שבועות ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עולה ויורד ניתי מידי דהוה אשמיעת קול ואביטוי שפתים אמר קרא (ויקרא ה, ג) בה בה למעוטי תרומה אימא בה למעוטי מקדש דלא סגי ליה בקרבן עולה ויורד עד דמייתי קרבן קבוע קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורות עמוקים דתניא רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה נאמר כאן (ויקרא ה, ב) בהמה טמאה ונאמר להלן (ויקרא ז, כא) בהמה טמאה מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש אשכחן טומאת קודש טומאת מקדש מנלן אמר קרא (ויקרא יב, ד) בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא איתקש מקדש לקודש אי הכי תרומה נמי דאמר מר בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה הא מיעט רחמנא בה אימא בה למעוטי מקדש מסתברא מקדש לא ממעטינן שכן בכרת כמותה אדרבה תרומה לא ממעטינן שכן אכילה כמותה אלא אמר רבא שלש כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא הוי אומר טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא ליה מדרבי תנהו ענין לטומאת מקדש והאי מיבעי ליה לכדרבי אבהו דאמר רבי אבהו שלש כריתות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נאכלין ולר"ש דאמר אדברים שאינן נאכלין אין חייבין עליהן כרת משום טומאה לאיתויי חטאת הפנימית דס"ד אמינא הואיל ואמר ר"ש כל שאינו קרב על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול משום טומאה נמי לא קמ"ל דמיחייב אלא אמרי נהרדעי משמי' דרבא שלש טומאות בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא הוי אומר טומאת קודש ואם אינו ענין לטומאת קודש דנפקא ליה מדרבי תנהו ענין לטומאת מקדש והאי נמי מיבעי ליה איידי דבעי למכתב כרת לכדר' אבהו כתב נמי טמאות דלא סגי לה בלאו הכי אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא (ויקרא ה, ג) לכל טומאתו
רש"י
עריכהמידי דהוה אשמיעת קול - שבועת העדות ושבועת ביטוי דאיתנהו נמי בקרבן עולה ויורד ואין עונש על זדונן לא מיתה ולא כרת:
אמר קרא בה - לכל טומאתו אשר יטמא בה בענינא דעולה ויורד כתיב:
ואימא - חיובא בתרומה היא ובה למעוטי מקדש והואיל וזדונו כרת לא תסגי ליה בעולה ויורד אלא קבוע לעשיר ולעני שוה:
עליה דרבי - משום דהוא יליף לה שפיר:
אקרא אני חיה - בקרבן עולה ויורד כתיב (ויקרא ה) או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון ולא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה שנא' (שם יא) זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת פרסה:
ונאמר להלן - באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים:
אימא תרומה נמי אתרבאי - דאיהו נמי איתקש לקודש דכתיב בכל קדש ודרשינן בכל לרבות תרומה שאסורה לטבול יום כגון יולדת בימי טוהר שלה שהיא טבולת יום ארוך שאין לה הערב שמש עד מלאת ימיה שמביאה למחר כפרתה:
מקדש לא ממעטינן - מדין קודש שכן ביאתו בכרת כאכילת קודש:
שכן אכילה - וחיובו ע"י אכילה הוא:
שלש כריתות בשלמים - באוכלן בטומאה אחת באמור אל הכהנים כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' ואמרינן בזבחים בפ' רביעי (דף מה:) דהא יקרב אכילה הוא ומהו יקרב בראוי להקרבה שהוקדש בכלי ושתים בצו את אהרן והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וסמיך לי' והנפש כי תגע בכל טמא ובתרוייהו כתיב ונכרתה:
אחת לכלל - ההיא דאל הקדשים שכלל את הכל ואחת מן השתים לפרט ומדה זו נדרשת בתורת כהנים בתחלת הספר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמי' וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום טומאה וא"ת למה אין נידונים בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שלמים אין מידי אחרינא לא משום דמרוחקין זה מזה בשני ענינים וכך מפורש במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (דף נה:) דהיכא דפרט מרוחק מן הכלל נידון במדה זו ללמד על הכלל וכו' ואם תאמר מה בין זו למדת כלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט הרבה יש שמדת כעין הפרט באה להוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים אחרים שאין כתובין בו וזו באה לגלות על הפרט ולא להוסיף עליו ודברים רבים למידין במדה זו שאינן באין במדת כעין הפרט כגון בהבערה שאנו אומרים לחלק יצאתה ובמדה זו היא באה הבערה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה ולגלות על כל. הכלל שכשם שחייב על הבערה בפני עצמה כך חייב על כל אב מלאכה שבכלל בפני עצמו:
ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם כו' - ואחת מן הכריתות האלו שהיא יתירה נכתבה לגלות על הטומאה הכתובה אצל עולה ויורד וסתמה הכתוב ולא פירש על איזו טומאה חייבתו תורה קרבן הופנה כרת ללמדך שלכפר על כרת זה הוא בא שהוא טומאת קדש:
(אם אינו ענין כו') לדברים שאינן נאכלין - כגון עצים של מערכה ולבונה וקטרת אם אכלן בטומאה חייב:
ולר"ש דאמר כו' - במסכת זבחים בפרק ב"ש (דף מה:):
הואיל ואמר ר' שמעון כו' - חטאות הפנימיות כגון פר ושעיר של יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר שטעונין הזייה בפנים על הפרוכת ועל מזבח הזהב:
כשלמים - משום דפיגול בשלמים כתיב יליף ר"ש מינה שאינה נוהגת בחטאות הפנימיות:
שלש טומאות - בהנך שלש כריתות כתיב בכל חדא וטומאתו עליו:
כתיב הכא - בעולה ויורד:
תוספות
עריכהעולה ויורד נייתי. וא"ת קרבן קבוע נמי ה"ל למיפרך דנייתי מידי דהוה אשפחה חרופה דלית בה כרת ומייתי קרבן קבוע וי"ל דהתם אשם הוא דמייתי ולא חטאת:
מקיש מקדש לקודש. ובאכילה דקודש איירי קרא כדאמר בפר' בתרא דמכות (דף יד:):
ואימא אף תרומה. דכתיב בכל קודש משמע לפי סוגיא דשמעתין דהאי קרא איירי בין בתרומה בין בקודש ותימה דסוגיא דמכות (שם) מוכחת דלא מיירי בתרוייהו דר"ל מוקי ליה בקודש גרידא ורבי יוחנן בתרומה גרידא וי"ל דסוגיא דהכא כברייתא דת"כ דתניא התם בכל קדש לא תגע יכול אף במעשר ת"ל ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל כו' יצא מעשר אי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת יצתה תרומה ת"ל בכל קדש לרבות את התרומה אלמא בהדיא מוקי קרא בתרוייהו וה"ה דהוה מצי למיפרך לפי סוגיא דמכות הניחא לר"ל אלא לר' יוחנן דמוקי לה בתרומה מא"ל:
אחת לכלל ואחת לפרט. פירש בקונטרס וא"ת כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ואגב ריהטיה לא דק דה"ל להקשות פרט וכלל הוא ונעשה כלל מוסיף על הפרט דהפרט בצו וכלל באמור ומה שפי' דמדת כלל ופרט המרוחקין אינה כמדת כלל ופרט וכלל אין נראה דבפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) מוכיח דריבה ומיעט הוי כמדת כלל ופרט המרוחקין ובקונטרס גופיה פירש לעיל (דף ד:) דריבה ומיעט שוה למדת כלל ופרט וכלל וא"ת כיון דמדת כלל ופרט המרוחקין זה מזה שוה למדת כלל ופרט וכלל א"כ לא הוה לן למעוטי קדשי בדק הבית לבד אלא ה"ל למימר מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין כדדריש ר' שמעון לקמן גבי פיגול ונצריך כרת שלישי לדברים שאין להן מתירין ומנ"ל לאוקמה לטומאה הכתובה בתורה סתם או לדברים שאינן נאכלין וי"ל דלדברים שאין להם מתירין לא אצטריך דבפ' ב"ש (זבחים דף מד.) מרבי להו מאשר הם מקדישים ולספרים דגרסי התם דמרבו להו מואל הקדשים לא יתכן דהאי קרא גופיה מוקמינן ליה הכא לכלל:
תנהו ענין לטומאת מקדש. אבל לתרומה ליכא למימר דכרת בתרומה ליכא ומיהו בסמוך דנפקא לן מטומאתו קשה דנוקמה בתרומה וכ"ת משום דכתיב גבי כרת הכי נמי כתיב גבי אכילה ומיהו עדיפא מינה פריך:
ואחת לדברים שאינן נאכלין. ואזהרה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דדרשינן בפרק רביעי דזבחים (דף מו:) לרבות עצים ולבונה אי נמי כרת לא בעי אזהרה מידי דהוה אפסח ומילה:
אתיא טומאתו טומאתו. ואע"ג דגבי תרומה נמי כתיב טומאה בפרשת אמור אל הכהנים שמא אתי לדרשה אחריתי וא"ת ולר"ל דלא גמר ג"ש דטומאה כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף יד:) מנליה וי"ל דאתיא ליה מהיקשא דלעיל מבכל קדש לא תגע דלא מוקי ליה בתרומה כלל כדמוכח התם וא"ת ולמה לן השתא בנין אב דהואיל וענש והזהיר בברייתא דלעיל וי"ל דברייתא נמי סמיך אהך ג"ש ונקט בנין אב לאפוקי משאר עבירות
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק א (עריכה)
כז א מיי' פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה כ"ד ועיין בהשגות ובכסף משנה:
ראשונים נוספים
מידי דהוה אשמיעת קול ואביטוי שפתים. שהיא שבועה ואין בה כרת חייבין בה קרבן עולה ויורד.
אמר קרא בה וגו'. ואתא רב למיפשטיה מהא דרבי.
דתניא רבי אומר אקרא אני. פי' כיון שריבתה התורה בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה כו'. פירשנו זו בפרק אלו טרפות. מאחר דכתב קרא או בנבלת חיה טמאה. למה לי למכתב או בנבלת בהמה טמאה. אלא נאמר כאן בהמה טמאה. ונאמר להלן בשלמים ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים וגו' מה כאן זה שכתב בטומאת בהמה טמאה אכילת טומאת קדש ואתקש בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. ואימא תרומה דכתיב בכל קדש ואמרינן לרבות את התרומה:
אמר קרא אשר יטמא בה. בה ולא במקדש כו'. קדש ומקדש תרוייהו כרת כתיבא בהו. ולאפוקי תרומה דלית בה כרת.
אדרבה קדש ותרומה תורייהו בני אכילה נינהו. לאפוקי מקדש דנגיעה היא:
שלש כריתות. והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה. וכתיב ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה. וכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו פי' דדברים שאין נאכלין. עצים ולבונה וקטרת ומפורש בתורת כהנים. ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר מה [שלמים] מיוחדין שהן ראוים לאכילה וכו' יצאו עצים ולבונה וקטרת שאינן ראוין לאכילה.
ואסקינא אלא אמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא בקרבן או כי יגע בטומאת עדם לכל טומאתו אשר יטמא בה וכתיב במקדש טמא יהיה עוד טומאתו בו.
אימא תרומה נמי דכתיב בכל קדש לא תגע ואמרינן לרבות את התרומה. פי' קדש היינו קדש בכל לרבות את התרומה ואיתקוש מקדש ותרומה לקדש דאפקה נמי לתרומה בלשון כל קדש לומר שדינן שוה.
וקשה לי, הך קושיא אליבא דמאן אי אליבא דר' יוחנן הא אמ' בפרק אלו הן הלוקין כוליה קרא בתרומה כתי' ולנגיעה אבל קדש לא כתי' הכא כלל וטמא שנגע בקדש לדידיה אינו לוקה וכיון שכן לא איתקש מקדש לקדש אלא לתרומה ולא אשכחן בה קרבן בטומאה ואי לריש לקיש הא אמ' קדש היינו קדש וכל לרבות קדש לפני זריקת דמו וקדש איתקש למקדש ולא תרומה ובודאי דהא דאמרינן הכא לרבות תרומה ברייתא תניא בפרק הערל וקשיא לן כמאן אתיא ואיכא למימר כריש לקיש דתניא כוותיה במסכת מכות ואע"ג דאיהו מפיק בכל לרבות לפני זריקת דם קסבר בכל ריבוייא הוא דמרבה כל קדש וכל דמיקרי קדש ותרומה נמי קדש איקרי.
הא דאמרי'ג' טמאות הללו האמורות בשלמים למה. ואמרי' תנהו ענין למקדש ולא אמרי' תנהו ענין לתרומה משום דאע"ג דאנן טמאות דייקין מכל מקום כרת כתי' בקראי הילכך מרבינן מינייהו מקדש דאיכא כרת לאפוקי תרומה דעון מיתה.
והא דאמרי' דאוקי' גמר טומאתו טומאתו. איכא למידק עלה, אי גמר טומאתו טומאתו קדש נמי ליגמר מיניה דגבי קדש נמי כתיב וטומאתו עליו ודר' למה לי ותו קשיא אי גמר טומאתו טומאתו תרומה נמי דכתיב ביה לכל טומאתו והאי ג"ש עדיפא למיגמ' לכל טומאתו מלכל טומאתו משום דדמי לה טפי וא"ת דחד טומאתו גמירי ולא תרי טומאתו טומאתו ומשום הכי איצטריך ג"ש דרבי דבהמה טמאה מבהמה טמאה ואייתר ג"ש דטומאתו למגמר מקדש מהכא הא לא מצית אמרה אליב' דרב"י דאמר במסכת מכות משום ברדלא אתיא טומאתו דכתי' גבי קדש מההוא דכתי' גבי מקדש דמשמע מינה דגמרינן תרי טומאתו טומאתו וליגמר האי דקדש מהאי דכתיב גבי קרבן עולה ויורד ואפי' תימא אתיא אליבא דריש לקיש דלא גמר האי גזירה שוה קשיא גבי תרומה לגמר טומאתו טומאתו ואי משום דלא גמירי אלא חד ומוקים ליה להאי דמקדש נימא איפכא ולגמר האי דכתי' גבי תרומה ומאי ראית (מאי).
איכא למימר ההוא דמקדש מופנה ולג"ש אתא דאי ס"ד דתרומה נמי לג"ש למה לי גמרא דבהמה בהמה דהא גבי קדש נמי טומאתו כתיב אלא ש"מ דחד גמרינן ובחייבי כריתות דכי גמרינן ג"ש לחייבי כריתות גמרי' דומיא דג"ש אחריתי דאגמרן רחמנא וליכא למימר תרומה גמרי' דאכילה כמותו דגבי ג"ש קולא וחומרא מדמינן ולא אכילה וזה טעם נכון בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן.
והוי יודע שאי אפשר לנו לומר דגמירי הלכה מהיקשא דמקדש לעולה ויורד שאין כן בכל מקום בתלמוד שכל הגזירות שוות סתם נמסרו לו למשה מסיני כגון טומאתו טומאתו סתם וכיוצא בה דאי לא תימא הכי לא הוו מקשו בגמ' ולגמר מהתם משום דוכתא ובכמה דוכתי מקשו הכי בגמ' ועל כרחין יש לנו לומר דסתם גמירי ורבנן הוא דמוקמי לההיא ג"ש למאי דמתחזי להו טפי וכשתדקדק בזה תמצא שבכל הוא כן, וכן פרש"י ז"ל במסכת קידושין (יז,א).
בכל קדש לרבות את הטומאה: מקרא משמע דקדש דכתיב הכא הינו קדשים וכל לרבות את התרומה וקרא מיירי בקדשים ובתרומה, והא דלא כרי' ודלא כר"ל, דפ' אלו הן הלוקין (מכות יד, ב) דלר"ל כוליה קרא בקדשים ובכל קדש לא תגע אזהרה לקדש, ולר"י כוליה קרא בתרומה, ומיהו בפרק הערל (יבמות עה, א) איכא תנא דס"ל דמיירי בקדש ובתרומה דאמרינן [התם] לא צריכא אלא לנגיעה, ובת"כ (ויקרא יב, א ה"ח) נמי איכא תנא דס"ל בהדיא דמיירי בקדש ובתרומה.
ג' טומאות בשלמים: הק' בכאן והרי זה כלל ופרט הוא, כלל דבקרא חד (ויקרא כב, ג) אמ' כל הקדשים, פרט שלמים (שם ז, כ), וכלל ופרט הא אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט, וא"כ כולהו קראי לשלמים קאתו. וי"ל דכי אמ' אין בכלל אלא מה שבפרט ה"מ כשהן סמוכין זה לזה אבל בכאן שהן מרוחקי' לא.
וא"ת מ"מ היאך אנו דנין אלו הפסוקי' בדין כלל ופרט וכלל דהא קי"ל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והכא נמי הכי דיני' דמה הפרט מפורש שלמים שהן טומאת מקדש וקדשיו אף הכלל טומאת מקדש וקדשיו. וי"ל דכי אמ' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט הני מילי כשאנו צריכין להוסיף דבר על הכלל הראשו', אבל בכאן אין אנו מוסיפין כלל על הכלל הראשון אלא שהפרט מפ' מה שבכלל בכלל ולומר דמה שאמ' בפסוק הראשו' אינו אלא קדשי מקדש לאפוקי קדשי בדק הבית.
אחת לכלל ואחת לפרט: וכתב רש"י ז"ל אמאי לא לדון אותו בכלל ופרט, והק' בתוס' היאך איפשר בכלל ופרט והלא הפרט קודם לכלל, שהרי הפרט בצו' (ויקרא ז, כא) ונפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים אשר ליי' ונכרתה, והכלל באמור אל הכהנים (כב, ג) דכתי' אמור אליהם לדורותיהם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליי' וטומאתו עליו ונכרתה, אלא נר' דרש"י ז"ל אגב שיטפא נקט לה, וה"ל למימר שנדון אותו בכלל ופרט כל מילי, ומ"מ מה שפירש"י ז"ל אמת דאין דנין בכלל ופרט ולא בפרט אלא במקורבי' זה על זה, אבל במרוחקי' זה מזה אין דנין אותו אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
ג' כריתות בשלמים למה וכו' ואם אינו ענין לקדש תנהו ענין למקדש: וא"א לומר כאן תנהו ענין לתרומה, שאין כרת בתרומה.
אמר קרא בה בה למעוטי תרומה פי' דבפ' קרבן עול' ויורד כתיב וכו' לכל טומאתו אשר יטמא בה:
קרי רבא עליה דרבי דולה מים מבורו' עמוקים דתני' רבי אומר אקרא אני חיה וא"ת מאי חשיבותא דר' בהא דהא ג"ש הוא דדריש ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבל' מרבו וי"ל נהי דגמיר דבהמ' בהמ' לג"ש לא גמיר לאיזה ענין ור' דלה מים מבורות עמוקים למדרשיה בהא וזה ברור:
אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה פי' דכתיב נפש כי תגע בכל דבר טמא בנבלת חיה או בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא וקי"ל במס' חולין דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה וא"כ חיה ובהמה דכתיב הכא למ"ל בחד מינייהו סגי ומשום דפתח בחיה הוא דנקיט בהמה למה נאמרה וא"ת ותיפוק ליה דהא בכל דבר טמא כתיב וי"ל דההוא בת"כ דריש לה אי בכל דבר טמא יכול אפי' במגע טומאה ת"ל בהמה טמאה אימא בהמה טמאה שחלוק בין מגעה למשאה וכו' עד אוציא מימי חטאות ומשכבות ומושבות ת"ל בכל דבר טמא:
נאמר כאן פי' בפ' קרבן עולה ויורד ונאמר להלן וכו' פי' בעונש בהמה טמא' דכתיב בפ' צו באוכל קודש בטומאה כי תגע בכל דבר וכו' ונכרתה מקיש קודש למקדש דכתיב בכל קדש וכו'. ואימא תרומה פי' ואימא תרומה נמי מדכתיב בההוא קרא בכל קדש ואמרינן בכל לרבות את הטומאה. פי' לרבות אוכל תרומה בטומאת הגוף והאי דרשא דלא כר"ל ודלא כר"י דמס' מכות דלר"י כוליה קרא בנגיעה דתרומה ולא באכילה ולר"ל כוליה באכילת קדשים בטומאת הגוף בלחוד ובכל לרבות אוכל בטומאה קדשים קודם זריקת דמים א"כ חד מינייהו לא דריש ליה באכילת תרומה ואתיא כתנא דפ' הערל דדריש בכל קדש לאכילת קדש ולאכילת תרומה ורבה נמי אמר לה התם לההוא תנא ובתורת כהנים נמי איתא וזמנין דמקשי תלמודא אליבא דחד אע"ג דלא הוי הלכתא ומ"ש רבינו הרמב"ן ז"ל דאתיא הא דהכא כר"ל וסבר דבכל ריבוייא הוא ומרבי קדשים דקודם זריקת דמים ומרבי נמי אכילת תרומה לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דהיכי עבדינן האי דרשא דליתא בדוכתא דאיפליגו ר"ל ור"י. אימא בה ולא במקדש יש שפירשו קושיין כדלעיל דבמקדש כיון שזדונו כרת אינו נפטר בקרבן עולה ויורד עד דמייתי חטאת קבועה והא דלא פריש לה הכי כדלעיל. י"ל דסמיך אדלעיל דפריש לה ומיהו קשה טובא דאם כן היכי מהדר ליה מקדש לא ממעטינא שכן כרת כמותה וכי משום דהוי כרת כמותה דרשינן ליה לקולא לאפוקי מכלל' דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת קבועה זו לא מצינו לכן הנכון כמו שפירשו רבותינו האחרונים ז"ל בתוס' דה"פ ואימא בה ולא במקדש כלל ואפי' קרבן עולה ויורד והיינו דנקיט לה סתם ולא פי' כדלעיל דבשלמא לעיל דאיירינן בקדש ומקדש תרווייהו דאכתי לא אשכחן שזדונו בכרת ושגגתו עולה ויורד פרכינן כדלעיל לחומרא אבל הכא דהא נפקא לן אכילת קדש שזדונו בכרת לקרבן עולה ויורד ויצא מכללו דשגגת חטאת מעתה אף במקדש נוכל לומר דיצא מכללו לגמרי כיון שאין בו איסור אכילה ומהדרינן דהא ודאי לא ממעטינא כיון שהוא כרת כמותה ולא סגיא דלא נרמי בה קרבן עולה ויורד:
ג' כריתות בשלמים למה פי' חד בפרשת אמור כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד בפרשת צו נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' עד אשר יאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה וחד והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה א' לכלל וא' לפרט פירוש פסוק השני לפרט שפרט בו זבח השלמים ללמד על הכלל כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד מה הפרט מפורש באוכל שלמים שהם קדשי מזבח אף כל שהוא קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית וליכא למימר דנידרוש ליה בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ושלמים אין מידי אחרינא לא משום דהוו להו כלל ופרט המרוחקין זה מזה וכדפירש"י ז"ל:
ואחת לדברים שאינן נאכלין פירוש כגון עצים ולבונה ואזהרתיה מדכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ואמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומכאן נשמע דההיא דאורייתא היא ממש ולא מדרבנן כדכתיבנ' במס' פסחים משמו של רבינו הרמב"ן ז"ל ואפי' ר"ש לא אמר אלא שאין חייבין עליהם כרת:
לאתויי חטאות הפנימיות פירוש אותן שזריקת דמן בפנים והן נשרפות וא"ת ונימא לאתויי קדשי מזבח חיצון ואפי' אותן שאין להם מתירים כקומץ מנחת נסכים ומנחת כהנים דכי האי גוונא ממעטינא להו לענין פגול במסכת זבחים דדרשי מה שלמים שנאמר בהם דין פגול דבר שיש לו מתירין אף כל שיש לו מתירין וכו' ואפ"ה חייבין עליהם משום אוכל קדשים בטומאת הגוף כדתנן התם בהדיא בפ' ב"ש וי"ל דהנהו לא צריכי להאי קרא ג' דמגופיה דקרא נפקא דכתיב ביה מזבח השלמים אשר לה' ובפ"ג דזבחים דרשינן אשר לה' לרבות את האימורין שהם עצמם מתירין וה"ה לכל דבר שאין לו מתירין אבל דברים שאינן נאכלין כגון עצים ולבונה לא אתו מהתם אף על גב דהוו לה' משום דבהאי קרא אכילה כתיבא ביה ומשמע שלא חייב כרת אלא במידי דבר אכילה וחטאות הפנימיות דהוו מידי דבר אכילה לא נפקו מהתם כיון שהן נשרפות לא קרינא ביה אשר לה' ולהכי צריכי למקרא זה השלישי:
ואם אינו ענין וכו' תנהו ענין לטומאת מקדש וא"ת אדרבה תנהו ענין לתרומה דהוי מידי דאכילה וי"ל דכיון דעיקר הכתוב בא לחייב כרת סברא הוא דעדיף לן לאוקמי טפי במידי דבר כרת אע"ג דלאו בר אכילה:
אתייא טומאתו טומאתו כתיב הכא פי' בקרבן עולה ויורד או כי יגע וכו' וכתיב התם פי' בטומאת מקדש בפ' פרה כי את מקדש ה' טמא מי נדה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש וא"ת ולר"ל דלא גמיר ג"ש דטומאתו טומאתו כדאי' בפ' הלוקין מאי איכא למימר וי"ל דאתייא ליה מהיקשא דאיתקש קדש למקדש דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דהא ר"ל דריש ליה באכילת קדש ממש בטומאה כדאיתא התם וכדכתיבנא לעיל ומיהו הא ודאי קשיא דג"ש דלעיל למ"ל דהא התם נמי איכא לר"י ג"ש דטומאתו טומאתו כדאיתא התם ועוד קשה דהא ודאי טומאתו דגבי מקדש לגופיה איצטריך דדרשינן במסכת סוטה ובכריתות טמא יהיה לרבות טבול יום טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים והרבה תי' נאמרו בזה אבל הנכון והקצר יותר דהני תרתי קושיין חדא מיתרצא בחברתה דהא ג"ש אינה מופנה אלא מצד א' גבי מקדש דטומאתו דמקדש הוא לגופיה אבל לגבי קדש הוא מופנה מב' צדדין הילכך אי לאו דרשה דר' הוה מוקמינן להאי ג"ש בקדש בלחוד וכדאמרינן במסכת נדה בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדין איכא דכל היכא דאיכא מופנה מצד א' ומופנה מב' צדדים שבקינן מופנה מצד א' ודרשינן מופנה מב' צדדין הילכך השתא דנפקא לן קדש מג"ש דבהמה בהמה דר' אייתר לן אידך דטומאתו טומאתו למקדש ואע"ג דמופנה מצד א' אפי' למ"ד מופנה מצד א' למידק ומשיבין הכא אין לנו תשובה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה