משנה כלים ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ב · משנה ב | >>
הדקין שבכלי חרס, וקרקרותיהן, ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין, שיעורןז, מכדי סיכת קטן ועד לוג.
מלוג ועד סאה, ברביעית.
מסאה ועד סאתים, בחצי לוג.
מסאתים ועד שלוש ועד חמש ט סאין, בלוג, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר, אני איני נותן בהם מידה.
אלא, הדקין שבכלי חרס, וקרקרותיהן, ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין, שיעורן מכדי סיכת קטן ועד קדירות הדקות.
מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות, ברביעית.
מלודיות ועד לחמיות, בחצי לוג.
מלחמיות ועד חצבים גדולים, בלוג.
רבן יוחנן בן זכאי אומר, חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין.
הפכים הגלילים י והחביונות, שיעור קרקרותיהן כל שהןיא, ואין להם דפנותיב.
הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,
- וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן
- וְדָפְנוֹתֵיהֶן
- יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין,
- שִׁעוּרָן
- מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד לֹג.
- מִלֹּג וְעַד סְאָה,
- בִּרְבִיעִית.
- מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם,
- בַּחֲצִי לֹג.
- מִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלשׁ וְעַד חָמֵשׁ סְאִין,
- בְּלֹג;
- דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- אֲנִי אֵינִי נוֹתֵן בָּהֶם מִדָּה,
- אֶלָּא,
- הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,
- וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן וְדָפְנוֹתֵיהֶן יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין,
- שִׁעוּרָן
- מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד קְדֵרוֹת הַדַּקּוֹת.
- מֵהַקְּדֵרוֹת הַדַּקּוֹת וְעַד חָבִיּוֹת לוּדִיּוֹת,
- בִּרְבִיעִית.
- מִלּוּדִיּוֹת וְעַד לַחְמִיוֹת,
- בַּחֲצִי לֹג.
- מִלַּחְמִיּוֹת וְעַד חֲצָבִים גְּדוֹלִים,
- בְּלֹג.
- רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר:
- חֲצָבִים גְּדוֹלִים,
- שִׁעוּרָן בִּשְׁנֵי לֻגִּין.
- חֲצָבִים גְּדוֹלִים,
- הַפַּכִּים הַגְּלִילִים וְהַחֶבְּיוֹנוֹת,
- שִׁעוּר קַרְקְרוֹתֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן,
- וְאֵין לָהֶם דְּפָנוֹת:
הדקין שבכלי חרס -
- קרקרותיהן ודופנותיהן - יושבין שלא מסומכין,
- שעורן - מכדי סיכת קטן ועד לוג.
- מלוג ועד סאה - ברביעית.
- מסאה ועד סאתים - בחצי לוג.
- מסאתים ועד שלש, ועד חמש סאין - בלוג,
- דברי רבי ישמעאל.
- רבי עקיבה אומר: אני איני נותן בהן מידה, אלא הדקין שבכלי חרס -
- קרקרותיהן ודופנותיהן - יושבין שלא מסומכין,
- שעורן - מכדי סיכת קטן עד קדירות הדקות.
- מקדירות הדקות ועד חביות לודיות - ברביעית.
- מלודיות ועד לחמיות - בחצי לוג.
- מלחמיות עד חצבים גדולים - בלוג.
- רבן יוחנן בן זכאי אומר:
- חצבים גדולים - שעורן בשני לוגין.
- הפכין הגלילים, והחביונות -
- שעור קרקרותיהן כל שהן,
- ואין להן דפנות.
אמר יתברך "וכל כלי חרס"(ויקרא יא, לג), ואמר בספרא "מנין לרבות שברי כלי חרס, תלמוד לומר וכל כלי חרס". הנה יגיע מזה השורש שכלי החרס כאשר נשברו ונשאר מהן שארית תקבל דבר, הנה זאת השארית תיטמא להיות בזה כלי קטן, והנה יודיענו ההלכה כמה יהיה השיעור אשר ישאר ממנו, ואמר שהכלים הקטנים מכלי חרס כאשר היו מקבלים כדי סיכת אדם קטן עד שתקבל לוג.
ומגדול שתקבל לוג עד שתקבל סאה שמן, כאשר נשברו ונשאר מחרסים משולי קרקרותיו או מן דפנותיו שיעור כי כאשר ישב על שטח הארץ בלתי שיסמוך על צדדיו או יסמך יקבל רביעית, אשר הוא רובע הלוג, הנה זה החרס יקבל טומאה, וזה עניין אמרו קרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין.
הנה יהיה הכלי בשורשו מן הגודל אשר תחזיק מן סאה עד סאתים, הנה יצטרך שיהיה הנשאר מחרסים כאשר נשברו מה שיקבל חצי לוג, ואז יטמא זה הנשאר. ואם היה מן הגודל שתחזיק מסאתים עד חמש סאין, הנה יצטרך שישאר ממנו ואז יטמא לוג שלם.
וכבר בארנו פעמים שסאה ששה קבין, וקב ארבע לוגין, ולוג ארבע רביעיות. ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך, ואצבעיים ברוחב, והגובה אצבעיים ושבע עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המידה מהיד היא הגודל מהיד. וכן בארנו המידה אשר זה מידתה יחזיק מהמים עשרים ושבעה דרהם מצריים בקרוב. ולא נצטרך לשוב זכרון אלו המידות גם כן כאשר יוכפלו בזה הסדר. ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה.
וזה השיעור הוא דעת רבי ישמעאל. אולם רבי עקיבא אומר, שאני לא אשער הכלי במה שהיה מחזיק לא סאה ולא סאתים, ואמנם נשערהו בתמונותיו המפורסמות. ומאמר רבי עקיבא מבואר על הפנים אשר בארנו.
ולא נשאר בזאת ההלכה בלתי ביאור רק השמות לבד.
ואמר קדרות הדקות - הקדרות הקטנות.
חביות לודיות - החביות הנעשות בלוד, שם ארץ מארץ ישראל, מיוחסות אליה. וכן אמרו לחמיות, מיוחסות לבית לחם.
וחצבין גדולים - התוספת "הגדולה", והן היותר גדולים ממה שאפשר כמו אלו הכדים הבאים מ"שביליא" בזמנינו זה.
ופכין - קבוץ "פך", והוא פך השמן.
ואמרו גלילים - מיוחסים לגליל העליון וגליל התחתון, היו נעשות במקומות ההן.
וחביונות - חביות קטנות.
אמר שיעור קרקרותיהן כל שהוא - לפי ששוליהן מחודדים כמו שולי קצת כלי הזכוכית.
וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור הנה הוא יטמא, לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן יעשה מתחילת עניינו כזה. אמנם צדיהן הנה הן לא יקבלו טומאה, רוצה לומר השארית אשר ישאר מצידיהם, לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות, אבל מכל צידיהן שווה השטח כל מה שנשאר מהן נשאר דומה ללוח פשוט, וזה תמונתו:
והלכה כרבי עקיבא:
הדקין שבכלי חרס. כלי חרס הדקין בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן שולים שלהם (צ"ל או) אלו דופנותיהן נשארו ויכולין לבדם לישב בלא סמיכה עדיין כלי הם ושיעורן אם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן טמאין עד לוג שיעור זה ניתן לשברי כלי שלא היה תחלתו אלא לוג דאם היה תחלתו יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן כדקתני מלוג ועד סאה ברביעית זה שיעור שברים וליתר מסאה שיעור כחצי לוג וכן כולם. והא דמשמע כאן דכלי חרס תחלתו בכדי סיכת קטן. ובמסכת מקוואות (פ"ד מ"ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר' יהודה ואמר אף בשל חרס כל שהוא ונראה דכל הני בפחות משיעורן אפילו ע"י יחוד לא מקבלי טומאה. וכשיעורן אפי' בלא יחוד טמאין דאי צריכין יחוד משעה שנשבר הכלי טהרו. ותני"א בתוספ' בס"פ שני חרס שפירש מן החבית ומן הקדירה אם מקבל כשיעור טמא ואם לאו טהור. פי' כשיעור ששנינו כאן ניקב ועשאו בזפת טהור שכלי חרס שטהר שעה א' אין לו טומאה לעולם. והא דאמרינן בספ"ק דשבת (טו:) דגזור טומאה אכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול ככלי חרס דמו. ופריך אלא מעתה לא יהא [לו] טהרה במקוה ומשני כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ור"מ היא דהולך הכל אמר המעמיד ולא אמרי' כיון דרקבו טהרו ותו לא מקבל טומאה התם לר"מ דלית ליה הך סברא דפליג בתוספ' בפ' מחט וטבעת. אבל קשה בסוף פרק המצניע (דף צה:) דאמר ניקב במוציא זית טהור מלקבל זיתים ועדיין כלי הוא לקבל רמונים דמשמע אם יחדו לרמונים וכן פירש שם בקונטרס ולא אמרינן כיון שטהר שוב לא יקבל. ועוד קשה מהא דתנן לקמן סוף פרק שמיני חתכו חליות לרחבו פחות מד' טפחים טהור מרחו בטיט משיסיקנו לאפות בו סופגנין ואי אפשר לומר משום דהמרוח הוא תנור חדש דהא בתוספתא משמע אפילו נתן טיט על גבי הסדק טמא. ויש לחלק בין כלי שלם אלא שניקבה לשבר כלי אלא שעשאו בזפת מפני שבטל [שם] כלי מעליו. ובתוספתא [שם] קתני בהדיא גבי חרס שפירש מן החבית ויש בו כשיעור וניקב ועשאו בזפת טהור לפי שכלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ש"מ הכל אחד. ותדע דבשום דוכתא לא משתמיט דליתני כלי חרס שטהר שעה אחת אלא גבי שבר כלי בתוספתא בפ' כלי נתר ובפ' המביא שברי כלי חרס ובפרק מחט וטבעת:
רבי עקיבא אומר [כו']. רבי עקיבא לא פליג אלא אשמועינן דסתם קדרות דקות רגילין לעשותן מלוג ולמטה עד כדי סיכת קטן הילכך שיעור השברים כדי סיכת קטן וסתם קדרות הבאות מלוד רגילין לעשותן מסאה ולמטה עד לוג ולא לוג בכלל. ושיעור שבריהם ברביעית. וסתם חביות הבאות מבית לחם רגילין לעשותן מסאתים ולמטה עד סאה ולא סאה בכלל ושיעור שבריהן בחצי לוג. וסתם חצבין גדולים מחמש סאין ולמטה או משלש ולמטה עד סאתים ולא סאתים בכלל ושיעור שבריהן בלוג:
מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב היתירים בני ג' וחמש הוו:
ורבי יוחנן בן זכאי פליג ואמר דחצבין גדולין שיעור השברים כשני לוגין:
ופכין הבאים מן הגליל וחביונות דהיינו חביות דקות. ופכין גלילים וחביונות. הם דקין שבכלי חרס מלוג ולמטה שיעור שבריהן בכל שהן כגון קרקרותיהן והן השולין אבל דפנות שלהן טהורות קרקרותיהן כמו קרקעותיהן שולים שהם כלפי קרקע:
סיכת קטן. כדתנן בפ' המוציא יין (דף עו:) שמן כדי לסוך אבר קטן. ומפרש בגמ' אבר קטן של בן יומו. ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחת מתשעים וששה חוץ מן האחרון שהוא אחת ממאה ועשרים: תני"א בתוספת"א (פ"ב) ר"ע אומר מלחמיות ועד חצבין גדולים בלוג מכאן ואילך בלוג נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו. ורבי נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים חצבין גדולים שיעורין בשר לוגין. הפכין הגלילים והאביונות שביהודה יש להן תוך ואין להן דפנות. פי' נשתקעו הדברים שבימי ר"ע לא נחלק אדם עליו אע"ג דרבן יוחנן בן זכאי פליג במתני' נשתכחו דבריו ולא נאמרו. א"נ משום דלא סברי כוותיה עד שבאו רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ונחלקו על ר"ע דסברי לה כרבן יוחנן בן זכאי בחצבים גדולים. ומיהו בדקין שבכלי חרס לא פירשו כלום אם סברי סיכת קטן כר' ישמעאל וכר"ע או בכל שהו כרבן יוחנן בן זכאי. אביונות כמו חביונות. יש להן תוך היינו קרקרות:
הדקין שבכלי חרס - כלי חרס הדקין וקטנים, בין שהן עצמן אינן מחזיקין אלא כדי סיכת קטן ו, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן, פירוש, כמו קרקעותיהן דהיינו שולים שכלפי הקרקע, או נשארו דפנותיהן ויכולים לבדן לישב בלא סמיכה, עדיין כלים הן. ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן, כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו, טמאין. והכי מפורש במסכת שבת, סיכת קטן, אבר קטן של קטן בן יומו:
עד לוג - שיעור זה של סיכת קטן, לשברי כלי שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה תחלתו יותר מלוג ח, בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן:
מלוג ועד סאה - כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה, שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתים, שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם:
אני איני נותן בהם מדה - לפי גודל הכלי וקטנו, אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים:
אלא הדקין שבכלי חרס וכו' - שאין להם צורת קדירות והם קטנים ביותר, שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות, שיעורן ברביעית:
חביות לודיות - חביות שנעשות בלוד:
לחמיות - שנעשות בבית לחם. והן גדולות מאותן שנעשות בלוד:
חצבים גדולים - כדות גדולות כל מה שאפשר:
הפכין הגלילים - שנעשים בארץ הגליל:
והחביונות - חביות קטנות. והיינו דקין שבכלי חרס:
ואין להן דפנות - דדוקא השולים טמאות אם נשאר בהן כדי סיכת קטן, אבל הדפנות טהורות. והלכה כר"ע:
הדקין שבכלי חרס כו'. שיעורן מכדי סיכת קטן. פירש הר"ב בין שהן עצמן כו' והא דבמס' מקואות (פ"ד משנה ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר"ש. ועי' בפירוש הר"ב ריש מתני' דלקמן:
ודפנותיהן. ברפ"ד פליג רבי יהודה בהא. והדר סתים לן תנא כמתני' דהכא שם משנה ג:
יושבין שלא מסומכים. עי' בפ"ד משנה ג':
שיעורן כו'. בספרא מניין לרבות שברי כלי חרס. ת"ל וכל כלי חרש. הרמב"ם:
מכדי סיכת קטן. כתב הר"ב כלומר כדי סיכת אצבע קטנה כו' והכי מפורש במסכת שבת פ"ח דף עז ומיהו לאו אהך דהכא. אלא אדהתם תנן בכה"ג לשיעור הוצאת שבת. ובפ"ד דעדיות משנה ו לא פירש הרמב"ם אדהתם כמו שמפורש בההיא דשבת. וכתבתי שם לפי שהגמרא לא פירש בה דבר ומיהו גם בכאן לא פירש כן אבל נראה שיש לו גירסא אחרת. שכן בפירושו גם בחבורו פרק י"ח מהלכות כלים העתיק כדי סיכת אדם קטן אבל הר"ש פירש כדברי הר"ב. וכ' ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחד מצ"ו חוץ מן האחרון שהוא אחד ממאה ועשרים. ע"כ:
מכדי. בנוסחת מהר"ם בכדי:
עד לוג. פי' [*הר"ב] דאם היה תחלתו יותר מלוג דהכי תניא בפ"ג דחולין דף נה לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה וכתבו התוספות [ד"ה שיעור] דאפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד. דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן. ומייתי ראיה מהא דלקמן ע"ש בפירש הר"ב:
מלוג ועד סאה ברביעית. כבר בארנו [פעמים] שסאה ששה קבין וקב ארבעה לוגין ולוג ארבעה רביעיות ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב ובגובה אצבעיים ושבעה עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד וכן בארנו המדה אשר זה מדתו יחזיק מהמים כ"ז דרהם מצריים בקרוב. הרמב"ם:
מסאתים ועד שלש ועד חמש. מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב *)היתרים בני שלש וחמש הוו. הר"ש:
הפכים הגלילים. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. כך פירש הר"ש:
שיעור קרקרותיהן כל שהן. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית. וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור [מועט] הנה הוא יטמא. לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן. יעשה מתחלה ענינו כזה. הרמב"ם:
ואין להם דפנות. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות אבל צידיהן שוה השטח כל מה [שנשבר] מהן. נשאר דומה ללוח פשוט. הרמב"ם:
(ו) (על הברטנורא) והא דבמסכת מקואות פ"ד מ"ג תנן החוטט בצנור לקבל צרורות. בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעי'. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר"ש:
(ז) (על המשנה) שעורן. בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס, תלמוד לומר וכל כלי חרס. הר"מ:
(ח) (על הברטנורא) דהכי תניא בחולין דף נ"ה לוג כלמטה, סאה כלמטה, סאתים כלמטה. ועתוי"ט:
(ט) (על המשנה) ועד ג' כו'. לא תני מסאתים ועד חמש. משום דרוב היתרים בני ג' וה' הוי. הר"ש:
(י) (על המשנה) הפכים כו'. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. הר"ש:
(יא) (על המשנה) כל שהן. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית, וכאשר נשאר מהן שיקבל שעור מועט הנה הוא יטמא לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן ייעשה מתחלת ענינו כן. הר"מ:
(יב) (על המשנה) ואין כו'. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות, אבל צדיהן שוה השטח כל מה שנשבר מהן נשאר דומה ללוח פשוט. הר"מ:
הדקים וכו': בחולין פ' אלו טריפות (חולין דף נ"ד) תניא לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה דעד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמאינן לשברים בשיעורא זוטא. ועיין במ"ש לקמן פי"ט סי' ב':
מכדי סיכת קטן: כדי סיכת קטן פירשו בגמרת שבת אבר קטן של תינוק בן יומו ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר שיעורין שהן מתשעים וששה חוץ מן האחרון [הגהה ונלע"ד דה"פ דלשון ה"ר שמשון ז"ל חוץ מן האחרון דהיינו חמש סאים דתנן לה בסיפא ושיעורה בלוג דהיינו אחד ממאה ועשרים כיצד חמש סאים הם שלשים קבים שהרי הסאה ששה קבים והשלשים קבין הם מאה ועשרים לוג שהרי כל קב ארבעה לוגים:] שהוא אחד ממאה ועשרים הר"ש ז"ל: ועיין בסמוך במה שאכתוב בס"ד בשם הרב בעל הערוך ז"ל. עוד כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל ונראה דכל בפחות משיעורן אפי' ע"י יחוד לא מקבלי טומאה ואם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך לייחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן ובשיעורן אפי' בלא יחוד טמאים דאי צריכי יחוד ונטהרו בשעת שבירה תו לא מהני להו לא יחוד ולא תקון כדתניא בתוספתא וכו'. ופירש בערוך בערך קרקר הדקים שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורן כדי סיכת קטן ועד לוג. פי' הכלים אשר נפחתו ונשתייר בשוליהם שהן קרקרותיהן והיינו קרקעותיהם או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין ויכולין לקבל אפי' כל שהוא עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפירוש כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי כשהיה למטה כדי סיכת קטן למעלה עד לוג. מלוג עד סאה ברביעית פי' הכלי כשהיה שלם היה מחזיק לוג למעלה עד סאה ונפחת ונשתייר ממנו כדי רביעית עדיין עומד במקומו כדי לקבל טומאה בזה נתן שיעור בכלי כשהיה שלם למטה ולמעלה ובשיור כשנשתבר וכן מסאה ועד סאתים בחצי לוג אם היה כלי שהיה מחזיק בתחלה למטה סאה ולמעלה עד סאתים ונשבר ונשתייר ממנו שמחזיק חצי לוג מקבל טומאה וזה שבראש המשנה יושבין שלא מסומכין ולא פירש כמה מחזיק יש לומר הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי סיכת קטן שיורו כשנשתבר כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו שמפורש בגמ' דפרק המוציא יין לענין הוצאת שבת. וי"ל ילמד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתים חלק אחד מצ"ו חלקים בה וכן רביעית בסאה חלק א' מצ"ו חלקים בה. גם אלו הדקים אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק א' מצ"ו בלוג מקבל טומאה כדאמרינן בכל מקום סמכו ענין לו ותו אמרינן קתני בסיפא והה"נ ברישא עכ"ל ז"ל ונלע"ד דה"פ שבתחלה נתן שיעור הוא ז"ל לשבר שהוא פחות מכדי סיכת קטן כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו והיש לומר בא לפרש שגם שבר שתחלתו בהיותו שלם היה כדי סיכת קטן בשיורו ג"כ יהבי' ליה אחד מצ"ו חלקים בשלם שהוא כדי סיכת קטן ככולהו בבי דסיפא ומ"מ בפירוש הראשון הוא חולק עם ה"ר שמשון ז"ל שה"ר שמשון ז"ל סובר דסיכת קטן דתנן במתני' היינו אבר קטן של קטן בן יומו והרב בעל הערוך ז"ל סובר דסיכת קטן דמתני' הוא ממש קטן ולשיור הכלי הוא דיהבינן שיעור אבר קטן של קטן בן יומו דוק:
ר' עקיבא אומר וכו': ר"ע לא פליג אר' ישמעאל אלא ר' ישמעאל נתן שיעורו במדות ור' עקיבא בשמות הכלים והכל אחד ה"ר שמשון והרא"ש וכן ג"כ פי' בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז' וז"ל ור' עקיבא לא פליג את"ק אלא אתא למימר שיעורי המדה שאמר ת"ק מאין נולד לו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. לפי גודל הכלי וקוטנו אלא לפי המקומות וכו'. כתב עליו הרי"א ז"ל פי' זה אינו נראה מה תלוי במקום אלא דוקא בגודל הכלי וקוטנו תלוי הכל ונראה דה"ק אין אני שונה בזה הלשון שאתה שונה שאתה אומר עד לוג או עד סאה וכו' אלא אני שונה החילוקים בכלים כי הכלים הקטנים יש להם שיעור זה והגדולים מהם יש להם שיעור אחר ואע"פ שיש במין הכלים אחד גדול מחבירו ויש בקדרות הדקות קדרה שהיא גדולה מעט יותר מלוג וכן בחביות לודיות גדולות מסאה אפ"ה שיעור אחד להם עכ"ל ז"ל:
לחמיות: רש"י ז"ל בבכורות דף כ"ד נקד מגופת חבית הלֵחמיות בנקידת ציריי תחת הלמ"ד וכתבתיו רפ"ה דטהרות:
רבן יוחנן בן זכאי אומר חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין: ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב נחלקו על ר' עקיבא בתוספתא וכן ג"כ שם בת"כ וסברי להו כריב"ז בחצבים גדולים:
הפכים וכו': עד סוף הבבא נראה דמילתיה דריב"ז נמי היא דפליג אר' ישמעאל ור"ע בתרתי וכן משמע מפי' ר"ש ז"ל לתוספתא שכתב ומיהו בדקין שבכלי חרס לא פירשו ר' נחמיה ור"א בן יעקב אי סברי בכדי סיכת קטן כר' ישמעאל וכר"ע או בכל שהוא כריב"ז ע"כ:
הגלילים: פי' הרא"ש ז"ל הנעשים בארץ הגליל והן קטנים מאד והרב ן' גיאת ז"ל פי' הגלילים הגדולים אי נמי העגולים ע"כ. ולפי פירושו הראשון ז"ל נקט גדולים גבי פך דגדול דפך הוי שיעורו בכל שהוא כחבית קטנה שבקטנות דהיינו חביונות דכל המוסיף גורע כך נראה לע"ד:
והחביוֹנוֹת: בתוספתא קתני אביונות ופירוש הר"ש ז"ל אביונות כמו חביונות ובערוך אביונות כמו כאובות חדשים ע"כ. וגרסינן לה חביונות החי"ת בקמ"ץ או בשו"א פתח והבית בחירק והיו"ד בחולם:
ואין להם דפנות: כי דפנות הכלים הדקים הן שוות השטח וכל מה שישאר מהן דומה ללוח פשוט:
יכין
הדקין: ר"ל כ"ח קטנים שלמין:
ודפנותיהן יושבין שלא מוסמכין: ר"ל או קטנים או גדולים שנשברו ונשאר מהן קרקר. דהיינו שולים. או שנשאר מהן דופן. ועדיין יש בהקרקר או בהדופן בית קיבול. באופן שיכול להושיבם על שום מקום בלי סמיכה. ולא ישפך מה שבתוכן:
שיעורן: ר"ל אין כ"ח קטנים הנ"ל או שברי כ"ח קטנים הנ"ל מק"ט. רק כשיחזיקו זה וזה כדי סיכת קטן דהיינו שמן כדי לסוך בו אצבע קטן של קטן בן יומו. והוא חלק צ"ו מהלוג שהחזיק מקודם בעוד שהיה שלם. וכן רביעית דתני בתר הכי. הוא א' מצ"ו בסאה שהחזיק מקודם. וכן חצי לוג דתני בסוף הוא א' מצ"ו בסאתים שהחזיק מקודם:
מכדי סיכת קטן ועד לוג: הך ועד לוג דקאמר רק אקרקרות ודפנות קאי. וה"ק אם כשהיה הכלי שלם היה מחזיק לוג או פחות מזה. אז אין שבריהן מק"ט רק כשיחזיק החרס כדי סיכת קטן:
ברביעית: ר"ל ואם כשהיה הכלי שלם היה גדול והחזיק יותר מלוג ועד סאה. אז אין השבר מק"ט עד שיחזיק לכל הפחות רביעית. דהוא חלק צ"ו מסאה שהחזיק מקודם:
בחצי לוג: הוא חלק צ"ו מסאתיים שהחזיק תחלה:
בלוג: הוא חלק צ"ו מד' סאין. והא דלא קאמר בקיצור מסאתים ועד חמש דבהא נכלל נמי ד' דלא תני לה. ה"ט משום דהכי אורחא למעבדינהו להכלים בני ב' ג' ה' ולא בני ד' [הר"ש]. ול"נ דהא קמ"ל דבין שהחזיק תחלה פחות מד' סאין או טפי מד' סאין. תמיד משערין כדי חלק צ"ו מד' סאין. וכ"ש בהיה מחזיק תחלה באמת ד' סאין דמשערין בחלק צ"ו מד"ס:
רבי עקיבא אומר אני איני נותן בהן מדה: ר"ל אני אינני משער בשברי כלים שיק"ט לפי המדה שהחזיקו תחלה. אלא אני משערן לפי המקומות שנעשו שם הכלים. ולפי הצורה שהיה לכל א' תחלה:
אלא הרקין שבכלי חרס: שאין להם צורת קדירה מדהן קטנים מאד:
שיעורן מכדי סיכת קטן ועד קדירות הדקות: ר"ל שיעור זה סגי נמי כשצורתן כקדירה קטנה:
מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות: הן קדירות שנעשות בלוד. ותמונתן כעין חביות ומחזיקין טפי מקדירות קטנות. להכי כשנשברו צריך שיחזיק השבר טפי מסיכת קטן:
מלודיות ועד לחמיות: קדירות הנעשות בבית לחם. והן גדולות יותר מהלודיות. פעמים מעט פעמים הרבה:
הפכים הגלילים: ר"ל קדירות קטטת הנעשות בארץ הגליל:
והחביונות: ר"ל חביות קטנות מאד:
שיעור קרקרותיהן כל שהן: דכשנשבר ונשאר רק קרקר שלהן והוא שולי הכלי וכדאמרן. אז סגי בשמחזיק מעט. אפילו פחות מכדי סיכת קטן. משום דעדיין נשאר צורת כלי שמקודם עליו:
ואין להם דפנות: נ"ל דה"ט משום דהנך ב' מיני כלים הקטנים. דפנותיהן זקופות ואין להדופן בטן באמצעו. לפיכך כשישבר הכלי וישאר רק הדופן. אינו מחזיק כלום. מדהוא רק כלוח פשוט של חרס שאמק"ט. מיהו כל בבא זו של פכין דברי ר' יוחנן בן זכאי היא דלר"א [אב"י צ"ל לע"ד דלרע"ק. ועי' רמב"ם כלים פי"ח הט"ו דמשמע שם דהאי סיפא לאו דעת יחידאה היא ולפיכך העתיקה להלכה. ואולי זהו כוונת רבינו כ"מ שם. דהראה מקום על הברייתא. ולא על משנתינו כאן ודו"ק ] פכין וחביונות בכלל קדירות הדקות הן. וקרקרותיהן ודפנותיהן. אם רק יש להן ב"ק שניהן שיעורן כדי סיכת קטן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת