התורה והמצוה על שמות כא כב


פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא כב:

פה. וכי ינצו אנשים . יש הבדל בין מצה ומריבה. שמצה הוא על ידי הכאה, וכמה שאמר (כתובות דף ל"ג סנהדרין דף עט) "במצות שבמיתה הכתוב מדבר". והנצים רצו להרוג זה את זה, ונגפו אשה הרה. וסבירא ליה לתנא קמא, שמה שאמר ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש , הינו מיתה. ומשמיענו, שאם נתכוין להכות את זה והרג אחר, חייב. ורבי סבירא ליה שהוא פטור ממיתה, ומה שאמר "ונתתה נפש תחת נפש", היינו ממון (כמו שמובא פלוגתתן בסנהדרין דף עט).

ומה שתפס הציור "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה", שלא נתכוין לאשה, ולא כתב הדין באם נתכוין להרוג לאשה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ישלם דמי ולדות, משום שבא ללמד שני דברים: שדמי ולדות לבעל, ושחבל אשה לבעל. אם יהיה אסון ונתתה נפשו, היו ממון חבל אשה לבעל. ואם היה מצייר שכיוון לאשה, הלא המתחייב במיתה, פטור מן התשלומין, ולא נדע הדין שחבל אשה לבעל.

[ויש לתמוה על מה שאמר בסנהדרין (דף פ"ז ע"ב) דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן. דתניא רבי אומר "ונתתה נפש תחת נפש" ממון, ופרש"י ואם תפסו יורשים ממונא דהרוג, ופטר ליה זקן ממרא וקדשו בו את האשה. לרבי מקודשת, לרבנן אינה מקודשת והא כתב רש"י בב"מ (דף צא) על מה שאמר שם, רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דבקם ליה בדרבה מניה, אי תפיס לא מפקינן מניה. ואם כן היכא דתפיס גם לרבנן מקודשת. ומזה ראיה לדברי המהרש"ל בים של שלמה פ' הכונס (סי' ו) דהיכא דעבדינן החומרא אף אי תפס מפקינן מניה. ועיין בקצוה"ח סי' כח.]

ור' יצחק סובר כר' שמעון (בבא קמא דף מד ע"ב וסנהדרין עט), דצריך שיתכוין לו. וגם סבר כתנא דבי חזקיה (סנהדרין שם וכתובות דף לה), דפטור גם מממון [עמה שאמר בלח"מ פ"ד מה' חובל, הוא הדין שכן יעלו פסקי הרמב"ם]. וא"כ מה שאמר ונתתה נפש תחת נפש , היינו אם נתכוין להרוג את האשה. ואם כן יקשה למה כתב פרשה זו. ומשיב לשיטת ר' יצחק, לפי שהוא אומר וכי יכה כל נפש אדם וכו '. רצונו לומר שכבר למד למעלה ( משפטים נד ) שההורג בן שמונה פטור, אף דכתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם , וגם בן שמונה בכלל. משום דלזה כתיב מכה איש שממעט בן שמונה עי"ש.

אולם הלא יש לומר שממה שאמר מכה איש, בא למעט את העוברים. וכמה שאמרו בסנהדרין (דף פד ע"ב) שגם נפלים בכלל כי יכה כל נפש אדם. שבדרך ההרחבה גם העוברים בכלל נפש אדם, וכמו שהעוברים בכלל כל בהמה [כמה שאמרנו באילת השחר כלל רפו ]. וכן אימא בסנהדרין (דף נז) שב"נ חייב על העוברים דכתיב שופך דם האדם באדם [ובאמת כבר שאל כזאת הגאון רי"פ בשו"ת נודע ביהודה מה"ת חלק ח"מ (סי' נט) מנלן זאת שישראל אינו חיב על העוברים.] ולכן כתבה תורה שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה, אינו חייב מיתה על העוברים. שאם היה חיב מיתה לא היה משלם ממון כדתנא דבי חזקיה. וממילא מיותר כי יכה כל נפש אדם, למעט בן שמונה.

ומה שאמר וכי ינצו אנשים נשים מנין, כבר נשנה ונתפרש למעלה ( משפטים סט ).

פו. ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה מה שנאמר אשה הרה מיותר. שדי לאמר ונגפו אשה ויצאו ילדיה. למד שצריך שיגוף ויכה בקרוב לבית ההריון . ובבבא קמא (דף מט): ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל, מ"ט כדתניא , ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה. מה תלמוד לומר הרה, לומר לך שבח הריון לבעל. ורבן שמעון בן גמליאל [ דסבירא ליה שבח ולדות חולקין ], האי הרה כמר דריש ביה. כדתניא ראב"י אומר, לעולם אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון . ולפי זה דרש אבא חנן אתיא כרבן שמעון בן גמליאל, ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה בהלכותיו.

אולם מה שאמר " דבר אחר וכו ' לפי שנאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , שומעני אף שאין ההריון שלו ", וכן הוא בירושלמי (בבא קמא פ"ה ה"ה), הוא דרוש משונה מן סוגית הבבלי, ולא עוד כי בבבא קמא (דף מג) דיק רב פפא ממה שאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , אף על פי שבא עליה בזנות. הרי אמר דלשון בעל האשה מורה על הבועל שההריון שלו.

ולהשוות הדרושים נראה, דכפי הפשט מורה לשון בעל האשה על בעלה, לא על אבי הילדים אם היא מעוברת מאחר. דאז היה לו לומר כאשר ישית עליו בעל הילדים. שהגם שמן הסברא יש לומר שדמי ולדות שייכים לאבי הילדים לא לבעל האשה אחר שאין הילדים שלו, בכל זאת הלא הכתוב אומר כאשר ישית עליו בעל האשה . וזהו שאמרו במכילתא בעל האשה אף על פי שאין ההריון שלו.

אולם, אחר שלמדו רבנן דרבן שמעון בן גמליאל ממה שנאמר הרה, ששבח הריון לבעל. אם כן במה שאמר ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה משמע שני דברים. שצריך לשלם מצד שהיא הרה שהוא שבח הריון, וצריך לשלם דמי ולדות. לכן תפס לשון בעל האשה , כי הבעל הוא התובע תמיד. שאם הולדות שלו, תובע שבח הריון ודמי ולדות. ואם אין ההריון שלו, תובע שבח הריון. ובצד זה דמי ולדות שייכים לבעל ההריון לא לבעלה, שהוא כבר לוקח שבח הריון, ובהולדות אין לו תביעה שאינם שלו.

ור"פ, שדייק " אף על פי שבא עליה בזנות ", לא מלשון בעל האשה דייק, רק אמר כן מן הסברא. שאם אין לה בעל אחר, נקרא בעל האשה אבי הולדות מצד שבעל אותה. שזה ההבדל בין איש ובין בעל כמו שאמרתי במקום אחר. ואם יש לה בעל אחר ישית עליו בעל האשה את שבח הריון.

פז. ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון , אין לפרש דוקא ילדיה הרבים. דסתם הרה אין מפלת רק ולד אחד. רק גם בולד אחד יצא עמו השפיר שהולד מונח בו והדמים. ולשון הרה כולל כל שהיא הרה ממנו. כמה שאמר, הרינו חלנו כמו ילדנו רוח (ישעיה כו ) תהרו חשש תלדו קש (שם לג ) וכמו שאמרו בנדה (דף ח ע"ב). ויצדק גם באחד לשון ילדיה.

ואי אפשר לפרש שלא יהיה אסון כלל, לא באשה ולא בבנים כי יצאו חיים. דאם כן למה יענש . וכן אין לפרש שלא יהיה אסון בולדות רק באשה, דהא זה אמר אחרי זה ואם אסון יהיה , שמדבר באשה. כי על העוברים אינו חייב מיתה. ועל כן פרשו שלא יהיה אסון באשה רק בולדות. וכבר בארתי בפ ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך כדעת הרי"א שסתם נגף הוא מכת מות. ורש"י ז"ל שמביא שם ראיה שנגף מורה הכאה לבד ממה שאמר ונגפו אשה הרה, אינו ראיה דהא היה מכת מות בילדים.

פח. ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה רצונו לומר עונש ממון, שהוא סתם עונש, כמה שאמר ויתן ענוש על הארץ מאה ככר נסף (מלכים ב' כג ) ויין ענושים ישתו (עמוס ב). ואמר ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף , הרי בא עונש מגביל נגד יסור, שזה בגוף וזה בממון. ומה שאמר כאשר ישית עליו בעל האשה , והיה לו לומר בעל הולדות. מפני שגם חבל אשה לבעל, וזה תמיד לבעל דאשה (וכנ"ל משפטים פו ). ואמר שרק אם לא יהיה אסון באשה ישלם דמי ולדות, אבל אם אסון יהיה פטור מדמי ולדות, שהחייב מיתה פטור מן התשלומין .

פט. כאשר ישית עליו . אונקלוס תרגם כמא דישוי עלוהי . ומזה משמע שיתן כפי רצון הבעל. וז"א דהא פירוש ונתן בפללים , שנתינת הממון יהיה על פי שומת דינים. ועל כן פירושו כמו כאשר יטב לך. היינו אם יתבענו הבעל בבית דין. שאם אין תובע אותו אין הבית דין נזקקין להענישו. וכמה שאמר רש"י כשיתבענו הבעל בבית דין. והרמב"ן כתב שבעבור שאין בילדים היזק ניכר, כי מי יודע אם יצליחו, אמר שישימו עליו עונש וקנס ככל אשר ישית עליו בעל האשה . שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו. ויתן זה בפלילים שלא ישים עליו עונש יותר מכדי דמיהם.



קיצור דרך: mlbim-jm-21-22