פתיחת התפריט הראשי

התורה והמצוה על דברים יד כב


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יד כב:

קד.

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה . ר"ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד, ולא משנה לחברתה. כמ"ש במשנה תרומות פ"א, ובגמ' ר"ה יב, בכורות נג ע"ב. ובפרשה זו מדבר במעשר שני. רק ממ"ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל. למד שה"ה בכל מעשרות, וה"ה למעשר בהמה.

והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה, ובספרא בחקותי קיט יש חלוקי למודים ע"ז.

ור"ע למד לה מן עשר תעשר, כי ס"ל שבמ"ש את כל תבואת זרעך - כולל זרע האדם וזרע הבהמה. שדם זרע הבהמה, הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו; ועל שניהם אמר " היוצא השדה ".

ולא אמר "היוצא מהשדה” רק " היוצא השדה " - כל היוצא על פני השדה, כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה.

קה.

עשר תעשר את כל תבואת זרעך . דעת הרמב"ם, שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בהלכות תרומות ב, ובהלכות מעשר שני א). והראב"ד שם השיג עליו, ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר. וכן דעת רש"י. וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ. וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו.

ומדברי הספרא בחקותי קיב והספרי כאן, משמע כדעת הרמב"ם. אולם למ"ש ב אילת השחר רלו ענין האסמכתות, שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך, הראו כפי דרך האסמכתא, שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים.

והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב תו"מ רק דגן תירוש ויצהר, מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות, בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש. ובזה יצדקו דרשות אלה, גם לדעת הראב"ד. וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים, שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאורייתא. בזה נבוא אל הבאור - הנה מ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך , משמע דשאר המינים פטורים. אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה, הוא שם כלל לכולם.

והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ:

  • [א] תבואה. שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום, כמו ואכלתם מן התבואה ישן , כתבואת גרן , וכולל אורז ודוחן וכיוצא.
  • [ב] קטניות. שאין עושין מהם גרנות, ונכלל בשם " זרעך ". כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם, והגדל מהם נקרא בשם "תבואת הזרע". ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם, אמר היוצא השדה . וכולל גם אלה, דהא יוצאים בשדה, ובלבד שיהיו ראוים לאכילה. דהא כתיב ואכלת - לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה, שהם לצביעה לא לאכילה. וגם צריך שיהיו יוצאים השדה - לא דבש וחלב.
  • [ג] יש עוד מין הנקרא "ירקות" - שאוכלים את העלים. וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ . ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם: שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים, שזורעים הפרי עצמו. ויש שהזרע בלתי נאכל, כמו זרע לפת וצנונות, ועז"א מזרע הארץ , שהמ"ם מורה הקצת.

וכן במ"ש מפרי העץ ולא כל פרי, ר"ל רק פרי הנאכל. וכ"ה בספרא בחקותי קיב , וירושלמי (מעשרות א). ועיין ברמב"ם (הלכות תרומות ב ו), שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידיה, כמ"ש בירושלמי (מעשרות א).

וממ"ש תבואת זרעך , כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם הלכות מעשר ו ו), ומה שמביא וכונס.

וממ"ש היוצא השדה - מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע, אם נגמרה מלאכתו.

ומ”ש "מנין אף מה שהוא מוכר" - הוא אסמכתא. כי מה"ת מוכר ולוקח פטור, כמ"ש בבבא מציעא פרק ח.

ומזה סייעתא להראב"ד, שכל הדרשות הם אסמכתא. דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח, גם הרמב”ם מודה שהוא אסמכתא.



קיצור דרך: mlbim-dm-14-22