התורה והמצוה על שמות כא ג

<< התורה והמצוה על שמות • פרק כא >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • 



פירוש מלבי"ם על מכילתא על שמות כא ג:

כא. אם בגפו יבא בגפו יצא . לר' ישמעאל פירוש כמו שתרגם אונקלוס אם בלחודוהי יעול בלחודוהי יפוק. וגפו כמו בכנפו שבא יחידי בכנף בגדו, ובא ללמד שמה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה אינו חובה רק רשות. ורבי עקיבא סבירא ליה שידעינן מסברא שאינו חובה, ופי' בגפו בגופו שיצא בראשי אברים.

ואזלי לשיטתם, שדעת ר' ישמעאל בסנהדרין (דף נד) דלאו דלא יהיה קדש, בא על נרבע דזכר. ודעת רבי עקיבא דילפינן נרבע דזכר מן ואת זכר לא תשכב. ולדידיה צריך לומר דלאו דלא יהיה קדש, בא לאסור שפחה כנענית, כמו שתרגם אונקלוס לא יהיה קדש שלא יסב עבדא בת ישראל, ובר ישראל לא יסב שפחה. ולר' ישמעאל אין איסור בשפחה כנענית.

וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון, שכל מקום שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור, אינו צווי אלא הרשאה. וכמו שאמרנו באילת השחר ( כלל רכז רכ"ח ) ובספר התורה והמצווה [ ויקרא קלח צו ל צו לו ובכ"מ]. והשתא לרבי עקיבא שיש איסור לבן חורין בשפחה, מה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה , אינו צווי אלא הרשאה כיון שבן חורין אסור בשפחה מודיע שעבד מותר בשפחה. ואין צריך למוד שאינו צווי אלא הרשאה. אבל לרבי ישמעאל שבן חורין מותר בשפחה, אין צריך קרא לרשות [ובאמת כבר העיר המשנה למלך למה שאמר מהרשד"ם בדעת הרמב"ם שאין איסור בשפחה למה צריך קרא אם אדוניו יתן לו לרשות]. והוי אמינא שבא לחובה והוא צווי, לכן אמר אם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שהוא רשות.

וגם ראב"י בקדושין (דף כ) מפרש אם בגפו יבא כדעת התרגום אונקלוס. רק שלדעתו בא למעט שאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה. ולפי דעתו הוא מאמר בפני עצמו שאם יחידי נכנס יחידי יצא ולא ימסור לו אשה. אבל אם בעל אשה הוא, אז לפעמים תצא אשתו עמו כשלא מסר לו שפחה, ולפעמים אם אדוניו יתן לו אשה, לא תצא האשה השניה עמו רק תהיה לאדוניה. והרא"ם והמשנה למלך נתקשו לראב"י ורבי עקיבא, מנא ליה שהוא רשות, דלמא הוא חובה. וכבר בארתי הטעם לרבי עקיבא לשיטתיה דיש איסור בשמחה. ולראב"י מבואר בכתוב שיש ברירה ביד האדון. ובלא זה יש לומר שגם ראב"י יסבור שיש איסור בשפחה כמו שמבואר ממה שאמר בקדושין (דף כ"א) שהיתר שפחה חדוש הוא שחדשה תורה, כי לישראל אסור. וכן מבואר ממה שאמר בבבא קמא (דף כ"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' על כן התירא מכאן ואילך איסורא, עיי"ש.

ומה שאמר רבי עקיבא אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא, פירושו שאם סימא את עינו לא נאמר שדינו כעבד כנעני. שאין האדון חייב לשלם לו דמי העין, רק שיוצא בעבור זה לחירות בלא תשלומי דמי העין, כי כמו שנכנס באברים שלמים צריך לצאת שלם, ואם חסרו אבר צריך לשלם לו דמי האב. ומזה לא נדע עדיין שלא יצא גם לחירות, שיש לומר שיוצא לחירות כמו בעבד כנעני וגם ישלם לו דמי האבר הנחסר. ובאמת כן השיב רבא בקדושין שם, על מה שלמד מן לא תצא כצאת העבדים שאינו יוצא בראשי אברים, אי מהתם הוי אמינא ניתיב ליה דמי עיניה ונפוק.

ולכן תפס רבי עקיבא פה שני למודים מן אם בגפו יבא, ומן לא תצא כצאת העבדים ובהיקש עברי לעבריה. כי מכאן לחוד לא ידעינן רק שחייב לשלם דמי האבר. וכן מלא תצא לחוד נאמר שישלם דמי האבר וגם יצא לחירות. ופירוש לא תצא כצאת העבדים, שיוצאים בלא תשלומין רק בתשלומין. רק אחר שידעינן מפה שצריך לשלם דמי האבר, לא תצא כצאת העבדים מיותר, אם נאמר שהפירוש שיצא לחירות, רק שאינו יוצא כעבדים בלא תשלומין לשתוק קרא מיניה, שנדע מכאן שצריך לשלם. ומזה מבואר כמו שאמר הרמב"ם בספר המצות בשורש השמיני, שמן הסברא הייתי אומר שיוצא בשן ועין כעבד כנעני. ואם כן מחד קרא הייתי אומר שקיימא לן שצריך גם לשלם דמי העין, ועל ידי שבאו שני הפסוקים שידעינן מכאן שצריך לשלם לא תצא מיותר, אחר שהיציאה לחירות ידעינן מסברא. ועל כורחך מלמד שלא תצא כלל שזה הפך הסברא. אבל לשיטת הרמב"ן לסברת הבה"ג שחולק על זה ואמר שמן הסברא לא נלמד מעבד כנעני שיצא לחירות ולא תצא בא ללאו, יקשה -לא יכתוב כלל, ונדע ממילא שלא יצא כי קנסא מקנסא לא ילפינן.


כב. אם בעל אשה הוא . היינו אשה ישראלית. ואם אדוניו יתן לו אשה, הינו אשה כנענית. ולפי זהו יש בכל חלוקה שני הבדלים. בחלוקה האחת צריך א] שיהיה לו אשה ישראלית, ב] שלקחה מעצמו. ובחלוקה הב' צריך א] שתהיה האשה כנענית, ב] שהאדון ימסרנה לו.

ומבואר אצלנו בכללי הלשון, שאחרי מלת אם שבא על החלוקה, יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה. כמו שאמרנו באילת השחר [מן כלל קצ"א ואילך]. ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית, כי ההבדל בין אם לקחה מעצמו ובין אם נתנה לו האדון אינו ההבדל העקרי. כי לא יצוייר בישראלית שנתנה לו האדון ולא בכנענית שלקח מעצמו לרבי עקיבא שישראל אסור בשפחה. ואם כן היה לו לומר להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והיה לו לכתוב אם אשה כנענית יתן לו אדוניו. ומזה משמע לכאורה שאין כאן רק הבדל א'. כי מה שאמר אם בעל אשה הוא, כולל גם אשה כנענית, ויצוייר גם לרבי עקיבא אם לקחה אחר שנעשה עבד אם קנה אז שפחה ולקחה [וכמו שחקר בזה המ"ל פ"ג מהלכות עבדים ה"ד]. דהא מה שאמר אם בעל אשה הוא , כולל גם האשה שלקח אחר מכירה. וכמו שאמר הרמב"ם (פ"ג ה"א).

וזהו שאמרו במכילתא, או אינו מדבר אלא בכנענית, ומשיב כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה. וזה על פי הכלל המיוסד אצלנו, שאין מדרך הלשון להכפיל את השם ללא צורך כל מה שיכול לרמז אותו על ידי כנוי [כמו שהתבאר באיילת השחר ט"ו ]. ושם בארתי ( בכלל קל"ח ) שדרך חז"ל לפרש שהשם הנשנה, אינו השם הראשון כמו שהתבאר שם בארך. וכן פה, אם תאמר שמה שאמר אם בעל אשה הוא, מדבר בכנענית שלקח מעצמו, היה לו לומר אם אדוניו יתננה לו, והייתי יודע ששניהם מדברים באשה אחת כנענית. וההבדל הוא רק אם יש לו מעצמו, או אדוניו נתנה לו. ולמה כפל שם אשה –על כורחך שמדבר מאשה אחרת, כי מה שאמר אם בעל אשה הוא, מדבר באשה ישראלית.

כג. ויצאה אשתו עמו . ובפ ' בהר אמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו . מבואר שצריך שאשתו ובניו יהיו שם כל זמן שהוא עובד. ומזה מבואר שהאדון מחויב לפרנסם, וכן הוא בספרא בהר ובקדושין (דף כב ). וכבר האריכו בזה הרמב"ן והמשנה למלך (פ"ג ה"א וה"ב ), עד מתי חייב במזונות בניו ואם מעשה ידיהם להאדון ואכ"מ . ושומרת יבם אינה ככלל אשתו כי נקראה בשם יבמתו בכמה מקומות. אמנם הארוסה היא תמיד בכלל אשתו, רק פה ממעט אותה ממלת עמו. שכבר בארתי קדושים ( קדושים לב ), שיש הבדל בין אתו ובין עמו. שעמו מורה על השווי, ולא כן מלת אתו, מורה שהאחד טפל להשני . ועל הארוסה לא יצדק מלת עמו שמורה על האשה הגמורה בחופה וקדושין , שהיא דבקה עמו וחיב במזונותיה. והרמב"ן הביא ברייתא שממעט גם אשה האסורה לו ממלת עמו. שהארוסה וכן האסורה לו, אינם עדיין עמו, כי אסור לו לבא עליהם, ופסקה הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים.






קיצור דרך: mlbim-jm-21-03