חות יאיר/קצב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קצב
עריכהשאלה: האשל הגדול אשר ברמה וכו', הנה אחרי דרך מבוא השלום הראוי לפי כבודו ומעלתו, אמר לבי בקשי פני את פני רום מכ"ת בביאור דיבור תוס' בפ"ב דעירובין (דכ"א ריש ע"ב) המתחיל מפני מה לא נכתבו, אשר כתבו התוס' וז"ל: וגם בהל"מ[1] לא נתנו כדי שלא ישתכחו, אשר בו צווחו קמאי דקמאי ולית דאשגח רק בכוונת התוס' דמה קשיא להו ומה תרצו, ובזה נפלו ביאורים שונים, ואין א' מהם חלי ומרגיש בזרות דברי התוס' מצד עצמן במה שכתבו "כדי שלא ישתכחו", והלא כבר כתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשניות בטוב טעם ודעת דבהל"מ לא שייך שכחה בשום אופן. ולכן ראוי לומר על דברי התוס' אלא מאן לימא דמתרצתא היא וכו' כי אפשר שתלמיד טועה כתבו על הגליון ונדפס בפנים.
והנה מקרוב בא לידי ספר שו"ת חוט השני שהוציא רום מכ"ת[2] לאור, ומצאתי בתשובה ששאל מכ"ת לאביו הגאון על ביאור דברי התוס' הנ"ל, וג"כ לא הרגשתם במה שכתבתי רק תפסתם במוחלט כפשטן של דברי התוס'. ונוסף על כל זה תמה תמה אקרא במה שכתב הגאון אביו זצ"ל שם בהקדמת הרמב"ם לפי' משניות סיוע רבה לדבריו ושנעיין שם, והרי כל מעיין שם יראה וימצא שאינם עזר רק כנגדו וכנגד דברי התוס'.
תשובה: ועל דבר מ"ש מכ"ת בענין דיבור התוס', נתחיל במה דסיים מפני כבוד אבי הגאון ז"ל דלא נשוויה טועה בחוש, גם לפום ריהטא דבריו קשה להולמן. ונראה שלא שת אדוני אבי זצ"ל לבו לדקדק במה שזכרו רז"ל הל"מ באיזה פרטי דינים הלא ק"ל כל התורה הוא למשה מסיני כמו שזכר גם הרמב"ם ותירץ מה שתירץ, רק תפס במושלם שתשבע"פ[3] הוא דרשות רז"ל ההלכות מהפסוקים ובדרשות ההם בא המחלוקת מר אמר הכי ומר אמר הכי, וזה כמעט כל תשבע"פ זולת גרגרים איזה הלכות הם הל"מ ואין בהם מחלוקת ולא שכחה ממש כדעת הרמב"ם.
רק ס"ל להתוס' לפי דברי א"א הגז"ל, שאם היה כל תשבע"פ לא ניתן לדרוש מן הפסוקים ולהעמיד ההלכה לפי דעת חכמי הדור רק כלם הלכות פסוקות, אז ודאי לריבויים לא ימלטו משכחה. כך הוא בלי ספק כוונת א"א הגז"ל. הן שיהיה מקובל טוב ויפה בעיני הקורא או לא [ע"מ לקמן בתשובה זו בד"ה והתוס' בערובין כ"א וכו'].
אבל מ"ש מכ"ת לשבש דברי התוס' מפני דברי הרמב"ם ז"ל, חלילה לומר כך דגברא אגברי קרמית, דאפילו היו דברי הרמב"ם עולים יפה בלי פקפוק וגמגום, מ"מ י"ל דהתוס' לא ס"ל כוותיה, וחלילה לי להכניס ראשי בין ההרים להכריע מסברא לומר שמועה זו נאה וכו', רק דאין לנו לדחות דברי גברא מפני גברא, והלא כתב הרא"ש בתשובה [כ"כ בהקדמת יש"ש לב"ק אף כי לא ראיתיו בשו"ת הרא"ש] שקבלה בידינו שחכמי צרפת המה בעלי תוס' היו מופלגים וגדולים יותר מהרמב"ם, אף אם היה קשה לנו סתירת דברי התוס' למ"ש הרמב"ם, ומה שכתבו "וגם בהל"מ לא נתנו" וכו', ה"ק דדברי הש"ס מתורץ ג"כ קושיא שהיה לו ית' ליתן כל תורה בע"פ בהל"מ מטעם כדי שלא ישתכחו, ור"ל שנרוויח בזה שלא נבוא לידי שכחה וגמגום שזה מקור המחלוקות, ובגמ' זו דאמר תירוץ על מפני מה לא נכתבו ת"ל עשות ספרים הרבה וגו', מתורץ גם זה ותירוץ זה עולה לשניהם, וא"כ דברי התוס' והרמב"ם עולה בקנה א'.
[שיטת תוס' דשייך שכחה בהלכה למשה מסיני ודלא כהרמב"ם]
ומ"מ חלילה לנו להפך דברי אלהים חיים בכוונת התוס' ויהיו כוונת התוס' איך שיהיו ושערי פירושים לא ננעלו, עכ"פ לא נצא מפשטן של דברים דס"ל להתוס' דודאי שייך שכחה בהל"מ ודלא כדברי הרמב"ם, והוא האמת הברור כשמש בצהרים לא מצד הסברא חלילה רק מתילי תילין גמרות ערוכות, כ"ש באשר גם דברי התוס' כך הם לא נירא ולא ניחת לומר אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים ששגה בזה. [ומ"מ צ"ע כי גם בספר הי"ד כתב גבי זקן ממרא ריש הלכות ממרים שכל דבר שבו מחלוקת אינו קבלה ממשה רבינו ע"ה, וע"כ צ"ל דלא שייך בו שכחה דהא בהא תליא שק"ל][4], כי ידוע שחיבר פירוש משניות בילדותו כאשר נדפס סוף ש"ס דפוס קראקא, וכבר אמר מר בר רב אשי בגיטין (דף כט:) הא דאבא דקטנותא היא, וכדמוכח ג"כ ממ"ש שם דחשב הל"מ דבש"ס וכתב דאפשר דכלם הם ואישתמיטיה מיניה כמה וכמה, והרי גדול הנביאים טעה ונתעלם ממנו הלכה ובזה לא נפחת חלילה מעלתו, כי מי עיור שלא יראה ולא יבין מחיבוריו הפלגת השגתו בכל התורה עם כל שבע החכמות עד שאמרו עליו ממשה עד משה וכו', וכמו שסיים המליץ הגדול ספרו בחינות עולם. ואמרתי להציג דברי הכתבתי בקונטרסים בענין הזה, עם כמה דברים המסתעפים מזה גדולי הערך אשר ראוי לכל חכם לב לשית לבו אליהם אם בעל נפש הוא. וזה לשוני:
[קונטרס גדול בגדרי "הלכה למשה מסיני"]
אמרתי אחכמה בענין שאמרו רז"ל בקצת דברים שהם "הלכה למשה מסיני" בפירוש. ובקצתם אמרו "גמירי" או "באמת אמרו" שמפורש בש"ס במסכת ב"מ כל באמת הלכה הוא. ובקצתם "הלכה". ובקצתם "דברי תורה" ופירש"י גם בהם הל"מ. וראיתי שהרמב"ם מנה בהקדמת פירושו למשנה דינים שהם הל"מ, וכתב שהם רובם ואפשר כולם ואלו הן:
[רשימת הל"מ שמנה הרמב"ם בהקדמת פיה"מ והשוואה לספר הי"ד]
א) חצי לוג שמן לתודה. וזכרו בס' הי"ד מעשה קרבנות פ"ט. גמ' סוף נדה לראב"ע ולא לר"ע (לשון גמ' מנחות דפ"ט ע"א א"ל ראב"ע עקיבה אפי' אתה מרבה כל היום כלו בשמן איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה וכו'. משמע לן שכל לימוד ר"ע מבשמן בשמן הוא הל"מ לכן פי' רש"י שגם חציו לחלות וכו' הוא הל"מ דאל"כ מנ"ל דלא ס"ל לראב"ע כל לימוד בשמן כלל ואיצטרכו ליה לשום דרשא. וכל אלו דברים פשוטים מאד ולא כתבתים רק לאפוקי ממ"ש בק"א דכ"ד ע"ש וראה כמה נדחק על לא דבר. ומ"ש עוד ולדעתי' וכו' שנלמד רביעי' דנזיר וכו' פי' דבריו צל"ע שלא נחלקו אם ואיך (ומ"ש שם סוף הפרק אינו רק להשוות ודוק). ומ"ש הרמב"ם שהוא הל"מ כראב"ע ולא כר"ע אע"ג דק"ל הלכה כר"ע מחבירו [עי' תשובה צ"ד דנ"א ע"ב] נ"ל משום דנחלקו אמוראי ר"י ור"ל אליבי' דראב"ע. (ועמ"ש בק"מ פ' צו פי"א מ"ו דכ"ד). ובלה"ט כ' מהרי"ק סוף שורש קס"ה דכל כללי פסקי הלכות אינם רק על דברי' הנהוגים בזמן הזה, רק דק"ל מהתוס' דזבחים ריש ד"ו:
ב) רביעית יין לנזיר. תמה שלא זכר שהוא הל"מ בספרו הפלאה נזירות פ"ה. אדרבה בזה לא מצינו בש"ס מאן דפליג. ואפשר דס"ל לרמב"ם דג"כ פליג ר"ע ע"ז וכמ"ש התוס' ופסק כר"ע מחבירו וס"ל דיליף לה מאיזה לימוד מקרא משא"כ באינך תרתי דאזלא שיטת הש"ס אליבי' דראב"ע ק"ל כוותי' כך נ"ל דעתו בחיבורו הגדול וחזר בו ממה שכ' וחשבו להל"מ בהקדמת פירושו למשניות, כי ידוע שפי' המשניות חברו בילדותו וכה"ג מצינו בכמה דוכתי שפסק בספרו נגד מ"ש בפי' המשנה ורובם הרגיש בהם בתי"ט. ומ"מ אני תמה מאד על מ"ש מקמי הכי דבכל הל"מ לא שייך מחלוקת ושכחה והלא אלו שנים ע"כ צ"ל דנשתכחו ומזה נולד שג"כ נחלקו בהם ולר"ע לא ס"ל כלל שהם הל"מ וכן ברוב הל"מ דבש"ס מצאנו בה מחלוקת כמו שנזכר כל א' במקומו בג"ה:
ג) י"א יום שבין נדה לנדה. זכרו בס' קדושה איסורי ביאה פ"ו (פ"ו מהל' איסורי ביאה) שהוא הל"מ בגמ' שם לראב"ע ובפירושו נחלקו גדולי הפוסקים ורובא מפוסקים ראשונים ואחרונים ומהם הרמב"ן השיג על סדר י"א שבין נדה לנדה שזכר הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה פ"ו גם מזה תמה על הרמב"ם וכי אין זו שכחה דזכירת הדבר ושכחת פירושו לא יועיל:
ד) שיעורין חציצין ומחיצין. עירובין ד"ד ע"ב פירש"י דבר תורה הל"מ בתורה שבע"פ וכ"פ רש"י על ד"ת ברכות פ"ג די"ט ע"ב. והנה מ"ש שיעורין כולל כמה פרטי דינים כגון אהל המת דהוי טפח זכרו רש"י שבת ס"ד ט"ז ע"ב. וכזית לקרבן בגמ' מכות די"ז ע"א. וכזית כדי אכילת פרס במס' ע"ז דס"ז ע"א. רובע עצמות בתוס' נזיר דנ"ג ע"ב. ובגיד הנשה שנתבשל דמשערין כבשר בלפת בחולין דצ"ו ע"ב. והרי בזה לא ק"ל הלכה כך רק ק"ל אין בגידין בנ"ט וע"כ סבירא לן דליתא הל"מ. וג' דנזיר ס"ד ע"ב בעי רבא הרקיב וכו' בעי רבא נמלה שחסרה וכו' שיעורין גמירא לה וכו' ש"מ שנשכח איך קבלת הל"מ ומלא תרווד רקב שהוא ג"כ הל"מ וכ"כ רש"י חולין דקכ"ה וכ"כ רש"י ברקב סתם נזיר ר"ד נ"א. ונחלקו במלא תרווד שנפל בו עפר כל שהוא בנזיר דכ"ז סע"א ובמלא תרווד ועוד עפר קברות (משנה, כלים ב, ב). ובנחלקו והכניסם לתוך הבית שם רפ"ג ודוחק גדול לו' שהי' הל"מ חסר פרטי' דיני' ומ"מ מצינו דלמדו רז"ל שיעורין מקרא כמו ששים מזרוע בשילה בחולין ושיעור תרומה בירושלמי הובא בתוס' קידושין רפ"ב בדרך אסמכתא ובכה"ג בגמ' פסחים דפ"א ע"ב האמנם יש כמה דינים פרטים שזכרו רז"ל בהם הל"מ אף שנכללו בכלל שיעורים ובקצת' יש פלוגתא והמה מבוארים בהמשך דברינו:
ה) ובמחיצין דסוכה נחלקו ר"ש ורבנן אי אתא הלכתא ובצרה מחיצה או הוסיפה מחיצה. (ונ"ל שר"ל דלמצוה מן המובחר אתי קרא או הלכ' ואידך לשעת הדחק דמ"מ יוצא ודו"ק. ומצינו בכה"ג בגמ' מנחות דמ"ה ע"א ובספרי דפנחס הובא בילקוט דר"נ ע"ב ושם ובסוכה דט"ו ע"ב פליגו אמוראי בפרוץ כעומד והרי מחיצין הל"מ ונחלקו ש"מ שיש שכחה ויש מחלוקת בהל"מ ומזה נ"ל ראי' נכונה שמ"ש בחולין ע"ב דכ"ח ע"א מלמד שנצטוה משה וכו' שהוא הל"מ ששם דכ"ח ע"ב נחלקו אמוראי גבי שחיטה מחצה על מחצה בלשון הכי אגמרי' רחמנא למשה והכי מוכח מדברי התוס' שם ס"ד כ"ג ד"ה פרה ע"ש ודוק אף דדברי התוס' שם צ"ע הן במ"ש דהא לקמן וכו' דאכתי נכשר פרה במליקה במקום ששוחטין ועוד קשה במסקנת התוס' ה"ל לש"ס שם על מה דמקשה דליתכשר פרה בעריפה לתרץ מליקה יוכיח וע"ש) ומ"ש הרע"ב ג"כ ריש עירובין זה גבי הכשר מבוי דבהא פליגו ב"ש וב"ה וכ"כ ר' יהונתן וצל"ע מנא להו אדרבה בגמ' שם די"א ע"ב לא משמע כן נקוט מיהא דיש מחלוקת בל"מ. וראיתי שהרמב"ם ז"ל זכר בספרו הי"ד הא דמחיצין בהל' שבת פי"ו. ושיעורין בהל' מאכלות אסורות פ"ב ובטומאת מת פ" ותימא דלא זכר דבר בחציצין בהל מקוואות פ"ב:
ו) וריש עירובין א"ר שתים איני יודע וע"ש איך נחלקו התוס' בחציצ' דגוף והנה מסקנת הש"ס ריש עירובין דהא דמחיצין הל"מ אתאי לגוד וללבוד ולדופן עקומה. מפני דמקשה גובה מחיצה דאוריי' וקשה לישני לי' דמ"ש הל"מ ר"ל במספר מחיצות דהל"מ גרעה חדא או הוסיפה חדא כבגמ' דסוכה ד"ו ע"ב זכרנוהו בסמוך. נקוט מיהא שמ"ש הרמב"ם פה גוד ולבוד וכו' הוא פי' מחיצין דנקט. והא דלבוד זכר בו הרמב"ם הל"מ הל' שבת פט"ז. והנה רשב"ג ס"ל דין לבוד בד"ט גם נחלקו אמוראי אי אמרינן לבוד באמצע עי' מס' סוכה די"ח ע"א. ש"מ שיש שכחה ומחלוקת בהל"מ מש"נ בכלליו או בפרטיו ופירושו ומגמ' הנ"ל מוכח דלשון גמירא או גמירי הוא הל"מ. ומ"מ להרמב"ם אין זה כלל רק ר"ל קבלה לפעמים הל"מ ולפעמים מרבו או ממשה מסיני שאין זה כמו הל"מ וכמו שנבא' בג"ה לקמן ובסוכה די"ח ע"א שאני טומאה דהכי גמירא לה דאין לבוד באמצע וגמירא זו הל"מ שהרי לבוד הל"מ:
ז) תפילין על הקלף. זכרו ריש הלכות תפילין והוא גמ' דשבת דע"ט:
ח) מזוזה על דוכסוסטוס. תמה שלא זכר הרמב"ם בו הל"מ בהל' תפילין פ"ה גמ' מנחות פ"ג דל"ב ע"א:
ט) ספר תורה על הגויל. צ"ע דבגמ' שבת דע"ט על הקלף או על הגויל וכ"כ הרמב"ם גופי' שם פ"ז ופ"ט ולא זכר בו הל"מ וגם בש"ס לא נזכר בו הל"מ:
י) שין של תפילין וקשר של תפילין ורצועות שחורות ותפילין מרובע ומעברתא דתפילין. זכרם הרמב"ם בספרו. והוא גמ' מנחות דל"ב ודל"ה. וצ"ע כי בגמ' פ' במה אשה דס"ב ע"א שגם יוד ודלת הם הל"מ. ע"ש דכ"ח ע"ב ומגילה פ"ס(?) מ"ח:
יא) כותבין ס"ת בדיו ומסורגל. במיימוני לא זכר דיו בס"ת רק בתפילין, וסרגול כתב בפ"א. ובש"ס לא מצאתי גם שניהם רק בב"י כ' בי"ד י' רע"א בשם ירושלמי שס"ת בדיו הל"מ ובמ"ס כ' עוד:
יב) דיני ס"ת שנקרע וכו' הל"מ יע"ש. ובגמ' דמנחות דל"ב שסרגול המזוזה הל"מ וגבי תפילין בפ"א כ' הרמב"ם ד"ו הל"מ:
יג) נכרכות בשערן ונתפרות בגידין. פי' התפילין. זכרו הרמב"ם בספרו והוא גמ' פ' ב"מ דכ"ח ולא שייך במזוזה נתפרין ולשון רש"י מגילה ד"ח ע"ב צ"ע:
יד) פחות מבת ג' שנים ויום א' אין ביאתה ביאה. זכרו בפי' המשנה פ"ה דנדה והוא גמ' שם דל"ב עוד שם גם בן ט' שנים ויום א' בזכר ובספרו ריש הלכות איסורי ביאה ולא בפ' י"ז ובגמ' פ"ה דנדה דמ"ה ע"א אר"ע כשם שכל התורה הל"מ כך פחותה מבת ג' שנים כשירה לכהונה הל"מ ולא אמר דרך כלל אין ביאתה ומ"ש שכל התורה הל"מ צ"ע ולקמן אי"ה אדבר בו:
טו) הזורע שדהו שני מיני חטים וכו'. זכרו מתנת עניי' פ"ג (פ"ג מהל' מתנות עניים) והוא משנה פ"ג דפאה. ושם במשנה שהדין הי' נעלם מר"ג ועלה לשאול מלשכות הגזית ואמר נחום הלבלר שקבלה בידו שהוא הל"מ לכן ע"כ יש שכחה והעלם בהל"מ:
טז) זרעוני גינה שאינם נאכלים וכו'. והוא לשון באמת ושם בירושלמי כל באמת הל"מ וגם בש"ס דידן ב"מ ד"ס ע"א על באמת בסמוך. ותימה שלא זכר בזה הל"מ הרמב"ם פ"ב דכלאים. לכן נלפענ"ד דאע"פ שבירושלמי פה אמר בהדי' כי באמת הל"מ לא סל לרמב"ם זה מדאמר בגמ' דידן בב"מ ד"ס ע"א כל באמת הלכה היא ולא אמר הל"מ היא וס"ל כפרש"י ב"מ הנ"ל שפי' הלכה ר"ל הלכה פסוקה בלי גמגום ע"ש ברש"י שא"א לפרשו הל"מ וכדבעינן למימר לקמן אי"ה רק דקשה מ"ש בעיגול של דבילה. ומ"ש שערלה בח"ל הל"מ בהלכות מאכלו' אסורות פ"י ממשנה סוף ערלה דערל' הלכה. ש"מ דס"ל לשון דהלכה הוא הל"מ י"ל בלשון משנה שאני. ועוד דשם נלמד מעניינו יע"ש. ובמשנה יבמות דע"ו ע"ב הלכה אני אומר לכ"ע לא ר"ל הל"מ ובסוף פרק כה"ג ע"כ פי' הלכה הל"מ וכ"פ רש"י ותוס' שם וע"ע מס' שבת דקל"ב ע"א. גם מצד הסברא י"ל דע"כ אין באמת הנזכר הל"מ שהרי אמר מקמי הכי שם במשנה כל סאה שיש בו רובע ממין אחר וכו' ואי ס"ד דבאמת דגבי זרעוני גינה הל"מ והוא ענף פרטי מכלל שורש דין א' מכ"ד והל"ל שם גבי כל סאה באמת. ובכה"ג הקשו התו' ריש עירובין על פרש"י רובא ומקפיד דדוקא בשערו אלא ע"כ אין לשון באמת רק הלכה פסוקה ועוד אם הוא הל"מ הי' נכלל בשיעורין שאין דרך הש"ס להזכיר גבייהו באמת בפרטיה:
יז) עשר נטיעות מפוזרות וכו'. זכרו בס' זרעי' שמיט' פ"ג (פ"ג מהל' שמיטה) והוא משנה פ"ב דשביעית. ובגמ' ריש מ"ק ד"ג ע"ב שהוא הל"מ וצ"ע למה לא זכר במשנה שהוא הל"מ. ובלה"נ צ"ע על שלא נזכרו במשנה הל"מ רק מעטים מתי מספר והנה שם במשנה פלוגתתא דתנאי אם דין י' דילועין כנטיעו'. גם מזה שמעינן דנפלה שכחה בהל"מ או נימא דהל"מ לא ביאר' כל צרכה וע"ש עד אימתי נקראו נטיעות פלוגתת' וגם בזה הקשו התוס' שם במ"ק דהל"ל איסור תוס' שביעי' הל"מ יע"ש ומסיק שם הש"ס דלר"י ס"ל הל"מ ולר"ע יליף לה מקראי. ורמב"ם מייתי לה בשמיטה פ"ג שהוא הל"מ והוא כר"י אע"פ דק"ל כר"ע מחבירו מפני דמסיק דר"ג וב"ד ס"ל כר"י. וק"ל מ"ש ר"ג וב"ד נמנו מה צורך למנין ולהיתר וי"ל דסבר' זו למדו מדעתם דהוי דומי' דניסוך המים וע' בגמ':
יח) עיגול של דבילה שנטמא וכו'. זכרו בס' זרעים תרומות פ"ה והוא לשון באמת אמרו במשנה תרומות רפ"ב גם פה צ"ע דטפי הל"ל באמת אמרו אין תורמין מן הטהור על הטמא דלכן איצטרך הל"מ דעיגול של דביל' וא"ת דלא אתי שפיר לו' אין תורמין וכו' הל"מ שאין בה רק גזיר' חכמים שהא יתרום שלא מן המוקף א"כ מכ"ש דלא יתכן הל"מ בהיתר עיגול של דבילה. והכי כ' הרע"ב דע"כ לא כללא הוא דכל באמת מהא דבמשנה פ"ק דשבת האשה חוגר בסינר וכו' ותמהתי דה"ל להוכיח בדין המשנה הזו עצמה דעלה קאי דלא יתכן בה הל"מ. גם על הרמב"ם תמהתי במ"ש בספרו הגדול שהוא הל"מ ומ"מ מכאן משמע דס"ל להרמב"ם דבאמת הל"מ הוא דלא כמו דמשמע ממה דלא כ' הכי גבי זרעוני גינה כמ"ש בסמוך. והנה במשנה הנ"ל אמר ר"א תורמין מן הטהור על הטמא גם מזה שמעינן דיש שכחה ופלוגת' בהל"מ:
["באמת אמרו" שהשמיט הרמב"ם]
יט) החזן רואה מהיכן תינוקות קוראין. לשון באמת אמרו פ"א דשבת ולא זכר בו הרמב"ם שהוא הל"מ לא בפי' המשנה ולא בספרו פ"ה דהל' שבת והרע"ב כ' שא"א לו' בזה שהוא הל"מ. ויפה כ' וכבר כתבנו בסמוך דבמ"ש העיגול של דבילה וכו' ג"כ קשה זה. ובכה"ג ק"ל על דברי התוס' בעירובין ד"ה ע"ב בד"ה שפרצתו וז"ל דלחי וקורה דיועיל למבוי וכו' גמירי לה מסיני והלא מבוי גם חצר שיש להם ג' רוחות רה"י גמורים הם רק חז"ל תקנו לתקנם ואיך יתכן לו' בהם הל"מ. ותדע דאי ס"ד דהיתר הוא הל"מ איך בעי למילף שם ק"ו להתיר מזה לזה הלא ק"ל אן דנין ק"ו מהלכם. ופה צ"ע עוד מה שעוררנו בסמוך דהל"ל באמת אמרו לא יקרא לאור הנר אם הי' עולה על דעת שיתכן גבי החזן רואה הל"מ:
כ) האשה חוגרת בסינר כו'. ג"כ לשון באמת אמרו פ"י דשבת. אבל לא זכר בו הל"מ לא בפירוש המשנה ולא בספרו פ"א דשבת וצ"ע למה:
כא) ביין התירו לערב קשה ברך. גם זה לשון באמת אמרו פ"ד דב"מ ועל זה אמר הש"ס כל באמת הלכה היא ותמה שלא זכר בו הרמב"ם הל"מ בס' קנין מכירה פי"ח. וכבר זכרנו לעיל דאפשר הרמב"ם ס"ל כפירש רש"י דלא ר"ל מ"ש בגמרא הלכה היא הל"מ רק הלכה פסוקה ולכן גם בפי' המשנה בזה לא זכר הל"מ. רק דקשה מה שכתב גבי עיגול של דבילה בפי' המשנה. ובחיבורו. אכן מצאתי שגם הערוך בערך אמת נראה שמפרש שהוא הל"מ. וצ"ע עוד דהל"ל באמת על אין מערבין פירות בפירות ובכה"ג הקשינו בסמוך ואיכא למידק בין לפ' הלכה ר"ל הלכ' בלי פקפוק בין שר"ל הל"מ מאי איצטרך ומה קמ"ל שהרי משביחו ובכה"ג אמרו רז"ל בעירובין דס"ט ופסחים דל"ב ע"א אכל תמרי' ושילם גרוגרו' תע"ב. וי"ל דאיצטריך הל"מ דלא נגזור ונאסור מגזירה פן יערב רך בקשה. כ"ש למ"ש גמ' דדוקא בין הגיתות שרי דשייך לגזור אטו אח"כ. א"נ ה"א דיש קפידה בלוקח דרוצה לשתות יין רך משום בריות גופא באשר יוודע ביינו שהוא רך וה"נ נ"ל להלכ' דדוקא בסתם מערב משא"כ אם מכר חביות מיוחדים כ"ש אם התנה על יין רך דאינו רשאי לערב. ולפי' הרא"ש שמ"ש מפני שמשביחו ר"ל שמתקיים יותר י"ל דקמ"ל רע"ג דהרך טוב ומוטעם יותר רק דקשה לומר כך וכ"ש אם זה המערב רוצה למכור היין אחת לאחת כדרך החנונים מדה ומדה והמוכר בעודו בכוסו יבלעהו מאי איכפת לי' אם מתקיים יותר. ויש לדחוק דלרא"ש לא ר"ל במ"ש מפני שמשביחו ולכן טוב ליין וללוקח רק ר"ל מפני תקנת עולם שלולי זה אין היין מתקיים זמן רב ויפסידו בעלי יין שיצטרכו למכור מיד היין לאלתר ולפ"ז א"ש גם אם נפרש באמת הל"מ והוא דוחק. ומ"ש להלכה דפסק עמו רך בפירוש לא יערב בו קשה ידעתי שרש"י לא פירש כן האמנם בלאו הכי חלק הרא"ש על פי' רש"י והטור כ' כאביו הרא"ש בסי' רכ"ח וכתב אפי' קשה ברך וצל"ע דענין תערובות הלא ענינו מעט בהרבה וא"כ אחר דלא שרינן רק בין הגיתות מפני שתוסס עמו ולא יתכן זה רק בעיקרו ורובו חדש. וי"ל שס"ל להרא"ש דגם זה התנאי דבין הגיתות לא קאי רק על תערובו' קשה ברך משא"כ בהיפך כל השנה מותר וכ"כ הטור ע' בסמ"ע האמנם הרמב"ם בפי"ח דמכירה דלא כ' כ"ש ולא אפי' נראה דס"ל כדעת רש"י. ולכן סתם הב"י כך בש"ע. וע"ע בהרא"ש שגם בתערובו' ישנים הטובים בחדשו' גרועי' אוסר דלא כרש"י והנה הרא"ש מפרש ברייתא הסמוכה למשנה כפשטה והוא ממש כדעתו ודאי לא לחנם נאדי רש"י בפירושה מפשטה ופירשה באופן רחוק ואין כאן מקום להאריך בזה והעיקר לשון מפני שאדם רוצה לישנן דהל"ל דמצי א"ל לישנן בעינא לי' וכן לשון גמ' גבי כספי' דמ"ה ע"ב ועוד דלא נקט הש"ס מילתא דלא שכיחא שיהיו החדשי' יקרים מצד עצמן רק בהיפך כדמוכח בפרק הריבית דע"ב ע"ב היו חדשות מארבע וכו' והרי"ף יש לו גר' אחרת והארכנו בג"ה בחידושי'.
כב) עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. כצ"ל זכרו הרמב"ם ספר זרעי' מתנות עניים פ"ו. וצ"ע דבגמ' יבמות פ"ק דט"ז משמע שהוא תיקון חז"ל ובפ"ד דמס' ידים ובר"ש שם דמ"ש שם הל"מ לאו דוקא אכן מייתי שם תוספת' דמשמע שהוא הל"מ ממש. עמ"ש תי"ט שם ידים נקוט מיהו דיש מחלוקת בהל"מ ומינה מוכח דיש ג"כ שכחה וחכמים כיוונו בתקנתם להל"מ והכי משמע במשנה דידים. אבל אין לומר מפני שאמרו בשם חגי הנביא הוי הל"מ דא"כ נימא ה"נ בכמה הלכו' ע' גמ' פ"ק דר"ה די"ט ע"ב ויבמו' די"ו ע"א ונזיר דנ"ג ע"א וע"ע ברש"י מס' עירובין דק"ד רע"ב וקידושין דמ"ג ע"א וחולין דף קל"ז ע"ב ובכורו' דנ"ח וזבחים דס"ב. עד כאן מרמב"ם בהקדמת המשנה. אלו הם שלא זכרם בהקדמתו לפי' משניות.
[הלכות שנאמרה בהם לשון "הלכה]
כג) ערלה הלכה. הוא משנה סוף ערלה זכרו בספר קדושה מאכלו' אסורו' בפ"י שהוא הל"מ וכבר כתבנו לעיל דצ"ע דעתו של הרמב"ם מה ס"ל במלת הלכה.
כד) במס' נזיר ספ"ד הלכה היא בנזיר, וע"ש דכ"ח ופירש"י ותוס' שהוא הל"מ ובמיימוני הפלאה נזירות פ"ב שהוא הלכה מפי הקבלה וצ"ע על מ"ש עוד כך בפ"ח על האיש מגלח על נזירות אביו והוא גמר' ספ"ד דנזיר מנ"ל שזה הלכה מפי הקבלה. ולא ר"ל הרמב"ם שהם הל"מ בלשונו' אלו כדמוכח בכמה דוכתי וכדבעינן למימר לקמן וס"ל דין פי' הלכה פה הל"מ.
כה) ד' חטאות מתות. בגמ' מס' תמורה פ"ב דט"ז ע"ב ו"ד ניתן להם מסיני ע' רש"י ותוספ' ובמיימוני פסולי המוקדשי' רפ"ד ודברים אלו מפי מרע"ה נשמעו. ולא כיון לומר שהוא הל"מ ואף כי בגמ' דבכורות דט"ו ע"א קרי לי' הלכתא ושם דגם כל שבחטאת מתה באשם רועה הלכתא הוא ובתמורה ד"ך ע"ב ובדפוס אמשטרדם דקי"ח ע"א דהלכתא גמירא לה ושם די"ח ע"ב כ' רש"י בפירוש הל"מ והרב תי"ט כ' ד"א לומר שהוא הל"מ מדפליגו ר"א ור"מ עלי' והוא ממש כשיטת הרמב"ם ומ"מ אינו נראה לפע"ד דמה לי אם פליגי בפרטי דיניו או נחלקו על מאמר שהוא הל"מ וס"ל דניליף מקרא או נחלקו על גוף הדין וס"ל דאינו הל"מ דסוף כל סוף נאמר דנשכח בירור ההל"מ והלא נחלקו אם היה הל"מ גם בחטאת צבור ושכיפרו בעליו התמורה עפ"ב מ"ב ועמ"ש פ"ד מ"ג פלוגת' דרבי וחכמי' ובגמ' שם איך נפלו עוד ספיקו' ונולדו מחלוקו' בחטאת צבור שאבדה.
אכן בתוס' יבמות סוף דע"ז כתבו בהדי' כמ"ש התי"ט דאי ס"ד דפי' הלכה אני אומר ר"ל הל"מ לא הוי פליג עי' והוא דעת הרמב"ם דלא שייך מחלוקת בהל"מ ועם כל זה מפני גודל הקושיות שנפלו לפ"ז ונצרך לומר שהל"מ נאמרו בלשון מסופק ונעלם לכן נפל מחלוקת בפרטים וכמ"ש התי"ט לדעת רש"י ועם כל זה לא יספיק התירוץ בכמה וכמה כגון הא וא"א שבכל אלה לא הרגישו התוס'.
לכן נ"ל בדעת התוס' שבאם התנא בפירוש אומר שהוא הל"מ לא יתכן שיחלוק עליו חבירו משא"כ כשאומר דבריו סתם אף דבגמ' מפרש שהוא הל"מ אפשר כי חבירו לא ידע זה לכן חלק עליו. והכי מוכח בגמ' דתמורה דנולד' שכחה בפרטים ובכללים רק שהרמב"ם יאמר שאין זה הל"מ רק הלכות שקבלו ממשה בסיני וע"ע תוס' פסחים דע"ג ע"א. והרמב"ם לא זכר הל"מ לא בחטאת ולא באשם רפ"ד דפסולי המוקדשין דלא ס"ל הל"מ רק בנזכר כפי' בגמ'.
[ דעת הרמב"ם בלשון "גמרא גמירי"]
כו) נזיר שמשון נזיר עולם. בגמ' פ"ק דנזיר ד"ד ע"ב גמיר גמירא נא ובמיימוני נזירות פ"ג הלכה מפי הקבלה. אסור עבודת הארץ ל' יום לפני שראש השנה כ"כ המיימוני זרעים שמיטה רפ"ג שהוא הל"מ וצ"ע דמס' ר"ה ד"י יליף לה מקרא. ואפשר דס"ל דזה מוכח מהא דעשר נטיעו' הל"מ והוא לעיל סי' ט"ו וא"כ צ"ע בכה"ג טובא. ועמ"ש לעיל על עשר נטיעו' במ"ש תוס' והנה לר"מ ס"ל נמי תוספות שביעי' סגי' ביום א'. עמ"ש לקמן בהג"ה.
כז) חצי נזק צרורות. בגמ' פ"ג דב"ק הלכתא גמירא לה. והרמב"ם הלכות נזקי' רפ"ב הלכה מפי הקבל' ולשון ש"ע ח"מ סי' ש"ץ הל"מ. וכל ג"ש דילפי רז"ל נדה די"ט ע"ב פירש"י כן ולפ"ז נפל בזה המחלוקת בין בכלל בין בפרטים כמ"ש בספרי מ"ק.
כח) ב' קברות מיוחדות להרוגי ב"ד. בגמ' סנהדרין דע"ז ע"א גמר' גמירי לה. ובמיימוני סנהדר"ן פי"ד הלכה מפי שמועה.
כט) ערבה. פ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב. והרמב"ם בזמנים שופר ולולב פ"ז כתב שהוא הל"מ.
ל) ניסוך המים. שם במ"ק. והרמב"ם בס' עבודה תמידין ומוספין פ"י. וצ"ע בגמ' ספי"א דזבחים דק"י ע"ב. דשם מוכח דאיכא למ"ד שהוא רק דרבנן ואיכ' למ"ד דנפקא מקרא וס"ל דאינה הל"מ ש"מ דיש מחלוקת וע' בס' מגילת אסתר בשורש ראשון ד"ז ע"א.
לא) ארבע מיתות בית דין. בגמ' סנהדרין דנ"ג ע"א גמרא גמירי לה פירש"י הל"מ ולא כך דעת הרמב"ם בס' שופטים סנהדרין פי"ב.
לב) אר"ח גמירי חמש טבילות וכו'. בגמ' יומא פ"ג דל"ב ופירש"י הל"מ ומיימוני עבודת יוה"כ פ"ב לא זכר בו דבר דלא ס"ל להרמב"ם פי' גמירי הל"מ.
לג) ציון קברות. גמ' במס' מ"ק ד"ה ע"א גמרא גמירי לה פירש"י מסיני ע"ע בגמ' יומא דע"א ע"ב. ותענית די"ז ע"ב. ולא זכר הרמב"ם בו דבר בס' טהרה טומאת מת. ובס' עבודה ביאת מקדש פ"ו זכר בו קרא דיחזקאל. ובגמ' דיחזקאל אסמכי' אקרא כמו מ"ש בפרוע ראש וערל דלקמן ולא ס"ל להרמב"ם פי' גמירי להל"מ.
לד) גמירי דאין ישיבה בעזרה וכו'. באגדת חלק ופירש"י הל"מ ובס' באר שבע השיג ע"ז וגם הרמב"ם לא זכר בו דבר בבית הבחירה פ"ז. וכמ"ש דאין פי' גמירי כך לרמב"ם.
לה) גמירי אין חיה שביהודה גדילה וכו'. גמ' פסחים פ"ד דנ"ב ע"ב פירש"י מסורו' מאבות. לא זכר בו הרמב"ם דבר בשמיטה פ"ו. ומכאן ראי' לדעת הרמב"ם דס"ל ג"כ גמירי אינו הל"מ ודמוכח מהנהו דבדברי אגדה רבו אין מספר נזכיר קצתם לקמן בג"ה.
לו) פסולי מוקדשין בשריפה. גמר גמירא לה פסחים דפ"ב ע"ב. ובמיימוני פסולי המוקדשין פי"ט לא משמע כן וכמ"ש בסמוך.
לז) גמירי דכל פרשה דלא פסקה משה וכו'. גמ' ברכות ספ"ק לא זכרה הרמב"ם בספר אהבה תפלה פי"ג וכמ"ש בסמוך.
[לשונות הלכתא, נאמרו למשה, ועוד]
לח) ספק טומאה ברשות הרבים. הלכת' גמירי לה מסוטה [צל"ע איזה מקום לשון זה דגמירי וכדומה לו שראיתיו בפירש"י (הוא בגמ' חולין דף ט' ע"ב וע"ז ל"ז ע"ב)] והמיימוני לא כתב כן בספר טהרה שאר אבות הטומאה ר"פ ט"ז וכמ"ש בסמוך:
לט) בגמ' חולין ד"ט הלכות שחיטה גמ' חולין רפ"ב. ומשמע בפירש"י שר"ל הל"מ ולשון המיימוני שחיטה פ"א שכל הדברים האלו ע"פ צוה בהם כשאר תשבע"פ ולא ר"ל הל"מ והכי משמע בגמ' שם דכ"ח מלמד שנצטוה משה וכו' ועמ"ש לעיל גבי מחיצין דנ"ל דבריי' זו ר"ל הל"מ: ...
Add Hebrew for Paragraph
מ) שמונה מיני טריפות. בגמ' פ' אלו טריפות דמ"ג נאמרו למשה מסיני ופרש"י הל"מ ס"ד מ"ב. ובמיימוני רפ"ה שהלכות שחיטה הל"מ הם. נראה דס"ל לרמב"ם לשון נאמרו למשה מסיני היינו הל"מ משא"כ כל לשון קבלה ממשה וזה מוכח ג"כ מסממני הקטורת דבסמוך ודוק:
מא) הגולל ודופק הלכתא גמירא לה. בגמ' חולין פ"ד דע"א ע"א לר"י ולא לר"ע. ובמיימוני ס' טהרה טומאת מת פ"ג לא זכר בו דבר. כמ"ש בסמוך בלשון גמירי (ולכן לא חשיב נמי ספ"ג דביאת מקדש הל"מ בדין שהי' נטמא בעזרה דבגמ' שבועות דט"ז וי"ז ורש"י בחולין דס"ל פי' בהדיא הל"מ וכ"פ הרע"ב) ובפ"ג כ' שהם מד"ס והשיגו הראב"ד מגמ' הנ"ל: ...
מב) ד' אמות ברשות הרבים. גמר' גמירא ליה בגמרא דשבת פי"א דצ"ו ע"ב ולשון הרמב"ם בס' זמנים שבת פי"ב ואע"פ שדבר זה עם כל גופי התורה מפי משה מסיני נאמרו ה"ה אומר בתורה איש ואשה וגו' וכן למדו מפי השמועה שהמעביר בר"ה וכו' לא ר"ל הל"מ: ...
Add Hebrew for Paragraph
מג) גמירי שתי סמיכות בציבור. מנחו' פ"ה דס"ב ע"ב עמ"ש דצ"ב ובמיימוני מעשה קרבנות פ"ג דבר זה הלכה מפי מרע"ה לא ר"ל הל"מ: ...
מד) גמרא גמירא לה גבי מעשה מרחשת ומחבת. מנחות שם דס"ג ע"א ובמיימוני ס' עבודה מעשה קרבנות פ"ג לא זכר בו דבר: ...
מה) גמירי ז' מידות של לח הוו במקדש. גמר' שם מנחות פ"ו דפ"ח ע"א והרמב"ם בס' עבודה כלי המקדש פ"א לא זכר בו דבר. כמ"ש דאין לשון גמירי הל"מ ופה מוכח דהל"ל יהיו במקדש אלא ע"כ ר"ל קבלה מאבות ומרבנים: ...
מו) אחד עשר סמנים נאמרו למשה מסיני. זכרו המיימוני הל' כלי המקדש פ"ב מ"ד שאינם כתובים הם הל"מ. כבר כתבנו בסמוך דהכי ס"ל מלשון למשה מש"כ באמרו ממשה: ...
מז) ימי זיבה עולים לנזיר. הל"מ כ"כ הרמב"ם ס' הפלאה נזירות פ"ז והוא ממ"ש בפ"ז דנזיר ע"ד באמת אמרו לכן צ"ע דמשמע דתפס הרמב"ם לשון באמת אמרו להל"מ וכן לעיל בעיגול של דבילה דתרומה וכבר תמהנו שם: ...
מח) פרוע ראש ששימש במיתה. גמר' גמירא לה וכ"כ הרמב"ן שהוא הל"מ בשורש ב' בהשגותיו על י"ד שורשי הרמב"ם במנין המלצות ואתי יחזקאל וכו' גמר' ספ"ב דסנהדרין ובמיימוני פ"א מביאת מקדש לא זכר בו קבלה רק היקש דבגמ' סנהדרין ספ"ב ופ"ט דפ"ה מ"ב: ...
מט) ערל לשמש אסור ג"כ כמו פרוע הראש. גמ' זבחים פ"ב ס"ד י"ח וכ"כ במיימוני הלכות מקדש פ"ו מ"ח. מקרא דבגמ' דביחזקאל. וצ"ע אי לית ליה פי' גמירא שהוא הל"מ למה כ' דלקה וע"ש בכ"מ ובתי"ט בכורו' פ"ז מ"ג דס"ל להרמב"ם דדוקא לאו הבא מכלל עשה ה"ל עשה והוא דוחק נפלא דכ"ש הוא וקשה עוד לרמב"ם מגמ' שם דמ"ג רע"ב במ"ש מאי איכא בין שאינו שוה וכו' ואמר א"ב עשה דלא יתכן דלדעתו הל"ל מלקות א"ב וא"ת לרש"י קשה ממ"ש מקמי הכי מאי איכא בין שאינו שוה וכו' ואמר לאחולי עבודה ולרש"י הל"ל מלקות א"ב וא"ת לרש"י קשה ממ"ש מקמי הכי מאי איכא בין שאינו שוה וכו' ואמר לאחולי עבודה ולרש"י הל"ל מלקות די"ל דאמר מה דעדיף מזה דהקרבן גופי' פסול:
נ) תיתורא דתפילין. הל"מ בגמ' דמנחות דל"ה ע"א והרמב"ם לא זכרו רק רפ"ג חשב כריכות תפילין במטלית הל"מ צ"ע מנא ליה:
נא) במיימוני ס"ת פ"ט נתפרות בגידין הל"מ. צ"ע מנ"ל והב"י י"ד סי' רע"ח כ' זה בשם מ"ס:
נב) עצם כשעורה הנזיר מגלח, הלכה ספ"י דנזיר ופירש"י הל"מ והרמב"ם לא זכר בו דבר. הן אמת דבמשנה וגמ' דנזיר ספ"ו לא נזכר רק הלכה ומ"מ ממ"ש שם דאין דנין ק"ו מהלכה משמע ודאי שר"ל הל"מ וכך פירשו שם רש"י ותוס' לכן צ"ע פה על הרמב"ם דלא כ' בו הל"מ בנזירות פ"ז מ"ו את"ל דס"ל דלאו כלל הוא מ"מ פה ודאי משמע הל"מ ממש ובכה"ג טומאת התהום דנזיר ופסח בגמ' דפסחים דפ"א רע"ב בחדא מחתא מחתינהו קשה על הרמב"ם דלא זכר בו הל"מ בהלכות ק"פ פ"ו מי"ב ובהל' נזירות פ"ו רק מפי הקבלה ואין במשמע זה הל"מ:
נג) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. לשון גמ' פרק הנשרפין נתעלמה ממנו הלכה ומוכח בגמ' שכך קיבל ממרע"ה ובפ"ב דע"ז איתא בהדיא הל"מ ע"ש דל"ו ע"ב גם הרמב"ם זכר בו הל"מ בפי"ב מהלכות אסורי ביאה וא"כ מוכח מכאן דמרע"ה עצמו שכח מהל"מ שנאמרו לו: ...
נד) עמוני ולא עמונית כ' הרמב"ם ספר קדושה בפי"ב מאסורי ביאה הנ"ל שהוא הל"מ ולא ידעתי מנא לי' כי בגמ' בפ' הערל לא נזכר רק שכך קיבלו מב"ד של שמואל הרמתי ואין זה ענין להל"מ וכמה דברים זכרו בש"ס בשם חגי זכריה ומלאכי ואינם הל"מ כמ"ש לעיל על עמון ומואב מעשרין. והנה לדעת הרמב"ם שעמוני ולא עמוני' הל"מ היה נשכח משאול וב"ד וכל הדור ההוא ונחלקו בו מצד הדקדוק והסברא עד שחגר יתרא הישראלי חרבו ואמר קבלתו מיהו בזה י"ל דאותו מחלוקת נעשה מדואג וסייעתו מתוך השנאה שהיו להם על דהמע"ה ובכה"ג כתבו התוס' על מחלוקת שאול ודוד במקדש במלוה ופרוטה במס' חגיגה די"ו:
נה) עוד כ' הרמב"ם בזמנים הלכות קידוש החודש וז"ל דבר זה הל"מ שבזמן שיש סנהדרין קובעים ע"פ הראיה. וכ' במ"מ על זה שהוא בפ"ק דר"ה וליתא שם ובפי' הארוך כ' שכך נתבאר בפרקי ר"א. ושם במשנה א' לשון הרמב"ם ומפי השמועה למדו וכו' ממרע"ה שכך הוא פי' הדבר מוכח להדיא שאין לשונות הרמב"ם בכה"ג מורים הל"מ כמ"ש כמה פעמים:
[לשונות שונים]
נו) במס' נדה פרק כל היד דט"ו ע"א רב הונא ס"ל וסתות דאורייתא פי' רש"י הל"מ:
נז) במס' נדרי' ט' אין בין המודר אר"י מקרא סופרים ועיטור סופרים קריין ולא כתיבין וכו' הל"מ. ובזה יש תמה על הרמב"ם שלא זכר מהם דבר בספרו הגדול בפרטות רק בפ"ז מי"א בהלכות ס"ת כ' דין מלות ששונים בקריאתן מכתיבתן דרך כלל ואפשר מפני שמבוקשו בחיבורו לכלול בו תשבע"פ כמ"ש בהקדמתו לא רצה לבא לכלל העתקות תשב"כ ונסתפק בזה במה שכ' ס"ת לעצמו כמו שזכר שם. וכ' רש"י וכן התוס' שבכמה דוכתי נחלקו בעלי המסורות על הש"ס זכר קצתם ר' אדוניהו בן חיים בהקדמתו בעשרים וארבע הגדולי' דפוס וינציאה ש"מ שיש שכחה ומחלוקת בהל"מ:
נח) סידור משמורות לעבודות בית המקדש כ"כ הרמב"ן שהוא הל"מ סוף השגתו על מה שמנאו הרמב"ם למ"ע במצוה ל"ו מרמ"ח מצות ע"ש בספר מגילת אסתר ומ"ש אני עליו שם בהשגתי עליו וע"ע בתרגום יונתן פ' במדבר ובגמ' דתענית דכ"ז:
נט) מעלות שמנו חכמי' במקדש בפ"ק דכלים דבגמ' יומא פ"ד דמ"ד ע"ב אמר ראב"י זאת אומרת מעלות דאוריית' פרש"י הל"מ ודחי ליה שם בגמרא ולדעת הכ"מ בפ"א מביאת מקדש מט"ו ס"ל להרמב"ם דמעלות דאוריי' ולפי זה ג"כ יש מחלוקת בהל"מ ולפענ"ד דלא ס"ל כפי' רש"י מדלא זכר בו הרמב"ם הל"מ כדרכו רק ס"ל להרמב"ם דמ"ש מעלות דאוריי' ר"ל נזכרו בקרא ור"ל קצתם ולא כלם כמ"ש שם בכ"מ ועמ"ש במל"ת הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם מל"ת ס"ט:
ס) בגמ' דסוטה אר"י משום ר' ישמעאל בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא שבתורה וכו' ע"ש די"ו ע"א ופירש"י הל"מ בא ועוקרת את הפסוק וכ' עוד ואע"פ דבכלהו קראי קדרשינן בחולין גיטין ונזיר ס"ל לר"י דאינן רק אסמכתות ואהל"מ סמכינן ושאר דרז"ל בריבויין דכל התורה לא חשיב להו להלכה עוקרת רק הני תלת ר"ל כמ"ש שם בגמר' דעוקבות ותוספות לא חשיב ונ"ל דה"ה עוקבות ומפורשות כגון מ"ש בטהרת המצורע שתי צפרים כל שהן טהורות במשמע ורז"ל אמרו צפור דרור וכהנה למאות דלמדו רז"ל להוסיף על משמעות הפסוק:
סא) במשנה סוף עדיות אריב"ז הל"מ אין אליהו בא אלא לרחק ולקרב וכו'. וכ' הרמב"ם שם שאלי' בא להסיר העושק וצ"ע מה כוונתו בזה ונ"ל שפה הרגיש אם מקובל ביד ריב"ז שהל"מ הוא איך נחלקו עליו לכן שהקבלה היה לד"ה שבא להסיר העושק וא"כ נחלקו מה הוא העושק שיסור וכבר כתבנו שזה דבר שאינו מתישב על הלב לומר הל"מ סתום וירבו על ידו מחלוקת בישראל וע"ק פה אם בא בקבלה שבא להסיר העושק טפי מסתבר לן למימר שר"ל ממון שאינו של יושר שביד איש ואיש הן ע"י משפט מעוקל שוא או שקר הן ע"י טענות שקריות או טעות הדייני' או בכל ספיקא דדינא שבמקצתם אמרו יחלוקו או יהא מונח וכו' או כל דאלים גבר או המע"ה שיותר טוב ונכון לפרש כך משנפרש מ"ש הוא ששנאת חנם הוא ג"כ עושק אף כי מצאתי סעד לדבריו בה מתרגום יונתן ס"פ ויקרא. והנה הרמב"ם בספרו סוף הלכות מלכים כתב שבא לעשות שלום בעולם ודלא כפשטה דריב"ז בקבלתו הל"מ ונ"ל שבכלל עשיית שלום הוא בירור ספיקי ההלכות בכל מקום שאמר תיקו או קשיא או אבעי' דלא אפשטה ופי' אבות על בנים ר"ל תלמידים ורבותיהם (אכן במ"ר על חכלילי עינים דמשיח עתיד לחזור הלכו' והכי מסתבר שבו נא' ונחה עליו רוח ה' עד שיהיה מוכח ודאין) וכמו שמצינו בכמה דוכתי כמו בברכות דל"ה ע"ב לכשיבא אליה ויאמר אי הוי קביעות' וכו' ובמשנה יהא מונח עד שיבא אליה וביבמות דק"ב אם יבא אליה ויאמר חולצין במנעל וכו' וכן ביאורי המקראות הסותרי' במקום שלא דברו רז"ל או שכבר דברו ובמנחו' דמ"ה פרשה זו אלי' עתיד לדורשה וביומא ד"ה ע"ב למיסבר קראי ושם אמר כיצד מלבישן נמי לכשיבא אהרן ובניו ומשה עמהם לא אמר שיבא אלי' ויאמר מפני שאיירי בלבישת בגדים דאהרן ובניו ממרע"ה יעו"ש.
וכ' באו"ה ובכמה פוסקים דדבר איסור מכח ספק שנתערב בטל ולא מקרי דשיל"מ מאליה מפני דלא בריר שיתירו [עוד ק"ל למה לי' האי טעמא ותיפוק לי' דבמ"נ בטל כמו שהקשה בכה"ג בתשו' צמח צדק שאלה ס"ט על תערובות ביצה ספק טריפה אף דדבריו שם צ"ע. ורש"ל כתב בפירושו לש"ד סוף דס"ב בשם א"ז דתיקו לא הוי דבר שיל"מ דאם יבא אלי' ויתירנו לא נאסר מעולם. נראה ג"כ שלא הרגיש בסברת במ"נ מדלא כתבו בסגנון במ"נ וסיים רש"ל דמזה מוכח דלא ס"ל לא"ז סברת ר"ת דאם המאכל מתקלקל וכו'. ובקונטרסי' כתבתי שמ"ש בשו"ת צ"צ ס"ט לתרץ קושיית ה"ה מוהר"ג שהקשה על מ"ש הרשב"א ביצת ספק טריפה שנתערב לא הוי לי' דשיל"מ משום דלא הוי רק ספק היתר ותיפק לי' דבמ"נ מותר ותירץ בצ"צ והביא כמה ראיות שאם אכל ביצת ספק טריפה אפי' נמצא אח"כ שהתרנגולת כשירה אכל אסורא וראיה מאשם תלוי ביש שתי חתיכות דאם נתברר לו ששומן הוא מ"מ לא הוי חולין לעזרה ועוד מייתי ראי' מדרז"ל על וה' יסלח לה.
והמה מצד עצמן דברים פשוטים דודאי אפי' בגזיר' דרבנן אם קרא לאור הנר בליל שבת אע"פ דלא הטה אסורא עביד רק דאין דברי' אלו מספיקין לתרץ קושיית מוהר"ג דאיך יהיה ספיקה חמיר מודאי וחתיכה בשר ספק נבילה שנפלה לקדירה ובטיל טעמא וכי נימא באם סופו להתברר ע"י הטבח או השפח' שאינו שם לפי שעה יאסר התבשיל והי' חמור מאלו היה ודאי נבילה ואין דעתי סובלת זה בשום פנים גם מה דמשמע דלפי שעה יש בו איסור מן התורה דמדמה לה לספק חתיכה משני חתיכות דמייתי אשם תלוי. ואישתמיטי' מ"ש הרמב"ם בפי"ח מאסורי ביאה מי"ז דכל הספיקות אסורות מד"ס וכ"כ עוד סוף הלכות כלאים ורפי"ו דשאר אבות הטומאה ובספ"ט מטומאת מת כ' לפי גרסת כל ספרים שלפנינו אבל כל הספיקות בין בטומאה בין במלאכות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מד"ס ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ספקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב באשם תלוי ובכ"מ משמע שלא היה סיפא זו בכל הספרים ובאמת צ"ע שהרי עריות ושבתות זדונם כרת נקוט מיהא דס"ל להרמב"ם דספק טריפה אין אסורו מן התורה.
ולכאורה יש לדקדק ממ"ש בגמ' קדושין דל"ט ע"א אימא כך נאמרה ספיקה מותר ודאי אסור והרי להרמב"ם כל אסורים נמי וי"ל דאע"פ דכל ספיקה איסורי' מדאוריי' שריין מ"מ מאחר שלא נא' בפי' דספיקה מותר לכן אסרוהו חז"ל מש"כ אם נא' הל"מ בפי' ספיקה מותר לא היו חז"ל אוסרים אף שהשגנו בתשובה קמ"ב דע"א ע"א על מ"ש הט"ז בי"ד ר"ס קי"ז בכה"ג מ"מ בספר איסור סברא נכונה היא אם בפי' קבלו הל"מ דמותר ודו"ק.
והר"ן בספ"ק דקדושין ובתשובה סי' נ' מייתי ראי' מגמ' דקדושין פ"ד ממזר ודאי הוא דלא יבא. ומ"מ הראב"ד חולק עליו ואין דבריו מוכרחים כלל מ"מ קשה להרמב"ם איך יהי' ספק איסור דאיסורו רק מד"ס חמיר מודאי איסור דאוריי' דבטל. ולענין קושיית ה"ה מוהר"ג היה אפשר לומר לכאור' דסל להב"א דאחר דיש פלוגתא בביצה אם בטלה או לא ושני גדולי הקדמונים בעל העיטור והראב"ד ס"ל דלא בטל לכן יש לפסוק כן בודאי טריפה מש"כ דספק טריפ' יש להקל כדעת רוב הפוסקים. והכי משמע דס"ל להרמב"ם כבהג"ה ש"כ ר"ס ק"י. אכן המעיין בדברי הרשב"א במ"ש לפיכך ביצ' של ספק טריפה וכו' דבסי' ק"ב ס"ב דמסיים בטל הוא כביצה אסורה שנתערבה באחרות ש"מ דס"ל דביצת ודאי טריפה בטילם וכ"כ הב"י סי' ק"י דמזה נראה דהרשב"א ס"ל דביצת טריפ' בטלה והדרא קושיא לדוכתא ונ"ל ממה דלא זכר הרשב"א גבי הא דביצת ספק טריפה לא היתר ולא איסור רק בטלה דאין כוונתו לאשמעינן דין ביצה זו שנתערב בששים או יותר דבודאי במ"נ מותר. רק בא להודיענו דאין לו דין דשיל"מ. ויש בו נפקותא באם נתערב בפחו' מששים ואח"כ חזר ונתערב מן התערובות תוך אחרים דבודאי ביצה טריפה גם תערובות השני אסור מ"ש בספק טריפה והוא דעת ר"ת והוא בהג"ה סי' ק"י ס"ח מש"כ אלו היה לו דין דשיל"מ כמבואר שם בהג"ה ודו"ק] ונ"ל דלא צריך לזה שהרי לא ברירא שיבא טרם יתקלקל הדבר ההוא וסברא זו כתבה הרמב"ם גבי קדושי אשה על שמא ש"פ במדי הביאו טור וש"ע בא"ה סי' ל"א:
סב) ובגמ' מנחות דט"ו ע"ב קנבוס ולוף אסרה תורה וכ' הרא"ם בספרו ספר יראים מצות קנ"ב דע"ח ע"ב שהוא הל"מ והרמב"ם הלכות כלאים כ' סתם שאלו שתים הן מן התורה הביאו טור וש"ע י"ד סי' רצ"ו וג"כ ר"ל שכך קבלנו ממרע"ה מסיני ולא נקרא הל"מ ומ"מ צ"ע למה לא זכר הרמב"ם בו כלל שהוא קבלה ממרע"ה או מפי השמועה וכהנה רבים בכמה דוכתי שזכר ושלא זכר וקשה מאד ליתן טעם ע"ז:
סג) במנחות דס"ג ע"א מרחשת יש לה כיסוי גמר גמירא לה והוא הל"מ אם לשון גמירא כך הוא. מש"כ דעת הרמב"ם לכן לא זכר בו דבר בפי"ג מ"ז ממעשה הקרבנות:
סד) ובמס' סוכה דכ"ח ע"ב דנשים פטירי מסוכה מהלכתא פירש"י הל"מ:
סה) גם מ"ש רז"ל עולת ראיה שתי כסף וכו' לחד מ"ד הל"מ ע' בזה בתוס' חגיגה ד"ז ע"א וקידושין די"ז ע"א ומזה ג"כ מוכח דיש מחלוקת בהל"מ אכן הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה כ' ששיעורים אלו הם מד"ס:
סו) ובמדרש ב"ר פ"א ר' סימון בשם ריב"ל אמר מנצפ"ך צופים אמרו הל"מ. וכתב ביפ"ת דלדידי' א"צ לומר מ"ש בגמ' דפ"ק דמגילה דשכחם וחזרו ויסדם אחר שהוא קבלת הל"מ נראה דג"כ ס"ל במוחלט שבהל"מ לא שייך שכחה וכ' עוד שלגמ' הנ"ל א"א לומר הל"מ דוכי ס"ד שמסר הל"מ ליסד מה ששכח ועוד מה צורך להל"מ ליסד מה שנשכח ואני תמה מאד דטפי ה"ל להקשות לפי דעתו שלא נשכח מה עשו צופים וע"ק הרי בגמ' מדקדק צופים ולא משה ואיך יחברם במדרש צופים אמרו הל"מ. לכן נלפענ"ד דודאי בגמ' דאמר צופים אמרו ולא זכר אצלו דבר שפיר דייק צופים ולא משה והא כתיב וכו' עד דמסיק שכחם וחזרו ויסדם ובמדרש הנ"ל אמר כמסקנא דש"ת וה"ק צופים אמרו ולא שחדשוהו רק מה שכבר היה זה הל"מ רק שנשתכח.
ור' ירמיה דבמדרש בתר הכי לא בא לחלוק ואע"ג דהל"ל אמר ר' ירמיה לא ר' ירמיה אמר אין זה ראי' לו' דחולק כמ"ש התי"ט בפ"ג דביכורים דמצינו רבים כאלה ועמ"ש בספרי מ"ק מזה ור' ירמיה זה דבמדרש הוא ר' ירמיה דבגמ' ומפרש ג"כ הכי רק שסיפר מעשה שהיה בתינוקות שהיו דורשין אותן. ותמה אני דלדעת בעל יפ"ת דפליג ר' ירמיה במדרש וס"ל שאינם הל"מ רק צופים חדשוהו אחר שנשתכחו הלא לא נזכר ענין עיקר החלוקת הזה בדברי ר' ירמיה ולא נרמז בדבריו לא שכחה ולא צופים רק דרושי התינוקות.
ובקונטרסים כרך א' דל"ד הארכתי במה שיש לתמוה וכי לא הי' להם ס"ת ועמ"ש הריטב"א בפ"ה דיומא דקשה דמה שגנז יאשיהו הארון עם הלחות היה בשנת ח' למלכותו ע' מהרש"א בפ' במה בהמה והיה רק ל"ה שנים לפני החרבן ובשנת ה' ליהויקים מצאו מגילת קינות גם היה להם תפילין ומזוזות ואימת נשכח ואימת חזרו נביאים ותיקנום מלבד מה שצ"ע רב באיזה כ' היו כתובים לשיטת הריטב"א ולר"י אלבו בעל העיקרים עיין בכותב בעין יעקב שבודאי מהא דפתוחים וסתומים מוכח ודאי שהיה כ' הקודש ואין זה מקומו.
[הערה בענין שכחום וחזרו ויסדום]
וענין שכחם וחזרו ויסדם דאתא לידן נימא בה מילתא והוא במה שהוכרח הש"ס לתרץ כך מקרא דאלה המצו' שאין נביא רשאי לחדש וכו' ובכה"ג מס' יומא ד"פ ע"א על שאמר שיעורים ב"ד של יעבץ תקנום משמע דבשכחם לא שייך קושיית אלה המצות וקשה מגמ' דתמורה דע"ז על ג' אלפים הלכות שנשתכחו א"ל לשמואל שאל א"ל אלה המצו' וכו'. וי"ל דודאי פרטי הדין או ענין מה שנשכח והוחזר ע"י חריפות או פלפול ומדות שהתורה נדרשת או שנגלה מן השוגים בנבואה או ברוח הקודש ודאי אפשר כמ"ש שם במס' תמורה בחטאת שמתו בעלי' מש"כ בהלכה פסוקה שנשתכחה שישאל נביא בדבר ה' אינו רשאי ומ"ש ביומא תקנום ר"ל דרשו ותקנום ובכה"ג בגמ' ר"ה ד"ל ע"ב מה תיקון דרש ותיקן וא"כ לו' במנצפך מאחר שלא שאלו הנביאים בדבר ה' רק שנגלה להם מן השמים אינו בכלל אלה המצות שאין נביא וכו'.
ובזה יתורץ מ"ש בגמ' תענית די"ז ע"ב דיליף פרוע ראש דבמיתה וערל דפסול לעבודה מקרא דיחזקאל ומקשה הא מקמי דאתא יחזקאל מנא לן ומשני גמר' גמרי לן ויחזקאל אסמכינהו אקרא ולא מקשה מאלה המצות ומ"מ צ"ע דבגמ' הנזכרת ה"ל לתרץ דשכחוהו ודחזר יחזקאל ויסדו וי"ל דניחא לי' טפי תירוץ אסמכוהו אקרא. ועל שני קושיות הנ"ל דבגמ' צל"ע בכמה דוכתי בגמ' דלא מקשה כך דודאי מה דמצינו בכה"ג במילי דרבנן י"ל דאינם רק אסמכתא כגון קריעה דמעומד מויקם איוב וכל דיני אבל וכן עניני מוסר ודברי אגדה עצמו מספר כמנין כל המחליף בדיבורו כאלו עובד ע"ז וכל המתגאה וכו' וכל המספר לה"ר. ומצינו דהפליגו חכמים אף לדון נפשות מאסמכתא דקרא דקבלה במי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה מתמותת רשע רעה (רק דק"ל מציון קברות שהוא ג"כ דרבנן ומקשה במ"ק ד"ה ע"א בכה"ג) מכ"ש במילי דאורייתא כגון סדר תקיעות מקרא דאותה מרשעת אם סיסרא [וחם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש על שלא הבנתי שורש דבר הזה בכתיבת נביאים וכתובים שארז"ל בב"ב דט"ו ע"א כי זאת התורה ידענו שכ' מרע"ה מפי הקב"ה מבראשית עד ישראל כמ"ש רז"ל בסוטה וכמ"ש הרמב"ן.
אבל נו"ך מי יתן ואדע אפי' שמואל שהי' נביא המופלג אחר מרע"ה כדמוכח מדברי הרמב"ם במ"נ מ"מ לא כ' הדברים בנבואה שידבר בפי קולמסו כל המאורעות דברים כללים ופרטיי' גדולי' וקטנים שעברו בדורות שעברו כי אין זה גדר דברי נבואה גם שנאמרו ברוח הקודש אמרו לא בנבוא' שענינ' מה שיהי' לא מה שהיה ואיך ידע וכ' מה שאמרה אם סיסרא ומה שענו שרותי' ודברי יפתח וגדעון עם הגלעדים ודברי מלאך ה' אל גדעון ומנוח ודברי דוד עם יהונתן ואביגיל שהיה על פני השדה. ואפשר כל כללי הסיפורים ידעו בקבלה ופרטי הדברים כתבו ברוח הקודש שדיבר בם ומרוח הקודש כתבו אף מה שלא ראו ולא שמעו וגדולה מזו ארז"ל במדרש שגם מה שכתבו לא כתבו בדעתם ורצונם והוכיחו זה ממ"ש וישלח ה' את ירובעל ואת גדעון ואת שמואל ומ"מ כל זה איננו שוה לי.
ויותר צל"ע במ"ש רז"ל חזקי' וסייעתי' כתבו משלי שיר השירים וקהלת. ולא מצינו מעלת רוח הקודש בחזקי' ומסקינן במשנה סוף ידים שלא נחלקו בשיר השירים שמטמא את הידים. ובלה"נ באלו צ"ל שהגיע לידו בכתב שהרי לשון ספרי שהמע"ה משהמע"ה הם וצ"ע א"כ מה פעל צדיק בזה. ובכה"ג אכה"ג שכתבו יחזקאל תרי עשר וכו' קשה בכה"ג מפסוקי' שבהם למדים אנו כמה הלכות וענייני' תורניים] וכמה פוסקים ס"ל דתפלה דאוריית' וכמה מילי שמעינן מקרא דחנה ודין דבש בכוורתו אינו מקבל טומאה מיערת הדבש ודיני נפשות מחילין מן הצד מחגרו איש חרבו וכן פי' תענו נפשותיכם מה נקרא עינוי אף שהם מדרבנן ושיעור ראשית הגז מחמש צאן עשיות ודין צירוף כמלא רגל רועה בפ"ט דבכורות מקרא תעבורנ' צאן ע"י מונה ודין נחלק מאלעזר בן אהרן מת וגו' ודין קנית בכסף משדות בכסף יקנו וחלב מכשיר דקרי משקה מותפתח את נאד החלב ודין כל דאסור להדיוט אסור לגבוה ממשקה ישראל וכן ד' צריכי' להודות וספק לקט לקט מעני ורש הצדיקו וכהנה וזכרתי רק מהבאים בזכרוני ודאי במעשי' י"ל שהם רק מילי דרבנן מ"מ רובם עיקרם מדאוריי' ומש"נ מהא דמקשה הש"ס על שיעורים במס' יומא הנ"ל דג"כ הם רק פרטי דינים וכן על ג' אלפים הלכות שג"כ אינם גופי המצות רק פרטי ההלכות התלויים בהם גם במס' הנ"ל דע"א ע"ב מקשה הכי על מה דבעי למיליף שש כיתנ' הוא ואינו רק ביאור מה שכתבה תורה ומש"נ מסדר תקיעות ועמ"ש הרמב"ן בשורש שני בהשיגו על י"ד שורשי הרמב"ם עוד צ"ע מ"ש בגמ' ריש ב"ק על מה דבעי למילוף שם ד"ת מד"ק ואמר וכי תימא ד"ת מד"ק לא ילפינן הא מיליף הוא גילוי מילת' בעלמא הוא וא"כ י"ל דג"כ כל שאינו רק לפרש המקרא כמו סדר כתקיעות אינו בכלל קפידה דאלה המצות רק דקשה גמ' דשש כיתנא הוא ובגמ' דחולין דס"ו ע"ב יליף דקשקשים לבושא הוא מקרא דגליות וי"ל ג"כ הואיל דאינו רק פי' המקרא שפיר יתכן.
מ"מ נשאר קשה דה"ל לש"ס להקשות בכל ילפותא מד"ק מקמי דאתא הנביא ההוא מנלן ולתרץ תירוצו דאסמכו וקבלתם ה"ל להקשות מאלה המצות אחר דמקשה על שיעורים הכי ובקצתם ה"ל להקשות הא ד"ת מד"ק לא ילפינן כמו דאמר בנדה דך"ג ע"א על מפלת רוח וע' רשב"ם ב"ב דקכ"ג ע"א. והנה לא נמלט הרמב"ם משכח' השגה בהל"מ כי חשיב בהקדמתו לפי' משניות דברים שהם הל"מ וכן האמת ולא זכרם בספרו הגדול כגון רביעית יין לנזיר חציצין ומזוזה על הדוכסוסטס וס"ת בדיו וזרעוני גינה והחזן רואה והאש' חוגרת ביין התירו כבר כתבנו בקצתם דעתו בספרו הגדול שחזר בו ממ"ש בהקדמת פירושו למשניות בנערותו גם דלא ס"ל הל"מ רק כדמפורש הל"מ או במ"ש לשון משה ולא ממשה ומ"מ יש לתמוה בקצתם. כ"ש דס"ל דאין לו' הל"מ אם לא נזכר כלל ענין רומז לו:
סז) כמו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר שכתבו התו' שהוא הל"מ מפני שהוא ענין ידיעה במציאות ומ"מ אינו מוכרח די"ל שהיה להם זה בקבלה ע' תוס' חולין דס"ו רע"ב. וכן משנה דספ"ז דמנחות:
סח) העומר היה מנופה בי"ג נפה שפירש רש"י הל"מ וצ"ע מנא לי' לרש"י זה ואפשר דס"ל דנכלל במ"ש שיעורין והרמב"ם לא זכר בו דבר רק על שהיה בא מן השעורי' כ' הלכה ממרע"ה ולא ר"ל בה הל"מ וכמ"ש. ודכוותי' פירש"י על:
סט) חשב להוציא המת בא' מן הפתחים בביצה דל"ח ע"א:
ע) ובטומאה רצוצה בסוכה ד"ד ע"א ולא זכר בהם הרמב"ם דבר בפ"ז ופי"ב מט"מ. [גם סוף נזיר על שכונת קברות פירש"י כן ובתוס' שם ובב"ב ספ"ו כתבו דתוס' דלר"י לא שייך הלכתא שהרי יש לו טעם וצ"ע מנא להתוס' דכלהו הל"מ בלי טעם הם עמ"ש בהל"מ כ"א על ביין התירו דקע"ט ע"ב. ורש"ל כ' בפירושו על ש"ד דצ"ו ע"א. וז"ל כתוב בס' הישר דג' לוגין הל"מ וכן פרשו התוס' פ' הגוזל ור"י אומר שלא מצא דבר זה עכ"ל.
ואני תמה מאד על רש"ל דמייתי דבר הזה דאף אם ראהו בס' הישר היה לו לתלותו על הלמ"ד טועה שכ"כ (הלא הוא כ' בעצמו על רמ"א בפירושו על ש"ד סי' ל"ג דל"ד שבכל מה בס' כ' אני מאמין יע"ש על דיו כ"ש דכלי חרס) כ"ש שלא נחשב שפה קדוש ר"ת בעל הספר יחשב כזאת גם מ"ש שכ"פ התוס' פרק הגוזל לא מצאתיו לא בקמא ולא בבתרא כי אף שזכרו התוס' שם ד"ק ענין פיסול מקוה אינו ענין לזה אף כי מצאתי שם בתוס' ענין אחר ג"כ זר מאד בעיני והוא מ"ש דשיעור מ' סאה רק דרבנן ואף כי גם הב"י זכר ג"כ זה בי"ד ריש סימן ר"א אף זו מן התוכחה כי הוא נגד גמ' ערוכה ריש עירובין ד"ד ע"ב.
רק דילפותא גמורה מים שכל גופו עולה בהם ושיערו חז"ל אמה על אמה ברום ג"א והוא מ' סאה והא דרביעית חד להטביל ביה מחטין וצינורות היינו כלים דוקא וכ"כ רש"י באריכו' בפ"ק דפסחים די"ז ע"ב וגם בכלים בטלו קולא זו וע"ש בתוס' דאומר ר"י דמקוה שכולו שאובה כשירה מדאוריי' וסתמא דש"ס בפ' מרובה דס"ז ע"א מסייעתי' כמ"ש שאני שאובה דמדרבנן וכבר האריכו התוס' והר"ן מאד בזה על מימרא דשאובה שהמשיכוהו ע' תוס' תמירה(?) דקי"ב ע"ב וגם הרמב"ם בס' הי"ד רפ"ד דהלכו' מקואות זכר דעה זו ולא דחי לה רק שמימיו לא ראה לעשו' מעש' אף שבפי' השמניות פ"ד מ"ד דמס' מקוואות קנטר מאד על מי שהורה כך ואף הפוסלים נראה דהיינו מדרבנן ואיך יעלה על דעת דג' לוגין פוסלין מהל"מ דאלים בכל ענין כדאורייתא ועל זה לא היה הר"י אומר כי לא מצא דבר זה רק היה דוחה אותו שהרי איהו ס"ל דשאובה כלו כשירה מדאוריי' אפי' בלי המשכה] וכ"כ רש"י גם על:
עא) דאזלינן בתר רובא דליתא קמן בחולין ר"ד י"ב. גם אישתמיטת' בהקדמ' הנ"ל מה שזכר בפי' במיימוני שהוא הל"מ. והם ערלה בח"ל ושביעית ל' יום לפני ר"ה ניסוך המים שמונה מיני טריפות סממני קטורת שלא נזכרו בקרא ימי זיבה לנזיר כריכת תפילין במטלית ס"ת נתפרה בגידין עמוני ולא עמונית קידוש חודש. וראיתי בשו"ת הרא"ש ריש כלל י"ו.
עב) שבן י"ג ויום א' לעונשין הוא הל"מ ומייתי עוד שם.
עג) ביאת בת ג' ובן ט' וזמני גדלות סריס ואפשר דג"כ ס"ל שהם בכלל שיעורין רק דבת ג' ובן ט' זכר הש"ס בפרטות כנ"ל והרע"ב במס' אבות כתב על בן י"ג למצות דנפקא מקרא והתי"ט שדי ביה נרגא האמנם מה דנפקא מקרא אינו מוכח דבפחות לא ובזה צ"ע בפרק בן סורר בילפות' דדורות ראשונים יע"ש. ובס' מדות אהרן ד"ו עה"ב כתב טעם שאין דנין ק"ו מהלכה מפני
עד) שאלו י"ג מדות הלכה למשה מסיני הם, וכי אגמרי' רחמנא למשה על קראי או על דאתא מכח קראי (ר"ל למד מן הלמד) ולשון רש"י בשבת דקל"ב ע"א לא ניתן תשבע"פ לידון בי"ג מדות וק"ל הלא כל דבר שלמוד בי"ג מדות הוא תשבע"פ ומ"מ חוזרין ולומדים למד מן הלמד ונצרך לדחוק ולומר דכוונת רש"י ג"כ על תשבע"פ שאין לו לימוד מקרא. עוד נצרך לומר שג"ש הוא הל"מ בפרטי הג"ש שהרי אין אדם דן ג"ש מעצמו מש"כ אינך הם דרך כלל שחכמים ידרשוהו באלו המדו' ומה שיש לדקדק טובא בכלל זה שאין אדם דן ג"ש מעצמו מש"ס בכמה דוכתי הארכנו בג"ה בספרי מ"ק ורק מה שנצרך למבוקשינו הוא דעכ"פ יש מחלוקת בהל"מ שהרי כל מידות כלל ופרט פרט וכלל כלל פרט וכלל אינו רק לר"ע ור' ישמעאל ס"ל כוותי' כבגמ' דשבועות ד"ד ע"ב ודכ"א ע"א וק"ל הלכה כר"א וכ"כ תי"ט רפ"ז דב"ק וע"ע פי"ד נגעים ע"ב(?) ובכמה דוכתי מלבד מה שנחלקו בפרטי המידו' כגון דן מינה ומינה ואי כללא קמא עיקר או בתרא ובאשר הרב בעל מדות אהרן זכר פלוגתם דר"א ור"ע תמה אני על מ"ש סוף ספר הנ"ל דל"ו במה שתמה על הלל שדרש רק ז' מדו' וז"ל כי המידו' מקובלו' מהר סיני ולא יפול מחלוקות במה שהוא מקובל וכו' לקח זה מדברי הרמב"ם אף שלא זכרו והרי כתב מחלוקות ר"א ור"ע דף י"ט כ' כ"א כ"ב ואיכא בינייהו טובא. כמבואר בגמ' הנ"ל ולר"א נדרש ריבה ומיעוט מיעוט וריבה ריבה מיעט וריבה.
["גמירי" אינו בהכרח הל"מ]
והנה בענין מלת גמירי צ"ע על רש"י שתפס בהלכו' שהוא הל"מ וודאי דאין הכרח דמצינו לשון זה טובא גמיר וסביר גמורא גמור לעולם לגמור איניש גמרא גמרנא שענין כלם הלימוד מפי הרב כענין מ"ש מס' מנחות דט"ו ע"א לימוד ערוך הוא בפי ר"י וע"ש בפי' הרע"ב במשנה ב' פ"ב שם והרי נמצאים רב מאד בדברי אגדה שר"ל קבלה בידינו כגון גמירי מן שמיא מיהב יהבי תענית דכ"ה. גמירי דכד גזרו גזירת' דכ"ט שם. גמירי אין אשה מתעברת מעומד סנהדרין דל"ז. גמרי אין יצה"ר שולט שם דמ"ה. גמירי מאן דזקפא לי' בדקלא פרק יוה"ך. גמירי דאי יהיב אארע' פרק א"ט. גמירי דכל טונא וכו' שליש מלעיל שבת דצ"ב. גמירי יומא בתרא וכו' גבי ר"ל דזבין נפשיה ללודאי גיטין דמ"ז ע"א. במירי דלא איפסק עמודי דנורא כתובו' די"ז. גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה זבחים דנ"ד. גמירי דאברהם בההוא שעת' ע"ז ד"ט. גמירי דלא מפקי ש"ש לבטלה מגילה ג'. גמירי דכל היכא דאיכא זכר ביצה ד"ז. גמירי דמאפר אתו סוכה דט"ז גמרא גמר לה דשגל כלבת' הוא ר"ה ד"ד. רב אבא גמר דמירא לה תענית ד"ב. וקצתם בהלכות ר' יוחנן גמר גמירא לה שבועות די"ב. גויל גפיסין גמירא לה ב"ב ד"גכ עמ"ש ע"ב. גמירי דמקני קני ב"מ דע"א ע"א.
[דברי הרמב"ם שאין שכחה ומחלוקת בהל"מ]
עוד ראה ראיתי שנתעורר הרמב"ם בהקדמתו הנ"ל ענין תורני בדבר הל"מ והוא שהקשה אחר דק"ל דכל פירושי המקראו' הם הל"מ וע"כ נקרא תשבע"פ מה הם אלו פרטי הלכות שארז"ל שהם הל"מ והאריך ותמצית דעתו שלא דרז"ל בדין מן הדיני' שהוא הל"מ רק בדברים שאין להם רמז כלל במקרא מש"כ דברים שלמדו רז"ל ע"י מדות שהתורה נדרשת או ע"י דקדוקי' ורמזי' לא קראם בשם הל"מ אף שודאי הם הל"מ. כ' עוד בחלק ג' שזכר שם שכל מקום שנחלקו רז"ל בדבר אין לומר שהאחת מהם הוא הל"מ ונשתכח כי זה טעות גדול מהאומרו רק חז"ל חדשוהו ע"פ הסברא ונשתנו עיוניהם ודעתיהם וכ' עוד שהפירושים המקובלים אין בהם שום מחלוקת כגון מה הוא פרי עץ הדר ואין חולק שמ"ש ובת איש כהן וגו' דמיירי לכ"ע באשת איש לא בפנויה וכ"כ הרב בספרו הגדול פ"א מהל' ממרים שכל הדברים שקבלו ממרע"ה ל"ש בהם מחלוקת.
ונראה כי לא נפלאת הוא ולא רחוקה ולא נעלמה מהרב דרז"ל המפורסמים בגמ' שבימי יועזר איש צרידה התחילו מחלוקת בד"ת (ור"ל מחלוקת בי הכרעה ושני כתי תלמידים אלו נגד אלו רק כי יפלא דבר למשפט עלו לסנהדרין ושאלו כמפורש בתורה) וזמן רב אחריהם נחלקו שמאי והלל בג' דברים ואחריהם נתרבה מחלוקת ע"י תלמידים שלא שמשו כל צרכם. רק דס"ל להרב לתת גדר לשכחה ולומר כי כל דבר שהוא הל"מ הן פי המקראות או איזה דינים שבפי' ארז"ל בה הל"מ והם אשר אין להם רמז בקראי באלה לא יתכן שכחה ולא מחלוקת וכן בלימודים ע"י י"ג מידות שהם ג"כ מסיני.
וענין מחלוקת אינם רק בדברים שאינם הל"מ כלל רק מחלוקת ע"צ הסברא כמו פלוגתת' דר"מ ור"י בענין שאלת שלום בק"ש. וב"ש וב"ה אם מברכין על היום ואח"כ על היין או ההיפך וס"ל לרב דבאלו הדברים נתגבר המחלוקת ע"י התרשלות התלמידים שלא שמשו כל צרכם. הנה הרב בנה חומה בצורה סביב תשבע"פ במ"ש שלא שייך בה שכחה הלואי שנוכל לחזקה ולהעמידה מה שא"א לדעתי (אף כי יצא שכר בהפסד במ"ש שכל שאר מחלוקת חז"ל שהם רובא דרובא מתשבע"פ וכמעט כל לסדרי משנה אינם כלל מסיני) ודמיא למ"ש הרמב"ן על הרב במנין המצות על מ"ש בלאו תסור שכולל גם טלטול מחט בשבת וכל מילי דרבנן שהעובר לוקה מלאו הזה ע' בקונטרסים כרך א' דכ"ח ע"ב וסוף כרך ב' זכרנום בהשגות מגילת אסתר במ"ש שם ד"ח ע"ג.
[תמיהות עצומות על הרמב"ם]
כי כל דבריו הם תמוהים וא"א לעניות דעתי וקולשת שכלי להולמם ולקרבם אל דעת נוטה ודעת תורה בש"ס. (ואין דבריי דרך מי שמשיג ודוחה דברי מי שקדמו רק כמודיע צערו לרבים במה שלא ירד לפלגות חקרי לב ודעת קדושים) ונחקרה ונשובה על האחרון ראשון כי יאמר שכל מחלוקת שאינה בפי' כתובים או ע"פ י"ג מידות אינו ענין לומר שא' משני דעות שנחלקו בו הל"מ. וע"כ עליהם ארז"ל שלא היה מחלוקת בישראל עד הזוגות ומשם נתרבה והלך. איך יקבל השכל אם לא היה להם קבלה עד מרע"ה איש מפי איש איך השוו כל חכמי ישראל לדעת אחת בדברם הבנויים ע"פ השכל ויש פנים לכאן ולכאן.
שנית לימודים הנלמדים מי"ג מידות הם מסיני כמ"ש וא"כ לא שייך בהם שכחה והרי התלמוד מלא במחלוקת בהם והרי ג"ש שלכ"ע צריך שיהיה ללומד בקבלה עד מרע"ה ובלי ספק שמרע"ה ביאר הג"ש ביאור היטב והרי נחלקו בה [עי' להלן בדה"מ גם בכמה דוכתין) מהיכן יליף ג"ש אם מדבר פלוני או מדבר אחר שע"כ כתבו שלפעמים היו מקובלים המלות לבד לא המקומות ולפעמים בהיפך וזה בא ע"י שכחות המלות או המקומות כי חלילה לומר כי קבלה מרע"ה מסיני או מסירתו ליהושע היה חסר הבנה ואפי' האומר כל התורה מן השמים חוץ מק"ו זה ה"ז אפיקורס ועמ"ש כרך ד' דמ"ח ע"ב בזה גם בספרי מ"ק.
שלישית דפ"ק דברכות דריש מקרא ואתנה לך את לחות האבן וגו' שגם משנה ותלמוד ניתן למרע"ה מסיני ולפי דעת הרב לא ניתן רק פי' המקראות ודברים הנדרים במידו שהם חלק פחות מא' ממאה מדינים הנזכרים במשנה וגמ' גם על כל אמר משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. (ובהא מלתא גופי' דרז"ל מקרא דואתנה לך וגו' פ"ק דברכות דמשנה ותלמוד נתנו למשה מסיני יש מקום עיון רב מאד דאם ר"ל דכל דעות הנזכרים במשנה ותלמוד וחלקי הסותר נאמרו לו וכמשמעות גמ' דחגיגה על פסוק כלם נתנו מרועה אחד ור"ל דעות המטמאין והמטהרין הפוסלי' ומכשירי' האוסרי' והמתירים המחייבים והמזכים ופי' הריטב"א דמ"ש אלו ואלו דא"ח ר"ל שהקב"ה אמר למרע"ה שיהיה ההלכה מסורה לחכמי הדור [עי' להלן בדה"מ גם בכמה דוכתין כו'] מלבד שדבר זה תמוה כי מה יועיל דבר שבאמת טמא (ועד"מ חטא ע"ז דשקול ככל התורה ואין פגם בקדושה ותת כח לקליפה גדול ממנה וק"ל כרבא ע"פ כלל דק"ל דאביי ורבא הלכה כרבא דס"ל בפד"מ דס"א ע"ב דעובד ע"ז מאהבה פטור אי לא קבלו לאלוה וע"כ אין בו התעוררו' רע אע"פ דאסור מ"מ כלפי שמיא לא שייך פטור אבל אסור רק בכל מקום מדרבנן הוא מש"כ אי נקבע ההלכה כאביי דס"ל דחייב היה פוגם נמצא מפני הסכמת חז"ל בהלכה אינו פוגם ונוכל לומר אה"נ ניתן לחכמים כח זה והתעוררות עליונים תלוי בחכמים התחתונים דומה למ"ש רז"ל בירושלמי עד לאל גומר עלי נמלכו ב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין ודעתי קלה מלקבל זה באובנתא דלבי וחלילה להרהר על דבריהם). ומכחי תתעורר קליפה וטומאה ויטרא אוחרא מה שיסכימו אחרים שהוא טהור ומה יועיל הסכמת הרופא באמרו על סם המות שהוא סם חיים נסבול פה זה ונסתפק בתירוץ שבאמת אינו מספיק ונאמר שאין תגבורו' הטומאה והקליפה מכל נגיעה ואכילה וביאה וכל מעשה נתעב רק מצד שהוא רע ונמאס בעיני ה' וכי יאמר ה' שיהיה ביד ב"ד לנהוג בו כרצונם לא יזיק מאומה (וקצת הוכחה לסברא זו דאל"כ רק דהמעשה לחוד גרמא בנזקין למה יתחייב כרת אוכל חלב ודם מזיד ולא שוגג).
מ"מ צ"ע איך היה סדר המשנה של מרע"ה לישראל וכי לא אמר הלכות ברורות ופסוקות את המעשה אשר יעשון ובפ"ב דפסחים דל"ח ע"ב ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני משמע דלא נאמר לו רק בירור ההלכה. ואם לא אמר הקדוש ב"ה למרע"ה רק דעה האמיתית והנכונה והיא שלמד מרע"ה את בנ"י בסדר המשנה רק שא"ל הקב"ה שאם יקבעו דורות הבאים ההלכ' בהיפוכו גם זה טוב וישר בעיניו לא יתכן שפיר אלו ואלו דא"ח (ולקמן נדבר בזה) ועוד צ"ע הא תינח במקומות שפסקו רז"ל כחכמים והם הרוב או כב"ה דהוו רובא מש"כ בכללות שאמרו פלוני ופלוני הלכה כפלוני והלכה כפלוני מחבירו וכפלוני אפילו מחביריו וכי נאמר שאותו פלוני כיון לכל דברי ה' ואיזה סברא או ראיה לזה שהכח ביד חז"ל ליתן כלל כזה אף אם בידם להכריע בדין פרטי בין שנים החולקים. רביעית מה יאמר בת"ש וי"א אלף ות"ש או ג' אלפים ק"ו וג"ש שנשתכחו בימי אבלו של מרע"ה ואיך נשכחו והרי הם מקובלים מסיני. חמישית במ"ש שאין מחלוק' בשום פנים וכו'.
[מכריע שיש מחלוקות בכל חלקי התורה]
ולעד"ן כי א"א בשום צד להימלט מלומר שיש שכחה הן בפי' הכתובים הן במידות הנדרשי' הן בדברים שקראו חז"ל הל"מ הן בשאר פרטי דינים בכל סדרי זמ"ן נק"ט. אף כי כלם הל"מ (וכפירש"י פ' תולדות תורתי תשבע"פ הל"מ והכי מוכח בגמ' מס' סוטה פ"ב די"ו ע"א ורש"י ז"ל על פלוגתת' בפ"ה דגיטין אם רוב התורה בע"פ או בכתב שפירש"י תשבע"פ שאין רמז ללמוד לה בתורה וע"כ צ"ל כן דאי ס"ד דכל הש"ס והנדרש בי"ג מידות קרי תשבע"פ וכן הפירושים והמדרשים איך יאמר מ"ד רובו בכתב אלא ע"כ שם פי' רובו בכתב כל פי' תשב"כ ודרז"ל ע"י י"ג מידו' אף כי בכל דוכתי זולת פלוגתת' זו וגם שם במימראות דבתרה קרי כל דרז"ל זולת תנ"כ דברים שבע"פ. נקוט מיהא דאיכא למ"ד רובה הל"מ שאין רמז בכתוב וע"כ ר"ל פרטי הדיני' במ"ע ומל"ת עד"מ דיני שבת חגיגות ומעילות כדתנן ספ"ק דחגיגה וכן כמעט כל דיני ממונות וטריפות גיטין וקדושין נקוט מיהא דיש שכחה ופלוגת' מהל"מ) אף כי אמר היודע נסתרות ית' שסוף שיולדו ספיקות ע"י שכחה והתרשלות ועון כי יפלא ממך וגו' לא תסור ואחרי רבים להטות ומצד זה שעלה במחשבתו ית' דעת החולקים נגד האמת וגם לה ראיה וסברא מן התורה והשכל לשם שמי' כמ"ש בין שאמרו להדליק וכו' לכן שפיר אלו ואלו דא"ח הם. ודוחק הוא לפרש כך ואין לנו עסק במדרשים שונים או חלוקי' בזה כי במדרש חזית תיכף כשאמרו ישראל דבר אתה עמנו נולדה השכח' ויש מדרש [ע' מ"ע אופן ע"ד] שמהכאת הסלע נולדה המחלוקת ודרך המלך הוא הש"ס נלך כי בפ' אין דורשין שיוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך ופירש"י שהיתה מחלוקת הראשונה בישראל ובפ"ב דתמורה דט"ו ע"ב מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדים תורה כמרע"ה ומפרש שם אותן דגמירין משמע דאותן ג' אלפים שנשתכחו באבלו של משה לא היו מסכימים להחזירם פלפולם רק היו חלוקים.
ונ"ל שמ"מ מפני שלא היו שני כיתות זו מול זו רק היו חלוקים בדעות ולמעשה הלכו אחר הרוב לא היה נקרא מחלוקת עד זמן יוסי הנ"ל שהתחילו לחלוק מערכה מול מערכה אב"ד ונשיא יחד. ובזה מתורץ קושיית התוס' פרק אין דורשין משאול ודוד שנחלקו במקדש במלוה ופרוטה. ובפ"ק דשבת שהלל ושמאי נחלקו רק בג' דברים ובירושלמי בד' דברים ע' בתוס'. וגם פ' אין דורשין. יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך וכו' כ' רש"י וזו היתה מחלוקת ראשונה בישראל. והתוס' הביאו [פ' א"ד הנ"ל די"ו ע"א] ירושלמי וז"ל בראשונה היה מחלוקת אלא על הסמיכה בלבד ועמדו שמאי והלל ועשו ד' משרבו תלמידי שמאי והלל וכו' ותמהו התוס' דבפ"ק דשבת (דף טו.) חשבי רק ג' דברים שנחלקו.
ולע"ד נראה ליישב מהא דמקשה שם איכא פלוגתא דש"א שלא לסמוך ומשני דלא חשבו מפני שלא נתחדש זה המחלוק' בימיהם יע"ש. וא"כ ל"ק מידי דמ"ש ועשו ד' ר"ל עם הא דסמיכ'. והתוס' הבינו דר"ל שהם חדשו ד' ומ"מ נ"ל דל"ק מידי גם זולת מ"ש דלא מצינו במשנה ובבריי' שנחלקו רק באותן תלת ובסמיכה שהיתה מחלוקת קדומה ולא חשיב לה בפ"ק דשבת ובירושלמי דחשיב ד' מפני דבאמת היה עוד מחלוקת חדשה ביניהם והוא אם מביאין עולות כלל ביו"ט ואע"פ דבמשנה לא נזכר רק ב"ש וב"ה מ"מ היה מחלוקת זה בשמאי והלל עצמן וזה מוכח מגמ' דפ"ב דביצה ד"כ ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו וכו' א"ל מה טיבה של בהמה זו וכו'.
ע"ש אע"פ דסיים שם שבבא בן בוטא הכריז כל הרוצה לסמוך משום שהיה מפורסם שנחלקו בפעם אחת בהם ושניהם בענין הקרבה בי"ט. והכי ס"ל שם במעשה שני שאמר תלמיד שמאי מה זו סמיכה ולא אמר מה זו עולה ובהא י"ל דסבר היה דנקיבה היא ואיך שיהיה עכ"פ מוכח דנחלקו גם בעולת ראי' [ועי"ל דהירושלמי חשב גם בוצר לגת דמקשה מיני' גמ' דשבת ולא ס"ל להירושלמי תירוץ שאני התם דשתק ליה]. ואני תמה מאד דרך כלל מאחר שהיו לפנים כל ההלכות ברורות והי' הבה"מ קיים איך לא ידעו אם מביאין עולות ראיה ביו"ט או לא ואם סומכי' על שלמי חגיגה או לא והוא מילתא דשכיחא בכל רגל ואיך לא קבלו זה יוסי ויוסף נשיא ואב"ד את דיני' הללו מרבם אנטיגנוס שהיה קבלתו משמעון הצדיק שהיה משירי אנשי כה"ג והלא עד תלמידי ב"ש וב"ה שעשו כל צרכם וע"ק שמאי והלל גופייהו ששמשו כל צרכם איך ומה זה שנולד ספק בדין נדה וחלה ופסול מקוה רק באלו י"ל דשכחו קבלתן דין פרסום בטומאת נדה למפרע ושיעור חלה כי על הרוב לשין עסה גדולה וכ"ש פסול מקום ואל תתמה שהרי בהבאת סכין בע"פ שחל בשבת אחר שמעתי ושכחתי בפ"ו דפסחים וצ"ל לפי זה שב"ש וב"ה לא נשכח מהם דבר רק בג' דברים שכחו שניהם או לא קבלו שניהם דאם אמר שמאי כך קבלתי משמעי' ואבטליון ודאי לא היה הלל חולק שניהם היו רבותיו כדמוכח בגמ' דפסחים הנ"ל.
וזה תמה גם מוכח שם ששכח הלל קבלתו ע"י שקנטרו בדברים ברום לב כענין לוי בן סיסי בירושלמי דיבמות הביאו בע"י. וכל זה אינו שוה לי ועל קהלא קדישא דבני בתירא והנשיאי' התם ג"כ צ"ע איך נשכח דבר הנעש' בששי' ריבוא בפרהסיא בזמן קצר שבין הפסחים שאלו בשבת. והנה דעת הרז"ה שיש להתפלל תשע בכל תפילות ר"ה. ושאין לעשות בא"י ר"ה רק יום א'. ונחלקו בפוסקים אם בטלו הפייסות ביוה"ך בעבודות היום ע' רז"ה ורמב"ן. ובמשנה מדות פ"ה מ"ד אראב"י שכחתי מה היתה משמשת. וע' בתוספת' פי"ז דאהלות ופ"ג דפרה שאמרו ריב"ז והלל מה שעשו ידי וראו עיני שכחתי ומ"מ אמר שם שאמרו זה לחדד התלמידים גם מה זה היה לתלמידי שמאי והלל נחלקו במקומות הנזכרים והם מתי מספר בטלים בששים בשאר דינים שנחלקו תנאי ואמוראי ואיך נשכח ולא ידעו דברים הנהוגים תמיד בכל שבת אם מוזגי' את הכוס ואח"כ נוטלין לידים או ההיפך ובדבר הנהוג בכל יום תמיד פעמים עד שבש"א בערב כל אדם יטו ויקראו וסדר הבדלה במ"ש וכן מה שנחלקו ר"ת ור"א הזקן אם מצוה קשירת הקשר של תפילין בכל יום ממש איך הית' כזאת שלא ראו קטנים מן הגדולים ותלמידים מרבותיהם איך נהגו.
ולכאורה צ"ע עוד אם היה כל התורה מקובל בידם מה זה שארז"ל שאלף ות"ש ק"ו וג"ש נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בפלפולו ומה זה הפלפול אם כל הדברים ברורים וכן הפליגו בגמ' בלימודים של מנשה אחאב וירבעם ודרשו עליהו איה שוקל איה סופר. וי"ל שהיו דורשי' ההלכות מתוך פלפול גדול כמו ש"ס דידן ומתוך מידות שהתורה נדרשת. ובכה"ג טובא ע"ד משל מ"ש על פרי עץ הדר ואימא פלפלין וכו' וגמרא זו הוא למשל בפי הרמב"ם בהקדמתו לפי' משניות. ובמקום אחר השגנו על דבריו שם באריכות ובפרט במ"ש שפירושי הכתובי' אי בהם מחלוקת בשום צד והבאתי תילי תילי' ופלוגתת' דפי' בשכבך שהבאנו בסמוך לעד. וממ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים בפ"ק דעירובין וכלם אל אחד אמרם דפ"ד דחגיגה.
[חידוש הריטב"א ששני צדדי המחלוק נאמרו מסיני]
וכתב הריטב"א שהקב"ה אמר למרע"ה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור וההלכה יהיה מסור לחכמי ישראל [הזכרתיו בעמוד א' ע' בע"מ מח"ד ח"ב פי"ד וי"ח] מפני שביקש לישב איך אפשר לקיים שני הפכים בנושא אחד. ומ"מ א"א לחולשת שכלי לקבלו דצריך לומר מפני שהקדוש ברוך הוא יודע עתידות אמר לכבוד בעלי פלוגתתא שני הדעות ובמקום שלא מצינו מחלוקת אף שהיה שייך מחלוקת לא אמר לו רק האמת לבד עד"מ שאמר לו מה פרי עץ הדר ולא א"ל שני פירושים אתרוג ורימון ופלפל ובשיעורו א"ל כאגוז וכביצה וא"ל שבתפילין ד' פרשיות אף שהיה אפשר לומר יותר כמ"ש התוס' ובסדר הפרשיות א"ל כדעת ר"ת ור"א הזקן.
ולפי זה לא נאמר בשום מחלוקת ששכח הל"מ וכ"ש באין מחלוקת. ומה מאד זר לומר שלא אמר הקב"ה דעת האמתי ורצונו ית' הן בהלכה או בפי' הכתובים. ואיפכא מסתברא מפני חשש המחלוקת היה לו ית' לברר הדברים ולהודיע רצונו. וע"כ תאמר שלא יספק הל"מ לדורות מפני השכחה וכ"כ התוס' על ד"ס במס' עירובין וז"ל וגם בהל"מ לא נתנו כדי שלא ישתכחו. וא"כ מנלן לבדות ולומר שהקב"ה אמר דעת הכוזב עם דעת האמתי דלמא לא אמר רק האמת ונשכח. והברור מה שסיים הריטב"א שמ"ש אלו ואלו דא"ח יש לו סוד וכבר האריך בשל"ה.
[כח הכרעות חז"ל]
ודבריו הראשונים הנ"ל א"א לישבם לפענ"ד. מש"כ פירוד הלבבות ושינוי דעות הי' ממתן תורה ואילך ולכן נאמר כי יפלא וגו' בין דם לדם וגו' והיינו שכתב הרמב"ם פ"ק דממרים (פ"א מהל' ממרים) כשהי' ב"ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל וכו' ומ"מ אינו מדוקדק שהרי שמאי והלל כ"ש זוגות שקדמו שנחלק"ו בזמן הבית היו רק שלא הי' הצורך לילך לב"ד הגדול בשביל דינים ההם ומשמאי והלל ואילך שלא שמשו כ"צ גם נתרבו גליות וצרות ובציר דעתייהו נתרבו המחלוקות מפני השכחות וחלילה שישכחו כלם שנא' כי לא תשכח ורובם נשאר הקבלה כמו פרי הדר וכמו [ע' לקמן מ"ש בזה] בת איש כהן שנשארה הקבלה דמיירי בבלתי פנויה ושכחו אם מיירי בארוסה או בנשואה וכל הנשאר בלי מחלוקות ודאי הוא הל"מ רק שבלשון חז"ל לא נקרא הל"מ רק דברים פרטי' בלתי רמוז בקראי כמ"ש הרמב"ם וזה נכון לכאורה ולא לבד ניתן רשות להטות אחר רבים בעת המחלוקת רק אפי' יהי' עד האמת המסור הל"מ כענין תנור של עכינאי שבלי ספק הבת קול יצא כהל"מ ומ"מ לא חשו לו שכך רצונו ית' ככתוב בתורתו אחרי רבים להטות ולא הונח שנמסר למרע"ה מסיני שיהיו ה' פרשיות בתפילין שבאמת אין הכרח מן התורה למספר ארבע ע' תוס' פ"ק סנהדרין ד"ד ע"? ואף שתלוין בהם סתרי סתרים וסודי סודות אחר שהסכימו חז"ל שיהיו רק ד' זה הוא רצונו ית' וכפי רצונו ית' יתעוררו הסודות וגנזי עליון ואין להאריך בזה.
אף גם מה שפסקו הלכה כר"ע מחבירו וכרבי מחביריו וכפלוני בדינא וכל פסקי הלכות הכוללים היו מחבורות רבינא ורב אשי שידעו כל דברי הקדמונים והסכימו בזה והוא בכלל אחרי רבים להטות לא לבד מה שיאמרו הם רק על מה שיסכימו לפסוק אחר אחרים. וא"ת א"כ איך נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותינו וכו' הא ב"ה רובא (ע' תוס' ב"מ דנ"ט ע"ב ובספר מצרף לחכמה דכ"ב) י"ל משום שסבורים היו מפני דמחדדי טפי הם רוב בנין והכי ארז"ל למ"ד אחד שע"כ עשו ב"ש כדבריהם בס' יבמות פ"ק ולולי זה הייתי אומר דס"ל לב"ש אחר דלא נחלקו בישיבה אחת אין כאן מצוה אחרי רבים להטות שצריך שיהיו בועד אחד [וראיה מש"ע ח"מ ס"ס י"ג ועי' משפטי שמואל סי' י"ג] ולכן הוצרכו לב"ק שהלכה כב"ה. והרמב"ם כתב שמגונה מאד ושוא ותפל לומר שנולדו המחלוקת מצד השכחה והוא פגם בקבלה ובמקבלים רק פלוגתת' בדבר מה תלוי באידך פלוגתת' ומייתי למשל פלוגתת' דנוטלין לידים ואח"כ מוזגין תלוי באם מותר לשמש בשמש ע"ה ודאי הי' הוד והדר תפארת לתבע"פ אם הי' השכל סובל והדעת מקבלו מה שא"א בשום צד ויאמר נא במה תלוי פלוגתייהו אם מותר לשמש בשמש ע"ה וע"כ יאמר מסברא בעלמא כמו מחלוקת מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובכה"ג ולא תלי בתליית מחלוקת המחלוקת אחר רק שמחלוקת בסברא לא נאמר בו ענין הל"מ וא"כ יהי' רובא ורובא דרובא דתשבע"פ שלא מסיני.
והתוס' [עי' במ"ש תחילת התשובה] בפ"ב דעירובין דכ"א ע"ב כתבו על מ"ש שם בגמ' וא"ת אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו וגם בהל"מ לא נהגו כדי שלא ישתכחו. ושם קאי על כל דברי סופרים הן מה שלמדו ודרשו מקראי הן זולתם הן בדברים השנויים במחלוקת הן זולתם לכן צ"ע מ"ש התוס' גם בהל"מ לא נתנו שהרי כל התורה נתנה בהל"מ ובאמת בירור ההלכות נשתכחו ומהם נולדו המחלוקות רק הנשארים בלי מחלוקת הם באמת הל"מ רק דחז"ל לא קראו כן בשם רק אותן שאין להם רמז מקראי. לדעת הרמב"ם.
גם מ"ש בגמ' על זה ת"ל עשות ספרים אין קץ עי' פי' רש"י דמשמע שר"ל שא"א לכתוב כלם וזה תימא היד ה' תקצור מלכתוב ספר דמות המיימוני שנכללו בו כל מצות ה' ופרטיהם ואף כי לא יפרטו כל התולדות ומאורעות מ"מ יש לדמות מילת' למילתא וכמו שעכ"פ מוכרחים אנו לעשות כן. וי"מ שר"ל כדי לזכותינו שאנחנו נחבר ספרים אין קץ וגם זה הבל כי לולי עת לעשות לה' היו דברים שבע"פ אסורים לכתוב ושאלתי ביאור תוס' הנ"ל לא"מ הגאון זצלה"ה וכמו שנדפס בספרי חוט השני ולא הרוה צמאונינו כלל ולא הניח דעתינו ממבוכתינו.
[האם מוכרח שהל"מ אין לה רמז במקראות]
ועל מ"ש הרמב"ם שכל הל"מ אין לו רמז בקרא הקשה הרמב"ן והרי ניסוך המים שארז"ל מ"ם יו"ד מ"ם מכאן רמז וכו' וע"ס מגילת אסתר שורש הראשון מי"ד שורשי רמב"ם לספר המצות ד"ז ע"א. ומ"ש אני בג"ה בקונטרסים ומצאתי בתוס' ריש מ"ק דקרי ליה אסמכת' ועי' לשון הרמב"ם בפי' המשנה ס"פ לולב וערבה. ולע"ד יש להקשות על הרמב"ם במ"ש אי לו רמז הרי כתב סמני קטורת שלא נתפרשו דהם הל"מ ובגמ' דכריתות יליף להו מקרא עמ"ש בסמוך בג"ה בזה גם על ישיבה בעזרה ובכה"ג הל"מ חציצות רובו ואינו מקפיד מיעוטו ומקפיד אע"פ דהעיקר מקרא דאת בשרו (רבריש עירובין) נמצא הל"מ הוא רק פי' הכתוב וכ"כ בזה הרמב"ן בשורש ב' מי"ד שורשי הרמב"ם בהשגתו וכן נמי בדפנות הסוכה. סי' י"ב ובגמ' פ"ה דנדה אר"ע כשם שכל התורה הל"מ כך פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הל"מ ממ"ש כל התורה הל"מ מוכח ג"כ שכל דרז"ל במשנה וגמ' ההלכה האמתית היא הל"מ ואמר כך פחותה מבת ג"ש שאין בו ראי' ורמז הו ג"כ הל"ה.
ודבר חידוש הוא לר"ע כי דרכו להוציא דברים דסבירא ליה לאחרים הלכה למשה מסיני בלי טעם וראיה מקרא כמו חצי לוג שמן לתודה ורביעית יין לנזיר וי"א יום שבין נדה לנדה וגולל ודופק כי זה כחו סוד תשבע"פ [עמ"ש בחתימת הספר] וכולהו סתימתאי אליבי' ועקיבה בן יוסף גי' משנה ולענ"ד זה טעם כל יקר וגו' שדרז"ל אפי' דברים שלא נתגלו למרע"ה נתגלו לר"ע ר"ל שדרש הכל מדקדוק אותיות וקוצתיהן ברמז. והנה סממני הקטורת הל"מ בגמ' דכריתות דף ו' ע"ב אמר רב הונא מאי קרא וכו' כתב הרב בב"ש דע"כ לא ר"ל הל"מ מדאמר מאי קרא דאדרבה דרך הש"ס להקשות למה לי הל"מ הא דאורייתא (ויפה כתב בזה עי' בגמ' ריש עירובין ד"ד ע"ב) ותמה על המיימוני שכתב סמנים שלא נתפרשו הם הל"מ ואין זה קושיא דס"ל להרמב"ם ג"כ שמ"ש נאמרו למשה לא ר"ל בלשון הל"מ דבש"ס תדע שהרי בספרו כתב ג"כ לשון הש"ס י"א סמנים נאמרו למשה מסיני ד' נתפרשו והשאר הל"מ ומ"ש בב"ש עוד לחזק קושיא שהרמב"ם גופי' לא מנאו בהל"מ בהקדמת זרעים אינו תמה כלל כי הרמב"ם גופי' לא החליט שזכר כלם ומ"מ דבר נכון ומתקבל מ"ש הב"ש שכל השמות אלו הן הוא הל"מ והכי מוכח לשונו ואינו דוקא כמו שחשב.
ועל גמירי שאין ישיבה בעזרה וכו' פי' רש"י גמירי הל"מ והשיג על זה בב"ש סוף דע"ב מדתני לה בירושלמי בשם תני ר' חייא ובגמ' דסוטה פ"ז ויומא פ"ב בשם אמר מר ועוד אם הוא הל"מ לא הוי יליף לה מקרא דהל"מ אין לו פסוק אפי' דרך אסמכתא כמ"ש בש"ס בכמה דוכתי והבאתים פ"ק דכריתות ותמהתי מאד על הרב דנהפוך הוא דשם מייתי דבדרך אסמכת' שפיר י"ל דמקרא יש סמך כבפ"ק דעירובין על שיעורין (עי' בב"ש ד"ח ע"ג) וא"כ ודאי י"ל דקרא דוישב דוד אינו רק אסמכתא וכך הדעת נוטה די"ל מעשה שהיה כך הי' שישב לפני הארון כפי' רש"י. או לשון ישוב הדעת כאינך מ"ד דבירושלמי וכך מפרשינן עלה בית אל ושב שם דיעקב ועוד נהי דמצינו שדהע"ה ישב מנלן דלשאר מלכים אסור ועוד קמי דאתא דוד מנלן אלא ע"כ עיקרו מהל"מ ולשון הרד"ק בפסוק הנ"ל מכאן אסמכו רז"ל שאין ישיבה וכו' ואני תמה דלא מייתי הב"ש מ"ש רש"י גופי' בפ"ב דיומא על אין ישיבה וכו' קרא הנ"ל וה"ל למרמא לפי דעתו דידי' אדידי' ועוד לשון גמירי גם מענין שחש ירבעם מוכח שהוא דבר מפורסם ואם מקרא הנ"ל ולא הי' מפורסם כולי האי שהרי מושמואל מת ואילך כתבו נתן הנביא וגד החוזה וע"כ הי' מקובל וידוע מקדם. ומ"ש עוד הב"ש אי אית' שהוא הל"מ לא הי' מחלוקת בדבר שהרי בירושלמי פליגו די"א גם למלכי ב"ד אין ישיבה ודאי השגה גדולה הוא לדעת הרמב"ם שכ"כ בהקדמת פי' משניות גם פ"א דממרים דבכל הל"מ לא שייך מחלוקת רק שרש"י לא ס"ל הכי כאשר גם בעיני לא יתכנו דבריו בזה וכאשר הוכחנו ובארנו בג"ה.
ובדברי רז"ל גופייהו בענין הל"מ אני נבוך בכמה דברים. א'. למה אמרו בכמה דברים בפי' הל"מ ובאיזה דברים הלכה ובקצתם באמת אמרו ובעשר נטיעות לא זכר במשנה רמז הל"מ ונ"ל דלא נאמר באמת אמרו רק בפרט היוצא מן הכלל. ב'. למה לא זכר רבי במשנה כל הל"מ שזכרו בגמ' וכי מלת' זוטרתי היא. ג'. שאר הלכות פסוקות דבמשנה וברייתא שהם בלי מחלוקת מבטן מי יצאו אם אינם הל"מ עד"מ אין פוחתין לפאה מששים ומאות בכה"ג שג"כ אין להם סמך מקרא. ולפי מ"ש דלא אמרו באמת אמרו רק במקום שהוא חידוש דין היוצא מכלל הקדום הל"מ וכן כל דברי המשניות הם הל"מ ולא הוצרך רבי לזכרו רק בפרט היוצא מהכלל אמר באמת ר"ל שגם פרט זה נאמר בפירוש בהל"מ בזה יתישבו כמעט כל ספיקות שהערנו פה במלות באמת גם למעלה במקום שנאמר באמת יע"ש ודו"ק.
ומ"ש הרמב"ם שאין מחלוקת בשום פנים בפי' המקראות וכתב למשל ובת איש כהן אין מי שיאמר דמיירי בפנויה תמה הרי מ"מ נחלקו אם מיירי בארוסה או בנשואה ונחלקו בפירוש בבגדו בה בפי' המלה. ומ"ש ונתן פדיון נפשו אם ר"ל דמזיק או דניזק וכן מיטב ששדהו ובת כמה עגלה ופרה ומה פי' בשכבך ובקומך ומהו חלב בתותב קרום ונקלף ומאות כאלה. עכ"ל בקונטרסים. [עד כאן העתקת הקונטרס הגדול]
ונא אחי נשיא ראש משך החכמה אל תשת עלי חטאת גאוה גאון כאלו ח"ו צהבו פני שהשבתי דברי הזקן ורמות רוחא הוא דנקיט לי חלילה כי לא בי היא לא מינה ולא מקצתה וגם לא ידעתי מי שם שמות בארץ הנשמה השפילה כמוני לשנות לדברי שם השגה או קושיא רק הודעתי צערי ומיעוט השגתי בהבנת דברי גדולים ואנו מצטערים על הראשונים ה"ה הרמב"ם והתוס' ועל האחרונים התי"ט ובעל ק"א שדבריהם עולי' בקנה אחד שלא יתכן לומר מחלוקות על הל"מ ותמה תמה אקרא לא עליהם רק עלי ועל מיעוט השגתי וקולשת דעתי וחולשת שכלי שלא השגתי לפלגות בן ראובן חקרי לב להבין דבריהם ולישב התמיה שעלה בש"ס לפי מונח קיים זה קצתם א"א לישב כלל וקצתם נראה קצת ישוב שנאמר שאין מן הנמנע לחלוק על מ"ש אחר שהוא הל"מ אם אינו חולק על גוף הדין רק ס"ל שהוא מן התורה. ובקצתם י"ל שלא נחלקו לכחש ח"ו בדין הוא לגמרי לומר שאינו הל"מ רק ודאי ס"ל שמקורו הל"מ רק שנשכחו פרטיו וביאורו כגון אין חולק בדין תוס' שביעי' רק איכא למ"ד דמדאורייתא הוא גם נחלקו בהמשך זמן התוס' ובכמה פרטי דינים מסתעפים ותלויים בזה.
וכן אין חולק שהל"מ דלפעמים אמרינן במחיצות לבוד אף שיש הפרש כאלו מחובר רק נשכח בכמה. ולכ"ע הל"מ דפרוץ כעומד הל"מ רק נחלקו הלשון גדור רובא ופרוץ כעומד אסור וכו' ובכה"ג יש לישב כמה מהם רק שאין התירוץ הזה מספיק בכלם גם אינו עולה לרצון לפני ולא נתישב דעתי בו כי אם נאמר שהי' הכל מפורש בהל"מ רק נשכח דיני פרטיי' ולפעמים ביאורו ועל זה אמר בתמורה דף ט"ז דנשכחו כמה ג"ש באבלו של משה והחזירן אתניאל ב"ק בפלפולו מה אהני לן זה שנשאר שורשו בזכרונינו אחר כי לא נדע מה נעשה ואיך נבינו. מלבד מה שיש מן הלחץ זו הדחק לומר בהחלט שנשכח קצתו ולא כלו ואם נאמר שבא הל"מ בהערה ובלשון בלי מובן ובלתי מפורש רק תלי בדעת חכמי הדורות גם על זה יש לתמוה תמיהתינו הנזכרות.
וידעתי שיש מקום לתלמיד לומר שכבר מצינו ממש בסעיף מסעיפי הל"מ שא"כ מוכרחין אנו לומר בכה"ג והוא ילפות' דג"ש דמפורש בש"ס בהדיא במס' נדה די"ט ע"ב שצריך שיהיה מקובל וא"א לדורשו מעצמו ובכה"ג בש"ס בכמה דוכתי ג"ש לא גמיר והקשו על זה מכמה גמרות שאמרו מה חזית דילפת מהך ג"ש תילף מהך. גם בכמה דוכתי פליגו תנאי מאיזה מלות ומאיזה דבר ניליף ג"ש גם אמרו אם הג"ש בלתי מופנה אין למידין ואם היא מופנה מצד אחת למידין ומשיבין ואם מופני' משני צדדים אין משיבין גם אמרו אלו לא נאמר קרא הייתי אומר ג"ש ולפעמים סד"א ניליף ג"ש ועוד כמה סוגיות דמוכח דג"ש נלמדת כרצון הלומד לא מהל"מ ולכן אמרו שלפעמים היה להם בקבלה רק המלה פלונית דאתי לג"ש וקצתם אמרו בהעלם יותר שהי' הל"מ שבפסוק פלוני מלה לג"ש ומקום מלה השני לא נאמר. ולפעמים היה הל"מ רק שיש דין בדבר פלוני נלמד בג"ש מדבר פלוני ולא ביאר לא המלה ולא הדין עי' ברש"י ס"פ הנחנקין ס"ד פ"ט ובקידושין די"ז סע"א.
ובתוס' שבת דקל"א ע"ב ובה"ע דכ"ב ע"ב ודכ"ה ע"ב ובב"ש דמ"ד סע"ב ובבה"ז מס' כריתות ד"ד ע"ב וברמב"ן בשורש שני מי"ד שרשי הרמב"ם על המנין המצות במג"א דף י"ח שמעינן מיהא דג"כ נאמר שהי' הל"מ בדרך סתום ובסתר ונעלם מאד מאד. וא"כ ודאי יש לתרץ ג"כ תמיהתינו הנ"ל אפס קצתם. רק דבהא מילתא גופא אמינא אם קבלה נקבל ואם מסברא אמרו כן יש תשובה וגם זה אין כוונתינו חלילה להשיג על חבל הנביאים שפה אחד אמרו כך אף כי לא כיוונו יחד לגמרי רק אמינא שקצרה דעתי להכיל ישוב זה באופן שיספיק בכל מקום ומה נאמר בג"ש הרחוקים כגון הא דעירובין דנ"א דילפינן ניסה מניסה וניסה מגבול וכו' וע"כ כל המלות והמקומו' היו הל"מ ובפ"ק דקידושין איבעי' לי' אי גמר בג"ש או נימא היכא דגלי גלי ע"ש ד"ך ע"ב ושם די"ז ע"א נחלקו ג' מ"ד גבי הענקה כל חד יליף ג"ש ממלה אחר וממקום אחר וקשה מה יהי' הל"מ ובאיזה אופן בה ע"ע במס' נדה סוף דכ"ב והכי מוכח במשנה יבמות דט"ו ע"ב ובמס' מ"ק ד"ד ע"א דנוכל ללמוד ג"ש מעצמינו אם אין בזה ביטול דקרא או הילכת'.
ולולי שידעתי מיעוט ידיעתי הייתי מפרש גם מ"ש בגמ' דשבת שצ"ז ע"ב גבי מקושש ג"ש לא גמיר ר"ל ר"ע מעצמו למד ג"ש דבמדבר רק שהמקשה הי' סבר שקיבלה מרבו כרוב ג"ש דבש"ס וכן בכמה ג"ש שלמדו לפעמים מדעתם לישב קהלתם הדין מרבם או לאסמכת' ודרוש בעלמא כגון תילי תילי' דבדברי אגדה נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורים וכן בכה"ג למדו ריש סוטה דהמתגאה כאלו עובד ע"ז וראוי לגדעו כאשרה וכהנה והא דמקושש ג"כ דברי דרוש ואגדה הוא כך ס"ל להתרצן ולפי זה יתישב קושיית התוס'. ומ"ש ר"ת שהי' להם מספר ג"ש צ"ע מכמה פנים ומכמה מקומות ותם אני לא אדע שהי' אפשר להתוס' לתרץ לשיטת רש"י דלא שייך קבלת ג"ש רק מרבו לא מחבירו ולא היה ר"ט רבו דריב"ב שיקבלו ממנו שהרי א"ל עקיבא אתה עתיד ליתן את הדין ואין מן הדוחק לומר דאין מקבלין ג"ש רק מרבו דאחר דאתמחי' ללמד לאחרים לכן מסתמא קבלתו ברורה ומכוונת מש"כ סתם כל אדם ותלמיד ואף כי גם על קבלת הרב אני תמה למה יספיק להחליטו כאלו היא הל"מ שהרי תלמידי ר' מאיר שקבלו מרבם שיעור הענקה דעבד ט"ו סלעי' מג"ש דריקם ריקם וכן תלמידי תלמידיהם שקבלו כך מג"ש ונשארת הקבלת דג"ש זו לדורי דורות אף כי נחלקו עליו חביריו ר"י ור"ש וס"ל למד או נון סלע ג"כ מג"ש אחרת כבגמ' הנ"ל.
ועל כרחינו שלא בטובתינו נאמר להציל להרמב"ם הצלה פורת' שמ"ש שהל"מ אין בו מחלוקת ר"ל בכלל הדבר בדרך מחלוקות טמא טהור אסור מותר כשר פסול כדרך החולקים וכן נפרש שאין שכחה בכלל הדבר וכמ"ש למעלה (וצ"ע מנא ידעינן זה אדרבה אלו יונח קיים שלא מצינו פלוגתת' בהל"מ באיכותו היה אפשר להוליד מזה דלא נשתכחו פרטי הל"מ וענינו מש"כ לומר זה על כלל שם הל"מ אפשר שבימי אבלו של מרע"ה ג"כ נשתכחו כמה מאות אשר לא יזהרו עוד עד ביאת אלי' ודו"ק) ומדברי הרמב"ם עצמו ראיה שכתב בתשובה זכרה הרמבן בשורה השני מי"ד שרשי הרמב"ם שהקדים למנין המצות ותמצאנה מספר מ"א דט"ז רע"ד וז"ל שבתשובות הרמב"ם הראה מקום על מ"ש בשורש שני הנ"ל וז"ל ושם ביארתי שאפי' דבר שהוא הל"מ מד"ס קרינן ליה ואין שם דבר שהוא מן התורה אלא דבר שהוא מפורש וכו' וקשה טעמי' מאי ומאיזה בחינה בא לו לקרות הל"מ דברי סופרים כי מה דברו הם בו וה"ל לקרותו קבלת סופרים או דברי קבלה וע"כ שגם בפרטיו ביאורו נחלקו הסופרים. ומ"מ אחר שהראה מקום על מ"ש בשורש שני ולא מצאנו שזכר שם לשון הל"מ רק דבר הנדרש בי"ג מדות ושכל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים הנאמרים למשה מסיני ואפי' המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם ומייתי ראיה מאלף ות"ש ק"ו וג"ש נשתכחו באבלו של משה מש"מ דלא מיירי בהל"מ שדברו חכמים בכל מקום שהרי כתב בהקדמת פירושו למשניות דלא שייך בהו לא שכחה ולא מחלוק' רק מ"ש בתשובתו הל"מ שמא בעלמא קרי לי' דמ"מ נאמרו למרע"ה מסיני וגם לשון הרמב"ן במ"ש בהשגתו שם וז"ל ועוד שהל"מ אצל הרב ד"ס היא לא ר"ל הלכה למשה מסיני דבלשון הש"ס שהרי לא דבר זה הרמב"ם רק ר"ל פי' הדברים שנאמרו לו מסיני. לכן מ"ש ה"ה ריש ספר נשים והעתיקו בעל זוהר הרקיע בסיום תשובתו העתיקו במג"א די"ו ע"ב וז"ל וכבר כתב הוא שהדברים שנאמר בהם הל"מ נקראים ד"ס וכו' מ"ש שנאמר בהם אינו מדוקדק או לא דק במ"ש. והרב הכ"מ הביא שם ריש ספר נשים כמה ראיות דקרו רז"ל למדרשם מקראי ד"ס וחד מנייהו מתוס' דמקואות דתניא על שיעור נבילה ושרץ כזית וכעדשה כל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס ספקו טמא אע"פ דשיעורים הם הל"מ ומזה ודאי ראי' דרז"ל קראו להל"מ דבש"ס ד"ס ומייתי עוד דמקילין לפעמים בדרשות רז"ל מקרא גמ' דפ"ק דקידושין דכ"ד ע"ב דבמ"ש המכריעין לפני חכמים נראין דברי ר"ע בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא ונ"ל דאישתמיטתי' בההיא שעת' מ"ש המרדכי ספ"ג דקדושין דרב אחי משבחא פסק מגמ' הנ"ל דמקדש בפני פסולי עדות דרבנן צריכה גט ושחלקו עליו רבוואת' דא"כ כל הקרובים נמי שלמדו חכמים מלא יומתו אבות וכו' דאי לא דמשתמט הוי מייתי לדברי רב אחא וי"ל דע"כ לא מייתי לי דה"ל שטר ושוברו עמו שהרי חלקו עליו ומ"מ מייתי הכ"מ הגמ' לומר דאינו מן הנמנע לקרות להם שם ד"ס.
מ"מ נראה לי ברור דאישתמט או נעלם למרדכי דברי הרמב"ן בהשגותיו שקושיית החולקים על רב אחא משבחא מכל הקרובים הקשה הרמב"ן על הרמב"ם בשורש שני הנ"ל עי' במג"א שם די"ח ע"ב שהתנצל בעד הרמב"ם יע"ש. ובטור יו"ד סי' רצ"ד דספק ערלה בח"ל מותר מפני שהוא רק הל"מ בח"ל והשיג עליו הב"י מגמ' ערוכה ש"ס קדושין דל"ט דאין הפרש בין הל"מ לנכתב בפי'. ונ"ל דהטור ס"ל נהי דודאי דין הל"מ כדין הכתוב והוא מדאוריית' ומ"מ קיל גבי ספק כמו דאמרינן למכריעין בקידושין גבי שאר אברים ואע"פ דבההיא לא ק"ל כאותן מכריעין כמ"ש הרי"ף הביאו הרא"ש מ"מ נלמד מיני' מיהא סברא להקל ושאני התם דיש טעם כמ"ש הרי"ף הרא"ש וממקום שבאו להקשות על הטור משם לקח דבריו מדמקשה בב"ס אי ודאי אסור היכא מזלזלינן בספיקא ולא אמר היאך שרינן ש"מ דל"ק ליה רק על מ"ש ולוקט דאם הוא הל"מ לא מזלזלינן ביה כולי האי לכן גם הטור לא התיר זה.
וא"ת א"כ נתיר ג"כ ספק קידושי כסף ודו"ק וי"ל חומר אשת איש שאני א"נ אם נושא אשם שיש בה ספק זה ה"ל כלוקט בידים גבי ערלה. והט"ז נדחק לישב דברי הטור בדברים דחוקים מאד כמ"ש בקונטרסי' וע' כרך א' דרי"ט ע"א ויצאנו קצת מענינינו מפני שנמשך על המכווין במ"ש הרמב"ם בענין הל"מ.
סוף דברי אל אלהים ה' הוא יודע כי לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בשאט נפשי בגדולות ובנפלאות רק לא יגורתי מימי דברי מפני איש יהיה מי שיהיה כי תורה היא לא כיחדתי אמרי קדוש ואשר ישים אלהים בלבי אשר ממנו מערכי לב ומענה לשון אותו אדבר ודרגיש לי' ימלל ואם האמת אתי ענתה בי צדקתי ואם מצד הקנאה ובכה"ג ישית איש לאל מילתי אצדיק עלי הדין ואומר זה פרי חטאתי ומ"מ לא יענש ולא יכוה בגחלתי רק תזל אמרתי לפי מיעוט השגה ותורתי:
כ"ד הטרוד יאיר חיים בכרך.