ר"ן על הרי"ף/עבודה זרה/פרק ה


דף ל עמוד אעריכה

השוכר את הפועל. עובד כוכבים ששכר את ישראל:

 לעשות עמו מלאכה ביין נסך. להריקו מכלי אל כלי או להעביר חביות ממקום למקום וביי"נ ממש קאמר שנתנסך לעבודת כוכבים וסתם יינן מיבעיא בעי לה בגמרא:

 שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' שכרו מותר. דאגרא דיהיב ליה משום מלאכה אחרת היא ובגמרא מפרש לה שפיר:

 אע"פ שהניח לגינו עליה שכרו מותר. לגינו כלי של יין ומשום דעיקר שכירות משום רכיבתו הוא ולגין אינו מוסיף בשכירתו כלל שרי:    גרסי' בגמרא [דף סב א] מאי טעמא אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור בהנאה והרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים והרי שביעית דתופס את דמיה ותנן האומר לפועל הא לך דינר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר הא לך דינר זה לקוט לי בו ירק היום שכרו אסור א"ר אבהו אר"י קנס הוא שקנסו חכמים בחמרים וביין נסך יי"נ הא דאמרן חמרים מאי היא דתניא החמרים שעושין מלאכה בפירות שביעית שכרן שביעית  ומפרש רבא [דף סב ב] דמאי שכרן שביעית דקדוש שכרן בקדושת שביעית ודקא קשיא לך פועל פועל דלא נפיש אגריה לא קנסו רבנן חמרים דנפיש אגרייהו קנסו רבנן ומתני' חומרא דיין נסך שאני. וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ק אילימא הואיל ויין נסך אסור וכו' שכל שאסור בהנאה אף הנאת גרמתו אסורה אע"פ שאינה דמים לו לא מצית אמרת הכי דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ואפילו הכי ממון שבא בגרמא שלהן מותר כדתנן (קדושין דף נו ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וסבור הייתי לפרש לפי זה דבעינן למימר דמדאורייתא מיתסר (בשאר אסורי הנאה חוץ מעבודת כוכבים ושביעית) בכל איסורי הנאה למחליפין או למשתכר בהן ממון גרמא שלהם אע"פ שאינן חליפין ממש ולא דמים אבל לא מצינן למימר דלאחרים נמי אסור שאפילו בדמים ממש [שלהם] אין הדין כך שאין לך תופס דמיו אלא עבודת כוכבים ושביעית אלא כי קתני [שכרו דהוי הנאת גרמתו] אסור לפועל בלבד ולא ניחא לי בהאי פירושא דמתני' שכרו אסור קתני דמשמע לכל אדם דומיא דברייתא דחמרים דקתני שכרן שביעית ואם איתא דסבירא לן השתא דממון הבא בגרמת איסורי הנאה אסור לכל אדם מן התורה מצינו כל איסורי הנאה תופסין דמיהן וא"א ובודאי דלא בעינן למימר שיהו כולן תופסין דמיהן ולא מטעם תפיסת דמים אתינן לה מעיקרא אלא על כרחין הדין פירושא אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אע"ג דלא מיקרי חליפיו אסור בהנאה מדרבנן גזרה שלא יהנה מאיסור הנאה עצמו דהיינו יין ליתא דהרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אפילו דמי מכר לא גזרינן משום פרי עצמו כ"ש דליכא למיגזר שכירות שאינו דמים ממש אטו יין והדרינן ואמרינן אלא הואיל ותופס דמיו כעבודת כוכבים דכיון דנתנסך לעבודת כוכבים הרי הוא כעבודת כוכבים דדמיה אסורין כדאמרינן כל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו ולפיכך גזרו אף בדמי שכירות אע"פ שאינן דמי חליפין משום דמחלפי בדמי מכר שהם חליפין ממש אבל בערלה וכלאי הכרם כיון שאין תופסין דמיהן ולא מצינו להן דמים שיהו אסורין מן התורה לא גזרינן [נמי] דמים אטו פרי עצמו דדמים בפירות לא מיחלפי וזה פירוש הגון וכך פירשו בתוספות:    גרסי' בירושלמי עלה דמתניתין דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת רבי חגי בשם רבי זעירא בשאין דמיהן כלומר לפיכך מקודשת לפי שאין ממון זה דמים של ערלה וכלאי הכרם שאילו היה כן אף דמים הללו היו אסורין למוכר דמ"מ מינייהו מתהני שמכרן בדמים ומה לי הן ומה לי דמיהן אלא מש"ה מקודשת לפי שאין ממון זה דמיהן של ערלה וכלאי הכרם שכיון שהן אסורין בהנאה אינן שוין ממון ומעות הללו מתנה הן בידו ולפיכך מותרין דדוקא בעבודת כוכבים הוא שחדש הכתוב שאע"פ שאין לה דמים שיהיו חליפי' נתפסין באיסור שלה אבל בשאר איסורי הנאה לא ולפיכך מקודשת ומן הירושלמי הזה שכתבנו נראה שאם עבר ומכר איסורי הנאה שדמיהן מותרין אף למוכר עצמו חוץ מעבודת כוכבים ושביעית לפי שאינן דמי איסורי הנאה אלא מתנה או גזל בידו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דחולין (דף ד ב) גבי חמצן של עוברי עבירה דלמוכר עצמו אסורין וליתא וכדאמרן: ופרכינן והרי שביעית דתופסת דמיה ותנן האומר לפועל הילך דינר זה לקט לי ירק היום שכרו מותר  אלמא לא גזרינן דמי שכירות אטו דמי מכר מש"ה לקט לי ירק לשון שכירות היא שרי אבל לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שוויו ירק ומש"ה אסור לשהותו אחר זמן הביעור אלא מתבער בשביעית ואסיקנא דקנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ בחמרין דנפיש אגרייהו אפילו בשביעית ופועל דלא נפיש אגריה ביי"נ דוקא משום חומרא דיי"נ.  ואיכא למידק בשלמא ביין נסך קנסינהו משום דעבוד איסורא דרוצין בקיומה אלא בפירות שביעית מאי עבוד דקנסינהו רבנן יש לומר דפירות שביעית נמי כגון דעבוד איסורא וכך אמרו בירושלמי בפירות עבירה היא מתנית' וכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שמיטה החמרין העושין בפירות שביעית מלאכות שביעית אסורה כגון שהביאו יותר מדאי הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם וכו' ומסתברא ליה דכי מסקינן קנס הוא שקנסו בחמרין וביי"נ אטעמא דתופס דמיו סמכינן דכיון דשכרן אסור לכל דלישנא הכי משמע דאם איתא דלא סמכינן אטעמא דתפיסת דמים לא היה ראוי לקנוס ולאסור אלא לדידהו בלחוד דעבד איסורא אלא ודאי אטעמא דתפיסת דמים סמכינן ומשום הכי אסרינן ליה אכולי עלמא ולפיכך אין ללמוד מזה לפועלים שעשו מלאכת איסור בשאר איסורי הנאה כגון צביעה בערלה וכלאי הכרם שיהא שכרן אסור אפילו להם דדוקא הכא דשייך למיגזר [שכירות] אטו חליפין גזרינן וקנסינן משום דעבוד איסורא אבל בשאר איסורי הנאה אין לנו ואע"פ שיש לחלוק ולומר דבשאר איסורי הנאה שכר פעולה אסור לפועלים בלבד משום קנסא גרידא אע"ג דליכא למיגזר משום דמים ובשביעית ויי"נ משום קנסא גרידא אסרו אלא שלא רצו לחלק בין פועל לאחרים כדי שלא יאמרו כן בדמים אע"פ כן כיון דמדרבנן בעלמא הוא אין לנו לחזור אחר חומרות ואין לך אלא מה שמנו חכמים:    שכרו לסתם יינן מהו כיון דאיסורו


דף ל עמוד בעריכה


חמור כיין נסך אסור בהנאה כיין נסך ממש:

 הואיל וטומאתו קלה. כדאמרינן בגמרא בפרק אין מעמידין (דף ל ב) ג' יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית [דף לא א] סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומאה קלה אוכלים ומשקים ברביעית:

 ארביה. ספינתו:

 בי קברי. בית הקברות ופרכינן בגמרא וליקלינהו וליבדרינהו דלמא מזבלי מיניה. ואיכא למידק וכי מזבלי מיניה מאי הוי והא קי"ל [דף מט א] כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ולכתחלה נמי אמר הכי דתנן [דף מג ב] שוחק וזורה לרוח י"ל דר' יוסי דיעבד שרי אבל לא לכתחלה דאיהו גופיה אמר אין נוטעין אגוז של ערלה והא דאמר שוחק וזורה לרוח היינו טעמא משום דקא אזיל לאבוד וספק מזבל ספק לא מזבל ואת"ל מזבל ה"ל זו"ז גורם ומותר אבל הכא דודאי מזבל לא שרינן למעבד הכי לכתחלה:    גרסינן בגמרא (דף סב ב) דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית. כלומר קודם זמן הביעור:

 ופרעי להו בשמינית אתו לקמיה דר' יוחנן. לפי שהיו חוששין בדבר משום דאכלי עניי בשמינית לאחר הביעור חליפי פירות שביעית:

 ואמר להו יאות הן עבדין. דכיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחלופי הני בהני לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו:

 וכנגדן באתנן מותר. כלומר דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר להקריבו דכיון דלאו בשעת ביאה יהביה ניהלה כי הדר יהיב לה ההוא טלה מתנה בעלמא הוא:

 כדתניא נתן לה ולא בא עליה בא עליה ולא נתן לה אתננה מותר ופרכינן נתן לה ולא בא עליה פשיטא כיון דלא בא עליה מתנה בעלמא הוא דיהיב לה ותו בא עליה ולא נתן לה הא לא יהיב לה ולא מידי אלא ה"ק נתן לה ואח"כ בא עליה בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר.  כלומר ומאי לא בא עליה ולא נתן לה לא בא עליה ולא נתן לה עכשיו אלא לאחר זמן: ופרכינן נתן לה ואח"כ בא עליה כיון דבא עליה [דף סג א] ניחול עליה איסור אתנן למפרע. שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה:

 ומשנינן אמר ר"א בשקדמה והקריבתו היכי דמי אי דאמר לה קני מעכשיו מתנה הוא דיהיב לה. כלומר ופשיטא דשרי דאע"ג דע"מ ביאה יהביה ניהלה כיון דמקמי ביאה יהבה לאו שכר ביאה הוא ובמקצת הנוסחאות כתוב פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה. אי דלא אמר קני מעכשיו מי מצי מקרבא ליה איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לא צריכא דאמר לה לא ליקני ליך עד שעת ביאה ואם מיצטריך ליך קני מעכשיו. כלומר ומש"ה איצטריך לאשמועינן דאע"ג דאמר לה לא תיקני ליך עד שעת ביאה כיון דהדר אמר לה אם מיצטריך ליך שקליה הויא ליה מתנת חנם כי שקליתיה ואקרבתיה והדר פרכינן בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה מותר והא תניא בא עליה ואח"כ נתן לה אפילו מכאן ועד שלש שנים אתננה אסור אמר ר"נ בר רב חסדא לא קשיא הא דאמר הבעלי לי בטלה זה והא דאמר לה הבעלי לי בטלה סתם. כלומר דבטלה זה כל אימת דיהביה לה הוי אתנן דמהשתא קניתיה אבל בטלה סתם כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן דהא לא קניתיה עד ההיא שעתא ופרכינן וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי והא מיחסרא משיכה ומפרקינן כגון דקאי בחצרה. כך היא הצעה של שמועה: ומדאמרינן יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר דקדקו רבותינו הצרפתים ז"ל שאם היה יי"נ ועבודת כוכבים ביד ישראל ועבר ומכרן בהקפה הדמים מותרין דעובד כוכבים משעת משיכה קני להו וההיא שעתא אע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שיעבודיה לא מיתסר כדמוכחא הא דבי רבי ינאי וכי פרע ליה בתר הכי לא מתפסי דמי ולא מיבעי אי ליתיה ליין נסך בעולם דהיינו פירי דבי ר' ינאי אלא אפי' איתיה ברשות עובד כוכבים מותר כיון דבשעתא דיהיב ליה דמי לאו דישראל הוא וראיה לדבר מדמקשינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מיחסרא משיכה אלמא אע"פ שישנו לטלה זה בעולם כיון דבשעת ביאה ליתיה ברשות זונה לא מיתפס באתנן ויין נסך נמי אע"פ שישנו בעולם כיון שבשעה שהעובד כוכבים פורע דמיו לישראל ליתיה ברשות ישראל לא מתפסי דמיו באיסור דידיה והרמב"ן ז"ל השיב דהא מ"מ דמי עבודת כוכבים הם אצלו [וא"כ] מצינו דמים לעבודת כוכבים והא ודאי לא קשיא לי דאם איתא תיקשי ליה במכרן [קידושין דף נו ב] וקדש בדמיהן דקי"ל מקודשת מצינו דמים לאיסורי הנאה ותנן [פסחים דף לא ב] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים אלא ודאי היינו טעמא דאף על גב דדיעבד שרו לכתחלה מיהא אסור והכא נמי דכותה ועוד השיב דמקנסא דפועל משמע דכל הנאה דאתא ליה בסרך עבודת כוכבים אסורה ועוד דדמי יי"נ אסורין הן כל היכא דרוצה בקיומו כדאמרי' לקמן (דף סד א) בעובד כוכבים שאמר לו לישראל המתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יי"נ [ואביא לך] אסור ואע"פ שאין דמיה נתפסין ביד עובד כוכבים כדמסקינן לקמן [שם] דעבודת כוכבים לא תפסה דמי ביד עובד כוכבים וכאן נמי בשעת מכירה רוצה בקיומו שאלמלא יאבד קודם שיבא לרשות עובד כוכבים לא יתחייב לו עובד כוכבים כלל ולבי מפקפק הרבה בתשובות הללו לפי שכבר כתבתי דקנסא דפועל היינו טעמא משום דגזרו דמי שכירות אטו דמי מכר וכיון שאנו גוזרין כן הרי דמי שכירות כדמי מכר שוין דפועל נמי בעידנא דקני מקני כמכר גמור ואע"ג דקושטא דמילתא דכל שכירות אשראי הוא דישנה לשכירות [דף יט ב] מתחלה ועד סוף ואינה משתלמת [ב"מ דף סה א] אלא בסוף מ"מ לא משמע להו לאינשי הכי ודמי למכר הנפרע לאלתר אבל הכא במכר גמור כל שהוא בהקפה שרי [כי מנין לנו לחדש גזרה] זו וההיא דהמתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך דכותיה נמי היא [כלומר כאילו הוי עבודת כוכבים ויי"נ בעין] משום דישראל ניחא בהכי ורוצה בקיומו אנן מחמרינן ורואין הישראל כאילו הוא מחליף אבל בנדון זה כיון שאין כאן חליפין דיי"נ ליתיה בעולם א"כ המקנה ליה לעובד כוכבים מעיקרא אין לנו והרב ז"ל חוכך עוד במה שהם אומרים לפי דעתם דאפילו איתיה ליי"נ בעולם שרי כיון דקנייה מעיקרא ומוכחי לה מדפרכינן גבי הבעלי לי בטלה זה והא מיחסרא משיכה ואומר ז"ל דכל דאיתיה בעולם בשעת פרעון נתפס הוא וטלה שאני שאע"פ שישנו בעולם בשעת ביאה מ"מ בשעה שנתן לה הטלה הביאה ליתא בעולם אבל הכא בשעה שהעובד כוכבים פורע דמי יי"נ הרי יי"נ ודמיו בעולם ושמא תופס הוא ונראה [כדבריו] שההתפסה לדעתו תלויה שבשעה שיהו המתפיס והנתפס בעולם יהא כל אחד מן החליפין ברשות או בהנאת כל אחד ואע"פ שזכה בהן מכבר לא איכפת לן ואע"פ שחלוק זה אינו נראה נכון לפי שההתפסה בשעת יציאת כ"ד מרשות חבירו ראוי שתחול וכיון שכבר קנה עובד כוכבים יי"נ קודם שיתן דמים לא היה ראוי שיהא נתפס כשם שאין הטלה נתפס משום דמחסרא משיכה אע"ג דאיתיה בעולם ואעפ"כ חוששני לכך מדאמרי' גבי נתן לה ואח"כ בא עליה וקדמה והקריבתו ה"ד אי דאמר לה קני מעכשיו פשיטא דמותר דהא ליתיה בשעת ביאה כך כתוב במקצת הנוסחאות ומשמע דטעמא דליתיה בשעת ביאה הא לאו הכי אסור אע"פ שנתנו לה וקנאתו קודם ביאה וכ"ת אין ה"נ דאפילו איתיה בעולם שרי אלא דכי ליתיה בשעת ביאה איכא לאקשויי פשיטא ואי איתיה נהי דמותר לא מפשיט כוליה האי א"ה לוקמה ר"א כגון דאמר לה קני מעכשיו והקריבתו לאחר מכאן דשרי ולא מצינא לאקשויי פשיטא דאפילו לנסחי דגרסי מתנה הוא דיהיב לה ולא גרסינן דהא ליתיה בשעת ביאה לא משמע דמפשיט כולי האי אלא משום דליתיה בשעת ביאה ולפיכך יש לחוש בדבר ואף דעת רש"י ז"ל נראה כן שכתב יאות הן עבדין דכיון דההיא שעתא לא הוו הנך בעין ולא איחלפו הני בהני לאו חליפין נינהו ולא חיילא קדושת שביעית עלייהו: ומדמקשינן והא קא מחסרא משיכה שמעינן שהשוכר את הפועל ופסק עמו לתת לו כור חטים זה או בגד זה אם רצה לחזור חוזר ויהיב ליה מידי אחרינא דהא מיחסר משיכה וכדאמרי' הכא גבי טלה זה והא מחסרא משיכה ואפשר נמי דאפילו פסק עמו חטים סתם אינו חייב לתת לו חטים אלא נותן לו שכרו במעות ואע"פ ששנינו בפרק הבית והעלייה (דף קיח א) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כמו שהתנה עמו ולא שוויין התם הוא דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין ואין צורך לזה התנאי אבל כשפסק עמו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשוויו ששיוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מספק בדבר:    גרסי' בגמרא [דף סג ב] שכרו לשבור יי"נ מהו. כלומר שכרו לשבור חביות ולאבד היין:

 מהו. שי הא שכרו מותר: מי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומן של יין ושל חביות הללו שלא ישתברו עכשיו מאיליהן עד שישברם הוא ויטול שכרו אסור או דלמא כל למעוטי את התיפלה שפיר דמי אמר להו רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה:    איבעיא להו [דף סד א] דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים.


דף לא עמוד אעריכה

כלומר עובד כוכבים שמכר עבודת כוכבים מי תפסה דמיה להיות אסורין בהנאה או לא:

 מכר עבודת כוכבים והביא לו מותר. אלמא דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותר:

 מ"ש רישא מ"ש סיפא. בעיין איפשיטא מיהו מתני' היכי מיתרצא:

 משום דרוצה ישראל בקיומה. עד שימכרנה עובד כוכבים ופרש"י ז"ל דטעמא דאסור לו לישראל להיות רוצה בקיומן של עבודת כוכבים ויי"נ היינו משום דכיון דישראל מצווה לבטל עבודת כוכבים אסור לו להיות רוצה בקיומה וכתב הרמב"ן ז"ל דאפילו בחנם נמי כגון שאמר לו שמור לי חבית זו של יין נסך אסור דרוצה בקיומו הוא שמא תאבד בפשיעתו ויהא חייב בתשלומין ואפילו פטרו מן התשלומין אסור דכיון שקבל עליו לשמור בטובה רוצה הוא בקיומו כדי שיחזיק לו עובד כוכבים טובה והיינו דתנא בתוספתא השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו הולך את הלגין למקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר והא לעתותי ערב טובה בעלמא הוא ובחנם עביד גביה דהא איחייב ליה בעל הבית באגריה ואפילו הכי קתני אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן: ובירושלמי שאלו בפועל היה עושה עמו בטובת הנאה אתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו ומשמע נמי דסתם יינן רוצה בקיומו אסור דקנס דפועל משום רוצה בקיומו הוא ולפיכך אסור לישראל להיות מוזג כוס של יין נסך או סתם יינן לעובד כוכבים.  הרמב"ן ז"ל: ודאמרינן אבל אם אמר לו המתן עד שאמכור עבודת כוכבים ואביא לך יי"נ ואביא לך יש מפרשים דדוקא בדשוייה ניהליה אפותיקי דרוצה בקיומו להנאתו אבל בדלא שוייה ניהליה אפותיקי לא מיקרי רוצה בקיומו וראיה לדבר מדתנן בפירקין [דף עא א] אומנין ישראל ששלח להם עובד כוכבים חבית של יין נסך מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה ואין מחוור דא"כ ל"ל למתני התירא במכר והביא לפלוג וליתני בהמתין גופיה דבדלא שויה אפותיקי שרי אלא ודאי כל היכא דא"ל המתן אסור ומתני' שאני דאינהו לא אמרי ליה מכור אותה ותן לנו דמיה ואיהו נמי לא אמר להו המתינו עד שאמכור אלא הכי אמרי ליה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה תן לנו עשרה דינרין שהן דמיה הלכך אין כאן רוצה בקיומו כלל והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דדוקא כשהיה בידו לנגשו ולהפרע ממנו מיד ומדעתו המתין לו עד שמכרן [אסור] אבל אם לא היה בידו לנגשו ועל כרחו הוא מרחיב לו את הזמן אע"פ שאמר לו העובד כוכבים איני יכול לפרעך עד שאמכור את ייני ואפרע לך שרי וכבר כתבנו למעלה בפרק ר' ישמעאל שבזמן הזה יש להקל ולומר דסתם יינן מותר בהנאה וכ"ש דאיכא למימר דרוצה בקיומו שרי:    גרסינן בגמרא [דף סד א] גר ועובד כוכבים שירשו את אביהן עובד כוכבים [גר] יכול לומר לו טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות טול אתה יי"נ ואני פירות אם משבאו לרשות גר אסור ומקשינן ארישא אמאי מותר דהרי גר רוצה בקיומו שלא יגנבו ולא יאבדו שאילו כן לא היה יכול ליטול מעות ופירות ומשני רב פפא ירושת גר קאמרת שאני ירושת גר דאקילו רבנן שמא יחזור לסורו תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור:    תניא בגמרא [דף סד ב] אי זהו גר תושב. כלומר שאנו מצווין להחיותו:

 כל שקבל עליו בפני ג' שלא לעבוד עבודת כוכבים דברי ר"מ וחכ"א כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב. כלומר שיהיו ישראל מצווין להחיותן שהרי אף עובדי כוכבים גמורים נצטוו על עבודת כוכבים ועל שאר שש המצות:

 אלא אי זהו גר תושב ר"י אומר זה גר אוכל נבילות. כלומר אבל מקיים כל שאר המצות:

 ומייחדין אצלו יין. אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל. שמנו כיינו. ושמנו כיינו ס"ד. כלומר דמשמע דשמנו אסור כיינו ולהחמיר בו והיכי אפשר וכי שמנו הוי נסך:

 אלא אימא יינו כשמנו. כלומר דיינו מותר בהנאה כשמנו וקודם שהותר השמן באכילה קאי אבל בשתיה אסור:

 ובשאר כל דבריו הרי הוא כעובד כוכבים. דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה ומפרשינן בגמרא לישנא דהרי הוא כעובד כוכבים ליתן רשות ולבטל רשות בחצר בשבת:

 רבי שמעון בן גמליאל אומר יינו יין נסך. כלומר לפי שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים ואמרי לה מותר בשתיה וקי"ל כרבנן דאי זהו גר תושב כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח: ודאמרי' בהך ברייתא מייחדין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואין מפקידין אצלו יין ואפי' בעיר שרובה ישראל פרש"י ז"ל דהכי קאמר מייחדין שישראל יכול להניחו בחנותו אף על פי שהודיעו שהוא מפליג משום דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך ולא חיישינן שמא יבא עובד כוכבים אחר ויגע בו משום דבזמן מועט לא חיישינן להכי ועוד שאין העובדי כוכבים מצויין [בחנותו] של ישראל אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו משום דבזמן מרובה איכא למיחש שמא יבוא עובד כוכבים אחר [ויגע] בו ועוד שהעובדי כוכבים מצויין בביתו והוא אינו מקפיד על מגע עובדי כוכבים ומ"מ ממה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך משמע דס"ל דאי נגע אסור והקשו עליו בתוס' דאם איתא דאין גר תושב מקפיד על מגע עובד כוכבים היכי אמרי' דיינו כשמנו ולא מיתסר בהנאה ניחוש למגעו של עובד כוכבים שהוא אוסר בהנאה כדאמרי' בפ' אין מעמידין [דף לא א] יין של עין כושי אסור מפני (ביאת) [בירת] סריקה. כלומר מפני שהכותים לא היו מקפידין על מגע עובדי כוכבים לפיכך פירש ר"ת ז"ל דהכי קאמר אין מפקידין אצלו לזמן מרובה דאע"ג דאמגע עובד כוכבים קפיד איכא למיחש שמא יאמרו שאותו ישראל שותה מיינו של גר תושב כשיראהו שהוא מביא יין מביתו ויינו אסור הוא בשתיה דמסקינן דיינו כשמנו אבל מיחדין אצלו יין לזמן מועט משום דבזמן מועט ליכא למיחש לחשדא דלמגעו ליכא למיחש כלל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים אינו אוסר אפי' בשתיה אע"פ שסתם יינו אסור וכתבו בתוספות שמעשה היה בגר שמל ולא טבל והיה בבית ישראל ימים רבים ונגע ביין והתירו רש"י ז"ל בשתיה דהא אפי' גר תושב דליכא לא מילה ולא טבילה שרינן מגע וכ"ש זה שמל ואע"ג דאמרי' לעיל בפ' ר' ישמעאל בברייתא [דף נז א] דעבדים שמלו ולא טבלו עושין יין נסך היינו משום דאין מתגיירים בלב שלם מרצון נפשם אלא בעל כרחן מאימת רבן והיינו דאמרי' לעיל בפ' ר' ישמעאל בגמרא (דף נט א) גבי בנות ישראל דמעברין מגרים שמלו ולא טבלו צא והכריז על בניהם שהם ממזרים ואילו על יינם לא הקפיד ולפיכך אמרו לפי שטה זו דגר תושב אינו אוסר היין אפי' בשתיה ועוד סמכו דבריהם משום דאיכא לישנא בהך ברייתא דשרי בשתייה אפילו סתם יינם דקאמר ואמרי לה מותר בשתייה ולדידי' כ"ש דמגעו מותר ומאן דאמר יינו נסך היינו לפי שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים אבל מגעו יש להתיר. מכל מקום אמרו שלא רצה ר"י ז"ל להתיר לכתחלה זו היא שטתם אבל כבר כתבתי למעלה דליכא לדמויה מל ולא טבל לגר תושב משום דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה ומה שלא הקפיד על יינם משום יין נסך אפשר דאע"ג דמעברן מינייהו מקפידים היו על מגען ואף בגר תושב אין ראיה מכאן להתיר מגעו שאפילו נאמר דמאי דאמר אין מפקידין היינו משום חשדא וכדברי ר"ת ז"ל אפשר דטעמא דמייחדין כדברי רש"י ז"ל דכיון דלא פלח לעבודת כוכבים אין לנו לחוש שמא נגע [ומ"מ] לדעת הרמב"ם ז"ל שדמה אלו הישמעאלים לגר תושב נ"ל להלכה שמייחדין אצלן יין ואין חוששין לספק מגען אבל ודאי מגען מיהא אסור:    גרסינן תו בגמרא רב יהודה שדר ליה קורבנא. כלומר תשורה: [דף סה. ע"ש] לאבדרנא ביום אידם אמר קים לי בגויה דלא פלח לעבודת כוכבים  אמר ליה רב יוסף והא תניא איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' שלא לעבוד עבודת כוכבים כי תניא ההיא להחיותו והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים התם שקבל עליו למול ולא מל  ומצאתי שכתבו בתוספות דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דחששא דאזל ומודה לא שייכא כי אם בהני דפלחי לעבודת כוכבים ע"כ נראה שדעתם לומר דכי אמרי' צריך מנין אחר להתירו הני מילי להתיר אותם שיהיה בהם טעם האיסור מתחלה אע"פ שבטל עכשיו אבל אותם שלא היה בהם טעם איסור מעולם שרו בלא מנין אחר ואם הם רוצים לומר כך ודאי שזו קולא יתירא דאפשר דהוה קים להו לרבנן שלא נאסר מעיקרא (התקנה) לתת ולשאת עם העובדי כוכבים דלא פלחי לעבודת כוכבים אבל בסתם אין לנו והדבר צריך עיון:    אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה. ומשום הכי שכר שאר חביות שרי ומההיא לא שקיל מידי וקא משמע לן דלא תימא איהו לא אגריה אלא אדעתא דלעברינהו לכולהו דליתא אלא דכיון דכל חדא אגרא באפיה נפשה הוא אגרא דחביות דהתירא שרי אבל אמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות כיון דכמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי כוליה אגרא שייך ביה וכי תימא אפילו הכי יוליך פרוטה אחת לים המלח ואינך לישתרו לדידן דקיימא לן כר' אליעזר דסבירא ליה דחבית יין נסך שנתערבה בחביות יוליך דמי אחת לים המלח כדאיתא בפרק כל הצלמים [דף מט: ע"ש בר"ן ד"ה רא"א] יש לומר לא דמי דאילו בההיא דר' אליעזר חבית דאיסורא לא גרמא הנאת חבית של היתר אבל הכא אפשר דהך חבית דאסורא גרמא כל השכר שאילו לא רצה להעביר לו חבית של איסור שמא לא היה שוכרו כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' מאכלות אסורות דכוליה אגריה אסור אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר דלדידן דקי"ל כר"א יוליך הנאה לים


דף לא עמוד בעריכה

המלח ולא נתחורו דבריו מן הטעם שכתבתי והקשה הרשב"א ז"ל אם כן היכי אמרי' בפרק קמא [דף יט ב] דאם בנה אפילו עבודת כוכבים עצמו שכרו מותר משום דעבודת כוכבים מאן דקא גרים לה מכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה משום דקסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף נימא דכוליה אגרא במכוש אחרון פתיך דאי לאו מכוש אחרון לא הוה מיגר ליה כלל וכיון שכן כוליה אגרא שכר עבודת כוכבים הוא כדאמרי' הכא ותירץ דכיון דמכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה ליכא למימר דכוליה אגריה מתפיס במאי דלית ביה שוה פרוטה אבל הכא דשכר חביתא דאיסורא פרוטה הוא איכא למימר דכוליה אגריה מתפיס בה ולפי זה אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר:    מתני' ידיחם והם מותרות. דצונן בצונן הוא ובהדחה סגי:

 ואם היו מבוקעות אסורות. דהשתא מתערב יין נסך לתוכן ובירושלמי מוכח שאם היו הענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים לינטל כמבוקעות דמו ואסורות:

 גרוגרות. תאנים יבשים:    גמ' מעשה לסתור. בתמיה יש אדם שמביא מעשה לסתור את דבריו דהא גרוגרות לענבים מבוקעות דמו דהא עייל בהו חמרא:

 ואם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס בן זונין. דיין נותן טעם לפגם הוא בגרוגרות:

 ולזבוני לעובדי כוכבים שלא בפני ישראל. דתו לא זבין ישראל מעובדי כוכבים דפתן אסור ומיהו דוקא שלא בפני ישראל [אבל בפני ישראל] אסור דדלמא ההוא ישראל דחזי זבין ליה מעובדי כוכבים דסבר פת של היתר הוא שישראל אפאה. ומוכחינן בגמ' שאסור למכור לעובדי כוכבים כל דבר אסור שאין איסורו ניכר וניקח מן העובדי כוכבים מדתניא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובדי כוכבים. כלומר דלמא אתי לזבוני לישראל ומכאן יש ליזהר שלא למכור תרנגולת טרפה חיה לעובדי כוכבים שמא ימכרנה לישראל שלא יכיר בטרפותה אלא ישחטנה או יהרגנה ואחר כך ימכרנה ומ"מ בהא דבגד שאבד בה כלאים איכא למידק ליבטל כלאים ברובא כדאמרי' בתמורה (דף לד א) גבי שער נזיר שארגו בבגד דכל הבגד אסור ופרכינן וליבטל ברובא ומשני בציפורתא פירוש דחשוב ולא בטיל משמע הא לאו הכי בטל וה"נ נימא הכי י"ל דדוקא גבי שער נזיר דהוי איסורא לבד שייך בטול ברוב כדין כל איסור המעורב בהיתר אבל גבי כלאים דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי גזרת הכתוב לאוסרן הלכך לא שייך שום בטול וא"ת והרי בשר בחלב דהאי לחודיה שרי והאי לחודיה שרי ואפילו הכי בטיל כדאמרי' בפרק כל הבשר (דף קח א) טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסורה ואם לאו מותרת יש לומר דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטיל כדאמרי' התם דרך בשול אסרה תורה פירש דאיכא נתינת טעם. ומדאמרי' הכא דבפני ישראל אסור משום דאיכא למיחש דלמא זבין לה ישראל מעובד כוכבים יש ללמוד שמותר ליקח מבעל הבית עובד כוכבים פת של פלטר דבתר תחלתו אזלינן ומינה לפת של בעל הבית שבא לידו של פלטר שאסור ללקחו מן הפלטר וכבר כתבתי זה למעלה:    שאני חיטי דאגב צירייהו. סדק שלהם ומינה דשעורים כיון דלית בהו צירא הרי הן כענבים שאינן מבוקעות ושרי ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דהני מילי כשהדיחם מיד או לזמן מועט אבל אם עמד היין עליהן זמן מרובה אנן סהדי דודאי בלעי דאפי' בלתיתה חיישינן להו לענין חמץ דתניא [פסחים דף מ א]  אין לותתין את השעורים וכ"ש אם נשורו השעורים ביין זמן מרובה שהן בולעין בודאי ואין להם תקנה בהדחה:    חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם. לפי שטעמו ניכר בענבים הלכך כל היכא דהוו מבוקעות אזלינן בהו בתר נותן טעם:

 חלא דחמרא וחלא דשכרא. חד דאיסור וחד דהיתר:

 חמירא דחיטי וחמירא דשערי. חד דחולין וחד דתרומה או טבל והקשה הרמב"ן ז"ל מדתנן בפ"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו וכו' כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ וכו' אלמא שאור ועיסה מין במינו הוא ואע"ג דלא הוו ליה חד שמא ולא חד טעמא וקשיא בין לאביי בין לרבא ותירץ דשאני עיסה הואיל וראויה להמתין והוי [שאור] משום הכי הוה ליה מין במינו מהשתא:    חלא לגו חמרא. חלא דאסור דנפל לגו חמרא דהיתר דברי הכל בנותן טעם. דכי נפל לגויה לא דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא שאין היין מבטל את ריח החומץ עד שנתערב לתוכו ולא החומץ את ריח היין משום דרובא חמרא כך כתב רש"י ז"ל ולאו [דוקא] חלא [דאיסורא] לגו חמרא [דהתירא] אלא אפי' חלא דהיתר לגו חמרא דאיסור משמע דלא אסר חמרא [כדין] משהו לחלא לפי שאין היין שהוא בשולי הכלי משתנה בריחו מחמת החומץ לפי שאינו


דף לב עמוד אעריכה

עומד באויר אבל חמרא לגו חלא משהגיע לאויר הכלי נהפך היין מריחו לריח החומץ וקודם שנתערבו היו שוים בריחם:

 ריחיה חלא. יין זה סמוך לערובו היה ריחיה חלא וטעמיה חמרא ובתר ריחא אזלינן וכשנתערבו הוי להו מין במינו:    בת תיוהא. נקב שנוקבין במגופת החבית לבדוק היין אם יכול להתקיים:

 להריח עובד כוכבים ביין של ישראל שפיר דמי ישראל לעובד כוכבים אביי אמר אסור ורבא אמר מותר:

 ריחא לאו מילתא היא. ואם תאמר והא אמרינן בפ' כל שעה (דף כה ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כלומר הנאה דריח דאפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסור והכא אפשר וקא מיכוין הוא ואמרינן נמי בפרק קמא (דף יב ב) לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא אלמא ריחא מילתא היא יש לומר דבמידי דעביד לריחא מילתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד סבר ליה לרבא בכה"ג לאו מילתא היא אבל לפי פירוש ר"ח ז"ל אין אנו צריכין לזה שהוא פירש דהאי בת תיוהא הוא קנה חלול של זכוכית ארוך ויש באמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו בחבית וראשו אחר בפיו ושואב היין ומקלח ויוצא בדד ואינו נוגע אל פיו הלכך עובד כוכבים לישראל שפיר וישראל לעובד כוכבים אביי אמר אסור משום ריחא ורבא אמר מותר דריחא כי האי גוונא שאינו מריח אותו באפו אלא בפיו לאו מילתא היא וא"ת והא מ"מ מוריק אורוקי דמכח עובד כוכבים קאתי י"ל שכיון שברוח שפתיו הוא שהורק מותר דצרורות נינהו כדאמרי' בב"ק (דף יח ב) לענין נזיקין גבי סוס שצנף וחמור שנער דצרורות נינהו וצרורות לא עבדי יין נסך והרב בעל הערוך ז"ל פירש דבת תיוהא נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפים ריחו של היין בפיהם ויודעים אם טוב הוא ואם החמיץ:    וגרסינן עלה בגמרא אמר רבא מנא אמינא ליה כלומר דריחא לאו מילתא היא דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותר.  כלומר לזרים:

 לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון. ומיהו שמעינן דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה ומשום דיש שבח עצים בפת היינו לומר ששבח הנאת עצים הוא בתוך הפת ומשום הכי חשיב נהנה מן העצים ומשום הכי דוקא בקליפי ערלה וכיוצא בזה דאסירי בהנאה הוא דאיכא למיחש להכי אבל בתרומה דהנאתה מותרת לזרים אין לאסור משום דיש שבח עצים בפת ולפיכך כתבו בתוספות דמכאן יש להתיר פת שאפאה עובד כוכבים ביו"ט ואין לאסור משום דשמא העצים שנאפה בו נתלשו היום ומוקצין הן דהא לא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא לענין אסורי הנאה ואי משום שמא נטחנו החטים היום אין בכך כלום כיון דמעיקרא בעודם חטים היו ראויין לכוס אבל בהלכות גדולות חשיב להו נולד כשנטחנו ביו"ט ולא ידעתי למה כיון שמתחלה היו ראויין לכוס וכן אין לחוש להן למוקצה דחצי שבת דהיינו בשעה שנעשו קמח דהא גמרו בידי אדם הוא ולא קא מיבעיא לן כדאיתא התם [ביצה דף כז א] ועוד דבגמרו בידי שמים נמי בעיא ולא איפשיטא היא ולקולא ובשבת ג"כ התירו בתוספות ליקח פת חמה מן העובדי כוכבים מן הטעם שכתבנו וחזקו דבריהם דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה מדקי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי יאכל והרי כל העצים בשבת מוקצים הם אפילו נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת ואם כן כשאוכל הפת שנאפה בעצים הרי הוא אוכל מוקצה אלא ודאי לא אסרינן משום שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה הוא והא לא מוכח לפי שלא שמענו שבח עצים בתבשיל אבל ההיא דתנור שהסיקהו בכמון של תרומה ראיה מכרחת:    והלכתא בכולהו כרבא וכו'. הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה דהא דאיפליגו רב ולוי בפרק כיצד צולין (דף עו ב) בבשר שחוטה שצלאה עם בשר נבלה דרב אמר אסור דריחא מילתא היא ולוי שרי ואפילו בשר נבילה שמן ובשר שחוטה כחוש דריחא לאו מילתא היא דפלוגתייהו שייכא בהא דרבא ואביי דרב ס"ל כאביי ולוי ס"ל כרבא וקי"ל כלוי כיון דקאי כוותיה דרבא וכתבתיה שם בארוכה בס"ד:    מתני' זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם. שנהנה בטעמו של איסור דהיינו נותן טעם לשבח אסור:

 וכל שאין בהנאתו בנותן טעם. שאינו נהנה בטעמו של איסור כגון חומץ שנפל לתוך גריסין שנותן טעם לפגם מותר:    גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא. כלומר דנותן טעם לפגם מותר ואע"ג דליכא דפליג עלה במתני' אמר הכי משום דהיא מילתא דרבותא ודכוותה אשכחן ביבמות:

 לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין. חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן:

 נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם. נ"ל דה"ק לא תימא כיון שסוף חומץ זה לפגום כשירתיח הגריסין שנראה אותו כפוגם מתחלתו אלא נעשה כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף נפגם מעצמו דאסור עד שיפסל מלאכול לאדם:

 לא שיאמרו קדרה זו חסירה מלח יתירה מלח. חומרא היא לומר דלא שיוכלו לתת פגם בתבשיל מחמת ד"א כגון שתהא חסירה מלח או יתירה דבכי האי גוונא אפשר שאילו היה התבשיל כתקנה לא היה תערובת איסור זה פוגם בו הלכך לא שרינן נותן טעם לפגם אא"כ היה הפגם בענין שאפילו בתבשיל שהיה כתקנו היה פוגם:

 ואיכא דאמרי הא דריש לקיש [לקולא] דנותן טעם לפגם שאמרו אין תולין הפגם בדבר אחר לומר חסירה היא מלח או יתירה ואילו היה כתקנה לא היה איסור זה פוגמה שהמלח היה מבטל פגימת טעם דאיסור ומתקנו אלא כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות שהוא הוי פגם ושרי:    ודאמרינן כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירש רש"י ז"ל דלאו דוקא אינה נאכלת אלא כל שנפגם טעמה מפני זה


דף לב עמוד בעריכה

שרי וראיה לדבריו מקדירה שאינה בת יומא דקרינן לה נותן טעם לפגם ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שלא יהא נאכלת ובקדירה בת יומא נמי אמרינן אי אפשר דלא פגמה פורתא אלמא דבפורתא דפגם שרו וראיה לדבר עוד משמן ודבש וקורט של חלתית ודומיהן שהתירו בפרק אין מעמידין (דף לח ב) משום נותן טעם לפגם ובודאי שאינן נפסלין מאכילת אדם שהרי כולן נאכלין הן אלמא כל דאיכא פורתא דפגם שרי ואע"ג דנותן טעם לפגם מנבילה גמרי לה וכל שראויה לגר שמיה נבלה ואע"פ שנפגמה התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפני עצמה ולפיכך אסורה עד שתפגם מאכילת גר אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעם כל שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם הוא אבל עדיין צריך ליישב היכי גמרינן לה מנבילה ונ"ל דהיינו טעמא דמה מצינו בנבילה שלא אסרתה תורה אלא כשהיא ראויה לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא נפגמה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התירתה תורה ואף ע"פ שחל עליה איסור מתחלה אף באיסור שנ"ט בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי אע"פ שחל איסור מתחלה באותו דבר שנתערב בהיתר ולפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל איסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה וכי אמרינן דבפגם כל שהוא סגי היינו כשפוסל יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו אבל הרשב"א ז"ל התיר בספר תורת הבית הארוך כל שההיתר מרובה מן האיסור וקא יהיב טעמא [לפגם] דאי משום ממשו דאורייתא ברובא בטיל ואי משום טעמא אין כאן נ"ט כיון שהוא פוגם אלו דבריו ז"ל ואין דעתי נוחה בהיתר זה:    כל שטעמו וממשו. של איסור ניכר בהיתר ואוכלו עם ההיתר: לוקין עליו. ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס הל' לממ"ס שאם יש בשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו ואע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת כיון שאין שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד שגמרו אלא כדי אכיל' פרס מצטרפ' אכילתו ולוקין עליו אבל אם אין בכדי אכיל' פרס של תבשיל כזית אסור הואיל ושוהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין עליו דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור אכילה ושיעור פרס לדברי רש"י ז"ל ד' בצים ולדברי הרמב"ם ז"ל שלשה בצים ומחלוקתם תלויה בסוגיא שבפרק כיצד משתתפין [דף פב ב]    טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. נחלקו המפרשים ז"ל בטעמו ולא ממשו דהיינו טעם כעיקר אי מיתסר מדאורייתא או מדרבנן וכתבתי סברותיהם וראיותיהם בפרק גיד הנשה בסיעתא דשמיא:

 ואי ריבה טעם לפגם מותר. האי ריבה קולא משמע דאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר כלישנא בתרא דריש לקיש דאמר אין אומרים חסירה מלח וכו':    ההוא עכברא דנפיל לחביתא דשיכרא וכו' והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה. פירש רש"י ז"ל וכיון שכן ל"ל דאסריה רחמנא והיינו חדושיה ואינו נראה דנהי דמאיס ובדילי אינשי מיניה אעפ"כ הוצרך לאסור אותו בלאו ועוד שלדבריו אין חדוש זה כחדוש המוזכר בכ"מ בתלמוד דחדוש בעלמא היינו איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור אלא [הכי פירושא] כיון דמימאס מאיס ובדילי אינשי ה"ל כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא כדאיתא בגמרא [דף סח א] ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך כיון שחדשה בו תורה [איסור] אף טעמו אוסר אע"פ שהוא פוגם:

 אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה. כלומר אפי' בהא [דעכבר] דלא ס"ל טעמיה דרב ששת דאמר דמשום דחדוש הוא אף טעמו ג"כ אוסר אלא אין לנו בו אלא מה שחדשה תורה דהיינו גופן אבל פליטתן לא. ומיהא שמעי' שכל הדברים המאוסין כעכבר וכיוצא בו אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ושיכרא דמשבחי בהו ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהן יש להתיר משום דמדאורייתא ברובא בטיל ולא מתהני מאיסורא כלל:    ההוא אימרטוטי אימרטט פירש רש"י ז"ל ושרץ איסורו (בטומרטט) בכעדשה דחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי דהכי אמרינן במעילה [דף טז ב] בשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים בתורה שאיסורן כטומאתן אבל תימה הוא למה הוצרך לכך דהא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עג ב) דחצי שיעור אסור מן התורה ותו קשיא עליו אי מש"ה אמאי אסריה רב כהנא ליעבריה במסננת ולישתרי לכך פירשו ההוא אימרטוטי אימרטוט כלומר שהוסר צמרו וכיון דחזינן דשהא טובא איכא למיחש דלמא חורפיה דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח ואף ע"ג דחלא ושיכרא צונן בצונן הוא כיון דשהא טובא ה"ל כבוש שהוא כמבושל והראב"ד ז"ל פירש שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח ולא נהירא כלל וכתבו בתוספות דיש לתמוה היאך אנו אוכלים דבש דבורים שהרי רגלי הדבורים מעורבין בדבש וכל שהוא בעינו ודאי אסור אע"פ שהוא פוגם ואמרו בשם ר"ת ז"ל שרגלי הדבורים כיון דעצמות נינהו שרו כדתנן דעצמות טהורין:    והילכתא אידי ואידי בששים. פירוש בין בשכרא בין בחלא דקסבר נותן טעם לשבח הוא והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא בעינן ששים לפי שמשביחין אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ובגמרא אמרינן וכן לכל האיסורין שבתורה ולאו למימר שהולכין בכל האיסורין אחר נתינת טעם שהרי יש שאיסורם במשהו אלא ה"ק וכן לכל איסורין


דף לג עמוד אעריכה

שהולכין בהן בנתינת טעם משערין אותן בס' ולא בחמשים ולא כתבלין בקדירה ולא נתחורו לי דברי רש"י ז"ל בכאן:    מתני' עובד כוכבים שהיה מעביר וכו'. אם היה בחזקת המשתמר. מפרש בגמרא שאע"פ שהפליג ישראל מן העובד כוכבים מיל אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר דמירתת עובד כוכבים ואמר כל שעה השתא אתי ומיהו דוקא כשיכול לבא להם דרך עקלתון כמו שאפרש בגמרא בסיעתא דשמיא:

 ואם הודיעו שהוא מפליג. כלומר שהתרחק ממנו וחביות סתומות היו שם שיעור שישתום ויסתום ויגוב. כלומר שישהה כדי שיקוב עובד כוכבים במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה:

 שישתום. כמו שתום העין פתוח העין:

 רשב"ג אומר אינו אסור אלא עד שישהה בכדי שיפתח. את כל מגופת החבית:

 ויגוף. ויעשה מגופה אחרת חדשה:

 ותיגוב. ותיבש אבל סתימת חור לא חיישינן משום דמנכרא: ואכתוב עתה פירוש המשניות הסמוכות מפני שהן מענין אחד:

 המניח יינו בקרון או בספינה. עם העובד כוכבים:

 והלך. ישראל:

 בקפנדריא. בדרך קצרה:

 ונכנס למדינה ורחץ במרחץ מותר. דכיון דעובד כוכבים לא ידע דשהי מירתת ולא נגע:

 דולפקי. דף שעל גבי השולחן:

 מה שעל השולחן אסור. דמימר אמר עובד כוכבים [ישראל זה זמנני] אצלו לאכול ולשתות ונגע:

 שעל הדולפקי מותר. דאינו מוכן לסעודה זו:

 ואם אמר לו הוי מזוג ושותה. הואיל וחזק ידיו ברשות במקצ' סמכא דעתיה ונגע בכוליה:

 חביות פתוחות שבבית אסורות סתומות מותרות עד שישהה כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. וסתמא כרשב"ג מדלא קתני כדי שישתום:    והני בבי ליתנהו כולהו בחדא גוונא דבבא קמייתא דעובד כוכבים שהיה מעביר דוקא בחביות סתומות א"נ בפתוחות וחסרות הרבה אבל פתוחות ומלאות אסור וראיה לדבר מדאמרינן בפרק ר' ישמעאל [דף ס א] דעובד כוכבים דרי כובא וישראל אזיל בהדיה מלא אסור משום מגע עובד כוכבים אלמא אפי' היכא דישראל אזיל בהדיה כל שהוא נושא כלי מלא א"א לשמרו שלא יגע הלכך על כרחיך הך בבא דעובד כוכבים שהיה מעביר לאו בפתוחות ומלאות מתוקמא אבל הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עובד כוכבים בחנותו והיה אוכל עמו על השולחן שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העובד כוכבים נושא אותן וראיה לדבר מדקתני בסיפא דמתני' ואם אמר לו הוי מזוג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפילו פתוחות מותרות ודקא תני אם הודיעו שהוא מפליג פתוחות אסורות לאלתר וסתומות נמי אסורות בכדי שישתום וכו' לאו משום דתנא בין ברישא בין בסיפא בסתומות דוקא מיירי אלא ה"ק ואם הודיעו שהוא מפליג פתוחות אסורות לאלתר וסתומות נמי אסורות בכדי שישתום וכו' ומיהו שריותא דרישא אפילו בפתוחות היא והכי איתא בהדיא בתוספתא פרואת שישראל ועובד כוכבים כונסין לתוכו יין אע"פ שחביות פתוחות והעובד כוכבים יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר וכן נמי כל הני עובדי דשרינן בגמרא מפני שהן בחזקת המשתמר ודאי בפתוחות הן דאי בסתומות כיון דקי"ל כרבי אליעזר וכרשב"ג כדאיתא בגמרא אפילו בחזקת שאינו משתמר מותר וכדאמרינן בגמרא [סוף דף סט ב] [האידנא] מ"ט לא מותבינן חמרא בי עובד כוכבים הלכך כל הני בבי דמתני' שריותא דידהו אפילו בפתוחות היא בר מבבא דרישא דכיון שהעובד כוכבים נושא חביות של יין על כרחין אילו היו פתוחות ומלאות אסור מההיא דפרק רבי ישמעאל [דף ס א] כדכתיבנא ומיהו בענין סתימתן כתב הרמב"ן ז"ל דכל שהן סתומות בפקק של עץ וכיוצא בו דיין נסך והיינו דלא מפרש בבא קמייתא דמתני' דדוקא בחביות סתומות היא אע"ג דבבי אחרנייתא אפילו בפתוחות לפי שאין דרך להעביר כדי יין ממקום למקום בלא פקק של עץ וכיוצא בו אבל הראב"ד ז"ל כתב דבבא קמייתא דמתני' דוקא בסתומות לגמרי הא לאו הכי אסורות ואפילו היו חסרות שמכיון שנתעלמו עיני ישראל מן העובד כוכבים יכול לפרקה מכתפו ולהניחה מעט וליגע ואמר לנוח מעט הורדתיה הלכך אם מלאה היא אסורה מיד ואפילו לא הניח כלל מההיא דפרק ר' ישמעאל ואם חסרה היא כיון שנתעלמה עיניו ממנו אסור שמא הורידה מכתפו: ודאמרינן ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב הכי פירושו שאם הודיע שהוא מפליג במקום פלוני ויש באותו הילוך שיעור כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור אבל אם הודיעו שהוא מפליג כדי פתיחה בלחוד אף ע"ג ששהה כדי שישתום ויסתום ויגוב מותר דעובדי כוכבים מסתפי ואמר אי פתחנא אתי ישראל ומשכח לחביתו פתוחה או ימצאנו מתעסק בסתימתה או שימצא סתימתו לחה ומיתפיסנא כגנב וכן דעת הראב"ד ז"ל אבל יש מי שאומר שכל שהודיעו שהוא מפליג כדי פתיחה ושהה כדי שישתום ויסתום ויגוב אסור שכיון שהעובד כוכבים בטוח שלא ימצאנו בשעה שהוא פותחה פתח ולא מירתת שאפילו ימצאנו ישראל בשעה שהוא סותם אותו מצי לאישתמוטי ולמימר חד מעובדי כוכבים אחריני דהוו הכא פתחה ואנא סתימנא לה:    גמ' היכי דמי בחזקת המשתמר. כלומר באיזה ענין יהא חשוב כאן חזקת המשתמר דכיון שהוא מעביר החביות על כתיפו והפליג ממנו כלל אפילו לא הודיע היאך זה בחזקת המשתמר ומהדרינן כדתניא היו חמריו ופועליו וכו' ומוקמינן בגמרא רישא דקתני דאפי' הפליגו כדי מיל טהרותיו טהורות כשיכול לבא להם דרך עקלתון שכל שעה ושעה יכול לצאת מאותו הדרך למקום שרואה אותם דהשתא מסתפי מיניה ומרתתי ולא נגעי ומיהו כי בעינן דרך עקלתון דוקא בשהעובד כוכבים אוחז החבית בידו על כתפו אבל במניח עובד כוכבים בחנותו וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דכל שעה מסתפי מיניה דלמא השתא אתי וחזי ישראל שהוא מתקרב לחביות. ודאמרינן כיון שנתעלמו עיניו מהם טהרותיו טמאות בחביות פתוחות עסקינן דאי בסתומות אמאי הא בעינן כדי שיפתח ויגוף ותיגוב:

 הואיל ותנן סתמא כותיה. והוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם:

 וכי מאחר דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לסיתומא משום דסבירא ליה דכה"ג מנכר:

 וכותיה דר' אליעזר דלא חייש לזיופא. דשרי לעיל בפרק אין מעמידין (דף לא א) להניח יין ברשות העובד כוכבים בחותם אחד: מ"ט לא מותבינן חמרא בי עובד כוכבים כשחביות סתומות:

 חיישינן לשיכי. מינקת שדרכן היה להניח נקב קטן במגופת החבית כדי שיצא משם הבל יין ויש לחוש שמא ישתה ממנו במינקת והארכתי בזה בחדושי בפרק אין מעמידין בס"ד:    גרסינן בגמרא אמר


דף לג עמוד בעריכה

רבא זונה עובדת כוכבים וישראל מסובין חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעברה [יצרא] [דף ע א] דיין נסך לא תקיף להו. כלומר דלא שבקי לה לנסוכי:

 זונה ישראלית ועובדי כוכבים מסובין חמרא אסור. דכיון דזילא באפיהו בתרייהו גררא. כלומר ושבקה להו לנסוכי:    ההוא ביתא וכו' דלהדי בזעא שרי. אף בשתיה דמירתת ולא נגע:

 דהאי גיסא והאי גיסא אסור. פירש רש"י אף בהנאה ומיירי בשאינו נתפס כגנב על נעילת הדלת שאילו היה כן מירתת ולא נגע כדאמרי' לקמן בסמוך דכל היכא דנתפס כגנב על הכניסה חמרא שרי וכמו שכתבתי למעלה אלא ודאי בשאינו נתפס כגנב על הנעילה עסקינן ואי לאו דאחדא לדשא הוה שרי מפני שהוא בחזקת המשתמר לפי שישראל היה יוצא ונכנס אבל כיון דאחדי לדשא חמרא אסור לפי שמעשיו מוכיחים עליו דאי לאו לנסוכי למה ליה לאחודי לדשא:    גרסינן בגמרא [שם] ההוא חמרא דהוה בביתא דהוה דאיר ישראל בעלייתה ועובד כוכבים בתחתיתה. כלומר והיין בתחתונה: שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עובד כוכבים אחדא לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים [אנא] ואתאי קדים ואתא נמי ישראל בעליונה וחזי לי:    ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועובד כוכבים. כלומר והיה בחזקת המשתמר:

 אי לית ליה לאשתמוטי חמרא שרי. פי' רש"י ז"ל אי לית ליה לאשתמוטי על הכניסה שרי שכיון שאין לו רשות ליכנס שם מירתת ולא נגע דה"ל כבולשת דאמרי' [דף ע ב] שאין פנאי לנסך:

 ואי [אית ליה לאישתמוטי. אכניסה ואע"ג דבמגע היין לית] ליה לאישתמוטי חמרא אסור ולא דמי למניח עובד כוכבים בחנותו דאע"ג דלא מתפיס כגנב [על הכניסה] שרי משום דהתם לא עביד מידי דליתחזי דלנסוכי קא מיכוון אבל הכא שנכנס שם שלא ברשות רגלים לדבר דלנסך נתכוון דאי לא למה ליה דעל התם הלכך כיון דאית ליה לאישתמוטי על הכניסה אסור ובגמרא פרכינן [ד' ע א] אעובדא דעובד כוכבים מדתניא ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור בשלמא אמר לו שמור אסור דכיון דאמר לו שמור הוה ליה כהודיעו שהוא מפליג וסמכא דעתיה שהוא מפליג ולא מירתת ונגע אלא ננעל הפונדק מ"ט דאמרינן למה ליה דנעל ודאי לנסוכי עבד ואע"ג דלית ליה לאישתמוטי אסיר ופריק לא בדאית ליה לאישתמוטי על אותה נעילה וכאן נמי דוקא בדאיתא לאישתמוטי על הכניסה הוא דאסור הא לאו הכי שרי:

 ההוא ישראל ועובד כוכבים [וכו'] שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא קם נפק. פירוש והיה הפקק על פי הכלי ואילו היה העובד כוכבים סבור שישהה שם שעור תפלה ה"ל כהודיעו שהוא מפליג ואסור אלא דתלינן דאמר עובד כוכבים השתא מדכר לחמריה והדר אתי:    גרסי' בגמ' ההוא ישראל ועובד כוכבים דהוו יתבי בארבא וקא שתו חמרא שמע ישראל קל שיפורא דבי שמשי. כלומר של ע"ש שהיו תוקעין שלש להבדיל בין קדש לחול:

 קא סליק אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה [ואתי] ואי משום שביתה. כלומר ואם תאמר סמכה דעתו דעובד כוכבים משום דלא אתי ישראל בשבתא:

 אמר רבא אמר לי איסור גיורא כי הוינן עובד כוכבים אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי משתכחי בשוקא ואינהו לא ידעי דסבירא לן כר' יצחק דאמר מוליכן פחות מארבע אמות. כלומר שעומד לפוש וליכא עקירה מתחלת ד' לסוף ד':

 וגרסינן תו בגמרא ההוא אריא דנהים במעצרתא אשתכח עובד כוכבים דהוה קאי ביני דני אמר רבא חמרא שרי מימר אמר היכי דטשאי אנא. כלומר שנתחבאתי: טשא נמי ישראל אחורי וקא חזי לי: וגרסינן תו הנהו גנבי דסלוק ואזול לנהרדעא ופתחו חביות טובא אמר רבא חמרא שרי רובא דשוראי ישראל נינהו. הלכך כל מקום שרוב הגנבים ישראל כהאי גונא שרי:    ההוא רביתא. תינוקת עובדת כוכבים:

 אופיא. אישקומא של יין:

 אימור מגבה דחביתא שקלתא. ודוקא רביתא שאינה יודעת בטיב נסוך ולא מסרה נפשה למגע אבל גדולה מכי חזינן אופיא לא תלינן לקולא: אע"ג דליכא תו שאין שם אופיא עוד ואיכא למימר הא ודאי מגו חביתא שקלתה:

 אימור איתרמויי איתרמי דהך אופיא הואי התם כך פירש רש"י ז"ל ואחרים פירשו דנערה גדולה היתה ויודעת בטיב נסוך ומיירי שהיתה בחזקת המשתמר שהיה ישראל יוצא ונכנס ואי לאו משום אופיא פשיטא [דליכא למיחש] אבל משום אופיא חששו לה ואעפ"כ אמר רבא דליכא למיחש דאימר מגבה דחביתה שקלתה והאי אימר לקולא הוא דכותיה בתלמודא:    ההיא מסוביתא. מוכרת יין בחנות כמו זולל וסובא [תרגם אונקלוס] וסבי חמר. סבאך מהול במים:

 שלא מסר לה אלא שמירת מפתח ולא סמכה דעתה ליכנס דנתפסת כגנב וא"ת אפילו מסר לה שמירת הבית למה יאסר דהא [דף סט א] מעביר כדי יין ממקום למקום כשומר ואפ"ה כל שלא הודיעו שהוא מפליג תנן במתני' דמותר י"ל דשאני הכא כיון שהאמינו והפקידו אצלו ואמר לו שמור ה"ל כהודיעו שהוא מפליג דמימר אמר כיון דמהימנא ליה לשמרה לא אתי לעיוני ביה הלכך אפילו לא נמצא בצד היין אסור אבל כשלא מסר לו אלא שמירת מפתח אינו נאמן אצלו שהרי לא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד מימר אמר השתא אתא ושקיל ליה מינאי ומדברי רבותינו הצרפתים ז"ל נראה דמפרשי לה בשהודיעו שהוא מפליג ואפ"ה כיון שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד והבית הוא ידוע שהוא של ישראל מותר דמירתת על הכניסה שמא יראו אחרים ויגידו לבעלים וכן כתבו משמו של ר"ת ז"ל שמכאן התיר הוא ז"ל לישראלים שהניחו יינם והלכו לעיר אחרת בי"ט ונתנו המפתח לשפחה נראה שדעתם ז"ל לפרש זו ששנינו בפרק ר' ישמעאל [דף סא א] המטהר יינו של עובד כוכבים ונתנו ברשותו והלה כותב התקבלתי ממך המעות מותר דאפי' בעיר שאין ישראל דרים בה שרי ואפי' בשהודיעו שהוא מפליג כל שיש בו פתח פתוח למבוי אבל אחרים מחמירין לומר דדוקא בעיר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה הא לאו הכי כל שהודיעו שהוא מפליג אסור. כללא דנקיטינן בספק מגע עובדי כוכבים מההיא שמעתתא ומהנהו דסוף פרק ר' ישמעאל דכל היכא דאין לו שייכות לא בבית ולא ביין אע"פ שחביות פתוחות ונמצא עומד בצד היין אפי' בתוך פשוט ידים מותר דכיון דלית ליה לאישתמוטי ונתפס כגנב על הכניסה אין לו פנאי לנסך והיינו מתני' [ד' ס ב] דאין לו עליו מלוה מותר והיינו עובדא [ד' ע א] דההוא אושפיזא ויש מי שאומר [דה"ה] בשוכר ביתו של עובד כוכבים ומלאהו יין שלו ואין העובד כוכבים דר באותה חצר אע"פ שאין הישראל דר שם שאפי' נמצא העובד כוכבים עומד בצד היין מותר שכיון ששכרו הרי הוא כמוכרו לו לזמן שכירתו ונתפס הוא עליו כגנב ומותר אבל הראב"ד ז"ל החמיר ואמר דכל שנמצא הכותי עומד בצידו אסור שכיון שהבית שלו אינו נתפס עליו כגנב לפי שהאדם עשוי לבא ולראות מה השכיר ואין השוכר מקפיד בכך ואפי' בזמן שמכרה לו לחלוטין מחמיר בו הוא ז"ל היכא דנמצא עומד שם מטעם זה שאדם עשוי לעמוד על ממכרו לראות מה מכר ואין הלוקח מקפיד בכך. יש לו שייכות ביין ולא בבית אם נמצא עומד שם הרי זה אסור ואע"פ שישראל דר באותה חצר והיינו מתני' דתנן [דף ס ב] עובד כוכבים שנמצא עומד בצד הבור אם יש לו מלוה עליו אסור אבל אם לא נמצא עומד שם מותר. יש לו שייכות בבית ולא ביין כגון [דף סא ב] [שוכר בית בחבירו של עובד כוכבים ועובד כוכבים דר באותה חצר ואין ישראל דר שם וכגון המניח עובד כוכבים בחנותו [ד' סט א] והמניח יינו


דף לד עמוד אעריכה


בקרון אע"פ שלא נמצא העובד כוכבים עומד בצד היין אסור כיון שיש לו רשות להכניס ולעמוד אצל היין אבל אם הניחו בחזקת המשתמר א"נ בחותם אחד לדברי ר"א [ד' לא א] מותר. יש לו שייכות בבית וביין כגון] המטהר יינו של עובד כוכבים [ד' סא א] ולא כתב לו התקבלתי ונתנו באוצר מיוחד שהוא של עובד כוכבים ואע"פ שאין העובד כוכבים דר באותו חצר ולא נראה שם מעולם אם אין ישראל דר באותו חצר אע"פ שהמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר והיינו ברייתא דקתני לעיל בסוף פרק ר' ישמעאל [ד' סא ב] יינו של עובד כוכבים ברשותו וישראל דר בחצר אחרת אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר וכבר כתבתי למעלה דאיכא מ"ד דחותם בתוך חותם כשומר דמי ומיהו אם היה פתח האוצר פתוח לרה"ר וישראל ועובדי כוכבים דרים באותה העיר א"נ בעיר שהרוכלין מחזירין בה מותר לדברי ר"ת ז"ל במפתח או חותם ולדברי שאר המפרשים ז"ל [בין הוא בין ישראל אחר מותר] אפי' בלא מפתח וחותם והיינו מתני' [דף סא א] דהמטהר יינו של עובד כוכבים ומה שנאמר עליה בגמרא ואם היה בחצר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה בין אותו ישראל בין ישראל אחר מותר ואפילו בלא מפתח וחותם וכדא"ל ר' יוחנן לתנא [דף סא ב] תני אע"פ שאין מפתח וחותם בידו ומיהו אומר הראב"ד ז"ל דדוקא כגון שמונח בבית [סגי להו ביוצא ונכנס] אבל בחצר לא עד שיושיב שומר דכיון שיש לו רשות ביין ובכל החצר נגע ולא מירתת ומדמי ליה אמתניתין [דף סט א] דהיה אוכל עמו על השולחן דמה שעל השולחן אסור ואינה ראיה דהתם בחזקת שהוא נוגע הוא כיון שהיין קבוע לפניו והוא שותה ממנו שזימנו ישראל אבל הכא שאינו בחזקת נוגע ביין שישראל יוצא ונכנס כשומר דמי וראיה לדבר מדגרסינן בריש חולין [דף ג א] גבי כותי ויוצא ונכנס לכתחלה [לא] והא תנן וכו' אלמא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א בישראל יוצא ונכנס אלמא דאפי' בכותי דשחיט בהמה דידיה נכנס ויוצא מותר אע"ג דמצי דריס ושהי בכל שהוא וכ"ש הכא ביוצא ונכנס בחצר שהוא דר בה מותר ומ"מ ראוי להחמיר כדברי הראב"ד ז"ל וה"מ במטהר יינו של עובד כוכבים אבל ביין של ישראל אין חוששין דהכי מוכח עובדא [דף ע א] דבזעא דדשא וכתב הראב"ד ז"ל דכל אסור דאמרינן בהנך עובדי דגמרא הכא אין איסורין אסור הנאה שאין אוסרין בהנאה משום ספק מגע עובד כוכבים אלא בשהפקידו אצל העובד כוכבים לשמרו ואין עליו שום חותם כדתנן [דף לא א] אצל עובד כוכבים כפירותיו אבל רש"י ז"ל כתב בכל הנך עובדי כל שרי דהכא שרי בשתיה דהא לא נגע קאמרינן וכל אסור דהכא אף בהנאה:    מתני' בלשת. חיל על שם שמחפשים וחותרים קרי לה בלשת כדמתרגמינן ויחפש ובלש:

