עבודה זרה עו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא מכאן ואילך לישתרי גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא ואידך קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור (והתני') גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע אמר רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט אלא אמר רבא מאי הגעלה נמי שטיפה ומריקה א"ל אביי מי דמי מריקה ושטיפה בצונן הגעלה בחמין אלא אמר אביי (איוב לו, לג) יגיד עליו רעו תנא הכא ליבון והוא הדין להגעלה תנא התם הגעלה וה"ה לליבון א"ל רבא אי הכי לתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא באידך אחריתי ולימא יגיד עליו רעו אלא אמר רבא קדשים היינו טעמייהו כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו תינח שלמים דכיון דלשני ימים מיתאכלי מקמי דניהוי נותר קא הוי גיעול אלא חטאת כיון דליום ולילה מיתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת הוי נותר כי הדר מבשל בה למחר או שלמים או חטאת קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר אמרי לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דחטאת דלמחר ושלמים דאתמול בהדי הדדי קא שלים זמנייהו והדר מבשל שלמים דלמחר א"ה הגעלה נמי לא ליבעי קשיא רב פפא אמר האי קריד האי לא קריד רב אשי אמר לעולם כדאמרן מעיקרא הכא התירא בלע הכא איסורא בלע ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה:
ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתשיר קליפתן וכיצד מגעילן א"ר הונא יורה קטנה בתוך יורה גדולה יורה גדולה מאי ת"ש דההוא דודא דהואי בי רב עקביה אהדר ליה
רש"י
עריכהבת יומא - שבישל בה עובד כוכבים היום אבל בישל בה אתמול כבר הפיג בה טעמו בלינת לילה ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא לפגם:
מכאן ואילך לישתרי - אף לכתחלה:
מגעילן - לא חשיב כליבון דליבון שורף את הכלי:
גבי קדשים השפוד והאסכלא - שצלה בהן בשר קדש משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגויה טעמא ונותר איסור כרת הוא:
עמרם ברי - עמרם בני:
גבי קדשים כי בלע האי שפוד היתרא בלע - הלכך סגי ליה בהגעלה:
אלא אמר רבא - האי הגעלה דקתני התם מריקה ושטיפה כלומר לעולם לפלוט האיסור וודאי ליבון בעי כשאר בליעת איסור אלא מצות מלך היא בקדשים ומרק ושטף במים כי היכי דהויא גזירת הכתוב כאשר יזה מדמה על הבגד דבעי כיבוס במקום קדוש ושבירת כלי חרס במקום קדוש הוא וה"ה למריקה ושטיפה:
א"ל אביי מי דמי - כלומר מי קרי למריקה ושטיפה הגעלה הא כל הגעלה רותחין משמע שכופין להקיא הכלי מה שבלע ומריקה ושטיפה בצונן הוא כדאמרינן בשחיטת קדשים בפ' דם חטאת (זבחים צו:):
אלא אמר אביי - הגעלה ממש לפלוט מאיסורן ודקא קשיא לך מתניתין דמצרכא להו ליבון לא תקשי דודאי בין בקדשים בין בגיעולי עובדי כוכבים תרוייהו בעינן לפלוט איסור לבד מריקה ושטיפה דקדשים דאינה אלא מצות המלך:
ויגיד עליו רעו - ונלמד משנה מחבירתה של קדשים ממשנתנו ומשנתנו משל קדשים:
וה"ה לליבון - שניהם צריך:
יגיד עליו רעו - איבעי למתנינהו לתרוייהו ליבון והגעלה בחדא או במשנתנו או בקדשים והדר ליתני חדא באידך ותגמר חבירתה מינה מה התם הא בלא הא ליתא ה"נ הא בלא הא ליתא:
כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו - שמבשלין בהן ואינו מספיק להיות נותר עד שתחזור ופולטו בתבשיל אחר ולקמן פריך אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי:
מקמי דליהוי נותר הוו להו גיעול - שהרי כשבישל בו למחר פלט בליעה מיום אתמול:
לא צריכא דכי מבשל ביה חטאת האידנא הדר מבשל ביה - בו ביום שלמים חזה ושוק של כהנים:
בהדי הדדי שלים זימנייהו - ואין כאן פליטת נותר והדר מבשל ביה שלמים בו ביום כדאמרינן בכל פעם מבשל שלמים לאחר חטאת בו ביום כי היכי דלא ניהוו נותר למחר: ה"ג אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי קשיא:
רב פפא אמר האי קריד האי לא קריד - לעולם בקדשים איסורא פליט ודקא קשיא לך ניבעי ליבון כי מתני' לא דמי דגיעול עובדי כוכבים איידי דלא מבשלי להו כל שעתא ומתקשה הבליעה בתוכו ונדבקת בו בכולו טרשטרי"ש בלע"ז ואין נוח לפלוט בהגעלה עד שמלבנו באור אבל בקדשים דכל שעתא מבשלי בהו לא קריד ונוח לפלוט הלכך (סגי) בהגעלה קא פלט:
לעולם כדאמרינן מעיקרא - דהיינו משום דבקדשים היתירא בלע ודקשיא לך כי פליט איסורא פליט לא חמיר איסורו שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו:
בתוך יורה גדולה - שיהיו רותחין עוברין על כולה:
דודא - קלחת:
תוספות
עריכהבת יומא. פירש בקונטרס שבישל בה עובד כוכבים היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה משמע לפירושו דלינת לילה פוגמת ולא בעינן מעת לעת וכן פר"ת דלינת לילה פוגמת כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה כדמשמע בפ"ק דברכות (דף ב:) בזמנים שקבעו לקריאת שמע בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם וזכר לדבר דלינת לילה. מיקרי עבור צורה והוי דברים ק"ו אם אוכל שהוא בעין מעבר צורתו בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה ולישנא דבת יומא משמע שבישל בה היום מדלא קאמר לא אסרה אלא קדרה מעת לעת ודוקא שעמדה כל הלילה בלא בישול שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם תחלת הלילה או סופו או כולו אבל מעת לעת לא בעינן והמחמיר תבא עליו ברכה ויש לתמוה לדברי ר"ת שמביא זכר לדבר מעיבור צורה דתפשוט ליה שסוף לילה גורם הפגם דהיינו עמוד השחר דמשוי ליה נותר להטעינו שריפה ובפ"ב דזבחים (דף יט:) גבי קדוש ידים משמע דבעמוד השחר חשיב לינה ושמא לכך אור"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא כולו מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחשת אחרי בישול חטאת למ"ד נ"ט לפגם מותר ואמאי הלא מותר לבשל בו לכתחלה אחר עמוד השחר וה"ר ברוך כתב בספר התרומה שצריך לחקור שלא היה בכלי אפילו מים חמין לבד בתוך מעת לעת דמים חשיבי כמו האיסור לפי שנעשו נבילה כיון שלא היה בהן ס' לבטל פליטת הכלי דבדידיה משערינן וחזרו ונבלעו ודוקא בכלי של איסור אבל בכלי של היתר כגון בשר בכלי של חלב או איפכא אף על פי שהיו בו מים חמין בתוך מעת לעת אין לחוש שהרי הן היתר דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא באיסור ועוד דאיכא נ"ט בר נ"ט דאפי' לפי המפרש. גבי דגים שעלו בקערה אבל נתבשלו לא הכא איכא ג' נותני טעם של היתר הראשון שנבלע בכלי וממנו למים ומן המים חזר ונבלע בכלי:
מכאן ואילך לשתרי. הלכך דבר המבושל בכלי שאינו בן יומא מותר ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין טעם לשבח הוא דלא שרינן לעיל בפרק ב' (דף לח:) חמין של עובדי כוכבים אלא משום דסתם כליהם אינן בני יומן אבל כשמגעילין כלי חמץ בערב הפסח בד' שעות דשעת היתר היא יכול להגעיל אפילו כלי בן יומא בפחות מס' דהוי נ"ט בר נ"ט של היתר החמץ בקערה וממנו למים ומן המים חוזר ונבלע בקערה ועדיין הכל היתר ועוד כי יותר מתקלקל טעם חמץ בכלי שאין ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראוין לאכילה והבשר נותן בהן טעם לשבח ומה שנהגו לעשות לתת כלי המוגעל במים צוננין מיד אחר הגעלה אין לידע למה נהגו כן דאין לומר משום דתנן בפרק דם חטאת (זבחים דף צז.) וחכ"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן דהיינו בקדשים אבל בתרומה קאמר התם דליתא ויש מפרש הא דקאמר שטיפה יתירתא היינו שתי שטיפות בצונן ובתרומה ליתא דסגי בשטיפה אחת ולשון יתירא משמע כן ועל זה נהגו בשטיפת צונן בכל הגעלות מיהו בקונטרס פירש שם שטיפה היא שטיפת צונן ובתרומה ליתא כלל ולפיכך צריך טעם למנהג:
ראשונים נוספים
אלא אמר רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו: כלומר לעולם בין דבלע איסורא בין דבלע היתירא כל שתשמישו על ידי האור כשפוד ואסכלא אינו יוצא מידי איסורו אלא בליבון על ידי האור, אלא דקדשים שאני דכל יום ויום מבשלין בו, ודלמחר נעשה גיעול לבליעתו של יום זה, והלכך לעולם אינו בא לידי אסור נותר, ולקמן פריך אי הכי הגעלה לא ליבעי.
