התורה והמצוה על במדבר ה ו
| התורה והמצוה על במדבר • פרק ה' • פסוק ו' | >>
• א • ב • ג • ד • ו • ז • ח • ט • י • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כז • כח • כט • ל • לא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַעֲשׂוּ֙ מִכׇּל־חַטֹּ֣את הָֽאָדָ֔ם לִמְעֹ֥ל מַ֖עַל בַּיהֹוָ֑ה וְאָֽשְׁמָ֖ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִֽוא׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ה ו:
יג. דבר אל בני ישראל וכו' כאן חזר שנית פרשת גוזל ונשבע על שקר האמור בויקרא ולא חדש בכאן רק מה שאמר ואיש כי לא יהיה לו גואל, שהוא גוזל גר שמת ואין לו יורשים. [כי מה שחדש והתודה שצריך שיודה בעצמו ידעינן לרבי שמעון סתמא דספרי לשטתו שלמד גזירה שווה תחטא תחטא (בספרא ויקרא רצט ) משבועת העדות] והתנא קמא דפה הוא ר' ישמעאל שאמר בסוטה (דף ג' ע”ב) בל פרשה שאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ואין לדרוש כל הפרשה. ורבי עקיבא חולק עליו שם וסבירא ליה שצריך לדרוש כל הנשנה ועל כורחך אמר לשטתו כל מה שנאמר בה צריך לידרש. והדרושים שיבואו פה אח"ז הם כשטת רבי עקיבא, ומלת לאמר מחק הגר”א.
יד. איש או אשה דברי הספרי דפה מובאים במכלתא משפטים ( משפטים סט ) ושם אמר שר' יאשיה דורש הפסוק והמית איש או אשה להשוות אשה לאיש לכל נזיקין שבתורה. ובבבא קמא (דף טו) מביא הדרוש מן והמית איש או אשה בשם רבי יוסי הגלילי והדרשה מן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, מביא בשם תנא דבי ר' ישמעאל, ועביד צריכותא ביניהם, דכאן לענין כפרה ושם לענין נזיקין וצריכי עיי“ש.
וכבר בארתי בפירוש המכלתא שם, שר' יאשיה דרש מה שאמר והמית איש או אשה ולא דרש מה שאמר שם תחלה וכי יגח שור את איש או את אשה. מפני שמה שאמר כי יגח יש לומר שצריך לגופיה להקיש אשה לאיש בנגיחת השור ולא נוכל ללמוד ממנו כל נזיקין שבתורה. רק ממה שחזר שנית והמית איש או אשה שאין צריך לגופיה ידעינן שבא ללמד על כל נזיקין שבתורה. ור' יונתן סבירא ליה שעל זה אין צריך למוד דנילוף ממה שאמר בעל הבור ישלם וכו'. ומה שאמר והמית איש או אשה לתלמודו הוא בא, יש לומר על הדרוש שדרש במכלתא ( משפטים צט ) לעשות כל המיתות כנגיחה, או על הדרוש שדרש בבבא קמא (דף מ"ב ע"ב) מה איש נזקיו ליורשיו, עי' בפירוש המכלתא ( משפטים סט ) שם בארתי פרטי הדברים.
אולם מדברי הספרי כאן שיסד דבריו על מה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, מבואר שר' יאשיה דרש גם פסוק דכאן כי גם איש או אשה דכאן אינו צריך לגופיה, דהא אמר ואשמה הנפש ההיא, ושם נפש כולל גם נשים וכמה שאמר לקמן ( נשא טז ). ופי' מה שאמר ר' ישאיה אומר איש או אשה למה נאמר הוא שאלה בין על איש או אשה. דכאן בין על מה שאמר שם והמית איש או אשה. ומשיב דשם יש לטעות בכל הנזקין שאין אשה בכלל ממה שאמר וכי יפתח איש בור וכי יכרה איש שיש לפרש שכפל שם איש להוציא אשה בכל הנזקין. וכן פה הגם שנדע כאן שגם אשה בכלל ממה שאמר ואשמה הנפש, לא נדע בשאר חטאות שבתורה, לכן אמר שבכאן איש או אשה מיותר וגם בשור נגח שהמית איש או אשה מיותר, לשוות אשה לאיש לכל חטאות שבתורה [מאיש או אשה המיותר בכאן] ולכל נזיקין שבתורה [מאיש או אשה המיותר בשור נגח]. ור' יונתן אומר שללמד אצל נזיקין אין צריך, ובכל זאת במה שאמר איש או אשה בכאן אצל חטאת מודה ר' יונתן שבא ללמד על כל חטאות שבתורה, כי אין ללמוד כפרה מנזיקין כמה שאמר בבבא קמא.
טו. כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' זה מיותר לגמרי שכבר אמר בזה נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ועל כל פנים היה לו לתפוס הלשון כי יחטאו ואשמה הנפש. ופירשו חז"ל משום דמעילה מצין השיקור והבגד הגלוי שוה ההבדל בין מעל ובין בגד, כמה שאמר ויקרא ( ויקרא שמו ). ושם חושב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' ובאר בזה שהוא מעל בה' משום שמועל בה' היודע תעלומות, כמה שאמר רבי עקיבא בספרא ( ויקרא שמא ). ופה בא לתת כלל כולל שבכל מיני החטאות שיחטא האדם מכל מין שיהיה (שזה מציין במה שאמר מכל חטאת האדם) הוא מעל ושיקור בה' ועל זה מביא בספרא שמצאנו זה במעל שעבדו עבודה זרה ומעל בחרם ומעל בשואל בבעל אוב כשאול, ובבוגד בברית הכהונה כעוזיה. ובזנות מעילת אשה בבעלה, וזה רמז במה שאמר מכל חטאת האדם.
טז. ואשמה הנפש ההוא למה חזר שם נפש, היה לו לומר ואשמו, רק שממה שאמר איש או אשה נוכל למעט טומטום ואדרוגינוס, ולכן אמר שם נפש שכולל הכל, וממילא נכלל בזה אף הנשים והגרים [שלא נמעטם מבני ישראל כמה שאמר ויקרא ח ]. ולפי זה שם איש או אשה מיותר, שאין צריך פה למעט נשים ומזה הוציא ר' יאשיה שבא ללמד שאשה שוה לאיש לכל חטאת שבתורה כנ”ל ( נשא יד ). ושם נפש כולל גם קטן, רק שידעינן שקטן פטור שאף בעבודה זרה פטור שכתוב בו איש או אשה (שופטים).
יז. ואשמה הנפש ההוא , כנוי ההוא בא תמיד למעט זולתו (אה"ש כלל תקצט ) ופירשו חז”ל שממעט שאם נשבע והודה ומת אין היורשים חיבים באשם, שאין האשמה עליהם, אבל חייבים בקרן וחומש [וקורא בכאן את החומש בשם קרן כמה שאמר בבבא קמא (דף קד ע"ב) חומשא ממונא ובעי שלומי יורשים]. וכמו שאמר ונתן לאשר אשם לו הרי אינו משום כפרה רק משום תשלומין, והגר"א מחק מלת הגר, כי אינו דוקא בגר.
יח. ואשמה הנפש ההוא , לא מצאנו שייחס שם או פעל אשם אל הנפש, ותמיד אומר נפש כי תחטא, מאשר חטא על הנפש, ולא נמצא רק פעם א' אם תשים אשם נפשו (ישעיה נד). שפעל ושם אשם מציין העונש הגדול ומשתתף עם אשם שמורה על השממון וזה לא יצדק על הנפש רק בחייבי כריחות שהעונש מגיע אל הנפש. ומרמז פה שחטא על שבועת שקר וההכחשה פועל בנפש החוטא. ומזה נלמוד שעונש המגיע לנפש אינו פוטר מן התשלומין, הגם שלמד בויקרא ( ויקרא שעח ) מן אחת בה ובהנה, שאם הדליק גדישו בשבת פטור מן התשלומין, שם מגיע עונש לגוף, אבל בכאן ובחייבי כריתות, שהעונש מגיע לנפשו חיב בתשלומין.
יט. "ואשמה הנפש ההוא והתודה" - הנה, פעל "ידה" מורה על ההודאה, הפך ההכחשה. וכשבא בהתפעל, מורה גם הוידוי. ובמה שאמרו "והתודה אשר חטא עליה", למדו בכריתות (דף יא), דאם אין מודה בדברים פטור, וגם למדו שצריך להתודות על הקרבן. ופה, שעיקר משמיע שאינו חיב בחומש ואשם עד שיודה, למה אמר "והתודו" בבנין התפעל? על כורחך שבא ללמד גם כן שהאשם צריך וידוי כמו החטאת, שלמדו ממה שאמר "והתודה אשר חטא עליה" שצריך וידוי על החי, כמה שאמר בויקרא (ויקרא שכ). ורבי נתן הוציא דרך רמז, שבמה שאמר "כי יעשו מכל חטאת האדם", שכולל כל מיני חטא, בעת שתשם הנפש, שהוא בעת המיתה, יתודה. ובילקוט גרס "כל המומתים", ועיין בסנהדרין מג ב.
<< · התורה והמצוה על במדבר · ה · ו · >>
קיצור דרך: mlbim-bm-05-06