 סתומות מותרות. שכיון שהן סתומות הרי זו ראיה שלא פתחו שאם פתחום לא חזרו לסותמן שאין אימת אדם עליהם וכל שכן דשרו לר' אליעזר [דף לא א] דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקק של עץ כפתוחות דמו דכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמלתא ובשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך בין בכרכום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה (דף כז א) ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו:    אומנין ישראל וכו' מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות ותניא לעיל [ד' סד א] ישראל שנושה בעובד כוכבים מנה מכר עבודת כוכבים והביא לו יי"נ והביא לו מותר ומיהו לאו דוקא דמיה דהוה ליה רוצה בקיומו דאסור כדאמרינן לעיל (שם) באומר המתן עד שאמכור יין נסך ואביא לך אלא כך הוא מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותן לנו דמיה כנגדה ובכי האי גונא אין רוצין בקיומו כלל ואם משנכנסה לרשותן אסור דכיון דזכו בה כי שקיל דמיה דמי יי"נ קא שקלי:    גרסינן בגמ' [דף עא א] אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם לומר לעובד כוכבים צא והפיס עלי מנת המלך. כלומר שהיו נותנין מתבואותיהן ויינן עשור למלך וישראל זה שהוא חייב יין למלך מותר לומר לעובד כוכבים הפיס עלי ואע"ג דקא יהיב ליה האי עובד כוכבים יין נסך והאי פרע ליה דמים כיון דמצי לסלוקי לשליחא דמלכא בזוזי כי יהיב ליה עובד כוכבים יין נסך לאו שלוחו דישראל הוא. ואותבינן עליה מדתניא לא יאמר אדם לעובד כוכבים עול תחתי לאוצר. כלומר הכנס במקומי להפיס את האוצר שממונה על אוצרות יין ושמן של מלך לגבות ולאצורי. ודחינן. עול תחתי קאמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר. כלומר דעול תחתי משמע היה במקומי וכל מאי דיהיב עובד כוכבים הוי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא והא דרב יהודה לא דמיא אלא לסיפא דאבל אומר לו מלטני מן האוצר דכיון דאפשר לסלוקי בזוזי אי בעי למיתב ליה חמרא לאו שליחותיה קא עביד. ואיכא למידק עול תחתי לאוצר אמאי מיתסר דהא אמרינן בריש פרקין בגמרא [דף סג א] דאומר אדם לחמריו ופועליו צאו ושתו ואני פורע ואינו חושש משום יי"נ אלא בשנשא ונתן ביד א"נ [שם ע"ב] בשהקדים לבעל היין דינר ואע"ג דהתם עול תחתי הוא דהא חייב הוא ליתן להם יין לשתות והוא אומר לחנוני עובד כוכבים תן להם לאכול ולשתות י"ל דהכא נמי בשהקדים לו בעל היין דינר ואמר לו עול תחתי לאוצר ודכותה במלטני מן האוצר שרי ויש לזה הוכחה בירושלמי בפרק ששי דדמאי. א"נ יש לומר דהתם גבי פועלים למלטני מן האוצר דמיא שאם רצה נותן להם מעות כדי מזונות והן לוקחין לעצמן שכן דרך בעה"ב עם פועלים ומש"ה שרי למימר לחנוני עול תחתי כדי שאפטר מהם ולא מיתסר אלא בשהקדים לו דינר א"נ בשנשא ונתן ביד אבל גבי מנת המלך כיון דעיקר חיובא ביין הוא אע"פ שלפעמים נפטר בדמים אם אמר לו עול תחתי נעשה כפורע חובו ביין נסך אע"פ שלא משך. ולא ניחא לי בהכי. דברייתא לעיל הכי תניא [דף סג ב] צאו ושתו ואני פורע ואי כי האי לישנא אמר ליה לחנוני כלומר תן להם יין ואני פורע אף על גב דמצי לסלוקינהו בזוזי ודאי מיתסר ואי אמרת דלא אמר ליה לחנוני האי לישנא אין מקום לקושיתם כלל דדלמא מלטני מהם א"ל והר"ם במז"ל כתב בפ' [שלשה עשר]  מה' מאכלות אסורות מלך שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהם דמיו כפי מה שירצה אל יאמר אדם לעובד כוכבים הא לך מאתים זוז והכנס תחתי לאוצר המלך כדי שיקח העובד כוכבים היין שכתבו בשם ישראל ויתן העובד כוכבים דמים למלך אבל אומר לו הא לך מאתים זוז ומלטני מן האוצר עד כאן ולפי זה הדבר ברור שאינה דומה לאותה של חמרים ופועלים כלל דהכא כיון שכתבו עליו של בית המלך שיקבל כך וכך כורים וזה אומר עול תחתי כלומר קבלם אתה בשבילי נמצא שהוא כאילו מוכר לו יין נסך:    מתני' המוכר יינו לעובד כוכבים פסק. עמו דמי המכר:

 עד שלא מדד דמיו מותרין. מפרשינן טעמא בגמרא משום דמשיכה בעובד כוכבים קונה הלכך כשמודד קנה העובד כוכבים במשיכה והוי ליה לישראל זוזי גבי עובד כוכבים בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה:

 מדד עד שלא פסק דמיו אסורין (דעובד כוכבים לא קני במשיכה דכיון דלא פסק דמיו אסורין) דעובד כוכבים לא קניא במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא אדעתיה למקנייה במשיכה שמא ירבה לו דמים הלכך כי נגע ביה עובד כוכבים הוי יין נסך ברשותיה דישראל ואי שקיל מיניה מעות הוה ליה דמי יין נסך וקיי"ל דמשיכה בעובד כוכבים קונה כאמימר דאמר הכי בגמ' והלכך לא קיי"ל כרב [דף עא א] דאמר להו להנהו סבואתה כי מזבניתו חמרא לעובדי כוכבים קדימו ושקילו זוזי מינייהו והדר כיילי להו דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יין נסך קא שקליתו דליתא דכיון דקיי"ל דמשיכה בעובד כוכבים קונה כיון דמשיכה קניא ויין נסך לא הוי למיסר בהנאה עד דנגע ביה ואפילו אי כיילי ורמי למנא דעובד כוכבים דאיכא עכבת יין אפומא דמנא שרי דהא קיי"ל כרבן שמעון בן גמליאל דאמר [דף עד א] ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו ובסתם יינן אפי' יין ביין הלכך לא קיי"ל כרב ולפיכך השמיטה הרב אלפסי ז"ל אבל הגאון ז"ל בס' המקח בשער י"א פסקה:    נטל את המשפך אמבו"ט בלעז:

 אם יש בשולי המשפך עכבת יין  כלו' מקום שמתעכב שם טפת יין:

 אסור. לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים ובגמרא מפרש. דההיא עכבת יין מיתסרא למאן דס"ל ליה נצוק חבור משום נצוק לפי שעכבת יין זו שבשולי המשפך מחוברת על ידי נצוק ליין שבצלוחיתו של עובד כוכבים ולמאן דלית ליה נצוק חבור מוקמי' לה בשפחסתו צלוחיתו. כלומר שנתמלאה צלוחית העובד כוכבים עד שפחסה היין בשולי המשפך ונתחבר ממש היין שבמשפך ליין נסך שבצלוחית ויש גורסין עקבת יין בקו"ף ופירוש לכלוך יין והכי מוכח בירושלמי דאמרינן כמה דתימר עקובה מדם והאי אסור בהנאה קאמר דאי לאסרו בשתיה למה לי עכבת יין אפילו אין בו עכבת יין נמי אסור בשתיה שכיון שמשפך זה היה צריך הדחה ולא הדיחו ודאי שאוסר היין בשתיה אלא לענין אסור הנאה קאמרי' ומשום הכי דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות העובדי כוכבים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהן בהנאה כדתנן בפ' אין מעמידין [דף כט ב] לדברי חכמים ולפי זה אנן דקיימא לן כרשב"ג בתערובת סתם יינם דימכר כלו לעובדי כוכבים חוץ מדמי איסור שבו לא קיימא לן כי הך מתני' דכיון דאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי מיתסר בהנאה ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שכתבה אלא [שאפשר] שאפילו לרבן שמעון בן גמליאל דשרי בימכר כולו חוץ מדמי


דף לד עמוד בעריכה

איסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור ואחרים אומרים דהאי אסור בשתיה קאמר דכי לית ביה עכבת יין אפילו בשתיה שרי שאע"פ שהוא מחוסר הדחה כיון שהוא כלי שאין מכניסו לקיום מכיון שיבש יין נסך שעליו אם נשתמש בו אינו אוסר את היין אפילו בשתיה וכתב הרמב"ן ז"ל שאין זה נראה אלא במשפך לפי שאין היין מתעכב בו אבל בכסי וכיוצא בהן לא    המערה מכלי לכלי. מכלי כשר לכלי איסור:

 המערה ממנו מותר. הנשאר בכלי הכשר מותר ולמאן דאמר נצוק חבור מוקמי לה בגמרא [דף עב ב] דקא מקטף קטופי. כלומר שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי האיסור ודייקינן מרישא הא דביני ביני אסור משום דנצוק חבור ואף על גב דמסיפא נמי איכא למידק הא דביני ביני שרי לא דייקי הכי אלא אגב דתנא המערה ממנו מותר תנא נמי ואת שעירה לתוכו אסור והוא הדין דביני ביני נמי אסור ולמאן דלית ליה נצוק חבור דייקינן מסיפא ואת שעירה לתוכו אסור הא דביני ביני שרי ומרישא לא דייקינן מידי דאגב סיפא נקטה:    גמ' אמר רב הונא נצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור. נצוק קילוח צינור הבא מלמעלה למטה אינו חבור לטומאה אם משקה יורד מכלי לכלי ונגע טמא בתחתון העליון טהור:

 ולא לטהרה. גממיות שאין בה מ' סאה ונצוק מחבר מן גממית זו אל מקוה שלם אינו חבור והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה אי נמי לענין השקה קאמר:

 לענין יין נסך חבור. שהמערה מכלי כשר ליין נסך נאסר אף מה שבכלי העליון דרך נצוק:

 אי נפיצו נפוצי. יעמדו מרחוק ויוריקו היין לכליו של עובד כוכבים כי היכי דלא ליהוי נצוק:

 שפוכאי. פועלים ישראל רגילים לערות יין מכלי אל כלי:

 ושדיתו ליה עליה. שמא תניחו את כל הכלי שמערים ממנו ביד העובד כוכבים והוא לבדו יערה ומיתסר התחתון:

 בגישתא ובת גישתא. קנט"א פלור"א בלע"ז והוא כלי חלול כעין שני קנים חתוכים בשפוע ומדובקים בראשיהם מלמעלה ושני ראשיהם פונים למטה ומניחים אחד כזה  מן הראשים בחבית מלאה עד שמגיע לשוליה וראש קנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו בפיו ומניח חבית רקנית כנגד הקלוח והיין עולה מאיליו כולו מחבית לחבית: עילויה נגע בראש המקלח:

 דכולה חמרא. אפי' מה שבכלי ראשון:

 אגישתא ובת גישתא גריר. שהרי מאיליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוי כחבית אריכתא:

 קנישקנין. כלי רחב ושני קנים או שלשה כפי מה שהוא רחב יוצאין בו ונמשכים ועולים כנגד גובהו ויכולים כמה בני אדם לשתות בו וקאמר דשרי לשתות ישראל ועובד כוכבים יחד דכל זמן שזה מוצץ וזה מוצץ אין היין הנוגע בפי העובד כוכבים חוזר למטה אבל קדם ופסק עובד כוכבים לא לפי שמה שנוגע בפי העובד כוכבים חוזר ומתערב עם היין: ולענין הלכה מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דוחים הא דרב הונא מדאמרינן עלה בגמ' [דף עב א] א"ל רב נחמן לרב הונא מנא לך הא אילימא מדתנן הנצוק והקטפרס אין חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חבור הא ליין נסך הוי חבור אימא סיפא האישבורן חבור לטומאה ולטהרה לטומאה ולטהרה הוי חבור הא לענין יי"נ לא הוי חבור אלא מהא ליכא למשמע מינה. אלמא דרב הונא גופיה מספקא ליה אלא דמעיקרא הוה בעי למידק דהוי חבור מרישא ואהדריה רב נחמן מסיפא וסלקא שמעתין דמהא ליכא למשמע מינה והא ודאי לאו ראיה היא כלל דרב נחמן הוא דאמר ליה דאי בעי למידק ממתני' ליכא למשמע מינה אבל [רב הונא] מדנפשיה פשיט ליה ולא ממתני' דייק לה והביאו עוד ראיה דלרב הונא גופיה מספקא ליה מדדייקי בפרק ר' ישמעאל (דף נו ב) עלה דההיא דאמר רב הונא התם לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת וכו' גרגותגי גופיה במאי מיתסרא בנצוק ש"מ נצוק חבור ודחינן כדאמר ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו ה"נ שפחסתו בורו. ואם איתא דפשיטא ליה לרב הונא הוה ליה למימר מידי הוא טעמא אלא לרב הונא הא אמר רב הונא נצוק חבור אלא ש"מ דלרב הונא גופיה לא פשיטא ליה והלכך נקיטינן ביה לקולא ומדרב חסדא נמי [דף עב ב] דאמר להנהו סבואתה קטיפי קטופי ליכא לאיתויי ראיה כיון דלרב הונא מספקא ליה רב חסדא נמי לכתחלה מזהר עלה כי היכי דלא לעייל נפשיה בספיקיה דרבה ואף ראיה זו אינה דנהי דלרב הונא פשיטא ליה כדמוכחא סוגיין דהכא התם בפ' ר' ישמעאל [דף נו ב] הכי קאמרינן ש"מ מהא דסבירא ליה לרב הונא דנצוק חבור ביין נסך ואי הכי מאי קמ"ל הא אמרה חדא זימנא ודחינן ליה בשפחסתו בורו והא קמ"ל דאפילו למ"ד נצוק אינו חבור בשפחסתו מודה ולפיכך נראה דברי ר"ת ז"ל שכתב דאע"ג דלא מסתייע רב הונא מהני מתניתא קי"ל כותיה דליכא מאן דפליג עליה דרב נחמן לא פליג עליה אלא א"ל מנא לך האי סברא דלמא אית בידיה מתניתא דאגמרה מיניה אבל לא חלק עליו אלו דבריו ז"ל וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שנים עשר מה' מאכלות אסורות אלא שקשה לדבריהם הא דאמרינן בסמוך [דף עב ב] דמר זוטרא ורבה בר רב הונא שרי למשתי בקנישקנין ואיכא דאמרי דרבה בר רב הונא גופיה עבד עובדא בנפשיה וכיון שהנצוק אסור היאך אפשר דקנישקנין שרי דודאי חבורו של כלי זה לא גרע מחבורו של נצוק אלא שהראב"ד ז"ל כתב בתשובה דכי אמרי' נצוק חבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל בהאי קנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעובד כוכבים [ה"ל נצוק שאין סופו לירד] ומש"ה לא הוי חבור ודרך זה נכון בעיני לקיים כל הסוגיא אבל ראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל דרב הונא דאמר נצוק חבור ליין נסך אף בנצוק שאין סופו לירד קאמר דרב הונא עלה דמתני' דתנן הנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה קאי וההיא בנצוק שאין סופו לירד קאי ודכותה אמר רב הונא דאפילו כה"ג נצוק חבור ליין נסך וראיה לדבר דמתני' בנצוק שאין סופו לירד הוא וליכא למימר ביה גוד אחית דהא בריש פ' המביא תניין (דף טז א) אוקימנא לההיא מתני' כר' יהודה ור' יהודה סבירא ליה דכל היכא דאיכא גוד אחית הוי חבור דאמר גבי מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו בזה אחר זה דאם רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דאמרי' גוד אחית כדמוכח בפ' אין דורשין (דף יט א) וכיון דהך מתני' בנצוק אין חבור לטומאה ולטהרה אוקימנא התם כר' יהודה על כרחין בשאין סופו לירד הוא ועלה קאמר רב הונא דכה"ג הוי חבור ליי"נ אלמא רב הונא אפילו בנצוק שאין סופו לירד קאמר ולא ידעתי מהו דהתם בפרק המביא תניין ההיא דטופח ע"מ להטפיח חבור אוקימנא כר' יהודה וההיא לאו סיפא דמתני' דהנצוק והקטפרס היא ומעתה נהי דההיא דאם רגליו של ראשון נוגעות במים מוכחא דרבי יהודה אית ליה לענין מקואות נצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית אפ"ה מתני' דהנצוק והקטפרס לא מוכח דכר' יהודה אתיא כדי שנצטרך לומר דכי קתני דנצוק אינו חבור דוקא בשאין סופו לירד אלא דאפשר דכרבנן מתוקמא וכי קאמר דנצוק אינו חבור אפילו בשסופו לירד קאמר ודכותה אמר רב הונא דביי"נ כה"ג נצוק חבור ועוד שאפילו תרצה לומר דההיא דהנצוק והקטפרס ר' יהודה נמי מודה בה אפשר דכי קאמר דנצוק אינו חבור לטהרה לאו לענין מקוואות קאמר אלא לענין השקה וכי אית ליה לרבי יהודה דנצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית דוקא לענין מקואות ומקולי מקואות היא והכי מוכח לישנא דבגמרא בפ' המביא תניין [דף טז א] דקאמר דלמא לענין מקואות ור' יהודה היא ומעתה דברי הראב"ד ז"ל מתקיימין דנצוק חבור כל שסופו לירד אבל בשאין


דף לה עמוד אעריכה

סופו לירד לא והיינו שריותא דקנישקנין זהו הדרך הישר בעיני אע"פ שלא העליתי כך בחידושי:    גרסינן בגמרא עלה דהא דאמר רב הונא דנצוק חבור ליי"נ [דף עב ב] ת"ש המערה מחבית לבור [אלמא] קלוח היורד מחבית לבור אסור שמע מינה נצוק חבור (ואי נצוק הוי חבור אפילו בגו דחביתא איתסר לא צריכא דקא מקטף קטופי מ"מ נצוק לא הוי חבור) ודחינן תרגומה רב ששת בעובד כוכבים המערה דאתי מכחו אי הכי [אפילו בגו] דחביתא נמי ליתסר כחו דעובד כוכבים דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דגואי לא גזרו ביה רבנן וכתב עלה רש"י ז"ל דהלכתא היא שלא מצינו מי שחלק על רב ששת בהא דאם שפך עובד כוכבים מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי וכן דעת קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל ולפי"ז נצטרך לומר שקל הוא שהקלו חכמים בכחו של עובד כוכבים שלא יאסור מה שנשאר בחבית משום נצוק אע"ג דקי"ל דנצוק חבור אבל הראב"ד ז"ל כתב דלא קי"ל כרב ששת דלמדחיא לדרב הונא איתמר וכיון דקי"ל כרב הונא דאמר נצוק חבור בעובד כוכבים המערה אפי' דחבית נמי מיתסר אע"ג דעובד כוכבים לא מנסך אלא מאי דנפיק לבראי מ"מ מה שנשאר בפנים מחובר הוא במה שיצא בחוץ בחבורו של נצוק הלכך כולו אסור:    מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. כל היכא דתני יי"נ אף סתם יינן במשמע אלא אם כן פירש והכי מוכח בכמה דוכתי במכלתין דקרי לסתם יינן יי"נ ובתוספתא נמי תניא עובד כוכבים שקדח במינקת והעלה לו יין נסך לפיו או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרוהו מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת במשהו והתם סתם יינם הוא שעל ידי מגעו הוא נאסר וקרינא ליה יין נסך וקתני נמי דאוסר במשהו ושמע מינה דכי תנן במתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא אף סתם יינם במשמע וזה שלא כדברי ר"ת ז"ל דכתב בספר הישר דכי תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא דוקא ביין נסך ממש דומיא דמים במים שאין הדברים אמורים אלא במים שנתנסכו ודאי לעבודת כוכבים אבל סתם יינן בנותן טעם כשאר אסורין שבתורה ואין זה מחוור מן התוספתא שכתבנו וליכא למימר דההוא תנא דברייתא סבר דכל מין במינו במשהו דאם כן למה ליה למתני מפני שטפה של יין נסך וכו' כל אסורין שבתורה נמי דינייהו הכי דבמינן במשהו אלא שמע מינה דלהאי תנא דוקא ביין נסך אבל בשאר אסורין לא ושמע מינה דסתם יינם אוסר במשהו כיין נסך ומיהו דוקא ביין שנאסר בהנאה אבל יין שאינו נאסר אלא בשתיה אינו אוסר בכל שהוא דהא אמרינן בגמרא בסמוך דהאי דאוסר יין נסך בכל שהוא משום חומרא דעבודת כוכבים היא הלכך דוקא ביין נסך שנאסר בהנאה שיש בו משום לתא דעבודת כוכבים אבל ביין שלא נאסר [אלא] בשתיה דליתא משום לתא דעבודת כוכבים לא:    מים במים. שנתנסכו לעבודת כוכבים שנתערבו במים של היתר.    גרסי' בגמרא [דף עג א] כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. כלומר שראשון ראשון מן היין נסך שנופל בטל


דף לה עמוד בעריכה

ביין כשר שבבור ומותר בהנאה והא דתנן לקמן [דף עד א] יי"נ שנפל לבור אסור בהנאה מוקי ליה כשנפלה חבית גדולה ונשברה ונפלה בו כאחת: ואותבינן עלה מדתנן יי"נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דנפל איסורא לגו התירא.  כלומר ושמע מינה דלא אמרי' ראשון ראשון בטל:

 ודחינן לא התירא לגו איסורא. כלומר ובכי האי גונא אפילו נפלה חבית גדולה של היתר לתוך טפה של יין נסך נאסר הכל דבכי האי גוונא מחמרי ביין נסך משאר אסורין אבל היכא דנפיל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל אא"כ נופל בבת אחת כדי נתינת טעם וטעמא דמלתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאיסור עומד במקומו ואפילו משהו אוסר את היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה בבת אחת משום חומרא דיי"נ אבל בשהיתר במקומו והאיסור בא עליו ההיתר מבטל את האיסור אא"כ בא עליו איסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל וזה כענין ששנינו במקואות (פרק ד) דרביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי המקוה באין עליהן ואילו על פני המים אין השאיבה פוסלת אלא בג' לוגין וכל הני מילי במין במינו אבל במין בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהיתרא דנפיל בבת אחת למיא דאיסורא ואין במים של איסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנותן טעם ולפי דרך זה הדבר ברור שיש חילוק בין יין נסך לשאר איסורין שביין נסך [מין במינו] אם נפל היתר מרובה בבת אחת לתוך איסור מועט נאסר ואילו בשאר איסורים בעינן שיהא באיסור כדי נותן טעם וכן בזה הדרך בעצמו הוא החלוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו ביין נסך ואותבינן עלה דרב דימי מדתנן במתני' יין במים בנותן טעם מאי לאו דנפיל איסורא לגו התירא. וקתני דמכי יהיב טעמא מיתסר אלמא לא אמרי' דראשון ראשון בטל ודחינן לא דנפל התירא לגו איסורא. ונראה לי לפי דרך זה שאף בשאר אסורין היכא דנפל התירא לגו איסורא מעט מעט שאפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונאסר הכל שמה שאנו מחמירין ביין נסך מבשאר אסורין אינו אלא בהיתר מרובה שנפל בבת אחת לתוך איסור מועט דביין נסך אסור במינו ובשאר אסורין אי נמי ביין נסך בשאינו מינו מותר אבל בהיתר שנפל לתוך איסור מעט מעט אפילו בשאר איסורין אי נמי ביין נסך בשאינו מינו ראשון ראשון בטל ואסור שהרי אנו אומרין כן להקל ביין נסך היכא דקא נפיל אסורא לגו התירא וכי תימא אם כן כי תנן דביין במים צריך כדי ליתן טעם ואוקימנא דנפל חמרא דהתירא לגו מים דאסורא דוקא בשנפל חמרא דהתירא בבת אחת הא בנופל מעט מעט אפילו אין במים כדי ליתן טעם ביין אסור דראשון ראשון בטל ואי בשנפל בבת אחת דוקא עסקינן למה ליה לאוקומה בדקא נפיל חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא אפי' חמרא דאיסורא לגו מיא דהתירא נמי מיתסר שכל שנפל בבת אחת כדי ליתן טעם ליכא למימר ראשון ראשון בטל לאו קושיא היא דאע"ג דודאי למאי דמתרצי בדקא נפיל חמרא דהתירא לגו מיא דאיסורא [דוקא] בבת אחת מיתוקמא הני מילי לענין שריותא דפחות מכדי נתינת טעם דדוקא בבת אחת הא בזה אחר זה אפילו פחות מכדי נתינת טעם אסור אבל לענין איסורא דבנותן טעם מילתא פסיקתא קתני בין [בנופל בבת אחת בין] בנופל בזה אחר זה דומיא דרישא דיין ביין אסור בכל שהוא דכדקא נפל התירא לגו איסורא אסור בין שנפל בבת אחת או מעט מעט וכמו שפירשנו ודכותה קתני יין במים בנותן טעם דכל היכא שיש באיסור כדי נתינת טעם מיתסר נמי בכולהו גווני הא כשאין באיסור כדי ליתן טעם לא מיתסר בכולהו גווני כי היכי דמיתסר מין במינו אלא דוקא בשנפל מעט מעט ומשום ראשון ראשון בטל ומיהו כל שנפל אחר כך היתר מרובה [בבת אחת] שיש בו כדי לבטל עיקר האיסור שבתחלה סגי דהא תנן בפרק קמא דתמורה [דף יב א] אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון והיינו טעמא משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בדברים המתבשלים דומיא דבשר בחלב כמו שכתבתי בפרק כל הבשר ואכתוב עוד לפנינו בסייעתא דשמיא ואעפ"כ כל שלא נפל בבת אחת היתר מרובה שיש בו כדי לבטל עיקר האיסור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא ז"ל אומר דלא אמרינן בהיתרא לגו איסורא ראשון ראשון בטל לא בשאר אסורין ולא ביין נסך ושאינו מינו אע"פ שאנו אומרין כן להקל ביין נסך בדקא נפיל איסורא לגו התירא והיינו טעמא לפי שהאיסור עשוי להתבטל ולא ההיתר ועוד הוא ז"ל מפרש זו שאמרו ביין ביין ומים במים לא דקא נפיל התירא לגו איסורא דבנופל מעט מעט עסקינן ומשום ראשון ראשון בטל [וחומרא הוא שהחמירו ביי"נ לומר בהיתר ראשון ראשון בטל] מה שאין כן בשאר אסורין לפי שאין היתר עשוי להתבטל וגרסינן תו בגמרא [דף עג א] כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן המערה י"נ מצרצור קטן לבור. כלומר פך קטן:

 אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. וטעמא דמילתא דחבית כיון דנפיש עמודיה הרי הוא כאילו כל היין שבחבית מחובר לבור דכיון דנפיש עמודיה חבורו חשוב כנופל בבת אחת דמי אבל צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אין כל היין שבצרצור כנופל בבת אחת לבור הלכך ראשון ראשון בטל ואף על גב דקיימא לן נצוק חבור וכמו שכתבתי למעלה ויין שבצרצור הרי הוא חבור לבור ע"י קלוח של נצוק אפי' הכי לא מיתסר שאין הנצוק חבור אלא לומר שהיין של מעלה דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמותו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר היאך יאסור יין שלמעלה ולא ידעתי באי זה דבר נשאר החלוק שבין צרצור קטן לחבית דהיאך נתן דבריו לשיעורין [איזה כלי יקרא נפיש עמודיה ואיזה כלי לא ואין מדת חכמים לתת דבריהם לשיעורין] בכיוצא בזה ונראה לי דהכי תריצתא דמילתא שמפני שנהגו לערות יין לבור ע"י חבית גדולה כיון שסוף היין שבחבית לירד ע"י כלי זה ודרכו בכך אי אפשר לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר מה שאין כן בצרצור קטן שמפני שאין דרך לערות בכלי כיוצא בו לבור אין אנו רואין כנפול


דף לו עמוד אעריכה

וכמעורב אלא מה שירד כבר מש"ה אמרי' בכל כלי כיוצא בו ראשון ראשון בטל אבל הראב"ד ז"ל אומר דכי אמרי' ראשון ראשון בטל ה"מ דמקטיף קטופי הא במערה ואינו מפסיק כיון דקיימא לן נצוק חבור הרי הוא כאילו נפל בבת אחת וכ"ת א"כ חבית דנפיש עמודיה למה נאסר דכיון דמקטף קטופי אין היין שבחבית חבור ליין שבבור ובאותו שנפל לבדו ליכא כדי נתינת טעם דאי הכי פשיטא תירץ הרב ז"ל דכל שהקלוח גדול כקלוח חבית אע"פ שאין בו כדי נתינת טעם כל שהוא בעצמו חשוב אינו ראוי להתבטל ברבוי יין שבבור ולא נתבררו אצלי דברים הללו וגרסי' תו בגמרא [דף עג א] כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. כלומר לא אמרי' הרי נאסר כל היין ורבה על המים אלא באיסור גרידא משערינן והויא מיא רובא:

 כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמר לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחלה. כלומר קודם ליין נסך דכי נפל יין נסך אשכחוה מיא ובטלוה:

 אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו. כלומר בלא מים:

 ונעור. כלומר נתחזק ונתוסף אסורו ורבה יין על המים:

 איכא דמתני לה אמתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא כי אתא רב שמואל בר רב יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו מאי איכא בין דמתני אמתני' ובין דמתני אדרבין מאן דמתני אמתני' לא בעי תחלה.  כלומר שאפי' נפל קיתון של מים לבסוף סבירא ליה דמבטלין מים את האיסור:

 מאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה. כלומר דאי לאו תחלה אתא לאשמועי' מאי קא משמע לן הא רבין נמי הכי קאמר. ולענין הלכה כתב רש"י ז"ל [וכ"כ התוספות] דאין הלכה כרב דימי אמר ר' יוחנן דאמר המערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל שהרי בא רב יצחק והחמיר דאמר דדוקא מצרצור קטן ובא רבין והחמיר ואמר דדוקא בנפל שם קיתון של מים משמע דסבירא ליה ז"ל דאמוראי נינהו ואליבא דר"י דרב דימי אמר הכי אמר ר' יוחנן ואתא רב יצחק ואמר דלאו הכי אמר אלא הכי ואתא רבין ואמר דאפילו הכי לא אמר ר' יוחנן אלא דוקא בשנפל שם קיתון של מים הלכך לית הלכתא לא כרב דימי ולא כרב יצחק בר' יוסף אלא כרבין אמר ר' יוחנן אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק ששה עשר מהלכות מאכלות אסורות כרב יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן דבצרצור קטן ראשון ראשון בטל משמע דסבירא ליה ז"ל דכי בעי רבין אמר ר' יוחנן קיתון של מים דוקא בחבית דנפיש עמודה וכתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דלית הלכתא כרבי יוחנן לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנמוח כגון חלב ודם וכן כיוצא בהן הלכתא כותיה שאם יפול האיסור לתוך ההיתר מעט מעט שאין בו כדי נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו אחר מכאן דתנן במסכת ערלה פרק שני הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד של ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה פירש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלה ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו הסאה מאתים באותו ועוד ותנן נמי לעיל מיניה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה של תרומה שנפל למאה סאה חולין ואחר כך נפלו שלשת קבין (ועוד) ערלה או שלשת קבין (ועוד) של כלאי הכרם (שנפלו למאה סאה חולין ואח"כ נפלה סאה ועוד תרומה) זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה הנה נתבאר מאלו כי התרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא על ידם לאחר מכאן כ"ש שאין מצטרפין עוד לאסור ודוקא בערלה וכלאי הכרם דכיון שנתבטלו תו א"צ להעלותן כלל אלא נעשה הכל היתר גמור אי נמי בתרומה לגבי [חולין] ולכהן שאינו צריך להרים אבל תרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים לא דתנן בתרומות (פ"ה) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר וכן הדין לכל איסורין אחרים שלא נמוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ששים היתר ולא נימוח כי אם חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדרה אחרת יאסור כחלב גמור אם יפול עוד בקדרה זו זית אחר של חלב ונמוחו שניהם יצטרפו [שניהם] לאסור את הקדרה ולא נחשוב את הראשון כאילו נימוח כולו כבר קודם נפילת השני שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין התרומה וכן כל כיוצא בזה עד כאן דברי הרב ז"ל משמע דסבירא ליה ז"ל דרב דימי תרתי אמר חדא דיין נסך איסורא לגו התירא אינו אוסר בכל שהוא ועוד דאפי' רבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל ואע"ג דבקמייתא לא סבירא לן כותיה משום דאידחא ממימריה דרבין אמר ר' יוחנן דבעי קיתון של מים אפ"ה נקיטינן כותיה באיסור שאינו אוסר במשהו שאפי' רבה עליו כל היום ראשון ראשון בטל דלא אשכחינן מאן דפליג עליה ונפקא מינה לדידן לשאר איסורין שאין אוסרין במה שהן א"נ ליין נסך מין בשאינו מינו: אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשאר איסורין נמי לא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר איסור מועט אע"פ שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצרופו של ראשון יש בו כדי נתינת טעם נאסר היתר זה דהא דחינן לה לדרב דימי לומר דלא אמר ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא וליתא כלל וטעמא דמילתא משום דטעמא לא בטיל ואפי' במין במינו דליכא למיקם אטעמא כיון שנפל שם שיעור שיש בו כדי ליתן טעם בכנגדו שלא במינו אסור וא"צ לומר באיסור המקלח בלא הפסק דלא אמרי' ראשון ראשון בטל דכנופל בבת אחת דמי אלא אפילו היכא דמיקטף קטופי אסור דחוזר וניעור וראיה לדבר מדפרכינן לרב דימי ממתני' דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל הוא דקשיא מתני' אבל לדידן ניחא ואם כדברי הראב"ד ז"ל שאומר דבאיסורי נ"ט אמרי' ראשון ראשון בטל לימא ליה רב דימי ולדידך מי ניחא והא מין בשאינו מינו את גופך מודית דראשון ראשון בטל דמתני' היא במסכת ערלה אלא ודאי משמע דלדידן לית לן אף בשאר איסורין ראשון ראשון בטל אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לאסור ולדידי מיהא לא אריא דלא מצי א"ל לדידך מי ניחא ממתני' דערלה דמצי לדחויא דההיא בנופל בהפסק מתוקמה ולא בצירוף וכיון דאיתרצא ליה מתני' אליבא דרב דימי מצי למנקט כותיה בשאר איסורין אפילו בצירוף עוד הביא ראיה ז"ל מדאמרינן בגמרא [דף עג ב] איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור.  כלומר שאם הגדילו המים והיין באיסור דהיינו שנפל היי"נ אחרון דלא מצא קיתון של מים יי"נ לבדו אסור:

 הגדילו בהיתר מותר. כלומר שאם נפל היין כשר אחרון מותר:

 ורבי יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור מותר. דס"ל דאפי' בכי האי גוונא קיתון של מים מבטל ליה ליי"נ:

 וא"ל ר' ירמיה לר' זירא לימא חזקיה ורבי יוחנן בפלוגתא דר"א ורבנן קא מיפלגי דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ [ולא בזה כדי לחמץ] ונצטרפו וחמצו ר"א אומר אחר אחרון אני בא וחכ"א בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ ופרכינן ותסברא והא אמר אביי לא שנו אלא שקדם וסלק את האיסור אבל לא קדם וסלק את האיסור אסור.  כלומר לר"א. אלא חזקיה דאמר הגדילו באיסור אסור בהיתר מותר דאמר כמאן. ואם איתא היכי מקשינן מינה לחזקיה דאמר הגדילו בהיתר מותר לימא טעמא דחזקיה משום דכיון שבטלו המים ליין נסך אע"פ שעכשיו נפל שם של היתר אינו חוזר וניעור ככל איסורין שבתורה ושאני תרומה מפני שצריך להרים דעל כרחין בתרומה דישראל קא מיירי דאי לאו הכי ראשון ראשון בטל לדברי הראב"ד ז"ל אלא ודאי משמע שאין חילוק בין תרומה לשאר איסורין בענין זה שבכולן לר"א אם לא קדם וסלק את האיסור אסור דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ומדר"א בשלא קדם וסלק נשמע לרבנן דהא ר"א דאסר היינו משום דסבר זוז"ג אסור ורבנן דשרו היינו משום דסבירא להו זוז"ג מותר ומיניה דאם נפל שם איסור אחר אפילו רבנן מודו דאסור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ולדידי מיהא נמי לא אריא דודאי דזה וזה גורם לא שייך למימר ראשון ראשון בטל שהרי נשתנה דינו שאף היתר אוסר בו למ"ד זה וזה גורם אסור מה שאין כן ודאי בשאר נותני טעמים שהרי הדבר פשוט שאם כזית נבלה וכזית שחוטה נצטרפו ונתנו טעם במקפה מותר אפי' למ"ד זה וזה גורם אסור וחמץ שאני לפי שמפני שהוא הכשרו של עיסה הרי הוא כאילו נתהותה העיסה מכח הגורמים וכשתדקדק בכל זה וזה גורם שבתלמוד על דרך זה הוא. ומעתה לא צריכין לאוקמא הא דשאור של חולין ושל תרומה בתרומה דישראל שצריך להרים וכל שכן [כמו שאמרנו] דליכא למשרי לרבנן אם נפל שם איסור אחר מטעמא דראשון ראשון בטל שאין לו ענין באיסורא דגורם כלל כיון שבגרמת איסור בא דבר זה לעולם או נתקן בעיקר תקונו עוד הביא ראיה מדגרסינן בירושלמי גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר מינו לאסור בתמיה הא לא תהא גדולה מיין נסך כמה דתימא ביי"נ אתה רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר דהא אמרת רבה עליהו גריסין של תרומה אסור זה ודאי ראיה לפי הגמרא הירושלמית אבל אפשר לו לראב"ד ז"ל שיאמר שלפי הגמרא שלנו אינו כן ומ"מ אף בתוספות חלקו על סברתו וכתבו בפשיטות דכל שבא לכלל נתינת טעם חוזר וניעור וכ"ת אם כן קשיא מתני' דערלה אינו קושיא דהתם שאני מפני ששעורן במאתים ואע"פ שנפלה עוד סאה אחרת אכתי אין באיסור כדי ליתן טעם הלכך דינא הוא דנימא ראשון ראשון בטל דכיון שנתבטל מחמת מיעוטו ועדיין לא נתוסף כל כך שיתן טעם דין הוא שלא יהא ניעור האיסור הראשון אבל ודאי אם נתוסף עד כדי נתינת טעם חזר איסור ראשון וניעור הלכך מתני' דקתני יין במים בנ"ט לדידן דלית לן דרב דימי כפשטיה מתוקמא באיסורא לגו היתרא שאע"פ שנפל כדרך הנופלין ראשון ראשון לא בטיל. ולענין הלכה אי בעי' תחלה או לא איכא מ"ד דקי"ל כלישנא בתרא דלא בעי תחלה דספיקא דרבנן הוא ולקולא והקשו על זה מדאמרינן בפרק גיד הנשה (דף ק א) גבי חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנפלה בין החתיכות שכיון שנתנה טעם בחתיכה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן מפני שהן מינה והכי אית לן למימר שכיון שמצא יי"נ [ליין] של היתר בלא מים שאף הוא עצמו נעשה איסור וצריך שיהא במים שנפלו לבסוף


דף לו עמוד בעריכה

כדי לבטל את שניהן ולדידי מיהא לא איריא כלל דסבירא לי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בדברים המתבשלים כבשר בחלב דדרך בשול אסרה תורה א"נ צונן לתוך חם שאף הוא דרך בשול אבל בגונא אחרינא לא והיינו טעמא משום דחתיכה עצמה נעשית נבלה בשאר איסורין מדרבנן בעלמא משום לתא דבשר בחלב ומש"ה לא אמרינן לה אלא דומיא דבשר בחלב והיינו דתנן בפ"ק דתמורה [דף יב א] אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון והארכתי בדבר זה ובארתי בפ' כל הבשר בס"ד ומש"ה מסתברא לי דקי"ל כמאן דלא בעי תחלה אבל הר"מ במז"ל פסק בפ' חמשה עשר מה' מאכלות אסורות כמאן דבעי תחלה:    וגרסינן בגמרא [דף עג ב] א"ר אסי אמר ר' יוחנן שתי כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. פירוש כגון שיש במים שבשניהן ששים כנגד היין של תרומה ומשכחת לה במזיגה כדרכה שהוא על חד תלתא מיא כגון שיש בשל תרומה לוג א' של תרומה וג' לוגין מים ובשל חולין י"ט לוגין וכנגדן יש במזיגתן חמשים ושבעה לוגין מים נמצא שכשאנו רואין יין של חולין כאילו אינו יש כאן ששים לוגין של מים לבטל לוג אחד של תרומה ותרומה בשאינה מינה בטלה היא בששים ככל איסורין שבתורה וראיה לדבר מדתנן במסכת ערלה (פ"ב) ומייתי לה בפרק גיד הנשה (דף צט א) להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים ואין בהם נותן טעם בין שיש בהם להעלותם באחד ומאה ובין שאין בהם להעלות באחד ומאה מותר. פירש משום דתרומה בשאינה מינה בטלה היא בששים ככל איסורין שבתורה ומש"ה נתבטל כאן יין של תרומה בס' חלקי מים שכנגדו הא בפחות מס' ודאי לא דלא גרעה תרומה מכל איסורין שבתורה אבל רבינו יצחק ז"ל מיקל בדבר ופרשה לזו בכוסות שוין ומזוגין כדי מזיגה ונמצא שאפי' כשאנו אומרים רואין אין כאן אלא ששה חלקי מים כנגד היין תרומה אפ"ה בטלה שאע"פ ששאר האיסורין אינן בטילין בפחות מששים יין שאני שבששה חלקי מים נפגם ואינו משביח המים אלא פוגמן וה"ל נותן טעם לפגם דמותר בכל איסורין שבתורה ולפי פירוש זה הא דתנן במתני' יין במים בנותן טעם לשבח קאמר כלומר בפחות מששה חלקי מים הא בששה חלקי מים מותר שאין טעמו משביח אלא פוגם וקיוהא בעלמא הוא וכדאמרינן בעלמא מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא:    רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו. אמרינן בגמרא אליביהו דמאי דתנן במתני' זה הכלל מין במינו במשהו לאיתויי כל איסורין שבתורה וכ"ת וכיון דכל אסורין שבתורה דינן כן למה פרט התנא יין נסך יותר משאר איסורין יש לומר לאשמועינן רבותא דאפילו יין נסך שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין ולא מחמירין ביה משום חומרא דעבודת כוכבים למיסר אפילו במשהו:    חוץ מטבל ויין נסך שבמינן במשהו. יהבינן טעמא בגמרא ליין נסך משום חומרא דעבודת כוכבים ולטבל משום דכהתירו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ולר' יוחנן זה הכלל דמתני' לאיתויי טבל וא"ת והא טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכדתניא בנדרים בסוף פרק הנודר מן הירק (דף נח א) כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל לא נתנו בו חכמים שיעור וכיון שכן מאי אריא דנקט ר' יוחנן טבל כל דבר שיש לו מתירין נמי כך הוא דינו והיכי בעינן אלא טבל מאי טעמא ומפרשים משום דכהיתרו כך איסורו תיפוק ליה דה"ל דבר שיש לו מתירין תירץ ר"ת [ז"ל] דאי בשיש לו טבל אחר שיפריש ממנו לפי חשבון על זה הטבל שנתערב כאן הכי נמי דה"ל דבר שיש לו מתירין אלא הכא במאי עסקינן כגון שאין לו טבל ממקום אחר דומיא דמאי דאמרינן בפרק הזהב (דף נג א) מעשר שני בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה כלומר וכיון שאין בו שוה פרוטה אי אפשר לפדותו והוה ליה דבר שאין לו מתירין ופרכינן ולחלליה על מעות הראשונות ומפרקינן דלא פריק וה"נ בשאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו לפי חשבון עסקינן מאי אמרת יפריש מיניה וביה כלומר ממעורב זה ליתא שאם היה מפריש ממנו לא היה די לו שיפריש ממעורב זה לפי חשבון הטבל שנפל בו שנמצא יפריש מן הפטור על החיוב אלא היה צריך להפריש כנגד כולו כאילו היה הכל טבל וכל כי האי גונא שאין לו תקנה אלא בשיפסיד יותר מדינו לאו דבר שיש לו מתירין מיקרי ועוד דאפשר דאפילו בכי האי גונא לא סגי דהא אמרינן בפ"ק דר"ה (דף יג ב) לכל אין בילה חוץ מיין ושמן הלכך איכא למיחש שמא כמה שיפריש שיש יותר פטור ממה שראוי לפי חשבון הלכך כל שאין לו טבל ממקום אחר שיפריש עליו לפי חשבון אין לו תקנה ולא הוי דבר שיש לו מתירין ומש"ה צריכין הכא לטעמא דכהיתרו כן איסורו משום דבכל ענין קאמרי ר"י ור"ל דאוסר בכל שהוא ואפי' בשאין לו מתירין וכדכתיבנא והא דמסייעינן בגמרא לרבי יוחנן ור"ל מדתני במה אמרו טבל אסור ואוסר במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם היינו טעמא משום [דכיון] דברייתא קתני טבל סתמא משמע בין בשיש לו מתירין בין בשאין לו מתירין ומיהו שמעינן דכי אמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם דהא הכא טבל סתמא קתני ואפ"ה פסיק ותני שלא במינו בנותן טעם ואע"פ שיש לו מתירין וראיה לדבר עוד מדתנן בפ' הנודר מן המבושל (דף נב א) הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם אסור אלמא נותן טעם בעינן ואע"ג דנדרים דבר שיש לו מתירין הוא דהא אי בעי מתשיל עליה ומצוה נמי לאיתשולי עליה כדאיתא בפ' הנודר מן הירק (דף נט א) אלמא דדבר שיש לו מתירין שלא במינו בנותן טעם וההיא שלא במינו הוא וכך העמידוה בירושלמי וראיה לדבר עוד מדתניא ס"פ הנודר מן הירק (דף נח א) ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם ובודאי מדקאמר איהו לא נתנו בו חכמים שיעור והקשו עליה משביעית במינה ש"מ דאיהו נמי כי קאמר כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור דוקא במינו קאמר דאי לאו הכי מאי קושיא לימא להו שאני שביעית דשלא במינו בנותן טעם ודבר שיש לו מתירין בין במינו בין שלא במינו במשהו אלא ודאי מדלא אהדר להו הכי ש"מ דאיהו נמי במינו דוקא קאמר אבל שלא במינו בטל בנותן טעם כשאר כל האיסורין ועוד ראיה מדאיתמר בהדיא בירושלמי בפ' הנודר מן המבושל זה הכלל היה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם אילין [נדרים] מה את עבד לון בדבר שיש לו מתירין או בדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבידינון בדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמר רבי אין עקור אלא מכאן ולהבא והא מתני' עבדא לון כמי שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור תפתר במין בשאינו מינו הלכך שמעינן מכל הני דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו דוקא אבל שלא במינו הרי הוא ככל האיסורין שבתורה לבטל בס' וא"ת דהא אמרינן בפ' בתרא דיו"ט (דף לח א) ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל דאלמא אפי' שלא במינו לא בטיל תירצו בזה דכיון דא"א לעיסה בלא מים ומלח הוה ליה כמין במינו ויש לי דעת אחרת בזה וכתבתיו בחדושי בזה בס"ד. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש קי"ל כר' יוחנן ור"ל משום דפלוגתייהו תליא בפלוגתא דרבנן ור' יהודה משום רבן גמליאל דאיהו אמר משמיה דאין דם מבטל דם משום דמין במינו לא בטיל כדאיתא בזבחים פ' התערובות (דף עח א) ורבנן פליגי עליה וסבירא להו בטיל וקמו ליה רבי יוחנן וריש לקיש כרבנן וקי"ל [כותייהו] דרבים נינהו ורבי יהודה נמי מדנפשיה כוותיהו ס"ל דבזבחים (דף עט א) אמרינן הא דידיה הא דרביה דתניא רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל אין דם מבטל דם ועוד דבכל מקום רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בפ"ק דביצה (דף ד א) ושמואל ורבי יוחנן נמי הלכה כרבי יוחנן כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו ועוד דרבא כרבי יוחנן ס"ל דאמר בפרק גיד הנשה (דף צז ב) אמור רבנן בששים מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים וריב"ל נמי הכי ס"ל התם בפרק גיד הנשה (דף צח א) דאמר כל איסורין שבתורה בששים וילפינן לה מזרוע בשלה וזרוע בשלה מין במינו הוא והראב"ד ז"ל הביא עוד ראיה לדבר מעובדא דההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא וסבר רב אשי לשיעוריה במאי דבלעה קדרה כדאיתא בפ' גיד הנשה (דף צח א) אלמא מין במינו בטל דהא חלב ובשר מין אחד הם מדאמרינן בס"פ גיד הנשה (דף קג א) דאכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש כלומר משום חלב ומשום בשר מן החי ומשום בשר מן הטרפה אלמא חלב בשר איקרי והרב אלפסי ז"ל כתב בתחלה בהלכותיו דהלכה כרב ושמואל דפלוגתייהו דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא כדאיתא לעיל בפירקין ברב ושמואל שייכא ואח"כ העידו תלמידיו שחזר בו וצוה לתקן שהלכה כרבי יוחנן ור"ל והנהו דחמירא דחיטי וחלא דחמרא לא מסייעי להו לרב ושמואל דאיכא לאוקמינהו בטבל ויין נסך דחלא וחמירא שייכא בהן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות וכן כתב רש"י ז"ל בפירקין גבי עכברא דנפיל בשיכרא אף ע"פ שבפרק כל הבשר פסק כשמואל ומיהו אף על גב דאמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם אין שיעוריהן שוין שהרי רובן בששים ותרומה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים משום דאע"ג דמעיקר דינא כולהו בנותן טעם מפני חומר שבהם החמירו בשיעור טעם שלהם ומיהו איכא דנפקי מהאי כללא בדבר שיש לו מתירין וחמץ בפסח דבין במינו בין שלא במינו בכל שהוא לדעת הרב אלפסי ז"ל כמו שכתבתי בפ' כל שעה:    מתני' ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן. האי בכל שהן אין


דף לז עמוד אעריכה

פירושו שאפילו משהו מאיסורין הללו יאסור תערובתו בהנאה דהא בגמרא מוקמינן לה להא מתני' דוקא בדבר שבמנין הלכך ודאי האי כל שהן הכי קאמר שכל אחד מאיסורין הללו אם הוא דבר שבמנין אוסר תערובתו אפילו ריבה עליו אלף כיוצא בו ומיהו דוקא בשאר איסורי הנאה דקתני הכא שאין איסורן משום לתא דעבודת כוכבים הוא דבעינן שיהא האיסור דבר שבמנין ועלייהו בלחוד הוא דאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין וכמו שאפרש בס"ד אבל באותן שהם אסורין משום לתא דעבודת כוכבים דהיינו יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין אע"פ שאין דבר שבמנין אוסרין תערובתן בהנאה לפי שאסור ליהנות מאיסורי הנאה והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם יין נסך ועבודת כוכבים ועורות לבובין משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם והכי נמי מוכח בבבא אחריתי דמתני' דקתני יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה אלמא אע"פ שאינן בעינו אוסר הכל בהנאה ואפילו משהו ממנו כיון דלא נקטינן כרב דימי וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש יי"נ חבית באלף חביות ועבודת כוכבים צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות דמשמע דס"ל ז"ל דכולה מתני' בדבר שבמנין מתוקמא ואפילו באיסורי עבודת כוכבים ולא מיחוור כדכתיבנא ומיהו הנך כולהו אחריני מיירי בכגון שהן דבר שבמנין דשור הנסקל אם חי הוא דאסור בהנאה לאחר שנגמר דינו חשוב ולא בטיל דהכי אמרינן התם בפרק התערובת (דף עג א) דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ואם מת הוא מיירי בחתיכה ממנו שנתבשלה וראויה להתכבד לפני האורחין ועגלה ערופה נמי בחתיכה חשובה לאחר שנתבשלה אי נמי בעוד שעגלה חיה וכמאן דאמר [כריתות דף כד ב] ירידתה לנחל איתן אוסרתה וצפורי מצורע נמי בעלי חיים נינהו ושער נזיר כגון שארג בו בגד חשוב ופטר חמור מחיים (לאחר ש) נאסר בהנאה כדאיתא בבכורות [דף ט ב] ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה בחתיכה חשובה שנתבשלה וכיון דבכל הני דמתני' דלא מיתסרי משום לתא דעבודת כוכבים בעינן שיהו דבר שבמנין מינה שמעינן דהני מילי כשהאיסור עומד בעינו אלא שאינו ניכר בהן אבל אם נמוח אינו אוסר אלא בששים שכל שנמוח לאו דבר שבמנין הוא אבל באיסורי עבודת כוכבים דלא בעינן דבר שבמנין אפילו נימוחו אוסרין תערובתן במשהו בהנאה:    וגרסינן עלה בגמרא [דף עד א] מה נפשך אי דבר שבמנין קא חשיב. כלומר דמשום שדרכו לימנות לא בטיל ואפילו לאו איסורי הנאה:

 לחשוב נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קא חשיב. כלומר ומפני חומר איסור הנאה שבהן אינן בטלין:

 ליתני נמי חמץ בפסח אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה. פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר האי תנא תרתי בעי קודם שיאסר תערובתו במשהו שיהא דבר שבמנין ושיהא דבר מאיסורי הנאה הא דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה ואיסורי הנאה נמי דלאו דבר שבמנין בטלין הלכך חתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלא אסירה בהנאה בטלה ברובא ושדי חדא לכלבא ואידך שרי באכילה אלו דבריו ז"ל. ומה שאמר דשדי חדא לכלבא נחלקו עליו בתוספות שבכל איסורין שבתורה מכיון שנתבטל האיסור אינו צריך להרים אלא באיסורי מתנות כהונה בלבד מפני גזל השבט והכי איתא במס' ערלה (פ"ב). ופרכינן וליתני אגוזי פרך ורמוני בדן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו. כלומר שאם הם של ערלה או כלאי הכרם ונתערבו באלף כולם ידלקו ומפרקינן:

 הא תנא ליה התם. כלומר בסדר זרעים הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וליתני נמי אף ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח.  כלומר דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הן מאן שמעת ליה דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה ר' עקיבא הא תני ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין דלאו איסורי הנאה א"נ איסורי הנאה דלאו דבר שבמנין  זו היא סוגית הגמרא. ולפיכך מה שפירש רש"י ז"ל במאי דאמרינן האי תנא תרתי אית ליה דלדידיה חתיכת נבלה אע"פ שהיא דבר שבמנין בטלה היא כיון שאינה מאיסורי הנאה הך מתני' פליגא אמתני' דפרק גיד הנשה (דף צו ב) דתנן התם גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והוינן בה בגמרא ולבטיל ברובא מפרקינן [דף ק א] בריה שאני כלומר דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מפרקינן [שם] שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחים אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים אינה בטלה לעולם ולפום סוגיא דהכא נבלה אע"פ שראויה להתכבד בה אינה אוסרת תערובתה במה שהוא כיון דלית בה תרתי ולישנא דגמרא דהכא הכי דייק דפלוגתא היא מדאמרינן האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי ואפשר שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא כתב אותה משנה שבפרק גיד הנשה וכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח מכלל דסבירא ליה דבשארא איתיה אבל הר"מ במז"ל פסק כאותה משנה דחתיכה ראויה להתכבד בה אינה בטלה לעולם בפרק ט"ז מה' מאכלות אסורות וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והראב"ד ז"ל מקיים את שתיהן ואומר דמתני' דהכא ודהתם לא פליגן כלל דהכא הכי קאמר האי תנא לא איירי במתני' אלא באיסורי הנאה ודבר שבמנין משום דהאי תנא סבירא ליה דאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא אם כן היה דבר שבמנין ומשום הכי לא קתני חמץ בפסח דכיון דלא הוי דבר שבמנין נהי שאוסר תערובתו באכילה במשהו כדמוכחא שמעתא דבפ' כל שעה (דף ל א) אפילו הכי בהנאה אינו אוסר וחתיכת נבלה נמי לא קתני (שאף על פי) שכיון שהיא דבר שבמנין אוסרת תערובתה במשהו ובמתניתין בפרק גיד הנשה האי תנא באיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קא מיירי והיינו דקאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן עם אלו אף על פי שהן אוסרין במה שהם משום דבאיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קא מיירי ושאר איסורי הנאה נמי שאינן דבר שבמנין ל"ש כאן שאין דינן כיוצא באלו שכל איסורי הנאה שאינן דבר שבמנין אינן עושין תערובתן כיוצא בהן במה שהן ליאסר בהנאה ואפילו חמץ בפסח אבל לעולם דבר שבמנין שבאיסור אכילה אוסר תערובתו במשהו באכילה והכי מוכח במסכת תמורה בפרק כל האסורין דהכא כי קתני איסור הנאה בלחוד לאו משום דלא להוי דינא הכי בדבר שבמנין ובאסורי אכילה לאסור תערובתו באכילה במה שהן אלא משום דתנא באיסורי הנאה קא עסיק ולא באיסורי אכילה דקא מקשה התם [דף כח.] ומ"ש דלענין תערובות קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן דאלמא כל איסורין שבמין עושין תערובתן כיוצא בהן ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד כלומר דבמתניתין דהכא דמתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה ופריק כי קאי בעבודת כוכבים משום דבעי לפרושי איסור דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר ומפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמי להו אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין אלא דכיון דקאי בעבודת כוכבים לא פירש אלא איסורי הנאה דדמיין להו נמצא עכשיו שהדין כך הוא שכל דבר שבמנין אפילו מאיסורי אכילה עושה תערובתו כיוצא בו ואפילו באלף לא בטיל אבל אין לך דבר מאיסורי הנאה שיאסור תערובתו בהנאה במה שהוא אא"כ הוא דבר שבמנין ולפי זה אמרינן בפרק כל שעה (דף ל א) דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר ופירשו הגאונים ז"ל דבמשהו קאמר דוקא לאסור באכילה קאמר אבל בהנאה אינו אוסר במשהו דהא אסיקנא הכא שאין לך איסור הנאה שאינו דבר שבמנין שאוסר תערובתו בהנאה אלא א"כ הוא מאותן שנאסרו משום לתא דעבודת כוכבים ומש"ה לא פליגי הך מסקנא דהכא אמסקנא דהתם כלל. אבל נראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל שהרי כתב בהלכות דליתיה להאי כללא דהא קי"ל חמץ בפסח אוסר במשהו ואם היה דעתו כמו שפירשנו למעלה היה לו לקיים את שתיהן וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל דאמר וכי מנין לו לרב ז"ל דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו בהנאה זה לא נזכר בשום מקום והוא ז"ל קיים את שתיהן על הדרך שכתבנו למעלה [דההוא דפסחים מתוקמא] באיסור אכילה ומשום הכי חמץ בפסח אסור במשהו והך סוגיא דהכא מתוקמא באיסורי הנאה לומר שאין לך דבר שאוסר בהנאה במשהו אלא א"כ הוא דבר שבמנין והר"ם ב"ן ז"ל למד זכות על הרי"ף ז"ל ואמר שהרב ז"ל גם כן היה סבור דההוא דפסחים באכילה מתוקמא ולא פליגא אסוגיין דהכא דלאסור בהנאה בעינן דבר שבמנין אבל לא באיסור אכילה וכשאמר הרב ז"ל דליתיה להאי כללא לא בעי לומר שיהא חמץ בפסח יאסר במשהו בהנאה אלא לרבות ככרות של בע"ה אתא לומר שאף הן אוסרין תערובתן בהנאה [ואינו מחוור שא"כ] לא היה לו לרב ז"ל לומר דליתיה להאי כללא דהא בעיא לה בגמרא ולתני ככרות של בעל הבית ואמרינן דאין הכי נמי דמאן דאית ליה חמץ בפסח אסור בהנאה דהיינו רבי עקיבא הא תני לה לככרות של בעל הבית ועוד שדרכם ז"ל אינו ברור בעיני לומר שאיסור הנאה שאינו דבר שבמנין יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה וכי איסור זה נתבטל או לא נתבטל אם תאמר לא נתבטל יאסר בהנאה וא"ת נתבטל עד שהותר איסור הנאה שבו היאך נשתייר בו איסור אכילה וכי מי חלקו לאיסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל ואולי דעתם לומר דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל כל היכא דליכא טעמא נהי דבדאיכא טעמא אסור מדאורייתא דהא קי"ל [דף סז א] דטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ה"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה כיון דלא שייך בה טעמא חד בתרי בטיל אבל עדיין אין זה מספיק דלמה לא נאמר דהנאה ממש לענין


דף לז עמוד בעריכה

הנאה כטעמו ממש לענין אכילה. ולפיכך נראין לי דברים כפשטן דהכא הכי מסקינן שאין איסורי הנאה שאין נאסרין משום לתא דעבודת כוכבים חמירי כלל לאסור תערובתן במה שהן יותר מאיסורי אכילה אלא כשם שאיסורי אכילה שאינן דבר שבמנין בטלים בששים בין לענין איסור אכילה בין לענין איסור הנאה דמעיקרא הכי מקשינן דאי איסורי הנאה קא חשיב כלומר דסבירא ליה שכל אסורי הנאה אינן בטלין אפילו באלף כשם שמקצתן דינן כך דהיינו אותם שנאסרים משום לתא דעבודת כוכבים ליתני חמץ בפסח ומשנינן דהאי תנא תרתי אית ליה כלומר שאינו מחמיר באיסורי הנאה יותר מאיסורי אכילה אלא כל שאיסורי אכילה בטלין אף איסורי הנאה כיוצא בהן בטלין הן לגמרי ומש"ה לא הוי מצי למתני הכא חמץ בפסח משום איסור הנאה שבו ואפילו הכי לדידן דקי"ל כרבי שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הוי ליה חמץ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף דכי היכי דדבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל הכי נמי דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ונמצא שחמץ אוסר תערובתו אפילו במשהו בין באכילה בין בהנאה ולא מחומר איסור הנאה שבו אלא מדינא שאף איסורי אכילה כיוצא בו יש להן מתירים אוסרין תערובתן במה שהן אף על פי שאין דבר שבמנין וזהו מה שכתב הרי"ף ז"ל דליתא להאי כללא דהא קיימא לן דחמץ אוסר בכל שהוא כלומר דהכא כי מקשינן וליתני חמץ בפסח אליבא דכולי עלמא מקשינן ואפילו למאן דאמר חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה דה"ל דבר שאין לו מתירין דמשום חומרא דאיסורי הנאה דייקי ביה ובמסקנא אסיקנא דלא חמירי איסורי הנאה לאסור תערובתן יותר מאיסורי אכילה הלכך לא מצי תני חמץ בפסח אליבא דכולי עלמא ומיהו לדידן דקי"ל כרבי שמעון אסור בכל שהוא בין באכילה בין בהנאה ודאמרינן הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה היינו לומר שאינן מן הכלל הזה שלא כיון התנא בכאן לומר שאין איסורי [הנאה] משום לתא דעבודת כוכבים אוסרין בכל שהן כל שאינה דבר שבמנין ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל איסור הנאה שאינו מתבטל לענין אכילה אף לענין איסור הנאה אינו בטל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות שהערלה וכלאי הכרם שאינן עולין אלא באחד ומאתים שאם נפלו לפחות ממאתים שהכל אסור בהנאה [והראב"ד] ז"ל השיגו וכתב עליו אינו כן שאין לך דבר שאוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עבודת כוכבים ויי"נ וזה עולה יפה על פי דרכו אבל לא לפי דרכנו: ושמעינן ממתניתין דבפלוגתא דר"מ ורבנן דתנן במסכת ערלה (פ"ג) ומייתי לה התם בפ"ק דיו"ט (דף ג ב) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם הרי אלו ידלקו נתערבו באחרים כלן ידלקו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יעלו שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד רבי עקיבא אומר שבעה וכו' וקיימא לן כרבי מאיר דסתם מתניתין הכא כוותיה דהא הני דתנן במתניתין אינן מאותן ששה דברים שמנו חכמים ואפילו הכי תנן במתניתין דאוסרין בכל שהן וכי תימא כל הני דמתני' חשיבי טובא ודמו לששה דברים ואפילו רבנן מודו בהו ליתא דבריש פרק התערובות משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין הן דמקשינן התם [דף עב א] עלייהו ונבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר דכל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וכו' ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכל שכן בדאורייתא וכו' רב אשי אמר אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אלמא לרבנן כל היכא דלא הוו בעלי חיים בטלים הם ואילו במתניתין אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינן בעלי חיים אוסרים בכל שהן אלא ודאי סתם מתניתין רבי מאיר וכיון דסתם לן תנא הכי נקיטינן כותיה וסתם מתניתין נמי בפרק גיד הנשה (דף צו ב) כדרבי מאיר שייכא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכו' וכן חתיכה של דג טמא וכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ומוקמינן לה התם בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין הלכך נקיטנן כרבי מאיר ואליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות כרבנן:    מתני' כולו אסור בהנאה. אפילו בכל שהוא:    גמ' הלכה למעשה יין נסך חבית שנתערבה בין החביות ימכרו כלן חוץ מדמי אותה חבית ואע"ג דחשיבא והויא דבר שבמנין וראויה לאסור בכל שהן איפשר דכיון דמוכרה חוץ מדמיה חשבינן ליה כאילו הוכרה ונטלה אי נמי חבית לאו דוקא גדולה אלא קיתון של מים קטן דלא חשיב ולא הוי דבר שבמנין:

 וגרסינן בפרק כל הצלמים ההוא גברא דאיערבא ליה כו' פרשתיה שם בס"ד וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לשאר האיסורין בכל שהן שאף ע"פ שהן אוסרין בהנאה מפני חשיבותן ימכרו כולן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן ודבריו עיקר אלא מיהו צריך ליזהר בדברים הנקחים מן העובדי כוכבים [שלא] למכרן להם שמא יחזור וימכרם לישראל.  ומסתברא דחבית של יין נסך שנתערבה בחביות הרבה של היתר שאם נפלה אחת מהן לים הותרו כלן בין ביין נסך בין בכל האיסורין שבתורה דקי"ל כרב דאמר בפ' התערובות (דף עד א) טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול שהותרו כלן דאמרינן דהך דאיסורא נפל וגבי חבית נמי אמרינן התם אמר ר"ל חבית של תרומה שנפלה לק' נפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דאיסורא נפל ולפום פשטא משמע שאפילו לאכילה תלינן להיתר ושרי אלא דאיכא נסחי דגרסינן התם אמר רבא לא התיר ריש לקיש אלא בטבעת אבל תאנה לא ולפ"ז לא שרינן בהכי אלא לענין איסורי הנאה אבל לאכילה לא וכן דעת הר"מ במז"ל. אבל בירושלמי דמס' תרומות משמע דאפילו לאכילה שרי ומיהו כי שרינן בכה"ג היתר הנאה או היתר אכילה דוקא בחבית שנתערבה בששים חביות דכיון דמדינא בטל הוה ליה כתרומה למאה וכעבודת כוכבים לרבוא [כיון] דמדינא בטיל אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים אסרינן בטבעת ובחבית של תרומה משום דבר שבמנין כיון שנפלה לים הגדול הותרו כולן דתלינן לקולא אבל בפחות מששים אינו ניתר בנפילה שלא אמרו לתלות אלא תערובות האמורות כגון תרומה למאה ועבודת כוכבים לרבוא וזה על דעת מי שסובר שאין יבש ביבש בטל בפחות מששים אבל לדעת מי שאומר דיבש ביבש אפילו מדרבנן חד בתרי בטיל כל שנתערבה חבית אחת בשתי חביות של היתר ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן והרשב"א ז"ל כך הוא סובר דיבש ביבש חד בתרי בטיל והארכתי בזה בפ' גיד הנשה בס"ד אבל דעת הר"ם ב"ן ז"ל שאינו בטל בפחות מששים בבלול וכתב הראב"ד ז"ל דיין שנתערב במים אם נתערב בו שיעור שיכשיר המים עד שיהו ראויין לשתותן על ידו בתורת יין אפילו ע"י הדחק הרי הוא ככבשין שנתנו בהן יין וחומץ דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף לח ב) אליבא דחזקיה דאסורין בהנאה ולא אמרינן בהו ימכרו כולן חוץ מדמי האיסור שבהן כיון שכל תערובת זה הוכשר ע"י היין אף כאן כיון שמים אלו הוכשרו לשתיה ע"י היין לא שריא למכרם חוץ מדמי איסור שבהם וכיון שכן כתב עוד הרב ז"ל דיין ביין מסתם יינן אם נתערב בו כל כך שכנגדו במים יהו ראויין בשתיה ליכא תקנתא בימכר שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר ובודאי שזו הראיה שהביא הרב ז"ל מכבשין אינה ראיה דהתם בדינא קא עסיק ואיסור הנאה אתא לאשמועינן ובתקנה לא קא מיירי אבל אין ה"נ דימכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אבל הרשב"א ז"ל הביא לו סעד מן הירושלמי דגרסינן התם גבי פלוגתא דרבנן ורשב"ג אמר ר' יוסי חד מן רבנן נפק מן בית ועדא אמר איתפלגין ר' יוחנן ור"ל חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור אלמא בכל מכשירי אוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יי"נ אבל לענין מה שהוסיף עוד הרב ז"ל דאפילו יין ביין בסתם יינן אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו במים יהו ראויין לשתיה על ידו אסור הכל אינו מחוור דמתני' יי"נ שנפל לבור סתמא קתני בין מרובה בין מועט ופליג רשב"ג ואמר ימכר כולו לעובד כוכבים וקי"ל כותיה ועוד שכיון שאמרו בירושלמי דמודה רשב"ג ביין לתבשיל ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין וכההיא דחזקיה ומינה דדוקא יין לתבשיל הא יין ביין אפילו בכענין זה כלומר שיש בו כדי להכשיר כנגדו במקום אחר מתיר רשב"ג למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו וכן דעת הרשב"א ז"ל:    מתני' גת של אבן שזפתה עובד כוכבים. ואורחא למירמי בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזפתא:

 מנגבה. מפרש בגמרא במים ואפר:

 ושל עץ. מבעיא זפת טובא ובלעה טפי:

 ר' אומר ינגב. כשל


דף לח עמוד אעריכה

אבן ורבנן פליגי עליה ואמרי יקלף את הזפת ואחר כך ינגב:

 ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. משום דחרס בלע טובא ומש"ה לא סגי לה אלא בהכשר גדול דהיינו מלוי וערוי והך מתני' אוקימנא בגמרא [בגת] דלא דרך בה [אחר הזפיתה] דאילו דרך בה לא סגי לה אפילו לגת של אבן בנגובה אלא קלוף בעיא וה"ה נמי בשל אבן בשאינה מזופפת ודרך בה ינגב דהא ברייתא דתניא בגמרא והמחץ והמשפך וכו' ותני בה של עץ ושל אבן ינגב ומיירי בשאינן מזופתין אוקימנא דדרך בה אלמא כל שדרך בה אע"פ שאינה מזופפת צריכה נגוב וכ"ת ולמה צריכה נגוב דהא גת דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכדתניא בבריית' [בגמרא] ומודה רבי בקנקנים של עובדי כוכבים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום וכיון שהגת דבר שאין מכניסו לקיום הוא ליסגי ליה בהדחה בעלמא וכדאמרי' בפ' אין מעמידין (דף לג ב) גבי חצבי של שחת ופחוותא דבי מכסי דכיון דאין מכניסו לקיום משכשכה במים ומותרין ותני נמי לקמן [דף עה ב]  דברים שנשתמש בהן צונן (על ידי צונן) כגון צלוחיות וכוסות מדיחן כבר כתבתי תירוץ קושיא זו בפ' אין מעמידין שהגת שזפתה כיון שמשהים בה היין קצת למתק בו את הזפת וכן הגת שדרך בה כיון שנשתמשו בה יין בשפע ולא נשתמשו בו זמן מרובה אינו ככלי שמכניסו לקיום לגמרי להצריכו הכשר גדול דהיינו ערוי ולא כשאין מכניסו לקיום לגמרי להתירו בהכשר כל דהו דהיינו הדחה אלא בינוני הוא בין דבר שמכניסו לקיום ובין דבר שאין מכניסו לקיום לפיכך נתנו עליו הכשר בינוני דהיינו נגוב אבל כל הכלים שאינן של חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שהצריך נגוב בכוסות של עץ. ודאמרינן בשל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה כלומר וצריכה ערוי מדפסיק ותני סתמא אסורה משמע דבין שתחלת תשמישו ע"י עובד כוכבים בין שתחלת תשמישו ע"י ישראל ערוי בעי כיון שהיא של חרס לפי שכיון שהחרס בולע ביותר החמירו עליו במכניסו לקיום ואין מכניסו דהיינו גת וכדכתיבנא [חשוב] כאילו היה מכניסו לקיום לגמרי וא"ת אם כן דאפילו תחלת תשמישו ע"י ישראל של חרס צריכה הכשר גדול דהיינו עירוי כי תני בברייתא פלוגתא דרבי ורבנן בגת ומחץ ומשפך של חרס למה לי למתני של עובד כוכבים דמשמע דוקא בשתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים והא אמרינן דאפילו תחלת תשמישו בהיתר צריך עירוי לדברי חכמים יש לומר לרבנן הכי נמי אלא לאשמעינן כח דהתירא דרבי נקט הכי דאפילו בשתחלת תשמישו ביד עובד כוכבים סגי בנגוב ואין כן דעת הראב"ד ז"ל שהוא כתב דהא דמצרכינן עירוי לגת של חרס דוקא בשתחלת תשמישו באיסור אבל תחלת תשמישו בהיתר בנגוב סגי ליה:    גמ' אמר רבא דוקא שזפתה עובד כוכבים אבל דרך בה עובד כוכבים לא סגי בנגוב אלא בעיא קלוף. כלומר אפילו גת של אבן בעי קלוף ואחר כך ניגוב ויש כאן גירסא אחרת לרש"י ז"ל שהוא גורס לישנא קמא בגמרא הכי אמר רב לא שאנו אלא שזפתה אבל דרך בה [לא ופירש רש"י ז"ל אבל דרך בה] בשאינה זפותה לא בעיא ניגוב אלא בהדחה בעלמא סגי לה והקשו עליו בתוספות דהא תניא בברייתא דלקמן בסמוך של עץ ושל אבן ינגב ומיירי בשאינה זפותה דהא תני בתר הכי ואם מזופפות אסורות אלמא כל שדרך בה אע"פ שאינה זפותה ניגוב בעיא ותרצו דברייתא בשתחלת תשמישו באיסור וכדקתני הגת והמחץ והמשפך של עובד כוכבים ומש"ה דרך בה אע"פ שאינה זפותה צריכה נגוב אבל במתני' בגת של ישראל עסקינן ובשתחלת תשמישו בהיתר ומש"ה אמרינן דרך בה כשאינה זפותה לא בעיא נגוב אלא בהדחה בעלמא סגי ליה וגרסת הרב אלפסי ז"ל נראית עיקר ואפשר שלא היה גורס בגמרא איכא דאמרי וכמו שכתבתי בחדושי. הלכך גיגיות שלנו [של אבן של עץ] שאינן מזופפות אם דרך בהן עובד כוכבים אף ע"פ שהיה תחלת תשמישן בהיתר צריכין נגוב אבל לפי גרסתו של רש"י ז"ל ודעת רבותינו הצרפתים ז"ל כל שתחלת תשמישן בהיתר בהדחה בעלמא סגי להו וגרסינן עלה בגמרא [דף עד ב] ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי חייא א"ל הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי אמר ליה לרב זיל בהדיה וחזי דלא מצוח עלי בי מדרשא. כלומר עיין לעשותו בהכשר שלא תפסיד את יינו ונמצא צווח עלי אזל חזייה דהוה שיעא טובא אמר הא ודאי בנגוב סגי לה. כלומר לפי שהיה סבור שלא דרך בה:

 בהדי דקא אזיל חזא פילי מתותיה אשכחיה דמלי חמרא אמר הא לא סגי לה בנגוב אלא קלוף בעיא והיינו דא"ל חביבי חזי דלא מצוח עלי בי מדרשא. ופירש הראב"ד ז"ל דכי אמר קלוף בעי קלוף וערוי קאמר דכיון דשהא חמרא בפילי טובא ה"ל ככלי המכניסו לקיום וצריך הכשר גדול ולא ידעתי מה הזקיקו לפרש כך ואפשר שאמר כן מדתני בברייתא דבסמוך דאוקימנא בשדרך בה ואם היו מזופפות אסורות וכיון דתני אסורות סתמא משמע דבעי הכשר גדול דהיינו עירוי ולפיכך פירש ז"ל דכי אמרינן קלוף בעיא קלוף ועירוי קאמר ומכאן למד הרב ז"ל שכל כלי מזופפות שצריך עירוי צריך שיקלוף את הזפת תחלה ולא סגי ליה בעירוי לבד ואין פירושו נכון שא"כ היאך קא שמיט עיקר הכשרו אלא ודאי הכי קאמר קלוף בעי ואחר כך נגוב ולפיכך לא היה צריך להזכיר נגוב שהרי כבר הזכירו כי חזייה דהוה שעיא טובא ולשון התוספתא מוכיח כן דקתני של עץ ושל אבן צריך לנגבה אם היו מזופתין צריך לקלוף וכן הוא בודאי שכיון שאילו לא היה מזופת היה מוכשר בנגוב אף לאחר שקלף זפתו בנגוב סגי ליה שלא החמיר עליו זפתו אלא להצריכו קליפה אבל לא שיהא צריך הכשר גדול לאחר שנקלף יותר משאם לא היה מזופת כלל וראיה לדבר מדאקשינן בגמרא בסמוך עליה דרבי דשרי גת ומחץ ומשפך של חרס של עובד כוכבים בשאין מזופות בנגוב ממתני' דתנן ובחרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ואיצטריך לשנויי דסיפא דמתני' אתא לרבנן ואם איתא שזפתו מחמיר עליו אפילו אחר קליפה מאי קושיא שאני הכא שכיון שהיה מזופת אף לאחר שקלף זפתו הוי חמור משאילו לא היה מזופת כלל אלא ש"מ שכל כלי לאחר שנקלף זפתו דינו כאילו לא היה מזופת מעולם וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ולפ"ז על כרחנו כי אמר רב קלוף בעינן קלוף ואח"כ נגוב קאמר וכיון שנדחה פירוש של הראב"ד ז"ל גם הדין שלמד ממנו אינו כן שכל כלי שהכשרו [בעירוי] א"צ לקלוף ממנו את הזפת תחלה וראיה לדבר מדתניא בפ' אין מעמידין (דף לג א) ישנים מזופתין אסורין כיצד עובד כוכבים נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן מים כל שלשה ימים מעת לעת ומערן וכן מפורש בתוספות וכן פירש רש"י ז"ל ולא קתני יקלוף את הזפת וכיון שלמדנו שבהכשר עירוי א"צ לקלוף את הזפת משמע דה"ה שא"צ היתר קשרים ולפנינו נכתוב עוד בזה בס"ד:    תנו רבנן הגת והמחץ והמשפך וכו'. בשל חרס עסקינן מדקתני סיפא של עץ ושל אבן וכו' ובשאין מזופתין עסקינן מדקתני סיפא ואם היו מזופתין מכלל דכולה ברייתא בשאין מזופתין:

 רבי מתיר בנגוב. בגמרא פריך והא אנן תנן ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה ומפרקינן סיפא דמתני' אתא לרבנן:

 וחכמים אוסרים. בלא מלוי וערוי:

 ומודה רבי בקנקנים של חרס של עובדי כוכבים אע"פ שאין מזופתין שאסורים. בלא מלוי וערוי:

 זה מכניסן לקיום. כנוס של קנקן לקיום הוא ששוהא בו היין זמן מרובה:

 של עץ ושל אבן ינגב. לדברי הכל כל זמן שאין מזופתין:

 ואם היו מזופתין אסורין. עד שיקלוף:

 הא אנן תנן גת של אבן שזפתה עובד כוכבים מנגבה והיא טהורה. והכא קתני ואם היו מזופתין אסורין עד שיקלוף:

 מתני' בלא דרך בה. הלכך בשל אבן לדברי הכל סגי בנגוב ובשל עץ לרבי ינגב:

 ברייתא דדרך בה. הלכך אפילו של אבן בעי קליפה וכ"ש של עץ. ואיכא מ"ד דכי אמרינן זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום ה"מ לדעתיה דרבי אבל לרבנן דלא סגי להו נגוב בגת ובמחץ ובמשפך של חרס איפשר דסבירא להו שהגת והמחץ והמשפך ככלים שמכניסן לקיום נינהו [ומש"ה] צריכין עירוי ולפי פירש זה למדנו לכלי עץ שאפילו במכניסו לקיום אינו צריך אלא נגוב דהא גת ומחץ ומשפך לדברי חכמים מכניסן לקיום נינהו ואפ"ה אמרי דבשל עץ ינגב ולישנא דמודה רבי בקנקנים של עובד כוכבים דייק הכי שאע"פ שרבי וחכמים נחלקו בגת [ומחץ] ומשפך של חרס שרבי אינו מחמיר בהן אלא כאילו היו של עץ וחכמים מחמירין בהן יותר אפ"ה מודה רבי לחכמים בקנקנים של עובד כוכבים של חרס שהן חמורין יותר משל אבן [ועץ] דבשל חרס כיון שמכניסן לקיום צריכין עירוי ובשל עץ ואבן אע"פ שמכניסן לקיום אינן צריכין אלא נגוב אבל אם נאמר שאפילו כלי עץ כל שמכניסו לקיום צריכין עירוי מאי מודה רבי אין ההודאה ממין הטענה אלא משמע [אף לדברי חכמים] דכלי עץ אפילו מכניסן לקיום אין צריכין הכשר גדול יותר מנגוב אע"פ שבנודות שהן של עור כל שמכניסן לקיום צריך עירוי וכדאמרינן בפ' אין מעמידין אבל אין כן דעת הראשונים ז"ל שהם אמרו שכל הכלים שמכניסן לקיום צריכין עירוי. ונמצא כללו של דבר שכל הכלים חוץ משל חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו. מכניסן לקיום


דף לח עמוד בעריכה

אפילו לא עמד בהן יין של איסור אלא לפי שעה כולן צריכים עירוי ואין הפרש בדינים הללו בין שתחלת תשמישן באיסור או בהיתר. מכניסן ואין מכניסן כגון כלי הגת צריכין נגוב ואם היו מזופתין בגת של עץ יקלוף את הזפת ואח"כ ינגב וכבר כתבתי למעלה שיש מי שאומר שאף בזה אין הפרש בין תחלת תשמישן באיסור או בהיתר. ויש מי שאומר דדוקא תחלת תשמישן באיסור הוא דבעי נגוב אבל בהיתר [כשאינן מזופתים] בהדחה בעלמא סגי להו וכלי זכוכית אינו מן הכלל הזה וכבר כתבתי דעתי בהן בפ' אין מעמידין [בסי' אלף רלח] ולענין כלי חרס כל שאין מכניסן לקיום תחלת תשמישן בשל היתר משכשכן במים ומותרין תחלת תשמישן באיסור יש להחמיר בהן ולהצריכן עירוי מההיא גירסא דגבי כסי דבפ' אין מעמידין. מכניסן לקיום בכל ענין צריכין עירוי ואפילו לפי שעה. מכניסן ואין מכניסן כגון הגת וכליו החמירו בהן חכמים כאילו היה מכניסן לקיום לגמרי להצריכן עירוי וכבר פירשתי למעלה שיש מי שאומר שאין הפרש בין שתחלת תשמישן באיסור או בהיתר ויש מי שאומר דדוקא בשתחלת תשמישן באיסור אבל בהיתר בנגוב סגי להו ופרטי דינין הללו למדנו מקצת משמועה זו ומקצת מהלכות נודות שבפ' אין מעמידין (שם):    גרסינן בגמרא [דף עה ב] דריש רבא נעוה ארתחו. הגת הרתיחו ברותחין ונעוה הוא גת כמו יטופון נעווה בחמר ופירש ר"ת ז"ל ארתחו בשפיכת מים רותחין עליה שאי אפשר לגת בענין אחר ודייק מינה דעירוי דכלי ראשון דינו ככלי ראשון ואפילו קדרה שנתנוה בקדרה רותחת של איסור מכשירין אותה בעירוי דכלי ראשון והביא ראיה מן הירושלמי דגרסינן בפרק כירה עלה דמתני' האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלן ר' יונה אמר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה (מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח) אמר ר' יוסה תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין היתיב רבי יוסי בר בון והא תניא [אף] בכלי נחשת כך אית לך לומר כלי נחשת בולע פירוש דמשמע ליה לר' יוסי בר' בון דנהי דאיכא לאפלוגי בין בליעה לבשול ה"מ בכלי חרס שבליעתו קלה אבל בכלי נחשת שקשה לבלוע אין מבליע בו אלא חום שהוא ראוי לבשל וש"מ דעירוי ככלי ראשון הוא ועוד הביא ראיה ממה שאמרו בפסחים (דף לז ב) דמוגלשין על גבי קמח פטורה מן החלה אלמא חלוטה היא משום דעירוי מבשל. והקשו עליו והא קי"ל כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין (דף עו א) דתתאה גבר וכיון שכן עירוי ודאי אינו מבשל שהרי תחתון צונן הוא ותירצו דהתם כגון שנטף מרוטבו על החרס שקלוחו נפסק אבל עירוי דכלי ראשון שאינו נפסק מבשל הוא זהו דעת ר"ת ז"ל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דא"כ רב עוקבא דחכים כולי האי ל"ל למעבד גדנפא לההיא דודא יערה עליו מים רותחין ותמיהני עליו ז"ל למה לא חזק קושיתו יותר דהא עלה אמרינן מאן חכים למעבד כי האי מילתא אלא רב עוקבא דגברא רבא הוא קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות. [והכי פירושו] דכעין שבלעו שפתי הדוד את האיסור יפלטוהו דמה בולעו בניצוצות כלומר ששפתיו לא בלעו אלא ע"י ניצוצות שנתזו הרתיחות שם ולא הכניסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליטתה אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת ואין המים עומדין על שפתה בקבע כל כך אפ"ה פלטה שפיר כיון דלא בלעה אלא ע"י ניצוצות ומיהו בלא גדנפא לא הוי סגי משום דלא דמו ניצוצות דחדא שעתא לניצוצות דכולא שתא ומ"מ אנו למדין דלא מהניא גדנפא להכשיר שפתי היורה אלא מפני שהשפתים לא בלעו אלא ע"י ניצוצות ואע"פ שהמים עומדין שם ע"י גדנפא יותר בקבע משפיכת המים רותחין על הכלי בלבד ומעתה היאך תועיל שפיכת מים רותחין לשאר הכלי שבלע בלא ניצוצות ואם נדחה לומר שלא אמר ר"ת ז"ל מים רותחין אלא בכלי שעומד בתוך כלי אחר ע"י שפיכת המים מתכסה כולו ברותחין א"כ אין עליו קושיא מדרב עוקבא דלא הוה אפשר ליה בלא גדנפא ובודאי שבשפיכת מים [רותחין] בלבד התיר ר"ת ז"ל שכך הוא ענין הגת ומש"ה דודא דר' עוקבא הוי תיובתא וראייתו מן הגת כבר דחויה דכיון דבנגוב סגי ליה אף עירוי מכלי ראשון הוא מכשירו והיאך נלמד ממנו לכלי הצריך הגעלה בכלי ראשון שיכשירנו עירוי של כלי ראשון וראייתו גם כן מן הירושלמי אינה ראיה דאפשר דר' יוסי לא חשש לההיא פירכא דר' יוסי ברבי בון משום דקסבר שאף בכלי נחשת יש לחלק בין בליעה לבשול ואדרבה התם משמע דמסקנא דירושלמי הכי הוא שאין עירוי של כלי ראשון מבשל דאמרינן התם מהו לערות עם הקלוח אמר ר' זעירי בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר גופנא בעא קומי רבי מונא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל אמר ליה לא דאמר ר' זעירי אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו [איזהו תבשיל כל שהאור מהלך תחתיו] ע"כ אלמא לא סבירא להו לבני מערבא דעירוי דכלי ראשון מבשל אדרבה מקילי טפי מגמרא דילן דלדידהו לית להו בשול אלא בשהאור מהלך תחתיו ולדידן כלי ראשון דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור מבשל במקצת הדברים כמו שמוכיח בפרק כירה וזה שלמדו בירושלמי עירוי על גבי תבלין [מעירוי] דכלי ראשון של קדשים לאו משום דס"ל דעירוי מכלי ראשון מבשל אלא לומר שכיון שהצריך בו הכתוב מריקה ושטיפה ש"מ בולע הוא הרבה עד שבליעתו קרובה לבליעת בשול דהא בכלי שני לא מצינו מריקה ושטיפה לענין קדשים ולפיכך ראוי להחמיר עליו לענין שבת משום מבשל אבל לא שיהא מבשל גמור כדי שנלמוד ממנו להגעלה שהרי אפילו כלי ראשון עצמו שהעבירוהו מעל גבי האור אינו מבשל בכל הדברים דהא אמרינן בפרק כירה (דף מב ב) דמילחא לא בשלה ביה ומשמע ודאי שאין מגעילין כלי שקבל בלע מחמת כלי שהוא על גבי האור אלא ברותחין שהן בכלי שעל גבי האור שהוא ראוי לבשל כל הדברים דכבולעו כך פולטו וכל שכן שאין מגעילין בעירוי בלבד ודאמרינן בפרק כל שעה [דף ל ב] לענין הגעלה דבעיא בכלי ראשון אין ענינו ככלי ראשון האמור בפ' כירה שהוא לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור אלא דוקא שעומד על גבי האור דכלל גדול אמרו בהגעלה כבולעו כך פולטו והיינו דאמרינן ברותחין ובכלי ראשון שאע"פ שקצת מפרשים פירש [ההיא] (שם) דעץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור וכמו שכתבתי שם בס"ד וכן ההיא דמוגלשין על גבי קמח אינה ראיה שלא נפטר מן החלה משום בשול אלא שכיון שנעשה [כעין] גובלא והוכשר לאכילה נפטר מן החלה כעסת הכלבים וכיוצא בהן אבל לענין בשול אינו מבשל ולפיכך אין מגעילין בכענין זה כלי הצריך הגעלה בכלי ראשון ויש שדקדקו עוד מן הירושלמי שהזכרנו שהדבר הנתון בכלי שני אינו בולע מן הרוטב שלו כלל ולפיכך אם עירה [לקערה] רותחין אסורין ואחר שעירה נתן לתוכה [חתיכה] של בשר שחוטה מותרת בהדחה בעלמא וראייתם מדדייקינן לר' יונה [שכיון] שהכלי בולע מן העירוי מבשל הוא אלמא כל שאינו מבשל אינו בולע כלל הלכך כלי שני שאינו מבשל אין הדבר השרוי בתוכו בולע ותמהני עליהם שאף לפי דעתם מנין להם להתיר בבשר והלא בירושלמי דחו בתחלה שאין להביא ראיה מכלי חרס מפני שהוא בולע אפילו מחום שאינו ראוי לבשל ואח"כ הוצרכו ללמדה מכלי נחשת ומנין להם שבשר וכיוצא בו לא יהא קל לבלוע ככלי חרס והרי חום של כסלים בלבד מספיק להבליע בשר כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח ב) לא ליסחיף איניש כפלי על גבי בשרא והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה שאפילו כלי שני הוא בולע מחום שאינו מספיק לבשול דבפרק כל [הבשר] (דף קיא ב) אמרינן דקדרה שמלח בה אסור לאכול בו רותח משום דמליח הרי הוא כרותח ואף על פי שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו כדקא בעי ליה [לאורחא] כדאיתא בפ' כלל גדול (דף עה ב) ולא הבינותי זה ששם בפ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו בו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בשול לא למדנו עוד הביאו ראיה מדאמרינן בפ"ק דחולין (דף ח ב) דלמ"ד בית השחיטה רותח סכין ששחט בה טרפה ובא לשחוט בה צריך להכשירה בחמין והרי חום של בית השחיטה פחות הוא מחום של כלי שני ואפ"ה מצריכין חמין ואף ראיה זו איני מכיר דהא אסיקנא הלכתא התם דאפילו בצונן ולפיכך עדיין אפשר לומר שכל חום שאין בו כח לבשל אינו מבליע את הכלים הקשים כדמשמע לכאורה מן הירושלמי אלא שיש לדחותו כמו שדחינוהו למעלה שלא דנו מירושלמי מבשל מבולע עד שנלמוד ממנו שכל שאינו מבשל אינו מבליע אלא הכי גמרי שכיון שהחמיר הכתוב בעירוי דכלי ראשון להצריכו הגעלה ומריקה ושטיפה אלמא בלע טובא וכיון שכן ראוי להחמיר עליו לגבי שבת בתבלין דאילו כלי שני סגי ליה בהגעלה דכלי שני ולא מצינו לו מריקה ושטיפה:    רבא כי הוה משדר גולפי. כדים ריקים:

 סחיף להו אפומיהו. נותנן בדיסקיא ופיו למטה משום חותם בתוך חותם:

 וחתים להו אבירצייהו. חותם את פי השק כלפי שוליהן:

 קסבר כל כלי שמכניסו לקיום אפילו אין מוסרו ליד העובד כוכבים אלא לפי שעה גזרו ביה רבנן כיין עצמו. כי היכי דלא ליתי לשהויי ביד עובד כוכבים כך פרש"י ז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל היכי בעיא הכא חותם בתוך חותם דהא כל היכא דליכא למיחש לנסוך [סגי] בחותם אחד ודי [לכ"ע כדאמרינן בפרק אין מעמידין (דף כט ב) דחומצן ויין מבושל שלנו ביד עובד כוכבים מותרים בחותם אחד דאי] משום חליפין כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף וכ"ש משום תשמיש שעה א' דלא טרח ומזייף ולדידי לא קשיא דהתם אין העובד כוכבים יכול להחליפו אלא ביין מבושל או בחומץ שיהיה גרוע ממנו מעט שאילו היה שבחו של זה מרובה ממנו היה חלופו ניכר ומיתפס עליו כגנב ומשום שבחא פורתא לא טרח ומזייף וכדאמרינן בסוף פ' אין מעמידין [דף לט ב] גבי פת פת למאי חייש ליה אי דחיטי בשערי מידע ידיע אי חמימא בקרירא מידע ידיע מאי איכא למימר דמיחליף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף אבל כאן משום תשמיש מרובה טרח ומזייף מפני ששבחו מרובה וכיון דמשום תשמיש מרובה טרח אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן שלא נתנו דבריהם לשיעורין אבל אחרים פירשו סחיף להו אפומייהו דמיהדק דיקולא אפומייהו והיינו חותם אחד וחתים להו אבירציהו דהיינו באותו נקב קטן [שבשוליהן] שמוציאין משם היין וכל


דף לט עמוד אעריכה

זה אינו אלא חותם אחד אלא שכיון שיש בכלי זה שני פתחים צריך חותם בכל אחד מהם ודאמרינן כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן ה"ה בדבר שמכניסו לקיום ואין מכניסו כגון הגת וכליו דאפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן וצריך נגוב וראיה לדבר מדאמרינן בסוף פ' ר' ישמעאל [דף ס ב] גבי ההוא עובד כוכבים דאשתכח בי מעצרתא דאי איכא טופח ע"מ להטפיח בעי הדחה ובעי נגוב וכתב הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן היינו לחוש לכתחלה וכן אם בידוע שנתן לתוכו יין אפילו לפי שעה אבל היכא שעבר ומסרה ביד עובד כוכבים בלא חותם ולא עמדה בידו אלא לפי שעה כיון דלא ידעינן בודאי דרמא ביה חמרא ואפילו אם איתא דרמא ביה חמרא לא מיתסר אלא משום גזרה בעלמא מקילין בספיקא דסגי ליה בהדחה:    במה מנגבן רב אמר במים ואפר וכו':

 הא ברטיבתא הא ביבישתא. ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה ומשפשף ואח"כ מים:

 ביבישתא. מים תחלה ואח"כ אפר ומשפשף:

 תרתי תלת. ברטיבתא תרי אפר ומים ביבישתא תלת דהיינו מים ואפר ומים:

 ושמואל אמר תלת וארבע. ברטיבתא תלת אפר ומים ואפר ואע"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא חשיב דלאו לשום נגובו אתו אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבישתא מים ואפר ומים ואפר ומיא בתראי לא קא חשיב ורב ושמואל בהא פליגי דרב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרתי זימני בין ברטיבתא בין ביבישתא:

 בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמר תלת וארבע כדפרישנן ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבישתא דקא חשיב מיא בתראי ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא דרב לא חשיב [מיא] בתראי ושמואל חשיב להו וקי"ל כלישנא בתרא הלכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבישתא מים ואפר ומים ואפר ומים:    וגרסינן בגמ' [דף עה א] הני גורני דארמאי מאי. כלומר רדורטא"ש בלע"ז וכורכין אותן סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה והיינו עקלים דבסמוך מאי. כלומר כיצד מכשירן:

 אמר להו ר' אבא תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין. כלומר עשוין הן כמין דלת ונותנן על התפוח:

 ולולבין. טוטיתא אישקוב"א שמכבד בה את הענבים המתפזרים לאוספן:

 והעדשים. פירש רש"י ז"ל דהיינו גת עצמה ואפ"ה קתני מדיחן במים וכתב ז"ל שעל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן ליה זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני ניגוב וש"מ דקמו בה רבנן בתראי ופשוט דהכי הלכתא ואין זו מחוור דאי הכי לא הוי משתמיט תלמודא מלאקשויינהו אלא ודאי עדשים היינו הרחיים התחתונה שבבית הבד ויש לה בית קבול משקה ונקראת עדשה מפני שהיא עגולה כעדשה ומפני ששתיהן בכלל זה העליונה ותחתונה אמרו עדשים וראיה לדבר דעדשים אינו גת עצמו מדאמרינן בפ' המוכר את הבית (דף סז ב) המוכר את הבד מכר את [הים ופירשו בגמרא טלפחא דהיינו] עדשים ואי עדשים היינו בד היכי קתני המוכר את הבד מכר את עדשים הא לאו לישנא דתנאי הוא ולא קתני הכי בשארא דהתם אלא ש"מ שאינה גת עצמה אלא רחיים שפרשנו ומתוך שאין היין שוהה בהן [כמו] בגת ובד עצמן הקלו בהכשרן וקתני תו העקלים. דהיינו גורני שפרשתי למעלה:

 של נצרים. דהיינו שבטים:

 ושל בצבוץ דהיינו קנבוס:

 מנגבן. משום דבלעי טפי:

 ושל שיפה ושל גמי מיישנן. משום דבלעי טפי טובא: וכמה מיישנן שנים עשר חדש רשב"ג אומר מניחם מגת לגת ומבד לבד:

 היינו ת"ק איכא בינייהו חרפי ואפלי. כלומר דמגת לגת פעמים שהם יותר משנים עשר חדש [ולת"ק י"ב חדש] שלמים בעינן ובהכי סגי דלית הלכתא כרשב"ג אלא במשנתינו אבל בברייתא לא הלכך הלוקח גיגיות של עובד כוכבים צריך לנגבם אלא אם כן הוא יודע בבירור שעברו שנים עשר חדש משכלו ימי הבציר של אשתקד ועד אותו זמן שהוא משתמש בה ור"ת ז"ל אומר שאם שכח ולא עשה נגוב ואינו יודע אם עברו שנים עשר חדש מסוף הגת של אשתקד ועד שדרך בה יש להתיר משום דסתם גיתיות של עובד כוכבים אינן בנות שנתן ולא עוד אלא אפילו דרך בה העובד כוכבים עכשיו ודרך אחריו ישראל לאלתר בלא נגוב התיר הרב ז"ל משום הפסד ונתן טעם לדבר משום דעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו שהיה נבלע בגתות הראשונים שהיו דורכין לפעמים בקורה ומחמת כובד הקורה היה נבלע היין ועוד מאותו [טעם] שאמר הוא ז"ל דסתם יינן בטל בס' כמו שכתבנו למעלה ומה שיוצא ע"י נגוב אינו אלא מעט ועוד דהוה ליה כחמרא חדתי בענבי ושרי כרבא [דף סו א] דאמר בתר שמא אזלינן דה"ל מין בשאינו מינו ובנותן טעם אפילו היו הענבים דרוכות קצת מותר דאמרינן [דף עג א] סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וקתני תו [דף עה א] ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן במי זיתים. כלומר חולטן אישקלאד"ר בלע"ז מלשון חלוט ואשישה ומי זיתים היינו שדרך לבשל את הזיתים להיותן רכין לצאת שמנן ואין זו הגעלה גמורה דבתר הכי קתני או מגעיל ברותחין רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך ובתר הכי בעי תלמודא [שם] וכמה עונה אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן או יום או לילה ואמרי לה חצי יום וחצי לילה ולא פליגי כאן בתקופת ניסן ותשרי כאן בתקופת תמוז וטבת: כלומר דבתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה ובתקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה דשנים עשר שעות שלמות בעינן וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן סגי בצנור שמימיו מקלחין אבל נודות וקנקנין וכן שאר כלים האסורים לא סגי להו בהכי שהרי כיון שיש להם בית קבול כשהמים נכנסין לתוכן אינן מקלחין ולא רודפין:    הני רוקי דארמאי. משמרת כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן:

 דמזיא. של שער אדם דלא בלעי כדאמרינן בפרק מפנין (דף קכח ב) אין סחיטה בשער:

 דעמרא. מנגבן שדינן ככלי עץ.

 כיתנא. בלע טפי מעמרא ומשום הכי מיישנן שדינן ככלי חרס:

 הני דיקולא סלים:

 וחלאתא דארמאי. כורת ומסננין בהן היין:

 דציירי בחבלי. שהן עשויות בחבלים:

 דצבאתא. של מיני קש דקים:

 ואי אית ביה קטרי שרי להו. פירש רש"י ז"ל מתירן ואחר כך מנגבן נראה מדבריו דדוקא בנגוב צריך היתר קשרים אבל ביישון והדחה לא ואין משמע של דבר כן דכיון דאמרינן סתמא אי אית ביה קיטרי שרי להו משמע דאיישון דסמיך ליה נמי קאי ולפיכך היה נראה שיישון ונגוב צריכין היתר קשרים והוא הדין דצריכין קלוף זפת בכלים מזופתין אבל במלוי ועירוי א"צ לקלוף את הזפת כמו שכתבנו למעלה וה"ה שאינו צריך היתר קשרים אבל דעת הר"מ במז"ל כדברי רש"י ז"ל שלא הוצרך לקלוף את הזפת לא ביישון ולא בעירוי אלא בנגוב לבדו והראב"ד ז"ל מצריך קליפת זפת והיתר קשרים בכולן חוץ מן ההדחה:    גרסינן בגמרא [דף עה ב] עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכלות אשכול וכל סביבותיו טמאין וכל הגת כלה טהורה. ומוכח בגמרא אע"פ [שיין] מהלך בגת טהורות וכתב רבינו שמואל ז"ל שכן הדין לענין יין נסך שאם נגע עובד כוכבים באשכול לח אשכול אסור וכל הגת כולה מותרת ונראה שטעמו ז"ל שאע"פ שמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה [דף עב א] וכל שכן ליין נסך ה"מ בשהיה כאן וכאן משקה טופח על מנת להטפיח מחברה אבל כאן בטל הוא על גבי אשכול ואינו חבור ליין שבגת:    מתני' הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל. כלי הראוי לטהר בטבילה ואינו צריך יתרון הכשר אחר כגון כלי שתשמיש על ידי צונן:

 יטביל. ותו לא צריך ומאי יטביל ידיח:

 להגעיל במים רותחין. כגון כלי שתשמישו בכך דהיינו יורות וקדרות של מתכות יגעיל ובגמרא תניא שכלן צריכין טבילה:


דף לט עמוד בעריכה

מלבנן באור. כדמפרש ואזיל:

 השפוד והאסכלא. שתשמישן על ידי צלי:

 אסכלא. אגרדיל"ה בלע"ז:

 שפה. לוטשה באבן של נפחים מול"א בלע"ז ושפה מלשון [שופינא] לימא"ר בלע"ז: ודעת רש"י ז"ל דלהתירה לחתוך בה צונן הוא ששנינו שפה והיא טהורה ומוסיף עלה בברייתא בגמרא [דף עו ב] ונועצה עשרה פעמים בקרקע [כלומר] שאע"פ ששפה צריך לנועצה [ואמרינן עלה ולאכול בה צונן] ומאי דשייר במתני' מפרש בברייתא בגמרא אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה או ליבון ואין פירוש זה מחוור שהיאך שנה התנא מקצת הכשרו של סכין ושייר מקצתו מאי שייר בשאר כלים דבהאי שייר ועוד דפשטיה דעובדא דשבור מלכא המוזכר בגמרא [דף עו ב] לא משמע הכי שלא הזכירו בו שיפה כלל [אלא] נעיצה לפיכך פירשו ששיפה ונעיצה שני הכשרין הן לחתוך בה צונן ובכל חד מינייהו סגי ותנא דמתניתין תנא שיפה ובבריתא אמרו שאם אינו שפה נועצה ובין לפרש"י ז"ל בין לפירוש זה יש לדקדק מה ראה [תנא] במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו [של] רותח ובסכין הכשרו של צונן יש לומר שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור אלא שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים (זבחים דף צו ב) דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמרא [דף עה א] קמ"ל דהכא מלבנן והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להן תשמיש בצונן ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דבהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן אלא שבסכין משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנו הוא שצריך שיפה או נעיצה אפילו בצונן ולפיכך שנה הכשרו ואחרים אומרים דשיפה דמתני' במקום הכשר גדול עומדת ואפילו לחתוך בו רותח ובגמרא מפרשים הכשרו לחתוך בו צונן דהיינו נעיצה וכן דעת הר"מ במז"ל בפרק י"ח מהלכות מאכלות אסורות ויש לפירוש זה הוכחה בירושלמי דגרסינן התם רבי בא בשם רב יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון ומפרשי' ליה דאשיפה דמתני' קאי ואם כן הוא הירושלמי מוכיח דשיפה לחתוך בה רותח נשנית שאם אתה אומר לחתוך בה צונן למה אמרו דגדולה צריכה ליבון בשיפה תסגי לה כקטנה דקטנה נמי כי סגי לה בשיפה לאו משום דלא בלע [טפי] שהרי אתה אוסר אותה לחתוך בה רותח אלא היינו טעמא דמשום דבתר שיפה לא פלטה בצונן וכיון שכן אפילו לגדולה נמי תסגי ליה בשיפה אלא ודאי לחתוך בה רותח שנינו ושיפה במקום הגעלה עומדת ולפיכך אמרו בירושלמי דדוקא בסכין קטנה הוא דסגי לה בשיפה שהיא עומדת במקום הגעלה אבל בגדולה צריכה ליבון ולא משתרי לא בשיפה ולא בהגעלה לפי שכיון שפעמים שצולין בה הויא לה כשפוד וכבר כתבתי בפרק כל שעה שדעת רש"י ז"ל והרבה מן המפרשים שאין לסמוך על הירושלמי [במה] שאמר דגדולה צריכה ליבון שהם סוברים דפליגא אגמרא דילן ואף ע"פ שלפעמים צולין בה אנן בכל כלי בתר רוב תשמישו אזלינן שהרי כוסות וצלוחיות וקיתוניות ששנינו בהן בגמרא מדיחן אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהו בחמין ואפ"ה סגי להו בהדחה וסכין גדולה גם כן אע"פ שלפעמים משתמשין בה ע"י האור אין רוב תשמישה בכך ומש"ה מסקינן בפרק כל שעה (דף ל ב) אידי ואידי ברותחים ובכלי ראשון ולא מפלגינן בין גדולה לקטנה והארכתי שם בס"ד ויש שמקילין לומר דכלי שתשמישו ע"י האור אם בא להשתמש בה בחמין [ולא באור] בהגעלה סגי ליה שכל מה שיפלוט בחמין כבר פלט בהגעלה ראשונה ואין הדבר נראה שכיון שיש בו בלע של איסור עד שאתה אוסרו להשתמש בו ע"י האור שמא יפלוט יותר בחמין שניים:    גמ' וכולן. כלומר אף הנגעלין והמלובנין צריכין טבילה בארבעים סאה:

 כל דבר אשר יבא באש. שנשתמשו בו בני מדין ע"י האור:

 תעבירו באש. כענין שבלעו האיסור יפלטו:

 וטהר. קרא יתירא הוא להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה:

 זוגא דסרבלא. מספרים שגוזזין בהם בגדי צמר הואיל וגזרת הכתוב הוא ולאו משום פליטת האיסור דהא חדשים לא בלעי מידי ומצרכה להו טבילה:

 כלי סעודה אמורים בפרשה. דהא כתיב כל דבר אשר יבא באש דאין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דהיינו טבילה אבל זוגא דסרבלא לא:

 וכמעשה שהיה. בכלי מדין שהיו הכלים חלוטין לישראל:

 מאני דמרמרא. אדמה וצפיעי בקר מעורבין ועושין מהן כלי:

 כלי מתכות אמורין. לענין טבילה בכלי עובדי כוכבים דכתיב אך את הזהב ואת הכסף:

 זכוכית שנשתבר ראוי להתיכו ולעשותו כלי:

 קוניא. ורני"ס בלע"ז:

 והלכתא כסופו. ומיהו איכא מ"ד דדוקא כשהוא מחופה מבית ומחוץ ולפיכך כל שאינו מחופה [מבפנים] טבילתו בלא ברכה:

 משכנתא מאי. ולא איפשיטא ופסק בה הר"מ במז"ל בפרק י"ז מה' מאכלות אסורות לקולא ואזיל לטעמיה שהוא כתב שם דטבילת כלים מדברי סופרים היא ומיהו בגמרא מוכח בהדיא דכל היכא דמתחזי דדעתי' דעובד כוכבים לשקועי בעי טבילה [אבל הראב"ד ז"ל כתב דמשכנתא צריכה טבילה]:    ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים וכו' מדיחן ומטבילן. פירשו בירושלמי שצריך להטבילן מפני שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים ונכנסו לקדושתו של ישראל ולפיכך נראה שצריך להכשיר הכלי תחלה לפי מה שהוא בהדחה או בהגעלה או בלבון ואחר כך יטבילנו אבל אם הטבילו תחלה הרי הוא בשעת טבילה בטומאתו כטובל ושרץ בידו והכי דייק לישנא דברייתא דקתני מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דלכתחלה הוא שצריך לעשות כן דקרא נמי הכי משמע תעבירו באש דהיינו לבון ובתר הכי וטהר דהיינו טבילה אבל דיעבד אי אפיך לית לן בה ומ"מ צריך שיזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקישה הכתוב לטבילת נדה כדאיתא בגמרא [דף עה ב] ועוד דקדק הראב"ד ז"ל מדקתני מדיחן מטבילן שצריך לשפשף היטב במים בידו בשעת הדחה ולא שיעביר עליו המים בנחת דאם כן למה הוצרכו להדחה ולהטבילה תסגי ליה בטבילה לחוד וגם נראה שצריך לשוטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (דף צו ב) מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס ובכוס אסור קאמר דומיא דכלי


דף מ עמוד אעריכה

אסור דאיירי בגויה אלו דברי הרב ז"ל:    וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ועד שלא הגעיל ועד שלא לבן תניא חדא אסור ותניא אידך מותר ולא קשיא הא כמ"ד [נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד] נותן טעם לפגם מותר. כך הוא בגמרא וכתב הראב"ד ז"ל דהטביל לאו בדוקא נקיט ליה דמשום דההיא טבילה ליכא מאן דאסר דאי בחדשים אין כאן בלע כלל ואי בישנים אף הן לאחר שהוכשרו בהגעלה או בלבון לא נשאר בהן בלע ולמה יאסר תבשיל שנתן בתוכה מפני שלא הטבילה ואי אמרת דהאי טבילה הדחה היא וכדנקיט לה תנא דמתני' בלשון טבילה וכדתנן להטביל יטביל שפירושו להדיח ליתא דתנא דברייתא לא נקיט לה להדיחה בלשון טבילה דהא קתני מדיחן ומטבילן ועוד אי בהדחה קאמר מאי נותן טעם לפגם איכא הרי טיחת האסור שעל פני הכלי הרי היא בעינה כ"ז שלא הדיח ואינה נפגמה מיום לחברו כאיסור עצמו וזהו דעת הרב ז"ל אבל אחרים כתבו דהאי שלא הטביל שלא הדיח קאמר ונקיט להדחה בלשון טבילה כדנקיט לה תנא דמתני' דתנן את שדרכו להטביל [יטביל] ואע"ג דהאי תנא [דברייתא] תני מדיחן ומטבילן דאלמא לא נקיט לה להדחה בלשון טבילה היינו משום דבעי למתני ומטבילן דלא מצי תני מטבילן אלא הטביל דהכא מהדחה קאמר שאע"פ שלא הדיח שרי לפי שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחברו כבלע שבתוכו ואינו כאיסור עצמו וכן דעת הר"מ במז"ל ולפי פירוש זה כתב הרמב"ן ז"ל שמכאן יש ללמוד שכל שנשתמש בו יי"נ ואח"כ נתן בו ישראל יין כיון שלא היה בן יומו שרי בדיעבד דנ"ט לפגם הוא דהא אמרינן הכא דכוסות שנשתמש בהן עד שלא הדיחן שרי משום נותן טעם לפגם וסתם תשמישן של כוסות ביין הוא אלמא דכי היכי דאמרינן בשאר כל האיסורין שכלי שאינו בן יומו פוגם ה"נ ביי"נ ולפי זה אמר הרב ז"ל שכל מה ששנינו בנודות העובד כוכבים וקנקניהם אינו אלא להכשירן לכתחלה א"נ בבני יומן אבל בשאינן בני יומן בדיעבד יין הכנוס בהן שרי ואני אומר שאף לדברי הרב ז"ל שהוא סובר שכוסות הללו מחמת היין נאסרו ואפ"ה שרי יין שנתן לתוכן משום נותן טעם לפגם אין כאן ראיה להתיר יין שכנס ישראל בכלים הצריכין עירוי כנודות העובד כוכבים וקנקניהם לפי שכוסות הללו אין היין בלוע בתוכן אלא טיחה בעלמא הוא שיש ממנו על פניהם כעין זוהמא דמשום הכי שרו בהדחה ואותה טיחה שעל פניהם היא פוגמת את היין אבל כלים שהיין נבלע לתוכן אין אותה בליעה פוגמת את היין כלל אדרבה הנסיון מוכיח שכל שהכלי מיושן הרבה בתשמישו של יין הוא משביח יין הנתון לתוכו כל שהדיחוהו יפה להעביר מה שנדבק מהיין על פניו ולפיכך אין להתיר יין שנתנו בכליהן שמכניסין לקיום ואע"פ שאינן בני יומן ואף הרב ז"ל לא אמרה אלא להלכה אבל לא למעשה:    לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. דברי רש"י ז"ל מטין שכל שעברה עליה לילה אחת בלא בשול אע"פ שלא שהתה מעת לעת בין תבשיל לתבשיל אין דינה כבת יומא אלא פוגמת היא וסימן לדבר עבור צורה דקדשים ואף בתוספות כתבו כן אלא שהקשו בשלמא אי בעינן מעת לעת היינו דכתיב בכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לפי שאיפשר שיעשה נותר ולא יהא נפגם וכיון שחלה עליו תורת שבירה או הגעלה תו לא פקעה אלא אי אמרת דבלילה תליא מלתא למה הצריכתו שבירה או מריקה ושטיפה והרי בשעה שנעשה נותר נפגם ושרי ולדידי לא קשיא שכבר פרשתי למעלה שבלוע הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס או הגעלה בכלי מתכות:    גרסינן בגמרא [דף עו א] עלה דמתני' דתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור והא אנן תנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן. ופרקינן התם התירא בלע הכא איסורא בלע. ומיהא שמעינן דכל היכא דהיתרא בלע אף הכלים הצריכין לבון די להם בהגעלה ומכאן יש לדון לענין חמץ בפסח דאפילו כלים הצריכין לבון בשאר איסורין שיהא די להם בהגעלה ואחרים חולקין והארכתי בזה בפרק כל שעה:    יורה קטנה בתוך יורה גדולה. שיהו רותחין עוברין על כולה:

 מהדר ליה לישה אפומא. שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתקבל מים הרבה ויעברו הרותחין על שפתיה:

 כבולעו. כענין שבלעו שפתי היורה את האיסור יפלטהו מה בולעו לא היה [אלא] ע"י ניצוצות. שניתזו הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליטתה אע"פ שלא הכניסה לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאת יפה אע"פ שלא עמדו המים בקבע על שפתה שריא ומיהו גדנפא בעינן משום דלא דמו ניצוצות דחדא שעתא לניצוצות דכוליה שתא:    נועצה עשרה פעמים בקרקע. פירש רש"י ז"ל אע"פ ששפה או שהוא הכשר אחר וכמו שכתבתי במשנתינו וכתבו בתוספות דעשרה פעמים לאו דוקא והיינו דבירושלמי גרסינן שלשה פעמים דאלמא דהאי דאמרינן בגמרא דילן עשרה פעמים אינו אלא לומר שצריך שינעצנה בקרקע כדי להעביר טיחת האיסור שעל פניה יפה יפה:

 ובסכין יפה שאין בה גומות. בעובי רוחבה כדי שלא תתעכב שמנונית בגומא:

 ולאכול בה צונן. אבל רותח לא סגי לה בהכי אלא צריכה אחד ממיני ההכשרין שכתבתי במשנתינו:

 הדרן עלך השוכר את הפועל וסליקא לה מסכת עבודה זרה