ותמיהא לי טובא, חדא דכי מבשל בה למחר מאי הוי, דהא כל שנבלע על ידי האור בליעתו קשה ואינו יוצא מידי דפנו לעולם עד שילבננו באור שיהו הנצוצות מנתזות ממנו, וכדאמרינן לקמן: ועד כמה מלבנן, אמר ר' מני עד שתסיר קליפתן, וגרסינן בירושלמי (הט"ו) והליבון צריך שיהו הניצוצות מותזין ממנה, ואם כן האיך נגעל מכדי בליעתו בבישול של מחר, שאין בשול עושה לבון ועדיין נשאר בו מבליעתו של אתמול ועושה נותר, ואסור בין חטאת בין שלמים, דדי לבשול להיות כהגעלה. ועוד דהא קיימא לן (פסחים עד, א) דחם מקצתו חם כלו אמרינן, ושפוד ואסכלא שבשלו בהם נתפשטה בליעתן לכלן, ואין יוצאין מידי בליעתן עד שיגעיל את כלן או עד שילבן את כלן, ואין הכשר עולה להן בהגעלה או בלבון עד מקום שממשו של צלי מגיע, ושפוד ואסכלא אי אפשר לצלות בכלן בכל עת, והיאך ניתר בצלית שלמים או חטאת של מחר שלא פשט הבשול בכלן, וכדאמרינן (פסחים ל, ב) גבי סכינין מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינם נכשרים בהכשר מקום חתך לבד עד שיגעיל אף קתייהו שאינו חותך בו כלל.
ואפשר לומר דהכי קאמר, דקדשים כיון דהגעילן על ידי בשולן קודם שיבא לידי נותר די לו בכך ואף על פי שלא ליבנו, לפי שעל ידי גיעול של מחר יוצא ממנו רב בליעתו עד שלא נשאר בו אלא איסור קלוש מאוד, ואותו המעט הקלוש אין בו כדי שיחול עליו איסור נותר מתוך מיעוטו וקלישותו, וכן אותו הבלוע שנתפשט בכלי איננו אלא משהו וקלוש מאד, והילכך בבשול זה גם כן מתמעט ונקלש קצת עד שלא נשאר בו כדי שיקבל איסור נותר, אבל אם לא בשל בו למחר קודם שיבא לידי נותר הוה ליה בליעתו גדולה ורבה, ויש בה כדי שיחול עליה איסור נותר אפילו בתוך דפני הכלי, ובעי ליבון ככלים של גוים. והילכך בגיעולי גוים גם כן כיון דאיסורא בלעי, אם משתמשין בו על ידי האור אף על פי שהגעילו ויצא ממנו רוב בליעתו על ידי הגעלתו, מכל מקום כיון שנשאר בו מעט מן האיסור אותו המעט אסור, ואוסר אם יהיה בן יומו, ועוד שאין מבטלין אותו לכתחלה, והילכך צריך ליבון אפילו להשתמש בו ברותחין שלא על ידי האור, כן נראה לי.
ואם תאמר להשתמש בו בחמין לבד שלא על ידי האור לא צריך ליבון, שהלא כל מה שאפשר לצאת ולהפליט ממנו על ידי חמין כבר יצא ממנו על ידי הגעלתו, ועד שישתמש בה על ידי האור לא נצריכה ליבון. זה אינו, דכיון דנשאר עוד איסור בכלי, לעולם פולט מעט מעט על ידי חמין, ותדע שהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דפנו על ידי הגעלה ואין לו תקנה אלא שבירה, ואם כן אמאי, יגעילנו ברותחין וישתמש בו על ידי חמין שלא על ידי האור, אלא ודאי כיון שנשאר בו לעולם מן האסור, פולט הוא והולך לעולם מעט מעט אפלו בחמין.
תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי [מקמי] דליהוו נותר קא הוו להו גיעול: ואם תאמר אכתי מי ניחא, והא ממעט לשלמים דהאידנא מזמן אכילתן, שאינם נאכלין אלא עד זמן שלמים דאתמול משום דטעמן [של] שלמים דאמש איתיה בהני דהאידנא. יש לומר דאינו ממעטן מזמן אכילתן כלל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, כי ההיא דפרק כל הבשר (חולין קיא, ב) דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר, וכמו כן שלמים דאתמול נתנו טעם בשפוד ומן השפוד בשלמים דהאידנא ועדיין הוא היתר, דשלמים דאתמול זמנן עד הלילה הבאה.
אלא מההיא דמתרצינן בסמוך אמרי לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים, וכי הדר בשיל למחר חטאת או שלמים, חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זימנייהו, קשה דמכל מקום כשמבשל לשלמים אחר חטאת מייתי קדשים לידי פסול, דאוסר שלמים הללו לזרים ולנשים ולעבדים, דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בהן, ולא שייך למימר הכא נותן טעם בר נותן טעם, דלא אמרינן הכי אלא כשיש שני נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שיש שני נותני טעם של היתר קודם שיאכלם בכותח, כך מצאתי בספר התרומות (סי' ס) וצריך עיון.
אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי: כך גריס רש"י ז"ל, וכן כתובה בפירושי ר"ח ז"ל. וכתב הרמב"ן נ"ר לא מצאתי כן בעקר הנסחאות, ואין צריך [להגיד, דהגעלה לרבא משום הכי בעי לה משום דלא ליהוי של כל יום ויום נותן טעם] בשני, שאם נתן בו טעם חוזר הוא כמוהו ומיד נעשה נותר הגיעול, ובקדשים עצמן של יום שני ישלם זמנן כזמן של יום ראשון ונמצא מביא קדשים לבית הפסול, וכענין ששנינו בפרק דם חטאת (זבחים צז, א) בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן נותן טעם הרי הקלים כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגעם, ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים, ובמסכת פסחים (מה, א) נמי אמרינן יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה תאכל כחומר שבה, ומשום הכי בעי הכא הגעלה כדי שלא יהא ראשון נותן טעם לשני אלא של שני מבטל של ראשון להיות כמוהו, אלו דברי הרב נ"ר.
ואם דברי רבינו וגרסתו עיקר עלה לנו תירוץ לקושייתנו שהקשינו למעלה, דכשמבשל בה שלמים אחר חטאת מביא קדשים לבית הפסול, דאוסר שלמים אלו לזרים ולנשים, ומעתה לא תקשי לן מידי, דכיון דהגעלה מיהת עושין בין חטאת לשלמים הרי אין השלמים נאכלים כחמר חטאת אלא בתורת שלמים, וכדתנן אם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין.
אלא דקשיא לי טובא לגרסתו של רבנו נ"ר שאם כן דלדברי רבא הגעלה נמי בעינן, ומשום הדין טעמא דלא ליתן טעם ראשון בשני, אם כן מאי קשיא ליה לתלמודא תינח שלמים וכו' אלא חטאת כיון דליום ולילה מתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת והדר מבשל בה למחר שלמים או חטאת קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר, וכי פליט להו מאי הוי, והלא מאי דפליט לא הוי נותן טעם, דמשהו הוא דפליט להו בתר דעביד להו הגעלה, ולא הוי נותר ולא פסול.
ומיהו מאי דקשיא ליה לרבינו נ"ר דאי לא עביד להו הגעלה יביא שלמים דהאידנא לבית הפסול כד שלים זמן החטאת, ודאי צריכא עיונא. ולדידי קשיא לי אמאי לא פריק להו רבא לעולם כל יום ויום נעשה גיעול לחברו כדאמרית, והגעלה דקתני דאי מבשל בה האידנא [חטאת] ובעי לבשולי ביה למחר חטאת או שלמים פליט בהו חטאת דהאידנא והוה ליה נותר, והשתא דעביד בהו הגעלה תו לא הוי נותר דלית ביה נותן טעם, וצריך לי עיון.
רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא, הכא היתירא בלעי הכא איסורא בלעי וכו': כתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לחמץ בפסח, והיינו דאמרינן בפסחים (ל, ב) לגבי סכינין, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא היתירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, אבל בלוקח סכין מן הגוים לחתוך בה רותח צריך ליבון, מפני שפעמים צולה בו בשר על גבי האור והוה ליה כשפוד, וכיון דבעידנא דקא בלע בלע מאיסור צריך ליבון, והכי נמי תניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) כגון השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור.
וכן אמר בירושלמי (הט"ו) בסכין גדולה שצריך לבון. ובפרקא קמא דחולין (ח, ב) אמרו בסכין של גוים כגון שלבנה באור, וכן אמרו בשם רבנו תם ז"ל. ואף על גב דרב אשי גופיה הוא דאמר בפסחים (שם) לדידי חדתתא עבדינן לי, ואמר ליה מר איפשר ליה, דלא איפשר ליה מאי, ואמר אנא נמי כעין חדתתא קאמינא, קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו ולקתייהו ברותחין בכלי ראשון, דאלמא משמע דלרב אשי גופיה בעינן ליבון, יש לומר דרב אשי מחמיר על עצמו היה, לחוש על דברי חבריו דאין מחלקין בין היכא דבלע היתירא להיכא דבלע איסורא, והיינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי.
