חידושי הרשב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סב עמוד א

אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור:    דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרימתו אסורה, והרי ערלה וכו' ואף על פי שהנאה זו היא גרמת איסור הנאה, הילכך הנאת גרמת יין נסך נמי אמאי אסורה, אלא שהיא תופסת את דמיה כע"ז, ואף על פי ששכר זה אינו דמים ליין נסך גזרו עליו מפני שנראה כמחליף.

והרי שביעית וכו', נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה: לאכלה (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה:    פירוש לאכלן בפני עצמן או למוכרן ולקנות בדמיהן דברים הנאכלים שיכולים להתבער אחר הביעור וקדושת שביעית תופסת בהן, אבל לא דבר הניתן לסחורה כגון עבדים וקרקעות או כסות וכלים, וכדתנן במסכת שביעית (פ"ח מ"ח): אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, אם לקח יאכל כנגדן. וטעמא כדאמרן דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית מותר, אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהן קדושת שביעית, כגון חלוק, אסור שמפקיען מקדושתן. ולפרוע חובו מפירות שביעית נמי מהאי טעמא אסור, שהרי דמי פירות שביעית [אינן] נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה. והא דתנן בקדושין (נב, א) שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת, דיעבד קאמר. והיינו דקאמר שמע מינה, לומר דאף על פי שאסור לעשות כן מקודשת היא.

דף סב עמוד ב

הא דאמרינן חמרין דנפיש אגרייה קנסינהו רבנן:    פירש הראב"ד ז"ל: דלאו קנס ממש קאמר מחמת איסור כשכר יין נסך דהא לא עבדין איסורא, אלא קנס הוא שקנסו שלא ירגילו עצמן בכך דילמא אתי למיעבד בהו סחורה, כגון דאמר להו ליקנו לכו בדינר או בשנים דכי האי גוונא אסור. ובפירושי הרמב"ן נ"ר מצאתי דבירושלמי (ריש ה"א) אמרו בפירות עבירה היא מתניתא. כלומר, בפירות שביעית לאחר הביעור, והיינו קנסא.

כיון דאסוריה חמור כיין נסך:    פירוש: בעינו, דשניהם אסורים בהנאה, אבל על ידי תערובת הא אמרינן לקמן בשמעתין (עד, א) דיין ביין בסתם יינם ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו, ויין נסך גמור אוסר את הכל אפילו בהנאה.

ולימא ליה זיל קלינהו ובדרינהו דילמא מזבל להו:    (ואע"פ) [ואסור, כמו] ששנינן בפרק בתרא דתמורה (לד, א) כל (הנזרקין) [הנשרפין] אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש. ואיכא למידק אשמעתין דהא תנן (מג, ב) שוחק וזורה לרוח ומשמע אפילו לכתחלה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר' יוסי (שם) הא קיימא לן (מט, א) כר' יוסי דזה וזה גורם [מותר]. ותירץ הראב"ד ז"ל דדיעבד קיימא לן כר' יוסי, אבל לכתחלה כרבנן עבדינן ויוליך הנאה לים המלח. ואי נמי קיימא לן כוותיה ואפילו לכתחלה דלמא הכא קנסא דקנסינן משום דאגר ארביה.

והרמב"ן נ"ר תירץ דר' יוסי גופיה לא קאמר אלא בדיעבד, וכדתנן (ערלה פ"א מ"ט) אין נוטעין אגוז של ערלה ור' יוסי היא. והא דקאמר שוחק וזורה לרוח דמשמע אפילו לכתחלה, התם היינו טעמא דדבר מועט הוא ואזיל לאיבוד ודילמא לא מזבלא, ואפילו מזבלא זה וזה גורם מותר, אבל הכא דודאי מזבלא אסור לכתחלה.

אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר:    פירוש: דהנהו פירות דפרעי להו לא הוו מייחדין לפרעון בההיא שעתא דיזפי פירות שביעית, והילכך לא חל עלייהו איסור שביעית למפרע, ולא אמרינן כי פרעי להו איגלאי מילתא למפרע דהני פירי דמי שביעית הן ויאסרו אחר הביעור.

וכנגדן באתנן מותר:    וכתבו בעלי התוספות ז"ל דמהא שמעינן דישראל שמכר ע"ז או יין נסך באשראי לגוי, כשיפרענו הגוי הדמים מותרים, דגוי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא לא מייחד שעבודיה דישראל, הילכך כי פרע ליה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע דדמי יין נסך נינהו. ולא מיבעיא אי ליתנהו לע"ז ויין נסך בעולם בשעת פרעון שהוא מותר דהא ליתנהו בעולם ולא מיתפסי אהני דמים והיינו דר' ינאי, אלא אפילו איתנהו ברשות גוי מותר, כדאמרינן לקמן בשמעתין (סג, א) באתנן בטלה זה הא מחסרא משיכה, אלמא אף על גב דמייחד שעבודא שרי כיון דמחוסר משיכה בשעת מכירה.

וכתב הרמב"ן נ"ר דצריך עיון דמכל מקום בדמי ע"ז הן בידו, ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן של ע"ז עצמה אסרו. ועוד בדמי יין נסך של גוי אסרו כל היכא דרוצה בקיומו, כדאמרינן לקמן (סד, א) באמכור יין נסך ואביא לך שהוא אסור ואף על פי שאין נתפסין ביד הגוי. וקשיא לי גם כן אם לפירות שביעית באנו לדמותם נתיר להם אפילו לכתחלה, דהא אמר ר' יוחנן יאות הן עבדין. אלא ודאי כל הנאת יין נסך וע"ז והנאת גרמתן קנסו ואסרו, וכדאמרינן לעיל (ע, א) קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, דחמיר להו טפי משאר איסורין.

[עוד קשיא לי מהא דלקמן] אמר רב אשי מנא אמינא לה, מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו וכו', דאי לא אעבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו, אלמא אסור לעשות כן, ואפילו דיעבד דמי יין נסך קרי להו, ואם כדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל לאו דמי יין נסך מיקרו.

דף סג עמוד א

הא דאמרינן אי לאו דאקנייה ניהלה מעיקרא היכי מצית מקרבא ליה ואיש כי יקדיש את ביתו קדש (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא וכו':    קשיא לי דהא משיכה קונה אפילו בלא נתינת דמים ואם נשרפו או נאבדו ברשות לוקח ללוקח נאבדו או נשרפו ולא למוכר, אלמא דידיה ניהו. ואם כן למה אינה יכולה להקריבו דהא קונה לה במשיכה, ולענין איסורא נמי אמרינן דחשבינן ליה כדידיה לגמרי (כדתניא) [כדתנן] (עא, א) המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, דמכי משכיה קני ליה וקמי זוזי עלייהו דגוי בהלואה, ואף על גב דנגע ביה גוי עד שלא פרעו לית לן בו מידי דמכי משכיה גוי אסתליק מניה ישראל לגמרי.ונראה דהכי קאמר אי דלא אקנייה ניהליה מעיקרא במשיכה אלא שיהא אצלה עד שעת ביאה ואם יבא עליה יהא שלה היכי מציא מקרבא ליה קודם ביאה.

וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא חסרה משיכה וכו':    איכא מאן דמפרש דאפילו אליבא דר' יוחנן דאמר (ב"מ מז, ב) דבר תורה מעות קונות מקשינן, דכיון דתקנו רבנן דלא ליקני אלא במשיכה הרי הוא כאלו אין המעות קונות כלל ואפילו לגבי איסור תורה, ומותר לגבוה, דרבנן הוא דאמור דלא ליקני ליה, הילכך לאו אתנן הוא, שהם העמידו דבריהם אפילו במקום איסורא דאורייתא. ויש לפרש דדוקא אליבא דריש לקיש דאמר (שם) משיכה מפורשת מדאורייתא מקשינן, אבל לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות הא לא מחסרה משיכה מדאורייתא, ואסור אתנן דאורייתא הוא. וכן נראה שפירש רש"י ז"ל, דהא דמפרקינן בזונה גויה דלא קניא במשיכה פירש הוא ז"ל: דכי כתיבא משיכה בישראל כתיבא, וזו היא סברת ריש לקיש (בכורות יג, א) דאלו לר' יוחנן איפכא הוא דבישראל מעות קונות ובגוי במשיכה.

ואף על גב דקיימא לן כן כר' יוחנן, הכא מקשי אליבא דריש לקיש, דאיכא סוגיות הרבה בתלמוד שמקשה אליבא דחד תנא ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה. ודכוותה היא בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, א) ונימא רוב נשים בתולות נשאות, (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקדושין (נא, א) את וחמור הוא ואת וחמור קנה וכן הרבה. ואף על גב דלפום אוקימתא דרב חסדא מקשי ורב חסדא כר' יוחנן סבירא ליה, כדמוכח בפרק הזהב (ב"מ שם) דאמר רב חסדא התם כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, הכא לאוקומי ברייתא לכולי עלמא בעינן, כלומר הא תינח לר' יוחנן לריש לקיש מאי איכא למימר.

ואוקימנא בזונה גויה דקניא בכסף ולא מיחסרא משיכה וביאתה היינו כספיה:    אבל זונה ישראלית לא קניא ליה כלל ואף על גב דיחדו ליה באתננה קודם ביאה. ומיהא איכא למשמע לשוכר את הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד [זה] או עור זה שאם רצה אחד מהם לחזור בו שהרשות בידו, שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה דהא מיחסר משיכה ויהיב ליה מידי אחרינא, וכדאמרינן הכא בטלה זה. ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב ליתן לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות.

ומיהו בזה יש לבעל הדין לחלוק דממון שפסק עמו מיהא חייב ליתן לו, דומיא דטול מה שהבאת בשכרך שאין שומעין לו (ב"מ קיח, א), אף על פי שיש לחלוק ולומר דסתם שכירות במעות היא ואדעתא דהכי נחת והילכך חייב ליתן לו מעות, אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מחמת שהתנה עמו בכך לא קנה דהא לא משך, וזה נכון ועיקר.

והיכא דקא פסק לו כור חטים זה שיכול לחזור בו כמו שביארנו, צריך עיון אם יתחייב ליתן לו מכל מקום במעות כדמי החטים שכבר גלו בדעתם מיהא כשיעור פסק השכירות וזה נתרצה ליתן וזה נתרצה להשתכר בשוה כור חטים, או שמא נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו ביניהם נקנה ולא זה קנה ולא זה נתחייב, אפילו בשוויו של פסק זה לא נתחייב, והכל לפי דעת בית דין בכמה ראוי להשתכר, בדבר זה צריך אני להתיישב. ואפשר שהכל הולך אחרי המלאכה שעשה, שאם עשה וטרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא בריש השוכר את האומנין (ב"מ עו, א),ואי לא, יהיב ליה כשכיר דעלמא לפי אומד המלאכה שכר שעשה, כן נראה לי.

הא דמותיב רב ששת לדבי ר' ינאי מהא דתני אומר אדם לחמריו ולפעליו צאו ואכלו ואני פורע אסור, אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע:    קשיא לי דדילמא שאני הכא דכי קא שקלי פועלים דידיה איסורא קא שקלי ומשום הכי אסור, אבל דבי ר' ינאי כי שקלי פירי מעניי ההיא שעתא אכתי איסורא ליכא דקודם הביעור קא יזפי, וכי קא פרעי לאו דמי איסורא קא פרעי. ויש לומר דהכי קא מותיב, ואם אמר להו צאו ואכלו צאו ושתו ואני פורע חושש משום יין נסך, אלמא ודאי איסורא דהכא משום פרעון הוא דפורע דמי איסורא, דאי משום דמעיקרא שקלי פועלים דידיה איסורא אמאי חושש להם משום יין נסך דהא איהו לא שקיל מידי ופועלים הוא דשקלו ואיהו נמי הא לא פרע מידי לחנוני ומאי איסורא קא עביד, אלא ודאי משום פרעון הוא דאסור, דאלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע, הכא נמי וכו'. כן נראה לי.

דף סג עמוד ב

ועוד חנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד והא אמר רבא וכו':    פירש רש"י ז"ל: חנוני שאין מקיפו אי יהיב לשלוחיה דבעל הבית מי לא משתעבד בעל הבית מהשתא דקא שרית לדבי ר' ינאי משום האי טעמא, והא אמר רבא וכו' והכא נמי לא שנא, אלמא דאף על גב דחנוני שאין מקיפו הוא כי יהיב לשלוחיה (מיחייב) [משתעבד] ליה האי. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר וכי בדבי ר' ינאי מדין ערב משתעבדי, אינהו גופייהו לווים נינהו. ועוד למה לי דרבא גבי חנוני, דודאי מאן דאמר לחנוני למיתן מידי לשלוחיה או ערב הוי או לוה הוי, ואף על גב דלא אמרה רבא למילתיה. ועוד איהו אמר ליה טעמא דכיון דמקיפו הוא מקנה ליה דינר גביה קנייה גמורה כיון דרגיל אצלו, ואיהו מקשה לו דחנוני שאין מקיפו נמי אית ליה מהשתא שעבודא עליה.

ומשום הכי פירש הוא נ"ר דהכי קאמר, חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוזפיה, מכי יהיב מידי לפועליו, מההיא שעתא מקני ליה דינר בכיסו להיותו קנוי לו קנייה גמורה בההיא הנאה דמהימן ליה בכל שעתא ושעתא, אבל דבי ר' ינאי כיון דפירי דשמינית ליתנהו בעולם לא קנו להו עניי כלל אלא שעבודא הוא דאית להו עלייהו. ואקשינן ליה גבי חנוני נמי דאמרת דבמקיפו מקני ליה בעל הבית בכיסיה דינר מהשתא, בשאין מקיפו נמי לימא הכי, ואי אמרת דבמקיפו דוקא אמרינן משום דבההיא הנאה דמהימן ליה גמיר ומקנה ליה, אבל בשאין מקיפו לא גמר ומקני ליה מידי, דהא איהו לא שקיל מיניה מידי ומאי דשקלי מיניה פועלים שעבודא עביד עליה דבעל הבית, קנין גמור לא עבידן, והא אמר רב תן מנה לפלוני, אלמא אף עלגב דאיהו לא שקיל מיניה מידי קני בהכי קנין גמור מדין ערב, והכא נמי בחנוני שאין מקיפו ליקני ליה חד דינר מדבעל הבית קנין גמור. והאי דקאמר דחנוני שאין מקיפו [מי] לא משתעבד לאו דוקא קאמר משתעבד, אלא הכי קאמר מי לא משתעבד שיקנה לו דינר ברשותו לדבריך.

ולפי פירושו של הרב ז"ל הא דאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו אף על גב דמשתעבד כיון דלא מייחד שעבודיה וכו', מיהדר קא הדר ממאי דקאמר דמקנה ליה דינר גביה, והכי קאמרינן: אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו לא קנו מידי מהשתא גבי בעל הבית קנין גמור, אלא שעבודא הוא דאית להו למקיף ושאין מקיף גבי בעל הבית. ובדין הוא דכיון דלא מייחד שעבודייהו לא מיתסר, והכא דאסרינן באומר להם צאו ואכלו ואני פורע, אמר רב פפא בשהקדים לו דינר. ומיהו אין הלשון מיושב בו כל הצורך דהוה ליה למימר אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שלא מקיפו מקנא לא קנו שעבוד הוא דאית להו, דמהאי לישנא דקאמר: אף על גב דמשתעבד, משמע דשעבוד דקאמרי השתא היינו קני ליה דינר דקאמר, ולא חדית מידי בהאי אלא טעמא דכיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, וצריך עיון.

הא דאמרינן הכא, כיון דלא מייחד שעבודיה לא מתסר:    דמשמע מיהא דאי מייחד שעבודיה מיתסר, קשיא לי דהא מיחסר משיכה, וכדאמרינן באתנן (ע"א) דאפילו בטלה זה לא מיתסר, דכיון דבשעת ביאה אכתי לא קניא ליה כי יהיב ליה ניהלה בתר ביאה לא מיתפיס אאתנן, ולא אמרינן איגלי מילתא למפרע כיון דהשתא מיהא לא קניא ליה דהא מיחסר משיכה, ואף על גב דמייחד לה לאתננה בשעת ביאה, והכא נמי אפילו כי מייחד להו שעבודייהו אמאי מיתסר, דהא דינר אינו נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין כדאיתא התם בפרק הזהב (ב"מ מו,א) ושעבודא בעלמא לבד הוא דאיכא. ומדוחק יש לי לומר דלאו למימרא דאי מייחד ליה דינר אסור, אלא הכי קאמר אלא לעולם כל היכא דלא מייחד שעבודיה לא משכחת דמיתסר בשום צד ואפילו בחליפי כלי ואי נמי באגב, ומילתא יתירתא בעלמא הוא דקאמר ולרווחא דמילתא.

אמר רב פפא בשהקדים לו דינר:    קשיא לי כי הקדים לו דינר אמאי אסור, דהא בשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דבההיא שעתא הא לא שקיל יין נסך, וכי שקלי פועלים בתר זמן יין נסך ההיא שעתא לא זבין מיניה בעל הבית דליתפיס איסורא עליה, והוה ליה כנתן לה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ומאי שנא הקדים דינר ואחר כך נתן חנוני יין נסך לפועליו [מאילו אמר לפועליו צאו ואכלו צאו ושתו] ואחר כך נתן לו בעל הבית דינר.

ויש לומר דהכא לא הקדים לו דינר להוציאו קאמר, אלא הקדים לו דינר לזכות בו בשעה שיתן יין לפועליו בכדי מה שיתן להם קאמר, לפי שאין בעל הבית יודע כמה יטלו פועליו. והיינו דקאמר ואני מחשב, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה ישתו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואשתכח דבההיא שעתא דמקבל מיניה זבוניה, ההיא שעתא הוו זוזי פרעון, וחשבינן להו כאלו השתא יהבינהו להו ניהליה, והילכך בשהקדים לו דינר אסור, וכדאקשינן לעיל (סב, ב) נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה אסור, כלומר דמתחלה מחמת ביאה יהביה ניהלה ולאו דליהוי קנוי לה מעכשיו, דמסתפק הוא עדיין אם יבא עליה דאם לאו דמצוי הוא לחזור בו, ומפרקינן דאמר לה ליהוו גבך עד שעת ביאה ואי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, דאלמא משמע דדוקא כי אמר לה אי מצטריך לך קני ליה מעכשיו, הא לאו אמר לה הכי דעתיה דאיניש בכל כי הני כי יהיב דמי לא מקני להו מעכשיו עד דשקיל מיניה ההוא מידי דזבין מיניה בהנהו דמי. ולקמן (עא, א) בפלוגתא דאמימר ורב אשי גבי משיכה בגוי אי קני אי לא קניא, דאקשינן לרב אשי דאמר אינה קונה מהא (דתניא) [דתנן] המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרים, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי ומיקמי דליתיב ליה דמי הוה ליה יין נסך בכליו של נכרי, וכי קא שקיל ישראל דמי יין נסך קא שקיל, [ומשנינן] בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר לפרעון יהביה. התם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והילכך כיון דפסק וקנה דבר קצוב והקדים לו דינר להוציאו נתנו לו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכא דעתיה ומקני ליה ניהליה לגמרי.והכי נמי אצטריכינן לתרוצי לאמימר (שם) דאוקי לדרב (שם ע"א) דאמר להו לסבוותא שקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו, משום עכבת יין דקמא קמא אינסיך ליה, דכי שקיל ליה זוזי מאי הוי דמכל מקום מקמי דליקני גוי היין הוי יין נסך ודמי יין נסך הוו הנהו זוזי בידיה, אלא דצריכינן לתרץ התם כדהכא דלאפוקינהו יהבינהו ניהליה כיון דסמכא דעתיה דהא חזינן דיהיב ליה חמרא. ושם (ריש עא, א) נאריך בזה בע"ה, כן נראה לי.

הא דאוקמה רב אשי כגון שנטל ונתן ביד:    אפשר לומר דלא פליג אדרב פפא, דכי אקדים ליה דינא נמי אסור וכטעמא דכתבינן, אלא דרב אשי ניחא ליה טפי לתרוצי מתניתא בהכי ולמימר תני טלו מלאוקמה בהכי ולמימר תני ואני מחשב, ותרוייהו הלכתא נינהו, דבין אקדים ליה דינר ולא נשא ונתן ביד וכל שכן נשא ונתן ביד אסור. אלא שנראה לכאורה מפירושי רש"י ז"ל דסבירא ליה דבעיקר דינא פליגי דרב אשי לא מודה בהא דרב פפא שיהא אסור, דאיסורא לאו משום פרעון אלא משום דקננהו במשיכה ואיהו ספי להו איסורא. והרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו מכל זה כלום.

שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון שרוצה הוא בקיומו אסור:    פירוש רש"י ז"ל (סד, א ד"ה רבנן) דאסור להיות רוצה הוא בקיומו של יין נסך משום דישראל מצווה לבטל ע"ז ומשמשיה. וכתב הרמב"ן נ"ר דמדברי רש"י ז"ל נלמוד שאסור לישראל להיות יושב ומשמר אפילו סתם יינן ואפילו בחנם משום דרוצה בקיומו הוא שלא יגנבו ושלא יאבדו ברשותו.

והכי משמע מדגרסינן בתוספתא (פ"ח ה"ד) השוכר את הפועל [ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין במקום פלוני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר. השוכר את החמור לרכוב עליו וא"ל הנח את הלגין הזה עליה אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות שכרו מותר]. ולעתותי ערב טובה בעלמא הוא, שכבר נתחייב לו בעל הבית בשכור וכדאמרינן לקמן (סה, א) ואפילו הכי אסור. וכן אמרו בירושלמי (פ"ה ה"א) בפועל, היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. והלכך אסור לישראל להיות משמש ומוזג יין נסך לגוי.

דף סד עמוד א

זילו זבינו כל מאי דאית לכו:    פירוש בין ע"ז בין יין נסך דדמי שניהם ביד גוי מותר. ודחינן דילמא שאני גר כיון דדעתיה לאיגיורה בטליה. דאף על גב דקיימא לן לקמן בסמוך (ע"ב) דגר תושב אינו מבטל ע"ז, דאיגרע מגש תושב דאכתי לא מל ולא טבל ולא קבל עליו עול מצות.

ואם תאמר אמאי לא מוכח מיין נסך דלא מהני ביה בטול ואיהו סתמא קאמא להו כל מאי דאית לכו דמשמע אפילו יין נסך. יש לומר דמשום מצוה דגר התירוהו, ודוקא סתם יינן. אי נמי דלמא סתם יינן לא רצו לגזור דמים ביד גוי.

אבל אם א"ל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך יין נסך ואביא לך אסור:    פירוש: משום דרוצה בקיומו. ויש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו, אבל בלא אפותיקי שרי דאין זה רוצה בקיומו. ומביאין ראיה לדבריהם מדתנן לקמן (עא, א) אומנין ישראלים ששלח להם נכרי חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה.

ויש מקשין לפירוש זה, דאם כן אדמפליג במכר והביא והמתן עד שאמכור, ליפלוג בהמתן עד שאמכור, אלא לא שנא. ומתניתין אומנין נינהו שעשו מלאכה אצל נכרי דלא פסקו עמו כלום, ושגר להם חבית של יין שוה עשרה דינרין, [מותר שיאמרו לו] תן לנו הי' דינרין עצמן, ואין בזה שום צד איסור שהרי הם לא אמרו לו למוכרה. והראב"ד ז"ל כתב, נראה דדוקא כשהיה בידו לנגשו וליפרע ממנו מיד, ולדעתו המתין עד שמכרן, אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן, אף על פי שאמר לו הגוי איני יכול לפרעך עד שאמכור ייני ואפרע לך שרי.

וכבר כתבנו בפרק ר' ישמעאל (נז, ב) שעכשיו בזמן הזה לדברי הגאונים ולדברי רש"י ז"ל שאמרו דאין הגוים בקיאין בטיב ע"ז ואין מגען אוסר בהנאה, אפילו בהמתן עד שאמכור ואביא מותר, [ונכון] להזהר.

ולענין דמי ע"ז ביד גוי הכין הלכתא דמותר, כדמוכח בהא ברייתא, וכן פסק רבנו הגדול ז"ל בהלכותיו. וכבר הארכנו בזה בריש מכילתין בשמעתא דעטליזא של עזה (יא, ב), ובפרק אין מעמידין גבי ישראל ההולך ליריד (לג, א).

טול אתה ע"ז ואני פירות:    אוקימנא לה בפ"ק דקדושין (יז, ב) משום [דגר] אינו יורש את אביו דבר תורה אלא מדברי סופרים.

דף סד עמוד ב

אלא אוסר יינו כשמנו:    פירוש: יינו מותר בהנאה ולא בשתיה, כשמנו שמותר בהנאה ואסור באכילה, וקודם שהותר השמן באכילה נשנית ברייתא זו. מכאן למדו הגאונים ז"ל למגען של ישמעאלים הללו שאינם עובדים ע"ז שהוא מותר בהנאה, דכל דלא פלח לע"ז אין מגעו אסור בהנאה,וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מאכלות אסורות ה"ז).

ואף על גב דאסור מגע בהנאה הוא דבר שבמנין כדתנן (כט, ב) ואלו אסורין ואסורן אסור הנאה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו (ביצה ה, ב). יש לומר דמעיקרא לא אסרו אלא במגע המסתפק שהוא לכוונת הניסוך, שהרי מגעו שלא בכוונת ניסוך התירו בהנאה, כגון למתעסק במלאכתו ושאר עובדי דבסוף פרק ר' ישמעאל (ס, ב) אם כן הישמעאלים שידוע שאינם מתכוונים לנסך, מותר בהנאה ואפילו בשתיה.

ומכל מקום סתם יינן אסור, (דאפילו), דעיקר תקנתא בסתם יינן לא היתה אלא משום בנותיהן והני בכלל שאר גוים נינהו לאסור חתנות. ויש לומר דאפילו בהנאה הן אוסרין במגען, דבגר תושב שאמר דיינו כשמנו שמותר בהנאה כל שקבל עליו דוקא קתני, אבל לא קבל עליו לא. ומיהו זו אינה ראיה דלא אמרו כאן כל שקבל אלא לרבותא, לומר דאפילו קבל עליו יינו אסור בשתיה, אבל להיתר הנאה אפילו לא קבל מותר. והראיה מדאקשינן לקמן לדרב יהודה דשדר קורבנא לאבראורבן ביום אידו ואמר קים לי דלא פלח ע"ז, והא תניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' עדים שלא לעבוד ע"ז, ופרקינן כי תניא ההיא להחיותו, אלמא משמע דדוקא להחיותו צריך קבלה, אבל לשאר דבריו כולם אין צריך קבלה. ולפי פירוש זה, הא דאמרינן (נז, א): הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו גדולים עושים יין נסך, ליאסר בשתיה דוקא קאמר, אבל בהנאה מותר, דמל ולא טבל לא גרע מגר תושב דקים לן דלא פלח ע"ז.

עוד מסתברא לי דבמלו ואף על פי (שטבלו) [שלא טבלו] לכולי עלמא יינו כשמנו ואינו אסור בהנאה, שהרי (טבלו) [מל] ובפני בית דין של שלשה וקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ועוד מקבל עליו עול מצות בשעת מילה, אם כן על כרחין לא גרע מגר תושב. וכבר כתבתי כן למעלה במקום בפרק ר' ישמעאל (שם).

ואפשר דכיון דאותן ישמעאלים לא מנסכי מיחדין אצלן יין כגר תושב, אבל אין מפקידין אצלם כי אם בשני חותמות כגוים גמורים, דאף על גב דאינהו לית להו חיבת ניסוך, וכל מידי דלית ביה חיבת ניסוך משום חלופי בחותם אחד סגי, כדאמרינן בפרק אין מעמידין גבי חומץ שלנו ביד גוים (כט, ב), מכל מקום כיון דלא קפדי אמגע גוי וגוי טרח ומזייף משום חבת ניסוך, חיישינן דילמא אתא גוי וזייף ונסך ולא מעכב ביה, וכדאמרינן התם (לא, ב), השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, דאלמא אף על גב דכותי גופיה לא מנסך, כיון דלא קפיד אמגע גוי חיישינן דילמא אתא גוי וטרח, וכותי זה לא מעכב ביה, הכא נמי לא שנא, כן נראה לי.

דף סה עמוד א

רבא אמר לא קשיא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות:    כלומר שהכל שכירות אחד, והילכך אסור לפי שפשט איסור פרוטת האיסור בכל, דהא אי לא בעי לעבורי ליה ההוא חביתא דאיסורא מעכב ליה כוליה אגריה, והילכך הוה ליה כאלו המאה פרוטות שכר אותה חבית, הא דאמר ליה חבית חבית בפרוטה, דכל חדא וחדא שכרה מיוחד, ואם רצה לחזור בו באותה חבית לא היה מעכב עליה כי אם אותה פרוטה לבד, הילכך שכרו מותר חוץ מאותה פרוטה לבד.

וכתב הראב"ד ז"ל והשתא דקים לן כר' אליעזר (מט, ב), אפילו חבית בחבית אף על פי שנתערבה באחרת יוליך הנאה לים המלח. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמתניתין ודאי הלכה היא, ולא דמיא לדר' אליעזר, דהכא לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח, דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה, דהא קבלנות הוא דקבל עליו הולכת מאה חביות. ועוד דאלו אודעיה מעיקרא דלא מוליך לההיא חביתא דילמא לא מוגר ליה כלל, הילכך כוליה שכר יין נסך הוא ואסור. ורבנו הגדול זצ"ל שכתבה בהלכותיו על טעם זה סמך.

