התורה והמצוה על במדבר ה ב

<< | התורה והמצוה על במדברפרק ה' • פסוק ב' | >>
א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כז • כח • כט • ל • לא • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


במדבר ה', ב':

צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃



פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ה ב:


ב. צו את בני ישראל, כבר בארתי בהתו"ה ( צו א ) שיש הבדל בין צווי ובין דבור ואמירה, שהצווי מציין דבר שלטון שיפקד על המצו לעשות פקודתו בשיש לו איזה הכרח למלאות פקודת המצוה כמו אב או גדול

או מושל הפוקד. עוד בארתי שם שכל מקום שבא בתחלת המאמר לשון צווי יהיה בא' מג' פנים: א] אם ירצה לציין הזריזות, ב] אם ירצה לציין התכיפות, ג] אם ירצה לציין שתהיה מצוה נוהגת תמיד. ושם בארתי הדבר היטב בטעמו, וכתבתי כי בספורי התורה ירשום בפעל צוה אם נמצא שם א' מן ההוראות האלה. אבל בצווים שבאו בהלכות ומשפטי התורה שדרכו להתחיל תמיד בלשון דבר אל בני ישראל או אמור אל בני ישראל אם התחיל בו לשון צו את בני ישראל צריך שימצאו בו ג' הוראות אלה.

ור' ישמעאל למד בברייתא די"ג מדות (פסקא ו) שצו מורה מיד ולדורות מבנין אב משני כתובים. והוא עצמו מה שאמר כאן שבשלוח טמאים היה עולה על הדעת שלא נצטוו תיכף כי לא היו טמאים אז כי מצורע וזב שלפני הדבור אינו מטמא, לכן משמיענו שעשו כן תיכף. ובנרות היה עולה על הדעת שאינו לדורות דהא אמר ויקחו אליך שמן זית לכן הודיע שהוא חקת עולם לדורותיכם. ולמדין מכאן לכל מקום שמתחיל צו את בני ישראל [וכל זה דוקא בלשון צו שבא בתחלת הפרשה. לא כן בלשון צווי שבא באמצע הענין ובזה סרה פליאת המפ' ממה שאמר ר' ישמעאל בקדושין דף כט].

ורבי יהודה בן בתירא באר הלמוד שצו מורה על הזריזות ממה שאמר וצו את יהושע וחזקהו, ומה שפרט זה אצל יהושע לפי שמחזקים את המחוזקים, ששפע האלהית תחול כפי ההכנה. וכן אמר בספרא שם אין צו אלא זירוז מיד ולדורות.

ורבי שמעון בר יוחאי מוסיף חסרון כיס שבזה צריך זריזות ביותר ובכל אלה יש חסרון כיס חוץ ממה שאמר כי אתם באים אל הארץ כנען שמורה הזירוז לבד. ומה שאמר רבי שצו מורה אזהרה אין כונתו אזהרת ל"ת דכל הנחשבים הם בקום ועשה, וכן הראיה שמביא ממה שאמר ויצו ה' על האדם אינו ראיה כי יש הבדל בין צוה שאחריו מלת על ובין צווי שאחריו מלת את. שצווי שאחריו מלת על הוא אזהרת ל”ת כמו כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד אם לא במקום שהצויי הוא על נושא שלישי כמו ויצו עליו פרעה אנשים. רק כונתו כמו שמצאנו שהצווי מורה אזהרה. כן גם כשאחריו מלת את הגם שאינו אזהרת ל"ת הוא אזהרת המעשה שמזהיר אותו מאד בל יתעצל בדבר ועל אופן זה בא צוי כי אתם באים אל הארץ כנען שהזהיר אותם באזהרה גדולה. .

.

ג. וישלחו מן המחנה , כבר בארתי ויקרא רלד) שהיה בישראל ג' מחנות, וכשאמר סתם שלוח מן המחנה לא ידענו אל איזה מחנה יכוין ויפורש תמיד לפי ענין הכתוב. וכאן יש לומר מן הסברא שמדבר ממחנה לויה כי כל הפרשיות הקודמות (מן סימן ג' עד כאן) מדבר ממחנה הלוים, אמנם ממה שכפל שם מחנה כי היה לו לומר חוצה לה תשלחום למה אמר חוץ למחנה. מבואר שמחנה ראשונה הוא מחנה שכינה ואל מחוץ למחנה תשלחום הוא מחנה לויה, כפי הכלל שיסדתי באילת השחר ( כלל קלח ) שכל שם הבא כפול מורה שהשם השני אינו השם הראשון. ועל זה שואל הלא אם יאמר וישלחו מן המחנה לבד שנפרש ממחנה לויה כנ”ל נדע מחנה שכינה מקל וחומר ומשיב שאין עונשין מן הדין.

ורבי אומר שאין צריך לכפול בשביל זה שם מחנה כי נדע מחנה שכינה מקל וחומר רק שבא ליתן את המחיצות, רוצה לומר שממחנה שכינה ישלחו טמא לנפש, וזב ומצורע מחוץ למחנה האחרת תשלחו שהם זב ממחנה לויה ומצורע ממחנה ישראל שעל זה אמר ולא יטמאו את מחניהם. ופי' הראב"ד שרבי סבר עונשין מן הדין, והמפ' נתקשו בזה מאד הא אמרינן (פ' קמא דמכות) דאף למאן דאמר עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין. ונראה על פי מה שאמר בספרא שמיני ( שמיני סט ) ששאר בהמות טמאות למד ל"ת שלהם מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה. ופי' ההמ"ג שאף שאין מזהירין מן הדין כיון שכבר נזכר איסורו בפי' בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין. וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן עיי"ש.

והוא הדין כאן שיש לאו הבא מכלל עשה בכל הטמאים והזרתם את בני ישראל מטומאתם, בדד ישב (כמה שאמר ב נשא א ) סבירא ליה לרבי שבזה מזהירין מן הדין. ושם ( שמיני קעד ) בארתי שמה שאמר שם אחרים אומרים להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה לחיה, פליגי על מה שאמר בספרא שלמדין אזהרה לחיה טמאה מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה. כי סבירא ליה שגם בהאי גוונא אין מזהירין מן הדין, ולא כסברת ההגהות מיימוניות. וזה דעת התנא קמא פה שסובר שגם בכאן אין מזהירין מן הדין אף שיש לאו הבא מכלל עשה, ולפי מה שאבאר לקמן ( נשא ה ) שמדברי הספרי שבאו להלן שלא בענין מבואר דתנא קמא דפה הוא ר' יאשיה ורבי דפה הוא ר' יונתן, אם כן הדבר שריר וקים, שכבר בארתי בפ' בא ( בא נט ) שר' יונתן למד איסור מלאכה בחולו של מועד מקל וחומר ומלאו הבא מכלל עשה כסברת הרב המגיד ור' יאשיה חולק שם עליו וסבירא ליה דאף שיש עשה וקל וחומר אין מזהירין מן הדין אם כן כל אחד לשיטתו אזיל.

.

ד. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכו' לפי הפשט מדבר בדרך לא זו אף זו שישלחו צרוע החמור ואף זב הקל ממנו ואף טמא מת הקל משניהם. אולם הלא יכול לאמר בקצרה וישלחו כל הטמאים, דהא באמת מרבה כל הטמאים ממלת כל שכתוב בכל אחד כמו שאמרו בפסחים (דף ס”ז). ואחר שמצאנו שבמצורע אמר בדד ישב שלא יהיו שאר טמאים עמו [כמה שאמר בספרא תזריע קנד ] הוא מלמד על הכלל שכל חמור מחברו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות כמה שאמר בפרק קמא דכלים, ולכן פרטם כל צרוע וכל זב וכו'. כי כ"א משתלח למחנה אחרת.

ודברי הספרי אלה מועתקים ברמב"ם (פ"ג מה' ביאת המקדש), ויש הבדל בין שטת הספרי ובין שטת רבי שמעון בפסחים שלמד גם כן באופן קרוב לזה שהוא לומד כן מצד הסברא ומיותר ליה בדד ישב שגבי מצורע, ואמר שהכתוב נתקו לעשה ולדידיה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה. אבל לשטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו וכל שחמור מחברו שלוחו חמור מחברו שלשטת הספרי לא נדע זאת מסברא רק ממצורע שיצא מן הכלל, שכתוב בו בדד ישב ואם כן לא נתקו הכתוב לעשה. ולכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות ביאת המקדש ה"ח) שמצורע שנכנס לירושלים לוקה, אף על גב שבהלכה ג' למד חילוק מחיצות כסברת רבי שמעון, בכל זאת לא סבירא ליה שהכתוב נתקו לעשה כי סמך על הספרי.

וזה שלא כמה שאמר הכסף משנה שם שהרמב”ם פוסק כר' יהודה שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם. וזה דבר שאי אפשר דהא בגמ' (דף ס"ז ע"ב) מקשה ור' יהודה שפיר קאמר רבי שמעון, ומשיב ההוא מבעיא ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבים תלמוד לומר וישלחו כל צרוע וכו' והרמב"ם לא פסק כר' אליעזר בהא ואם כן א"א שיפסוק כר' יהודה..

.

ה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש . בפסחים (דף ס"ז) אמר וכל זב מרבה בעל קרי [רוצה לומר שכל זב כולל אף ראיה ראשונה ודומה לו בעל קרי] וכל טמא מרבה טמא שרץ. וזהו שאמרו שאר טמאים מנין תלמוד לומר כל זב כצריך לומר. ומה שאמר היה ר' יאשיה אומר מחקו הגר"א, וכן מה שנאמר ( נשא ז ) ר' יונתן אמר מזכר עד נקבה תשלחו מחקו גם כן. ולדעתי חוזר בכאן מה שאמר בסימן י. ותנא קמא דשם הוא ר' יאשיה דכאן ורבי דשם הוא ר' יונתן וכפל טעוית בדברי ר' יונתן וגם הציגוהו שלא במקומו כי מקומו הוא כאן וכפי הנוסח שהגהתי. וחזר פלוגתא וכאן על מה שנאמר שריבה מן וישלחו כל זב שאר טמאים, באר שנית למה צריך שתי פעמים מחנה, והיה מקום לתלות דבריהם במה שיש דעות אם בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות וגם בספרא ( תצא קכ ) משמע דפליגי בזה תנא קמא ור' שמעון התימני. ור' יונתן חדש שגם לבעל קרי שמרבה מכל זב שייך חילוק מחיצות וכר' יונתן דבעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות. ואין כאן מקום להאריך בזה

.





קיצור דרך: mlbim-bm-05-02