והלכתא אידי ואידי ברותחין, ורב אשי גופיה הוא דפסק הכי, ואי נמי תלמודא הוא דפסיק הכי, כלומר דהלכתא כפירושיה דרב אשי, דכל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי להו, והוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו. והא דבעו מניה מרב אשי סכיני ולא בעו מניה שפודין ואסכלאות וכל שתשמישו על ידי האור, אפשר לומר משום דחזו ליה דעביד מעשה לנפשיה אף בסכינים דמלבן להו, משום הכי בעו מניה סכיני, ואהדר להו דעלמא בהגעלה בכלי ראשון סגי להו משום דהיתירא בלעי, אבל איהו אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה.
אבל הרמב"ן ז"ל כתב סכיני דפסחא אסורא בלעי, וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגוים, ותרווייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל, דאיסורו משום נותר הוא, וההיא שעתא אכתי לא הוי נותר ולא נאסר כלל שאין שם נותר עליו, ולאחר שנבלע נעשה נותר, וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי להפליט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור, אותו מעט שנשאר בו אינו אוסר. אבל בחמץ בפסח שנשאר נבלע בסכין, חמץ הוא ושם חמץ עליו, אלא שעדיין לא חל עליו זמן איסורו, מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי נותר כשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דפני הכלי הוה ומעולם לא הוכר איסורא, וחמץ ניכר בשעת בליעתו ושמו עליו.
וכן כתב (ע"ב ד"ה ולאכול) בסכין דמתניתין דגבי רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כדאמרי' בפסחים לענין חמץ בפסח, אלמא הוא זצ"ל משוה הדינין לחמץ בפסח ולאיסורי הגוים שלא כדברי הראב"ד ז"ל, וכן כתב בתשובותיו (סי' שלג) שכלם אינם צריכין אלא הגעלה. והא דאיבעיא להו התם הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, לאו דוקא דפסחא, דהוא הדין לסכיני דארמאי, והכי נמי אמרינן התם הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא, והוא הדין לגיעולי גוים.
וכתב הרמב"ן נ"ר בשם בה"ג דעיקרא דבעיא זו דסכיני, ממשנתינו זו היתה, מתוך שלא שנינו בגיעולי גוים הכשר לסכין אלא שיפה, הוצרך הדבר לשאול שיפה זו במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת, במקום ליבון עומדת שאם רצה לשוף ישוף ואם לאו מלבן דכשפוד ואסכלא דמו, שפעמים שאדם צולה בו בשר או דבר אחר שיש בו חמץ, או דילמא במקום הגעלה עומדת, דלא דשכיח תשמישתה באור, ובתר עיקר תשמישתיה אזלינן, ובהגעלה סגי ליה. והגעלה מיהא צריך בכלי ראשון, דזימנין דמעייל ליה לדודא דבשרא לאסוקי בשרא בה, והוה לן כעין כפא, והאי תשמישתה שכיח ביה טפי, והלכך לא סגי ליה בכלי שני, אי נמי דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון, ומסקנא בתר עיקר תשמישתיה אזלינן, כדתנן, את שדרכן להגעיל להטביל וללבן, ואין חוששין לשלא כדרכן, ואף על פי שפעמים שאדם משתמש בהו בחמין כגון כוסות וצלוחיות שהוא מפשירן כנגד האור ומערה בהו רותחין, אפילו הכי מכשירן בהדחה כעיקר תשמישו והני נמי כיון דזימנין בנורא וזימנין בדודא ושכיח ליה כל שעתא ושעתא תשמיש בכלי שני, לא נפיק מידי... כלי ראשון בעי, ורבנו יצחק ז"ל כתב דהא דאסקינן בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל בגדולים לבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא (פ"ט ה"ב) הסכינין והאסכלאות מלבנן באור, והרמב"ן נ"ר מסכים לפסקו של רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה אריך, ומה ששנו בתוספתא בסכינין דמשבשתא היא, שהרי הביאו אותה כאן בגמרא והניחו ממנה סכינין, ואלו היתה שנויה כן היה להם לשנות בה סכינין שהן רבותא גדולה מן השפודין.
ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי סברא דרב [אשי] דגמרין בפסחים, וכבר אידחייא לה במסקנא. וזה ששנינו בפרקא קמא דשחיטת חולין (ח, ב) כגון שליבנה באור, אינה קושיא כלל, שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפס לו דרך קצרה שלבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה.
- ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה אמן.
והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאשכלה מגעילן: פירש ר"שי ז"ל שאם צלה בהם קדש היום ובא לצלות בהם למחר קדש אחר צריך להגעילם בנתים משום דמאי דצלה בו היום הוי נותר למחר וכי הדר ומבשל בהו למחר פליט שפוד בגויה טעמא דנותר דהיום ונותר אסור כרת ומכל מקום הגעלה סגי לה:
אמר ליה התם היתרא בלע כו': עד סוף סוף כי פליט איסורא פליט ונראה כי רב ששת נתכוון למה שפי' רב אשי המסקנא אלא שהראשונים לא ירדו לסוף דעתו והקשו עליו:
אלא אמר רבא מאי הגעלה דקתני מריקה ושטיפה: פי' דודאי לבון בעי והתם לא איירי בה תנא דהא פשיטא דלא גרע מגיעולי גוים דקתני הכא ולא קתני התם אלא מה שהוסיף הכתוב בכלי שרת לעשות בהן מריקה ושטיפה מפני מעלתם ומצות המלך היא בקדשים.
אמר ליה אביי מי דמי התם כו': כלומר דהיכי קרי תנא למריקה ושטיפה בלשון הגעלה ואפי בשתוף השם דהא לא דמו כלל ולשון מי דמי בכאן משונה משאר מקומו' אלא אמר רבא לעולם הגעלה ממש ולעולם שפוד ואשכלה בין בלעי איסורא בין בלעי היתרא וקדשים היינו טעמא דסגי להו בהגעלה משום דכל יום ויום נעשה געול לחברו פירוש שתשמישן תדיר ובכל יום ויום מבשלין בהן ואינו מספיק לבא לידי נותר עד שחוזר לפולטו בתבשיל אחר קודם שיבא לידי איסור נותר ולקמן מפר"שי אם כן הגעלה למה לי ואם תאמר כיון דשפוד ואשכלה בלעי טובא על ידי האור עד דלא סגי ליה אלא בלבון היאך נכשרין בגעול דכל יום ויום שחוזרין וצולין בהן והלא הליבון צריך שתשיר קליפתן כדאיתא בגמ' ובירושלמי אמרו שיהיו נצוצות מנתזין ממנו ונמצא שלא יצאתה בליעת היום כולה בגיעול דמחר אלא מקצתה והנותר יוצא בבשול ביום שלאחריו והוה ליה נותר ולא עוד אלא דכל שהוא בולע על ידי האורחא מקצתו חם כולו וכולו צריך הכשר גמור ואי אפשר להשתמש ולצלות בכולו בכל עת. וכל כלי שבלע שום דבר של איסור אין לו תיקון עד שיתלבן ויוכשר כולו ואפילו תימא דהשתא נמי סבירא לן דמגעילן קודם גיעול דבשול מכל מקום כל דצריך ליבון אינו נכשר לפלוט בליעתו אפילו בכמה הגעלות ויש לומר דהשתא סבירא ליה לרבה דכיון שנפלט רוב בליעתו בעודו היתר בגיעול של כל יום ויום לבדו או בגיעול והגעלה שוב אין לחוש למה שנשאר בו לא מחמתו ולא מחמת מה שחם כולו לפי שאינו אלא משהו ולהא מיהת אהני ליה מאי דבלע היתרא וכדבעינן לפרושי המסקנא בס"ד.
