נידה לב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ר"מ היא דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ אמרו לו לר"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ומה טעם אין מיבמין אמר להן קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה ורבנן זיל בתר רובא דקטנים ורוב קטנים לאו סריסים נינהו זיל בתר רובא דקטנות ורוב קטנות לאו אילונית נינהו אימר דשמעת ליה לר"מ מיעוטא דשכיח אבל מיעוטא דלא שכיח מי שמעת ליה הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא א"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה ואמר רבי מעשה בבית שערים והטבילוה קודם לאמה וא"ר יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה בשלמא דר' יוסי ודרבי משום תרומת א"י אלא דרב יוסף למה לי והא אמר שמואל אין תרומת חו"ל אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא אמר מר זוטרא לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דתניא (ויקרא כב, טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' לרבות את הסך ואת השותה שותה למה לי קרא שתיה בכלל אכילה אלא לרבות את הסך כשותה ואיבעית אימא מהכא (תהלים קט, יח) ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אי הכי דידן נמי אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיין מפרשי להו לא גזרו בהו רבנן אינהו דלא דרשי אשה ואשה וכי חזיין לא מפרשי להו גזרו בהו רבנן מאי אשה ואשה דתניא אשה אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין ת"ל ואשה אלמא כי מרבי קרא בת יום אחד מרבי ורמינהו אשה אין לי אלא אשה תינוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מנין ת"ל ואשה אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי הי קרא והי הלכתא אילימא בת יום אחד הלכתא בת שלש שנים ויום אחד קרא קרא סתמא כתיב אלא בת ג' שנים ויום אחד הלכתא בת יום אחד קרא ומאחר דהלכתא קרא ל"ל
רש"י
עריכהאיש כתוב בפרשה - (דברים כה) ואם לא יחפוץ האיש איש פוטרה בחליצה ולא קטן אלא מה טעם אין מיבמין ויגדלו יחד:
סריס - לאו בר הקמת שם הוא ואינו מצווה ליבם וכן אילונית וכיון דמייבם בלא מצוה נושא אשת אחיו בחנם וערוה היא ובכרת:
בעין בול - מקום:
קודם לאמה - יולדת נקבה טובלת לי"ד ובתה ראתה ליום או ליומים שנולדה והטבילוה קודם לאמה משום מגע תרומה: עין בול ובית שערים מא"י פומבדיתא חוץ לארץ:
משום תרומת א"י - דמיפסלא בנגיעה:
יוצאה מגופו - כגון זב וזבה ונדה:
והני מילי באכילה - כולה שמואל אמרה בבכורות בפ' הלוקח בהמה (דף כז.) ואפי' זב ונדה לא פסלי לה בנגיעה:
לסוכה שמן של תרומה - דסיכה כאכילה ובאכילה קאמרינן דתרומת חו"ל אסורה לנדה:
דתניא - דסיכה כאכילה:
ולא יחללו - בפרשת אזהרת טמאים בתרומה כתיב:
לרבות את הסך - בכלל בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר שתיה בכלל אכילה דכתיב (דברים יד) ואכלת מעשר דגנך וגו' תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה:
ותבא כמים וגו' - בקללה גבי רשע קאי:
א"ה - דחייש למיעוטא:
דידן נמי - ליטמו כולהו מעריסתן:
אשה ואשה - לרבות קטנה כדמפרש:
מפרשי להו - ממגע קדשים:
ואשה כי תהיה זבה וגו' - בנדה משתעי קרא דכתיב (ויקרא טו) שבעת ימים תהיה בנדתה:
ורמינהו אשה - ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע:
לביאה - שמטמאה בביאת אדם מגזרת הכתוב דכתיב וטמאו ולא משום נוגעת בשכבת זרע הוא שהרי מגע בית הסתרים הוא ואינו מטמא:
הלכתא נינהו - לענין נדה בת יום אחד ולענין ביאה בת ג' דברים הללו הלכה למשה מסיני הם כדמפרש ואזיל דחדא מינייהו הלכתא:
הי קרא והי הלכתא - כלומר מכדי קרא חדא מינייהו משתמע הי מינייהו משתמע מקרא בלא הלכתא והי מינייהו אצטריך הלכתא:
קרא סתמא כתיב - כיון דוי"ו לרבויי אתא כל שהוא אשה משמע בת יום אחד אבל בת ג' לא משמע מיניה טפי מבת ב' או בת ד':
אלא בת ג' - לענין ביאה הלכתא דמקרא לא משתמע ורבנן אסמכתא בעלמא אסמכוה ובת יום א' לנדה משתמעא מקרא:
ומאחר - דביאה בת ג' הלכה למשה מסיני היא ומקרא לא משתמע עיקר קרא דוי"ו יתירא למאי אתא:
תוספות
עריכהרבי מאיר היא. תימה דמשמע דמתני' (לעיל דף לא:) דבנות כותים נדות מעריסתן לא אתיא כרבנן אלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא וסבר דכותים גרי אמת הן כדמוכח פ' שור שנגח ד' וה' (ב"ק לח:) אבל לרבנן דלא חיישי למיעוטא לא הוו נדות מעריסתן ולא לר' יוסי אע"ג דחייש למיעוטא בפרק אלמנה (יבמות דף) כיון דקסבר כותים גרי אריות הן כדמוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סו:) דקאמר תורמין משל (ישראל) על של עובדי כוכבים ואם כן כותים לא מטמאו בנדות כדאמר לקמן בנות ישראל מטמאין בזיבה ואין עובדי כוכבים מטמאים בזיבה ותימה והא בנות כותים דהוו נדות מעריסתן הוו מי"ח דבר ובפ"ק דשבת (דף יג:) משמע דליכא מאן דפליג על י"ח דבר ומשמע התם (דף יז:) דהוי מי"ח דבר לכ"ע וי"ל דאפי' רבנן דלא חיישי למיעוטא ואפילו גרי אריות הן שוינהו רבנן נדות מעריסתן וגזרו עליהם טומאה כדי שלא יטמעו בהן כמו שגזרו על בת עובד כוכבים וא"ת אם כן אמאי מוקי לה כר"מ ומשום דחייש למיעוטא לוקמיה ככ"ע ומשום טימוע דר"מ נמי אית ליה טעמא דטימוע דאמר בפ' ד' וה' (ב"ק דף לח:) קנסא דקניס ר"מ בממונא כדי שלא יטמעו בהן וי"ל משום דע"כ מתני' לית ליה טעמא דטימוע אלא משום חשש ראיה כדקתני לפי שיושבות על כל דם ודם והא דא"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה אע"ג דטעמא דרבי יוסי משום טימוע הוצרך להביא ראיה דשכיח הוא שרואות הן בקטנותן דאי לאו הכי הוי כחוכא וטלולא למיגזר בהן נדות וא"ת לר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גרי אמת הן א"כ הוו נדות מעריסתן מן התורה ולמה מני לה מי"ח דבר וי"ל דמסתמא לא ראתה מיד אחר ההולדה רגע אחד א"כ אוקמה בחזקת שלא ראתה וסמוך רובא דלא חזו לחזקה שלא ראתה והוו הנך דחזו מיעוטא דמיעוטא ולא מטמו מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דגזרו עליהם מי"ח דבר וא"ת ולר' יוסי דגרי אריות הן אמאי גזרו בכותים דהוו נדות מעריסתן ובבת עובד כוכבים לא גזרו עד בת ג' שנים כדאמרינן התם ויש לומר דהחמירו בכותים דעבדי קצת מצות ולא בדילי ישראל מינייהו וגזרו עליהם מעריסתן דלא ליתי וליטמעו בהן אבל מעובדי כוכבים הוו בדילי טובא ולא גזרו עלייהו עד דליהוי ראויות לביאה:
שמא תמצא אילונית. וא"ת ותתיבם ממה נפשך דאם אילונית היא הוי קידושי אחיו טעות כדתנן (יבמות דף ב:) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות משום דלא הויא צרת ערוה ותירץ ר"ת דהכא איירי בדקבל עלויה אחיו וכי האי גוונא משני בריש בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט:) ואין להאריך כאן יותר וא"ת ובקטן אמאי חיישינן שמא ימצא סריס וניבדקיה אם עושה כיפה כשמשתין או אחד משאר סימנין דאמר בהערל (יבמות דף פ:) ואיכא למ"ד התם דלא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס וי"ל דאין מועלת הבדיקה עד שהוא גדול בשנים:
והטבילוה קודם לאמה. ומשום שראתה דאי משום שנגעה באמה שטמאה לידה א"כ מאי אשמעינן כל ולדות נמי טמאין. ובפרק עד כמה (בכורות דף כז'.) דקאמר גבי חלה דמאכילתו לכהן קטן ה"ה לכהן גדול שטבל כדמשמע הכא:
שתיה בכלל אכילה. וא"ת בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ.) גבי חלב למה לי כל נפש לרבות שותה ויש לומר דאשמעינן דחלב מהותך שמיה חלב:
וכשמן בעצמותיו. ואם תאמר דמעיקרא מייתי מן התורה והדר מייתי אסמכתא דבפרק ר"ע (שבת דף פו.) תנן דסיכה ביוה"כ אסור אע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו ואומר רבינו תם דקרא דלא יחללו נמי אסמכתא הוא דבפרק הנשרפין (סנהדרין דף פג.) דרשינן מיניה דטבל במיתה ובפרק קמא דזבחים (דף ג:) מידרש לדרשא אחריתי ומדאורייתא לא הוי סך כשותה וכן לענין יוה"כ ותדע דאין חייבין כרת אלא אוכל ושותה בלבד ואמר נמי בפרק בתרא דיומא (דף עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ועוד אומר ר"ת דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא ובפרק כל שעה (פסחים דף כד:) אמר המניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור אבל אסור הוא משום דאסור בהנאה משמע אבל חלב דעלמא אפילו איסורא ליכא: אי גרס הלכתא הוא א"ש דלא הוי הלכתא אלא חדא ומיהו ברוב ספרים גרס נינהו היינו לפי שלא פירש רבא הי קרא והי הלכתא כלומר אחד מן הפסוקים וא"צ לפרש משום דקאי נמי אקרא דזכרים דלקמן ובסוף הישן (סוכה דף כח.) גבי אזרח להוציא את הנשים קאמר הלכתא נינהו אע"ג דליכא אלא חדא:
(שייך לע"ב) לנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה. וקרא דואשה דזבה אתי לדרשא אחרינא ומעיינות דמצורע ומצורעת צריך לומר דמפיק ליה מקרא אחרינא דליכא למימר דתרוייהו משתמעי מהאי קרא דהא לקמן אמר אביי מדקאמר ר' יוסי זאת תורת הזב בין גדול בין קטן אייתור לזכר לרבות מעיינות:
ראשונים נוספים
שמא תמצא איילנות ונמצמו פוגעין בערוה. פירשתיה בתחל' מסכ' יבמות.
הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא מעשה והטבילוה קודם לאמה. וא"ת שמא משום נגיעות אמה בה הטבילוה לסוכה בתרומה. י"ל שיודעין היה בגמרא שלא בא ר' יוסי אלא להעיד על טומאת עצמה והכי קתני מעשה היה שפרשה נדה והטבילוה קודם לאמה. ולא אטבילה בלחוד אסהוד אלא אפרשה אסהיד דאי לאו הכי פשיטא ותא חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה. א"נ אין דרכן של בני אדם להפרישה מאמה אלא לכך הטבילוה שלא תטמא את הנשים שגוגעות בה ומגפפות אותה ויחזרו ויטמאו הן תרומה שבא"י אבל בנגיעת אמה בה אין להקפיד לטומאות הנוגעים בה שהרי היא ראשון ואין מטמאה אדם. ואותה שבפומדיתא נמי משטבלה לטומא' גופה אינה צריכה להפרישה מאמה כדמפר' ואזיל.
ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך ואת השותה. י"מ שהיא אסמכתא דרבנן דהא קי"ל גבי יום הכפורים דאכילה ושתיה דאוריית' ובכרת ואין סיכה בכלל שתיה.
ויש לפרש אע"פ שנתרבה סיכה כשתייה לענין תרומה מריבוי הכתוב לשאר כל התורה כולה אינה כשתיה ואי משום וכשמן בעצמותיו דשייך נמי בכל התורה ההיא ודאי אסמכת' בעלמא היא מדברי קבלה ומיהו ודאי מכיון דאמרינן גבי תרומה גופה מולא יחללו ואיבעית אימא מוכשמן בעצמותיו משמע דכולה דרבנן היא.
ומאחר שכתבתי סברות הללו מצאתי בפ"ב ממסכת מעשר שני שאמרו בירושלמי לענין מעש' יצהרך זו סיכה והתור' קראתו אכילה ואינו מחוור וא"ת מחוו' ולקו עליו חוץ לחומ' וכו'. ומייתי נמי התם והתני שוה סיכה לשתי' לאסור ולתשלומין לא לעונש יום הכפורים ומקשי והתני לא יחללו מ"מ להביא הסך והשותה.
א"ר יוחנן לית כאן לאסר וכו'. משמע דסיכה כשתיה דרבנן ואינה מחוורת מן התורה.
הא דאמרינן: מעשה היה והטבילוה קודם לאמה: איכא למידק דילמא משום מגע אמה, י"ל א"כ פשיטא ומאי אתי לאשמעינן כולהו נמי, ועוד רגילין להפרישן מאמותיהן, ועוד דלא היו צריכין להטבילן אלא מחמת עצמן הטבילום מפני שהנשים מגפפות אותן ואם לא טבלו האשה הנוגעת בה טמאה ומטמאה את התרומה, אבל מחמת מגע אמן ליכא דהא תינוקת ראשונה ואין מטמאה את אחרות דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום להכשירה באכילת תרומה איהי לאו בת אכילה היא בקטנותה כל כך, ור"ח ז"ל שכתב בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת ארץ ישראל דדילמא אתי לאכילה בתרומה דארץ ישראל אינו מחוור בעיני חדא דלאו בת אכילה היא ועוד דא"כ מאי קא קשיא ליה בדר' יוסף איהו נמי דילמא אתי לאוכלה בתרומת חוצה לארץ דהא טומאה יוצאה עליה מגופה, אלא ודאי איהי לאו בת אכילה היא ומשום לתא דהיא גופה לא אצריכו לאטבולה אלא משום לת' דנשים המגפפות אותה כדאמרינן והיינו דק"ל בדרב יוסף דנשים הנוגעות בה אינן מטמאות את התרומה ואינן אסורות אף באכילת תרומה דאין טומאה זו יוצאה עליהן מגופן ומיהו בספרים דאסיקוה והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא קשיא לי דלמה ליה דהא עיקר קושיא אינה אלא משום דנשים המגפפות אותה שאין הטומאה יוצאה מגופן מותרות אפילו באכילתה תרומה ואפשר דלא אסוקי קושיא הוא אלא אסוקי מימריה דשמואל.
לסוכה שמן של תרומה: פירוש ומשום הכי הטבילוה כדי להכשירה לסיכה שהיא כשתיה, מהכא משמע דאף מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אינו אסור בתרומת חוצה לארץ אלא קודם שטבל אבל לאחר שטבל אף הוא מותר בה אבל מי שאין טומאה יוצאה עליו מגופו אפילו קודם טבילה מותר בה. והא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ה"ה לגדול שטבל, ונסתפקו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל אי בעיא הערב שמש או לא ואם אתה אומר דלא בעינן הערב שמש מותר להפריש חלה בטומאה בפסח אע"פ שאין שם כהן קטן כיון דאיכא גדול דחזי לטבול ולאכול ביומיא והביאו ראיה מדתנן במסכת חלה טבול יום אוכלה. וע"כ בטומאת קרי מיירי דהא לא אסר לה אלא לזבין ולזבות ומחו לה אמחה דדילמא ההיא בשנייה, שאינה נשרפת דאז היו מפרישים שתי חלות האחת חמורה שנשרפת היכא דליכא כהן קטן והשנייה נאכלת והתם מיירי בנאכלת.
הא דאמרינן: סיכה כשתייה: קשיא לן והלא שתייה בכלל אכילה דבר תורה והשותה ביום הכפורים בכרת כאוכל כדאיתא ביומא וסיכה מותרת דבר תורה אלא שאסורה מדבריהם וכדאמרינן התם היה לו חטטים בראשו סך כדרכו ואינו חושש ותירצו בתוספות דהכא נמי דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא והראיה מדאמרינן ואי בעינן אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כשמן בעצמותיוואם איתא דלא יחללו לאו אסמכתא מאחר שהביא קרא ודרשא גמורה היכי מייתי דברי קבלה. אלא ודאי לא יחללו אסמכתא בעלמא, ואיצטריך לכמה דרשות בפ"ק דזבחים דאין חולין מחללין קדשים ועוד לדרשות אחרות שם. והא דתנן במסכת תרומות דסך שמן תרומה משלם קרן וחומש היינו דוקא מדרבנן, ועוד אומר ר"ת ז"ל דדוקא שמן של תרומה הוא דאסמכוה רבנן אקרא ואסרוה בסיכה הא בשאר איסורים כגון חלב או שומן חזיר וכיוצא בו אין סיכתן אסורה כלל.
והא דאמרינן יפה אמרת דאין חולצין דאיש כתוב בפרשה ומה טעם אין מיבמין: ק"ל דאדרבה גבי יבום הוא דכתיב איש ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וי"ל דכיון דמעיקר' כתיב יבמה יבא עליה דמשמע יבם כל דהוא כי הדר כתיב ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו משום סיפא דמיירי בחליצה נקטי' וה"ק ואם לא יחפוץ היבם הנז' לקחת את יבמתו והוא איש ועלתה יבמתו וכו'.
קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית: פי' והא סריס ואילונית מיעוטא נינהו למה חייש ר"מ למיעוטא ואי ק"ל והלא סריס ואילונית אינם אחד מיני אלף ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ הא ליתא דלעולם לא חשיב מעוטא דמעוטא אלא כשבא המיעוט האחרון מתוך המיעוט הראשון וכדאיתא בכל דוכתא ונמצאו פוגעים בערוה וא"ת ניחא סריס אלא אילונית הא קדושי טעות ואין כאן ערוה כלל והוה ליה כאנוסת אחיו ואפי' גטא לא בעיא מיניה וכדאיתא בפ"ק דיבמות על מתני' דכלן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות וי"ל דהב"ע כשקבל עליו אחיו כן ודכותא מתרצין בפ' סורר ומורה כך תרוץ ר"ת ז"ל ושם כתבתי בו דעות אחרות.
מעשה היה והטבילה קודם לאמה: וא"ת דילמא מפני מגע אמה שהיא נדה י"ל דהא ליתא הכא דא"כ מאי מסהדי כל הני ועוד דא"כ תנוקת גופה אינה לא ראשון לטומאה והנוגעים בה אינן מקבלות טומאה כדי לפסול את התרומה במגען ואיהו גופא לא עבידא דנגעה בתרומה.
וא"ר מעשה וכו' ואמר רב יוסף: פי' מייתי להו כלהו לאשמועינן דהוי מילתא דשכיחא בכל דור ודור בשלמא דר' ור' יוסי אלא דרב יוסף למה לי להטבילה.
והאמר שמואל וכו' פי' והא דשמואל הלכה היא פסוקה אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וה"מ באכילה אבל בנגיעה לא ויש מוחקין אותו דהכא מסתיין למפרך ממימרא דשמואל גופא דהא ודאי כי אמרינן בשלמא דר' ור' יוסי משום תרומת א"י אינו מפני חשש פיסול התנוקת עצמה דהא איתי לאו בת אכילה כלל ותו דא"כ אפי' תרומת חוצה לארץ נמי איכא חששא דאכילה ומאי קשיא לן מדשמואל אלא ודאי אינן אלא מפני שהיא אב טומאה ונשים הנוגעות בה ומגפפות אותה טמאות במגעה והדר אכלי או נגעו בתרומה והיינו דק"ל דכיון דתרומת חוצה לארץ אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו למה לן לאטבולה דאי משום איהי גופא לאו בת אכילה היא ואי משום נשים שנוגעות בה מותרות הן אפי' באכילת תרומה חוצה לארץ כיון שלא יצאה הטומאה מגופן ויש לקיים גרסת הספרים דלא נקטי' לה הכא אלא לאסוק מימרא דשמואל כדאיתא בדוכתא בבכורות כן תרצו רבותי.
אח"כ מצאתי מי שפי' דכל שטומאה יוצאה עליו מגופו פוסל הוא את התרומה בנגיעתו והא דאמרינן וה"מ באכילה אאסורא קאי וה"פ וה"מ שהיא אסורה למי שטומאה יוצאה עליו מגופו היינו באכילה שאסורה עליו באכילה אבל בנגיעה אינה אסורה ומותר לו ליגע בה ולטמאה בידים ומיהו נפסלת היא אחרי כן במגעו לכל כהן ואפי' למי שלא יצאת ממנו טומאה דכל פיסול טומאה שגזרו עליו לגמרי גזרו אלא שלא רצו לאסור נגיעה עצמה ולהאי פירושא קשין סוגיין דא"כ למה אצטרכינן לאוקומה לסוכה שמן של תרומה נימא שחשו שמא יגע ידה או אחד מאבריה בתרומה שאוכלת נשים המשמשות בה ופוסלת להן באכילה אלא ודאי דליתיה להאי פירוש ולעולם אפי' נגע בה אינה נפסלת כלל והיינו דקאמר אבל בנגיעה לא כלומר דבנגיעה לא גזרו בה כלום לא איסור ולא פיסול ומעתה נראה שלכך הביאוה כאן למפרך מינה כדי שלא נטעה לומר שנפסלת בנגיעה מי שטומאה יוצאה עליו מגופו כנ"ל ונראין דברי האומרים דלמי שטומאה יוצא עליו מגופו אסורה היא באכילה בטבילה גרידתא עד דאיכא הערב השמש דמה שגזרו עליו טומאה לגמרי גזרו בתרומת א"י וכדאמרינן התם טומאת מת אמאי לא גזרו ופרקינן וכי הזאה יש לנו כלומר וכיון דליכא הזאה לא גזרו עליו טומאה זו כלל שיאמרו שיהא דיו בטבילה והערב השמש והא ודאי לא חמירא טפי הזאה בטומאת מת מהערב שמש בטבילה וכיון שיש לנו הערב שמש לא סגיא שלא גזרו עליו כן והא דאמרינן במשנת מס' חלה וטבול יום אוכלת דאלמא אפילו לזבין ולזבות שטומאה יוצאה מגופן שאסרוה בטבול יום התירוה לו הא לא קשיא שכבר מפורש במקומה דההיא במקום שמפרישין שתי חלות ומשום דליכא כהן דאכיל לה אחת לאור ואחת לכהן והנשרפת היא החמורה ואידך שלא תשכח תורת חלה אבל במקום שיש כהן טהור לאכלה ואין מפרישין חלה אלא אחת בטהרה לא התירוה אלא אחד הערב שמש והיינו דאמרינן התם בבכורות על מימרא דשמואל אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה פי' דאע"ג דיוצא טומאה מגופא מותרת היא בנגיעה ואכיל לה כהן קמן והא ודאי ה"ה כהן גדול שטבל אלא משום דבעי לאשמועינן אכילת בו ביום עצמו להכי נקיט כהן קטן דאלו גדול הא בעי הערב השמש וא"א לאכלה בו ביום ונפקא מינה לעיסה שנטמאת ביום טוב שאסור לאפות החלה אלא היכא דאיכא כהן קטן וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל ממה שכתב בענין זה בהלכות פסחים וזה דעת רבנו הר"א הלוי ז"ל בשם רבו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל.
לא יחללו וכו' עד לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו: וא"ת בתר דאיתו קרא מדאוריתא מה ענין להביא ראיה מדברי קבלה וכ"ש שזה הפסוק אין בו אלא זכר לדבר כדאיתא במשנת פר' עקיבא במס' שבת בהא דתנן מנין לסוכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אעפ"י שאין ראיה לדבר וכו' תירוץ ר"ת ז"ל דסיכה שהיא כשתיה אינו מן התורה אלא מדרבנן וקרא דלא יחללו סמך בעלמא הוא ולמילי אחריני מדריש בפ"ק דזבחים ובפ' הנשרפין ודוכתי אחריני ומעיקרא נקיט הכא סמך דאוריתא והדר מייתי סמך דבר קבלה לחזק הענין גם מפני שיש שמן נזכר בפסוק ועוד הביא ראיה דסיכה ביום הכפורים אינו מן התורה דשרי' התם למי שיש לן חטטין בראשו להיות סך כדרכו ואינו חושש והיינו דאצטריך תנא דפר' עקיבא לומר אעפ"י שיש ראיה לדבר זכר לדבר מה שלא שנה כן גבי אידך מתניתין דתני התם שאינם ג"כ אלא סמך בעלמא וקרא דנקטיה בפ' בתרא דיומא על איסור סיכה ורחיצה אינן אלא אסמכתא וכבר אמר שם אעפ"י שהוא אסור בכולן אינו חייב כרת אלא על אכילה ושתיה בלבד והא דתנן במ' תרומות הסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן כל זה כשיטת ר"ת ז"ל.
עוד כתב ר"ת ז"ל וכן הסכימו בתוס' דדוקא בשמן של תרומה בלבד החמירו חכמים לאסור בו סיכה לזרים או בטומאת הגוף אבל שאר איסורין אכילה כגון חלב או שומן חזיר או נבלה וכיוצא בהן לא אסרו סיכתן כלל ואפי' לתענוג ואין צ"ל לצורך שום רפואה גזרו בהו רבנן ק"ל מאי גזרו שייך הכא דהא כר"מ אוקימנא ומשום איסורא דאוריתא דחייש למיעוטא וי"ל דמשמע לן דמתני' אפי' היכא דידעי' דרגיל לאפרושינהו אפי' הכי אסורות משום גזירה והשתא ההיא דפ"ק דשבת דאמרינן בנות כותים בו ביום גזרו אתיא אפי' לר"מ אלא דלר"מ לא היו גוזרין כן כיון דכותים גרי אמת הם אלמלא דאיכא נמי דלא מפרשי להו וחייש למיעוטא אבל לר' יוסי כלה משום גזירה היא כנ"ל הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימר דתרוייהו הלכתא דהא לא סגי דליכא חד דהוי דינא ואתי מקרא ועוד דא"כ בתרוייהו הוה לן לומר קרא למה לי אלא ה"פ דחדא מינייהו הלכתא וקרא אסמכתא ומשום דלא ידיעה הי ניהו נקט סתם הלכתא נינהו א"נ דכייל הא ואידך לזכרים דלקמן וכן כל כיוצא בזה וכאלו קאמר דכל כי הני הלכתא נינהו וקראי אסמכתא בעלמא.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
וקטנה שמא תמצא איילינות ונמצאו פוגעין בערוה אי קשיא ואמאי פוגע בערוה והא כיון דנמצאת איילונית איגלאי מילתא למיפרע דקידושי טעות הוה בה לאחיו כדתנן בפ' קמא דיבמות וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילינות צרותיהן מותרת תשובה ההיא דיבמות מיירי בארוסה דודאי הן קידושי טעות כדפרישית התם ובהלכה ל"ד בספר המכריע והכא מיירי בכנוסה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואפילו לשמואל דפליג עליה דרב במקדש על תנאי וכנסה סתם דרב אמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה ממנו גט ושמואל אמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים בועל בפ' המדיר בכתובות יש לומר דוקא במקדש על תנאי פליג שמואל ואמר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים היא בועל דכיון דפירש תנאו בעת הקידושין ולא חזר בו בעת הנשואין על דעת תנאו הראשון הוא בועל אבל המקדש את האיילינות אע"ג דמסתמא על דעת שלא תהיה איילינות קידש כשכנסה גמר ובעל בלי תנאי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומודה בזה שמואל לרב ואי קשיא היכי אמרינן דבכנוסה לא אמרי' דהן קידושי טעות מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא אמרינן בר"פ בן סורר ומורה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש כולי עד ואמאי לימא איילינות הוא ואדעתא דהכי לא קידש לאו משו' דאמרי' זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילינות נינהו אלמא הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ותירץ הכא במאי עסקינן דקבלה עילויה אלמא אע"ג דקידשה בביאה טעמא דקבלה עילויה הא לא קבלה עילויה הן קידושי טעות תשובה האי חייבין עליה משום אשת איש לאו ארישא קאי אמתקדשת בביאה אלא מילתא באנפי נפשה היא והכי פירש המורה התם וחייבין עליה משום אשת איש אם קיבל אביה קידושיה מאיש אחר ובא עליה איש אחר ואע"ג דקתני סיפא בא עליה אחד מן העריות האמורו' בתורה מומתין עליה והיא פטורה תנא רישא אשת איש דעל ידי קידושין ותנא סיפא עריות דקורבא דממילא ואפילו אם תימצי לומר דארישא קאי היא היא הקבלה שבא עליה וקיבלה אפילו איילינות שיאן אדם עושה בעילתו בעילת זנות:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ד (עריכה)
והטבילוה קודם לאמה. ותימה דילמא משמע דנגעה באמה וי"ל דא"כ כולהו נמי א"נ למה לטבול משום מגע א"א שלא תינק מאמה:
אין תרומת חוצה לארץ. משמע הכא דשייך תרומה בחוצה לארץ וכן מוכח במה דוכתי וקשה מהא דאמרינן בפ"ק דחולין דר' מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן וע"י כן התיר רבי כל בית שאן אלמא דאין תרומה נוהגת בחוצה לארץ וי"ל דהתם בדמאי שאינו נוהג בחוצה לארץ וכן ההיא דבצר לאו היינו בצרה בפ' בתרא דע"ז:
ואיבעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו כו'. לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דבשבת פרק ר' עקיבא קאמר עלה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משום דברחיצה משתעי קרא כדאמרינן בפ' בתרא דיומא מה שמן מאבראי כו' תימה דבתר דמייתי קרא מדאורייתא מייתי קרא דאסמכתא ואומר ר"ת דקרא (קרא) נמי אסמכתא הוא דלכמה דרשות דרשינן ליה בפ"ק דזבחים דרשינן מיניה דאין חולין מחללין קדשים ועוד ילפינן מיניה דטבל במיתה ומדאוריית' לא הוי סך כשותה והא דתנן במס' תרומות דסך שמן של תרומה משלם קרן וחומש היינו מדרבנן וכן לענין יום הכיפורים אמרינן דאינו חייב כרת אלא אוכל ושותה ואמרינן נמי בפ' בתרא דיומא דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ואי הויא סיכה מדאורייתא לא הוה מקילינן ביה כולי האי וכל קראי דיום הכפורים אסמכתא בעלמא נינהו ואומר עוד ר"ת דוקא סיכה של שמן אסמכוה אקרא ואסרוה אבל סיכה של שומן חזיר או חלב שריא. הלכתא ניהו גרס ואי גרס נינהו לפי שלא פי' הי הלכתא והי קרא שייך לומר נינהו כלומר מאחד מאלו השנים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה