חות יאיר/קצא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קצאעריכה

שאלה: כהן העומד בחצירו והוגד לו פתאום שיש מת בשכונתו והם ימות החורף והקור גדול עם רוחאדיר וחזק. ונשאלתי אם מותר לו לרוץ דרך הבית החוצה לכנס לבית שכינו שאם ישאר שם יסבול צער גדול מהקור אף כי ישב חשכים ואין נוגה לו או תוך פנס כולי האי ואולי. ומפני שלא הייתי מרא דאתרא שם אמרתי מה לי להכניס ראשי ומה גם שהיה נ"ל דמותר. לכן לא הייתי רוצה להורות כלל ושאלו לאב"ד מ"ץ ואסר רק יבעירו לו אש שם תמיד תוקד ויוציאו אליו מזונו וצרכי לינה וכך נעשה. האמנם אלו היה מוטל עלי להורות הייתי מתיר לו לרוץ החוצה כי מאחר שאין המת באותו בית אין כניסת הכהן לבית ההוא איסור דאוריי' וכדמוכח בטור י"ד סי' שע"ב וזכרו שם בש"כ והרי אמרו רז"ל בכמה דוכתי דמשום צערא לא גזרו ומקורם בגמ' גבי גונח מותר לינק חלב מבהמה בשבת והוא בטור א"ח סי' שכ"ח ושם בש"ע בס"ג. ולמד רמ"א להקל מפני צערא בהתר' קשר בר"ס שי"ז ונ"ל דרמ"א מיירי שבתי שוקיו או אבנטו נקשר שאם לא נתיר לו יצרך לשכב וללון בהם ליל שבת דודאי ה"ל צער גדול (כ"ש אם יצרך לגדולים) לכן סברא הוא דנתיר לו מצער הזה כמו צערא דגונח ואף כי ודאי גם בזה יש לפקפק די"ל צער כאב דבגופו שאני.

ותדע שאין לדמות צער לצער שהרי מצטער מרוב מאכל לא התירו ע"י סם וכן העלאות אונקלי אלו היו צריכי' לסם לא שרו רבנן ע"ש בש"ע סי' שכ"ח סל"ז מ"ג אע"פ שהם גם כן כאבים שבגופו מ"מ מי יחלוק מסברת הכרס על רמ"א אפילו להחמיר. מ"מ נראה דבנדון הנ"ל כבר כתבו הפוסקים שסתם בני אדם חולים אצל הקור ולא יספיק מה שהם לבושם יפה יפה כ"ש כהן הנ"ל שאם לא נתיר לו יסבול כמה מיני צער מפני הרוח והקרירות.

ועוד דבכמה דוכתי ארז"ל במקום פסידא לא גזרו רבנן ור"ל הפסד ממון וא"כ י"ל דכ"ש צער הגוף רק דבההיא דבמקום פסידא ודאי אינו דבר כללי שהרי בהדיא אמרו להפסד מועט לא חששו והארכנו בזה קצת במקום אחר [ע' תשובה קמ"ב דע"א ע"א] ועוד יש ראיה להתיר שהרי גבי טומאת כהן גופי' התירו בבית הפרס דרבנן שאם נודע לכהן פתאום ילבוש עצמו תחילה מפני דגדול כבוד הבריות וכו' כמ"ש בתה"ד זכרו רמ"א בהג"ה סי' שע"ב הנ"ל והרי ק"ל כמ"ד פ"ק דב"ב האכילוני אין בודקין אחריו מש"כ כיסוני משום דצערא גרע מבזיונא. רק שגם על זה יש להשיב שאין לדמות יחד מיני צער ומיני בזיון ותדע דאל"כ תקשה על הא דס"ל בי"ד סי' רנ"א כמ"ד האכילוני אין בודקין וא"כ ס"ל דצערא גרע טפי מבזיון וגבי דין סקילה ק"ל כחכמים שאין אשה נסקל' ערומ' וטעמייהו בש"ס סנהדרין דמ"ה ע"ב משום דגרע בזיונא מצערא דגופא וע"כ תאמר לחלק ביניהם ולומר דלאו כל אפי שווין יע"ש.

לכן נ"ל להלכה דאף אם מונח שריר וקים שאין להקל בצער כל דהו ובבזיון כל דהו בדברי חכמים מ"מ בנדון הנ"ל כדאי בזיון וכוסף וצער שנתיר לו לרוץ החוצה. וראיה ממ"ש א"ז והג"א ובהג"ה ש"ע ס"ס ת"ד דמדמי יחד חמה זורחת עליו או גשמי' יורדים עליו כצריך לנקביו ושרינן לי' עכ"פ לכנס לעיר וכמ"ש הטור ובש"ע סי' ת"ו מגמ' ערוכה ר"פ מי שהוציאוהו ולא יהא גודל הרוח והקור מצער כמו החמה. (אף דיש לפקפק ע"ש מדרש אין נסתר מחמתו מש"כ צער קור יתיר חד כסו וכו' אין משיבין מן האגדה) כ"ש אם באמת יצרך הכהן הלז לנקביו שמותר לו לרוץ חוץ לבית אם אין בחצר בית הכסא של כבוד ונ"ל שאפי' לקטנים שאף שאין זה בזיון כולי האי כמ"ש בבכורות משתינין מים בפני רבים וכו' וביבמות נגידו ליה גלימא וגבי תחומין הנ"ל בסי' ת"ו החמיר הרא"ש היינו מפני שהוא ע"פ השדה מש"כ בחצירו אם אין מטילי' בו מי רגלי' לפרקים נתיר גם בנצרך לקטנים.

אבל אין להתיר בנדון הנ"ל ובכל צער מק"ו דצער ב"ח דאוריית' למ"ד וכיותי' ק"ל כדמוכח בטור ח"מ סי' רע"ב ותרצה לומר דכ"ש צער אדם והרי מקלינן בשבותי' דשבת גבי בהמה שנפלה למים וכו' משום צערא. דאין זה ראיה כלל דודאי י"ל דהקפידה תורה על צער ב"ח דחסיר' דעת ונפש המשכלת לסבול מש"כ זה האדם איבעיא ליה ליתובי דעתי' ולקבל מאהבה אשר יארע לו וכמ"ש במס' סוכה על אבל חייב בסוכה אע"פ דמצטער פטור מן הסוכ' ודו' והנלפענ"ד כתבתי.

נאם הטרוד יאיר חיים בכרך