הא תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי מקמי דלהוי נותר ביום השלישי נעשה גיעול ביום שני. הקשו בתוס' אמאי ניחא שהרי ממעט זמן אכילת שלמים שלמחר שקבלו פליטת שלמים דהיום ואינן נאכלין אלא למחר כזמן שלמים דהשתא ואסור למעט זמן אכילת שלמים לפי שמביא קדשים לבית הפסול ותירצו דכיון דלמחר היתרא הוא אין לחוש לכך דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא שהוא מותר דהכא בליעת השפוד דהיום הוי חד נותן טעם וכשחוזר ופולט בקדשים דמחר הוי נותן טעם בר נותן טעם ושוב אין לחוש לו ומיהו הא דאמרינן בסמוך לא צריכה דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים דכי הדר בשיל בה למחר חטאת או שלמים חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זמנייהו זה ודאי קשה דסוף סוף הרי יש בשלמים טעם בשר חטאת וממעט מפני כן אכילת שלמים ומביאן לבית הפסול לפי שהשלמים נאכלים לזרים ולנשים ולעבדים ועתה מפני טעם החטאת שבהם אינם נאכלין אלא לזכרי כהונה כדין חטאת וכדאמרינן במסכת פסחים יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה ובהא לא שייך טעמא דנותן טעם בר נותן טעם שלא נאמר זה אלא היכא דתרוייהו היתרא אבל הכא איסורא איכא שהחטאת אסור לזרים ולנשים ועבדים כחתיכת איסור תורה ובתוספות ז"ל לא תירצו בזה כלום מפני שהם סבורין כי לדברי רבא כל יום ויום נעשה געול לחברו ואין צריך שום הגעלה וכדאשכחן דגרסי בנוסחי דידן וכן היא בפירושי ר"שי ז"ל א"ה הגעלה נמי לא תבעי קשיא וכן הגירסא בפי' ר"ח ז"ל ולפי אותה גרסא האמת שאין תירוץ לקושיתינו אבל מכל מקום הגירסא הזאת קשה מאד בעיני דהא קתני השפוד והאשכלה מגעילן ועל המילה הזאת שקלו וטרו אמוראי לישב אותה ועלה אתא רבא לפרושי והיכי משבש לה דלפום אוקמתיה לא נבעי הגעלה ואילו תנא תני מגעילן ואם כן הרי רבא משבש לנו המשנה ההיא יותר מן האמוראים הראשונים ודברי אביי שסתר הוא את דבריו וכיוצא בזה לא מצינו בשום מקום ואין לך לומר דרבא סובר דמשום געול דכל יום ויום תני תנא מגעילן דהא לא משמע לישנא דמתני' הכי כלל ועוד דאם כן היכי פרכינן ליה להדי נוסחא הגעלה למה לי מעתה אי אפשר לגרוס הגירסא הזאת ויעלו דברי רבא כהוגן דרבא הכי קאמר דמשום הכי סגי לן גבי קדשים בהגעלה משום דבלאו הגעלה איכא גיעול של כל יום ויום.
ומעתה יש לנו תירוץ לקושית התוס' דאין כאן חשש טעם חטאת בשלמים עד שיהיו שלמים נאכלים אסורין שלא לזכרי כהונה דכיון דאיכא הגעלה בנתים שוב אין כאן כדי נתינת טעם וכל שאין בראשון כדי נותן טעם בשני אינו נאכל כראשון החמור אלא השני מבטל את הראשון וכדתנן בהדיא פרק דם חטאת בשל בו קדשי' וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן נותן טעם הרי הקלין כחמורין וטעונים מריק' ושטיפה ונפסלין במגע ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין עד כאן.
וכן: פירש הר"מבן ז"ל ואי ק"ל כיון דאמרת דרבא מאי דקאמר דכל יום ויום נעשה געול לחבירו בהדי הגעלה הוא דשרי אם כן מאי ק"ל לתלמודא מעיקרא דקאמר תינח שלמים כו' עד קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר דהא אמרת דמאי דפליט לא הוי נותן טעם דמשהוא הוא דפליט ולא הוי נותר ולא פסול לזה הקשה רבינו הר"שבא נר"ו. ונראה לי לפי עניות דעתי שהתלמוד סובר שלא אמרו שאם אין בו בנותן טעם שהוא מותר אלא לענין קדשים קלים וקדשי' חמורים דסוף סוף הכל יש בו צד היתר אלא שאין אכילתן שוה אבל לגבי איסור נותר וכיוצא בו שאין בו היתר לשום אדם אין לנו לבטל איסורו כלל עד שיהא לו הכשר גמור ככלי מדין וזהו מה שחדש רבא ואמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו והתלמוד הקשה דהניחא לגבי חברו אבל מה נאמר לענין איסור נותר דבשלמא שלמים בשלמים ליכא איסור נותר ואסקא רבא דכי קתני מגעילן היינו בדיעבד באנפא דליכא איסור נותר וכדפריש ואזיל ולא באה הגעלה אלא כדי שלא למעט זמן אכילתן וגם שלא יהיו החמורין נאכלין כקלין וכן היה לשונו של רבא מוכיח אלא שהתלמוד בא ופירש דבריו כנ"ל. ויש שהיו סבורין לדקדק משמועתינו שאם בשל אדם חלב בקדרה של מתכת ובשל בו אחרי כן ירק שמותר לחזור ולבשל בה בשר בו ביום שכבר נגעלה בבשול הירק והירק היה היתר משום נותן טעם בר נותן טעם וכדאמרינן הכא דכל יום ויום נעשה גיעול לחברו וגם מורי הר"אה ז"ל היה מבעלי סברה זו ולפי מה שכתבנו אין לומר כן ודוק ותשכח:
רב אשי אמר לעולם כדאמרת מעיקרא ודקשיא לך איסורא קא פליט ליתיה לאיסורא בעיניה: פי' ר"שי ז"ל לעולם כדאמרינן מעיקרא דהיינו טעמא משום דבקדשים היתרא בלעי ודקשיא לך כי פליט איסור' פליט לא חמיר אסוריה שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ולעולם לא הוכר איסורו עכ"ל ומכאן דקדק רבי' הר"אבד ז"ל דכלים של פסח ואפילו השפודים והאסכלאות בהגעלה סגי להו דהא היתרא בלעי והיינו נמי טעמא דאמרינן התם גבי סכינין דפסחא דסגי להו ברותחין מה שאין כן בסכין של גוים דבעיא ליבון ואין זה דעת הגאונים ז"ל שהם כתבו דהכשר כלי פסח דינם כהכשר כלי גוים וכן כתבו הר"ם במז"ל והר"מבן ז"ל כדברי הגאונים דסכיני דפסחא וסכיני גוים חד דינא אית להו ותרוייהו איסורא בלעי ולא אמרו היתרא בלע אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל דאיסורו משום נותר הוא וההיא שעתא אכתי לא היה נותר ולא נאסר כלל ואין שם נותר עליו ולאחר שנבלע נעשה נותר וההיא שעתא אין אסור נותר ראוי לחול אלא ע"מ שראוי לפלוט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור אותו מעט שנשאר אינו אוסר אבל בחמץ בפסח שנבלע בסכין חמץ הוא ושם חמץ עליו אלא שעדין לא חל עליו זמן איסורו מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' שכשנעשה נותר לא הוי אסור בעיניה שבתוך דופני הכלי הזה ומעולם לא הוכר אסורו וחמץ ניכר הוא בשע' בליעתו ושמו עליו ע"כ לשון רבינו הר"מבן ז"ל.
עוד נראה ליבו טעם אחר דאילו איסור נותר אינו אוסר אלא בנותן טעם כשאר איסורין ולאחר הגעלה לא נשאר בו כדי נתינת טעם אבל גבי חמץ בפס' דקיימא לן כרבא שהוא אוסר במשהו בין במינו ובין שלא במינו ראוי לחוש לאותו המעט שנשאר שם כדי שלא יפלוט ויאסור.
ויורה גדולה היכי מרתח לה: פירוש דהא לא סגי לערות עליה מים רותחין מכלי ראשון כדברי רבינו תם ז"ל ומכאן תשובה לדבריו.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
יורה קטנה לתוך יורה גדולה מאי כמה אנשים גדולים ראיתי שנושאים ונותנים בזה יש אומרים שצריך להגעיל את היורה גדולה תחלה קודם שיגעיל בתוכה כלים קטנים שאם לא יגעילנה מקודם הפליטה שלה של איסור חוזרת ונבלעת באותן הכלים וי"א שלאחר שהגעיל בתוכה את הכלים צריך הגעלה מפני שבלעה את פליטתן אבל הכלים אינן בולעין את פליטתה דכל זמן שהן טרודין לפלוט אינן בולעין ויש שהן מתירין משום נ"ט בר נ"ט ונסתבכו באלה הדברים מאוד וטורח הוא עלי לכתוב כל דבריהם ומה יש להשיב עליהן אבל הנכון בעיני זה הוא אע"פ שהיורה אסורה מותר להגעיל בתוכה כלים אך אם ינקוה יפה שלא תהי' מלאה זוהמא ואותו הגיעול שהיא פולטת הוא מתבטלת במים עד שהמים הן מותרים לשתיי' וכיון שבטל הגיעול במים אין בו כח לאסור את הכלים שכשהן בולעי לא הגיעול לבדו הן בולעין אלא המים שהגיעול מעורב בהן והרי אותן המים מותרים בשתיי' וכן נמי הגיעול שיצא מן הכלים נתבטל במים וכשבולעת היורה הגדולה מן המים בולעת שהגיעול מעורב בהן ולא הגיעול לבדו ואותן המים הן מותרין בשתיי' הילכך אם הוגעלה היורה תחלה א"צ הגעלה פעם שנית וכן מותר להגעיל כלים אחר כלים ואין לחוש שהגיעול של ראשון יבלע בשני שראשון ראשון שהוא יוצא הוא בטל במים ואע"פ שנחה היורה מרתיחה אין בכך כלום שכבר הגיעול נתבטל במים ומה שחיזרין ובולעין היתר גמור בולעין ולא איסור כפי מה שביארתי בפ' כל הבשר במה"ק:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה