרם להרבות האיסור ולאסור ההיתר עד מאתים וכן שאור של תרומה ושל כלאי הכרם וכן חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתערבו עם חתיכות של היתר ואין באחד מהן שיעור לאסור את ההיתר מצטרף חבילו עמו לאסור את ההיתר ור' שמעון אמר בכולהו שאין מצטרפין באיסורין זה עם זה לאסור את המותר אלא כיון שאין באחד שיעור לאסור ההיתר מותר:
לאו מי איתמר עלה. אמר רבב"ח אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסורה ראיתי בספר הישר שאמר ר"ת זצוק"ל דהך מילתא אליבא דכ"ע הוא וליכא מאן דפליג. ורבא דשרי כיון שאינו מתכוין אלא לבדוק ולאו להנאתו הוא צריך כי פת צוננת וחבית מגופה דמי וזהו שאמר אביי לדידי כי פת חמה וחבית פתוחה דמי אבל לרבא לא נראה כך ואינו נ"ל כלל דאי ס"ל לרבא להא דריש לקיש לא הוה שרי בבת תיהא שאע"פ שאין כוונתו אלא לטעום היין הרי כל עיקר בדיקתן אינה אלא ע"י הריח ומתכוין הוא להריחו יפה כדי שידע מה יין הוא א"ו רבא לא ס"ל לדריש לקיש אלא ס"ל דבכל פליגי ואפי' בפת חמ' וחבי' פתוח' וטעמ' דר' יהוד' דשרי משו' דריח לאו מילת' הו' והה"נ לוי לא ס"ל לדריש לקי' דהכי אמרי' בפ' כיצד צולין בפלוגתא דרב ולוי כתנאי ומקמינין לוי כתנאי ורב אליבא דכ"ע כדר"ל ובע"כ בעית למימר התם דלוי לא סבר לה כר"ל אלא אמרי' דבכל פליגי וה"ה הכא רבא לא ס"ל כר"ל:
אמר ר' אבהו אר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקחין עליו בפ' כל הזבחים שנתערבו בה' דם שנתערב במים אמרי' אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן והתרו בו פטור אי איפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פי' אע"פ שהי' כזית ויותר מכל אחד ואחד כיון שבללן ועירבן ושם אותן בלולין לתוך פיו ולועסין ביחד פטור שא"א לכוין שיהא כל המינין שוין לתוך פיו ולא ירבה א' על חבירו ואותו המין שהוא מועט ומתערב ואותו המין שהוא מועט ומתערב בחבירו בטל בחבירו ולא יקרא על שמו אלא על שם חבירו הילכך אם יש באותה הלעיס' שהוא לועס לתוך פיו הרוב מן הפיגול ומיעוט מן הנותר בטל שם נותרממנו ויקרא פיגול וצריך להתרות בו משום פיגול ואם התרו בו משום נותר פטור מפני שבטל שם נותר ואע"פ שיש באותו מיעוט כזית לא יקרא נותר אלא פיגול כיון שנתרבה עליו וה"ה אם נתרבה הנותר על הפיגול ועכשיו שאינו ידוע איזהו מין המרובה אינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם יתרה בו משום פיגול שמא הנותר מרובה או אם יתרה בו משום נותר שמא הפיגול מרובה ואינו יכול להתרותו אלא ספק לומר לו אל תאכלנו שמא תלקה או משום פיגול או משום נותר והתרא' ספק לאו שמה התראה דבעינן שיתרנו התראה ודאית הילכך אף על פי שנמצא שאכל כל שלשה האיסורין אינו לוקה על א' מהן מפני שאינו יודע להתרותו התראה ודאית ואלו הי' בשוגג הי' מביא שלש חטאות שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה שגם האיסורין מבטלין זא"ז שכמו שהאיסור הממועט אם נתערב ברוב היתר בטל ברוב שרוב ההיתר מבטל את מיעוט האיסור כך איסור המרובה מבטל את איסור הממועט ומפני זה פטור שאינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם תאמר אין איסורין מבטלות זא"ז אע"פ שהי' הרוב פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר כיון שיש באותו המיעוט של נותר כזית ילקה אלא משום דאמרי' בטל שם נותר ממנו שרוב הפיגול מבטלו והי' צריך להתרותו משום פיגול ושמעת מינה דהתראת ספק לאו שמה התראה דאי שמה התראה יתרה בו ממ"נ לוקה אתה אי משום פיגול אי משום נותר או משום טמא א"ו בעיני' ודאית וש"מ דמאי דאמרינן בכל דוכתא שהאיסור שנתערב עם ההיתר שאינו בטל ברוב אלא בנותן טעם היא אוסר ושיערו אותו חכמים עד ששים שאין איסורו מן התורה אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמיר עד דיהיב טעמא שאם אתה אומר שאיסור נ"ט אע"פ שההיתר מרובה עליו הוא מן התורה א"כ הכא אמאי לא לקי אע"פ שהרוב היא פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר ילקה שכיון שהוא לועסן ביחד נמצא שהנותר המיעוט הוא נותן טעם בפיגול המרובה וכיון שהוא נותן בו טעם לא בטל שמו ממנו וכיון שהי' שיעור כזית באותו נותר המיעוט ילקה עליו שלא בטל שמו ממנו ובין אם יתרה משום פיגול בין אם יתרה בו משום נותר חייב מלקות הוא ששני השמות יש בו ולא בטל זא"ז כיון דיהיב בי' טעמא וילקה שתים משום נותר ומשום פיגול אלא לאו ש"מ איסור המיעוט הנ"ט ברוב היתר אין איסור מה"תאלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא דלא אסרה תורה אלא ממשותו של איסור ולא טעמו ומיכן מוכיח שאם טעמו ולא ממשו היא אסור מן התורה לוקין עליו ואין לומר שהוא אסור מן התורה אבל מיהו אין לוקין כדכתבית בפ' אלו עוברין בפסח במהדורא קמא שהרי כאן מוכיח שאם היה מן התורה היה לוקה עליו וא"כ ר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן עיין לקמן בפ' כל הזבחים שנתערבו [דף ע"ח ע"א] מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואף על גב דרובא אורז פי' מדתלי טעמא בנ"ט ש"מ ואף על גב דרוב העיסה מן האורז ומיעוט' מן הדגן כיון שהדגן נתן בה טעם חייבת בחלה ולא אמרי' שיהא מיעוט הדגן בטל ברוב אורז ותיפטר מחלה דכל היכא דאיכא טעמא לא בטיל. דאי טעמא נמי בטיל ברוב הכי הו"ל למיתני אם רוב מן הדגן חיייבת אם רוב מן האורז פטורה מחצה על מחצה חייבת כדתני גבי שעטנז בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה על מחצה אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה אבל השתא דתני אם יש בה טעם דגן ש"מ דהוה דגן מיעוט וש"מ נ"ט ברוב דאורייתא ומשני מדרבנן פי' לעולם מדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא וההיא דמחייב בחלה בנ"ט החיוב הזה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ויוצא בה אדם י"ח בפסח. פי' ואי נ"ט ברוב לאו דאורייתא היאך אדם יוצא י"ח בפסח ומעוט הדגן בטל ברוב אורז ואין אדם יוצא אלא בחמשת מיני תבואה אלא לאו ש"מ נ"ט ברוב דאורייתא הוא שכך הוא חשוב טעמו של איסור כממשו וכמו שיוצאין על ממש של דגן כך יוצאין על טעמו וקשיא לר"ל דאמר נ"ט לאו דאורייתא אלא מדרבנן ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא פי' ל"ק דבודאי שפיר ילפינין מהכא דמין שנתערב בשאינו מינו כגון דגן באורז אינו בטל ברוב אלא בתר טעמא אזלי' וכל כמה דיהיב טעמא לא בטיל אלא כך שוה טעמו כממשו. וזהו מאי דאמרי' בנזיר בפ' שלשה מינין ובפסחים בפ' אלו עוברין משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב מיכן אתה דן לכל איסורין שבתורה כו' ואמרי התם ר"ע נמי יליף לנ"ט כעיקר מגעילי גוים וענבים במים הוי מין בשאינו מינו הילכך אי יהבי בהו טעם יין חייב. על אותן המים מלקות כאלו שתה יין ממש שכך הוא חשוב טעמו של איסור כמו ממשו אבל אם נתערב מין של איסור במין של היתר שאין להבחין טעמו של איסור הוא בטל ברוב שכיון שאינו ניכר טעמו של איסור בטל היתר כך דינו כמו יבש ביבש שנתערב ואינו ניכר שהוא בטל ברוב שאם נתערבה חתיכה של נבלה בשתי חתיכות של שחיטה ואינן ניכרין היא בטלה ברוב כדקיי"ל חד בתרי בטל וכדאמרי' בפ' גיד הנשה גבי גיד וגבי חתיכא דנבלה ונבטל ברובה כך הטעם של איסור נמי שנתערב במינו הוא בטל ברוב כיון שאינו ניכר טעמו והאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה,ז אסורה כיצד משערין אותו כבשר בלפת איסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא בטל טעמו של גיד ברוב כיון שאינו ניכר וה"נ גבי פיגול ונותר וטמא אלו הן משני מינין כגון בשר ושירי מנחות ה"נ דלא הוי בטל המועט ברוב כיון דיהיב בי' טעמא וניכר טעמו אלא ריש לקיש לא איירי אלא כגון שהיו כולן מין בשר והאי דאמרינן דמין בשאינו מינו בטעמא והוא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס באותו טעם האיסור שטועם שלא יהא חמור טעמו מממשו שכמו שבממשו אין לוקין עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס והה"נ בטעמו אין לוקין עד שיהא באותו הטעם כזית בכדי אכילת פרס שאם יאכל פרס של היתר ויהא בו שיעור זית מן האיסור אז הוא חייב ואף על פי שבטל ממשו של איסור ואין שם אלא טעמו אבל אם אין בפרס של היתר זית דאיסור אע"ג דיהיב בי' טעמא כגון שאור ותבלין דבר מועט יהיב טעמא בדבר מרובה מאוד אין לוקין עליו ואין אסור אלא מדרבנן וסברא היא זו שלא יהא טעמו חמור מממשו אמר רבא אמו' רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאית לי' חזותא במראה פי' מין בשאינו מינו בטעמא זהו שאמרנו נ"ט כעיקר שהוא מדאורייתא ומין במינו ברובא שמפני שאן טעמו ניכר בו הוא בטל ברוב והיכא דאית לי' חזותא אזלי' בתר חזותא כגון דם שנתערב במים או מקוה שנפלו עליו שאר משקין שפוסלין אותו בשינוי מראה [וקשיא] דרבא אדרבא דהכא אמר מין במינו ברובא ובפ' גיד הנשה אמרינן אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בש"א והיתרא בטעמו ומן בשא"מ ואיסורא בקפיצא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים ותירוצם הכי מאי דאמר בפ' כל הזבחים דמין במינו ברובא זהו דין תורה ומאי דאמר בפ' גיד הנשה דמין במינו בששים זהו מדרבנן דאע"ג דמן התורה חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא כיון שאינו ניכר רבנן אחמור ואמור דמשערין אותו כאלו הי' מין בשאינו מינו בששים ומצינו למדין דמאי דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו במין במינו קאמר וה"ק כל שטעמו וממשו של איסור קיים אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס שאם נתערב האיסור ומשו קיים בין בשא"מ דהיתר ובין במינו דהיתר והוא ניכר האיסור ואכל מן האיסור ומן ההיתר משערין אותו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם לא הי' ניכר האיסור שנתערב ואינו ניכר זהו דאמרי' חד בתרי בטל ואפילו איסור דרבנן אין בו כדאמרי' בכל דוכתא גבי גיד ונבלה בפ' גיד הנשה ואפילו גבי מדומע אמרי' בפ' יוצא דופן דהוי מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמור עד מאה וגבי ערלה וכלאי הכרם נמי אמרי' בפ' הניזקין סחד בתרי בטל ורבנן וא דאחמור במאתים אבל כל האיסורין בטלים חד בתרי ואפילו מדרבנן אם אם הי' דבר שבמנין דאחמור בי' רבנן משום דחשוב א"כ מאי דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס הוא כשהאיסור ניכר וטעמו ולא ממשו דאמר אסור ואין לוקין עליו הוא מי במינו שכיון שאינו ניכר טעמו הו"ל כממשו שאינו ניכר דבטל חד בתרי אבל מיהו ממשו שאינו ניכר אפילו איסור דרבנן אין בו אבל טעמו שאינו ניכר אינו אסור מן התורה אבל הוא אסור מדרבנן ומשערים אותו בששים אבל אם הי' מין בשא"מ הוא אסור מן התורה כדילפי' ממשרת או מגיעולי גוים לר"ע ואע"פ שאנו מחמירין במין במינו יותר ממין בשאינו מינו דבעי' למימר לקמן דיי"נ וטבל שלא במינן בנ"ט ובמינן בכל שהן זו היא חומרא דרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל חד בתרי ואפילו יי"נ וטבל במינן ור' יהודא דסבר דמין במינו אפילו באלף לא בטיל ויליף לי' מקרא אית לי' נמי משרת למין בשאינו מינו אבל מיהו מין במינו חמור טפי דאפילו בכל שהו ובשאינו מינו בעי' בנ"ט והאי דאמרי' בפ' גיד הנשה מידי לקולא קא אמרינן לחומרא קאמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל בין במילתי' דאביי בין במילתי' דרבא משום דהוה מין במינו דבהכי מיירינן התם בזרוע בשלה מן האיל אבל אם הי' מין בשאינו מינו הוה אסור מה"ת בנ"ט כדילפי' ממשרת לרבנן ומגיעולי גוים לר"ע וליכא מאן דפליג עלייהו אבל המורה כתב התם והא דילפי' מנזיר בפסחים משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילוף הוא דהו"ל נזיר וגיעולי גוים ב' כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואינו נ"ל כל מה שאמר דהא בפירוש מחלק ר"ל בזבחים בין מינו לשאינו מינו ורבא נמי ס"ל הכי הילכך יש לפרש כאן מין במינו ומשרת למין בשא"מ והאי נ"ט בקדשים דקאמר רבא מין במינו הוא ואפ"ה אסרה תורה בקדשים משא"כ בחולין דמין במינו בטל ברוב ולא ימצא נ"ט כעיקר בחולין אלא מין בשא"מ דניכר טעמו ואיהו ילפי' ממשרת ומה שאמר דבמוקדשין אסור והכי שרי כדפרישית במהדורא בתרא דמוקדשין אסור אפילו בטפי מס' וק' אי יהבי טעמא ואיל נזיר שרא רחמנא בס' וק' והאי דפליגי רבנן ור"א בכותח הבבלי בפ' אלו עוברין דר"א אמר חייב לאו עליה ורבנן פטרי ואע"ג דהוא מין בשא"מ דילפי' ממשרת לנ"ט כעיקר לכל איסורין שבתורה התם בגמרא מפרש טעמייהו הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס דאי בעיני' קא אכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטר ואכיל לית בי' כזית בכדי א"פ ומש"ה פטרי רבנן כדפרישית לעיל דלא אסרה תורה לנ"ט כעיקר אלא היכא דאיכא כזית בכא"פ דומיא דממשו של איסור אבל אי ליכא כזית בכא"פ ויהיב טעמא אינו אסור אלא מדרבנן וכותח הבבלי נמי אע"ג דפטרי רבנן ממלקות אי עלוי' איסורא דרבנן כיון דיהיב חמץ טעמא ושכר המדי נמי הוא כפתרון המורה שפירש שם דאע"ג דשתי לי' בעיני' אין לך שותה ב' או ג' כוסות שלא יפסיק וישהא בכדי אכילת פרס ולא שתי כזית מן החומץ לבד המין ושאר התערובת וסתם שכר עיקרו מן התמרים או תאנים אלא שבמדי מערבין עמהם שעורים קצת ומ"ש התם במהדורא קמא דטעם הדבר היא מפני שאין שם ממשו של איסור אלא טעמ' אינו כלום דהוה ס"ד דכל טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן ואפי' במין שלא במינו אבל השתא דאסיקנא דמין בשא"מ הוה טעמו ולא ממשו דאורייתא אית לן למימר כפתרון המורה ור"א דמחייב לאו משום דקסבר דגבי חמץ היתר מצטרף לאיסור כדאמרי' התם הילכך כיון דטעמו של איסור הוי כממשו בין שאינו מינו שהי' אומר ר"א בממשו של איסור דהיתר מצטרף עמו להשלימו לכזית ה"נ ס"ל בטעמו של איסור אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ ההיתר מצטרף עמו להשלימו אבל רבנן סברי דאין היתר מצטרף לאיסור אפי' בממשו של איסור כ"ש בטעמו ומהכא נמי מוכח דנ"ט כעיק' דילפי' ממשרת דהוי דאורייתא כגון שיש בו כזית בכא"פ כדאמרי' בממשו אבל אם אין בו כזית בכא"פ לא מחייבי אבל פי' המורה התם דאמרי' שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב בכזית מהן והאי לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי' מיני' ואינו נ"ל פתרונו כלל שאם נחייבהו על כזית מהן בלבד זהו היתר מצטרף לאיסור שהרי זית זה אינו כולו יין אלא מים מעורבין בו והיאך דוחה התם דלא נילף מני' היתר לאיסור ועוד אם על כזית מהן בלבד חייב מפני שנעשה כולו איסור מפני טעם היין שבהן אי הכי אמאי פטרי רבנן בכותח והרי טעם חמץ יש בו ונעש' כולו איסור אלא משום דלית בי' כזית בכא"פ פטרי ואע"ג דנ"ט כעיקר במין בשא"מ דאורייתא אינו יכול להיות טעמו חמור מממשו וכי היכי דבממשו בעינן כזית בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ ואמרי' התם באלו עוברין איתבי' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין.שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא והא מין במינו הא ומין במינו בטל הנ"ט שלו ברוב. ולא אמרי' נ"ט כעיקר אלא במין בשאינו מינו כדאמרן לעיל ונ"ל דל"ג הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן פי' דמה"ת כיון שהוא מין במינו חד בתרי בטל ורבנן הוא דאמור דתרומה מקדשת עד מאה והילכך תלינן בשאני אומר ולא אמרי' כזית בכא"פ דאורייתא בנ"ט אלא מין בשאינו מינו תדע דה"ג דאמרי' בפרק יוצא דופן בה' בת אחת עשרה שנה ויום אחד. עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ר' יוסי ור' יהודה ור"ש פוטרין החלה סברוה מאן דאמר תרומה דאורייתא חלה דאוריית' ומ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן אי אמרת בשלמא קסבר ר' יוסי חלה בזה"ז דרבנן אתי דימוע דרבנן ומפקע דחלה דמדרבנן אלא אי אמרת דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא ופירש המורה התם דימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצריך א' ומאה הילכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. אלמא אע"ג דאאמרי' תרומה בזה"ז דאורייתא הדימוע אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל מפני שהוא מין במינו ובפ' הערל נמי בה' אנדרוגיניס כהן אמרי' וסבר ר' יוחנן תרומה בזה"ז דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין כו' ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רביא אלא לר' יוחנן קשיא פי' ר"י דאמר דהוא מדאורייתא אמאי לא בעי רביא אלמא מוכח מהכא דאי רבו חולין על התרומה אע"ג דתרומה דאורייתא תלינן ואמרי' שאני אומר מפני שמן התורה חד בתרי בטל במין במינו הילכך בפירוש שטעות גדולה היא לגרוס הכא במאי עסקינן בתרומה בזה"ז דרבנן דאע"ג דהוא דאורייתא תלינן לקולא אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן ואמרי' נמי התם באלו עוברין דלגבי חטאת היתר מצטרף לאיסור דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה ותנן בזבחים בשלהי פ' דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכ' בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל ההחתיכה אסורין אינו אסור אלא ממקום הבלע ונ"ל לומר דמדכתב כל אשר יגע ילפי' דקרא להיתר מצטרף לאיסור אתא דא"א בנגיעה בעלמא שיתפשט בה הטעם כ"כ עד שיהא בה כזית בכא"פ ואפ"ה אסר רחמנא ש"מ היתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין. דחולין מקדשים לא ילפי' ובפ' גיד הנשה אמרי' רבא אמר לא נצטרכה אלא ליתן טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי וליגמר מינה הא גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה ומקשה ר"ת זצוק"ל בספר הישר דהכי מפיק לה לנ"ט כעיקר והכא מפיק לה להיתר מצטרף לאיסור ועוד תמה על עצמך דהא ליכא טעמא התם בשחיטת חולין שהרי בטל בששים כדמוכח התם ואין זה קרוי טעם כעיקר אלא במקום שיש טעם כגון ברוב או בפחות מששים ונ"ל דה"ג התם לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור שאפילו נדבק מן האיסור להיתר ולא נבלע כשיעור כזית אסור ובלמא שרי כדאמרי' התם אבל בטעם כעיקר הקדשים שוין לכל שאר האיסורין דמין בשא"מ מדאורייתא עכ"ד. ונ"ל שנוכל ליישב גירסת הספרים ולק"מ דאע"ג דבאלו עוברין ילפי' מינה דהיתר מצטרף לאיסור מכל מקום מינה לנ"ט כעיקר דהאי איסורא דאיבלע לי' לאו ממשו של איסור הוא אלא טעמו ואע"ג דאמרי' היתר מצטרף לאיסור הוה בעינא ממשו של איסור אבל הכא דליכא ממשו אלא טעמו בלחוד ה"א דליבטל ואיצטריך קרא למימר דלא בטיל שכך הוא טעמו כמו ממשו שכשם שממשו חשוב ומצטרף ההיתר עמו כך טעמו נמי חשוב ומצטרף ההיתר עמו הילכך שפיר ילפי' מיני' לנ"ט כעיקר ומה שכתב דליכא התם טעמא שבטל בששים הרי כתבתי במהדורא בתרא דחולין דנ"ט דקדשים הוא אפילו מס' וק' והכי אזלא סוגיא דשמעתא התם דאיכא דיהיב טעמא מס' וק'. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כל קדשים ילפי מחטאת כדאמרי' בשלהי פרק דם חטאת אשכחן חטאת דמקדשת בבלוע שאר קדשים מנין אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כו' עד לחטאת מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע כו' עד במתניתא תנא משמי' דר"ע מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע ואם איתא דהיתר מצטרף לאיסור היכי תנן בפ"ב דערלה חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ור' שמעון מתיר לזרים ולכהנים פי' שאין בפיגול ובנותר ליתן טעם באותן החתיכות אלא שנצטרף בשר קדשי קדשי' עמהם ונתנו טעם בחולין דרבנן סברי מצטרפין שני האיסורין ולזרים מיהת אסורים ור"ש סבר אין שני האיסורים מצטרפין ואפילו לזרי' מותרי' ובפ' דם חטאת תנן בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנ"ט הרי הקלים נאכלין כחמורים אלמא בכל הקדשי' בעינן נ"ט וזה הוא החומר שיש בהן משא"כ בכל התורה כולה דבכל התורה כולה מין במינו בטל ברוב ולא אמרי' נ"ט בעיקר אלא מין בשא"מ ובקדשים אפילו מין במינו אבל אם אין בהן בנ"ט אפילו בקדשים שרי ולא אמרי' היתר מצטרף לאיסור ומחמת קושיא זו סברתי לומר דלא אמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי חטאת אלא ר"ע אבל רבנן ס"ל דלא אתא קרא אלא לנ"ט כעיקר דאע"ג דילפי לה ממשרת התם למין בשא"מ אבל מין במינו בטל ברוב ובקדשים אפילו מין במינו ואע"ג דסוגיא דשמעס' משמע התם באלו עוברין דאפילו רבנן אית להו היתר מצטרף לאיסור גבי חטא' הוה סליק אדעתיה לשבושי סיפרי אבל אח"כ התבוננתי דלק"מ דדוקא אי יהבי טעמא אסרי אבל אי לא יהבי טעמא בטלי לגמרי כאילו אינן ושרי אבל מיהו היכא דיהבי טעמא אע"ג דלית כזית באיסור כגון ריקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה שבמקום הבלע יש טעם מן האיסור והאוכלו טועם בו טעם איסור אילו הי' במין בשא"מ אע"פ שאין כזית בטעם האיסור שנבלע בו אפ"ה נאסר מקום הבלע ודינו כקדשים לכל דבר ולוק' עליו מפני שהיתר מצטרף לאיסור להשלימו לכזית שאין לוקין על פחות מכזית וקשיא לי טובא כיון דאמרי' דקדשים יש להן חומר מכל האיסורין שאפילו מין במינו הן אוסרין בנ"ט ואין בטלין ברוב א"כ היכי אמרי' במילתי' דר"ל וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורחייא וכי אקשי' לי מהעוש' עיסה מן החטין ומן האורז תירץ אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא והא קדשים אפי' מין במינו אמרי' דהוי מדאורייתא בטעמ' ופיגול ונותר וטמא נמי קדשים נינהו ואמאי מבטלי זא"ז ונ"ל לתרץ לפי הרחק דבאלו קדשים אמרי' דאוסרין בנ"ט אפילו מין במינו הנ"מ בקדשי' כשרין אבל קדשים פסולין לא חשיבי ודינן כשאר כל האיסורין ובטלין ברוב במין במינו ומאי דאמרי' גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה אין דין הפסול' כדין הכשרה שהכשרה אוסרת בבלוע אפי' מין במינה והפסולה אינה אוסרת אלא מין בשא"מ הילכך הפיגול והנותר והטמא מבטלין זא"ז ברוב במין במינו וקשיא לי נמי טובא דהא אפילו במין בשאינו מינו תנן שבטל הפיגול ואינו אוסר בנ"ט דהכי תנן בזבחים בפ' כל הפסולין השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור מן הרוטב מן הקופה מן האצל מן העצמו' ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ואין חייבין עלי' משום פיגול נותר וטמא פי' שאם פיגול הזבח אכל מן הקופה או מן הרוטב אין חייבין עליהן משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא ואמאי ומי גריעי פיגול ונותר וטמא משאר כל האיסורין שהן אוסירן מן התורה בנ"ט במין בשא"מ ורוטב נ"ט הוא ומין בשא"מ ואמאי לא מחייב משום פיגול נותר וטמא ועיין מה שכתבתי בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח ביום השלישי:
ור' מאיר ההוא מבעיא לי' למעוטי סרוחה מעיקרא ראיתי מקשים דהכא חזי' דר' יוחנן ס"ל כר"ש דאמר נטל"פ מותר וא"כ מבעיא לי' למידרש קרא כדר"ש דאמר נבלה הראוי לגר שמה נבלה ולאו למעוטי סרוח' מעיקר' כדדרי' ר"מ ובפ' הלוקח שלישי דבכורות אמרי' גופא בר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר טומאה קלה עד לכלב ור"י אמר אפילו טומאה חמורה עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה ושאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה כו' עד ואידך דהיינו ר' יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא הרי שדורש המקרא כר"מ ומתרצים דאיסור אכילה לחוד וטומאה לחוד באיסור אכילה דריש לי' כר"ש ובטומאה דריש לי' כר"מ עיין בקונטרסי בפ"ג דבכורות:
ותלתא בבי דקתני בגוה למה לי בשלמא בבא דסיפא קמ"ל דבפגום מעיקרא מחלוקת פירש המורה תלתא בבא דרישא היכא דנפלו כאחת דאשמעי' פלוגתא. מציעתא נפל של תרומה תחלה סיפא יין שנפל לתוך העדשים ואינו נ"ל
כח גוי מדרבנן הוא ההוא דנפיק לבראי גזרו בי' רבנן דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן מ"ש במהדורא קמא שאין עיקר הניסוך אלא בשיכשך ידו בתוך הכלי ולא כשמערה ממנו אינו כלום שכבר הוכחתי למעלה בשלהי פ' ר' ישמעאל ובפ' אין מעמידין שעיקר הנוסיך היא לערות מכלי אל כלי אלא ה"פ כח גוי מדרבנן הוא דכל כמה לא שמעיני' דנתכוין לנסך מן הדין להיות מותר דהא קיי"ל סתם מחשבה נכרי לע"ז לא אמרי' ועוד דהוי שלא בפני ע"ז אלא חומרא דרבנן הוא דאמרי' דילמא ניסך והילכך בההוא דנפק לבראי גזרו בי' רבנן אבל בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו בי' רבנן:
אמר להו רבא להנהו שפוכאי אי שפיכתן חמרא לגוים לא תשבקו גוים לסייע בהדיינו דילמא מישתלותו ושדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכחו אסור. פי' המורה פועלם ישראל רגילים לערות יין מכלי אל כלי מפני השמרים או מפני שהכלי רע ומחמיץ היין ואינו מתיישב בלבי שנראה לפי פירושו שהיין היה של גוים וא"כ מה היה חושש דקא אתי מכחו נו"ל לפרש זה כדפרישית ההוא דלעיל דהוה שפיך חמרא לגוים ה"נ מוכרים היו יין לגוים בקנקניהם ושופכין אותם מן הקנקנים לנודות חדשים שלהם ודמי היין היו מותרין שקודם שנעשה יי"נ נתחייבו ליתן להם דמי יין כשר אבל אם היו הגוים מערין היה נאסר בכחו של גוי והו דמיו דמי יי"נ וכך מצאתי שפירש ר' חננאל זצוק"ל כי שפכיתו חמרא לגוים לא ליקרב גוי לסייע לנו בנשיאת הכלי של מדה דילמא מישתליתו ושדיתו לי' לההיא כלי של מדה עלי' ונמצא הוא השופך יין וכיון דאתי מכחו נאסר לכו למישקל דמי' דנאסר קודם שיקנהו הגוי בכליו:
פיסקא יי"נ אסור ואוסר בכל שהו ראשון ראשון בטל פי' המורה ומותר בהנאה ומשמע הא בשתיה אסור ואינו נ"ל דבטל לגמרי משע ואפילו בשתיי' שרי ואי קשיא ממאי דאמרן בפ' ר' ישמעאל אגרדמים גוי שקדר במניקות והעלה לו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ומסיק התם דחסרו אפי' בהנאה ואמי לימא דבטל דהא איסורא דנפל לגוהיתרא הוא נ"ל לומר דר' יוחנן ל"ג והחזירו לחבית אלא על שיורי הכוס קאמר דאסירי בהנאה משום מגע גוי:
רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרב יהודא דאמר מין במינו אפילו באלף לא בטיל ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ דבמינן כל שהו ושלא במינן בנ"ט פי' דס"ל כרבנן דאמרי אפילו מין במינו בנ"ט וכולהו סתמי אתו כרבנן מאי דתנן בפ' כיסוי הדם ובפ' כל הזבחים שנתערבו דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו היא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו היא מים. ובפ' גיד הנשה תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אלמא אע"פ שהוא מין במינו הוי בנ"ט אבל בטלבל וביי"נ מודו רבנן דמין במינו כל שהו' יי"נ כדתנן הכא יין ביין כל שהוא וטבל כתנן בפ"ג דחלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתווך העיסה של ארז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אסור כל שהו' במינו ושלא במינו בנ"ט ואי קשיא והרי שביעית נמי תנן בפ"ז דשביעית זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כ"ש השביעית אוסרת כל שהו במינה ושלא במינה בנ"ט וכיון דגם שביעית אוסרת כל שהו במינה הו"ל למימר חוץ מטבל ויי"נ ושביעית חשובה הא אמרי' בפ' הנודר מן הירק ר' שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני. והקדש. וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחל' וערלה וכלאי הכר' נתנו בהם חכמי' שיעור אמרו לו והלא שביעי' אין לה מתירין ולא נתנו בה שיעור אמר להן בד"א לביעו' אבל לאכי' בנ"ט וראיתי שר"ת השוה התרומה לטבל ואמר דשמעי' לי' לר' יוחנן דבתרומה נמי אית לי' מין במינו במשהו דאמר ר' יוחנ שתי כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה שמזגן ואח"כ עירבן סילק את מינו וכו' מכלל דתרומה כמו טבל ואינו בטל דחד טעמא הוא דכי היכי דאמרי' גבי טבל כעלייתו כך איסורו גבי תרומה נמי כהיתרא כך איסורא דחיטה אחת פוטרת את הכרי וזה איני נ"ל כלל להשוות התרומה לטבל שהרי. בפירוש שנינו בפ"ב דערלה שהתרומה מין במינו במאה אם אינו נ"ט ובשאינו מינו בנ"ט ואע"פ שאין בו מאה כדכתבית לעיל במה"ק אלמא לא אמרי' בתרומה מין במינו כל שהוא אלא במאה ואין טעם התרומה דומה לטעם הטבל שהטבל חט' אחת פוטרת כל הכרי שהי' טבל אבל התרומה אחרי שהוקבע' לשם תרומ' אין לה מי שיתירנה הילכך אין דינם שוה ושתי כוסות שמזגן דקאמר ר' יוחנן סילק את מינו נמי שאינו מפני שבמינו הי' צריך א' ומאה ולא כל זהו כדאמר ר"ת ואם נסלק את מינו המים שבשתי הכוסות יבטלו את יין התרומה מפני שאין בה בט"ט במים שבשתי הכוסות ולאולם תרומה במאה משערין אותה אפילו במין במינו ורבא ואביי לא מיירי אלא בטבל ויי"נ ולא בתרומה:
ותנז נמי הכי א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהו במינו כו' ה"ג ולא תניא נמי הכי דמשנה הוא בחלה כדכתבית לעיל ואחרי שאמר תניא כוותי' דר' יוחנן ור"ל חזר ואמר ותנן נמי הכי שגם במתני' תנן שהטבל אוסר כל שהו במינו:
פיסקא אלו אסורי ואוסרין כל שהן כו' עיין בהלכ' י"ט דספר לקט שביארתי שם דכל היכא דאמרי' אוסרין בכל שהן הנ"מ למיזל להתם ולמיסב חד מנהון דכיון דלא בוטל הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפיק לבראי שרי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:
פפיסקא גת של אבן כו' ת"ר הגת והמחץ והמשפך פירש המורה מחץ כלי שדולין בו היין מן הבור לחביו' ואינו נ"ל מדתנן בפ"ב דכלים הטהורין שבכלי חרש טבלה שאין לה לבזבז כו' עד וחביות של שייטין וחבית דפונה בשולי המחץ והתם משמע דמחץ הוא הבור שלפני הגת ומשקעין חבית של חרס בשוליו כדי שיהי' מיצוי היין שבבור מתקבץ שם ויהא נוח ליטלו משם ולא היא ופתרון המורה עיקר דהכי תנן בפ' בתרא דמסכת טהרות הי' זולף במחץ אלמא כלי שדולין בו היין מן הבור הוא וכך יש לפרש נמי חבית דפונה בשולי המחץ שהי' רעוע וחיקו בחבית זו שהדביק בשוליו:
פיסקא הלוקח כלי תשמיש מן הגוי כו' אבעי' להו משכנתא מאי ראיתי מקשים אמאי לא פשיט משכנתא מפרק כל שעה פלוגתא דר"מ ורבנן אם הרהינו אצלו דישראל מגוי אי קני משכון אי לא קני ונ"ל לתרץ דהתם בדין תורה מיירי דאי קנה עבר בבל יראה ואי לא קנה לא עבר אבל הכא טבילה מדרבנן הוא וי"ל דכיון שפעמים שמחליטה לו הצריכוה טבילה כלקוח:
לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא פירש המורה שבישל בה הגוי היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם ומיכן ואילך לישתרי אפילו לכתחלה ואינו נ"ל דע"כ ל"פ אלא בדיעבד ולאסור התבשיל כדתני וכולן שנשתמש בהן אבל להשתמש בהן לכתחלה אע"פ שהוא נטל"פ אסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומתני' וברייתא סתמא קתני הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להגעיל יגעיל ואע"פ שאינן ב"י צריכין גיעול להתירן להשתמש בהן אבל אבל מיהו אין איסורן מדאורייתא אלא מדרבנן:
יורה קטנה לתוך יורה גדולה מאי כמה אנשים גדולים ראיתי שנושאים ונותנים בזה יש אומרים שצריך להגעיל את היורה גדולה תחלה קודם שיגעיל בתוכה כלים קטנים שאם לא יגעילנה מקודם הפליטה שלה של איסור חוזרת ונבלעת באותן הכלים וי"א שלאחר שהגעיל בתוכה את הכלים צריך הגעלה מפני שבלעה את פליטתן אבל הכלים אינן בולעין את פליטתה דכל זמן שהן טרודין לפלוט אינן בולעין ויש שהן מתירין משום נ"ט בר נ"ט ונסתבכו באלה הדברים מאוד וטורח הוא עלי לכתוב כל דבריהם ומה יש להשיב עליהן אבל הנכון בעיני זה הוא אע"פ שהיורה אסורה מותר להגעיל בתוכה כלים אך אם ינקוה יפה שלא תהי' מלאה זוהמא ואותו הגיעול שהיא פולטת הוא מתבטלת במים עד שהמים הן מותרים לשתיי' וכיון שבטל הגיעול במים אין בו כח לאסור את הכלים שכשהן בולעי לא הגיעול לבדו הן בולעין אלא המים שהגיעול מעורב בהן והרי אותן המים מותרים בשתיי' וכן נמי הגיעול שיצא מן הכלים נתבטל במים וכשבולעת היורה הגדולה מן המים בולעת שהגיעול מעורב בהן ולא הגיעול לבדו ואותן המים הן מותרין בשתיי' הילכך אם הוגעלה היורה תחלה א"צ הגעלה פעם שנית וכן מותר להגעיל כלים אחר כלים ואין לחוש שהגיעול של ראשון יבלע בשני שראשון ראשון שהוא יוצא הוא בטל במים ואע"פ שנחה היורה מרתיחה אין בכך כלום שכבר הגיעול נתבטל במים ומה שחיזרין ובולעין היתר גמור בולעין ולא איסור כפי מה שביארתי בפ' כל הבשר במה"ק:
והסכין שפה והיא טהורה אמר ר"ה ונועצה עשר פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בה גומות אמר רב כהנא בר יהושע לאכול בה צונן כי הא דמר יהודא כו' פי' המורה שפה לוטשה באבן של נפחים מוצ"א בלע"ז שפה לשון שופינא ליפ"ו בלע"ז ונועצה אע"פ ששפה וי"א שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנוניתה ואוכל בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמרן בפ' כל שעה לענין חמץ בפסח ואינו נ"ל מה שפירש המורה ונועצה אחר ששפה דהא מעשה דשבור מלכא דמייתי מינה ראיי' אין שם אלא נעיצה ולא שיפה כדכתבית במהדורא תנינא וגם מה שפירשתי שם דלפרושי אתא ר"ה למתני' דמאי שפה נועצה אינו נראה לי דשפה לא משמע אלא שישופנה במשחזת או באבן הנפחים כדמתרגמינן ואכח אותו ושפית יתי' בשופיא אבל מה שפירש המורה שהשיפה אינה מטהרתה אלא לאכול בה צונן אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין קשיא לי טובא ואינו נ"ל בעיני מפני שפשט המשנה אינו מוכח כן דהכי תנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להטביל יטביל להגעיל יגעיל באור ילבן השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה משמע מתוך דברי המשנה שכמו שההגעלה והליבון מטהרים את הכלים אפילו לאכול בהן דבר רותח הה"נ השיפה מטהרת את הסכין אפילו לאכול בה דבר רותח שהרי דין כל הכלים שנה ופסק כיצד היא טהרתן וכפי מה שמתפרשים הכלים דרישא ומציעתא מתפרשת נמי הסכין דסיפא מאי אלו לאכול בהן רותחין אף הסכין נמי לחתוך בה רותח דסיפא דומיא דמציעתא ורישא קתני דהא סתמא תני והיא טהורה דמשמע לכל כדמשמע רישא ומציעתא ומש"ה נטהרת בשיפה ולא הצריכה הגעלה כשאר כל הכלים מפני שכל הכלים יש להן בית קיבול הילכך בולעין הרבה וצריכין הגעלה אבל הסכין שהיא פשוטה ואין שמושה אלא בחתיכה בשיפה סגי שהשיפה מסירה מעלי' כל קליפה העליונה שהאיסור דבוק בה ועוד שדרך הסכין לשופה ואין דרך הכלים לשופן מש"ה תנא שיפה גבי סכין ולעולם בשיפה בלבד היא נטהרת מכל מה שבלעה ע"י חתיכה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בגמרא לאכול בה צונן נ"ל לפרש דרב הונא דאמר נועצה עשר פעמים בקרקע קשה לאו אשפה דמתני' קאי אלא מימרא בפ"ע היא ול"ג ונועצה בוי"ו אלא נועצה בלא וי"ו וה"ק נועצה עשר פעמים ונטהרת בכך ואתא רב כהנא לפרושי מילתא דר"ה דהאי דאמר ר"ה דבניצה נטהרת דווקא לאכול בה צונן כמעשה דשבור מלכא אבל לאכול בה רותח צריכה שיפה כדקתני מתני' ומאי דאמרינן בפ' כל שעה והילכתא אידי ואידי ברותחין נ"ל שחילוק יש בין סכין לסכין דה"ג בירושלמי בהילכתין ר' אבא בשם ר' יהודא הדה דתימור בסכין קטנה אבל בגדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו שיהא מתיז נצוצות פי' ר' אבא אמתני' קאי דהאי דתנן שפה והיא טהורה דווקא בסכין קטנה דלא חזיא אלא למיחתך בה ולא חזיא לצלות בה ההיא דנטהרת ע"י שיפה אבל סכין גדולה שפעמים שצולין בה בשר כמו שפוד אינה נטהרת אלא ע"י ליבון כמו שפוד ואסכלא והכי תניא בתוספתא דע"ז הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין ובוודאי דהנהי סכינין בגדולין מיירי דומיא דשפודין שפעמים שצולין בהם ובהילכתא קמייתא דחולין דאמרינן שליבנה באור בסכין גדולה דחזיא לצלות בה קאמר דאפילו לחתוך בה אסור עד שילבננה ויטהרנה כהלכתה וההיא דפרק כל שעה דבעיא מיני' רבינא מרב אשי הני סכיני דפיסחא היכי עבדי להו בסכינין גדולין מיירי דפעמים שצולין בהן עיסה ושופדין בהן כעין שפוד ומשום דאקשי' מתני' דע"ז אמתני' דזבחים דהכא תנן מלבנן והתם תנן השפוד והאסכלה מגעילן ברותחין ופריקו בה תרי פירוקי ר"פ האי קריר והאי לא קירר ורב אשי פריק האי התירא קבלע והאי איסורא קבלע בעיא מני' הני סכיני דאשתמש בהו כולה שתא בחמירא היכי מטהרינן להו לפיסחא. וברישא אהדר לי' פרזלייהו בנורא משום דקריר ודמי לסכיני הגוים כטעמא דרב פפא ולסוף הדר בי' וא"ל והילכתא אידי ואידי ברותחין כטעמא דידי' משום דהיתרא קבלע כדתנן בזבחים וכל זה בסכינים גדולים ששופדין ואופין בהן עיסה אבל לעולם בסכינין קטנים שמשתמשין בהן ע"י חתיכה בלבד בשיפה הן נטהרין כדתנן במתני' ואם הגעילן נמי ברותחין כ"ש שהן טהורין דכלי קיבול נטהרין ברותחין וכ"ש הפשוטין:
סליקו להו תוספת ע"ז
מהדורא קמא תנינא תליתאה ורביעאה נכללת בתליתאה:
מהדורא תנינא:
הלכה כרשב"ג חבית בחבית מה שפירש המורה דשקיל חדא ושרי בנהרא ואינך נישתרו בהנאה אינו נראה לי שלא מצינו שהתיר דבר זה אלא ר' אלעזר שזהו דרך פדיון ורשב"ג לא ידעי' מאי קסבר בפדיון ע"ז כדפירשית במה"ק:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא אלו אסורי ואוסרין כל שהן כו' עיין בהלכ' י"ט דספר לקט שביארתי שם דכל היכא דאמרי' אוסרין בכל שהן הנ"מ למיזל להתם ולמיסב חד מנהון דכיון דלא בוטל הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפיק לבראי שרי דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה