התורה והמצוה על שמות כא יט

<< התורה והמצוה על שמות • פרק כא >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • 



פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא יט:

עד. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו . מתהלך בהתפעל מורה על הטיול הנה והנה, כמו מתהלך בגן לרוח היום , כמו שאמרו שם במדרש מקפץ ועולה מקפץ ויורד. ויש בו תנאי שיטייל בחוץ שזה מורה שהוא בריא אולם כי החולה יויק לו האויר.

ומה שאמר על משענתו, אין לומר דוקא משענת, דהא זה סימן חולשה כמה שאמר עוד ישבו זקנים וכו' ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ור' ישמעאל דייק מה שנאמר משענתו בכנוי, ולא אמר על משענת בלא כנוי. דהא רוב בני אדם הבריאים הולכים בלא משענת, ונשענים על כחם וגבורת גופם שהוא משענת הבחורים, והזקנים נשענים על מקלם. וצריך שילך על משענתו המיוחד לו מכבר, הבחור על משענת בוריו וכחו והזקן על מטהו. ומאמר זה מובא בירושלמי פ"ד דכתובות ופ"ח דסנהדרין.

ואם זרחה השמש יתבאר לקמן ( משפטים קלב ).

עה. ונקה המכה . אין פירושו שנקה מן המיתה. דלמה ימות ואם בשאחר כך מת המוכה, הלא אז לא ינקה לרבנן דר' נחמיה (דף עח ). רק שנקה מן החבישה שחובשין אותו. כמה שאמר במגדף ומקושש ויניחו אותו במשמר. רק משם אי אפשר ללמוד לדורות כמה שאמר בסנהדרין ולמד מפה.

עו. רק שבתו יתן . שהגם שעד עתה היה בחזקת חיוב מיתה ולא היה מחויב בשבת ורפוי, עתה שנקה מחיוב מיתה חזר עליו חיוב שבת ורפוי, והוא הדין דמי נזק וצער ובושת שמפורשים במקום אחר. דאין לומר שרק שבת ורפוי יתן ולא זולת מדיוק מלת רק, שא"כ היה צ"ל אך שבתו יתן [שמבואר אצלנו שמלת רק ממעט במשפט הקודם, ומלת אך ממעט במשפט השני כמה שאמרתי באיה"ש כלל תקצ"א ] ואז היה פירושו אך השבת ורפוי יתן לא נזק וצער. אולם מלת רק ממעט מה שאמר ונקה המכה שאינו נקי מן השבת והרפוי.

עז. רק שבתו יתן . מענין השבתה שנותן לו מה שנשבת ממלאכתו בימי חוליו שהיה ראוי להיות שומר פירות. ואין פירושו שיתן לעולם, רק כל זמן שמרפא את עצמו. שהרפוי הוא רק מחמת מכה. אמנם ממה שאמר ורפא ירפא בקדימת המקור אל הפעל, מורה שיעשה הפעולה כמה פעמים.[כמו שאמרנו באילת השחר כלל לה ] ומזה למד לגבי רפואה, שאם חזרה המכה כמה פעמים או עלו צמחים מחמת מכה, חיב לרפאות שנית כמו שאמר ורפא ירפא. שאם נתרפא וחזר אפילו ד' וה' פעמים וכו'.

ואם כן יש לומר, כשם שלא חלק מכלל רפוי, וצריך לרפאות גם הצמחים שלא מחמת המכה, כן לא חלק מכלל שבת. ת"ל רק שבתו יתן, ולא כתיב נתון יתן. וכמ"ש בגמרא בבא קמא (דף פה) אליבא דרבי יהודא [דמכילתין אתיא כותיה] שבת דלא תני ביה קרא לא מחיב. ומש"ש לר"י דמעטה קרא רק, רצונו לומר שמלת רק מורה שקאי למעלה, ונקה המכה רק שבתו יתן. רצונו לומר משבת לא ינקה. ואם כן מוסב על המכה הראשונה שמזה דבר שינקה מן החבישה.

ובאר מ"ש ורפא ירפא בכפל. היינו אם נתרפא וחזר מחמת מכה. אבל שלא מחמת מכה פטור גם מרפואה. דלענין זה איתקש עכ"פ לשבת. כי התבאר בכללי הלשון, שכל דברים הבאים במאמר א' יש לדמותם זה לזה וזה מכללי ההקש כמו שאמרנו באיילת השחר ( כלל קס ( . ואם כן, הגם שלמד ברפואה לרפאות כ"פ אם הוא מחמת המכה, בשלא עלו הצמחים מחמת המכה נשאר על הדין שאינו חייב לרפאות, כמו שאינו חיב בשבת.

ופירושי עולה לפי הגרסא שבספרים ורבי ישמעאל סבירא ליה כרבנן בתראי שם. וכפל רפא ירפא מורה שנתנה תורה רשות לרפאותו. ואזיל ר' ישמעאל לשיטתו בירושלמי, שאינו דורש לשונות כפולים על רבוי הפעולה דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם כמו שאמרו ג"כ בגמרא אליביה. ויש הבדל בין רפא בקל ובין מרפא בבנין הכבד. שהמרפא הוא על ידי אחרים. ומזה למדו (ב"ק פה) שלא ירפאנו בעצמו ולא על ידי רופא בחנם, רק ע"י רופא בשכר שבזה הוא המרפא ע"י אמצעי.





קיצור דרך: mlbim-jm-21-19