התורה והמצוה על דברים יד כח
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק י"ד • פסוק כ"ח | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • יא • יב • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
מִקְצֵ֣ה ׀ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים תּוֹצִיא֙ אֶת־כׇּל־מַעְשַׂר֙ תְּבוּאָ֣תְךָ֔ בַּשָּׁנָ֖ה הַהִ֑וא וְהִנַּחְתָּ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יד כח:
קטו.
מקצה שלש שנים . בפ' תבוא אמר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר וכו' , ושם למד שיתודה וידוי מעשר. ולמדו חז"ל ששתי שנים יוציא מעשר שני, ועז"א עשר תעשר, שנה שנה , ר"ל מעשר שני נוהג שנה אחר שנה.
ובשנה השלישית יפריש מעשר עני, ועז"א בשנה שלישית שנת המעשר . ור"ל המעשר המיוחד שאינו נוהג בשאר שנים, והוא מעשר עני. דהא אמר ובא הלוי והגר והיתום והאלמנה , וא"כ אינו מדבר במעשר שני שאינו ניתן לעניים, רק הבעלים אוכלים אותו בירושלים, מבואר שיש שנה שמפריש מעשר עני. שא"ל שיפריש שני מעשרות, דהא אמר בשנה השלישית שנת המעשר - מעשר א' בלבד.
מזה מבואר ששתי שנים יפריש מעשר שני, ובשנה השלישית יפריש מעשר עני. ואז מחויב להתודות במקדש וידוי מעשר, ואז מחויב להוציא כל המעשרות שנשארו אצלו, שעז"א מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך . ולשון מקצה שלש שנים - היינו אחר כלות השנה השלישית. ומשמע שהוא בחג, שאז עולה לרגל, דהא הוידוי צריך להיות במקדש.
ולא מבעיא לדעת הראב"ד (הלכות מעשר שני יא), שאפילו בדיעבד אינו מתודה רק בפני הבית; אלא אף לדעת הרמב"ם (שם הלכה ד) לכתחילה צריך לפני ה'. ודומה לזה אמר (דברים לא י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות .
אולם פה א"א שיהיה בחג הסכות, דהא (שם) אמר כי תכלה לעשר , ומעשרות של שנת השלישית אינם כלים עד חנוכה של שנה הרביעית (כמ"ש בבכורים פ"א מ"ו). ובחנוכה אינו זמן עליה לרגל, א"כ ידעינן שהוא בחג הפסח. וז"ש "יכול בחנוכה? ת"ל " קץ " וכו'". ומובא בירושלמי (מעשר שני פ"ה).
ומ"ש "עיו"ט האחרון", עייין בתוי"ט (מעשר שני פ"ה מ"ו) האריך בזה.
וממ"ש שנת המעשר - מוציא שביעית שפטור ממעשר.
וממ"ש תוציא את כל מעשר תבואתך , וכן אמר לקמן כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך , מבואר שאז מחויב להוציא כל המעשרות שנמצאו אצלו מקודם, גם מעשר ראשון ומעשר שני (ומ"ש במשנה מעשר שני פ"ד ו).
קטז.
תוציא בשנה ההוא . לשון הוצאה מורה, שמוציאו ממקום השמור בטהרה, ועז"א בשנה ההיא . כי רק מעשר של שנה שלישית א"צ לשמרו מן הטומאה, בין מעשר ראשון בין מעשר עני. כמ"ש בספרי קרח עא , ואכלתם אותו בכ"מ - אפי' בקבר. אבל מעשר שני של שנים הקודמות צריך לשמרו בטהרה.
ועוד דייק מ"ש בשנה ההיא - אם בא חיוב המעשר בשנה השלישית. אבל ירק שנלקט אחר ר"ה של שנה הרביעית, שייך למעשר של שנה הרביעית. דבירק אזלינן ביה בתר לקיטה, וכמ"ש הרמב”ם (הלכות מעשר שני פ"א ה"ד).
קיז.
והנחת בשעריך . התוס' בחולין (דף קלא ד"ה מעשר עני) מביא בשם ספרי, כתוב א' אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, והנחת . אלמא צריך להניחו בגרן, ובאים עניים ונוטלים אותו. וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתתה ללוי , אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב " ונתתה "? הא כיצד - עד הפסח שהוא זמן גשמים, ואם מניחו בחוץ נפסד - מחלקו בתוך ביתו. מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ, מניחו בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים אותו. (ולא נמצא בספרי שבידינו).
ובנדרים פד ע"ב אמר רבא שמעשר עני המתחלק בתוך הבית, אית ליה טובת הנאה לבעלים; ומעשר עני המתחלק בגורן, באים עניים ונוטלים לעצמם, ואין בהם טובת הנאה לבעלים.
עוד כתב הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ו ח , יב), שאם העני לוקח בשדה, צריך לתת לו כדי שבעו (כשעור שיאמר לקמן ראה קכ ). אבל אם היה המעשר בבית, א"צ לתת לו כדי שבעו, ויכול לחלק כזית כזית. ולמד שבשדה נותן כדי שבעו, ממ"ש ואכלו בשעריך ושבעו .
והמ"ל התפלא מאד, הלא פסוק ואכלו בשעריך ושבעו , מדבר במחלק בתוך הבית, דשם כתיב ונתתה ללוי ! והאריך בזה מאד.
והאמת, שפה אמר מקץ שלש שנים תוציא דהיינו בחג הפסח (כנ"ל ראה קטו ), שאז ימי הקיץ וממילא מחלק בשדה, ועז"א והנחת בשעריך . ובע"כ (=ובעל כרחך) מיירי, שכל ימי החורף לא באו עניים. וז"ל בספרי " והנחת בשעריך . אם אין שם עני, הניחו באוצר", ר"ל בגרן שבשדה. וע"ז סיים " ואכלו ושבעו " - שצריך ליתן להם כדי שביעה.
ובפ' תבוא שאמר כי תכלה לעשר , מפרש שחלוקת המעשר בכל השנה יהיה בשני אופנים,
- [א] ונתתה ללוי לגר וכו' , שהוא בכל ימות הגשמים עד הפסח שהתבואה בבית, ואז תתן אתה, כי אז טובת הנאה לבעלים. ואז א"צ לתת להם כדי שביעה, דכתיב ונתתה , ודי בשעור נתינה שהוא כזית.
- האופן השני - אם מחלק בפסח, שאז ואכלו בשעריך ר"ל בשדה. כי בימות הקיץ מוציאו לשדה. ובזה יש שני הבדלים, [א] ואכלו בשעריך - שאוכלים בעצמם, וא"צ דוקא ונתתה אתה כי אין לך בו טובת הנאה. [ב] ושבעו , שצריך שיהיה כדי שביעה.
ויפה כתב הרמב"ם שא"צ לתת כדי שביעה אלא בשדה, ממ"ש ואכלו בשעריך ושבעו , שמפסוק זה למדינן הכל.
<< · התורה והמצוה על דברים · יד · כח · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-14-28