ולדידי קשיא לי כיון דקיימא לן (קדושין מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכל חבית וחבית דמוליך זוכה כנגדה בפרוטה אחת למה אסרו שכר המותרות, דהכי נמי אמרינן בפ"ק (יט, ב) גבי הגיע לכפה וכו' אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ואוקימנא לע"ז עצמה, ואפילו למכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה מכוש אחרון נמי מותר, ואם כן הכא מאי שנא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דע"ז לא הויא אלא במכוש אחרון, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) דע"ז של נכרי אסורה מיד, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה לא גזרו, הילכך שכרו כלו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה, וההיא פרוטה בכוליה אגרא פתיכא, אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר, כן נראה לי.

דף סה עמוד ב

מתני': יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם:    דלא בלעי כלל, ואם היו מבוקעות וכו' משום דבלעי ושמא יש בהן נותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל שאם היו הענבים מטפות והענבות מטולטלות מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעות ואסורה.

גמרא: ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא וכו':    וכגון שהיה ביין כדי ליתן טעם בחטים, כך פירש הראב"ד ז"ל.

שרא רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל:    כתב ר"ח ז"ל שמע מינה דפת של גוים אסור איסור חמור, דחיישינן דילמא נפיל בחיטי יין נסך. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן חטים לא נקח שמא נפל עליהם יין נסך, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן.

ואסיקנא דדוקא חיטי הואיל ואגב צורייהו בלעי וכמבוקעות דמיין:    ומשמע מהכא דיין שנפל על גב שעורים בהדחה סגי להו כענבים שלא נתבקעו, ומיהו דוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט, אבל אם עמד היין עליהם זמן מרובה, אנן סהדי דודאי בלעי, דאפילו בלתיתא חיישינן להו לענין חמץ, דתניא (פסחים מ, א) אין לותתין את השעורים, כל שכן אם שורין השעורין ביין זמן מרובה דודאי בולעין ואין להם היתר בהדחה, כן נראה לי.

דף סו עמוד ב

אמר אביי ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא וכו':    ואף על גב דאביי אזיל לעיל בתר טעמא, שאני הכא דאשתני ריחיה (משום האי) [דהאי] חמרא, וכיון דאשתני ריחיה חשבינן ליה כאלו אשתני טעמיה, אבל התם לא אשתני בגויה כלל. ורבא סבר ריחיה חלא וטעמא חמרא, חמרא מיקרי, וטעמיה ושמיה חמרא הוא, בנותן טעם, כן פירש הראב"ד ז"ל.

האי בת תיהה גוי בדישראל שפיר דמי:    פירש ר"ח ז"ל, בת תיהה הוא קנה ארוך של זכוכית, והוא חלול ויש באמצעיתו דד נקוב, ומכניס ראשו אחד בחבית וראשו האחר בפיו ושואב היין, וכשמגיע היין באותו הדד מקלח ויוצא ואינו מגיע לעולם היין בפי השואב. כגון ההיא בת תיהא, אם גוי הוא שואב יין של ישראל וישראל מקבלו בכליו מפי הדד, כיון שהגוי אינו נוגע ביין כלל שפיר דמי, אבל לשאוב בענין זה ישראל יינו של גוי, אביי אמר אסור, עד כאן.

ואם תאמר והא מוריק אורוקי. יש לומר כיון דלא נגעי צרורות נינהו, וכדאמרינן בבבא קמא (יח, ב) לענין נזקים, גבי סוס שצנף וחמור שנער כצרורות נינהו, וצרורות לא עבדי יין נסך. והרב בעל הערוך זצ"ל (ערך תה ג) פירש: נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפין ריחן של יין בפיהם ויודעין אם הוא טוב ואם החמיץ, וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל.

רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא:    פירוש: ואף על פי שמתכוין. ואם תאמר הא אמרינן בפסחים (כה, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר, ואמרינן נמי בריש מכילתין (יב, ב) לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס דקא מתהני מריחא. ויש לומר דהתם מיירי בקטרת וורד והדס דעבידי לריחא ודרך הנאתן מתהני מהן הילכך אסור, אבל יין אינו עשוי לריח הילכך ריחיה לאו מילתא היא. ואביי סבר דריחא דכולהו איסורי ככולהו איסורי, ואף על גב דהתם (פסחים שם) אמר ריחא לאו מילתא היא, היינו בדבר שאינו נאכל אבל בדבר הנאכל ריחו כטעמו וכאלו אכלו דמי. וסברתן של רבא ואביי הפוכות כאן והתם. ומיהו אפילו בדבר שאינו נאכל, אם מכוין פניו כנגד הריח כדי לקלוט ממנו הרבה הרי הוא חשוב לאביי כטעמו ואסור, והיינו מתניתין דחנויות המעוטרות בוורד והדס וכמו שאני כותב בסמוך.

אמר רבא מנא אמינא לה וכו', דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, [הפת] מותרת:    ואף על פי שיש שבח עצים בפת. דכיון דתרומה אינה אסורה בהנאה אלא באכילה, והנה אין טעם כמון אלא ריח כמון ושבח כמון מותר. ואם תאמר מאי קא מייתי מינה רבא דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינהא הוא דלא ליתסר דהא אין כאן טעם כמון,, אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור, דמכל מקום הא מתהני מאיסורי הנאה. פירש הרמב"ן נ"ר: דטעמיה דאביי דאסר משום דסבירא ליה דריחא כטעמא ממש היא, ואפילו בשאר איסורי אכילה דלאו אסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא, ואפילו לא מיכוין אסור. והכא דאסר בבת תיהא אפילו לא מכוין אסר, כדאמרינן (כריתות יט, ב) במתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה.

והא דאמרינן בפסחים (כה, ב) דבדלא מתכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, שאני התם שאינו מכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש, אבל כאן שמשים פניו כנגד קלוח של ריח כטעם ממש האסור הוא. ומשום הכי מייתי רבא סייעתיה מהא דתרומה, דאי ריחא כטעמא, בכמון של תרומה הוה לן למיסר וכתב הרי"ף ז"ל דהלכתא כרבא. דכל היכא דפליגי אביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם (קדושין נב, א). והכי נמי כתב בחולין פרק גיד הנשה (לב, א בדפי הרי"ף) דהא דאפליג רב ולוי בפסח שני פרק כיצד צולין (עו, ב) בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נלה, דרב אמר אסור דריחא מילתא היא, ולוי שרי ואפילו בשר נבלה שמן ובשר שחוטה כחוש, דריחא לאו מילתא היא, דפלוגתייהו שייכא בהא דרבא ואביי, ואתיא דלוי כרבא ורב כאביי,והלכתא כלוי דקאי כרבא, וכן פסק שם משמא דרבוואתא ז"ל. וכתב משמא דרבוותא אחריני זצ"ל דהלכתא כרב לחומרא, משום הא דגרסינן התם, תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, וההיא (ביעתא) [ביניתא] דאטויה בהדי בשר אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, דאלמא סבירא להו דריחא מילתא היא. וכתב הרי"ף ז"ל דהני לאו סייעתא נינהו לרב, ולאו כוותיה (מיכן) [שייכן], דאפילו לוי נמי מודה בכי הא, דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא, אי שרי ליה למיכלינהו בכותחא הוה ליה כמאן דשרית לצלות לכתחלה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה, ולוי לא שרי אלא בדיעבד, דהא לוי שצלאו קאמר.

ומיהו לדברי רבנו ז"ל לא מיחוור בהא, דהא רבא לכתחלה שרי בבת תיהא. ועוד, דהתם משמע דלוי ודאי בלכתחלה נמי קאמר, [מדמקשינן עליה ממתניתין דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ולא אמר התם לכתחלה הוא] שאין צולין אבל בדיעבד שפיר דמי, ועוד דגרסינן בירושלמי במסכת תרומות (פ"י ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסור, שמואל בשם לוי מותר, משמע מהכא דלכתחלה נמי שרי לוי.

ועוד ראה רבנו הגדול ז"ל מה שהביאו כנגדו ראיה מדתני רב כהנא, [ודחה] דכיון דשרי ליה למיכלא [בלא] כותחא הוה ליה דבר שיש לו מתירין, ואפילו באלף לא בטיל. וזה לא מטיבותיה דמר, שאם יש בריח כדי לאסור אפילו במשהו היאך התיר רבא בת תיהא בפני עצמו, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ריח בפני עצמו אין בו [ממש], משום תערובת [איך] אוסר (ממש) תערובתו. ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין דלא בטיל לא אמרו אלא במינו, אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורין בנותן טעם, וכדתנן בנדרים (נב, א) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים, אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא דאם בעי מיתשיל עליה (שם נט, א), ואפילו הכי צריך לתת טעם בתערובתו.

וכתב הרמב"ן נ"ר דודאי נראין דברי רבנו הגדול ז"ל בעיקר מה שפסק כלוי משום דקאי כרבא, והא דתני רב כהנא לא מסייעא כלל לרב, דבבשר בחלב גזרה בעלמא הוא שגזרו בו, מפני שמחמירין בו יותר משאר איסורין ולא בדילי אינשי מניה כשאר אסורין, לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר, וכיוצא בדבר גדרו בו שלא להעלותו עם הבשר על השולחן (חולין קג, ב), וכן בתרומה (שם קד, ב), לפי שקרוב הוא לטעום בה הואיל ונאכלת לכהן, וישראל בשל כהן אתי למטעי, מה שלא גזרו כך בשאר איסורי התורה וביין נסך.

והילכך בפת שאפאה עם צלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו טעם ריח בשר שלא לאוכלה בכותח. ולאו משום דריחא מילתא היא, דאם כן אפילו בפני עצמה תהא אסורה, וכדאמרן (פסחים ל, ב), אין שטין את התנור באליה, ואם שט כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עבירה, לפי שאדם אופה ממנו הרבה בפעם אחת לימים הרבה, ואם אתה מתירו לאוכלו בפני עצמו יבא לאוכלו בכותח. אבל כאן ודאי היינו טעמא לפי שאף בחלב אינה אסורה מן הדין, ולא רצו כאן לגזור גזירה לגזירה, אבל לכתחלה לאכלה עם חלב אסורה לכולי עלמא מפני הרגל עבירה,ואפילו לוי (ורב) ורבא דאית להו דריחא לאו מילתא היא מודו בה, ותדע שכן דלא אמרו תני רב חנניא לסיועי לרב.

דף סז עמוד א

כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה:    פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא שאינה נאכלת אלא שנפגם טעמא מפני זה. וראיה לדבר מקדרה שאינה בת יומא דקרי לה נותן טעם לפגם ובודאי אינה פוגמה לגמרי שלא יאכל התבשיל שנתבשל בה, ובקדרה בת יומא נמי אמרינן (ע"ב): אי אפשר דלא פגמה פורתא, דאלמא בפגם כל שהוא שרינן ליה.

ושמן (לו, א) ודבש (לט, ב) וקורט של חלתית (לט, א) שהתירו משום נותן טעם לפגם, בודאי אינם נפסלים מאכילת אדם אלא שנפגמין קצת. ואף על גב דנותן טעם לפגם מנבלה גמרינן ליה (בע"ב) ונבלה הראויה לגר שמה נבלה, התם היינו להתירה בפני עצמה, והילכך עד דמפגמה לגמרי מאכילה אסורה, אבל איסור תערובת שהולכין אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם אלא אדרבא פוגם הוא. והראב"ד ז"ל שפירש דדוקא קתני, לא נראו דבריו.

דף סז עמוד ב

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא:    פירוש בשידע שבשל בה גוי אותו היום, אבל אין ידוע אינו אסור מדאורייתא, דסתם כליהם אינם בני יומן אלא מדרבנן אסור לכתחלה, ואם בשל בהן מותר וכדאמרינן בשלהי פרקין (עה, ב) וכלן שבשל בהן עד שלא הגעיל וכו' תני חדא מותר, ואתיא כמאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר.

דף סח עמוד א

אמר ר' זירא שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ כמה עיסות אחרות:    ואף על פי כן התיר ר' שמעון, דמכל מקום פוגם הוא עכשיו לגבי עסה זו, והעסה חשובה יותר מן המחמצת, ונותן טעם לפגם קרינן ביה.

ואם תאמר לדברי ר"ש, אי נמי למאי דסבירא ליה לרב עמרם מעיקרא דכל מאן דסבירא ליה נותן טעם לפגם מותר אית ליה דר"ש דמתיר בזו, אם כן חומץ של גוים שנפל לתוך יין כשר אף על פי שיש בו כדי נתינת טעם יהא מותר, דהא נותן טעם לפגם הוא החומץ בתוך היין והיין חשוב מן החומץ, והוה ליה חומץ לגבי יין כשאור לגבי עיסה. יש לומר דחומץ ויין שני מינים נינהו וכל אחד ראוי בפני עצמו, ואיכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא שצריך לו למקפא, ואיכא דניחא ליה בחמרא ולא ניחא ליה בחלא, והילכך כשנותן טעם ביין לא קרינן ליה פוגם, דמה שפוגם ביין משביח בחומץ, אבל בשאור ועיסה אינו כן, דכל עצמו של שאור אינו צריך אלא לחמץ בו את העיסה והעיסה עיקר, אם כן כשמפסיד טעמא של עיסה פגם הוא ופוגם קרינן ליה, זו היתה סברת רב עמרם וזאת היא סברתו של רבי שמעון, אבל תנא קמא סבירא ליה דאפילו שאור נמי לגבי עיסה הוה ליה כחומץ לגבי יין, והואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות משביח לו בכך ואיכא דניחא ליה בהכי, הילכך אסור, כן נראה לי.

דף סח עמוד ב

ומי פליגי והא קתני נפל של תרומה תחלה וכו', אלמא במשביח ולבסוף פגם לא פליגי וכו':    תימא אם כן מעיקרא כשתרץ לו הכא נמי כר' זירא, אמאי לא אקשי ליה הכי והא קתני נפל של תרומה תחלה דברי הכל אסור, וצריך עיון.

אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקא סבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה וכו':    ואם תאמר והא בפלוגתא דרב ושמואל דאפליגו באיסורו של שמן בפרק אין מעמידין (לה, ב), משמע דסבירא ליה דרב לכאורה דנותן טעם לפגם מותר, מדקאמר רב התם דשמן דניאל גזר עליו, ואי אית ליה לרב דנותן טעם לפגם אסור, אתא דניאל וגזר אמאי דנאסר כבר מדאורייתא. יש לומר דדילמא ההוא טעמא דקאמר רב התם דדניאל גזר עליו, לא אצטריך אלא בשמן שנודע לנו שנתבשל בכלים חדשים, דמשום זליפתן של כלים אסורים ליכא, ואפילו הכי אסור משום גזרתו של דניאל, ומשום הכי מספקא ליה לרבא הכא טעמיה דרב מאי ניהו, כן נראה לי.

דף סט עמוד א

והלכתא אידי ואידי בשתין:    פירוש: בין בשכרא בין בחלא, דקסבר נותן טעם לשבח הוא, והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא אזלינן ביה בששים דמשביח הוא בהכי, אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר. וכן כתב בהלכות הרי"ף ז"ל: והלכתא אידי ואידי בשתין, דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ושכרא.

הא דאמרינן הכא וכן לכל איסורין שבתורה:    לאו למימרא שהולכין בכל איסורין בתר נתינת טעם, שהרי יש אוסרים במה שהן, אלא הכי קאמר, וכן לכל איסורין שהולכין בהם בנתינת טעם משערין בהן בששים, ולא בחמשים ולא כתבלין בקדרה, וכן עיקר.

מתני': נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר:    פירוש: שלא הודיעו שהוא מפליג, אף על פי שנתרחק ממנו הרבה ונתעלמו עיניו מהן מותר, דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג מרתת ואמר השתא אתי ליה. וכי קתני מותר אפילו בחביות פתוחות, דומיא שהיה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על הדולבקי דקתני שהוא מותר, ולגין שעל הדולבקי אינו סתום אלא פתוח כלגין שעל השולחן. וקתני נמי אם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולבקי אסור, חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות , אלמא רישא אפילו בפתוחות קאמר שהוא מותר.ועוד דקתני בתוספתא (פ"ח ה"ב), פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין, אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב [ומשמרן] מותר, מפני שחזקת המשתמר.

והא דקתני סיפא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום דמשמע דבסתומות מיירי, לאו למימרא דכולה מתניתין מיירי בסתומות, אלא הכי קאמר, ואם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דחביות סתומות אסורות, אם יש שיעור בהפלגתו כדי שישתום ויסתום ותגוב. ועוד דכל הני עובדי דשרינן בשמעתין משום חזקת משתמר בפתוחות ודאי מיירי, דאי בסתומות אפילו בחזקת שאינו משתמר היה מותר, כיון דקיימא לן (בע"ב) כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא.

וכתב הרמב"ן נ"ר דמיהו משמע שיש בהן פקק של עץ, אבל בפתוחות לגמרי לא, דכיון שהן על כתפו והוא יכול ליגע בהן להדיא חיישינן דילמא נגע, ואף על גב דמתניתין סתמא קתני, משום דלאו ארח ארעא להעביר חביות ממקום למקום פתוחות לגמרי בלא פקק.

והראב"ד ז"ל (ע"ב ד"ה והא) כתב דחביות פתוחות דשרינן בזמן שהם בחזקת משתמר דוקא בספינה וחנות שאין לו רשות ליגע בחביות עצמן, אבל במעביר חביות, סתומות דוקא אבל פתוחות אסורות, שהרי אפשר לפשוט ידיו לתוכה וליגע אם היא מלאה, והיינו דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (ס, א) גוי דרי כובא וישראל אזיל בהדיה, מליא אסור משום דילמא נגע, ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור, משום שמא הורידה מכתפו ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ותפס עליו הרמב"ן נ"ר ואמר דודאי נראין דברי הראב"ד ז"ל בטעם, אבל משמע לכאורה דכולה מתניתין בחדא גוונא מיתנייא,ורישא דנכרי שהיה מעביר, כסיפא דקתני שעל הדולבקי מותר. ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"ד) אמר ר' שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי ר' אבהו ואסר, אמרי בפתוחות הוה עובדא, ואמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות אלא אפילו חסרות דטרף ונגע בידיה וחזר, פירוש טרף ביין בכתפו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו, נראה מכאן דכל היכא דיכול ליגע ביין כשהוא על כתפו כיון שנתעלם מעיניו אסור, אבל להורידה מכתפו מרתת.

ואם תאמר ולהדין פירושא דמפרש דאפילו בפתוחות איירי מתניתין, כי לא הודיעו שהוא מפליג מאי הוי, והלא הגוי רואה דרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע. הא מסקינן בגמרא שלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם ויש שם דרך אחרת שיכול לבוא עליהם דרך עקלתון, והילכך מתיירא שמא בעוד שיסלק הפקק ונגע בו יבא עליו בעליו דרך עקלתון. ולפי הענין הזה נראה שאם היו שנים או שלשה פועלים שיוכל כל אחד מהם להסתכל בדרך אשר בו יכול לבוא אסור, שהרי חזרו כל הדרכים בדרך אחד ואין יכול לבוא עליהם עוד בדרך עקלתון שלא יראו אותו בבואו.

ואם הודיעו שהוא מפליג אסור:    פירש הראב"ד ז"ל ודוקא שהודיעו מקום הפלגתו, אבל אם לא הודיעו אף על פי שאמר לו לך ואני אבוא אחריך ונתעלמו עיניו ממנו מותר, משום דמרתת ואמר שמא לא ירחיק כדי שאוכל לשתום ולסתום ולנגוב, ואף על פי שלענין טהרות אמרינן שאם אמר להם לכו ואני אבוא וכו' כיון שנתעלמו עיניו טמאות, התם בחביות פתוחות או אוכלין מגולין דבהרף עין יכול ליגע בהן ואינו ניכר במגעו, אבל כאן דחביות סתומות [אינן] אסורות עד שיודיענו מקום הפלגתו. ודוקא נמי בשאמר להם אני אבוא אחריכם דסמכא דעתיה, אבל אם לא אמר להם כך, אם יש שם דרך אחרת קרובה יותר שיוכל לבוא בה קודם משיעור שתימה וסתימה ונגוב מותר, דמרתת דשמא יבוא עליהם דרך עקלתון, ואף על פי ששהה הרבה מותר, דמכל מקום מרתתי אינהו השתא אתי השתא אתי, ומימנעי ולא נגעי.

המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בפקונדרי:    כלומר שלא ידעו באי זו דרך הלך, ופירש הראב"ד ז"ל: דנראה דמשום הכי נקט הכא והלך בפקונדרייא, לומר שלא הודיעו שהוא נכנס למדינה למרחץ, שאם הודיעו כן אף על פי שלא הודיעו באי זו דרך יבא אסור, כיון שיש שיעור בכניסת העיר ורחיצת המרחץ כדי שישתום ויסתום ותגוב. אבל כשהלך בפקונדרייא שלא ידעו הם שהלך לרחוץ, אף על פי ששהה הרבה מותר, דמרתתי השתא אתי.

והא דקתני נמי בחנות יוצא ונכנס, לאו למימרא שאם שהה כדי שתימה אסור ואף על פי שלא הודיעו הפלגתו, אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך בעל הבית להניח חנותו לגוי ולהפליג, ויוצא ונכנס נמי דקתני, לאו למימרא שיצא ונכנס בתחלה ואחר כך יצא והפליג, אלא אפילו יצא והפליג פעם ראשונה מותר, כיון שדעת הגוי שהוא יוצא ונכנס, כלומר שלא הודיע שהוא מפליג.

גמרא: היכי דמי בחזקת משתמר וכו':    תימא מאי קא מיבעיא ליה, דהא מדקתני במתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג אסור, אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כשלא הודיעו שהוא מפליג. ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב במתניתין גבי הלך בפקנדריא משמע דאיהו ז"ל מפרש לה הכי, דהשתא מספקא לן הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג אם הוא הפך מחזקת משתמר ולומר דכל זמן שלא הודיעו הוי בחזקת משתמר, או דילמא הא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג קאי אחזקת משתמר, ולומר שאם הודיעו שהוא מפליג אף על גב דהניחו בחזקת משתמר אסור, וחזקת משתמר לאו היינו שלא הודיעו שהוא מפליג, אלא מילתא אחריתי היא, ומשום הכי מיבעיא בעי לה היכי דמי האי חזקת משתמר.

ומדברי הרמב"ן נ"ר נראה דמפרש: מידע ידעי דלא הודיעו שהוא מפליג חזקת משתמר קרינן ליה, [אלא] דאחביות פתוחות קא מיבעיא ליה טעמא מאי, אף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג אמאי מותרות, והלא הגוי רואה הדרך לפניו שאין שם בעלים ויכול הוא ליגע, ומסקנא בבא להם דרך עקלתון.

דף סט עמוד ב

אבל בקרון או בספינה מפליג ליה לספינתא ועביד מאי דבעי:    פירוש סלקא דעתך אמינא הואיל ואי בעי מפליג ועביד מאי דבעי, אף על גב דלא חזא ליה דאפליג נמי אימא ניחוש דילמא איפליג, קא משמע לן דלא חיישינן, וכן בחנות. אבל ודאי אי חזי ליה דאפליג בספינתו, אי נמי דאחיד דשא דחנותא, אי אית ליה לאשתמוטי בהכי אסור, ואי לא מותר. והכי תניא בתוספתא (פ"ח ה"ה) המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך אף על פי ששהה לזמן מרובה מותר, ואם הודיעו או שנעל עליו הפונדק אסור. המניח יינו בספינה ונכנס לכרך אף על פי ששהה לזמן מרובה מותר, אם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור.

וכתב הראב"ד ז"ל (ע, א ד"ה מאי) אין לנו לזוז משם דכל שלא נתפס עליו כגנב ונעל הגוי בפניו אסור בכל ענין, כיון שיש לו רשות בבית או ביין, ואפילו בבית שישראל דר בתוכה או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה,ואף על פי שלא הודיעו שהוא מפליג, ומעתה ההוא לישנא דתיגרא (ע, א) דשרייה רבא לחמרא דישראל אף על גב דאחדיה גוי לדשא, מפרשי ליה משום דאף על גב דהוו שתיין תרווייהו חמרא, מכי נפקו מביתא מיהא לא הוה ליה רשותא לגוי למהדר בביתא בלא רשותא דישראל ונתפס עליו כגנב הוא בכך ולית ליה לאשתמוטי. וההוא מעשה דביזעא (שם) אף על גב דהוה ישראל דר באותו הבית ולא הודיעו שהוא מפליג מיתוקם, דכיון דאשכח (דרך) [דשא] נעול בפניו, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור, כיון שיש לו שייכות בבית, דחמריה הוה יתיב בגויה.

אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הואיל ותנן סתמא כוותיה וכו':    והכי קיימא [לן] דלא חיישי לשיתומא. והני מילי היכא דלא חזינן, אבל היכא דחזינן כגון שהעביר את המגופה מפי החבית והכיר בה מלמטה מקום שיתום וסתימה אסור אפילו בהנאה, דהוה ליה ודאי מגעו, כן כתב הראב"ד ז"ל (במתניתין סד"ה רש"א).

דף ע עמוד א

ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי וכו':    פירוש והיה בחזקת משתמר, אשתכח גוי דהוה יתיב ביני דני, אמר רבא אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי, פירש רש"י ז"ל: אי [לית] ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי, דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע, והוה ליה כבולשת דאמרינן (עא, א) שאין פנאי לנסך ולא נגע. ואי (לית) [אית] ליה לאשתמוטי חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנותו דאף על גב דלא מיתפיס ביה כגנב שרי, משום דהתם לא עביד ולא מידי דמתחזי דמתכוין לנסוכי, אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון, דאי לא למה ליה דעאיל התם, אלא ודאי לנסוכי נתכוון, וכיון דלא מירתת על הכניסה אף על פי שנתפס כגנב בנגיעת היין אסור. ואקשינן עלה מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, דבשלמא אמר לו שמור אסור, דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ונגע ולא מירתת, אלא נכנס לפונדק שלא ברשות, וקא סלקא דעתין שאף על פי דלית ליה לאשתמוטי על הכניסה איירינן, ואפילו הכי אמרינן דאסור, משום דאמרינן אי לאו לנסוכי נעל למה ליה דנעל, ופריק לא, דאית ליה לאשתמוטי על אותה נעילה, וכאן נמי בדאית ליה לאשתמוטי על הכניסה דוקא הוא דאסור הא לאו הכי מותר.

ההוא עובדא דישראל וגוי דהוו שתו חמרא ושמע ישראל קל צלויי ואמר רבא חמרא שרי:    פירש הראב"ד ז"ל: דוקא בזמן שהגוי שותה יינו וישראל את יינו ולית ליה רשות לגוי למנגע בחמריה דישראל, וכיון שכן גוי מירתת ולא נגע, דבחזקת משתמר הוא דמימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי.

ואית דמפרשי לה אפילו בששותין שניהן מיינן של ישראל. ואי קשיא לך אם כן מאי שנא מהא דתנן (סט, א) היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי שעל השולחן אסור, דאף על גב דבחזקת משתמר הוא אסור דלא מירתת כיון דאתיהיב ליה רשותא למשתי מלגיני השולחן, והכא נמי מאי שנא. יש לומר דהכא בשלא הניח הלגין לפניו, אלא בשעת יציאתו נטלה והרחיקה מלפניו, והויא לה כלגין על הדולבקין שמותר, ורבותא קא משמע לן רבא, דמימר אמר גוי דאפילו לתפלה לא מעכב ולא שביק חמריה, ומעשה דספינה אשמעינן רבותא באיסור גיורא.

והני עובדי קשיא לן טובא, דכי מדכר ליה והדר אתי מאי הוי, דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי מירתת דלא נגע בחמרא לפי שעה דהא בלגין פתוח קא מיירי. ויש לומר דמיירי כגון שהישראל יכול לצאת ולבוא ואין הגוי רואהו עד שיהא עמו, דאיהו מסתפי דלא ידע אימתי מידכר ליה לחמריה, ודילמא השתא מידכר ליה ורהיט והדר וחזי ליה, ומימנע ולא נגע.

הא דאמרינן ההוא אריא דנהים ואשתכח גוי בי מעצרתי ושריא רבא משום דמימר אמר גוי כי היכי דטשינא אנא טשא הישראל אחרי וחזי לי:    פירשה הראב"ד ז"ל דמשום הכי אצטריך ליה לרבא למימר האי טעמא ואף על גב דלית ליה לגוי שייכות לא בבית ולא ביין, משום דקולו של אריה נשמע למרחוק ויש לו לגוי להשמט על ידי כך ולימא, אריה שאג מי לא ירא (עמוס ג, ח) ואחבא, ולפיכך אם לא שיש לנו להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו אבתריה הוה לן למיסר, דכיון דאית ליה לאשתמוטי על הכניסה נגע ולא מרתת.

דף ע עמוד ב

ובההוא עובדא דרביתא דנקיטא אופיה בידה ואמר רבא חמרא שרי:    כתב הראב"ד ז"ל דדוקא אופיה דחמרא [דאיכא] למימר דמיגבה דחביתא שקלתיה ולא נגעה בפומא דחביתא, אבל כל דבר ידוע שמפי החבית נטלתו אסור אף על גב דנתפסת עליו כגנב, דהא גנבי ממש כיון דפתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו הוה אסרינן ליה לחמרא.

הוה עובדא בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד:    פירוש כיון שנעל הדלת ולא הניח הבית פתוח לא נתן לה רשות ליכנס, והיא נתפסת בכניסת הבית כגנב. ואם תאמר אפילו מסר לה שמירת [הבית] למה יאסר דהא מעביר כדי יין ממקום [למקום] כשומר הוא, ואפילו הכי כשלא הודיעו שהוא מפליג תנן במתניתין (סט, א) שהוא מותר. יש לומר דשאני הכא דכיון שהאמינו והפקיד אצלו ואמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, דמימר אמר גוי כיון דמהימן לי לא אתי לעיוני, ואזיל ליה ולא מירתת ונגע, והילכך אפילו לא נמצא בצד היין אסור דהא יש לו שייכות בבית. אבל כשלא מסר לו אלא שמירת מפתח אינו נאמן אצלו, ונתפס הוא בכניסת הבית כגנב, ומימר אמר השתא אתי ושקיל מפתח מנאי, והילכך מירתת ולא נגע.

ומדברי רבותינו הצרפתים ז"ל נראה דמפרשי לה להא אפילו כשהודיעו שהוא מפליג, דכיון דלא מסר לו אלא שמירת מפתח, והבית הוא ידוע שהוא של ישראל, מרתת על הכניסה שמא יראו אחרים (ויגיעו) [ויגידו] לבעלים. וכן כתבו משמו של רבנו תם ז"ל שמכאן התיר הוא ז"ל ישראלים שהניחו יינם והלכו אל עיר אחרת ביום טוב ונתנו המפתח לשפחה. ומיהו לא מיחוור, דכיון דאין ישראלים דרין שם בעיר נמצא מניח יינו בעיר שכולה גויים בלא מפתח וחותם, ואין לו היתר אלא בפתח פתוח לרשות הרבים ועיר שישראלים דרין בה, אי נמי כשהוא דר באותה העיר, ואי נמי בעיר שרוכלים מחזרין (סא, א), אבל השתא שהודיעו שהוא מפליג וביום טוב שהכל יודעין שאין ישראלים מחזרין, ממאן מסתפי ומאן נטר.

כללא דנקטינן מהני שמעתתא ומשמעתתא דפרק רבי ישמעאל בספק מגע גוי, כל היכא דאין לו שייכות לא בבית ולא ביין, אף על פי שחביות פתוחות והוא נמצא עומד בצד היין בתוך פשוט ידים מותר, לפי שאין לו פנאי לנסך מפני שנתפס כגנב על הכניסה, והוא דלית ליה לאשתמוטי, דהיינו מתניתין דאין עליו מלוה (ס, ב), והיינו עובדא דכרכא דסוף פרק ר' ישמעאל (סא, ב).

ויש אומרים דהוא הדין בשוכר ביתו של גוי ומלאה יין של עצמו ואין הגוי דר באותה חצר, ואף על פי שאין הישראל דר שם, ואפילו נמצא הגוי עומד בצד היין, שגם בזה הוא נתפס כגנב, לפי שאחר ששכרו הרי הוא כמוכרו לו לזמן שכירותו.

מיהו הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה כללא) מחמיר ליה בזמן שנמצא הגוי עומד בצידו, דכיון שהבית שלו אינו נתפס עליו כגנב, לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר ואין השוכר מקפיד בכך. ואפילו בזמן שמכרו לו לחלוטין גם כן מחמיר בו הוא ז"ל היכא דנמצא עומד שם, ומטעם זה שאדם עשוי לעמוד על ממכרו לראות מה מכר ואין הלוקח מקפיד בכך.

יש לו שייכות ביין ולא בבית, אם נמצא עומד שם הרי אסור ואף על פי שהישראל דר באותה חצר, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נכרי שנמצא עומד בצד (הבית) [הבור] אם יש עליו מלוה [אסור], ואוקמוה בגמרא בשיש עליו מלוה על אותו היין, אבל אם לא נמצא עומד שם מותר.

יש לו שייכות בבית ולא ביין, כגון השוכר בית בחצרו של גוי והגוי דר באותה חצר ואין הישראל דר שם, וכגון המניח נכרי בחנותו והמניח יין בקרון, אף על פי שלא מצא הגוי עומד בצד היין אסור, כיון שיש לו רשות ליכנס ולעמוד אצל היין, אבל אם הניחו בחזקת משתמר, אי נמי בחותם בתוך חותם מותר. וכדברי המפרשים דברי ר' אליעזר בחותם אחד גם כאן מותר בחותם אחד. ובפירוש דברי ר' אליעזר כבר הארכנו בו בפרק אין מעמידין.

פעמים שאף על פי שאין לו שייכות ביין כיון שיש לו שייכות בבית שהוא אסור, ואפילו הניחו בחזקת משתמר, כלומר שלא הודיעו שהוא מפליג, כגון שאמר לו שמור הרי מסר לו שמירת הבית, וסמכא דעתיה דכיון דהימניה לא מיהדר עליה ואינו מתירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע, והיינו ברייתא דתניא (ע, א) או שאמר לו שמור אסור, והיינו עובדא דמסוביתא דאי לאו דאמר דלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד היה הכל נאסר. וכן היכא דהפליג בספינתו או שנעל הדלת בפניו אסור, והיינו ברייתא דתניא (שם) ונעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור. ודוקא בדאית ליה לאשתמוטי, אבל אי לית ליה לאשתמוטי מותר.

יש לו שייכות בבית וביין. כגון המטהר יינו של נכרי ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד שהוא של גוי, אף על פי שאין הגוי דר באותה חצר, אף על פי שמפתח וחותם בידו, אסור עד שיהא יושב ומשמר, והיינו ברייתא דתניא (סא, ב) [המטהר] יינו של גוי ברשותו, ישראל דר בחצר אחרת אסור אף על פי שמפתח וחותם בידו. ומיהו אם היה פתח האוצר פתוח לרשות הרבים וישראל וגויים דרים באותה העיר, אי נמי שהרוכלין מחזרין בה מותר, והיינו מתניתין דהמטהר יינו של נכרי (סא, א) ומה שנאמר עליה בגמרא (שם), ואם היה [חצר] שישראל וגוי דרין בה, בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר אפילו בלא מפתח וחותם, וכדאמר ליה ר' יוחנן לתנא (שם ע"ב) תני אף על פי שאין המפתח וחותם בידו.

ומיהו אומר הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דדוקא בזמן שהוא מונח בתוך הבית, אבל אם היה מונח בחצר אף עלפי שהיה בחזקת משתמר אסור, דומיא דהיה אוכל עמו על השולחן, דמה שעל השולחן אסור, כיון שיש לו רשות ביין ובכל החצר אסור. ואין הרמב"ן נ"ר מודה לו בדבר הזה, ואין הנדון דומה לראיה, דשאני מתניתין דהיה אוכל עמו שהיין קבוע לפניו והוא שותה ממנו, והלכך לא מירתת ובחזקת שהוא נוגע בו הוא, ועוד דנכנס ויוצא כשומר שאינו בא לקצין דאמי (סא, ב). וכן מוכח בריש פרקא קמא דחולין, דגרסינן התם גבי כותי, ויוצא ונכנס לא, והא תנן וכו', אלא מיהא אין השומר צריך שיהא יושב ומשמר אלא אף על פי שיהא יוצא ונכנס מותר, אלא אמר רבא הכי קתני, הכל שוחטין ואפילו כותי, במה דברים אמורים בישראל יוצא ונכנס וכו', אלמא משמע מהתם דאפילו בכותי דשחיט בהמה דידיה נכנס ויוצא מותר, ואף על גב דמצי דריש ושהי בכל שהוא, והכא נמי נכנס ויוצא בחצר שהוא דר בה מותר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש (סא, ב ד"ה תני) דישראל דר באותה חצר כשומר שאינו בא לקצין דמי, ומכל מקום יש להחמיר כדבר הראב"ד ז"ל. והני מילי במטהר יינו של גוי, אבל יין של ישראל אין חוששין, דהיינו עובדא דבזעא דדשא (ע, א)..

וכתב הראב"ד ז"ל (סא, ב ד"ה ההוא) דכל אסור שנאמר בזה אינו אלא בשתייה, אבל בהנאה מותר בכלן, ואינו אסור בהנאה אלא אם כן הפקידו אצל הגוי כדי לשומרו ואין עליו שום חותם, כדתנן (משנה, דמאי ג, ד) המפקיד אצל הנכרי פירותיו. אבל רש"י ז"ל כתב (ע, א ד"ה שרי) [כל שרי] דהכא שרי אפילו בשתייה דהא לא נגע קאמרינן, וכל אסיר דהכא אפילו בהנאה..

דף עא עמוד א

מתני': האומנין ישראל ששיגר להם גוי חבית של יין וכו':    יש מי שפירש שאומנין אלו עושין מלאכה אצל גוי ולא פסקו עמהם שכר, אלא שבסוף מלאכתם שיגר להם חבית של יין שוה י' דינרין, ומשום הכי הוא מותר שאין כאן שום צד איסור, שהרי הם לא אמרו לו למכרה. אבל משנכנסה ברשותם, כלומר שזכו בה, אסור, שהרי דמי יין נסך עומדין ונוטלין.

והראב"ד ז"ל פירש שהם עושין מלאכה אצל ישראל אחר, ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם תחתי, והלך הוא ושגר להם חבית יין בשכרם. ופירוש זה נראה עיקר, משום דאתי שפיר מאי דאמר עלה בגמרא רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך, כי דברי רב יהודה אמר רב דומין למשנתינו, אבל לפי הפירוש הראשון אין עסק לדברי רב במשנתינו זאת.

גמרא: אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והפס עלי מנת [המלך]:    פירש הראב"ד ז"ל שכל אחד נותן חומש פירותיו ויינו למלך, וזה אומר לגוי שיפייס את המלך ממנתו, ואמר רב שזה מותר, ואף על פי שגוי זה פורע את המלך ביין נסך וישראל זה חוזר ופורע את הגוי לא חשבי ליה כפורע דמי יין נסך, ומשום הכי פרכינן ליה מהא דתניא, לא יאמר אדם לגוי פול תחתי לאוצר, דכיון שהוא חייב לתת יין לאוצר המלך וגוי זה פורע המלך ממצות של ישראל, כי הדר פרע ליה ישראל לגוי דמי יין נסך קא פרע, ואסיקנא הא לא דמיא אלא להא אבל מותר לומר לו מלטני מן האוצר, כלומר (שלקחו) [שלחו] מעלי בכל ענין שתרצה, והילכך כשחוזר ופורע לו לבסוף לאו דמי היין פורע לו, והפס עלי מנת המלך להא דמיא, דהא לא אמר ליה לפרוע את המלך את חובו ביין אלא שיפייסנו בכל מה שיוכל.

ואיכא למידק דהכא משמע דאם אמר לו פול תחתי מיהא אסור, ואלו בריש פרקין (סג, ב) גבי אמר לפועליו ולחמריו צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין נסך, אסיק רב אשי דוקא כשנשא ונתן ביד היין לפועליו, ורב פפא אוקמה בשהקדים לו דינר, הא לאו הכי מותר ולא חיישינן לפריעת הדמים, ואף על גב דהתם כפול תחתי דמי, שהרי הוא חייב לתת להם יין דהא אמר להם (טלו) [צאו] ושתו, והחנוני והפועלים גוים, ואף על פי כן מותר אלא אם כן הקדים לו דינר כאוקימתא דרב (אשי) [פפא]. ותירץ הראב"ד ז"ל דהתם היינו טעמא משום דאין היין בעולם בשעת פרעון שכבר שתוהו, [ואינו] נתפס על המעות בשעת פרעון, אבל הכא הרי היין עומד באוצר המלך בשעה שהוא פורע לגוי, והלכך חאיל איסורא אמעות המיוחדים לפרעון תחתיו.

וקשיא לי לפירוש זה, דאם כן אדאוקמה רב פפא התם בשהקדים לו דינר ורב אשי בשנשא ונתן ביד, וקשיא להו צאו ואני פורע, ואני מחשב מיבעי ליה, צאו ושתו טלו ושתו מיבעי ליה, ואצטריכו לדחוקי ולומר תני טלו ושתו תני ואני מחשב, ולוקמה בשפרע לו קודם ששתוהו כהשתא ולא תיקשי להו ולא מידי.

והרמב"ן נ"ר תירץ דהכא נמי מיירי בשהקדים לו דינר ואמר לו פול תחתי לאוצר ומשום הכי אסור. והביא ראיה מן הירושלמי שכך שנו ברייתא זו בפרק [ו] של דמאי ירושלמי (סה"ח) תני לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים דינרים ושקול על ידי לאוצר, אבל אומר פרשני מן האוצר, אלמא משמע מגירסא זו ירושלמית דבשהקדים לו דינר מיירי. אי נמי יש לומר דהתם גבי פועלים אינו חייב לתת להם יין דוקא, שכן דרך בעל ליתן להם מעות כדי מזונות והם נוטלין, הילכך אין בלקיחתם יין על פיו שום איסור, אלא משום פריעת הדמים שהם נתפסין באיסור בשהקדים לו דינר לרב פפא או בשנשא ונתן ביד לרב אשי, דקני ליה לחמרא גופיה, אבל גבי מנת המלך שהוא חייב ליתן יין ממש, אף על פי שפעמים לוקח ממנו מעות, כשאומר לו פול תחתי משמע מה שאני חייב, וכי פרע גוי זה למלך יין נסך נמצא שזה פורע לו דמי יין נסך, אבל כשאמר לו מלטני מן האוצר לא אמר לו שיפרע למלך ביין אלא שימלטהו בכל מה שירצה, הילכך שרי.

ומקצת הגאונים זצ"ל יש שפירשו שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם זה סאה וזה סאתים, וכותב על פלוני כך ועל פלוני כך וכך דמים,וכתבו על ישראל זה סאה או סאתים, ואמר לו לגוי פול תחתי לאוצר, כלומר שיקבלנו הוא בשבילו, הילכך אסור דהוה ליה כמוכר יין נסך, שהרי מכיון שכתבו מבית המלך עליו הרי הוא כשלו שהוא צריך לקבלו על כרחו. אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר, לפי שזה הולך ולוקחו לעצמו מן המלך כדי שלא יכופו את ישראל זה ללוקחו ולכתוב על עצמו כלום, וזה יותר נכון.

אמר אמימר משיכה בגוי קונה:    אוקמוה בגמרא במסכת בכורות (יג, ב) להא דאמימר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל ולא משיכה, ומדישראל קונה במעות גוי קונה במשיכה, דהכי דרשינן לעמיתך (ויקרא כה, יד) במעות, הא לגוי במשיכה, ורב אשי דאמר משיכה בגוי אינה קונה אתיא כר"ל דאמר דמשיכה קונה בישראל, והילכך מדלעמיתך במשיכה הא לגוי במעות. והכי שמעינן ליה לריש לקיש דאמר בבכורות (שם ע"א) דמעות קונות בגוי, והכין אמר התם: גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו כדיניהם אף על פי שלא משך קנה, ולר' יוחנן ואמימר דאמרי במשיכה בגוי קונה דוקא משיכה אבל מעות לא, דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא.

ואם תאמר אם כן דאתיא הא דרב אשי דלא כרבי יוחנן, מאי קא מקשי ליה רבינו לרב אשי לקמן (ע"ב) מהא דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, לימא ליה אנא כריש לקיש סבירא לי דאמר משיכה בגוי אינה קונה. יש לומר דהכי קאמר, תא שמע מהא דאמר ר' חייא אמר ר' יוחנן, דקיימא לן הכי דהלכה פסוקה היא הא דר' חייא בר אבא.

ואי קשיא לך הא דאוקים אמימר להא דאמר להו [רב] לסבוותא אקדימו ושקולו זוזי מנייהו משום עכבת יין דאיכא אפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה מיקמי דליקני ליה גוי, אם כן כיון דקיימא לן דלאמימר דאמר משיכה בגוי קנה, משיכה דוקא קאמר ולא מעות, כי קא מקדים ושקיל זוזי מינייהו מאי הוי, דכיון דאיכא עכבת יין אפומא דמנא אשתכח דמיקמי דליקני ליה גוי לחמרא ומיקמי דליקנו זוזי הוה ליה יין נסך, וכי קא זכי בהו ישראל בהנהו זוזי בדמי יין נסך קא זכי. יש לומר דאף על גב דמעות אינם קונות, התם כיון דאקדים ליה גוי דמי לאו למיהוי פקדון גביה יהבינהו ניהליה, אלא דליקנו להו מהשתא ולאפוקינהו יהבינהו ניהליה, והילכך משעה דיהבינהו ניהליה קני להו ממש על מנת דליתן ליה לבסוף יין, וכי קא יהיב ליה השתא יין לאו דמי יין נסך שקל השתא, והילכך שרי. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) דאפילו בשהקדים לו דינר כי לא פסק דמיו אסורים, התם הא דאמרינן טעמא בהדיא, משום דכי לא פסק לא סמכא דעתייהו, וכפקדון נינהו גביה עד דיהיב ליה חמרא, אבל הכא דסמכא דעתייהו, למקני להו ממש יהבינהו ניהליה.

ומיהו יש מקשים לפירוש זה דאם איתא דלאמימר דאמר משיכה בגוי קונה דוקא משיכה קאמר ולא מעות, כיון דקמא קמא אינסיך ליה, נהי דזוזי לא מתסרי מהאי טעמא דאמרן, מכל מקום אסור לעשות כן דהא רוצה בקיומו הוא, שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימכור לו כל המדה שפסק עמו, כדקיימא לן (ב"ב פו, ב) כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ונראה לי דזו אינה קושיא, כיון דיהב מעות אדעתא דליקני להו ולאפוקינהו תו לא מצי למיהדר ביה במאי דמשך מיהא, דהא דאמרי רב ושמואל בכור בשלשים שיכול לחזור בו בסאה אחרונה, לא אמרו אלא בקניית משיכה לבד ובשלא נתן מעות, אבל בנתינת מעות לא, וכדאמרינן גבי עירבון דאפליגו ביה רב ור' יוחנן (ב"מ מח, ב), והלכתא כר' יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה, ומכל מקום אפילו רב מודה דכנגדו מיהא קונה ואף על פי שהכל מכר אחד, והתם אף על גב דלא איפליגי אלא לענין מי שפרע, היינו משום דמעות אינם קונות במטלטלין קניה גמורה, אבל היכא דמשך, כל כמה דמשך קנה קניה גמורה כנגד מעות שנתן אליבא דרב, וכנגד כולו אליבא דר' יוחנן, והכא לא שנא, כן נראה לי.

ולדידי קשיא לי מאי קא מייתי ראיה רב אשי מרב, ומאי קא מהדר אמימר לפירוקה לדרב אליבא דידיה, דהא משמע דרב אית ליה כריש לקיש מדאמר התם בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעו ליה לריש לקיש, ואין לומר שזו הלכה מקובלת בידם בפסק הלכה, דהא אוקימנא לה דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואנן כרבן שמעון בן גמליאל קיימא לן. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר שפירש דפלוגתא דאמימר דהכא לא מסיימא כמאן, דאמימר אמרה למילתיה לכולי עלמא, והכי קאמר אי מעות קונות דבר תורה לישראל דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה,ואי משיכה מפורשת מן התורה דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, וכמאן דאמר גזלו אסור, וכדאיתמר בבכורות (יג, ב) ורב אשי נמי לכולי עלמא אמרה למילתיה, דאפילו לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, הכי דרשינן דבין גוי בין ישראל במעות ולא במשיכה, וכל שכן לריש לקיש דאמר משיכה מפורשת מן התורה, דלדידיה דרשינן לעמיתך במשיכה אבל גוי בכסף.

ומיהו הא דאמר אמימר לגוי במשיכה לאו במשיכה דוקא קאמר, אלא אף במשיכה קאמר והוא הדין למעות, דלא סבירא לן השתא הא דאיתמר התם בבכורות מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, והילכך הא דדחינן אליבא דאמימר בהא דרב דמשיכה קונה סבירא ליה מעות נמי קונות נינהו, והילכך שרא להו בהקדמת המעות.

ואם תאמר אכתי רוצה בקיומו שאם נשפך חייב לו. יש לומר כיון שמכר לו חבית זו וקנאה הגוי בכסף, אם נשפך כלו אינו משלם לו כלום, והילכך אינו אסור, דהא אפילו במדידה עצמה היה יכול לומר לגוי מדוד לעצמך. ומיהו ודאי רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ מח, א) קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, מדאמר רב בלן דוקא, ומאי דקא מייתי רב אשי סייעתא הכא מדרב משום דשמעינה לאמימר דאמר משיכה בגוי קונה כדאמרן.

ומכל מקום קיימא לן דמשיכה בגוי קונה כדאמר ר' יוחנן הכא, וכיון דקיימא לן הכי, המוכר יינו לנכרי לא צריך לאקדומי ומשקל מניה דמי אלא כיון דמשכיה קנייה, יין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה, ואי נמי כאיל ורמי למנא דגוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, הא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דאפילו יין ביין בסתם יינם ימכר כל לגויים חוץ מדמי יין נסך שבו.

עוד כתב הרמב"ן נ"ר ותמהני על רבנו הגדול ז"ל שפסק כרב בספר המקח בשער י"א. ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר רבנו נ"ר דכיון דקיימא לן דמשיכה קונה לא צריך לאקדומי ומשקל דמי, ואי נמי איכא עכבת יין דהא קיימא לן כרשב"ג, דרשב"ג גופיה לא קאמר אלא בשנתערב ודיעבד, אבל לערובינהו לכתחלה ולזבוני חוץ מדמי יין נסך לא קאמר רשב"ג, והא דאקשינן הכא, כמאן דלא כרשב"ג, אמסקנא דמילתיה דרב מקשינן, דאיהו קאמר דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו ואסור, דמשמע אפילו דיעבד כמאן דלא כרשב"ג, אבל אנן ודאי אפילו כרשב"ג, אי איכא עכבת יין הכי אית לן למעבד דוקא, לאקדומי ולמשקל מנייהו דמי יין, הילכך לכתחלה משום חשש עכבת יין צריך לאקדומי ומשקל דמי כדאמר להו רב לסבוותא, דהא לאמימר דאוקי לדרב בדאיכא עכבת יין לאו דוקא בדאיכא קאמר, דרב ודאי לא הוה גבי סבוותא בשעת מדידה דלידע אי איכא עכבת יין או לא, אלא משום חששא דזימנין דאיכא עכבת יין קאמר, ומיהו (דודאי) [דברי] הגאון ז"ל שפסק בדיעבד דדמיו אסורין קשיא, כן נראה לי.

הא דאמר אמימר תדע דהני פרסאי משדרי פרדסני להדדי ולא הדרי בהו:    קשיא לי דודאי הא דפליגי אמימר ורב אשי במשיכה בגוי אי קניא או לא, מדינא דאורייתא פליגי, כדמפרש לעיל (ד"ה אמר אמימר) דפליגי בלעמיתך דכתב רחמנא אי דרשינן לעמיתך בכסף וגוי במשיכה, [או לעמיתך במשיכה] ולגוי בכסף, ואם כן מאי איכפת לן במאי דנהיגי אינהו אי הדרי בהו אי לא. ותו כי יהיבי זוזי נמי מי הדרי בהו, אם כן ליקנו נמי בכסף מהאי טעמא, דהא כי יהבי זוזי נמי לא הדרי בהו, ואמימר במשיכה דוקא קאמר כמו שפירשנו למעלה (שם).

ומיהו לפירוש הרמב"ן נ"ר (הו"ד לעיל ד"ה ולדידי) דפירש דאמימר אף במשיכה קאמר והוא הדין בכסף לא תיקשי לן הא. ומכל מקום אכתי תיקשי לן מאי קא מייתי ראיה ממאי דנהיגי אינהו אהדדי. ואפשר כי הפרסיים לא היו חוזרים בהם כי משדרי פרדסני, והיו חוזרין בהם כשנותנין המעות, וכל שאנו רואים אותם נוהגין כן ואפשר לנו לומר שהנהגתם מחמת הדין שנתנה להם התורה, יש לנו לומר שמחמת כך הם נוהגין כן, ואמר ליה רב אשי לא, דהנהגתם אינה ראיה על דין תורה דדילמא רמות רוחא הוא דנקיטא להו.

דף עא עמוד ב

אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי:    לקצת המפרשים שפירשו שם בפרק (הזהב) [המוכר את הספינה] (ב"ב פה, ב) דמשיכה בכליו של מוכר אינה קונה מפני שלא הזיזן ממקומן ומרשות בעלים, צריכין אנו לפרש כאן דישראל זה הקנה לו כליו כדי שיקנה יין בתוכו, ומשום הכי אמרינן אי דכאיל ורמי במנא דישראל הכי נמי שהיה קונה הגוי במשיכה, אבל לדעת שאר החכמים שפירשו דמשיכה בכליו של מוכר קנה לוקח, אין אנו צריכין להקנאתו של כלי, וזה הנכון ושמועתינו זו מסייעתן, דאם איתא דמשיכה בכליו של מוכר אינה קונה הגבהה נמי אינה קונה דאף בהגבהה לא זזו הפירות ממקומן, והילכך אף היא לא תיקני להם, ואם כן אדמהדר אמימר לתרוצי מילתא דרב אליביה ואוקמה בכליו של גוי ואיכא עכבת יין אפומא דמנא, לוקמה בדמשך בכליו ממש של ישראל דאף על גב דמשכיה או אפילו אגבהיה לא קניא עד דנגע ביה ומוריק ליה בכליו שלו, ומקמי דשקיל דמי הוה ליה יין נסך, הילכך מדלא אוקמה בהכי שמע מינה דבין בהגבהה בין במשיכה בכליו של מוכר קנה לוקח.

הכא במאי עסקינן דקא כאיל למנא דגוי:    פירוש ויש בו עכבת יין בקרקעיתו של כלי כדאוקימנא לה בסיפא, והילכך נאסר כלו בהנאה לדברי רב דלית ליה כרבן שמעון בן גמליאל, ומשום הכי בעינן נתינה תחלה שכבר קנאו במעותיו עד שלא נאסר. והוא הדין שהיה יכול להקשות כאן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל כמו שהקשה לבסוף, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה השתא. ואין לפרשה בשאין בכלי עכבת יין ומשום איסור של כלי עצמו, דכלי עצמו אינו אוסר יין הכנוס בתוכו בהנאה, כדתנן (כט, ב) נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בתוכם אסורין ואין איסורן איסור הנאה. עוד נראה, דהכא ליכא לאקשויי מידי, דכל דכאיל במנא דגוי משכשך ליה גוי מכי הוי במנא דידיה, והכין מוכחא שמעתא.

סוף סוף מכי מטי אוירא דמנא קניה:    פירוש משום הגבהה, דקא סלקא דעתך השתא דמנח בידיה דגוי, וכדמהדר ליה אי מנח בידיה דגוי הכי נמי, הכא במאי עסקינן דמנח אארעא. כתב הראב"ד ז"ל ואי קשיא לך הא דגרסינן במסכת גיטין (עט, ב) שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחצונה שלו וזרקו לה, אף על פי שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת, מאי טעמא דהא לא נח, ומקשינן הא נח מאי הוי, כליו של לוקח ברשות מוכר הוא, ומתרץ לה חצונה בקופה שאין לה שולים עסקינן, אלמא אויר כלי לא קני עד שינוח בו, ואיכא למימר דשאני גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה, ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן, אבל לענין קנייה מדמטא לאויר כליו קנה, וגט נמי מדמטא לאויר חצרה דמנטרא מגורשת.

ובכל מקום אויר רשות כרשות דמי, לבד משבת דפליגי רבי ורבנן (שבת ד, א_ב) בקלוטה כמו שהונחה דאפילו תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו לדעת רבן, והתם היינו טעמא דגמרינן לה ממשכן דהויא עקירה והנחה ממש, עד כאן.

הלוקח גרוטאות וכו' ואי סלקא דעתך משיכה בגוי קונה אמאי יחזיר וכו':    והשתא סלקא דעתין דמקשה דסיפא דקתני אם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח משום נתינת המעות הוא דקנו, ומשך דקתני לאו דוקא, אלא איידי דתני רישא משך תנא סיפא נמי משך ולאו דוקא. ובמסכת בכורות (יג, ב) מוחלפת השטה דהתם מייתי לה להא שמעתא לתיובתא דאידך גיסא ודייק מסיפא דמעות אינם קונות מדקתני משך.

וכתב הרמב"ן נ"ר דיש לומר דהכא והתם דעתיה דמקשה דליבעי משיכה ומעות לגוי ובחדא מנייהו גרידא לא [קנה], ופריך הכא למאן דאמר משיכה לחודה קניא, והתם פריך למאן דאית ליה מעות לחודייהו קנו, והאי מקשה לא דריש מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא, ולדעתיה סיפא דקתני אם משנתן מעות משך דוקא קתני משך דאיכא תרתי נתינת מעות ומשיכה.

המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא (נתן) [מדד] דמיו מותרין:    נראה שרש"י ז"ל מפרשה בשמדד הישראל, ולפירושו דמיו מותרין אפילו בדכאיל ורמי למנא דגוי, ואפילו עכבת יין בקרקעית כלי הגוי, לפי שהאויר כליו קונה לו כדאמרי לעיל, וכגון דקאי בידיה דגוי או בחצרו של גוי, ואפילו קאי (בכליו) [בחצרו] של ישראל וכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, דמיו מותרין, דהא קיימא לן כרשב"ג (עד, א) דיין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו.

אבל ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל נראה שפירשוה בשמדד הגוי לעצמו, ולדידהו דוקא בשמשך הגוי היין בעוד שהוא בכליו של ישראל, דאי לא משך בכליו של ישראל ודמי נמי לא יהיב, מכי מדדיה אינסיך ליה כוליה, דמוריק אורוקי בכוונה אוסר אפילו בהנאה כדברי הראב"ד ז"ל ומקצת חכמים ז"ל כמו שכתבנו למעלה בפרק ר' ישמעאל בעובדא דר' יוחנן בר ארזא ור' יוסי בר נהוראי, וכן כתב רש"י ז"ל (ס, א ד"ה חמרא) גבי גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור אפילו בהנאה, וכן מצאתי בתשובותיו. וכן כתב כאן ר"ח ז"ל דכיון דקודם המדידה משך דמיו מותרין.

ואף על גב דאי אפשר למדידה בלא הגבהה לא קנה, וכדאמרינן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב פד, ב), מדד ולא משך לא קנה, וטעמא דמילתא משום דמדידה זו אינה לדעת קניה אלא לצורך שניהם לידע כמה מדות יש בו. ומיהו פלוגתא היא התם דרב אמי ורב אשי גבי מדד ונתן לתוך קופתו, וכן כתב שם הראב"ד ז"ל. ולפי מקצת חכמים שכתבו דכחו של גוי אפילו בכוונה אינו אוסר בהנאה, אפילו כשמדד הגוי קודם משיכה דמיו מותרים בדיעבד, ולהדין סברא סיפא דקתני מדד עד שלא פסק דמיו אסורין, משום מגעו של גוי ממש קאמר, דסתמא דמילתא גוי מכי רמי יין במניא שקיל מניה ונגע ביה, ולפירושו של רש"י ז"ל שפירשה בשמדד הישראל ונותן לכליו של גוי הכי נמי מפרשינן לה לסיפא דברייתא כדפרישית.

דף עב עמוד א

ההוא גברא דאמר ליה [לחבריה] אי מזבנינא לה לדידך מזבנינא לה וכו':    אסיקנא דלא קנה, מדלא פסק דלא סמכא דעתיה, אבל פסק דסמכא דעתיה קנה קמא. וכתב רבנו האיי גאון בספר המקח (שער לז) כגון שקנו מן המוכר ואמר ליה הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למוכרה, והקרקע עומד ביד הלוקח, כי האי גוונא קני ואי לא לא קני, ואפילו בדפסק נמי אסקא רב יעקב מנהר פקוד דאי משכח לזבונה לאיניש אחרינא ביותר ממה שפסק עם הראשון דשני קנה ראשון לא קנה, דאמרינן האי זוזי אנסוה.

וזוזי אנסוה דקאמרינן הכא:    פירש הר"מ: דכי היכי דאי אנסוה לזבוני לאיניש אחרינא בעל כרחו לא קנה קמא, דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דמתיליד, האי נמי דאמר ליה להאי דמזבין ליה שקליה במאה לא אסיק אדעתיה דמצי לזבונה לאיניש אחרינא במאה ועשרים, דאי אסיק אדעתיה הכי לא הוה מזבין לה ניהליה במאה, אבל ודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבנינא לה לעולם בכמה דמזבנינא לה לדידך מזבנינא לה במאה קנה קמא, דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד.

וכתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן זוזי אנסוה אלא היכא דלא בעי ליה האיך למיתן ליה טפי, אבל היכא דבעי למיתן כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא, ואי מזבנינא לאחרינא בטפי ולא אמלוך בקמא, ובתר הכי שמע קמא ובעי למיתן ליה כי האיך מפיק ליה מניה, דהא כל כמה דלא אימליך בקמא לאו אנוס. וזה תימה, דהא מילתא פסיקתא קאמרינן קנה קמא ולא קנה קמא, ואם איתא דכל היכא דבעי לאוסופי קמא [כמה] דיהיב ביה תניינא קנה לה, לא הוה לן למימר לא קנה, דודאי קנה וביה בעי לאימלוכי, והכין הוה ליה למימר בדמים הללו לא קנה קמא. ועוד הקשה לו הרמב"ן נ"ר דכיון שממכרן הראשון אינו עומד מוכר הוא לכל מי שירצה בתוספת דמים.

והיכא דלא פסק לו דמים ידועים אלא שתלו שניהם פסק דמים בשומת אחרים קנה, דכל כמה (דאין המוכר) [דהמוכר] יכול להעלותן לו כמה שירצה, ואפילו יותר מכדי שווייה,לא סמכא דעתיה עד שיפסוק עמו דמים ידועים, אבל כשתולין דעתן בדעת אחרים והם ישומו אותה בשוויה סמכא דעתם והרי היא קנויה לו, וכדאמרינן כדשימי בי תלתא, כדאמרי בי תלתא, וכולה כדאיתא הכי.

נטל משפך וכו' אם יש בו עכבת יין:    יש גורסין עכבת בכ"ף, כלומר שיש גומא במשפך שמתעכב שם היין האסור ואוסר את השאר הנשפך עליו אחר כך. ויש שגורסין עקב בקו"ף, ופירוש לכלוך, וכן נראה מן הירושלמי (ה"י) דתמן אמרי כמה דתימר קרא "עקבה מדם" (הושע ו, ח), והיינו טופח על מנת להטפיח.

ואסור דקתני הכא יש מי שפירש אסור בהנאה, וכן פירש הראב"ד ז"ל, דאלו בשתיה אפילו ליכא בדפני הכלי מיין האסור כדי להטפיח, אלא שנשתמשו בו אחר שעמד שם יין אסור בלא הדחה, הרי זה אסור בשתיה, אלא ודאי כי קתני מתניתין אם יש בו עכבת יין אסור, [בהנאה] קאמר. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש לתמוה על הרי"ף ז"ל למה כתבה, דהא קיימא לן (עד, א) כרשב"ג בכל תערובת סתם יינן שמוכרו כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא נ"ר דיש לומר דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת הכל נאסר בהנאה, עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו, או יוליך פרוטה לים המלח. ואינו מחוור בעיני כלל מדאמרינן לעיל (עא, ב) הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דמנא, ואקשינן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואם איתא מאי קושיא דהתם הלא אמרינן חוץ מדמי יין נסך שבו, אלא לא שנא.

ולי נראה דסתם יין נסך דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, וראיה לדבר דהא בריש פרקין (סב, ב) גבי מתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו, אלמא סתם יין נסך דקתני בכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, דאי לא מאי קא מיבעיא ליה, ומאן פלג ליה דליבעי סתם יינן מאי, ויותר מזה אני כותב למטה גבי משנת יין נסך שנפל לבור (עג, א ד"ה ?), ומשום הכי כתבה רבנו זצ"ל בהלכותיו, דודאי יינן קאמר רב נחמן (עד, א) דיין ביין אסור, כן נראה לי, וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל דהכין סבירא ליה דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם יתברך (עג, א ד"ה ?).

ויש מפרשים דכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של אסור לפי שעה אם נתיבש הכלי אינו צריך הדחה, לפי שכבר יבשה לחלוחית היין שבפניו והיא כלה לגמרי מאליה, ומתניתין דקתני אם יש בו עכבת יין אסור ליאסר בשתיה קאמר. והראשון נראה לי עיקר דהא משפך נגוב בעינן.

אמר רב הונא הנצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור, לענין יין נסך הוי חבור, אמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך הא וכו':    כתב ר"ח ז"ל ואף על גב [דלא מסתייעא] רב הונא מהני מתניתין קיימא לן כוותיה, דליכא מאן דפליג עליה, דרב נחמן לא פליג עליה אלא אמר ליה מנא לך האי סברא, דילמא אית בידיה מתניתא ואגמרא ניהליה ולא חלק עליה, וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו, וכן כתב רש"י ז"ל בפרושיו (ע"ב ד"ה קטופי) ובתשובותיו (סי' קכט), וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירושיו.

ואף על גב דאמרינן בדתני ר' חייא (ע"ב) נצוק תיבעי לך, לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא, דמאי דאיבעיא להו לקמאי בתר פשטוה בתראי, ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה, מדאמר (ע"ב) להו להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגוים קטיפו קטופי. וליכא למימר דרב חסדא לכתחלה קאמר דצריכין להזהר כיון דאיבעיא ליה (לרב הונא) [לר' חייא] ולא איפשיטא ליה לא להיתר ולא לאיסור איהו נמי איסתפקא ליה ולכתחלה, הא ליכא למימר, כיון דלא אתפרש הכין בגמרא לא סמכינן אהאי שינוייא למישרי ניצוק בדיעבד.

והרב בעל המאור ז"ל (כח, א בדפי הרי"ף) כתב דדעתו נוטה להתירו בדיעבד, דהא קיימא לן (ע, ב) דטהרות עדיפי מיין נסך, ואמרינן דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, כל שכן שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור בו ולהתירו בדיעבד. ועוד דרב הונא ורב נחמן אפליגו בהא מילתא, מדאמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך, וכיון דאיפליגו בהא מילתא הוה ליה ספק ובדרבנן הלך אחר המיקל. ועוד דמאי דאיבעיא להו לדר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ומיהו אנן הא כתבינן דמהא ליכא ראיה לדחויה מימריה דרב הונא, דרב נחמן לא פליג עליה כלל.

אבל מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל סבירא להו דאפילו רב הונא לא פשיטא ליה דהוי חבור והביאו ראיה לדבר זה מדדייקינן בפרק ר' ישמעאל (נו, ב) גבי הא דאמר רב הונא התם לא שנו אלא [שלא] החזיר גרגותני לגת וכו', גרגותני גופה במאי מיתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור, ודחינן כדאמר ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו, הכא נמי שפחסתו בורו, ואם איתא דפשיטא ליה לרב הונא, הא אמר רב הונא ניצוק חבור, אלמא משמע דרב הונא לא פשיטא ליה, אלא דבעי למידק מרישא דמתניתין דהנצוק והקטפרס וכו' דלענין יין נסך ליהוי חבור, ורב נחמן דייק מסיפא דלא הוי חבור, וסלקא כספיקא, דממתניתין ליכא למשמע מינה, והיינו דלא אהדר ליה רב הונא לרב נחמן אנא סברא דנפשאי קאמינא.

ומיהו אין קושיא זו שהקשו רבותינו הצרפתים כדאי לדחות קבלתן של גאונים ז"ל, דדילמא הא דדייקינן התם שמעת מינה ניצוק חבור הכי קאמר, שמעת מינה מיהא דסבירא ליה לרב הונא דנצוק חבור ליין נסך, ואי הכי מאי קא משמע לן הא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר, אין לזוז מקבלתן של ראשונים ז"ל.

דף עב עמוד ב

הא דתרגם רב (אשי) [ששת] בגוי המערה, ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן:    כתב עלה רש"י ז"ל בפירושיו: דהלכתא היא דלא מצינו מי שחלק על רב ששת בהא, ואם שפך הגוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי. וכן דעת קצת גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל, וכן כתוב בספר המאור (כט, א בדפי הרי"ף): ומסתברא הכי משום דרב פפא בתרא הוא, נראה שבספרי רבנו בעל המאור ז"ל גריס תרגומא רב פפא. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דתרגם רב ששת היינו משום דסבירא ליה דניצוק איו חבור, ומשום קרקוש נמי לא מיתסר, כדאמרינן (ס, א) לגבי כובא חסירא דאין דרך ניסוך בכך, הילכך למאי דסבירא ליה בניצוק דאינו חבור שפיר קאמר דמאי דמשתייר בגויה שרי אפילו בשתיה, אבל אנן דקיימא לן דניצוק חבור, על כרחין כלו נאסר, דאף על גב דגוי לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי, מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור אפילו בהנאה. ושמא דעתו של רש"י ז"ל לומר דכחו של גוי קל הוא שהקלו בו חכמים לומר שאינו עושה ניצוק בשפיכתו.

ומיהו מה שכתב כאן הראב"ד ז"ל דמה שנשאר בפנים מדין ניצוק אסור אפילו בהנאה, צריך עיון, דאטו מי נגע ביין שבפנים, דיו לניצוק שיהא כמעורב, ותערובת יין ביין מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו כרבן שמעון בן גמליאל (עד, א), ועוד שהוא ז"ל נראה מתוך דבריו דסבירא ליה כעובדא דעד ברזא דרב פפא (נט, ב) דהלכתא הכין, ואם כן מברזא ולתחת היכי משתרי אפילו בהנאה, דכיון דאותו שעד ברזא שוכב עליו לא גרע מנצוק, ואפילו הכי מברזא ולתחת שרי בהנאה, אלא דקשיא לי הא דאמרינן לעיל (עא, ב) סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קניא, יין נסך לא הוי עד דמטה ארעיתא דמנא, שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא למאן דאמר נצוק חבור אסור אפילו בהנאה, דהא אמר להו רב ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו. ויש לומר דהכי קאמר ליה שמע מינה נצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, והכל מכלל השאלה.

וכן יש לי לומר גם בהא דאמרי ליה לרבא במעשה דבת גישתא שמע מינה ניצוק חבור, וההיא ודאי כיון דקאמר טעמא דכוליה אגישתא גריר, על כרחין אפילו בהנאה אסרו דהוה ליה כאלו נגע בכוליה, וכאלו נגע בשולי החבית דכוליה אסור בהנאה, וכמעשה דברזא דרב פפא דאמרינן עד ברזא אסור, כלומר אפילו בהנאה, ואפלו הכי אמר ליה לרבא שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא לכאורה נצוק חבור אפילו ליאסר בהנאה. לא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה שמע מינה ניצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, אבל קושטא דמילתא ודאי אפילו למאן דאמר ניצוק חבור מותר בהנאה, כן נראה לי. ויש מי שאומר דאפילו נגע גוי ממש בכוונה בקלוח היורד דאסור בהנאה ימכר כלו חוץ מדמי מגעו בלבד, דנצוק כתערובת חשבינן ליה ולא כגוף המגע. ומיהו מסתברא ודאי דאי נגע בקלוח היורד מן הברזא כל מה שהוא נגרר אחר הקלוח אסור אפילו בהנאה כמו שכתבתי ועיקר.

ונראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו (תמים דעים סי' טו) דדוקא בגוי המערה מכלי אל כלי שאינו הולך לאבוד הוא שנאסר הכל, אי נמי אם הולך לאבוד על ידי ישראל או על ידי גוי אחר ובא גוי זה ונגע בו, אף על פי שהיין הולך הוא לאבוד אסור, אבל אם גוי זה עצמו שופך לאבוד אינו נאסר, דהוי ליה כזורק מים לטיט (לג, א) ובטליה מחשיבותו ושויא מיא בעלמא.

ומכלל זה אתה שומע כי כל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר, אף על פי שהיין הולך ממנו לאבוד [בין] מאליו בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר (הולך ממנו לאבוד), ובא גוי ונגכע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי, מאי טעמא גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסיך ליה, וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דניזיל לאיבוד כמעשה דידכו, ודוק ותשכח במילי דשמעתא כולה דאיהו מילי תריצן וברירן למאן דמסגי באורחא כבישא ותריצא, עד כאן.

הא דאסר רבא בגישתא לכולי חמרא, ודייק עליה רב פפא ומכל מקום במאי בניצוק ואהדר ליה רבא שאני התם דכולה אגישתא ובת גישתא גריר:    נראה דלאו למימרא דסבירא ליה לרבא בניצוק דלא הוי חבור, אלא דאינהו הוו בעו מניה דרבא טעמא דמילתא מאי היא, ואי אתיא דוקא כמאן דאמר ניצוק חבור או אפילו כמאן דאמר דניצוק לא הוי חבור, ואהדר להו דלכולי עלמא אמרה למילתיה, משום דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, כן נראה לי.

דף עג עמוד א

איכא דאמרי הוא גופיה שתה בקנישקנין:    קנישקנין פירש רש"י ז"ל: שהוא כלי רחב, ושני קנים או ג' יוצאים מצדו ונמשכים למעלה, וכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי הגוי חוזר למטה, והני מילי דקדים ישראל ופסק. ותמיהא לי דמהכא משמע דאף על גב דקדים גוי ומצץ בפיו אי [אתא] ישראל בתריה ושתי מאידך פתחא לית לן בה, דהא לא קפדינן אלא אהפסק שתייה דליקדום ישראל ולפסוק, אבל אהקדמת שתיה לא קפדינן, ואם כן היאך אפשר דלא ליתסר מאי דאשתאר במנא משום ניצוק מיהא.

וכתב הראב"ד ז"ל פירוש הענין בפירושיו כאן, ובסוף דבריו אמר: ולבי מגמגם עליו, לפי שהענין כמו זר נחשב ורחוק מן הדמיון כמה כח התירו גדול, אבל מצאתי לו בתשובה פירוש מבואר וזה לשונו: חיי ראשי ירדתי למלאכת הקנישקין ועליתי ממנה ולא הכרתי בה התר שתיה בחבית [אלא] למאי דלא אתי בברזא, כי הקנישקין מוטה על צדו ויש בו קנים הרבה זה לצד זה או זה למעלה מזה שיכולים בני אדם הרבה לשתות ממנו בבת אחת, וישראל פותח פיו ושותה וגוי פותח פיו ושותה, ואף על גב דנצוק בעלמא אסור כי האי גוונא שרי, דטעמא דכי אסרינן נצוק משום חבור הני מילי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא, דאמרינן כל מאי דאתי בההוא פתחא בהדי האי קלוח הוי חבור וכמאן דמערב ביה דמי, אבל קנישקין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דגוי, דחמרא בההוא פתחא דקריב ליה בגויה נפיק, לא שביק האי פתחא ואזיל לפתחא אחריתי, הילכך לאו חבורין נינהו, ודוקא היכא דקדים ישראל ופסק, אבל אי קדים גוי ופסק אסור, מאי טעמא בהדי דפסק וסכר לפומיה קא מפיש בברזא דישראל וקא משכשך ליה, ולא שנא כי הוי ברזא דגוי תחתון או עליון כי קדים (א)ופסיק מיהא כוליה אסור, עד כאן.

מתני': יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו':    פירש רבנו תם בספר הישר (ס"ס תעא): דוקא ביין נסך ממש, דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לע"ז, אבל סתם יינם בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה. ויש לי ללמוד עליו דכל יין נסך ששנו במשנתינו ביין נסך ממש אמרו, מדאבעיא לן בריש פרקין (סב, ב) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, שכרו לסתם יינן מהו, ואם אין הדברים פשוטין דסתמא דמתניתין לא מיירי אלא בודאי יינן מאי איבעיא ליה בסתם יינן, דהא לעשות עמו ביין נסך סתמא קתני ומאי אפקיה לסתם יינן מכללא דמתניתין, משמע [דסבירא] ליה דלא איירי אלא ביין נסך ממש, ומשום הכי איבעיא להו אי איסורא דמתניתין ביין נסך גמור דוקא הוא, או דילמא הוא הדין לסתם יינן, כן נראה לי. ודקתני נמי (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אפילו בודאי יינן קא מיירו, אלא דאנן לא פסקינן כרשב"ג (שם) אלא בסתם יינן.

ומיהו יש מקשין עליו ממה ששנו בתוספתא (פ"ח סה"ב) דאגר דמים גוי שטעם במינקת ונפלה ממנה טפה שהיא אסורה, מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת בכל שהוא, אלמא סתם יינן נמי במינו במשהו, דמדקתני טפה של יין נסך משמע דהאי דינא ביין נסך דוקא הוא ולא בשאר איסורין, ושמע מינה דסתם יינן אוסר בכל שהו כיין נסך גמור.

ורבותינו הצרפתים ז"ל מתרצין: דתנא דאגר דמים כר' יהודה ודאי אתיא דאמר (חולין צח, ב): מין במינו לא בטיל. והא דקתני שטפה של יין נסך לאו למימר דלא אמרינן הכי בשאר איסורין, אלא שדרך התלמוד לדבר כן, דמשום שהיה מדבר בענין יין פירש ואמר שטפה של יין נסך אוסר ביין כדין כל שאר אסורין שאוסרין במשהו במינם.

יין נסך [אסור] ואוסר בכל שהוא, יין ביין וכו' יין במים בנותן טעם:    כתב הראב"ד ז"ל: דנראה דאינו אוסר בהנאה אלא אם כן נתערב בו כדי מזיגה שיהא היין מזוג מן המים כדרך שבני אדם שותין אותו, אבל אם נתערב בהם יין מעט, קרוב אני לומר שאף בשתיה מותר מפני שהוא נותן טעם לפגם, מכל מקום איני מסופק בכך שהוא מותר בהנאה, וכן פירשתי בפרק אין מעמידין (לט, א סד"ה ור' יוחנן), עד כאן.

גמרא: כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום, פירוש כלו, ראשון ראשון בטל:    והוא שלא נפל שם מן היין האסור בקלוח אחד כדי נותן טעם, דכיון שאין בו כדי נתינת טעם הרי זה בטל לתוך ההתר, וכשחוזר עוד ונפל בו קלוח אחר פחות מכדי נתינת טעם הרי זה גם כן בטל, וכן כל היום כלו, וכיון שהראשון אין בו כדי נתינת טעם לא די שזה שנפל בו פעם שנייה אינו מצטרף לראשון לאסור, אלא שהראשון [מצטרף] להתר לבטל אסור הנופל בו אחר כן, ובודאי אם היה ביין האסור שנפל לתוך ההתר בקלוח אחד כדי נתינת טעם הרי הוא כאלו נפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, ובזה לא אמר ר' יוחנן שיהא בטל אף על פי שנפל אסור לתוך היתר, אלא הכל אסור. וכן בכל שאר איסורין, כדתנן (ערלה פ"ב מי"ד) דשאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפל לתוך העסה, וכן שנינו במשנתינו (עד, א) יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה.

והא דאקשינן ממתניתין דתנן יין במים בנותן טעם, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתירא ופרקינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא, הוא הדין שהיה יכול לתרץ אפילו בשנפל חמרא דאיסורא למייא דהתירא וכשנפל שם בבת אחת כדי נותן טעם, אלא דניחא ליה טפי לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא, ורישא דמתניתין דקתני יין ביין במשהו על כרחין אית לן לאוקמה אליבא דר' יוחנן בשנפל התירא לגו איסורא, דאי איסורא לגו היתירא הוא, הא קתני אוסר בכל שהוא, אלמא לא נפל שם בבת אחת כדי לתת טעם בהיתר. וכן פירש הראב"ד ז"ל דהא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, דוקא במקטף קטופי, דאי לאו הכי כיון דנצוק חבור הוא החבית חבור לבור כאלו נתערב הכלי משעת הקלוח הראשון.

ולדברי הרב ז"ל משמע דכי אסרינן חמרא בנצוק לדברי ר' יוחנן, דוקא כשיש ביין האסור כדי נותן טעם בכל מה שיש מן היין בכלי ההיתר, שאם לא כן אפילו מה שיש מן היין האסור בכלי שמערה לתוכו יהא בטל לגבי יין ההיתר, כיון שאנו רואין את הניצוק כאלו נתערב לגמרי זה עם זה.

וזה נראה לי דחוק מאד ורחוק מן הדעת, ועוד דהא אוקים אמימר לעיל (עא, ב) הא דאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי, בדאיכא עכבת יין אפומא דמנא דקמא קמא אינסוך ליה, והיכי מנסך ליה כולי חמרא דאיכא במנא אטו עכבת יין נסך, והא נצוק מחברו ואיבטיל ליה עכבת יין נסך לגבי יין ההתר שבכלי, אלא אם נדחוק ונעמיד אותה כשאין בכל הכלי שמערה ממנו כדי לבטל טעם היין שבעכבת כלי הגוי, ואינו נראה לי.

ומיהו אין מדברי רב קושיא כל כך, דאפשר לרב דימי משמיה דר' יוחנן לית ליה הא דרב. ומכל מקום אין טעמו של הרב ז"ל נראה לי ברור, אף על פי שנראה לי דינו יפה שכל שהקלוח מחובר לחבית הכל נאסר ואינו ראוי ליבטל מחמת מיעוטו, שאם אתה אומר כן אף אנו נאמר שאין הולכין אלא אחר מקום מגע יין ליין שבבור, אבל הטעם לזה דכל שהוא מחובר הכל כאחד (ו)אינו ראוי ליבטל, כאלו נתערב בו הכל בבת אחת.

והרמב"ן נ"ר גם כן לא נראו לו דברי הראב"ד ז"ל בזה, וזה לשונו שכתב עליו: זה הפירוש אינו נכון לי, דהיכי אמרינן אבל חבית דנפיש עמודיה לא, כיון דמיקטף ליה מיניה וליכא בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל, אלא ודאי אף על פי דלא מקטף ליה אמר רב דימי בטל, לפי שאין אנו רואין את הנצוק אלא כמעורב בקלוח זה שיורד מעט מעט, עד כאן, ואין זה קשה בעיני כל כך, שכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אף על פי שאין בו כדי נתינת טעם, כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי היין שבבור.

תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו וכו', לא דקא נפיל התירא לגו איסורא:    פירוש: וכשלא נפל שם התירא בבת אחת כדי למעט יין של איסור, אלא מעט מעט נפל שם כל כך מתחלה ועד סוף, עד שהיה יין של אסור משהו לגבי יין של היתר שנפל שם, ואפילו הכי נאסר הכל משום דקמא קמא דהתירא אינסוך ואיבטיל ליה, כן פירש רש"י ז"ל.

והראב"ד ז"ל קשיא ליה, כיון דלר' יוחנן בשנפל יין דאיסורא ביין דהתירא אינו אוסר במשהו, ובהיתר שנפל לתוך אסור אמרינן שההתר בטל, ואף על פי שנפל עוד שם היתר יותר, אין ההיתר שנפל שם ראשונה ניעור, דכיון דנתבטל במיעוטו תחלה נתבטל לדעתיה דר' יוחנן, אם כן היכי קאמר ר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין [נסך] שבמינן במשהו, ומאי אולמיה דיין נסך, דאפילו בשאר איסורין דינא הכי. דאי נפל אסור לתוך היתר אפילו ביין נסך מותר, ואי נפל היתר מועט לתוך איסור, כיון דמדינא אמרינן ראשון ראשון בטל, אפילו שאר איסורין, בין שנפלו במינן בין שלא במינן, ונפל שם תחלה משהו של היתר וחזר ונפל שם משהו אחר, ראשון ראשון בטל, ואם כן מצינו אפלו שאר איסורין אוסרין במשהו בין במינן בין שלא במינן, ואין חלוק בין (בדינן) [בין מינן] לשאינן מינן בין יין נסך לשאר אסורין, וראיתי לרב ר' אברהם ז"ל שחלק בין מינם לשאינם מינן בדין זה, דמין במינו אף על פי שנפל לתוכו התר כל היום כלו אסור כמו שכתבתנו, אבל מין בשאינו מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי שיהא נותן טעם בכל ההתר מותר, ואף על פי שההתר נאסר תחלה.

והטעם לזה כי אין מין בשאינו מינו אוסר בנותן טעם אלא מפני הטעם שנותן בו, וכיון שנתבטל טעם האסור מכל מקום שוב אין כח בו לאסור, אבל מין במינו אינו נאסר מפני נותן טעם, שהרי אין טעמו ניכר בו כלל, אלא מפני מיעוטו נאסר, וכיון שנאסר חזר להיות כמוהו, ושוב אין לו היתר שהמיעוט נעשה רוב, אלו דברי הרב ז"ל. ואף על פי שעלה לנו תירוץ מדברי הרב ז"ל במין ושאינו מינו, מכל מקום קושייתנו במין במינו בשאר איסורין במקומה עומדת, מה הפרש יש לר' יוחנן בין טבל ויין נסך לשאר איסורין.

ומצאתי לרמב"ן נ"ר שפירש דהתירא לגו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל, דלא אשכחן בטול בהתר, לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך, וכיון דהתירא לגו איסורא לאו ראשון ראשון בטל, בשאר איסורין מותר שההיתר חוזר וניעור, וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחלה דבשוגג מותר, אלא חומר הוא ביין נסך שאף בהיתר מרובה שנפל לאסור מועט אוסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה, ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו, ועוד יש טעם אחר נכון שאני עתיד לכתוב למטה (בקטע הבא) כדעת הרמב"ם ז"ל.

ורב דימי אמר כולה מתניתין היתירא לגו איסורא:    וכיון דאית בה נותן טעם מתחלה ועד סוף לית דין ולית דיין דאסור, ולעולם היכא דנפל יין של אסור (לתוך יין של היתר או יין של איסור) בתוך מים של היתר או אפילו בתוך יין של היתר ראשון ראשון בטל.

ותמיהא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא דמתניתין (עב, א) דקתני נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור, ועכבת יין כל שהוא משמע, כמו שאמרו בירושלמי ( ה"י) מהו עכבת יין כההוא דמלכלך, כמא דאת אמר (הושע ו, ח) עקובה מדם, ובודאי אי אפשר לקלוח החבית המותר שהוא מודד על לכלוך היין האסור שלא יהא בו כדי לבטל טעמו אלו היה אותו לכלוך (יין) [מים] ונפל עליו קלוח זה של יין, וזה ודאי תיובתא לדברי ר' יוחנן, ועוד היה לו להקשות מברייתא דאגר דמים גוי שקדח במינקת, שפירשוה בתוספתא (פ"ח סה"ב) משום שטפת יין שנאסר בפיו של אגר דמים חוזרת ונופלת לתוך החבית, וטפה של יין נסך אוסרת. והתם איסורא לגו היתירא הוא, ואסור משהו, ואפילו הכי אוסרת כל החבית ואפילו בהנאה. ואף, על גב דההיא ברייתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג אתי, כדמפרשינן לעיל בפרק ר' ישמעאל (נח, א), מכל מקום מדרבנן נשמע לרשב"ג, דכי היכי דלרבנן אותה טפה אוסרת כל החבית אפילו בהנאה הכי נמי לרשב"ג אסורה כלה לשתיה, ודמי אותה טפה אסור, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותה טפה מיהת, אלמא משמע מיהא דלכ"ע אין הטפה אף על פי שהוא משהו בטלה, ואם כן למה לא הקשו מינה לרב דימי אמר ר' יוחנן, וכן לרב יצחק בר יוסף דאמר דמצלצול קטן מיהא ראשון ראשון בטל, וטפה אחת לא עדיפא מצלצול קטן.

ומיהו לפי סברת הרמב"ם לא תקשי, שהוא זצ"ל סובר (פט"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) שאם היתה טפה אחת של יין בבור ונפלה שם חבית גדולה אפילו בבת אחת אסור, דכיון דאסור במקומו עומד הוא חשיב טפי מנופל לתוך ההתר, וכענין ששנינו במקואות (משנה, מקואות ב, ח) רביעית שאובין בתחלה פוסלין את המקוה. ולפי הסברא הזאת לא קשיא להו לרב דימי ולר' יצחק בר יוסף ממניתין דעכבת יין, שהרי אסור במקומו עומד הוא ואינו בטל במינו לעולם, וזהו ששנינו יין אוסר בכל שהוא ביין. וברייתא נמי דאגר דמים לא מקשי מידי, דכיון שטפה שנוגעת בשפתיו מחוברת היא בקלוח היין הרי היא כאיסור במקומו שאינו בטל. אי נמי אפשר לומר דההיא דאגר דמים אתיא כר' יהודה דאמר (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל וכמו שכתבנו למעלה (סוד"ה מתניתין) משמן של רבותינו הצרפתים ז"ל. ולסברא זו גם כן איתרצא לה קושיין דלעיל (בקטע הקודם) דקשיא לן לר' יוחנן מאי איכא בין יין נסך במינו לשאר איסורין, דהשתא טובא איכא, דבשאר איסורין לא פלגינן בין איסור במקומו לאיסור נופל בהיתר דלעולם בטל בששים, מה שאין כן ביין נסך דבמקום אינו בטל לעולם.

כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא:    ופירש הראב"ד ז"ל: חבית דנפיש עמודיה כלומר שהוא דבר חשוב, אף על פי שאין בו כדי נותן טעם בכנגדו במים של היתר. דכיון שהאיסור דבר חשוב אין הפרש בין נפל היתר לתוך איסור בין איסור לתוך היתר דלעולם אסור. ודוקא יין ביין דאסורו במשהו, אבל יין במים דבנותן טעם לא מהני חשיבותיה, שאם אין בו כדי נותן טעם בשעת נפילה בטל הוא לגבי היתר.

וצלצול קטן כיון דלא נפיש עמודיה, [נפל אסור לתוך היתרא מותר אפילו כל היום כולו, דקמא קמא בטיל דבתר נפילה אזלינן. נפל היתרא לגו אסורא אם האסור דבר חשוב אסור בכל ענין כדאמרן. ואם אינו דבר חשוב], אם נפל היתר לתוך אסור בשפע שיהא בהיתר שנפל שם בבת אחת כדי לבטל את הטעם אלו היה האחד מהם מים הרי זה מותר.

ואם נפל איסור לתוך היתר כיון שאין בקלוחו כדי נתינת טעם ראשון ראשון בטל, ואפילו כל היום כלו, ואף על גב דלגבי חבית נמי ליכא נתינת טעם, שניא היא, דדבר חשוב לא בטיל משום חומרא דיין נסך מה שאין כן בשאר איסורין.

ואחרים פירשו: דאפילו בקלוח חבית לא אסרינן ליה בלא נתינת טעם דאם כן לא היינו מחלקין בין חבית לצלצול, אלא הכי קאמר, דוקא בצלצול קטן דלא נפיש עמודיה אמרינן אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, אף על פי שלבסוף יהיה האסור רבה על ההתר,, לפי שדבר שאינו חשוב בטל הוא בשעת נפילה, אבל חבית דנפיש עמודיה וקלוחו גדול, אם נפל בין הכל כדי שיתן טעם בכנגדו במים אינו בטל ראשון [ראשון], משום שקלוחו [גדול] רואין אותו כאלו הוא איסור בת אחת, אבל ודאי אם לא נפל שם בין הכל כדי נתינת טעם, אפילו בחבית שעמודו גדול לא אסר רב יצחק בר יוסף.

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן וכו':    נראה מתוך פירושו של רש"י ז"ל, דכל הני אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן, דמר אמר הכי ומר אמר הכי אמר ר' יוחנן, ומר אמר לאו הכי אמר אלא הכי אמר, ורב יצחק אסר מאי דשרא רב דימי, ורבין אסר מאי דשרא רב יצחק בר יוסף. וזה לשון רש"י ז"ל שכתב: ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. וכן כתב הראב"ד ז"ל: והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו וכו', ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות, ויין של איסור הנופל בו מעט הוא, דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמא דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אסר את כל הבור.

וכן עיקר, דליכא למימר דרבין לא פליג אדרב דימי ורבין טעמא אחרינא קאמר, דלא אתא לאשמועינן אלא דינא דסלק את מינו, וכגון שנפל יין נסך תחלה לבור רק ואח"כ נפל שם יין מזוג במים, והיינו תחלה דהא לא נאסר היין הכשר קודם נפילת המים, דלישנא דיין נסך שנפל לבור, מלא יין כשר משמע, דאם לאו כן הוה ליה למימר יין כשר מזוג שנפל לתוך יין נסך, דמה ענין בור לכאן כיון שהבור ריק, אלא ודאי כן נראה עיקר דרבין אתרווייהו פליג.

ומיהו מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דאיהו מפרש מילתיה דרבין דוקא בחבית דנפיש עמודיה, ומשום הכי בעי קיתון של מים אפילו לרבין, ורבין ור' יצחק לא פליגי כלל, אלא דרבין אשמעינן אנפא דהיתירא למאי דאסר רב יצחק בר יוסף, ולפיכך פסק הרב ז"ל (פט"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ח) כר' יצחק בר יוסף. ומיהו לישנא לא משמע הכין דהא רבין יין נסך שנפל לבור סתמא קאמר, לא שנא חבית ולא שנא צלצול. דאם איתא דדוקא חבית קאמר הוה ליה לפרושי למילתיה, רב דימי דאמר המערה יין נסך מחבית לבור, וכרב יצחק דפריש צלצול קטן אבל חבית לא, אלא ודאי לכאורה משמע מדלא פריש איהו מילתיה כדפירשו הני אמוראי אחריני, כל יין נסך קאמר, בין שנפל מצלצול בין שנפל מחבית לעולם אסור, אלא אם כן נפל שם קיתון של מים תחלה, כן נראה לי.

נמצא פסק של הלכה לדעת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל: דיין נסך אוסר בכל שהוא, דיין ביין דקתני במתניתין לא מפקינן ליה מפשטיה, דבין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור, ואפילו היה האיסור כל שהוא, בין הצלצול קטן בין החבית גדולה לעולם אסור, דלית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר יוסף אלא כרבין דאחמיר, דמתניתין דעכבת יין (עב, א) (ומתניתין) [ומתניתא] דאגר דמים (פ"ח סה"ב) לכאורה אתיאן דלא כדרב דימי ודלא כרב יצחק בר יוסף, הילכך לא קיימא לן כוותייהו אלא כרבין דאסור בכל ענין.

וקיימא לן כרבין בדינא דרואין. דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, בין ביין נסך בין בשאר איסורין האוסרין את מינם במשהו לרבנן, ואי נמי בכל האיסורין לר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) מין במינו לא בטיל.

ומיהו איכא מאן דאמר דדוקא בשנפל שם שאינו מינו תחלה כמאן דמתני לה להא דרב שמואל בר יהודה אדרבין, ומסתייעא הדין סברא ממה שאמר בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) גבי חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות, שכיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, ומפרש לה רבא התם במין ומינו ודבר אחר, דאלו נפלה בתוך הקדרה או שנער וכסה קודם שנבלעה טפה ממנה בתוך החתיכה שנפלה עליה לא אסרה את הכל, לפי שמצא שאינו מינו דהיינו קופה ורוטב, וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, דהא אית לן רואין כרבין אמר ר' יוחנן, אבל עכשיו שנפלה על גבי החתיכה ונתערבה עמה בפני עצמה, של היתר נעשית נבלה ואוסרת כלן מפני שהן מינה. ונתן טעם בחתיכה דקאמר לאו דוקא נותן טעם דהא רב מין במינו במשהו אית ליה (שם). והילכך צריך שירבה שאינו מינו על שתיהן, ואין של אסור בטלה בשיעור עצמה כיון שנתערבה במינה קודם שנמצאה שאינו מינה שיבטלנה, והכא נמי כיון שנתערב יין נסך ביין כשר, יין של היתר נעשה איסור ואפילו בתערובת משהו דיין נסך אוסר במשהו, והילכך אינו בטל בשאינו מינו שנפל שם לבסוף אלא אם כן נפל שם בשיעור שיבטלו שניהם, אבל אם נפל שם קיתון של מים תחלה שיש בו כדי לבטל טעמו של יין נסך, עם נפילתו מצא את המים שרבין עליו ומבטלין אותו.

ואם תאמר אם כן היכי אמרינן לקמן (ע"ב) בשתי כוסות שנתערבו אחד של חולין ואחד של תרומה רואין, דהא מכיון שנתערב מקצת של חולין בשל תרומה נעשה של חולין עצמו כשל תרומה. יש לומר דהתם היינו טעמא משום דלא אמרינן במערה ראשון [ראשון] בטל אלא הרי הוא כנופל בבת אחת, וכיון שיש במים שבשני הכוסות לבטל את התרומה לבד אמרינן רואין.

ואם תאמר עוד והלא שנינו במסכת [תמורה] פרק ראשון (יב, א) אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון, ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון, סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונאסר, חזר ונפל מן המדומע במקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון התרומה שבה. תרצו רבותינו הצרפתים ז"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדבר לח או באיסור בלוע בחתיכה, שכיון שהוא נבלע בגופה של חתיכה כחתיכה נבלה היא, אבל יבש ביבש בטל, לפי שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד, ולפיכך אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון.

ומיהו אכתי איכא לעיוני לפי תרוץ זה מחמץ שאינו חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון (שם) ואף על פי שהוא נבלל (ולא) כיין ביין, וכן המים שאובין שאינן פוסלין אלא לפי חשבון.

והרמב"ן נ"ר תירץ שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא במין ומינו, הואיל ואין ההיתר ראוי לעולם להצטרף עם המים האחר לבטל את האיסור, והלכך לגבי יין נסך דמין ומינו במשהו ואין ההיתר ראוי להצטרף עם המים שנופלין שם לבסוף אין אומרים רואין את מינו כמי שאינו. ומיהו אפילו הכי אם נפלו שם המים תחלה, בזה אמר ר' יוחנן רואין, דהא משעת נפילה מצא שאינו מינו שמבטל ואינו מניחו להצטרף עם מינו, אבל תרומה או טבל שנפלו לתוך החולין, כיון שהחולין בעצמן ראויין לבטל את התרומה אם היה בהן כשיעור הראוי לבטל, עכשיו נמי דאין בהן כדי לבטל ונאסרו, כשנפל מאותו המדומע לתוך חולין אחרים דין הוא שיהו חולין אלו אף מצטרף עם החולין שנתערבו בהתחלה ושניהם מבטלין את התרומה שבה, דסוף דינא כתחילת דינא, מה תחלת דינא אם היה בחולין שיעור לבטל היו מבטלין, אף לבסוף שנתערבו החולין ויש בהן שיעור לבטל מבטלין. ולפי זאת הסברא מה שדאמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה לא אמרו אלא לדעת ר' יהודה דאית ליה (חולין צח, ב) כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו, אי נמי לרבנן בטבל ויין נסך, אבל בשאר איסורין חתיכה זו כחתיכה של מחמץ שאינו אוסרת אלא לפי חשבון, והיא עצמה מצטרפת לבטל האיסור שבה. ונראה שזהו דעת הרי"ף ז"ל במסכת חולין דהשמיטה, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה.

ודברי רש"י ז"ל מטין כן כמאן דמתני לה אדרבין ובעי תחלה, שכן כתב גבי פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דלכולי עלמא היכא דנפלו המים לבסוף אסור כדאמרינן לעיל. וכן כתב הרב בעל המאור זצ"ל דחזקיה ור' יוחנן לא פליגי היכא דנפל יין של אסור לתוך יין של התר עד שלא נפלו המים, דלכולי עלמא מצא מין במינו וניעור ואסור אם אין ההיתר רבה על שניהם, וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שכתבנו.

ורבותינו הצרפתים ז"ל משמע דסבירא להו כמאן דמתני לה להא דרב שמואל אמתניתין, ולא בעי תחלה בדרבין אלא לבסוף רואין כמו כן, דרואין את ההיתר כאלו אינו אפילו בסוף, דתרתי לישני נינהו דספיקא דרבנן הוא, וכל תרי לישני בספיקא דרבנן הולכין אחר המיקל.

ואם תאמר אמאי לא אמרינן חתיכה עצמה נבלה ולבעי מים לבסוף כשיעור שיבטל את הכל. כתוב בספר התרומות (סי' נב) דיש לומר דמיירי שלא נפל מן היין נסך תחלה כדי נתינת טעם ביין ההיתר, ואף על פי שנאסר במשהו מכל מקום אין אומרים נעשה הכל נבלה להצריך ששים בכלי. והיינו נמי דאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין ק, א) כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, דאי לא נתנה טעם בחתיכה עצמה, נהי דחתיכה עצמה נאסרת לדברי ר' יהודה אבל לא החמירו בה כל כך שתהא כנבלה גמורה להצריך ששים לבטל כל החתיכה, אבל כשנתנה טעם בחתיכה אז חשבינן לכל החתיכה כנבלה וצריך ברוטב ששים כשיעור כל החתיכה. וכיון דאפילו למאן דאמר מין במינו לא בטיל מדאורייתא אמרינן הכי, כל שכן ביין נסך דאינו אוסר במשהו לר' יוחנן אלא מדרבנן, ומשום חומרא דיין נסך.

ואי קשיא לך אם כן מאן דבעי תחלה תקשי ליה האי, יש לומר דמאן דבעי תחלה חומר הוא שחהמיר ביין נסך יין ביין שההיתר נעשה בו איסור ומודה הוא בשאר איסורין. ואם תאמר עוד והא אמרינן חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם, כלומר לעולם אסור עד שיבטל טעם המים הכל מותר, ואמאי לימא קמא כי נפיל נעשה נבלה. יש לומר דמיירי בשנפל מן היין כשיעור בטול טעם לתוך המים בבת אחת, כך תרצו בספר התרומות (שם), ואין זה נראה לי נכון לפי שיטת השמועה. ולפי מה שכתבנו למעלה (ד"ה וא"ת א"כ) גבי שני כוסות שנתערבו אין אנו צריכין לכך, דאפילו נפל שם בקלוח אין אומרים בו קמא קמא איבטיל ליה, דהמערה בקלוח הרי הוא כשפיכה בבת אחת. אי נמי במים ביין וביין במים שהוא מין בשאינו מינו אין אומרים נעשה נבלה, אלא אומרים סוף דינא כתחלת דינא, ואפילו נפל שם היין בקטופין, לפי שנעשה כמדומע והמחמץ שאינו חוזר ומדמע אלא לפי חשבון.

ורבינו אפרים ז"ל תפש לו דרך אחרת, ופירש: דאפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות לא אמרו אלא בבשר בחלב דוקא, והטעם לפי שהבשר עצמו מותר [והחלב עצמו מותר] וכשנתערבו נאסרו, ואין אחד מהם נקרא היתר אלא איסור הבא משניהם, ואם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין שאינו לוקה עד שיאכל כזית מן האיסור הבלוע, דהא אין היתר מצטרף לאיסור. ולכך בשאר איסורין אם אותה חתיכה שנאסרה נפלה על אחר כן ברוטב דין הוא שלא יצטרך רק ס' לבטל האיסור הבלוע.

ומכל מקום החתיכה עצמה אסורה דשמא לא פלטה כל האיסור שבלעה, אבל הרוטב מיהא מותר אם יש בו ששים לבטל האיסור הבלוע. והביא ראיות רבות לסברא זו כתבם באר היטב בעל התרומות ז"ל באיסור והיתר שלו (שם). ולפי סברא זו עלו בידינו שמועתינו כהוגן בלי קושיא וכמאן דלא בעי תחלה לדברי רבין, ובפרק כל הבשר (חולין קח, ב ד"ה קסבר) הארכתי בזה יותר בסיעתא דשמיא.

ומה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר ראשון ראשון בטל:    כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביין ביין לא קיימא לן כוותיה, ומיהו ביין במים ומים ביין, וכן לכל איסור הנימוח כגון חלב ודם שנימוחו בקדרה שגוף האיסורא בטל בתוכו ואין צריך להעלותו משם וכן בכל כיוצא בהן, הלכתא כוותיה, שאם יפול האסור לתוך ההתר מעט מעט שאין בו נותן טעם בשעת נפילה, אף על פי שנופל אסור כל היום כלו מותר, דראשון ראשון בטל, וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור, ולא די לו שאינו מצטרף [עוד לאסור] אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכן, דתנן במסכת ערלה פרק שני (מ"ג) הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה. כיצד, סאה של ערלה או סאה כלאי הכרם שנפל למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה. פירוש: שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטל שם בתחלה ונעשית חולין גמורין, והוא שיש באותה סאה מאתים [כאותו] ועוד, ותנן נמי לעיל מינה (שם, מ"ב) התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. כיצד, סאה של תרומה שנפל למאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד ערלה, או שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה, זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה.

הנה נתברר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהם לאחר מכן, כל שכן שאין מצטרפין עוד לאיסור לאסור. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכי נתבטל אין צריך להעלותן משם כלל אלא נעשה הכל היתר גמור, אי נמי לתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם, אבל תרומה שנפלו בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים, והיא מדמעת במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה, (ותנן) [כדתנן] בתרומות (פ"ה מ"ח) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה, ורבי שמעון מתיר, (דדוקא) [ודוקא] כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא, מצטרפי בהדי תרומה אחרת לאסור.

וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו, כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו, כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסר כחלב גמור, אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדרה, ולא נחשב את הראשון כאלו נמוח כולו כבר קודם נפילת השני, שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר, משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה, וכן כל כיוצא בזה, אלו דברי הרב ז"ל.

אבל הרמב"ן נ"ר כתב: דאפילו בשאר אסורין נמי כן הדין כדין יין נסך, דאם נפל בהיתר מעט איסור ונתבטל מחמת מיעוטו, אם חזר ונפל שם עוד מעט, איסור זה מצטרף עם הראשון ונעורו וחוזרין ואוסרין דראשון ראשון בטל לאו דינא, דהא דחי לרב דימי דלא אמרה ר' יוחנן, וכיון דאידחייא ליה אידחייא ליה לגמרי וליתא כלל.

וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפילו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא, משום דמכל מקום הא חשיב כיון דנפל שם כשיעור שיש בו כדי לתת טעם בכנגדו בשלא במינו, ואין צריך לומר באיסור המקלח בלא הפסק שלא נאמר אאשון ראשון בטל, דכל שמקלח ויורד בלא הפסק בין מחבית גדולה בין מצלצול קטן כנופל בבת אחת דמי. והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתניתין דקתני יין במים בנותן טעם, דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין, אבל לדידן ניחא, ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אמרינן ראשון ראשון בטל, לימא ליה רב דימי ולטעמיך מתניתין מי ניחא והא ראשון ראשון בטל דינא הוא, ומתניתין דמסכת ערלה היא, אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל, אלא איסור חוזר ונעור ומצטרף לאסור.

ועוד ראיה אחרת מדפרכינן לחזקיה (להלן ע"ב) ממתניתין דשאור וחולין, ואמרינן והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק האיסור דאלמא לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר, לימא טעמיה דחזקיה משום שכיון שבטלו המים ליין נסך אף על פי שנפל שם עכשיו יין של היתר אינו חוזר וניעור ככל איסורין, ושאני שאור של תרומה מפני שצריך להרים, דעל כרחין בתרומה לישראל קא מיירי, אלא ודאי משמע דאין חלוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה, שבכלן לר' אליעזר אם לא קדם וסלק את האיסור אסור, דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, ומדר' אליעזר בשלא קדם וסילק את הראשון נשמע לרבנן, דהא ר' אליעזר דאסר משום דסבר זה וזה גורם אסור, ורבנן דשרו משום דסבירא להו זה וזה גורם מותר, מכלל דאם נפל שם אסור אחר אפילו רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל.

ואם תאמר מתניתין דערלה, שאני התם משום ששיעורם במאתים, ואף על פי שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור בנותן טעם, והלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל, דכיון דנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא ניתוסף כל כך שיתן טעם, דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון, אבל ודאי אף בערלה ובתרומה אם נוסף איסור עד שיתן [טעם] שזהו אחד בששים בין בשל ראשון ושל שני אסור,דאסור ראשון חוזר וניעור בנתינת טעם, ומתניתן דקתני יין במים בנותן טעם כפשטה מתוקמה לדידן דלית לן כרב דימי, כלומר באיסורא לגו היתירא, ואף על פי שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון לא בטיל.

עוד הביא ראיה מתלמוד ארץ ישראל דגרסינן התם (ערלה פ"ב ה"ג): גריסין תרומה שנתבשלו עם עדשים חולין ואין בהם נותן טעם ריבה עליהן גריסין חולין מין מעורר מינו לאסור, בתמיהא, לא תהא גדולה מיין [נסך], כמא דתימר ביין נסך את רואה את ההיתר כמי שאינו, ואותו האסור אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר, הדא אמרה ריבה עליהן גריסין תרומה אסור. וזו ראיה גדולה למה שאמרנו דלא אמרינן ראשון ראשון בטל, שהרי גריסין בעדשין מין בשאינו מינו הוא, ותרומה מין בשאינו מינו בטל לגמרי בששים ואינם צריכין לעלות, ואף על פי כן כשריבה עליהם עד כדי נותן טעם חזר האסור וניעור.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין פז, ב) אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שאנו אלא שנפל מים לתוך דם, אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואף על פי שיש בו מראית דם, והא מראית דם התם כנותן טעם דהכא ואפילו הכי בטל ראשון ראשון. יש לומר דהתם לענין קדשים בטיל, אבל לענין אסורין לא בטיל, וכדאמרינן התם עלה דההיא ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות, הלכך לענין אסורין נמי אינו כן,דגבי קדשים הוי טעמא משום דכיון (שנראה) [שנדחה] אינו חוזר ונראה, אבל לגבי מצות ואסורין כיון שיש בו נותצן טעם חוזר וניעור..

איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באסור אסור בהתר מותר:    פירש רש"י והר"ז ז"ל דלכולי עלמא היכא דנפל יין האיסור בתוך יין ההתר עד שלא נפלו שם המים לעולם אסור, אלא אם כן נפלו שם מים בשיעור שביטלו את הכל, בין יין של אסור בין יין של התר, אבל אם לא נפלו שם מים בסוף אלא כדי לבטל יין של אסור אינו בטל, דכולהו סבירא להו כמאן דבעי תחלהף דאחר שנאסור במינו הרי הוא אסור לגמרי, ומצטרף עמו לעמוד כנגד המים הבאים לבטל. אלא כי פליגי, כגון שנפלו המים תחלה לתוך יין ההתר ואחר כך נפל לתוכו יין נסך, דחזקיה סבר כיון שהגדילו באסור וקודם שנתבטל יין נסך זה כבר מצא בתוך הבור היין המותר, מצא מין את מינו ונצטרפו ואין המים מבטלין אותו, אבל הגדילו בהתר, כגון שנפל המים לתוך יין נסך ונתבטל ואחר כך נפל שם יין של היתר, מותר, דמכיון שנתבטל היין נסך בתוך המים שוב איסור שנבטל אינו מתעורר לאסור יין כשר שנפל שם אחר כך, ור' יוחנן סבר אפילו הגדילו באסור מותר, דרואין את מינו כאלו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.

אבל הראב"ד ז"ל פירש דחזקיה דאמר הגדילו בהתר מותר, כל שכן שהיה מתיר אם נפלו המים באחרונה שגדול כחם, ואין כח לחצי שיעור האסור להיות נעור מתערובתו ולאסור אותם. ונראה לי שיותר נראה לכאורה כדברי הראב"ד ז"ל. חדא, דהא בעינן לאוקומי פלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן כפלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים דשאור של חולין ושל תרומה וחזקיה כר' אליעזר, וטעמיה דר' אליעזר משום דאחר אחרון אני בא הוא, וכיון שכן אף לחזקיה אם ההתר נפל באחרונה התירו. ועוד דלדברי הראב"ד ז"ל אתי שפיר לישנא דיין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים, דההוא לישנא משמע ודאי שנפל לבור שיש בו יין כשר ואחר כך נפל שם קיתון של מים ולא שנפל לבור רק, ואם כן הגדילו בהתר דקאמא חזקיה נמי מצי לאוקומי שנפל יין נסך לתוך יין כשר, וכגון שנפל שם קיתון של מים לבסוף, וכיון דהגדיל בהתר מים מותר, דאחר אחרון אני בא, אבל לדברי רש"י ז"ל והר"ז הלוי ז"ל קשיא לישנא דיין נסך שנפל לבור, דהא הגדילו בהתר דקאמר חזקיה על כרחין אין לן לאוקמה בשנפל לבור רק שאין בו יין ואחר כך נפל לתוכו קיתון של (יין) [מים], דעל כרחין מלישנא דקאמר ונפל לתוכו מים משמע שלאחר שנפל יין נסך לבור נפל שם קיתון של מים, אם כן על כרחין כשנפל יין נסך לבור רק נפל, ולישנא דנפל לבור לא משמע הכי, אלא אם כן תדחוק דהכי קאמר, יין נסך שנפל לבור יין היתר ונפל שם קיתון של מים כבר, כלומר שם בתוך היין נסך, וזה דחוק מאד, כן נראה לי.

כתב הר"ז הלוי ז"ל והלכתא כר' יוחנן, דסוגיין בעלמא כוותיה דקיימא לן כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מים ומבטלו, והרי"ף ז"ל לא כתב מכל דברי השמועה הזו כלום.

דף עג עמוד ב

שתי כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההתר כאלו אינו והשאר מבטלו המים:    יש מי שפירש שתי כוסות אלו מוזגין כדי מזיגה על חד תלתא מייא, וכגון שיש בשל תרומה לוג אחד תרומה ושלשת לוגין מים, ובשל חולין י"ט לוגין יין וכנגדן יש במזיגתו חמשים ושבעה לוגין מים, נמצא כשערב שתי הכוסות שיש שם לוג אחד של תרומה וששים לוגין מים, ולפיכך רואין את החולין שהוא מינו כאלו [אינו], ושל תרומה ששים לוגין מים רבים עליו ומבטלין אותו, דתרומה מין בשאינו מינו בטלה בששים לגמרי כשאר איסורין, כמו שכתבת למעלה (עג, א סוד"ה אבל הרמב"ן נ"ר).

והראב"ד ז"ל פירש שהן מזוגין יותר ממזיגתן, וכגון שיש בשל תרומה לוג תרומה וכנגדול חמשים לוג מים, ובשל חולין (חצי) לוג יין וחמשים לוג מים, שנמצא בין שניהם מאה לוגין מים שיש בשתי הכוסות, שאינו מינו רבין על לוג של תרומה ומבטלין אותו, אלו דברי הרב ז"ל. ופירש כן הוא ז"ל משום דסבירא ליה דתרומה אינה מבטלה בשאינה מינה בפחות ממאה, והביא ראיה מאותה ששנינו במסכת עליה (פ"ב מ"ז) ומייתינן לה בשחיטת חולין (חולין צט, א), להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד, גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהם להעלות באחד ומה אסור, אין בה ם בנותן טעם [בין] יש (בו) [בהם] (להעלות באחד ומאה ובין שאין בהם) להעלות באחד מותר.

ולא מחוור, דהתם בשחיטת חולין פרק גיד הנשה משמע בהדיא דתרומה בשאינה מינה בטלה בששים כשאר האיסורין, דהתם (שם צח, א) איפליגו ר' חייא בר אבא ור' שמואל בר יצחק בשאר איסורין משמיה דר' יהושע בן לוי, חד אמר בששים וחד אמר במאה, ואמרינן התם (שם צט, א) יתיב רב דימי ואמר לה להא שמעתא כלומר דרב שמואל בר יצחק דאמר במאה, וא"ל אביי וכל איסורין שבתורה במאה, והא תנן למה אמרו כל המתבל והמחמץ והמדמע וכו', אין בהם בנותן טעם בין שיש בהם להעלות באחד ומאה [בין אין בהם להעלות באחד ומאה] מותר, אין בהם להעלות באחד ומאה אלא בכמה, מאי לאו בששים, לא במאה, אלמא שמעינן בהדיא דתרומה בשאינו מינו כשאר האסורין, ומאן דאית ליה בשאר האסורין בששים בתרומה נמי בששים, ומאן דאית ליה בתרומה נמי במאה, משום דסבירא ליה בשאר האסורין במאה נמי הוא דקאמא כן נראה לי.

ומיהו בפירוש שמעתין פירש רבנו יצחק ז"לבכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה דהוה ליה יין של תרומה בטל בששה חלק מים, דאף על גב דשאר איסורין אינן בטלים אלא בששים, יין שאני שנתפסד ונפגם הוא בששה חלקי מים, ונותן טעם לפגם מותר בין בתרומה בין בשאר האסורין. ולפי פירושו הא דתנן במתניתין (עג, א) יין במים, בנותן טעם לשבח קאמא, כלומר שיהא טעם יין, ובששה חלקי מים אין טעמו לשבח ואין טעם יין אלא קיוהא בעלמא. וכדאמרינן התם (ב"ב צז, א) מי סברת חמרא הוא קיומא בעלמא הוא.

מתני': זה הכלל מין במינו (כל שהוא) [במשהו] שלא במינו בנותן טעם:    פירוש: ולר' יוחנן ור"ל דאמרי דכל איסורים שבתורה אפילו במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, כללא דמתניתין לאיתויי טבל ואסורי ע"ז, דשאר אסורי ע"ז לר' יוחנן נמי אוסרין במה שהם כיין נסך, ובכלל יין נסך, דהא אמרינן טעמא בגמרא אליבא דר' יוחנן ור"ל דיין נסך משום חומרא דע"ז.

ואם תאמר לרב ושמואל דאמרי דכל איסורין שבתורה במינן במשהו וזה הכלל דמתניתין לאתויי שאר אסורין, מאי שנא הנך דקא פריט בסיפא (עד, א) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, כל התורה כלה הכי הוא, דמתניתין ודאי במינן קא מיירי, דהא מוקמינן לה בגמרא בדבר שבמנין, ודבר שבמנין אינו מתערב לעולם בשאינו מינו אלא אם כן נימוח לתוכו, ואם נימוח אינו קרוי דבר שבמנין. יש לומר דסיפא מיירי באסורי הנאה ולאסור את תערובתן בהנאה דומיא דיין נסך, והוא שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל אי לא הוי דבר שבמנין נהי דאסר את תערובתו באכילה כשאר כל שאר אסורין לרב ושמואל דאית להו כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, אבל לאסור בהנאה אינו אוסר אלא אם הוא דבר שבמנין, כך תירץ הראב"ד ז"ל.

גמרא: ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו וכו':    ובענין לקמן בשלמא יין נסך משום חומרא דע"ז, אלא טבל מאי טעמא, ומהדרינן כהתירו כך איסורו. ואם תאמר תיפוק ליה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, וכדתניא בנדרים (נח, א) כל דבר שיש [לו] מתירין כגון הטבל [וכו'] לא נתנו בו חכמים שיעור, ותניא בתוספתא דתרומת מעשר (תרומות פ"ה הי"ח), טבל שנתערב בחולין הרי זה אוסר בכל שהוא, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. ועוד תניא בתוספתא (שם) ר"ש אומר כל שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור.

תירץ רבנו תם ז"ל (סי' תש) דהכא מיירי בשאין לזה מתירין כגון שאין לו טבלין ממקום אחר שיפריש עליו, כי ההיא דמרינן בפרק הזהב (ב"מ נג, א) מעשר שני בטל ברוב, באיזה מעשר אמר במעשר שאין בו שוה פרוטה, ואקשי ולחלליה על מעות הראשונות, [ומפרק] דלא פריק ולא הוי דבר שיש לו מתירין, הכא נמי בדלית ליה טבל להפריש עליו ממקום אחר לא הוי דבר שיש לו תירין, והילכך [אי] לאו טעמא דכהתירו כך איסורו לא היה אוסר אפילו במינו במשהו, ומשום טבל הטבול לתרומה גדולה דאיכא למימר האי טעמא מאי [מה] התירו בחטה אחת כך איסורו בחטה אחת גזרו על שאר טבלין לאסור במשהו.

וחומר זה שהחמירו בטבל משום תרומה שבו יותר מן התרומה עצמה משהופרשה שהיא עולה בא' ומאה, ואף על פי שאסור הטבל [משום] התרומה שבו, (לו) משום דתרומה משהופרשה אי אתה יכול לא להוסיף על אסורה ולא למעט, ומשהופרשה הופרשה, ואינה ניתרת כלה בחטה אחת מכיון שקרא עליה שם, והלכך ילפי לה מתרומת מעשר כהיתרו כך איסורו, מה התירו אחד ממאה אף איסורו אחד ממאה, ובמסכת נדרים פרק הנודר (נט, א) בעי בתרומה עצמה אמאי בטלה, הא דבר שיש לו מתירין הוא דהא אפשר לאתשולי עלה (כיון), ופריקו משום דלאו מצוה לאתשולי עלה, והילכך כל אימת דלא מיתשיל עלה דבר שאין מתירין הוא.

והראב"ד ז"ל תירץ דהאי טבל דשמעתין ודאי דבר שיש לו מתירין הוא ויש לו להפריש עליו ממקום אחר, ואפילו הכי מתמהינן עליה אמאי אוסר במשהו, דמי איכא מידי שהגורם לו האיסור דהיינו התרומה, בטולה באחד ומאה, והוא אוסר במשהו, ומפרקינן משום דכהתירו כך איסורו, מה שאין כן בתרומה שכבר קרא לה שם ואינה נתרת בחטה אחת. והא דתניא טבל בהדי הנך דיש להם מתירין לאו למימרא דחד טעמא אית להו דהא טבל טעמא משום דכהתירו כך איסורו, אלא משום דדמי להו דיש לו מתירין תנא להו בהדייהו.

ואם תאמר לדברי רבנו תם ז"ל היכי מתמהינן להדיא אלא טבל מאי טעמא, דכיון דסתם טבלים שיש לבעלים על מה שיפרישו עליהן ממקום אחר אוסרין (ממה שהם) [במשהו] משום דהוה להו דבר שיש לו מתירין, שפיר קאמר ר' יוחנן טבל במינו במשהו, דמנא ידעינן דהאי טבל דאיירו עליה ר' יוחנן וריש לקיש בטבל שאין לו מתירין הוא דמתמהינן עלייהו, מאי טעמא. יש לומר דודאי ר' יוחנן וריש לקיש על כרחין אית לן למימר דבטבל שאין לו מתירין, [דאי] משום טעמא דיש לו מתירין מאי שנא טבל ויין נסך בלבד דקא חשבי הוה (ליה) [להו] למימר חוץ מטבל וחדש והקדש ושביעית וכל הנך דתניא בתוספתא דקרי להו דבר שיש לו מתירין, דהא כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא ודאי מדלא חשבי אינהו אלא טבל בלחוד, בטבל שאין לו מתירין אמרו, ומשום הכי מתמהינן עלייהו טבל שאין לו מתירין אמאי, ומפרקינן כהתירו כך איסורו, כן נראה לי.

ואי קשיא לך הא דתנן במסכת חלה (משנה, חלה ג, ט) זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון, אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם, דהא אם אין לו פרנסה ממקום אחר הרי יכול לתקנו שיטול מניה וביה, ומוציא תרומה על הכל.

תירץ הרמב"ם נ"ר דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש על הכל ומפסיד בהתירו דבר מרובה, שצריך להפסיד מן המותר כדי (להפסיד) [להכשיר] האסור, שאם אתה אומר כן, באותם דפרק הזהב דאמרינן דלא פריק שאין לו מעות מעשר דאייתינן לה לעיל, וילך ויקח ויביא ונחשוב אותו כדבר שיש לו מתירין, אלא ודאי לא קרינן ביה דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר, ולא הצריכוהו להפסיד ולהפריש עליו יותר מדינו אלא בשיש לו בו נותן טעם, דהתם כיון שנתן בו טעם, טעמא לא בטיל, והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב, אבל כשהוא במשהו, אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו, לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב.

תניא נמי הכי במה אמרו טבל אסור ואוסר במשהו במינו, ושלא במינו בנותן טעם:    פירש הראב"ד ז"ל דמשנה היא במסכת חלה פרק ג (מ"י), וסייעו מן הברייתא ואחר כך סייעו מן המשנה, והאי דקאמר תניא אמר הרמב"ן נ"ר דאשגרות לישן הוא.

ממה שאמר במשנה זו דטבל בשאינו מינו בנותן טעם, וסתם טבל קאמר בין טבל שיש לו מתירין בין טבל שאין לו מתירין דהא לא פליג, שמעינן מינה דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין. ומשנה שבמסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (דף נב.) מסייענו, דתנן התם הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור, אלמא נותן טעם בעינן, ואף על פי שהנדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא אי בעי מיתשיל עליה, ומצוה נמי איכא לאתשולי עליה כמדפרש התם בפרק הנודר מן הירק (נט, א). ועוד תניא במסכת שביעית ואיתא בנדרים (נח, א), ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור. אמרו לו והלא השביעית אין לה מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור, אבל לאכילה בנותן טעם, ובודאי מדקאמר איהו לא נתנו בו חכמים שיעור ואקשו עליה משביעית במינה, שמע מינה דאיהו נמי במינו קאמר, דאי לאו הכי מאי קושיא, לימא להו שאני שביעית דשלא במינה בנותן טעם והני בין במינן בין שלא במינן במשהו, אלא ודאי מדלא אהדר להו הכי שמע מינה דאיהו נמי במינן דוקא קאמר, אבל שלא במינן בטלין בנותן טעם כשאר אסורין.

ובהדיא מפורש בירושלמי במסכת נדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו ה"ח), זה הכלל היה ר"ש אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהם חכמים שיעור אלא מין במינו כל שהוא שלא במינוב נותן טעם [וכו'], אילין נדרים מה עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין, מסתברא מעבדינון כדבר שיש לו מתירין [וכו'], דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעקרו, אמרין אין עקור אלא מכאן ולהבא, ודא מתניתא עבדא לון כמי שאין לו מתירין, דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר במין שאינו במינו בדבר שיש לו מתירין. משמע מכל הני דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו דוקא, אבל אם נתערב בשאינו מינו בטל בששים כשאר איסורין, וכן עיקר.

ואי קשיא לך למאי דכללינן השתא הא דאמרינן (בפ"ק) [בפרק בתרא] דביצה (לח, א), וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה,ואוקמה רב אשי (שם לט, א) משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא משמע מינה דאפילו בשלא מינו לא בטיל. יש לומר דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח הוה ליה כמין במינו.

הא דאפליגי רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש בכל איסורין שבתורה במינם אם בטלים אם לאו:    ומייתינן תניא כוותיה למר ותניא כוותיה למר, קשיא ליה לרמב"ן נ"ר דהוה ליה למימר כתנאי דפלוגתייהו ודאי תנאי היא, דרב ושמואל כר' יהודה דאמר משום ר"ג אין דם מבטל דם ואין רוק מבטל רוק, כדאיתא בזבחים בפרק התערובות (עט, א) ובחולין (פז, ב), ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי מין במינו בטל, ואם כן מאי האי דקאמרינן תניא כוותיה דמר ותניא כוותיה דמר, דודאי פלוגתא דתנאי היא, וטפי הוה לן למימר ולאיתויי פלוגתייהו דר' יהודה ורבנן, ואם תאמר דמשום דהני ברייתות סתמן חדא כמר וחדא כמר, סתם ברייתא לאו כלום הוא, דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנא ליה. ומתרץ לה הוא נ"ר דאצטריך האי תנא כוותיה דר' יוחנן לאשמועינן דטבל ויין נסך מיהא במינו במשהו אף על פי שאין כן בשאר אסורין, ותניא כוותיה דרב ושמואל אצטריך דלא תימא [דר'] יהודה לא אמר אלא בדם ורוק ומשום חומרא דקדשים וטהרות, אבל בשאר אסורין שבחולין כרבנן סבירא ליה, קא משמע לן דבשאר איסורין נמי הכי אמרינן.

ובפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן וריש לקיש. חדא דקמו להו ר' יוחנן וריש לקיש כרבנן והלכתא כוותייהו דרבים נינהו, ור' יהודה נמי משמיה דרשב"ג אמרה כדאיתא בזבחים (עט, א) הא דידיה הא דרביה, דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם, ולדידיה כרבנן סבירא ליה, ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאמרינן בפרקא קמא דביצה (ד, א), ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (מז, ב). ו

עוד הביא רבנו תם ז"ל (סה"י חלק החידושים סי' תעא) ראיה דר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי הכי סבירא ליה, דקאמר בפרק התערובות (זבחים עט, ב) חרסן של זב וזבה, אם כבסו [בין] במים בין במי רגלים של אדם טהור פעם ראשון ושני טמא, שלישי טהור, אלמא מין במינו בטל סבירא ליה. ורבא נמי כר' יוחנן סבירא ליה, כדשמעינן ליה בפרק גיד הנשה (חולין צז, א) דאמר אמור רבנן בששים, מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא בס', (וזרוע בשלה נמי דמינה ילפינן ששים) [ורבי יהושע בן לוי נמי] הכי סבירא ליה התם בפרק גיד הנשה (צח, א) דאמר כל איסורין שבתורה בששים, ויליף לה מזרוע בשלה [ומין במינו הוא, אלמא רבי יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר].

והראב"ד (איסור משהו פ"ב) אייתי סייעתא נמי מההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא דאיתא בפרק גיד הנשה (שם) וסבר רב אשי לשעורי במאי דבלעא קדרה, כלומר דבעא לצרף מאי דבלעא קדרה בהדי בשר לבטל הכזיתא דתרבא, אלמא מין במינו בטל, דהא חלב ובשר מין אחד הם כדמשמע בשלהי פרק גיד הנשה (קג, א).

והרי"ף ז"ל שכתב בתחלה בהלכותיו (בשמעתין) דהלכה כרב ושמואל, דפלוגתא דאביי ורבא (סו,א) בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלה דשיכרא כרב ושמואל שייכא, אחר כך ר' חזר בו כמו שהעידו עליו תלמידיו, וצוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש, וההוא דחמירא דחטי לא מסייעא להו לרב ושמואל דהיינו דוקא בטבל ויין נסך, והיינו דנקטי פלוגתייהו בחלא ובחמירא דשייכי ביין נסך ובטבל.

וכן תמצא לרש"י ז"ל שפסק כן בפירושיו גבי עכברא בשכרא (סט, א ד"ה ה"ג) וזה לשונו: הלכה רווחת כל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמינן לה בפסחים במשהו, וטבל ויין נסך במינו דמוקמינן להו לקמן במשהו, עד כאן.

וכן העיד בתשובותיו (תשובות רש"י סי' רכב) משם רבותינו ז"ל, ואף על פי שבפרק כל הבשר (חולין קט, א ד"ה ותו) כתב בהפך ואמר דקיימא לן כר' יהודה, והביא ראיה מפלוגתא דרבא ואביי בחמירא דחטי, כבר דחינו אותה ראיה דבטבל ויין נסך דוקא קא מיירי, וכן דעת כל הגאונים ז"ל ודעת הר"ז הלוי ז"ל (פסחים ח, א בדפי הרי"ף).

ומכל מקום בחמץ בפסח (במינו) [בזמנו] קיימא לן דבין במינו בין שאינו במינו במשהו. וכן כתוב בהלכות גדולות (הלכות פסח), וכן כתב הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה (פסחים ז, ב בדפי הרי"ף) בהא דאמר רבא (פסחים ל, א) הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו. וטעמא דמילתא משום דאחמירו רבנן טפי בחמץ משאר איסורין משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא, ועוד דלא בדילי אינשי מניה, ואחמירו ביה טפי, דאפילו בשאינו מינו אחמירו עליה למיסר במשהו, דגזרינן שאינו מינו אטו מינו מה שאין כן אף בטבל ויין נסך, שמע מינה דחומר הוא שהחמירו בו חכמים ולא מדינא אלא בין במינו בין בשאינו מינו גזרת חכמים היא וחומר שהחמירו עליו.

ויש מי שאומר שהטעם בדברי רבא שאסר בחמץ בזמנו במינו במשהו משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאחר הפסח מותר מדאורייתא אלא דקניס עליה ר' שמעון (שם כח, ב), וכיון דמדינא מותר דבר שיש לו מתירין הוא, ועוד דבתערובת מותר אף לדברי ר"ש (שם ל, א ) והלכך אסור במינו במשהו כדין דבר שיש לו מתירין דאינו בטל לעולם, וגזר שאינו מינו אטו מינו, ור' יוחנן דפליג עליה התם (כט, ב) ואמר בנותן טעם, סבירא ליה דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל בששים, ובהא לית הלכתא כר' יוחנן אלא כרב אשי דאמר בריש פרק קמא דביצה (ד, א) דבר שיש לו מתירין אפילו באסורי רבנן אף באלף לא בטלי.

ודברי הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ט) מטין לסברא זו דאסור חמץ משום דבר שיש לו מתירין הוא, ונכון הוא. ורבנו תם ז"ל שכתב בספר הישר (חה"ח סי' תש) דדבר שיש לו מתירין בטל במחוי, שהרי חמץ דבר שיש לו מתירין הוא ובטל, לא נראו דבריו.

דף עד עמוד א

מתני': ואלו אסורין ואיסורן בכל שהם:    פירוש בכל מקום שנתערב, ואפילו נפל אחד מהם באלף, והאי בכל שהן אינו חוזר על האסור לומר אע"פ שאין האיסור אלא משהו אוסר כל תערובתו, דהוא בגמרא מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין, כדאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, אלא האי בכל שהו נופל על דבר ההיתר שנתערבו אלו ביניהן, ולומר שבכל מה שאין אסורין, דכיון שהאסור הוא דבר שבמנין לעולם אוסר את תערובתו ועושה את תערובתו כיוצא בו, כלומר שאסורין בהנאה כיוצא באלו.

ובשר בחלב דקתני לאו כגון שנפלה טפה אחת על גב בשר הרבה, אלא כגון בשר שנאסר באסור בשר בחלב ונפלה חתיכה ראויה להתכבד בה בתוך חתיכות בשר של היתר, וכן פירש רש"י ז"ל, ומיהו דוקא בשאר אסורי הנאה דקתני הכא בעינן שיהא האסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובים שכל אלו אסורות משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתם במינם במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור להנות מאיסור ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי (בפרקין הי"ג) דגרסינן התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר: לא ידבק בידך מאומה (דברים יג, יח), והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורן בלבד קתני כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו חשיבותן, שור הסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועלייהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין. והכי נמי מוכח בבבא אחריתי דמתניתין דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה, ויין נסך סתמא קאמר דאוסר את הכל בהנאה.

ורש"י ז"ל שפירש יין נסך חבית באלף חביות וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות, דמשמע דסבירא ליה דבכולה מתניתין בדבר שבמנין מיירי ואפילו באיסורי ע"ז, לא מיחוור. והאי דקתני נמי דאוסרין כל תערובתן ואפילו כי נפיל חד באלף, הני מילי בשעומד האיסור בעינו אלא שאינו ניכר בהם, דכל זמן שעומד בעינו דבר שבמנין הוא ודבר שבמנין מיקרי, אבל אם הוא נימוח או שנבלל זה בתוך זה אינו אוסר כי אם אחד בששים כשאר איסורין, דכל שנימוח או שנבלל לאו דבר שבמנין הוא. ומיהו באיסורי ע"ז כיון שאין הדבר תלוי בדבר שבמנין אלא שאוסרין בכל שהן, אף באסור בלול ונמוח אסור לעולם במשהו בהנאה.

גמרא: תנא מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין קא חשיב, ליתני נמי חתיכת נבלה:    כלומר שאוסרת את תערובתה להיות כמוה ואפילו באלף, דדבר שבמנין הוא שראוי להתכבד בה לפני האורחים, ותנן במסכת חולין (צו, ב) אם אין מכירה כלן אסורות. אי איסורי הנאה קא חשיב, דקסבר דכל שאסור בהנאה אוסר את תערובתו כיוצא בו במשהו, ליתני נמי חמץ בפסח דאף הוא נמי מאיסורי הנאה הוא ואמאי לא תני ליה, ומתרצינן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה.

ונראה מדברי רש"י ז"ל דהכי מפרש לה, האי תנא לית ליה איסור אוסר תערובתו להיות כמוהו אלא באסור דאית ביה תרתי דהוי דבר שדרכו לימנות ואיסור הנאה, אבל דבר שבמנין ולאו איסור הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה, ואיסורי הנאה דלאו דבר שבמנין [אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן]. ולפי פירוש זה מתניתין דהכא פליגא אמתניתין דגיד הנשה (חולין שם), דהתם תנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות, בזמן שמכירין בנותן טעם, ואם לאו כלם אסורין. והוינן בה (שם צט, ב) וליבטיל ברובה, ופריקו בריה שאני, פירוש דגיד בריה הוא, וגבי [חתיכה של נבלה] מתרץ (שם ק, א) שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה לעולם אלא אוסרת את כל החתיכות במה שהן, והכא אמרינן שאין חתיכת נבלה אוסרת במה שהיא ואף על פי שהיא ראויה להתכבד בה. ולישנא דגמרא דהכא הכי נמי משמע דהאי תנא פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי.

ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף ז"ל בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפרק גיד הנשה, וכאן כתב דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח, אלמא משמע דסבירא ליה דבשארא איתא, אבל הרמב"ם ז"ל (פט"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ה) פסק כאותה משנה דחתיכה הראויה [להתכבד] לעולם אינה בטלה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. (ולפיכך) [ולפי] מה שפירש כאן הראב"ד מתניתין דהכא ודהתם לא פליגא כלל, דהכא הכי קאמר, האי תנא לא איירי במתניתין אלא באסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר: אסורין בהנאה, אלא אם כן הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובתו איסור אכילה במשהו אבל בהנאה אינו אוסר במשהו.

והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, הכי קאמר, משום הכי סתם התנא את דבריו כך, לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן כאן, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינן ראויין לשנות כאן, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות כאן, דכל אסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, והיינו הני דקתני הכא ודקתני במסכת ערלה (משנה, ערלה ג, ז), ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין הן את תערובתן במשהו באכילה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האסורין (דף כח.) דקא מקשה התם ומאי שנא לענין תערובת קדשים דקתני איסורי הנאה ואסורי אכילה בהדי הדדי, דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן, דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן, ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואסורי אכילה לחוד, פירוש דבמתניתין דהכא דמתנייא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה, ופריק כי קאי בע"ז משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל אסורי הנאה דדמיין ליה, כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האסורים לגבי מזבח דדמו להו, אלמא כי קתני הכא אסורי הנאה הוא הדין לאסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרסינן נמי הכא בירושלמי (?) למה לא תנינן עמהון נבלה, אמר ר' יוסי לא אתינא מתניתין אלא שאסור בהנאה, התיבון הרי חמץ בפסח, [חמץ בפסח] יש בו כרת ואלו אין (בו) [בהם] כרת.

הרי אלו למעוטי מאי וכו':    כתב הרי"ף ז"ל דכללא דמתניתין ליתא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אוסר במשהו. ותפס עליו הראב"ד ז"ל דמאין לו לרב ז"ל שחמץ בפסח אוסר את תערובתו בהנאה במשהו, זה לא נזכר בשום מקום, ואי משום דהנך דאלו עוברין (פסחים מב, א) כותח הבבלי וחביריו השנויים שם במשנתנו, הנהו לאו משום משהו מתסרי אלא משום נותן טעם הרבה שיש בהם, וכבר פירשו בגמרא (שם ע"ב) אחד מהם ואמרו: זיתום המצרי תלתא חטי, [תלתא] קורטמי, תלתא מלחא, והוא מעיד על השאר שיש בהן חמץ הרבה, ועוד דהנהו שאני שאין גוף המאכל נעשה זולת החמץ שבהן, וכיון שהחמץ שבהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאלו הכל חמץ, וכיון שכן מאין לנו לדחות סוגיא אחת שבכאן שאמר שאין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין ונדחה אותה בלא ראיה, ושמא הרי"ף ז"ל פירש משנתינו לענין אכילה, ואינו אלא לענין הנאה כמו שפירשנו למעלה, והרמב"ן נ"ר אומר דאפשר שדעת הרב הגדול ז"ל לומר דקיימא לן דחמץ בפסח אסור בהנאה, וכיון שכן אוסר את תערובתו במה שהוא ודבר שבמנין, ולרבות ככרות של בעל הבית בחמץ בפסח אתא.

ואם תאמר והלא אפילו בערלה וכלאים פליגי רבנן עליה דר' עקיבא (ערלה פ"ג מ"ז), דאלמא לא חשיבי להו ככרות של בעל הבית לאסור את תערובתן בהנאה. יש לומר דלתנא דמתניתין מיהא לא גרעי משער נזיר. ולא נתבררו לי דבריו, דאי משום הא למה לי לרבנו ז"ל למימר דליתיה להאי כללא, דהא בעינן ליה בגמרא וליתני ככרות של בעל הבית, ואמרינן דאין הכי נמי למאן דאית ליה חמץ בפסח אסור בהנאה דהיינו ר' עקיבא, ור' עקיבא נמי תנא ליה התם בהדיא.

פסק

כתב הראב"ד ז"ל הלכה למעשה: יין נסך גמור יין ביין משהו אוסר את תערובתו בהנאה. ואם נתחלפה לו חבית של יין נסך בחבית של היתר ולא הכיר אי זו היא של היתר ואיזו של אסור האחת מותרת בהנאה והאחרת אסורה בהנאה. סתם יינן אפילו יין ביין ימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין.

ולענין [שאר] איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהם, אם נתחלף אכל באכל אפילו הוא דבר שבמנין כגון אגוזי פרך ורימוני באדן שהן אוסרין את כל תערובתן, הני מילי באכילה, אבל בהנאה אהניא להו חשיבותייהו דדמיהן אסורין לעולם ויוליך הנאה לים המלח (והשאר) [אבל תערובתן] מותר בהנאה כדין חבית של יין נסך. ואם נימחו בשל התר בזה נשתנה דינם מיין נסך, דיין נסך אוסר את תערובתו בהנאה, ושאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכוותה אם נימחו בטלים במאתים, ומותרים אף באכילה.

ולענין חמץ בפסח, אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחבית. ואם נימוח בשל היתר בזה דינו חמור מיין נסך, כי יין נסך במינו במשהו, שלא במינו בנותן טעם, אבל חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו לאכילה, דהכין איפסיקא הלכתא בפרק כל שעה (פסחים ל, א).

ולענין איסור הנאה דינו קל מיין נסך, שאינו אוסר את תערובתו בהנאה בין במינו בין שלא במינו אלא אם כן הוא ממכשירי המאכל, כגון כותח הבבלי ואותן השנויין במשנת אלו עוברין (פסחים מב, א) שהן חשובין כאלו הכל חמץ, וכנגדו ביין נסך בשאינו מינו, כדאמרינן בכבשים פרק אין מעמידין (לח, ב) לדעת חזקיה, דאם ידוע שנתן לתוכו יין אסורין בהנאה, אבל במינו אוסר את הכל בהנאה. ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהיו המים ראויים לשתות על ידו בתורת יין אפילו על ידי הדחק הרי הוא ככבשים ואוסר הכל. ויין ביין מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה, שלא אמר יין ביין להקל אלא להחמיר.

ואנו כבר כתבנו בפרק אין מעמידין דההיא מתניתין דהתם אתיא דלא כרשב"ג, וחזקיה נמי מתניתין הוא דמפרש, אבל לרשב"ג אפילו בידוע ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ומיהו סעד מצאתי לדברי הראב"ד ז"ל בירושלמי הכא (הי"ג), דגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דחכמים ורשב"ג, אמר ר' יוסי חד מן רבנין נפק מבי וועדה אמר איתפלגון ר' יוחנן ור"ל, חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג, ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור, אלמא בכל מכשירי האוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יין נסך.

ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דיין ביין בסתם יינן אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו המים יהיו ראויים לשתיה על ידו אסר הכל, קשיא לי, חדא, דיין נסך שנפל לבור סתמא קתני במתניתין, לא חלקו בין רב למעט, ולעולם קאמר רשב"ג ימכר כלו לגוים והלכתא כוותיה, והכי נמי נראה מן הירושלמי שכתבנו למעלה, דקאמר דמודה רשב"ג ביין לתבשיל, וההוא ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין וכיוצא בו כדברי חזקיה, ומשמע דדוקא יין לתבשיל, אבל יין ביין בענין הזה, כלומר שיש בו כדי שיכשיר בכנגדו במקום אחד מתיר רשב"ג למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דרב נחמן דפסק הלכה בגמרא, דחשיב ואזיל כרוכלא יין ביין וחבית בחבית ביין נסך ובסתם יינן וחלק כל הדינין אחד לאחד לא הוה שתיק מניה לעולם, שהרי הוא לפרש בא ולא לסתום. ועוד דרב נחמן הוא דקאמר בפרק ר' ישמעאל (נח, א) וכי שכשוך עושה יין [נסך], כלומר בתערובתו, אלמא משמע דאין שכשוך עושה יין נסך לעולם בתערובתו, ואפילו אם נפל מן המשוכשך הרבה לתוך ההתר ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. ועוד דאמרינן בגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין, ושמואל אמר אפילו יין ביין, ולכאורה משמע דיין ביין דומיא דחבית בחבית קאמר, כן נראה לי.

ובמה שכתב הרב ז"ל דכל שאר אסורי הנאה שנתערבו אכל באכל דינו כיין נסך וימכרו כלם לגוים חוץ מדמי אסור שבהן כדין חבית בחבית, גם הרמב"ן נ"ר מודה לו בכך [שכתב], וכן כתבנו בפרק כל הצלמים (מט, ב ד"ה רבי אליעזר) דאפילו בשאר איסורין שרי רשב"ג כדין יין ביין, וקיימא לן כוותיה, ולא עדיף דבר שבמנין מיין ביין.

ומיהו צריך להזהר בדברים הנקחים מן הגוים שלא למוכרן להם, שמא יחזור הגוי וימכר לישראל. וכתב עוד דמסתברא דחבית בחבית אם נפלה אחת מהן לים הגדול מותרות, בין ביין נסך בין בסתם יינן בין בשאר איסורין שבתורה, דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות (זבחים עד, א), טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן האי דאיסורא נפל, והוא הדין לחבית, כריש לקיש דאמר התם (שם ע"ב) חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דאיסורה נפלה. ולפום פשטה משמע דאפילו באכילה תלינן להיתר, דהא חבית של תרומה לאו איסורי הנאה היא אלא דבאכילה שרינן לה, וכן בחבית של יין נסך.

ומיהו לפי דעתינו שאין אנו מבטלין ביבש חד בתרי יש לומר, דדוקא שנפלה לתוך ששים דמדינא בטיל, והוה ליה כתרומה למאה ובע"ז לרבוא דמדינא בטיל ומשום חומרא דע"ז אסור, וכיון שנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו דתלינן לקולא, אבל לפחות מששים כיון דאיכא נותן טעם בתערובתן ואפילו בשאר איסורין נמי אסור לא תלינן בנפילה לקולא, שלא אמר לתלות אלא תערובת החומרות כגון תרומה למאה וע"ז לרבוא והוא הדין לדבר שבמנין, אבל נותני טעמים אינם בטלים בנפילה. ודוקא שנפלה מאליה, אבל ליטול אחת מהן להוליכה לים המלח אסור, ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות כדאמרינן במבטל איסור לכתחלה (משנה, תרומות ה, ט).

ואיכא נסחי דגרסי התם אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא, ואף על גב דפליג עליה רב יוסף הלכתא כרבה, וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' תרומות ה"ד).

שוב ראיתי במסכת תרומות ירושלמי (פ"ד ה"ז) היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהו, רשב"ל אומר ספקן בטל ברוב, ור' יוחנן אומר כלן נעשו הוכח, מודה ר' יוחנן שאם רבה מהם על מקום אחר או שרבה ממקום אחר עליהן ספקן בטל ברוב, ומשמע ודאי דהלכה כריש לקיש דהוא אמרה להא שמעתא בגמרא דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן, הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש, דאמרינן שאני אומר בדרבנן, ושם בירושלמי אמר דלכתחלה אסור כמו שכתבתי, וצריך עיון.

ומה שכתב רש"י ז"ל למעלה שחתיכה נבלה כיון דלאו איסורי [הנאה] הוא בטלה ומשליך אחת מהן לכלבו ואידך שרו באכילה, (תנו רבנן) תמהני עליו שכל האיסורין שבטלו אינם צריכין להרים אותן חוץ מאיסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה מפני גזל השבט, והכי איתא במשנת מסכת ערלה (פ"ב מ"א) עד כאן. וכן הסכימה דעת רבותינו הצרפתים ז"ל דאין צריך להרים בשאין מכיר האיסור אלא הכל מותר, שלא הצריכו להרים אלא באסורי מתנות כהונה [כגון תרומה] וחלה, וכדמפרש בירושלמי (שם ה"א) דהיינו מפני גזל השבט, אבל באיסור הבטל בהיתר ליכא למימר שום גזל אם הם של אדם אחד ואין צריך להרים.

ואי קשיא לך כל איסורין שבתורה היאך בטלין ברוב. כגון נבלה וכיוצא בה בששים ותרומה באחד ומאה, וכן כלם זה כדינו וזה כדינו, ואמאי לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדמשמע פרק התערובות, דתנן התם (זבחים ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או אחת מן החטאות המתות אפילו אחת ברבוא ימותו כלן, ופריך בגמרא (שם עג, ב) ונכבשינהו דנינידן, פירוש: נעמידם במקום צר כדי שילכו משם מחמת דוחק המקום, וכל אחת ואחת כשפורשת נימא כל דפריש מרובא פריש, ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע, אלמא משמע מהתם דבתערובת האוסרין איכא למימר נמי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכל דפריש מרובא פריש.

יש לומר דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא בדבר שהאיסור נכר וידוע ועומד לבדו, וההיתר ניכר ועומד לבדו, ואם לקח מן האחד ואינו יודע מאיזו לקח אסור, וכדאמרינן (חולין צח, א) בתשע חנויות שכלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, אבל בדבר מעורב שאין ניכר איזה היתר ואיזה איסור לא שייך למימר כל קבוע, אלא הולכין בו אחר מה ששערו בו חכמים, תרומה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים ונבלה וכיוצא בה בששים, והא דמשני פרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע, לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה על מחצה ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא הכי קאמר גזירה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו ואז ודאי אסירי משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם, או משום דהוי דבר שבמנין, כך תירץ רבנו יצחק הזקן ז"ל. .

דף עד עמוד ב

מתני': גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה:    הגת הזה אינו מכניסו לקיום, וכדאמרינן בגמרא ומודה רבי בקנקנים של חרש שהם אסורים, ובעינן ומה הפרש בין זה לזה, ומהדרינן, זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום, אלמא גת לא מקרי מכניסו לקיום, וכן כליו כגון מחץ ומשפך. ואף על פי כן צריכין הכשר גדול משאר כלים שאין מכניסן לקיום, דשאר כלים שאין מכניסן לקיום אין צריכין אלא הדחה בעלמא וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (לג, ב), וגת וכלים צריכין נגוב וקלוף, האי כדיניה והאי כדיניה. והטעם, לפי שמשהין שם יין הרבה כל ימות הגתות, וכן כליו משהין אותן בבור של יין, הילכך חמירי טפי משאר כלים שאין מכניסן לקיום.

ולפיכך הגת של אבן שזפתה גוי, צריך לנגבה במים ואפר להעביר היין שנקרש עליו, מפני שבשעת זפיתה נותנין בה יין ומשהין אותו שם כדי למתק מרירות הזפת והיין נקרש שם בעמידתו. ומיהו בניגוב בעלמא סגי ליה, ופירש רש"י ז"ל: לפי שאין משימין בה אלא זפת מועט ומתוך כך אינו בולע מן היין.

ויש מפרשים דשל אבן כיון דשיעה טובא ולא מפלי מינה זפתה, סגי ליה בנגוב בלא קלוף. והראב"ד ז"ל פירש דאפילו מיפלי פילא ונתעכב בפילי יין מעט [דרך] עברתו, כיון שאינו בולע אותו מהרה והגומא מלאה לא מצאו משקין את מקומן ועברו עליהן ולא הוסיפו, ואותו משהו הראשון שנתעכב שם נתייבש במקומו ולא נתפשטה הלחות שלו כדי שתתרפא הזפת מעליה ויכנס עוד מן היין תחתיה, משום הכי לא בעי קליפה אפילו בשיש גומא בזפת כמו שאמרנו.

ואוקימנא בגמרא דוקא בשלא דרך בה והילכך סגי ליה בנגוב לבד. והא דקתני שזפתה גוי, הוא הדין דזפתה ישראל ונגע בה גוי כשיש בה יין כדי להטפיח בעיא נמי נגוב, וכדאמרינן בשלהי פרק ר' ישמעאל (ס, ב), ההוא גוי דאשתכח במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא ניגוב. ואם דרך בה גוי והיא זפותה אינה ניתרת בניגוב, וכדתניא בברייתא של אבן ושל עץ ינגב, ואם היו מזופתין אסורין, ואוקימנא בשדרך בה. ופירש הראב"ד ז"ל: שצריך קליפה ועירוי, דכיון דדרך בה מפלי פילי טובא ונכנס היין הרבה בין הזפת והאבן והוה ליה כמכניסו לקיום, וכדאמרינן בגמרא בההוא דאתא לקמיה דר' חייא, בהדי דקא אזיל ואתי אפלי פילי מניה, חזייה דהוה מלי חמרא, אמר ההוא ודאי לא סגי ליה בנגוב, וכן הדין בשל עץ מזופת ודרך בו.

ויש מפרשים דאינו צריך אלא קלוף ונגוב, וכן נראה מתוך פירוש רש"י ז"ל. והא דאמרינן בגמרא בההוא גברא דאתא לקמיה דר' חייא ואמר רב לא סגי לה בנגוב, לאו למימרא דליבעי מילוי ועירוי, אלא לומר דבעיא אף קלוף ולא סגי ליה בנגוב לבדו. וכן נמי משמע מדקאמר לא סגי ליה בנגוב ותו לא, דאי למימרא דבעיא הכשר גדול במילוי וערוי או הגעלה, הוה ליה לאשמועינן הכשרה. והכי נמי נראה מן התוספתא (פ"ט ה"א) דתני ושל עץ ושל אבן צריך לנגוב ואם היו זפותין צריך לקלוף. ועוד דאי בעי עירוי לא ליבעי קלוף, דבעירוי ויישון לא בעינן קליפה.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מאכלות אסורות הכ"א) דבהכשר מילוי ויישון לא בעינן קליפה וזה כלל גדול בדין שכל דבר שאם אינו מזופת [אינו צריך מילוי ועירוי, אם הוא מזופת] וקולף ינגב שאין הזפת מבליעו יותר, וכבר הארכנו בזה בראיות פרק אין מעמידין ש"ל.

ומכל מקום אם של עץ היא, כל שצריך נגוב צריך להתיר הקשרים לפי שאין המים והאפר יכולין להכנס בין הקשרים והדפים אלא אם כן מתיר הקשרים ומרפה אותן, אבל במילוי ועירוי אין צריך להתיר הקשרים מפני שהמים נכנסין לחורין ולסדקין בעומדים שם ימים שלשה. וגם זה שלא כדברי הראב"ד ז"ל שהוא מצריך גם לעירוי רפוי הקשרים. ומיהו לישון אפשר דליבעי התרת קשרים, אבל בהדחה כולי עלמא מודו שאין צריך התרת קשרים, ואפילו הראב"ד ז"ל מודה בדבר זה.

ושל עץ רבי אומר ינגב כשל אבן:    דקסבר רבי דאפילו של עץ אף על פי שהוא קל לבלוע, בשהייה מועטת אינו בולע, ואפילו של חרס נמי מתיר רבי בנגוב מטעם זה, דבשהייה מועטת אין בה לבלוע, וכדאמרינן בגמרא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים כלומר של חרס רבי מתיר בנגוב, ואקשינן [והא] דאנן תנן ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה, ופרקינן סיפא דמתניתין אתא לרבנן, אבל רבי מתיר היה בנגוב אף בשל חרס.

וחכמים אומרים יקלוף את הזפת:    מפני שהוא קל לבלוע יותר מן האבן, ואי נמי מפני שצריך זפת יותר מן האבן כפירוש רש"י ז"ל, הילכך צריך קליפה ונגוב, ומיהו עירוי לא צריך אפילו לפירושו של הראב"ד ז"ל, דכיון דלא דרך בה בליעתו מועטת ולא חשבינן הכנסתו לקיום.

ושל חרס אף על פי שקלף את הזפת אסורה:    אלא אם כן ממלאה ג' ימים או מיישנה שנים עשר חדש, מפני שהחרס קל לבלוע ובולע הרבה, וכיון שהבליעה מרובה אפילו בשאין מכניסו לקיום בעיא מילוי ועירוי או יישון. והוא הדין נמי בשאינה זפותה, וכדאמרינן בגמרא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים, פירוש: והיא של חרס, רבי מתיר בנגוב וחכמים אוסרים, ובשאינם זפותים מיירי מדקתני בסיפא ואם היו מזופתין אסורין. וגת כיון שנותנין לה דין מכניסה לקיום במקצת, אם של חרס היא, אפילו היה תחלת תשמישה בהתר על ידי ישראל, צריכה מילוי ועירוי ככלי שמכניסו לקיום לדעת רבנן, אבל רבי סבירא ליה דאף על גב דגת חמירא טפי משאר כלים שאין מכניסן לקיום די לנו אם נחמיר עליה להצריכה נגוב.

ואם תאמר אם כן דלרבנן גת של חרס שתחלת תשמישו בהיתר על ידי ישראל בעיא נמי הכשר גדול במילוי ועירוי או יישון, אמאי נקט בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים, דמשמע דוקא כשתחלת תשמישן על ידי גוים באיסור, ליתני הגת והמחץ סתם דמשמע בין של גוי בין של ישראל, יש לומר דלאשמעינן כחו דרבי קאתי, דאפילו בשתחלת תשמישן על ידי גוים לא הצריך אלא נגוב, וכחא דהתירא עדיף ליה לאשמעינן, ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה, כן נראה לי.

והראב"ד ז"ל כתב: דאפילו גת של חרס אם היה תחלת תשמישן בהיתר ביד ישראל בניגוב סגי להו, ובדין הוא דאפילו בשכשוך בעלמא לישתרו, אלא מדקאמרינן (לג, ב) בחצבי שחימי דסגי להו בשכשוך כשהיא תחלת תשמישן ביד ישראל, מכלל דשאר חצבי שאינם שחימי לא סגי להו בשכשוך ובעו נגוב.

וגת ומחץ ומשפך של חרס בהא חמירי טפי משאר כלים של חרס כגון כסי (דמי) דפחרא (שם), כיון דאי הכנסתן לקיום מפעם שניה ואילך סגי להו בשכשוך מפני ששהייתן מועטת מאד, אבל גת ומחץ ומשפך כיון שתשמישן ביין מרובה ושמושן תמיד צריכין לעולם ניגוב, אלו הן דברי הראב"ד ז"ל.

וגת של עץ ושל אבן שאינה זפותה ודרך בה הגוי תחלה בעיא נגוב. כדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגב, ואוקימנא לה בגמרא בשדרך בה. ואם לא דרך בה הגוי תחלה אלא שהיה תחלת תשמישתה על ידי ישראל, אף על פי שנגע בה הגוי בעוד שיש שם יין הרבה ושכשך בה, או אפילו דרך בה גוי אחר כך, נראה מתוך גרסתו של רש"י ז"ל שהגת הזה אינה צריכה רק הדחה בעלמא. דאיהו גריס בגמרא דעל הא מתניתין דגת של אבן, אמר רבא דוקא שזפתה אבל דרך בה, כלומר בשאינה זפותה והיא בלועה כבר מיינו של ישראל, לא בעיא נגוב.

והכי נמי גרסי רבותינו הצרפתים ז"ל, ואותיבו עלה תיובתא מדקתני בברייתא ושל עץ ושל אבן ינגבן, ואוקימנא לה בשאינה זפותה, אלמא אפילו בדרך בה לבד בעיא נגוב. ומפרקינן לה דמתניתין בגת של ישראל שנבלעה כבר מיין היתר, וברייתא ביין של גוי וכדקתני בהדיא בברייתא הגת והמחץ והמשפך של גוים. אבל בגת זפותה אין חלוק בין שתחלת תשמישה על ידי גוים בין שתחלת תשמישה על ידי ישראל, והיינו דפרכינן בגמרא על ההיא ברייתא דקתני של עץ ושל אבן וכו' ואם היו מזופתין אסורין, והתנן הגת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה, ולא משנינן מתניתין בשל ישראל דקיל טפי, משום דבזפותות אין הפרש בין ישראל לגוים.

וראיתי לרמב"ן נ"ר דלא חלק בין דרך בה ישראל תחלה לדרך בה גוי תחלה, דאפילו אינה זפותה ודרך בה, ואפילו לאחר שדרך בה ישראל, לעולם בעיא נגוב, דהכי גרסינן במילתיה דרבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי בה בלא נגוב, כלומר אם היא זפותה, ולא גרסינן בגמרא איכא דאמרי כלל.

והראב"ד ז"ל הכי נמי גריס. מיהו הוא ז"ל גריס בה איכא דאמרי, ותרווייהו חדא לישנא נינהו, וליכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דבלישנא קמא גרסינן רבא ובאיכא דאמרי גרסינן רבה, כלומר איכא דאמרי (רבא) [רבה] אמרה לא (רבה) [רבא]. ומכל מקום גם הראב"ד ז"ל מודה ובא כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל, שכך כתב בהדיא בפירושיו: וכי אמרינן גת ומחץ ומשפך של עץ ושל אבן דבעי נגוב, הני מילי שתחלת תשמישן ביד גוי, אבל אם נשתמש בהן ישראל פעם ראשון ושני, אף על פי שנשתמש בהן גוי אחר כך, בשל אבן סגי ליה בשכשוך, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (לג, ב) גבי כסא דפחרא וגבי חצבי שחימי דארמאי, עד כאן.

ואותן גיגיות גדולות שלנו שרגילין לדרוך בהן ברגל בלא קורה, דינן כדין גתות אלו ששנאן במשנתינו וצריכות נגוב או קלוף אם הם זפופות, שהרי גתות שהיו בימי חכמים לא היה להם גלגל וקורה אלא לבית הבד בלבד, דגבי בית הבד הזכירו תמיד קורה או עקל, כדאמרינן בשבועות (כט, א) נחש כקורת [בית] הבד, ובסנהדרין פרקא (קמא) [שלישי] (כו, א) לעקל בית הבד, ובשלהי יציאות השבת (שבת יח, א) ושוין שטוענין בקורת בית הבד ועגולי הגת, אבל בגתות לא היו עושין (הרב) גלגל וקורה אלא דריכת הרגל, כדתנן (נה, א) לוקחין גת בעוטה, וכן מהו לדרוך עם הנכרי בגת (נו, ב) ובעינן והא קא מנסך ברגל, אלמא בועטין בהן ברגל ואפילו הכי הצריכום נגוב וקלוף, והילכך אפילו בגיגיות שלנו שאינם זפותות, אם דרך בהן גוי תחלה לדברי הכל צריכין נגוב, ואם דרך בהן ישראל תחלה, לפי גרסתו של רש"י ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל אין צריך אלא הדחה בעלמא, וכן כתב מפורש הראב"ד ז"ל בפירושיו, ולדברי הרמב"ן נ"ר צריכין אף הן נגוב.

גמרא: דרש רבא נעוה ארתחו:    פירוש: נעוה, כמו יטופון נעוהי בחמר (תרגום אונקלוס בראשית מט, יב), כלומר מי שלוקח גת של עץ ושל אבן מן הגוים, אם הם מזופתים ירתיחם בחמין שמא דרך בהן הגוי, ואף על פי דשיעא טובא, כההוא מעשה דרב. והילכך אם רוצה להשתמש בהן מיד בלא קליפה ירתיחם, שאין להם הכשר מיד אלא בריתחא כלומר בהגעלה, שאין נגוב מועיל להם, וככולי עלמא דריש להו, וכדתניא בברייתא ואם היו מזופתין אסורין, וכדאוקמנא בשדרך בהן ודברי הכל היא.

וריתוח זה נראה מתוך לשונו של ר"ח ז"ל שצריך להרתיח גוף הנעוה, שמשים בו מים הרבה ומרתיחו באש מתחתיו, אבל לערות עליו מים רותחין לא סגי ליה, משום דנעוה כיון שהוא כמכניסו לקיום דנין אותו בדין חמור להגעילו בכלי ראשון, ואי אפשר להכניסו בכלי אחר מחמת גדלו, ולפיכך צריך להרתיח האש מתחתיו, וכענין יורה גדולה דאמר (עו, א) רב עוקבא עביד ליה גדנפא. וזהו לשון ר"ח ז"ל שכתב בפירושיו: נעוה ארתחו, כלומר נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח על ידי האור, עד כאן. הלשון הזה מורה על מה שאמרנו.

אבל משמו של רבנו תם ז"ל אמרו (סה"י חה"ח סי' רמג) נעוה ארתחו היינו בשפיכת דמים רותחין עליהם, ודייק מינה דעירוי ככלי ראשון הוא, ואפילו קערה שנתנוה ביורה רותחת של איסור ונאסרה שם, אין צריך להגעילה בתוך כלי ראשון, אלא מערה עליה מים רותחין בכלי ראשון ודיו, וראיתו מן הירושלמי (ואיתיה) בשבת פרק כירה (פ"ג ה"ה).

והקשו עלה בתוספות (זבחים צה, ב) דהא קיימא לן כשמואל דאמר (פסחים עו, א) תתאה גבר אלמא עירוי אינו מבשל, ותרצו הם ז"ל דהתם מיירי כגון שנטף מרוטבו על החרס אשר קלוחו נפסק וחומו נדעך, אבל במקום עירוי שקלוח הכלי ראשון אינו נפסק מבשל הוא ומגעיל. אבל ודאי זה קשה עליו מאד, דאם כן למה אמרו (עו, א) יורה גדולה מאי, ואמר רב עוקבא עביד ליה גדנפא ושבחוהו ואמרו מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב עוקבא דגברא רבה הוא, ולמה להו כולי האי לישדי עליה מים רותחין בכלי ראשון.

ומיהו אפשר לומר בגת שתהא ניתרת בעירוי עליו מים רותחין, ואף על גב דעירוי דכלי ראשון אינו מבשל, מפני שבליעתו על ידי צונן ולא גרע עירוי מאפר ומים או ממי זתים. וראייתו שהביא מן הירושלמי כבר דחו אותה ומחו לה אמוחה, וכדי שלא להאריך כאן לא כתבתי ראיותיו בארוכה ומה שיש עליו מן התשובות.

רבא כי הוה שדר גולפי להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו וכו':    פירש רש"י (ז"ל?): נותנין ברצייא ופיהם למטה משום חותם בתוך חותם, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (לא, א) נוד בדסקה סתומה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם. והקשה הרמב"ן נ"ר דהא כל היכא דליכא משום ניסוך לא חיישינן לזיופא לדברי הכל, כדאמרינן בפרק אין מעמידין (כט, ב) בחומץ וביין מבושל שלנו ביד הגוים, דאי משום חלופי ביין דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף, וכל שכן משום תשמיש שעה אחת דלא טרח ומזייף. אלא יש לפרש סחיף להו אפומייהו שמהדק דיקולא אפומייהו וחתים והיינו חותם אחד, וכן עביד אבירצייהו דהיינו נקב קטן שבשוליהם שמוציאין משם היין בקלוח.

דף עה עמוד א

הדפין והלולבין והעדשים של נסרים מדיחן וכו':    פירש רש"י ז"ל: עדשים היינו גת שקורין מייט, ופליגא אברייתא דקתני ינגב, ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת, מדפשיט מינה ר' אבהו ולא אמרינן ליה זו אינה משנה דקתני מתניתין מנגבה, מכלל דסגי לגת בהדחה. ואף על גב דמתניתין קתני דבעי נגוב קמו רבנן בתראי אהא ופשטי הלכתא כוותיה.

ויש מקשין עליו אם כן היכי שתיק גמרא ולא אקשי להו חדא על חדא, ועוד קשיא לי דהא רב אשי דהוא בתרא סבירא ליה דבעיא נגוב, כדאמרינן בשלהי פרק ר' ישמעאל (ס, ב), ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה ובעיא נגוב. ועוד הקשו עליו בתוספות (נדה סה, א ד"ה הדפין) דאפילו אם עדשים היא גת עצמה אמאי דחינן מתניתין מקמי הא, דאטו משום דהלכה כהדה ברייתא בחדא מילתא יהא הלכה כמותה בשאר דברים שבה שהברייתא והמשנה חולקות הם עליה.

ורבינו שמואל גריס: העדשים מנגבן, ואומר שכך מצא בתוספתא דמסכת טהרות (פי"א ה"י). ורבנו תם ז"ל (סה"י חה"ח סי' תשלא) פירש: דאפילו גרסינן מדיחן לא קשיא מידי, דלאו הני גת עצמה, אלא כלי אחר של טיט שנותנין על גב התפוח של ענבים במקום קורה כדי לעצור את הענבים ולהוציא יינן, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, ב) המוכר את הבד מכר את הים, ומפרש בגמרא מאי ים טלופחא, דהיינו עדשים כדמתרגמינן (בראשית כה, לד) עדשים טלופחין, ואי עדשים היינו הגת עצמה פשיטא שהיא מכורה שהיא עיקר הגת, ועוד דאי עדשים גת עצמה הוה ליה למתני עדשין ברישא והדר הדפין והלולבין. וכן פירש רבנו חננאל זצ"ל, עדשים: הים של בית הבד.

[ויש מפרשים שהוא הרחיים של בית הבד], ויש לה בית קבול ולפיכך קורא אותו ים, ואינה גת עצמה ולא בד עצמה כמו שפירשו. ומיהו בית קבול יש לה, ואף על פי כן אינה צריכה רק הדחה, לפי שהיין [אינו] משתהה שם כל כך כמו בגת עצמה או בבד עצמה, ומשום הכי הקלו בהכשרה.

איכא בנייהו חרפי ואפלי:    וקיימא לן כתנא קמא דבעינן י"ב חדש שלמים, דלית הלכתא כרשב"ג אלא במשנתינו וזו ברייתא היא. הילכך הלוקח גיגית של גוים צריך לנגבה אם אינו יודע בבירור שיש י"ב חדש משכלו כל ימי הבציר של אשתקד עד עכשיו.

ומיהו אומר רבנו תם ז"ל: שאם שכח ולא עשה נגוב והוא אינו יודע אם יש י"ב חדש מסוף גת של אשתקד עד עכשיו שדרך בה יש להתירו, משום דסתם גתות של גוים בחזקת שאינם בנות שנתן, ואפילו דרך בה הגוי עכשיו ודרך ישראל אחריו בלא נגוב התיר הוא זצ"ל, משום דעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו בגתות של ראשונים שדורכין פעמים בקורה כבדה והיין נבלע מחמת כובד הקורה. ועוד מטעם שהוא פוסק דיין נסך של סתם יינן בטל בששים, כמו שכתבנו למעלה (עג, ב במתניתין), ומה שיוצא על ידי נגוב אינו אלא דבר מועט. ועוד דאפילו חמרא חדתא בענבי שרי, כדרבא דאמר (סו, א) בתר שמא אזלינן, ואפילו היו הענבים דרוכות קצת דריכה מותר, מטעם (עג, א) סלק מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.

העקלים של נסרים:    פירוש: של חריות של דקל בולעות טפי ולפיכך צריך לנגבן, ושל שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש. וכתב בעל התרומות (סי' קסו), והסל והגרגותני של גוים נראה דלא סגי בנגוב אלא מיישנן שנים עשר חדש כדין עקלים. ואם הם של ישראל ונגע בהן גוי כשהיה בהן יין שמא סגי בהדחה כדין גת של ישראל שדרך בה אחריו, או שמא חמיר טפי דהא אפילו של גוי לא סגי בנגוב, עד כאן.

ומניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין:    כתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן סגי בצנור שמימיו מקלחין, אבל נודות וקנקנים וכל כלים האסורים לא סגי להו בהכי, כי קלוחן ורדיפתן מאי הוי, הלא כשהן בתוך הכלים אינם מקלחין ולא רודפין, הילכך בעי ג' ימים.

הני דוקי:    פירוש: מסננת, מלשון: הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ, כב), דמזיא, פירוש: של שער שאינו בולע כלל ולפיכך סגי ליה בהדחה, משמע דאינו נבלע, והילכך אינו צריך להיתר קשרי ביה. דעמרא מנגבן דבלעי קצת, דכיתנא מיישנן דבלעי, וכלי פשתן כשל חרס ודין אחד להם, ואי אית בהו קיטרי שרי להו. ופשטה דמילתא משמע דהוא הדין שצריך באלו לקלוף את הזפת כמו התרת קשרים. והכי נמי משמע מפשטא דמילתא דהתרת קשרים בין אניגוב בין איישנן קאי, דסתמא קאמר ואם אית בה קשרי שרי להו, וכן דעתו של הראב"ד ז"ל.

אבל כבר כתבנו למעלה, דלפי דעת הרמב"ם ז"ל אין צריך התרת קשרים (אבל) [אלא] לנגוב לבדו, מפני שאין האפר והמים יכולין ליכנס שם, אבל ביישון ברוב הזמן הלחות כלה מאליו בין מה שעומד על דפני הכלי בין מה שבין הקשרים, [והראב"ד מצריך גם ביישון היתר הקשרים כי] אין האויר שולט בו ואין מייבשו כמו שמיבש אותו שבדופני הכלי ששולט בו, וכבר כתבנו למעלה דלפי דבריו אפילו בהכשר מילוי וערוי צריך התרת קשרים וקליפת הזפת ולגרר מעל דופניו כל הדורדיא.

דף עה עמוד ב

אשכל וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה:    כתב ה"ר שמואל זצ"ל דהוא הדין לענין יין נסך, אם נגע הגוי בענבים או אפילו בפסולת הענבים, שמשליך מקום מגעו והשאר מותר, ובלבד שלא יגע במקום משקה. וכתב הרמב"ן נ"ר בודאי אם נגע במקום נגוב לא אסור אפילו במקום מגעו אלא בשיש משקה טופח על מנת להטפיח על האשכולות, ואפילו הכי האשכול וכל סביבותיו אסורין וכל הגת מותר, וטעמו של (רש"י) [ר"ש] ז"ל (אינו) נראה, משום דאף על גב דמשקה טופח על מנת להטפיח מחברן [לטומאה וטהרה וכל שכן ליין נסך, [הני מילי בשהיה כאן וכאן משקה, וטופח על מנת להטפיח מחברן], אבל כאן בטל הוא לגבי האשכולות, ואינו חבור למשקה הגת, ואין צריך לומר למשקה טופח של שאר האשכולות.

מתני': השפוד והאסכלא מלבנן באור, והסכין שפה והיא טהורה:    פירש רש"י ז"ל: להתירה לחתוך בה צונן נאמרו הדברים, וכדאמרינן בגמרא (עו, ב). ומוסיף בגמרא בה ונועצה בקרקע עשר פעמים, ובסכין יפה שאין בה גומות, כלומר, אף על פי ששפה צריך לנועצה עשר פעמים, ומאי דשייר במתניתין פריש בברייתא. וכל זה לאכול בה צונן, אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה, כדכתבינן לקמן ב"ה.

ולזה הסכים הראב"ד ז"ל דלהתירה לרותח צריכה ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל: ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה הכשרה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא, וכן מפני מה לא פירש הכשר לשפוד ואסכלא לצונן כמו לסכין, יש לומר כי השפוד והאסכלא אין להם תשמיש בצונן שיהו צריכין הכשר של כלים, ואפילו משתמש בהו בהדחה סגי להו, ולפיכך לא פירש בו הכשר אלא לרותח במה שהן משמשין, אבל הסכין מפני שיש לו תשמיש בצונן ורוב תשמישו בכך, לפיכך הוצרכה משנתינו ללמדנו הכשרה אפילו צונן, ומשום דאגב דוחקא דסכינא פליט איהו ובלע אידך הצריכוה שיפה ונעיצה, והכשר רותח לסכין לא הוצרך לשנות, משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל ובכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא.

ומיהו מה שפירש רש"י ז"ל, דשיפה ונעיצה בעינן לא מחוור, דאם כן למה שייר תנא דמתניתין בהכשרה מה שלא שייר בהכשר שאר הכלים, ועוד דעובדא דשבור מלכא דמייתי בגמרא (עו, ב) תקשי ליה דהא שבור מלכא נעיצה לבד עבד ולא שיפה, ונעיצה כזו לא שמענו, על כן יש מפרשים דשיפה ונעיצה בחדא מינייהו סגיא, ומיהו שתיהן אינם מכשירין אלא לצונן.

ויש מפרשים דשיפה הכשר גדול הוא לסכין ואפילו לרותח, ואף על גב דאמר רב הונא בריה דרב יהושע בגמרא (עו, ב) גבי נועצה בקרקע לאכול בה צונן, לא אמר אלא בהכשר נעיצה לבד, שהוא הכשר מועט שאינו אלא כמסיר מה שנדבק על פני הסכין, אבל בהכשר שיפה לא אמר, דשיפה לסכין הכשר גדול הוא לו, ומתניתין קתני הכשרה לרותח, וברייתא קתני הכשרה לצונן. ומביאין ראיה ממאי דגרסינן בירושלמי (?), ר' בא בשם ר' יהודה הדה דתימא בסכין קטנה אבל בגדולה צריך לבון, והליבון צריך שיהו הניצוצות מנתזין ממנה, ומפרשי לה להא מילתא דר' בא בשם רב יהודה דקאי אשפה דמתניתין, ואם לחתוך בה צונן מה בין סכין קטנה לסכין גדולה תרווייהו בשיפה סגי להו, דהא טעמא הוא דלא פלטינן צונן בתר שיפה, אלא ודאי משמע דלחתוך בה רותח קאמר, דאפילו הכי בסכין קטנה סגי ליה בשיפה כמו ליבון גדולה, וזה נראה יותר.

אלא דקשיא לי דבירושלמי משמע דקאי אנועצה בקרקע, דהכין הוא הא דירושלמי, סכין תוחבה בארץ י' פעמים, ר' בא בשם ר' יהודה הדה דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון וכו', ואם איתא דאשפה דמתניתין קאי, הוה ליה למיפסק בין מה דקאמר סכין תוחבה בארץ ולאיתויי מתניתין ועלה לימא הדה דתימא, ואי קאי אנועצה בארץ פליגא הא דירושלמי ודאי אגמרא דילן, ולא קיימא לן, דאנן אגמרא דילן סמכינן, דאמר רב הונא דוקא לאכול בה צונן, ואי נמי דהא [דירושלמי נמי] לחתוך בה צונן קאמר, וסבירא ליה לר' בא דגדולה אפילו לחתוך בה צונן בעיא ליבון, דכיון דבלעא טובא ותשמישה על ידי האור, דלפעמים צולין בו בשר מתוך גדלה, אגב דוחקא דסכינא אפילו בצונן פליט עד דמלבנה.

ורבינו שמואל ורבנו תם ז"ל (סה"י חה"ח סי' תשצ) ורבנו יצחק ז"ל כך הסכימו דלא נאמרו הדברים אלא לחתוך בה צונן, אבל לחתוך בה רותח לא סגי ליה בהכי, ומיהו בהכשר לחתוך בה רותח נחלקו, שרבנו שמואל אומר מעולם אינו נכשר אלא בליבון לפי שתשמישו על ידי האור הוא, דלפעמים מהפך בו הבשר שצולה על גב האש ופעמים שהוא חותך בו הבשר שצולה בשפוד בעוד שהוא על גב האש כדי לנסות אם נצלה כל צורכו אם לא, וכיון שתמישו על ידי האור אין הכשרו אלא בלבון על ידי האור כמו השפוד והאסכלא.

וכן כתב ר"ח ז"ל דבסכין של גוים [דאיסורא] בלע בעי ליבון, כדאמרינן בריש פרקא קמא דחולין (ח, ב) גבי סכין של ע"ז, כגון שלבנה באור וכן תניא בתוספתא הכא (פ"ט ה"ב), השפודין והאסכלאות והסכינין של גוים מלבנן באור, אבל לגבי סכיני דפסחא דהיתירא בלעי לא בעי אלא הגעלה לבדה, כיון דהתירא בלעי, וכדמתרצינן בגמרא לקמן (עו, א) גבי השפודין והאסכלאות, ולקמן בשמעתין (שם ד"ה רב אשי) נאריך בזה יותר בע"ה.

ורבינו יצחק זצ"ל אומר דסכינין גדולים שרגילין לצלות בהן צלי הרי הן כשפודין וצריכי לבון, אבל קטנים שאין דרכן להשתמש באור אלא באקראי בעלמא ורב תשמישן הוא בדבר של חמין סגי להו בהגעלה, והביא ראיה מהא דגרסינן הכא בירושלמי (הט"ו), הדה דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון.

גמרא: תלמוד לומר במי נדה (במדבר לא, כג) מים שהנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה:    כתב הרמב"ן נ"ר והא טבילת כלים דאורייתא ברביעית היא כדאתמר בפסחים (יז, ב) הואיל וחזי למיטבל בה מחטין וצנורות, אלא דרבנן מעטוה לרביעית כמפורש במסכת נזיר (לח, א). ויש לומר טבילה זו גזרת הכתוב היא, וכך היא גזרת מלך להצריכה ארבעים סאה, אי נמי אסמכתא. ויש לפרש דכל דהו היינו מים שאין כל גופו של כלי עולה בהן, כתב רחמנא מי נדה, לומר מה נדה מים שכל גופה עולה בהן דהיינו ארבעים סאה, אף כלים מים שכל גופן עולה בהן לפי מה שהן, וגמרא נקיט להו ארבעים סאה משום דבטליה לרביעית, עד כאן.

הא דקתני מדיחן ומטבילן:    מפרש בירושלמי (הט"ו) צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, ומשמע מיהא דלכתחלה צריך להדיח או להגעיל ואחר כך מטבילן, דאם לא הדיחן ולא (הטבילן) [הגעילן] עדיין לא יצאו מטומאת הגוים והיאך נכנסין לקדושת ישראל, אלא ודאי אין טבילה עולה להם עד שידיחם או שיגעילם, והכי נמי משמע לישנא דקתני (להדיחן או להטבילן) [מדיחן ומטבילן] כלומר מדיחן תחלה ואחר כך מטבילן, וכן כתב הראב"ד ז"ל דכן צריך לעשות הכשר לכתחלה, דקרא הכי משמע, דכתיב תעבירו באש (במדבר לא, כג) דהיינו ליבון, ואחר כך וטהר דהיינו טבילה, אבל הוא זצ"ל כתב דמיהו אי אפיך דיעבד לית לן בה דעכובא לא כתיב, ומכל מקום צריך ליזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקישה הכתוב לטבילת נדה.

והא דקתני מדיחן, כתב הראב"ד זצ"ל שצריך לשפשפו היטב במים בידו, ולא שיעביר עליו המים בנחת, דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה תסגי ליה בטבילה לחודה. וגם נראה שצריך לשטפו במים אחרי השפשוף, והיינו [דתנן] בזבחים פרק דם חטאת (צו, ב) מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס, ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגויה.

הא דאפליגו רב אחא ורבינו בקוניא:    ופסקינן לחומרא כמאן דאמר כסופו וצריך טבילה, לא תקשי מידי אכללא דכללי בעלמא (פסחים עד, ב) בכל התורה כלה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא בר מתלת, דלא אמר אלא היכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו, אבל היכא דאיפסיקא הלכתא בהדיא כחד מנייהו לא איתמר, והלכתא נמי פסקינן בהדיא בקינסא בפרק אין מעמידין (לג, ב) כדברי רב אחא לחומרא.

ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני:    כלומר ובכל משכנתא צריך לאטבולי, אי משום דחזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, כלומר ובסתם משכנתא לא צריך טבילה, אלא אי חזייה לגוי דדעתיה לשקועיה, אף על גב דלא זבנה מניה בפירוש, אפילו הכי צריך טבילה, דכמכירה מפורשת דמיא. וכתב הרי"ף ז"ל משכנתא בעיא ולא איפשיטא, ולא פירש אם הולכין בה לקולא או לחומרא.

והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' מאכלות אסורות ה"ו) כתב דאינו צריך טבילה, משמע דלקולא אזלינן בה עד דחזינן לדעתיה לגוי דבעי לשקועיה. ותמיהא לי דהא משמע ודאי כי טבילה זאת מדאורייתא היא דמכלי מדין גמרינן לה, ואפילו לכלים חדשים, כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דישנין כי מלבנן באור כחדשים דמיין ואפילו הכי בעו טבילה, ואם כן כל טבילת כלים בין לישנים בין לחדשים היא מדאורייתא, ואם כן הוה ליה ספיקא דאורייתא, וכל ספק דאורייתא לחומרא, כן נראה לי.

אחר כך מצאתי לראב"ד ז"ל שכתב דמשכנתא צריך טבילה. ומיהו הרמב"ם ז"ל הלך לשיטתו, שהוא ז"ל כתב (שם ה"ה) דטבילת כלים מדברי סופרים היא, נראה שדעתו לומר דקראי אסמכתא בעלמא הן.

הא דקתני וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא לבן:    יש מפרשים האי שלא הטביל שלא הדיח, כלומר שנשתמש בו קודם שידיחנו במים להסיר לכלוכי האסור שבדפני הכלי, דומיא דמתניתין דקתני את שדרכו להטביל יטביל, דהיינו הדחה, מדקתני את שדרכו, כלומר את שדרכו להשתמש בו בהטבל לבד כלומר לצונן, יטביל: ידיחנו, ואף על גב דברייתא קתני טבילה וקתני הדחה, היינו משום דאצטריך ליה למתני טבילה אפיק להדחה בלשון הדחה ולא בלשון (הדחה) [טבילה], אבל בסיפא דברייתא דלא אצטריך ליה טבילה אפיק לה להדחה בלשון טבילה כלישנא דמתניתין כדאמרינן, והראיה, דאי טבילה ממש קאמר, היכי תני חדא אסור ומשום נותן טעם לפגם דאסור, דמאי נותן טעם איכא, דאי בכלים חדשים ליכא נותן טעם כלל, ואי בכלים ישנים ולאחר שהגעיל או לבן נותן טעם נמי תו ליכא, דהא פלט איסורו על ידי הגעלתו או לבונו, וטבילה לאו משום אסור הנבלע הוא, [אלא] כטעמא דאיתמר בירושלמי (הט"ו) הואיל ויצא מטומאת גוי לקדושת ישראל, ולדברי הכל אם בשל עד שלא (עשאה) [טבלה] מותר, אלא ודאי הטבלה הדחה היא, ומשום הכי אסור למאן דסבירא ליה דנותן טעם לפגם (מותר) [אסור], דאפילו טיחת איסור שעל פני הכלי כשאינו בן יומו נתעברה צורתו והוה ליה נותן טעם לפגם, והיינו נמי דלא קתני וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הדיח, אלמא טבילה הדחה היא. ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן נ"ר, והביא עליו ראיה מדתניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) וכלן שנשתמשו בהן עד שלא שף הגעיל הטביל ולבן הרי זה מותר, קתני שיפה דסכין, וכן פירש (הרמב"ן) [הרמב"ם]¦ ז"ל כלן שלא הדיח מותר.

אבל הראב"ד ז"ל כתב בפירושיו, הטביל לאו דוקא נקט, דמשום ההיא טבילה ליכא מאן דאסר, ואי אמרת דהאי טבילה על ההדחה קאמר כדאמרינן במתניתין, הא לא איפשר, חדא דהכא לא מפיק הדחה בלשון טבילה כלל, ועוד דאי הדחה דקאמר מאי נותן טעם לפגם איכא, אלא ודאי לאו מדוקא נקט לה. פירוש לפירושו, דאי הדחה קאמר ליכא נותן טעם לפגם, דסבירא ליה לרב זצ"ל דלא אמרו באיסור שאינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם אלא באסור הבלוע שנפגם ונפסד בתוך דופני הכלי, מפני שהוא קלוש מאד, ולפיכך נמר טעמו ונהפך כרגע לפגם, אבל באיסור הדבק בדפני הכלי שהאויר שולט בו, הרי הוא כחתיכת אסור העומד בעינו שאינו נפגם כל כך במהרה.

ולזאת הסברא הסכימה דעת רבני צרפת זצ"ל בחולין גבי השוחט בסכין של גוים (בתוס' ח, ב ד"ה השוחט), וכתבתיה למעלה בפרק אין מעמידין גבי חלתית של גוים. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמכל מקום ברייתא קתני וכלן שנשתמש בהן, דמשמע שנשתמש בהן בלא שום הכשר, ואפילו הכי מותר למאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר, ועד שלא הגעיל ולא לבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר, דמאי פליג שלא הגעיל אבל הדיח, ומעתה הגע עצמך, אלו נשתמש בו גוי ביורה בצונן אסור אם לא הדיח, בשל בה מותר, ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר, אבל ודאי הדיח, ואם לא הדיח ונשתמש בכלן אסור, למה התירו שמן וכוספן וכל הנזכרים בגמרא (לח, ב), ודילמא בשלו בהן עד שלא הדיחו, שאין הגוים נוהגין הדחה בהכשר כדי שנאמר חזקה הדיחו עד שלא בשלו.

ואם תאמר מדיחין הם כליהן בכל עת למה אמרו מדיחן ומטבילן והם טהורין. ואפשר שזו אינה קושיא, דלעולם הא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא לבן בשהדיח קאמר, דטיחת האיסור אינו נפגם בשאינו בן יומו כבליעת האסור, ואורחא דמילתא קתני שדרכן של בני אדם בכליהן שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל ואפילו ממותר למותר אלא בהדחה לנקיות הדעת, אבל הגעלה ולבון אין דרך המשתמשין בכליהן לעשות כן, ואפילו האסטניס שבהן, ולהוציאן מידי איסורן הוא שצריך לעשות כן, ולפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה ומבשל בו כדרכו בהדחה לבד כדרך שהוא רגיל להשתמש בכליו, ומשום הכי קתני סתמא עד שלא הגעיל ולא לבן ולא חשש לאסור ההדחה, ומן הטעם הזה גם כן התירו שמן וכוספן של גוים, דמשום איסור הנבלע ליכא, דסתם כלים של גוים אינם בני יומן, ומשום טיחת איסור נכרי ליכא, דסתמא דמילתא חזקה היא שאין מבשלין בהן בלא הדחה, וכל שכן בדברים שדרכן למוכרן שנשמרים בהן מאד כדי שיקפצו עליהם לוקחים, אבל כשמוכרין כליהם מה איכפת להם אם מדיחין ואם אין מדיחין שאין הכלי נפסד כלל בכך, והילכך אין מקפידין, ולפיכך צריכין הדחה, כן נראה לי.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף עו עמוד א

אלא אמר רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו:    כלומר לעולם בין דבלע איסורא בין דבלע היתירא כל שתשמישו על ידי האור כשפוד ואסכלא אינו יוצא מידי איסורו אלא בליבון על ידי האור, אלא דקדשים שאני דכל יום ויום מבשלין בו, ודלמחר נעשה גיעול לבליעתו של יום זה, והלכך לעולם אינו בא לידי אסור נותר, ולקמן פריך אי הכי הגעלה לא ליבעי.

ותמיהא לי טובא, חדא דכי מבשל בה למחר מאי הוי, דהא כל שנבלע על ידי האור בליעתו קשה ואינו יוצא מידי דפנו לעולם עד שילבננו באור שיהו הנצוצות מנתזות ממנו, וכדאמרינן לקמן: ועד כמה מלבנן, אמר ר' מני עד שתסיר קליפתן, וגרסינן בירושלמי (הט"ו) והליבון צריך שיהו הניצוצות מותזין ממנה, ואם כן האיך נגעל מכדי בליעתו בבישול של מחר, שאין בשול עושה לבון ועדיין נשאר בו מבליעתו של אתמול ועושה נותר, ואסור בין חטאת בין שלמים, דדי לבשול להיות כהגעלה. ועוד דהא קיימא לן (פסחים עד, א) דחם מקצתו חם כלו אמרינן, ושפוד ואסכלא שבשלו בהם נתפשטה בליעתן לכלן, ואין יוצאין מידי בליעתן עד שיגעיל את כלן או עד שילבן את כלן, ואין הכשר עולה להן בהגעלה או בלבון עד מקום שממשו של צלי מגיע, ושפוד ואסכלא אי אפשר לצלות בכלן בכל עת, והיאך ניתר בצלית שלמים או חטאת של מחר שלא פשט הבשול בכלן, וכדאמרינן (פסחים ל, ב) גבי סכינין מגעיל להו ולקתייהו ברותחין, אלמא אינם נכשרים בהכשר מקום חתך לבד עד שיגעיל אף קתייהו שאינו חותך בו כלל.

ואפשר לומר דהכי קאמר, דקדשים כיון דהגעילן על ידי בשולן קודם שיבא לידי נותר די לו בכך ואף על פי שלא ליבנו, לפי שעל ידי גיעול של מחר יוצא ממנו רב בליעתו עד שלא נשאר בו אלא איסור קלוש מאוד, ואותו המעט הקלוש אין בו כדי שיחול עליו איסור נותר מתוך מיעוטו וקלישותו, וכן אותו הבלוע שנתפשט בכלי איננו אלא משהו וקלוש מאד, והילכך בבשול זה גם כן מתמעט ונקלש קצת עד שלא נשאר בו כדי שיקבל איסור נותר, אבל אם לא בשל בו למחר קודם שיבא לידי נותר הוה ליה בליעתו גדולה ורבה, ויש בה כדי שיחול עליה איסור נותר אפילו בתוך דפני הכלי, ובעי ליבון ככלים של גוים. והילכך בגיעולי גוים גם כן כיון דאיסורא בלעי, אם משתמשין בו על ידי האור אף על פי שהגעילו ויצא ממנו רוב בליעתו על ידי הגעלתו, מכל מקום כיון שנשאר בו מעט מן האיסור אותו המעט אסור, ואוסר אם יהיה בן יומו, ועוד שאין מבטלין אותו לכתחלה, והילכך צריך ליבון אפילו להשתמש בו ברותחין שלא על ידי האור, כן נראה לי.

ואם תאמר להשתמש בו בחמין לבד שלא על ידי האור לא צריך ליבון, שהלא כל מה שאפשר לצאת ולהפליט ממנו על ידי חמין כבר יצא ממנו על ידי הגעלתו, ועד שישתמש בה על ידי האור לא נצריכה ליבון. זה אינו, דכיון דנשאר עוד איסור בכלי, לעולם פולט מעט מעט על ידי חמין, ותדע שהרי כלי חרס אינו יוצא מידי דפנו על ידי הגעלה ואין לו תקנה אלא שבירה, ואם כן אמאי, יגעילנו ברותחין וישתמש בו על ידי חמין שלא על ידי האור, אלא ודאי כיון שנשאר בו לעולם מן האסור, פולט הוא והולך לעולם מעט מעט אפלו בחמין.

תינח שלמים דכיון דלשני ימים מתאכלי [מקמי] דליהוו נותר קא הוו להו גיעול:    ואם תאמר אכתי מי ניחא, והא ממעט לשלמים דהאידנא מזמן אכילתן, שאינם נאכלין אלא עד זמן שלמים דאתמול משום דטעמן [של] שלמים דאמש איתיה בהני דהאידנא. יש לומר דאינו ממעטן מזמן אכילתן כלל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם, כי ההיא דפרק כל הבשר (חולין קיא, ב) דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח, שהבשר נותן טעם בקערה ומן הקערה בדגים ועדיין הוא היתר, וכמו כן שלמים דאתמול נתנו טעם בשפוד ומן השפוד בשלמים דהאידנא ועדיין הוא היתר, דשלמים דאתמול זמנן עד הלילה הבאה.

אלא מההיא דמתרצינן בסמוך אמרי לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים, וכי הדר בשיל למחר חטאת או שלמים, חטאת דלמחר ושלמים דהאידנא בהדי הדדי שלים זימנייהו, קשה דמכל מקום כשמבשל לשלמים אחר חטאת מייתי קדשים לידי פסול, דאוסר שלמים הללו לזרים ולנשים ולעבדים, דאין נאכלין אלא לזכרי כהונה כחטאת הבלוע בהן, ולא שייך למימר הכא נותן טעם בר נותן טעם, דלא אמרינן הכי אלא כשיש שני נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור, כמו דגים שעלו בקערה שיש שני נותני טעם של היתר קודם שיאכלם בכותח, כך מצאתי בספר התרומות (סי' ס) וצריך עיון.

אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי:    כך גריס רש"י ז"ל, וכן כתובה בפירושי ר"ח ז"ל. וכתב הרמב"ן נ"ר לא מצאתי כן בעקר הנסחאות, ואין צריך [להגיד, דהגעלה לרבא משום הכי בעי לה משום דלא ליהוי של כל יום ויום נותן טעם] בשני, שאם נתן בו טעם חוזר הוא כמוהו ומיד נעשה נותר הגיעול, ובקדשים עצמן של יום שני ישלם זמנן כזמן של יום ראשון ונמצא מביא קדשים לבית הפסול, וכענין ששנינו בפרק דם חטאת (זבחים צז, א) בשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים, אם יש בהן נותן טעם הרי הקלים כחמורין, וטעונין מריקה ושטיפה, ופוסלין במגעם, ואם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורים, ובמסכת פסחים (מה, א) נמי אמרינן יקדש להיות כמוה, שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה תאכל כחומר שבה, ומשום הכי בעי הכא הגעלה כדי שלא יהא ראשון נותן טעם לשני אלא של שני מבטל של ראשון להיות כמוהו, אלו דברי הרב נ"ר.

ואם דברי רבינו וגרסתו עיקר עלה לנו תירוץ לקושייתנו שהקשינו למעלה, דכשמבשל בה שלמים אחר חטאת מביא קדשים לבית הפסול, דאוסר שלמים אלו לזרים ולנשים, ומעתה לא תקשי לן מידי, דכיון דהגעלה מיהת עושין בין חטאת לשלמים הרי אין השלמים נאכלים כחמר חטאת אלא בתורת שלמים, וכדתנן אם אין בו נותן טעם אין הקלין נאכלין כחמורין.

אלא דקשיא לי טובא לגרסתו של רבנו נ"ר שאם כן דלדברי רבא הגעלה נמי בעינן, ומשום הדין טעמא דלא ליתן טעם ראשון בשני, אם כן מאי קשיא ליה לתלמודא תינח שלמים וכו' אלא חטאת כיון דליום ולילה מתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת והדר מבשל בה למחר שלמים או חטאת קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר, וכי פליט להו מאי הוי, והלא מאי דפליט לא הוי נותן טעם, דמשהו הוא דפליט להו בתר דעביד להו הגעלה, ולא הוי נותר ולא פסול.

ומיהו מאי דקשיא ליה לרבינו נ"ר דאי לא עביד להו הגעלה יביא שלמים דהאידנא לבית הפסול כד שלים זמן החטאת, ודאי צריכא עיונא. ולדידי קשיא לי אמאי לא פריק להו רבא לעולם כל יום ויום נעשה גיעול לחברו כדאמרית, והגעלה דקתני דאי מבשל בה האידנא [חטאת] ובעי לבשולי ביה למחר חטאת או שלמים פליט בהו חטאת דהאידנא והוה ליה נותר, והשתא דעביד בהו הגעלה תו לא הוי נותר דלית ביה נותן טעם, וצריך לי עיון.

רב אשי אמר לעולם כדקאמרינן מעיקרא, הכא היתירא בלעי הכא איסורא בלעי וכו':    כתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לחמץ בפסח, והיינו דאמרינן בפסחים (ל, ב) לגבי סכינין, והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון, משום דמעיקרא היתירא בלע וכי פליט ליתיה לאיסורא בעיניה, אבל בלוקח סכין מן הגוים לחתוך בה רותח צריך ליבון, מפני שפעמים צולה בו בשר על גבי האור והוה ליה כשפוד, וכיון דבעידנא דקא בלע בלע מאיסור צריך ליבון, והכי נמי תניא בתוספתא (פ"ט ה"ב) כגון השפודין והסכינין והאסכלאות מלבנן באור.

וכן אמר בירושלמי (הט"ו) בסכין גדולה שצריך לבון. ובפרקא קמא דחולין (ח, ב) אמרו בסכין של גוים כגון שלבנה באור, וכן אמרו בשם רבנו תם ז"ל. ואף על גב דרב אשי גופיה הוא דאמר בפסחים (שם) לדידי חדתתא עבדינן לי, ואמר ליה מר איפשר ליה, דלא איפשר ליה מאי, ואמר אנא נמי כעין חדתתא קאמינא, קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו ולקתייהו ברותחין בכלי ראשון, דאלמא משמע דלרב אשי גופיה בעינן ליבון, יש לומר דרב אשי מחמיר על עצמו היה, לחוש על דברי חבריו דאין מחלקין בין היכא דבלע היתירא להיכא דבלע איסורא, והיינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי.

והלכתא אידי ואידי ברותחין, ורב אשי גופיה הוא דפסק הכי, ואי נמי תלמודא הוא דפסיק הכי, כלומר דהלכתא כפירושיה דרב אשי, דכל היכא דהיתירא בלע בהגעלה סגי להו, והוא הדין לשפודין ואסכלאות בפסח דהיתירא בלעי דבהגעלה סגי להו. והא דבעו מניה מרב אשי סכיני ולא בעו מניה שפודין ואסכלאות וכל שתשמישו על ידי האור, אפשר לומר משום דחזו ליה דעביד מעשה לנפשיה אף בסכינים דמלבן להו, משום הכי בעו מניה סכיני, ואהדר להו דעלמא בהגעלה בכלי ראשון סגי להו משום דהיתירא בלעי, אבל איהו אחמורי הוא דקא מחמיר אנפשיה.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב סכיני דפסחא אסורא בלעי, וחד דינא אית להו בהדי סכיני דגוים, ותרווייהו איסורא בלעי, ולא אמרו היתירא בלעי אלא בקדשים דבשעה שבלע לא היה נאסר כלל, דאיסורו משום נותר הוא, וההיא שעתא אכתי לא הוי נותר ולא נאסר כלל שאין שם נותר עליו, ולאחר שנבלע נעשה נותר, וההיא שעתא אין איסור נותר ראוי לחול אלא על מה שראוי להפליט על ידי הגעלה שהיא בליעה גדולה שיהא בה נתינת טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינו נפלט אלא על ידי האור, אותו מעט שנשאר בו אינו אוסר. אבל בחמץ בפסח שנשאר נבלע בסכין, חמץ הוא ושם חמץ עליו, אלא שעדיין לא חל עליו זמן איסורו, מכל מקום כשחל עליו הפסח ראוי הוא ליאסר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש גבי נותר כשנעשה נותר לא הוי איסור בעיניה, שבתוך דפני הכלי הוה ומעולם לא הוכר איסורא, וחמץ ניכר בשעת בליעתו ושמו עליו.

וכן כתב (ע"ב ד"ה ולאכול) בסכין דמתניתין דגבי רותח צריך הגעלה ברותחין ובכלי ראשון, כדאמרי' בפסחים לענין חמץ בפסח, אלמא הוא זצ"ל משוה הדינין לחמץ בפסח ולאיסורי הגוים שלא כדברי הראב"ד ז"ל, וכן כתב בתשובותיו (סי' שלג) שכלם אינם צריכין אלא הגעלה. והא דאיבעיא להו התם הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו, לאו דוקא דפסחא, דהוא הדין לסכיני דארמאי, והכי נמי אמרינן התם הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפסחא, והוא הדין לגיעולי גוים.

וכתב הרמב"ן נ"ר בשם בה"ג דעיקרא דבעיא זו דסכיני, ממשנתינו זו היתה, מתוך שלא שנינו בגיעולי גוים הכשר לסכין אלא שיפה, הוצרך הדבר לשאול שיפה זו במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת, במקום ליבון עומדת שאם רצה לשוף ישוף ואם לאו מלבן דכשפוד ואסכלא דמו, שפעמים שאדם צולה בו בשר או דבר אחר שיש בו חמץ, או דילמא במקום הגעלה עומדת, דלא דשכיח תשמישתה באור, ובתר עיקר תשמישתיה אזלינן, ובהגעלה סגי ליה. והגעלה מיהא צריך בכלי ראשון, דזימנין דמעייל ליה לדודא דבשרא לאסוקי בשרא בה, והוה לן כעין כפא, והאי תשמישתה שכיח ביה טפי, והלכך לא סגי ליה בכלי שני, אי נמי דדוחקא דסכינא בכלי שני מצריך ליה כלי ראשון, ומסקנא בתר עיקר תשמישתיה אזלינן, כדתנן, את שדרכן להגעיל להטביל וללבן, ואין חוששין לשלא כדרכן, ואף על פי שפעמים שאדם משתמש בהו בחמין כגון כוסות וצלוחיות שהוא מפשירן כנגד האור ומערה בהו רותחין, אפילו הכי מכשירן בהדחה כעיקר תשמישו והני נמי כיון דזימנין בנורא וזימנין בדודא ושכיח ליה כל שעתא ושעתא תשמיש בכלי שני, לא נפיק מידי... כלי ראשון בעי, ורבנו יצחק ז"ל כתב דהא דאסקינן בפסחים בסכיני דפסחא ברותחין, דוקא בסכינין קטנים אבל בגדולים לבון בעו, כדגרסינן בירושלמי (הט"ו) הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון, וכדגרסינן נמי בתוספתא (פ"ט ה"ב) הסכינין והאסכלאות מלבנן באור, והרמב"ן נ"ר מסכים לפסקו של רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה אריך, ומה ששנו בתוספתא בסכינין דמשבשתא היא, שהרי הביאו אותה כאן בגמרא והניחו ממנה סכינין, ואלו היתה שנויה כן היה להם לשנות בה סכינין שהן רבותא גדולה מן השפודין.

ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי סברא דרב [אשי] דגמרין בפסחים, וכבר אידחייא לה במסקנא. וזה ששנינו בפרקא קמא דשחיטת חולין (ח, ב) כגון שליבנה באור, אינה קושיא כלל, שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עליה אם הלכה כרב אשי או לא, ותפס לו דרך קצרה שלבנה באור, כלומר שטהר אותה טהרה גמורה.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה אמן.